חידושי הרשב"א על הש"ס/קידושין/פרק ב

פרקים:    א | ב | ג | ד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | תוס' ר"י הזקן | תוס' רי"ד | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רמב"ן | רשב"א | ריטב"א
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף מא עמוד א

ושלח ושלחה מלמד שהשליח עושה שליח. פירש רש"י ז"ל דתרי ושלחה כתיבי ותרוייהו למדרש אתו מדכתיב ושלחה ולא כתיב וגרשה, ודרשינן חד ושלח ושלחה ששניהן עושין שליח, ורבינו חננאל ז"ל מדקדק הכל מושלחה בתרא דחד לגופיה איצטריך, ואידך לדרשא, וכולהו דרשינן לה מחד קרא, וגירס שלח מלמד שהוא עושה שליח שלחה מלמד שהיא שעושה שליח ושלחה שדי וא"ו אשלח ואשלחה, מלמד ששליח שלו ושלה עושין שליח.

כדרב יהודה אמר רב דאמר אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה. ואם תאמר והא אמרינן טב למיתב טנדו מלמיתב ארמלו, יש לומר דוקא בגדולה דמדלא הקפידה לומר חזקה ניחא לה בכל דהוא, אבל קטנה דילמא לכשתגדל לא תתרצה בו, אי נמי איכא למימר דקטנה חיישינן דילמא ממללו לה מילי עילויה ומתוך שדעתה קלה תתפתה ותשנאנו, מה שאין כן בגדולה.

מלמד שהשליח עושה שליח. ואם תאמר בשלמא שליח דידיה משוי שליח אבל שליחדידה היכי משוי שליח והא מילי נינהו ומילי לא מימסרן לשליח, כדאמרינן בהמביא תניין (גיטין כט, א). ותירץ הרב אלברצלוני ז"ל דהכא בדשוייה איהי שליח בקנין דאלים לשוויי שליח, ומסתברא בשנתנה לו רשות לשוויי שליח, דלא אמרינן מילי לא מימסרן לשליח אלא כשהשליח עושה אותו מדעתו, אבל מדעת בעלים משוי שליח, וכדמוכח התם דהא באומר אמרו שליח עושה שליח, אי נמי בשחלה שליח או שנאנס שהשליח עושה שליח, משום דסתמא דמילתא כל שחלה דעת בעלים שימנה השליח שליח, והכא נמי בכהאי גוונא מיירי, ולא באו כאן אלא ללמד שהבעלים רשאין למנות שליח ושהשליח שלהן ממנה שליח כדיניה.

ומה שאמרו כאן שהשליח עושה שליח כפי מה שפסק ר' אלפסי בפרק כל הגט (כט, א) כרבן שמעון בן גמליאל דברייתא דדוקא חלה שליח או שנאנס, אבל לא חלה בין בהולך בין באת הולך לא, הכי נמי בשחלה שליח או שנאנס, אבל לא חלה לא, ולפי דעת מי שפסק שם כרבנן דברייתא דבהולך בין חלה בין לא חלה, אי נמי באת הולך ובשחלה, ובמתניתין דהמביא באת הולך, הכי נמי באת הולך ושחלה, אי נמי בהולך בין חלה בין לא חלה, ושם הארכתי בס"ד.

ושליח דידה צריכה שתמנה אותו בעדים דומיא דגרושין כדאמרינן בפרק התקבל (גיטין סד, א) צריכה שתי כתי עדים, שנים שיאמרו בפנינו אמרה כו', והכי נמי צריכה עדים שיאמרו בפנינו אמרה, אבל שליח דידיה לא צריך, אלא כל ששניהם מודים שזה אומר מניתיו שליח וזה מודה לו סגי ליה, וכן כתב הרמב"ם (פ"ג מהל' אישות הט"ו).

דף מא עמוד ב

מה לתרומה שכן ישנן במחשבה:    יש מי שפירש שנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר, משום דכתיב (במדבר יח, כז) ונחשב לכם תרומתכם. ואם תאמר, ונחשב לכם תרומתכם בתרומת מעשר הוא דכתיב, ובתרומת מעשר פלוגתא דר' אלעזר בן גמלא ורבנן הוא, ומייתי לה בגיטין שלהי כל הגט (ל, ב) דר' אלעזר בן גמלא אומר בשתי תרומות הכתוב מדבר אחד תרומה גדולה ואחד תרומת מעשר, מה תרומה גדולה ניטלת באומד ובמחשבה אף תרומת מעשר נטלת באומד ובמחשבה, ופליגי רבנן עליה, יש לומר דבאומד הוא דפליגי, משום דכתיב ביה (שם, כו) מעשר מן המעשר, אבל במחשבה לא פליגי עליה. ויש מי שפירש דבמחשבה נמי פליגי, והכא הכי פירושו ישנה במחשבה שאם נטל ולא קרא לה שם תרומתו תרומה.

אלא תיתי מגרושין וקדושין אין הכי נמי כו':    (לא מצאתי לשון הזה בגמרא. הזעצער) קשיא לי דה אמרינן בפרק איזהו נשך (עא, ב) והא דרב אשי בדותא הוא, מיהו שליחות בכל התורה כולה מנא לן מתרומה, מה התם בני ברית אף הכא בני ברית, דאלמא מתרומה ילפינן, ולא אתי מביניא, דאי מביניא אתם גם אתם דכתיב גבי תרומה דלמא ללמד על עצמו בא. ויש לומר דעיקר שליחות בכל התורה כולה מביניא אתי, אלא דמדגלי רחמנא בתרומה דאין שליחות לגוי על הכלל כלו בא ללמד, והתם הכי קאמר שליחות בכל התורה כולה דעל ידי ישראל ולא על ידי גוי מנלן מתרומה.

דתנן הנכרי והכותי שתרמו תרומתן תרומה:    פירש רש"י דסבירא ליה להאי תנא אין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר, ומירוח גוי אינו פוטר, משום דתרי דגנך כתיבי, ודרשינן בהו דיגונך ולא דיגון גוי ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. ובתוס' אמרו דאין צריך לזה, אלא אפילו כמאן דאמר יש קנין, ומירוח גוי פוטר, והכי במאי עסקינן בשהביאה שליש ביד ישראל ומכרה לגוי דקרינן ביה דגנך, אי נמי בשמכרו גוי לישראל עד שלא הביאה שליש וחזר ישראל ומכרה לגוי לאחר שהביא שליש, וכדאיתא בגיטין פרק השולח (מז, א) ובשהקדימו בשבלין.

ול"נ דעל כרחך מתניתין יש קנין סבירא ליה, דהא סתם מתניתין ר' מאיר, ור' יהודה דפליג בסיפא ואמר אין לנכרי כרם רבעי, משמע דברישא דמתניתין דהנכרי והכותי מודה, ור' מאיר יש קנין לגוי סבירא ליה, כדמוכח בשלהי פרק קמא דעבודה זרה (כא, א) במתניתין דאין מוכרין להם בתים ואין צריך לומר שדות ור' יהודה נמי ישק נין סבירא ליה, כדאיתא במציעא פרק השואל (קא, א), וכדדייק התם מהא דתניא ר' יהודה אומר המקבל שדה אבותיו ממציק גוי מעשר ונותן לו, ואקשינן עלה מאי שנא מציק אפילו אין מציק נמי, דתנן ר' יהודה אומר אף המקבל שדה אבותיו מגוי מעשר ונותן לו, וסברוה מאי שדה אבותיו אברהם יצחק ויעקב, וקסבר אין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר, ואסיקנא לעולם קסבר יש קנין לגוי, ומאי שדה אבותיו שדה אובתיו ממש, ור' מאיר ור' יהודה סבירא ליה דאין מירוח הגוי פוטר והכא בשהביאה שליש ביד ישראל ומכרה לגוי ומירחו גוי, דחייבת מדאורייתא.

ולר' שמעון דפטר דתנן תרומת נכרי מדמעת כו' ור' שמעון פוטר:    פירש רש"י: דר' שמעון סבירא ליה אין קנין לגוי, ואפילו הכי פטר, משום דסבירא ליה דאין מירוח גוי חייב בתרומה וילף לה מדיגונך ולא דיגון גוי, ולדידיה ליכא מיעוט אחר מיעוט דמצריך להו אצרוכי, ואינו מחוור דאם כן מאי קא מיבעיא ליה אתם גם אתם למה לי, לימא דלמעוטי נכרי בשהקדמי בשבלים, דהא הקדימו בשבלים הויא תרומה דאורייתא, ואתא קרא ומעטיה לנכרי, ויש לפרש דטעמא דר' שמעון דישראל כתיב בפרשה וגוי לא צריך קרא דאתם גם אתם ואפילו הקדימו בשבלים, ואי נמי בשמירחו ישראל ברשות גוי, והלכך אצטריך לאוקמי אתם גם אתם לדרשה אחרינא.

אתם ולא אפטרופין:    יש לפרש דדרשה גמורה היא, והא דתנן (גיטין נב, א) אפטרופוס שמינהו אבי יתומים תורמין ומעשרין, משום הפקר בית דין נגעו בה, לתקנת יתומים, כדי להאכיל, והיינו דלהניח אסור, כדאיתא התם בפרק הנזקין. ויש לפרש דלאו דרשה גמורה היא לאפטרופין, דידן כיד יתומים ותורמין ומעשרין דבר תורה, דלא קרינן ביה תורם שאינו שלו, והיינו דתורמין להאכיל, והכא כדי שלא יראו כמזלזלין בנכסי יתומים, ובפרק הניזקין (שם) הארכתי בזה בס"ד, והכי משמע קצת בירושלמי דגרסינן התם בפרק הניזקין (פ"ה, ה"ה) גבי אתם ולא שותפין והא תנינן שותפין שתרמו זה אחר זה כו', כאן להלכה וכאן למעשה.

דף מב עמוד א

ודלמא שאני התם דאית ליה שותפות בגויה:    קשיא לי והא אנן גבי מתניתין דחבורה שאבד פסחה אתינן למידק מנא לן דאם שלו נשחט ראשון שהן אוכלין עמו לומר ששלוחן זה כמותן, והא שפיר נפקא מדר' יונתן דההוא נמי שותפות אית ליה בגויה. ושמא נאמר דהא דאמרינן הניחא לר' יהושע בן קרחה, אהא דמסקינן לעיל דכולהו שלוחין מגרושין וקדשים אתיין ותרומה משום דרשה אחרינא אצטריך קיימינן, לומר דהניחא לר' יהושע בן קרחה דדריש האי ושחטו אותו לומר ששלוחן כמותו, שפיר אתיאן שלוחין דעלמא מביניא, אבל לר' נתן דמוקי ליה לכל ישראל יוצאין בפסח אחד ומאן דשחיט אית ליה שותפות בגויה היכי אתיאן שלוחין דעלמא מביניא, ושלוחכם בני ברית מנא לן, כנ"ל.

מהא דאמרי ותסברא דהא שליחות הוא אם כן מצינו שליחות לקטן ואמרינן אלא כי הא דרבה בר רב הונא אמר רב גידל אמר רב מנין שזכין לאדם שלא בפניו. משמע דזכיה לאו מדין שליחות הוא. וזכין לקטן דבר תורה, דאי לא תימא הכי כי אקשינן ותסברא אם כן מצינו שליחות לקטן, מאי קא משני מנין שזכין לאדם, אכתי תיקשי לן ותסברא הא משום זכיה הוא, אם כן מצינו שליחות לקטן, והכי נמי משמע לעיל בפרק קמא (כב, ב) עבד כנעני קונה עצמו בשטר על ידי אחרים, דתניא התם ר' שמעון בן אלעזר אומר אף בשטר על ידי אחרים, על ידי אחרים אין, על ידי עצמו לא, ובעי רבא לר' שמעון בן אלעזר עבד מהו שיעשה שליח לקבל גיטו מיד רבו, כלומר דעל ידי אחרים דאמרינן היינו בשאמר להן הרב זכו בגט שחרור זה לעבדי, ולא מחמת שעשאן העבד שלוחין, או דלמא אף בשעשאן העבד שלוחין שפיר דמי, דאלמא שמעית מינה דזכיה שמזכה לו הרב מעצמו על ידי אחרים והן זוכים לו שלא בפניו לאו מתורת שליחות הוא, ולגבי קטן נמי לא שנא, דאף על פי שאינן בני שליחות, זכין להם שלא בפניהם.

וראיתי לרבותינו בעלי התוס' שאמרו משמו של רש"י דזכיה מדין שליחות היא. והביאו ראיה מדאמרינן בפרק קמא דמציעא (יא, ב) חצר משום ידה איתרבאי ולא גרע משליחות, גבי מתנה דזכות הוא לו זכין לאדם שלא בפניו. ועוד דאמרינן בפרק אין בין המודר (נדרים לב, ב) התורם משלו על של חבירו צריך דעת או אין צריך דעת, משום דמצוה דיליה היא ניחא ליה למעבדא, או דילמא אין צריך דעת בעלים משום דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו. ובתרומה שליחות כתיבה בא, ואי לאו דחשיב כשלוחו לא היה יכול לתרום, אף על גב דזכות הוא לו. ועוד דאמרינן בפרק איזה נשך (ב"מ עא, ב) דגוי דלא אתי לכלל שליחות לא תקינו ליה רבנן זכיה, קטן דאתי לכלל שליחות תקינו ליה רבנן זכיה, משום דזכיה מטעם שליחות הוא. ופירש רש"י דהא דקטן אית ליה זכיה ולית ליה שליחות, שאין הקטן עושה שליח, היינו היכא דאיכא צד חובה, דאי הוה בר דעת דלמא לא ניחא ליה בהכי. ולפי דבריהם קטן לית ליה זכיה מדאורייתא כלל, לא על ידי עצמו ולא על ידי אחרים, וכדמשמע נמי בהדיא בההיא דבבא מציעא, והכי נמי משמע בפרקין דלעיל, ובפרק השולח (גיטין לט, א) גבי גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו והיו בהם עבדים דאמרינן התם גדולים זכו עצמן בני חורין קטנים כל המחזיק בהם זכה בהם, וטעמא דמלתא משום דגדולים יש להם יד לזכות לעצמן וקטנים אין להם יד לזכות לעצמן. ומיהו ההוא אפשר לתרץ דשניא לפי שאין דעת אחרת מקנה אותן.

וקשיא לי ההיא דאמרינן בפרק השולח (שם מג, א) גבי חציו עבד וחציו בן חורין דאזל אקנויי לבנו קטן דקטן מיקנא קני אקנויי לא מקנא, והוצרכו להעמיד עליו אפטרופוס ולקרקושי לינוקא בזוזי, ואם איתא לכפייה לאב למיכתב ליה גט שחרור, דהא דידיה הוא אכתי דבר תורה, והלכך גיטו גט דבר תורה, וזכיית הקטן אינה אלא מדרבנן, ואתי דאורייתא ומפיק מדרבנן, ואי משום דלא לישכחיה ינוקא בשוקא ומיסריך ביה נקרקש ליה נמי זוזי לינוקא, וצ"ע. ובפרק השולח וכן בפרק (המקבל) [התקבל] (שם סה, א) גבי הא לכם מעות הללו ופדו לכם את העמשר כתבתי יותר בס"ד, וצ"ע.

הא דאמר רב נחמן אמר שמואל יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם. כתבתיה בריש פרק השולח בס"ד.

דף מב עמוד ב

ולא אמרן אלא דלא שוי שליח אבל שוי שליח מצי אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי:    כלומר, וחלוקתו בטלה. ואם תאמר מאי שנא מהא דאמרינן בבבא בתרא פרק גט פשוט (קסט, ב) ההיא איתתא דיהבה זוזי לההוא גברא למזבן לה ארעא, אזל זבן לה שלא באחריות, אתו לקמיה דרב נחמן אמר ליה מצי אמר לך לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, זיל את וזבנה מיניה שלא באחריות וזבנה ניהלה באחריות. ולא אמרינן שיהא מקח בטל לגמרי כי הכא, ויש לומר דהתם בדזבנה שליח סתם ולא אודעיה דלההיא איתתא קא זבין לה, אבל הכא דידעי אחי דשליחא דאחוהון הוא ודאי מצי אמר להו לעוותי לא שדרתיך. והראב"ד כתב בשלהי פרק איזהו נשך (עד, ב) במעשה דההוא גברא דיהיב זוזי אנדוניא דבי חמוה, כל מקום שהשליח משנה שליחותו שליח משלם, והמעשה קיים, וזה ברור מכמה מקומות. ולא עוד אלא כל מקום שהוא קרוב לשינוי, כגון מעשה דאבימי בריה דר' אבהו (כתובות פה, א) כיון דגאמר ליה שקול מינייהו שטרא כיון דפשע ולא שקל שטרא מקמי דליתיב להו זוזי, פושע הוי, ומשלם. אבל היכא דלא שני ולא קרוב לשינוי מעשיו בטלין לגמרי. וראיה לדבר אלמנה שמכרה שוה מנה ודינר במנה (שם צח, ב) שמכרה בטל, ושליח כאלמנה, ומההיא מלתא דקדושין דאמר האחין שחלקו הרי הן כלקוחות פחות משתות נקנה מקח, ולא אמרן אלא דלא שוי שליח, אבל שוי שליח לא, דאמרינן ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, כלומר שאינו נקנה מקח, אלמא מעשיו בטלין לגמרי ע"כ.

אבל שוי שליח מצי אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי:    קשיא לן דהא אמר רבא אמר רב נחמן בפרק אלמנה ניזונת (ק, א) דשליח כדיינין, דאלמא דבפחות משתות מעשיו קיימין, והכא אמר רבא דבכל שהוא מעשיו בטלין. ויש מפרשים דהכא רבא משמיה דידיה, והתם משמיה דרביה, וזהו דעת רבינו האי בשערים שלו. ויש מפרשים דהתם שליח דיינין קאמר, ושליח דיינין כדיינין, ומאן דאמר נמי התם שליח כאלמנה מהאי טעמא הוא דאלמנה גופה כשליח דיינין היא, דאי לאו דיהבי לה רבנן רשות לזבוני לא מצית מזבנא, והכא בשליח דעלמא דלא אלים כולי האי, והלכך אפילו בכל שהוא מעשיו בטלין. ואי קשיא הא דאמרינן התם והלכתא שליח כאלמנה, ואקשינן ומאי שנא מהא דתנן האומר לשלוחו צא ותרום תורם כדעתו של בעל הבית כו', דאלמא למאן דאמר שליח כדיינין לא קשיא, ולפי סברא זו אינו, דהא לכולי עלמא שליח דעלמא בכל שהוא מכרו בטל, והוה ליה למימר וליטעמיך למאן דאמר כדיינין מי ניחא, איכא למימר דבכמה דוכתי מצי למימר וליטעמים ולא אמר, ועוד שלא אמרה שם רבא דשליח דעלמא בכל שהוא מכרו בטל.

ואי קשיא נמי הא דאמרינן התם אמר רב נחמן טעה שליח לא קאמינא, דאמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, ומנא תימרא דשאני לן בין שליח לבעל הבית, דתנן האומר לשלוחו צא ותרום כו', ואלו בעל הבית אפילו בשלשים ובעשרים תרומתו תרומה, אלמא אפילו בשליח דעלמא נמי לא אמר רב נחמן לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, אלא בשטעה שתות, דומיא דשליח דתרומה, דמדמי לה בגמרא לטעות שתות מדלא מקשי מינה למאן דאמר שליח כדיינין. יש לומר דרב נחמן גופיה קים ליה דטעמא דשליח דתרומה דתרומתו תרומה ואף על גב דטעה, היינו כטעמא דמסקינן התם משום דאמר ליה שליח בהכי אמדתיך, כיון דאיכא דתרים בעין רעה ואיכא תרים בעין יפה, אבל גבי שליח אחר לא אבעי ליה למיטעי כלל, ולא אייתי ראיה אלא שיש חילוק בין שליח לבעל הבית דאפילו בתרומה דלית בה טעות לבעל הבית לעולם יש בה טעות לשליח, וללמד על הקרקעות שאף על פי שאין להן אונאה כלל לבעל הבית גבי שליח בטל מקח.

ורבותינו בעלי התוס' תירצו דכי קאמרינן הכא אבל שוי שליח לא מצי אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, לאו למימרא שיהא בטל אלא שחוזר ואפילו טעה בכל שהוא, ושליח כדיינין, נמי דאמרינן התם דכותיה הוא דאפילו בפחות מכדי אונאה חוזר ומכרו קיים, דדינין גופייהו איכא למימר טעו בפחות משתות מכרן קיים ואונאתן חוזרת.

והא דאמרת שתות קנה ומחזיר אונאה לא אמרן אלא דלא אמור נפלוג בשומא דבי דינא אבל אמור נפלוג בשומא דבי דינא לא דהא תנן שום הדיינין שפחתו שתות או שהותירו שתות מכרן בטל והא דאמרת יתר משתות בטל מקח כו'. כך היא גירסת הספרים הישנים. וזהו גירסת ר"ח ז"ל, וגירסא מיושרת היא, דקיימא לן כרבנן דאמרי מכרן בטל, וכללא דכייל ר' יוחנן (גיטין עד, ב) כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה, אין סומכין על הכלל הזה אלא במקומות שיש סיוע לדבריו, וכמו שכתב רבינו אלפסי בשלהי גט פשוט, ואף על גב דבשמעתיה דרב נחמן אקדים יתר משתות לפחות משתות, רבא נקט להו כסדר הענין פחות משתות שתות יותר משתות, ולא חש למנקט להו כסדר שמנאן רב נחמן, דנקט מאי דתנן? דניתן למחילה לגמרי, דהיינו פחות משתות, ובטל מקח לגמרי דהיינו יתר משתות, ואחר כך הממוצע שבהם שהמקח קיים ומחזיר אונאה.

אבל רש"י גריס להו כסדר רב נחמן, וגריס הכי והא דאמרת יותר משתות בטל מקח, לא אמרן אלא דלא אמור נפלוג בשומא דבי דינא, אבל אמור נפלוג בשומא דבי דינא, לא, דתנן שום הדיינין שפחות שתות כו', רבן שמעון בן גמליאל אומר מכרן קיים, דאם כן מה כח בית דין יפה, ופירש דלא סבירא ליה לרבא הא דאמר רב נחמן לעיל הלכה כדברי חכמים. וגירסת הגאונים יותר נכונה חדא דמסתמא לא עבדינן רבא דפליג אדרב נחמן והכי נמי קיימא לן כרבנן. וכן פסק ר' אלפסי.

כל דבר שבמדה ושבמנין ושבמשקל אפילו פחות מכדי אונאה חוזר:    כלומר בטל מקח, וכדמוכח בשלהי המוכר הספינה (ב"ב צ, א) דאמרינן התם אמר שמואל אין מוסיפין על המדות יתר משתות וכו'. ואמרינן מאי טעמא, אילימא משום אונאה דלא ליהוי ביטול מקח, והאמר רבא כל דבר שבמדה כו' אפילו פחות מכדי אונה חוזר, ואם תאמר מאי שנא מהא דתנן בפרק בית כור (שם קג, ב) בית כור עפר אני מוכר לך פחות כל שהוא ינכה הותיר כל שהוא יחזיר. אבל בטול מקח לא הוי. פירש רש"י ז"ל שם דלא אתמר הא דרבא אלא במטלטלין, אבל במקרקעי אין אונאה לקרקעות. וזה קשה דהא הכא גבי מקרקעי מייתי לה להא דרבא. ועוד דבפרק הזהב (ב"מ נו, ב) אמרינן חטים וזרען בקרקע יש להן אונאה או לא, כיון דזרען בקרקע כקרקע דמו, ואין להן אונאה, וכו' ואמרינן היכי דמי אילימא דאמר ליה שדאי ביה שיתא ולא שדא ביה אלא חמשא, והאמר רבא כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר דאלמא הא דרבא אפילו במקרקעי איתא, אלא יש לומר דההיא דפרק בית כור לא טעו במדה כלל ולא הזכיר לו בית כור אלא לומר שהוא מוכר לו קרקע זה לפי בית כור בכך וכך דמים, אם יפחות ינכה לפי חשבון ואם יותיר יחזיר, אבל הכא דטעו ממש, בטל מקח, דכיון דדבר שבמדה הוא לא איבעי להו למיטעי כלל.

ואינו מחוור בעיני ומסתברא דרבא לאו חוזר מקח קאמר, אלא חוזר אותו פחת קאמר, דאילו מקח חוזר הוה ליה למימר אפילו פחות מכדי אונאה בטל מקח, ועוד מכר לו בית מכר לו שדה במשחתא ונמצא מקצתו יוצא מתחת ידו מחמת חוב או מחמת גזלנות ליבטול מקח וליתא, דבהדיא אמרינן בפרק בית כור (ב"ב קו, ב) שני אחין שחלקו ובא להם אח ממדינת הים, רב אמר בטלה מחלוקת יורשין הוו ושמואל אמר מקמצין לקוחות הוו. אלמא בלקוחות דעלמא כולי עלמא מודו דקם דינא ומשלם ליה מאי דמפיק מיניה ומשום אחריות, וההיא דהמוכר את הספינה דמשמע לכאורה דרבא לבטול מקח קאמר, לא היא, אלא רבע לעולם הוא חוזר קאמר בין פחות משתות בין יתר משתות, והתם הכי קאמר אילימיא כי היכי דלא ליהוו ביטול מקח והאמר רבא כל דבר שבמדה חוזר, והכל דין אחד יש להן פחות משתות ושתות ויתר משתות, אם כן אמאי אין מוסיפין כמה שירצו. והרב ר' יוסף הלוי ן' מיגאש כן פירש שם, ויהיב טעמא שלא אמרו מחילה וביטול מקח אלא כשהאונאה בדמים דהוי כטעותא בעיקר זביני, והלכך כשהוא יתר משתות בטל מקח, כיון דאיכא טעותא רבתי בעיקר זביני, וכשהוא דבר מועט בפחות משתות אינו נחשב וניתן למחילה, אבל היכא דליכא טעותא בדמים ומדה ידועה זבין ליה, אי בתר דגמרי וזבני אשתכח דטעו במדה או במנין או במשקל שקיל ליה לההוא טעותא ואזל, דהוה ליה כמאן דאית ליה כור חטים גבי חבריה ואהדר ליה כור פחות כל שהוא, דהדר עליה ושקיל מיניה ההוא כל דהוא דאשתייר ליה גביה ואזיל, וטעם נכון הוא.

דף מג עמוד א

תחת לרבות את השליח:    כלומר לרבות תשלומין לגנב בשטבח ומכר על ידי השליח.

הוא ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה:    ואם תאמר אנוס מאי למימרא קרא בעיא, והלא אנוס רחמנא פטריה בכל מקום מולנערה לא תעשה דבר. תירץ הראב"ד דאצטריך הואיל וכתיב גבי שחוטי חוץ (ויקרא יז, ד) דם שפך, הוה אמינא אקשיה רחמנא לרוצח, מה רוצח יהרג ואל יעבור (פסחים כה, ב) אף האי נמי דכוותיה, קא משמע לן.

ושוגג ומוטעה בגררה דאנוס נקט להו, דשוגגין ומוטעין פשיטא דפטורין מכרת, ולא בעו קרא, ויש מפרשים דאדרבה אנוס בגררה דשוגג ומוטעה נקט ליה. ואם תאמר שוגג ומוטעה ממאי, אי מכרת פשיטא, ואי מקרבן הא ליתא דהא תנן פרק קמא דכריתות (ב, א) ל"ו כריתות נאמרו בתורה וחד מינייהו השוחט בחוץ, וקתני על אלו חייבין על זונן כרת ועל שגגתן חטאת. יש לומר דקרא למפטר מכרת, והרבה כיוצא בו בספרי דמייתי קרא למפטר שוגגין ומוטעין מכרת.

שמאי הזקן אומר משום חגי הנביא שולחו חייב מאי טעמא דשמאי:    דקרא לא משמע ליה דאתי לחייב את המשלח, כיון דאיכא לאוקמי לפטור את דוד כדאמרינן בסמוך מה חרב בני עמון אי אתה ענוש עליו אף אוריה החתי אי אתה ענוש עליו.

אי הכי קדש אשה בפני שנים ולא אמר להם אתם עדי הכי נמי דלא הוו קדושיה קדושין:    והא לא בעיא אתם עדי אלא בהודאה בלבד, כדי שלא יאמר לו משטה הייתי בך, הא בעלמא דליכא למימר ביה השטאה לא. ודוקא בשקדשה בפני שנים שהם אצלה והיא מרגשת בהן, אבל הכמין? לה עדים אחורי הגדר לא, דדלמא אי ארגישה בהון לא מקבלא קדושין, אלא השתא דסברא דליכא סהדי, קבלתן, משום דמידע ידעה דהמקדש בלא עדים אין חוששין לקדושיו ורצתה לשחק בו.

ורב כבית שמאי איפוך:    כלומר רב אמר אין שליח נעשה עד, דבי רב שילא אמרי שליח נעשה עד. ואי קשיא ור' שילא כבית שמאי, יש לומר דרב קשיא, משום דמתלמידי הלל הוא, וכדאמרינן בפרק קמא דמסכת יבמות (טו, א) ותסברא דהא מתרצא היא והא ר' טרפון מתלמידי בית הלל הוה, אי נמי יש לומר אמר לך רב איפוך דבית שמאי לבית הלל, וכן פירש רש"י, והוא הנכון.

והלכתא שליח נעשה עד:    והלכך שלח לה קדושיה בפני שנים הן הן שלוחיו והן הן עדיו, ודוקא כשקדשה בשטר שאין בו שוה פרוטה, דאין כאן נגיעת עדות, ואפילו לבתר דתקון רב נחמן שבועת היסת, דאין נשבעין על פחות משוה פרוטה ואפילו מדרבנן, אבל קדשה בכסף אי נמי בשטר שיש בו שוה פרוטה, ומכחשא להו, אינן נאמנין, דהוו להו נוגעין בעדותן. ומיהו מסבתרא דספק מקודשת היא, ובעיא גיטה מיניה, ואם רצה לכונסה נותן לה קדושין אחרים.

ובשאינה מכחישתן איכא למימר דאפילו הכי אינה מקודשת, דאף על גב דהשתא לאו נוגעין בעדותן הן, דהא מודה, מכל מקום אינם נאמנים מתורת עדות, אלא מדין הודאתה, ועדות אין כאן. והוה ליה כשניהם מודים שאינה מקודשת וזה נראה עיקר, ויש לומר דמקודשת דהשתא לאו נוגעין בעדותן הן, ואף על פי שבהכחשה אינן נאמנין, הא אין פסולן אלא משום נגיעתן ונסתלק הגורם וחזרו להכשירן.

אלא דקשיא לי מעשה דאבימי בריה דרב' אבהו (כתובות (פה, א) כיון שהמלוה מודה שנתנן לו, נסתלקה נגיעתו מעתה, וכי קאמר סיטראי נינהו, הוה ליה מחויב שבועה שאינו יכול לישבע, שהרי מודה הוא לדברי העד, ומשלם, דאלו איכא תרי משלם (שם פז, א) ולעד אחד מעיד שהיא פרועה לא דמי, דהתם טענתייהו אפרעון בלחוד הוא, אבל הכא דכולהו מודו דמשקל שקל, אלא דזה אומד דידי שקלי וסיטראי ניהו הויא טענתייהו אמנה אי בדין שקל או לא, והוה ליה כנסכא דר' אבא (?, ?). ומיהו לדברי האומרים (שבועות מז, א) שבועת עד אחד אינה על טענת הספק, ניחא לי, שהרי בכאן אף על פי שאינה טענת ספק גמורה, כיון שהוא ברי על השליחות, ואבימי מעיד לו עליה שעשה שליחותו, מכל מקום ברי גמור אינו שנשבעין עליו דבר תורה. אבל לדברי רבינו אלפסי שכתב בשבועות פרק כל הנשבעין (????) בעובדא דחד גברא דאמר ליה לחבריה אית לי חד סהדא דאתית לביתאי ופתחת ליה ושקלת מיניה חד טעונה דכיתנא, ואמר ליה אידך אין פתחי ושקלי ואת אמרת לי דאשקולי בחושבני, ודן הרב ז"ל דכיון דאי אתי תרי ומסהדי הכי מחייב לאהדורי ליה, השתא דליכא אלא חד הוה ליה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם, ולדבריו קשיא לי מעשה דאבימי, ויש לומר דהכי נמי אף על גב דלא מכחיש ליה לסהדא כיון דסהדא, גופיה קאמר דכדין שקל, דבתורת פרעון אתא לידיה, ולא ניתן לחזרה, אף על גב דהאיך קאמר סיטראי ניהו, מכל מקום טענתיהו לאו אמנה היא, דלכולי עלמא האי דידיה שקל, ואין טענתייהו אלא אשטרא, דהאי קאמר דלא פריעה, וסהדא קא מסהיד דפרוע, ומשתבע שבועת המשנה ומפטר, ואי פקח אידך יהיב ליה מנא אחרינא באפי סהדא ומוקי קמאי בהלואה, והוה ליה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם כנ"ל.

ירושלמי (פ"ב ה"א): אמר ר' בון בר חייא נראין דברים בשקדשה בשטר, אבל אם קדשה בכסף נעשה כנוגע בעדותו, אמר ר' יוסי מכיון שהאמינתו תורה אפילו כשקדשה בכסף אינו כנוגע בעדותו. וטעם דברי ר' יוסי לא הבנתי (עיין ר"ן ז"ל) ושמא להצריכה גט קאמר שהיא מקודשת דבר תורה אף על פי שהוא נוגע בעדותו מן התקנה, ובעל הלכות גדולות הביא סתם הא דפסקינן הלכתא שליח נעשה עד, ולא חלק בין קודם תנקה לאחר תקנה, וצ"ע.

ירושלמי (שם): חד בר נש אפקיד גרבויי גבי חבריה וכפר ביה אתא עובדא קמי ר' ירמיה ועשה שליח עד וחייבו שבועה על ידי הכתף. ור' אלפסי כתבו הלכות.

דף מג עמוד ב

אי קסבר המלוה את חברו בעדים (כו' ואי) אין צריך לפרעו בעדים הני עדים למה לי:    דקא סלקא דעתיה דמקשה דכיון דחזקה שליח עושה שליחותו, ועוד דאינהו אמרי פרענא ומהימני, יכול לוה למימר ליה בברי פרעתיך, ונפקא מינה כששלח לו על ידי קרובים דאינם נאמנים מחמת עדות, נאמנים הם לסמוך עליהם ולטעון על ידם טענת ברי שפרעו. ואהדר ליה כיון דלאו איהו אמר לו אנא פרעינהו ניהלך, אלא על ידי שליח לאו ברי גמור הוא לומר על ידיהם פרעתיך אלא שאם כשרים הם שנים נאמנים מתורת עדות.

והשתא דתקון רבנן שבועת היסת מישתבעי הני עדים ומשתבע מלוה:    ואם תאמר ליהמנינהו בשבועה, דכיון דמשתבעי אסתלקיה נגיעת עדותן וחזרו לכשרותן. יש לומר כיון דאתה מצריכן שבועה נפקי להו מתורת עדים והוו כבעלי דבר.

ואם תאמר עדים אמאי צריכין שבועה, דאיהו לא ידע אי פרעינהו אי לא, ומספק היאך הוא משביען, ועוד חזקה שליח עושה שליחותו. ויש לומר כיון דחייבין הם ליתן למלוה או ללוה ושניהם טוענן אותם ברי זה שלא נתנו וזה שלא החזירו. מצרפין טענותיהן לטענת ברי, וחייבין לישבע היסת.

ואם תאמר ומלוה למה הוא נשבע, והלא זה אומר לו הלויתני ואינו יודע אם החזרתי לך אם לאו. כיון דעדים נוגעין בעדותן הן. יש לומר דהכי נמי כיון שזה ברי ששלח לו, וחזקה שליח עושה שליחותו, והעדים טוענין ברי שנתנו לו, עושין טענתו כברי, ועוד שהוא נוטל.

ואם תאמר יפטור הלוה העדים בין נתנו בין לא נתנו, דהשתא לאו נוגעין בעדותן הו ונאמנים, יש לומר דאין סלוק מועיל אלא בשאין לעדים הנאה והפסד בסלוק זה יתר על מה שהיה מכבר. כאותה שאמרו (ב"ב מג, א) בבני העיר שנגנב להם ספר תורה, ושותף שכתב לחברו דין ודברים אין לי על שדה זו, אבל הכא דיש להן הנאה בדבר אינם נאמנים, וכבר הארכתי בזה בבבא בתרא בפרק חזקת (?, ?) בס"ד.

וכתב ר' אלפסי דעדים משתבעי שבועת היסת. ומלוה משתבע שבועת המשנה דהא נוטל הוא, וכל הנוטלין נשבעין בנקיטת חפץ, כאותן השנויין במשנתנו שבפרק כל הנשבעין (מד, ב) וכן עיקר, דעדים אין אתה מצריכן שבועה אלא מדרב נחמן, דאם אמרו החזרנו נשבעין היסת ונפטרין, השתא נמי דאמרו פרענא למלוה משתבעי היסת ומיפטרי. והר"ז הלוי ז"ל שכתב דאף עדים נשבעין בנקיטת חפץ, לא נראו דבריו.

ורבוותא ז"ל פירשו דהיכא דמית מלוה או שלוחין אין כאן שבועה, דהא עיקר שבועה כאן אינה אלא משום דמצטרפין טענת הלוה והמלוה לגבי שלוחין לעשות טענת הלוה עליהן כברי כדכתבינן לעיל, וכיון דמית מלוה, הויא לה טענת לוה שמא, ואין נשבעין היסת בשמא, וכן אתה אומר בשמתו עדים, שאין על המלוה טענת ברי, והלכך אין עליהם אלא חרם התקנה, וכן הדין לפועלים עם חנוני שורת הדין שיהיו נוטלין בלא שבועה, דהוה ליה גזלתיך והפקדת אצלי ואיני יודע אם החזרתי לך אם לאו, אלא כיון דאיכא מכחישין הצריכוהו לישבע וליטול, הלכך כשמת החנוני שמכחישין נעמידם על דינם ונוטלין שלא בשבועה, וכן כתב הר"י ן' מיגאש בפרק כל הנשבעין. אבל כשמתו פועלים וחנוני תובע, יש מקצת מהראשונים דאמרו דנוטל בלא שבועה, מפני שאין בעל הבית מפסיד כלום ואינו משלם אלא תשלום אחד, וכן כתב הרמב"ם (הל' מלוה ולוה פט"ז ה"ה).

והרמב"ן נר"ו חלק עליהם מפני שהחנוני מן הדין אינו נוטל מבעל הבית כלום, מני שהוא כמנה לי בידך והלה אומר אינו יודע שהוא פטור, אלא תקנה התקינו לו חכמים ז"ל שישבע ויטול, והלכך אף על פי שמתו פועלים אין חנוני נוטל בלא שבועה, ובשמתו פועלים נמי יורשין באים ונפרעין מבעל הבית בשבועת היורשין, כדקיימא לן דכל הנשבעין ונוטלין שמתו או שהם חשודין על השבועה שמעמידין על דינן, דהא קיימא לן הבו דלא לוסיף עלה כדמפורש בשלהי פרק כל הנשבעין (שבועות מז, א), הלכך פועלין שמתו בני פועלין נוטלים הן מבעל הבית בשבועת היורשין, וכיון שבעל הבית נפסד, חנוני נמי אינו נוטל אלא בשבועה, והביא ראיה ממתניתין (שם מה, א) דתן לבני סאתים חטים, דהא אפילו לבני קטן קאמר והוא אינו מכחישו ואינו נשבע בין גדול בין קטן, דהא לו מידי שקיל מאביו, ואפילו הכי קתני עלה דחנוני נשבע.

תנן התם נערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה:    ודוקא מאורסה, אבל נשאת, שוב אין לאביה רשות בה. ורבותינו בעלי התוס' ז"ל פירוש דהוא הדין לקטנה, ונערה דנקט להודיעך כחו דרבי יהודה. ור' אלפסי והראב"ד והרב אב ב"ד ז"ל אמרו דוקא בנערה, אבל בקטנה לכולי עלמא אביה ולא היא, ונראין דבריהם, וכבר הארכתי בה בפרק התקבל (סד, ב) בגיטין בס"ד, וכן פירש רש"י אבל בקטנה אביה ולא היא.

והא דאמרינן אינה יודעת לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש. פירש רש"י אינה מתגרשת כלל, לא על ידה ולא על ידי אביה, ואינו מחוור. ורבינו תם ז"ל פירש דוקא על ידי עצמה לפי שאינה יודעת לשמור את גיטה, אבל על ידי אביה ועוד ארוסה מתגרשת, וכן כתב הרב בעל ההלכות ז"ל, וכבר הארכתי בה בפרק התקבל בס"ד.

הא דאמר ריש לקיש כמחלוקת בגירושין כך מחלוקת בקידושין. אף לדברי מי שמפרש מתניתין דנערה המאורסה אפילו בקטנה, בקדושין מיהא דוקא אביה ולא היא, דהא אפילו בשאין לה אב אינה מתקדשת דבר תורה אלא למיאונין מדבריהם. אלא ריש לקיש למאי דתנן מפורש במתניתין דהיינו נערה קאמר, אבל בקטנה לכולי עלמא אביה ולא היא.

והא מאמר דמפקעת עצמה מרשות אביה:    הקשו בתוס' ממאי מפקעת עצמה, אי לענין נדרים. והלא אינו מפר אפילו בשותפות לר' עקיבא דאמר בנדרים פרק נערה המאורסה (עד, ב) דלא יפר לא לאחד ולא לשנים, ומוקי לה בגמרא כגון שעשה בה מאמר, ויש לומר דמפקעת עצמה מיד אביה שאין יכול עוד למוסרה לאחד מן האחין ולקבל מהן ממון, שזה פסלה מן האחין במאמר והוא כונסה.

דף מד עמוד א

בו ובשלוחו אין, בה ובשלוחה לא:    ואם תאמר ודלמא בו ובשלוחו אין אבל בה, דוקא בה ולא בשלוחה ולמעוטי שלוחה אתא. יש לומר דהוה ליה למיתני בהדיא ועל ידי עצמה בה ולא בשלוחה, אי נמי ליתני האיש מקדש את בתו על ידי שלוחו ותו לא, דאי משום מצוה בו יותר מבשלוחו, הא מרישא שמעינן לה מדלא תנא הכי ותנא בו, שמע מינה בה אתא למעוטי.

דף מד עמוד ב

הא דאמר רבא ישן ומשמרתו הרי זה גט. אוקימנא לה התם בפרק הזורק בגיטין (עח, א) בכפות ושם כתבתיה בארוכה בס"ד.

אתמר קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אמר שמואל צריכה גט וצריכה מיאון:    וטעמא כדמפרש ואזיל, צריכה גט חוששין שמא נתרצה אביה בקדושיה, וצריכה מיאון שמא לא נתרצה ויאמרו אין קדושין תופסין באחותה. ופירש הראב"ד ז"ל דהא דאמר שמואל דחוששין לקדושיה, כשנתקדשה במעמד האב ולא מיחה, דהוה ליה כאילו אמר לה צאי וקבלי קדושיך, וההיא דלקמן (מה, א) דהנהו תרי דהוו שתו חמרא תותי ציפי דבבל, כשהיה הבן עמהם ושתק הוא, ואפילו הכי אמרינן דאין חוששין שמא נתרצה הבן, דמימר אמר במאי דעביד אבא מאי איכפת לי, וכי לא אמרו לי מידי מאי אצוח, נראה שפירש כן, לפי שהוקשה לו אם נתקדשה שלא בפניו כיון דאין לה יד לקבל קדושיה, ובשעת נתינתן לא חלו הקדושין ואינן ראוין לחול, כי שמע האב והודה מה בכך, בשעת נתינתו לא הודה, ובשאת הודאתו לא נתן לה כלום.

ואין פירושו מחוור לי, חדא, דהא ודאי שמעתין כולה לכאורה כההיא דמייתי לקמן בשלהי שמעתין מיירי, ולענין דומה לשמעתין סמכוהו כאן דאמר רב נתקדשה לדעת והלך אביה למדינת הים ועמדה ונשאת, והכי נמי בשהלך אביה למדינת הים ועמדה היא ונתקדשה. ועוד דאמרינן נתקדשה שלא לדעת ונשאת שלא לדעת ואביה כאן, מדפירש התם והביאה כאן ולא סתם כמו שסתם כאן, משמע דהכא בשאין אביה כאן. ועוד דאמרינן נמי לקמן נתקדשה שלא לדעת אביה אמר רב בין היא ובין אביה יכולין לעכב, ורב אסי אמר אביה ולא היא, ואותביניה מהא דתניא גבי מפותה אם מאן ימאן אביה לתתה אין לי אלא אביה, היא עצמה מנין כו', ומפותה ודאי לא באפיה אביה הוה, אלא ששמע לבסוף ושתק או נתרצה בקדושיה, ועוד מפותה עצמה הויא תיבותיה למאי דסלקא דעתא מעיקרא שפיתה לשם אישות. ומיהו ההיא איכא לתרוצי כדאביי דאמר צריכה קדושין אחרים לדעת אביה, אלא שהרב ז"ל בעצמו לא פירש כן, הא דאביי אלא צריכה שיודה אביה באותן קדושין עצמן, דהיינו כקדושין אחרים, וגם הרב ז"ל נראה שחזר בו, לקמן, שפירש נערה שנתקדשה שלא לדעת אביה, שלא היה אביה שם בשעת קדושין. ואחרים פירשו חוששין שמא נתרצה האב קודם שתתקדש, והוא צוה ואמר לה צאי וקבלי קדושיך. וגם זה אינו מחוור, מדאמרינן בהנהו תרי דהוו שתו חמרא. אפילו למאן דאמר חוששין שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא אמרינן, ואקשינן ודלמא ארצויי ארצי קמיה, כלומר מעיקרא, ואם איתא מכיון דאמר רבינא אין חוששין שמא נתרצה הבן מעיקרא, מאי קא מקשה תו ודלמא איתרצי מעיקרא הא אמרינן דלא חיישינן אלא ודאי הא דאמרינן נתרצה ולא נתרצה לאחר מעשה קאמר.

ויש לפרש שמא נתרצה כששמע, וכגון ששתק כששמע, ואף על גב דצוח לבסוף, אפילו הכי חיישינן שמא נתרצה בקדושיה כששמע ונתקיימו קדושיה, דהוה ליה כהתקדשי לי על מנת שירצה אביך שמקודשת לכשישמע ולא ימחה, ואף על פי שלא חלו בשעת נתינה, וטעמא דחיישינן שמא נתרצה האב ולא חיישינן שמא נתרצה הבן כדפירש רש"י לקמן דאב בכל דהוא ניחא ליה, משום טב למיתב טנדו, אבל בן מידק דייק ונסיב, והכא אף על פי שנתאכלו המעות קודם ששמע האב, נמי חוששין לה, דהוה ליה כהרי את מקודשת לי לאחר ל' יום (לקמן נט, ב) דאף על פי שנתאכלו המעות מקודשת.

ורבותינו בעלי התוס' כתבו דהא דאמרינן חוששין שמא נתרצה האב, דוקא בששתק, אף על פי שצווח לבסוף, כמו שכתבנו אבל בצווח מעיקרו אין חוששין לה כלל, והביאו ראיה דהא רב גופיה דאמר הכא צריכה גט שמא נתרצה האב, איהו הוא דאמר לקמן נערה שנתקדשה שלא לדעת אביה בין היא ובין אביה יכולין לעכב, אלמא כל שבא האב ועכב אין חוששין לה, ואמרינן נמי בסמוך נתקדשה לדעת והלך אביה למדינת הים ועמד ונשאת, אמר רב אוכלת בתרומה עד שיבא אביה וימחה, רב אסי אמר אינה אוכלת, שמא יבא אביה וימחה, ונמצאת זרה [אוכלת תרומה] למפרע, אלמא זרה גמורה הויא מדחיישינן אפילו בדרבנן, דמדאורייתא כיון שנתארסה אוכלת דקנין כספו היא. ולדידי קשיא לי דאם איתא, היכי סתמי סתומי וחסרו עיקרא של דבר, דהיינו שמע האב ושתק, הוה להו לפרושי נתקדשה שלא לדעת אביה ושמע האב ושתק ולבסוף צוח חוששין שמא נתרצה האב. ובההוא מעשה דאיהו אמר לקריבאי, מן הסתם צוח מעיקרו הוה, מדאמר אביי שארית ישראל לא יעשו עולה, ואי בששתק רגלים לדבר שנתרצה, או שהסכים על ידו, אלא משמע דאפילו בצווח מעיקרו אמרו חוששין, וטעמא דמלתא משום דכל מאן דמקדש את הקטנה שלא לדעת יודע שאין קדושיה קדושין, אלא אם כן נתרצה האב בקדושיה, ועל דעת כן נתרצה האב בקדושיה, ועל דעת שיתפייס האב הוא מקדש, והוה ליה כמתנה על מנת שירצה אביך, ובמתנה בפירוש כך, אף על פי שצווח ולבסוף נתרצה מקודשת, שהרי נתפייס, דהא לא שירצה בשמיעה ראשונה קאמר, אלא שירתצה בקדושיה ומפייס לבסוף ויאמר אין קאמר, ואף על פי שמת האב, חוששין שמא נתרצה שעה אחת סמוך למיתתו, והכי איתא בתוספתא במכילתין פרק ג (ה"ז) על מנת שירצה פלוני? אף על פי שאמר איני רוצה מקודשת, שמא נתרצה לאחר שעה כו', על מנת שירצה אבא אף על פי שאמר האב איני רוצה, מקודשת, שמא יתרצה האב לשעה אחרת. מת האב מקודשת שמא נתרצה שעה אחת סמוך למיתתו. ומתניתין לקמן בפרק האומר (סד, א) על מנת שירצה אבא רצה האב מקודשת ואם לאו אינה מקודשת, אינה מקודשת גמורה קאמר, עד שיאמר האב אין, למאי דקא סלקא דעתך מעיקרא דכולה מתניתין בדאמר לה על מנת שלא ימחה אבא, כל שכן דלא תיקשי לן כלל, דהכי קאמר על מנת שלא ימחה אבא מכאן ועד שלשים יום, ולפיכך רצה האב שלא מחה מקודשת, לא רצה האב אלא שמחה אינה מקודשת, אלא נתבטלו קדושיו לגמרי, והא דאמר רב לקמן בין היא בין אביה יכולין לעכב, לומר דלא הווי קדושי ודאי, אבל קדושי ספק הוו, וכן פירשוה בתוס', וההיא דרב אסי דאמר שמא יבא האב וימחה ונמצאת זרה למפרע, אף על פי שאין כאן אלא איסורא דרבנן, מכל מקום אין מאכילין אותה על הספק, שמא יתרצה האב לאחר מחאתו, דלחומרא אמרו שמא יתרצה, לקולא לא אמרו שתאכל באיסור דרבנן שמא יתרצה. וזה אין צריך לפנים, ודאמרינן בירושלמי (ה"א) נתקדשה שלא לדעת ונשאת שלא לדעת, זה היה מעשה ובא אביה ועקר קדושיה, התם משום דנתקדשה ונשאת שלא לדעת, ודאי מקפד קפיד, וחזקה שלא יתרצה לעולם. הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי האב, ולקמן בשמעתין מחלקי בין נתקדשה לדעת ונשאת שלא לדעת לבין נתקדשה ונשאת שלא לדעת כנ"ל.

הא דנקט הכא קטנה הוא הדין לנערה, דהא קיימא לן כר' יוחנן דאמר מחלוקת לגרושין אבל לקדושין אביה ולא היא, ולקמן גרסי בכלהו נסחאי נערה שנתקדשה שלא לדעת אביה, היא ואביה יכולין לעכב, ומשמע דכולה שמעתין נמי בין בקטנה בין בנערה היא.

ואם תאמר אי בנערה, מיאון מאי עבידתיה דהא משהביאה שתי שערות אינה יכולה למאן, איכא למימר דבנערה דלא אפשר לא אפשר ובגיטא תשתרי, מידי דהוה אכל ספיקי קדושין דצריכה גט מספק אף על פי שאינה יכולה למאן, אי נמי איכא למימר דבקטנה שאין מעשיה כלום שלא מדעת האב איכא למגזר טפי, דאי אמרת לא ממאנת, אמרי מדאצרכוה רבנן גיטה קמו ביה רבנן באב ונתרצה בקדושיה, אבל בנערה דיש לה יד, מימר אמרי מיחש הוא דחשו לה רבנן ואצרכוה גיטא, משום דלא ליתי לאיחלופי בנערה שאין לה אב שקדושיה [מן ה]תורה. ורב אחא גאון כתב דאף היא ממאנין אותה, שכן כתב בפרשת ואלה המשפטים, אבל לא מצינו מיאון בנערה במקום אחר, ונראה שהוא גורס כאן נערה, ורבותינו בעלי התוס' אמרו שהיא צריכה כרוז.

הא דאמר עולא קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אפילו מיאון אינה צריכה. פירש רש"י ז"ל ואפילו בששדכו. ומקצת נוסחאות יש שכתוב בהם בפירוש ואפילו שדכו. ורבותינו בעלי התוספות פירשוה בשלא שדכו, דאי בשדכו הא משמע דפשיטא להו דחוששין, מדפרכינן ללישנא קמא ואפילו שדכו, ופרקינן מאן דמתני הא לא מתני הא. ואינו מחוור מדאקשינן לעולא מהא דתניא ושוין שמוכרה אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, מדקא קרי ליה אלמנה, ועל כרחין בדקדשה איהי נפשה, דאלמא נתקדשה שלא לדעת אביה מקודשת, ואם איתא מאי קושיא, דלמא בששדכה אביה, ויש מי שתירץ דבשדך האב שפחות אחר אישות היא. וקשיא לי דאטו מי אלים שדך האב משקבל אביה כסף ממכרה מאדון ואמר לה צאי וקבלי קדושיך, דהא ההיא כרב יוסי בר' יהודה מוקמיה לה, דאמר מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו, ואנן מדר' יוסי שמעינן בפרקין קמא (יט, א) דאומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך, וכדדייק לה רבא אמר רב נחמן, אלא ודאי נראין דברי רש"י ז"ל דעולא אפילו בששדכו קאמר, והיינו קושיא ממוכרה אלמנה לכהן גדול בין שדכו בין לא שדכו.

וכולן שמתו או מיאנו כו':    וקשיא לעולא, דהא לעולא בין שדך בין לא שדך אינה צריכה מיאון, אבל לרב מוקמיה לה בשלא שדך, ולפיך במיאון סגיא, ומיאון מיהא בעיא.

דף מה עמוד ב

רב אסי אמר אינה אוכלת שמא יבא אביה וימחה ונמצאת זרה [אוכלת תרומה] למפרע, הוה עובדא וחש לה רב להא דרב אסי:    וקשיא לן דכי בא ומחה מאי הוי, והא ארוסה בת ישראל מדאורייתא מיכל אכלה, ורבנן הוא דאמרו (לעיל י, ב) שלא תאכל עד שתכנס לחופה אומשום סמפון או משום דעולא, והכא שכנסה לא משום דעולא איכא ולא משום סמפון איכא, דחזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו. ובתוס' תירצו כיון דאצרכוה רבנן חופה, וזו אין חופתה חופה גמורה, שמא יבא אביה וימחה אינה אוכלת. וקשי לי דהא חופה דתקינו לה לאו דוקא שתעכב חופתה באכילתה, שהרי במוחל אוכלת היא ואפילו לא נכנסה לחופה, וכדאמרינן לעיל בפרק קמא (יא, א) דאיכא בינייהו שקבל מסר והלך דבשקבל עליו הבעל לית בה משום סמפון, ובמסר לבעל ליכא משום דעולא. ועוד תירצו דכיון דאין חופתה חופה גם הוא אינו מיחדה ואינה בודקה וכדפרישית גבי פחותה מבת ג' שנים שנשאת בפרק קמא דמכלתין (שם ד"ה אבל נשאת), וגם זה אינו מחוור דהתם אין ביאתה ביאה, ולפיכך אינו מיחדה אצלו, אבל הכא בנערה אם חושש לה משום מחאת אביה, אף הוא אינו כונסה, וכיון שכנסה חזקה אינו חושש ומיחדה הוא אצלו וצ"ע.

ומודה רב שאם מתה אינה יורשה אוקי ממונא בחזקת מאריה:    ואפילו אם היה הבעל מוחזק בנכסים, אינה חזקה, דנכסים בחזקת יורשי האב.

ואפילו לרב דאמר אוכלת התם הוא דליתיה לאב אבל הכא דאיתיה לאב ודאי קפיד והאי דשתק מרתח רתח:    ואף על גב דאמר רב לעיל חוששין שמא נתרצה האב, וההיא אפילו בשהאב כאן ושתק, שאני נשואין דמילתא רבתי היא דכיון דמתיחדה בחופה, כיון דאיתיה לאב ועמדה ונשאת שלא מדעתו מיקפד קפיד, ואף על גב דאידחי הא דרב ושמואל בנתקדשה בלבד, אבל בנתקדשה שלא לדעת ונשאת שלא לדעת, כיון דכולהו חיישי אנן נמי חיישינן, הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי האב וצריכה גט ומיאון ואפילו בלא שדוכי כך כתב הרמב"ן נר"ו. ולדברי ר' אלפסי דאמר דאפילו נתרצה האב לבתר דקדשה לא חיישינן לה הכי נמי לא חיישינן.

דף מו עמוד א

לומר שמשלם קנס כמפותה:    וקשיא לן היכי דמי, אי בשהאב מתרצה בכך, מה מועיל מיאון דידה, דהא אביה מצי לקדשה בעל כרחה, ואי בשלא נתרצה האב, היינו מיאון דאב, ותירצו בתוס' דבמפותה גזרת הכתוב היא, דאף על פי שהאב יכול לקדשה בעל כרחה, מכל מקום מיאונה מועיל לענין זה שמשלם קנס כשהיא ממאנת. אי נמי בשפיתה כשהיא נערה ולא הספיק לעמוד בדין עד שבגרה או שמת אביה שקנסה לעצמה, כדתנן (כתובות מא, ב) נערה שנתפתתה ולא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה הרי הן של עצמה, ולומר דאף על גב שעכשיו היא ברשותה וקנסה לעצמה לא אמרינן שמחלה קנסה מדנתפתתה לו, אלא כיון דבשעת פיתוי דאב היתה ועכשיו שהיא של עצמה אינה מתרצית לו משלם קנס על ידי מיאונה. והרמב"ן נר"ו תירץ כגון שאמר האב בשעת העמדה בדין ורצה אני ועמדה היא ומיאנה, והאב חוזר בו ואינו רוצה לקבל קדושיה בעל כרחה, וחוזר ותובע קנסה, וקא משמע לן דאף על פי שאינו משלם קנס מחמת עיכוב האב, דהא נפטר ממנו משעה שנתרצה לו בבית דין, אפילו הכי משלם קנס מחמת מיאונה.

אמר ליה אביי צריכה קדושין לדעת אביה:    יש לפרש צריכה שיתרצה האב בקדושיה, דהיינו בקבלת קדושין, וכן פירש הראב"ד, אבל רש"י פירש צריכה קדושין אחרים לדעת אביה, ואף על גב דמשמע לעיל דאביי כרב ושמואל סבירא ליה דחוששין שמא נתרצה האב, ואי נמי לרבינא בשנתרצה האב בהדיא לבסוף מקודשת כפירושו של רש"י שכתבנו למעלה, איכא למימר דאביי מידחא דחי לה לרב יוסף לומר דקדושין שלא מדעת אף על פי שנתרצה האב אינן כלום, ולפיכך צריכה קדושין אחרים. אבל לדברי רבינו אלפסי אתי שפיר דלעולם אינה מקודשת שלא לדעת האב, ואביי כרבינא סבירא ליה, וההיא דאיהו אמר לקריבאי דאמר עלה אביי שארית ישראל לא יעשו עולה הא תריצנא לה לעיל דכרבינא נמי אתיא כמו שכתבנו למעלה.

ר' אמי אמר לעולם אסיפא ומאי עד שיהא באחת מהן באחרונה:    ורב ושמואל דלא אוקמוה אסיפא ודחקי ומוקמי לה ארישא, איכא למימר משום דלא משמע להו אחת מהן אחרונה דוקא דאחת מהן כל שיש בה באחת מכולם משמע, וכן פירש הראב"ד ז"ל. ולפי פירוש זה פליג רב בפירושא דמתניתין בהדי רב אמי, אבל בעיקר דינא מודה ליה דהא רב מעות בעלמא חוזרין סבירא ליה, ולפי פירוש זה נמי גרסינן שפיר דאתמר המקדש את אחותו. דהא בהאי דינא שייכא. ואיכא למימר דרב ושמואל בדינא נמי פליגי עליה דר' אמי, בהתקדש לי בזו ובזו סבירא להו דאף על פי שהיתה אוכלת ראשונה ראשונה אם יש בין כולן שוה פרוטה מקודשת, דכי קא אכלה מדנפשה קאכלה, דומיא דהתקדשי לאחר שלשים דאף על פי שנתאכלו המעות מקודשת, כדאמרינן לקמן בפרק האומר (נט, א) לא בא אחר וקדשה בתוך שלשים יום רב ושמואל דאמרי תרוייהו מקודשת ואף על פי שנתאכלו המעות, מאי טעמא הני זוזי לא למלוה דמו ולא לפקדון דמו לפקדון לא דמו דהני ברשותא קא מתאכלי, למלוה לא דמו מלוה להוצאה ניתנה, ולא בתורת קדושין יהבינהו ניהלה, והכא בתורת קדושין יהבינהו ניהלה, וכי קא מתאכלי ברשותה קא מתאכלי, והלכך הא דקתני היתה אוכלת ראשונה ראשונה אם יש באחת מהן שוה פרוטה, על כרחיך לאו אסיפא קאי, אלא ארישא, ור' אמי סבירא ליה דלא דמי להתקדשי לי לאחר ל' יום, דהתם הוא דיהב לה בדבור אחד, וכיון דגמר דבורו קודם שנתאכלו המעות אלא שקבע זמן לחול בו הקדושין כי מתאכלי ברשותה מתאכלה, אבל הכא שהוא מחלק דבורו ולא אמר לה התקדשי לי באלו, ודאי גלה דעתו שאינו רוצה שיחולו הקדושין כלל עד גמר כולן, ועד שתקבל את כולן אינן בידה אלא פקדון, וכשהוא אוכלת ראשונה היא לה שולחת יד בפקדון וחזרה [ֵשם] מלוה עליה, והלכך עד שיהא באחרונה שוה פרוטה אינה מקודשת, ובאחת דקתני הכי קאמר עד שיהא באחת שיש ביניהם, דהיינו אחרונה שוה פרוטה, ויש לנו כיוצא בזו בפרק הספינה (ב"ב פד, א) אם היתה מדה של אחד מהן דפירושו של האחד דהיינו הלוקח. ועוד אחר בנדרים בריש פרק נערה המאורסה (?, ?). והא דקא מקשה להדיא לעיל והא מלוה היא, משום דמתניתין קשיתיה, דכיון דקתני עד שיהא שוה פרוטה באחת מהן, ואין הראשונות מצטרפות עם האחרונה לשוה פרוטה, שמע מינה סבירא ליה לתנא דלא ברשותא?ה מתאכלי, ואם כן אפילו כי אית בקמייתא שוה פרוטה אמאי מקודשת, והא לטעמיה דתנא מלוה היא ואקמוה רב ושמואל ארישא דלאו למלוה דמי כדאמרן. והיינו דדייקא רבא תלת מדר' אמי, ולא דייק חדא מינייהו מדרב ושמואל, ופי'? מעות בעלמא חוזרין, מעות כאלו שמקדש אינו גומר דבורול בדבור אחד אלא שמחלק דבורו בזו ובזו לא נתנו לטבועין משעת נתינתן, אלא מעות בידה פקדון עד גמר כולן, וכי קא מתאכלי ברשותיה דידיה קא מתאכלי, והלכך אינה מקודשת אלא אם כן יש באחרונה שוה פרוטה. והכי גרסינן איתמר המקדש את אחותו ולא גרסינן דאתמר, דהא ר' אמי. לא שייכא בהא דרב ושמואל, דאפשר דר' אמי בההיא כשמואל סבירא ליה, אלא הכא משום דאיירי במעות חוזרין אייתי נמי הא דרב ושמואל, ובירושלמי מוכיח כן דרב ושמואל התקדשי בזו ובזו להקתדשי לי לאחר שלשים יום מדמו לה, כמו שכתבנו דגרסינן התם (פ"ב, ה"א) רב ירמיה בשם רב אמר התקדשי לי בסלע זו לאחר שלשים יום אוכלת בתוך שלשים הרי זו מקודשת, אף ר' שמעון בן אלעזר מודי בה, מה בינה למלוה, מלוה לא נתנה לשם קדושין, קדושין לכך ניתנו משעה ראשונה, והתנן היתה אוכלת ראשונה ראשונה אינה מקודשת עד שיהא באחת מהם שוה פרוטה, מעתה אפילו לא נשתייר שוה פרוטה, פתר לה על רישא אלמא רב סיפא דמתניתין בהתקדשי לי לאחר שלשים יום עביד לה, ועל דא הוא דמוקי לאוכלת ראשונה ראשונה ארישא כדכתבינן.

דף מו עמוד ב

אדם יודע שאין מפרישין חלה מקמח:    פירוש משום דכתיב (במדבר טו, כ?) עריסותיכם דהיינו לאחר גלגול. ואיכא דקשיא ליה והא תרומה דכתיב ביה דגנך (דברים יח, ד) דמשמע דאידגן, ואפילו הכי קיימא לן שאם הקדימו בשבלין שתרומתו תרומה דבר תורה, אלמא כי כתיב קרא לכתחלה ולמצוה מן המובחר, הא דיעבד עבד, אי נמי לומר שלא נתחייב עד שעת דיגון, הא אם הקדימו יצא הכא נמי נמי שאם הקדימה בקמח יצא, ויש לומר דבתרומה רחמנא רבייה מדכתיב (במדבר יח, כו) והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר, ודרשינן מיניה ולא תרומה גדולה ותורמת מעשר מן המעשר, והיכי דמי בשהקדימו בשבלין כדמוקמינן לה בברכות (???) ובפסחים (???), וממילא שמעינן מינה דאם הקדימו בשבלין דחייל עליה שם מעשר. והרמב"ן נר"י כתב דאף חלה כתרומה היא, מה התם דגן ולא פחות משליש אף הכא עיסה ולא קמח, ומה התם אוכלין עראי עד שימרח ואם תרם תרומתו תרומה, אף הכי נמי אוכלין עראי עד שתתגלגל ומשנתנה מים אם הפרישה חלתה חלה.

דף מז עמוד א

גרסת הספרים אבל באלו אפילו בקמייתא:    קשיא לי דבאלו אפילו ליכא בחדא מינייהו נמי, אם יש בכולן שוה פרוטה מקודשת, דכי קא אכלה מדנפשה קא אכלה, וכדיוקא דברייתא דמסייעא לרבא. ויש לומר דאין הכי נמי, אלא משום דלעיל אקשינן ואפילו בקמייתא בתמיהא, ואצטריך ר' אמי לאוקמה באחרונה, משום הכי נקט הכא ואפילו בקמייתא, כלומר דמעתה לא תיקשי לך מאי דאקשינן לעיל ואפילו בקמייתא, אבל רש"י מחק אותה גירסא, וגריס אפילו אוכלת ראשונה מקודשת, ואין צורך למחוק את הגירסא כמו שכתבתי.

פירושי קא מפרש התקדשי לי באלון כו' כיצד כגון שאמר לה התקדשי לי באלו:    ואף על גב דאו שאמרה קתני, יש לנו כיוצא בה לקמן (נב, א) גבי או שחטף סלע מידה, דפרישנא דכיצד חטף סלע מידה קאמר, קשיא לי כיון דעיקר סייעתא היינו משום דמפליג בסיפא בין אוכלת למנחת, וברישא לא שמעינן ליה לתנא דמפליג בהדיא, שמע מינה דבאלו לא שנא אוכלת ולא שנא מנחת, למה לן לדחוקי כולי האי למימר דברמון באלון ובאגוז באלו קאמר, ואו דקתני כיצד קאמר, והא בהדיא קתני במציעתא או שאמר התקדשי באלו אם יש בכולן שוה פרוטה מקודשת, ודוק מינה כיון דלא מפליג שמע מינה לא שנא אוכלת ולא שנא מנחת. וניחא לי דעל כרחן אי אמרת דברמון באלון ובאגוז לאו באלו, אי אפשר למידק תו האי דוקיא, דהא רישא דרישא דהיינו ברמון באלון באגוז דלאו באלו, אלא בהתקדשי בזו ובזו ובזו, ולא מפליג בהדיא, ואפילו הכי על כרחין לאו באוכלת אלא במנחת, וכיון שכן אף אנו נאמר במציעתא דהיינו באלו דוקא במנחת ולא באוכלת, ומשום הכי אי אפשר למידק מינה כלום, אלא אם כן נאמר דרישא דרישא באלו קאמר, ועוד דקושטא דברייתא על כרחך הכין הוא משום קושיין דאקשינן היכי דמי, ועל כרחין אתינן לפרושה הכין כנ"ל.

ושוין במכר שזה קנאו ואי מלוה להוצאה ניתנה במאי קני:    ומדמתמה הכא במאי קני, שמע מינה דהכי הלכתא, וגרסינן בירושלמי (פ"ב, ה"ה) ר' חייא בשם ר' יוחנן קדושי מלוה לחומרין ובקרקעות לא קני במטלטלין אין מוסרין אותו למי שפרע, ור' אלפסי שלא כתבה בהלכות, סמך לו על מה שכתב שאין אשה מתקדשת במלוה, דהוא הדין לשאר הנקנין בכסף שאין נקנין בה, וקשיא לי הא דאמרינן בפרק איזהו נשך (ב"מ סב, ב) הרי לך אצלי יין ויין אין לו, דמשמע הא יש לו יין חייב להעמיד לו יין, ונרא ליה דהתם לא לענין להתחייב (לו) ליתן לו יין ולהעמיד לו מקח קאמר, אלא דכל שיש לו יין אף על פי שנתייקר לאחר מכאן, אין כאן משום רבית.

אבל בירושלמי (פ"ב ה"ה) מצאתי כאן שפירשוה בחיוב מקח ממש, דגרסינן התם במטלטלין אין מוסרין אותו למי שפרע, ביקש להמעידו מקחו נשמיענה מן הדא והרי לך אצלי יין ויין אין לו, הא אם יש לו יין חייב, תני ר' חייא אם יש לו יין חייב ליתן לו עד כאן בירושלמי. ונראה לפי זה דמא שאמרו במטלטלין אין מוסרין אותו למי שפרע, דוקא בשחזר בו הלוקח, אבל בשחזר בו המוכר אי אפשר לו לחזור בו, ומלוה עדיפא מנתינת מעות דלקנות במלוה מלתא דלא שכיחא היא, ומלתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן, וכנעין זה כתבתי בפרק הספינה גבי יש דמים שהם כחליפין. אלא שעדיין יש להתיישב בפירוש הירושלמי דהיאך אפשר שאין מוסרין את הלוקח אפילו למי שפרע ויהא המוכר חייב להעמיד לו מקח.

מנה חסר דינר כסיפא לה מלתא למתבעיה:    וכתב הרמב"ן נר"ו דמסתברא כיש אומרים דבין כך ובין כך מקודשת, והביא ראיה מדתניא בפרק קמא (ד, א) התקדשי לי במנה זה ונמצא מנה חסר דינר אינה מקודשת, אלמא הא במנה סתם אם נמצא מנה חסר דינר מקודשת, ולא אמרינן כסיפא לה מלתא למתבעיה, וסמך לו על מה שלא כתבה לזו רבינו אלפסי, דאלמא לא קיימא לן כחכמים.

ומסתברא כחכמים, והא דתניא התקדשי לי במנה זה ונמצא חסר דינר, לאו דוקא חסר דינר לאשמועינן הא דכותה במנה סתם מקודשת, דעיקרא דברייתא לאשמועינן דבמונה והולך כל שחסר ממנו אינה מקודשת, לא שנא חסר דינר ולא שנא חסר תשעים ותשעה, ואורחא דמילתא נקט בשמונה לה והולך וחסר ממנו דינר, והוא הדין לחסר רובו. ותדע לך דאם אין אתה אומר כן, אלא ברייתא דוקא קתני, אם כן נאמר דדוקא חסר דינר דאיכא תרתי מנה זה וכסיפא לה מלתא למתבעיה, הא חסר רובו דלא כסיפא לה מלתא למתבעיה מקודשת, אלא דעל כרחין ברייתא לאו דוקא, וכיון שכן לא תידוק מינה הא מנה סתם בכי הא, כלומר דאינו חסר אלא דינר מקודשת, אלא הכי דייקינן מינה במנה זה ונמצא חסר אינה מקודשת לעולם, הא במנה סתם ולא נתן לה אלא מקצתו מקודשת,??? ולעולם בדלא כסיפא לה מלתא למיתבעיה. וכן דעת הראב"ד כמ"ש בפ"ק במקומה.

התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך כו' אם נשתייר ממנו שוה פרוטה מקודשת:    פירוש שאמר לה סתם בפקדון שיש לי בידך דהכי משמע בכל מה שיש לי עכשיו בידך, ואף היא שלא הקפידה לומר והוא שלא נגנב ושלא נאבד, מסתמא מינח ניחא לה בכל מה שהוא אם מעט ואם הרבה, אבל אם אמר לה בכל מה שהפקדתי בידך, אם נגנב או נאבד מקצתו אינה מקודשת, והכי איתא בירולשמי (פ"ב, ה"א) דגרסינן התם ר' אבהו בשם ר' יוחנן מתניתין בשאמר לה בפקדון שיש לי בידך, אבל אם אמר לה בכל מה שהפקדתי בידך אינה מקודשת, עד שיהיו כולן קיימין, ונראין הדברים דאפילו אמר לה התקדשי לי במנה שהפקדתי בידך אף על פי שלא אמר לה בכל אותו מנה אינה מקודשת. והרב בעל ההלכות ז"ל כתב וכי נשתייר ממנו שוה פרוטה קדושין תופסין בה מעכשיו ובפקדון בעי למלויי ניהלה, וכר' אלעזר.

דף מז עמוד ב

במאי קא מיפלגי אמר רבה אשכחתינהו לרבנן דבי רב וכו':    פירש רש"י: במאי פליגי, דאי בלהוצאה ניתנה פליגי, סוף סוף אכתי כתנאי אמרה רב לשמעתיה, אמר רבא לעולם להוצאה ניתנה דברי הכל כרב, ואם שלח בה יד להוציא ממנה שוה פרוטה,הרי החזיק בה, ואין הבעלים יכולין להחזיר, והיא לה מלוה, והכא בשלא הוציאו ממנה כלום, ובמלוה קודם ששלח בה יד להוציא ממנה הלוה כלום, אם יכול המלוה לחזור בו קמיפלגי, מר סבר לא מצי הדר ביה וברשות לוה קיימא, ומר סבר יכול לחזור בו, וכי קאמר רב מלוה להוצאה ניתנה בששלח בה יד, דשוב אינה ברשות מלוה לא לחזרה ולא לאונסין וככולהו אמרה לשמעתיה. [ואין צורך לזה, אלא רב אפילו לא הוציא ממנה כלל אמרה לשמעתיה], דלעולם להוצאה ניתנה וברשות לוה קיימא לחזרה ולאונסין, ודלא כר' שמעון בן אלעזר דסבירא ליה דכל שלא שלח בה יד ברשות מלוה קיימא, והא דלא דייקינן עלה נימא כתנאי אמרה לשמעתא כדדייקינן לעיל לימא ר' אלעזר כתנאי אמרה לשמעתיה, היינו משום דמעיקרא אקשינן מינה לרב ולומר דכולהו סבירא להו דהיכא דנשתייר ממנה שוה פרוטה מקודשת, וכי אפקיניה לרב מתיובתיה לא חיישינן אי אתי דלא כר' שמעון בן אלעזר, דמכל מקום כחכמים אמרה דקיימא לן כותייהו, ותדע לך דלפי פירושו של רש"י קשיא לי הא דאמרינן בסמוך לימא כתנאי התקדשי לי בשטר חוב או שהיה לו מלוה ביד אחרים והרשה עליהם ר' מאיר אומר מקודשת וחכמים אומרים אינה מקודשת, האי שטר חוב היכי דמי, אילימא שטר חוב דאחרים כו'. אלא לאו שטר חוב דידה ובמקדש במלוה קמיפלגי. ואם כדברי רש"י קשיא היכי דמי, דאי בששלח בה יד קשיא דר' מאיר, דהא אמרינן לעיל דלכולי עלמא בששלח בה יד ברשות לוה קיימא ואינה מקודשת ואי בשלא שלח בה יד הא לא שייכא בדרב כלל דהא מוקמי שמעתין דרב בששלח בה יד דוקא כי היכי דלא לימא שמעתיה כתנאי. אלא מסתברא כפירושא בתרא, ורב אפילו בשלא שלח בה יד ברשות לוה קיימא ולהוצאה ניתנה, ודלא כר שמעון דאמר משום ר' מאיר.

לעולם שטר חוב דאחרים כו':    אף על גב דאף היא ניתנה להוצאה אצל האחרים, מכל מקום כיון שהוא מוציא השעבוד מרשותו ומכניסו לרשותה, הוה ליה כנותן פרוטה מידו לידה, ולא דמי למלוה (שעמה) [שעליה] דאז אינו מכניס לרשותה דבר מחודש, ששעבודה בידה היה, וכבר כתבנו זה למעלה בפרק קמא (ח, א) גבי הניח לה משכון עליה, ולמקדשה במנה והניח לה משכון עליו לא דמי, דהתם נמי אף על גב דנכנס לרשותה דבר מחודש דהיינו שעבוד שנשתעבד לה, ואפילו נשתעבד לה בשטר, דמכל מקום הוא לא הוציא עדיין מרשותו שום דבר להכניסו ברשותה, ואנן תרתי בעינן שיוציא מרשותו ויכיניס ברשותה כנ"ל.

לכאורה מדאמרינן הכא אי בעית אימא, כולי עלמא לית להו דר'? משמע דלית הלכתא כותיה, ואין אותיות נקנות עד שיכתוב וימסור.

דף מח עמוד א

וצריכה מיאון שמא לא נתרצה האב לא בקדושי ראשון ולא בקדושי שני:    הקשה רש"י בפירושיו למה לי נתרצה בקדושי ראשון, אפילו נתרצה לו, כיון שלא נתרצה בשני אין כאן גט, דקטנה מן הארוסין אין עושין בה מאמר שלא מדעת אביה, כדאיתא לעיל, וכיון דאין כאן גט, תפסי קדושין באחותה, והרואה שהצרכנוה גט סבר גט גמור הוא, ואין קדושין תופסין באחותה, ולפיכך צריכה מיאון, ותירץ דקדושי ראשון כדי נסבה. ור"י תירץ דלרבותא נקט ליה, דלא מיבעיא אם נתרצה האב בקדושי ראשון דאיכא למגזר דהני קדושי שני לא הוו קדושין, ותפסו ליה קדושין באחותה, דאחות חלוצתו היא, אלא אפילו כשתמצא לומר שלא נתרצה האב בקדושי ראשון דהשא ליכא למיחש כולי האי, דדלמא נתרצה בקדושי שני, ומדינא לא תפסי קדושין באחותה, דאחות גרושתו היא, אלא אפילו כשתמצא לומר שלא נתרצה בקידושי שני ומדינא לא תפסי קדושין באחותה דאחות גרושתו היא אפילו הכי צריכה מיאוט דשמא כשם שלא נתרצה בקדושי ראשון כך לא נתרצה בקדושי שני.

וקשיא לן למה לי למנקט חשש מחודש למיאונין, הא משום חשש ראשון דהיינו שמא נתרצה האב בקדושי ראשון שאתה מצריכה חליצה בכך, מחמת אותו חשש עצמו הוה ליה לאצרוכה מיאון, דכיון דצריכה גט משום שמא נתרצה האב בקדושי שני וגיטו אינו מחוור, דשמא לא נתרצה בקדושיו אלא בקדושי ראשון, וגט יבמין הוא דהוי, איכא למיחש שמא יאמרו קדושי ראשון לאו קדושין וגיטה משני מחוור ואין קדושין תופסין באחותה, והוה להו למימר צריכה חליצה ומיאון שמא נתרצה האב בקדושי ראשון ויאמרו אין קדושין תופסין באחותה, כלומר כשאתה מצריכה גט משני זה יאמרו שהוא גט מעליא, דשמא לא נתרצה לקדושי ראשון ונתרצה לקדושי שני, ובשלמא ברישא דרישא דאמר צריכה גט שמא נתרצה האב בקדושי שני, אף לגרסתו של רב אחא דגריס נערה, דצריכה גט למאמרו אף על פי שלא נתרצה האב בקדושי שני, היינו דלא נסיב כולהו בחדא, ולימא צריכה גט וחליצה שמא נתרצה האב בקדושי ראשון, דהשתא אף בנערה צריכה גט למאמרו וחליצה לזיקתו ומיאון כדי שלא יאמרו קדושי ראשון לאו קדושי וקדשוי שני קדושי, דאיכא למימר דהיינו טעמא דלא אמר הכי משום דאלומי אלים לטעמיה, דאיכא למימר דגט מעליא בעו דדלמא קדושי שני דאורייתא, וכל שכן לגירסת הספרים דגרסי קטנה, דהא בקטנה מן האירוסין לא תפסי בה קדושי יבם שלא מרצון אביה וגט אינה צריכה. אבל במציעתא קשיא לי כמו שכתבתי. וניחא לי דלרווחא דמלתא קא נסיב, חד חשש לגט ואידך לחליצה ואידך למיאון, וכיון שכן כדין נסיב ליה [הא ד]שמא לא נתרצה האב לא בקדושי ראשון ולא בקדושי שני, דאלו אמר שמא לא נתרצה האב בקדושי שני בלחוד (ה"ד) [הוה אמינא] אם נתרצה בקדושי ראשון היינו מציעתא שעליו אתה מצריכה חליצה, ואף מיאוניה אין אתה צריך לומר שהן מחשש שלא נתרצה בקדושי שני, דאף כשתמצא לומר שנתרצה בקדושי שני הדין כך הוא שאין רצונו בשני מעלה ולא מוריד אחר רצונו בראשון, אלא על כרחין כיון דנקט ליה חשש משום קדושי שני אצטריך ליה למנקט שאף בראשון לא נתרצה כנ"ל, ומן הטעם הזה אפשר לומר דלא נקט צריכה מיאון שמא נתרצה האב בקדושי שניהם, משום דהא נקט ליה נתרצה בראשון ונקט נמי נתרצה בקדושי שני, ומשום כך נקט הכא חשש מחודש, דהיינו שלא נתרצה לא בראשון ולא בשני.

צריכה מיאון שמא לא נתרצה כו':    ואם תאמר, והא חולצת ומידע ידעי דאחות חלוצה דרבנן. איכא מאן דאמר דחיישינן דלמא איכא מאן דשמע בגט ולא שמע בחליצה. ואם תאמר, אם כן כי ממאנה נמי ניחוש שמא לא שמעי במיאון. איכא למימר כל היכא דאיכא לתקוני מתקנין, ואין דנין אפשר משאי אפשר.

ואם תאמר, והא ביבמה דעלמא בשעשה בה מאמר דצריכה גט למאמרו וחליצה לזיקתו, ניחוש דלמא אמרי גט גמור הוא, דלא שמעי בחליצה, הא ליתא דהתם ידעי בקדושי ראשון דלית בהו ספיקא, ומידע ידעי דגט יבמין הוא ,אבל הכא דכולהו ידעי דשלא לדעת אביה קבלה קדושיה, מימר אמרי קמו רבנן בקדושי ראשון דלאו קדושי וקדושי שני קדושי וגט גמור הוא, ור' יצחק ז"ל בעל התוס' תירץ דאפילו מאן דשמע בחליצה, דלמא טעי ואמר דגיטו מחוור דקדושי ראשון לאו קדושי וקדושי שני קדושי, דכיון דלא מיחה בשני ודאי נתרצה, דאי לאו דנתרצה ודאי לא שתק, דכיון דנתקדשה לראשון יודע הוא מסתמא שנתקדשה לשני, מחמת שהיא זקוקה לו על ידי קדושיה, ואם לא שגמר בדעתו ונתרצה שתתקדש לו מוחה היה בה, ומשום הכי טעו ואמרי דגט גמור וחליצה דרבנן היא משום קדושי ראשון, דהא אילו היה הראשון קיים היתה צריכה מיאון אף על פי שלא נתרצה האב, כדמשמע מפירכיה דרב כהנא דפריך מכולן שמתו או שמיאנו.

ואם תאמר אם כן מיאון הוה בעיא ולא חליצה. דלמא סברי שאינה ממאנת לזיקתו כבית שמאי דאמר הכי ביבמות פרק בית שמאי (קז, א) אי נמי אף על גב דסגי לה במיאון יסברו דאפילו הכי אצרכוה חליצה דאין מלמדין את הקטנה למאן, דלעולם יתרחק אדם מן המיאונין ויתקרב לחליצה, כדאיתא התם בפרק בית שמאי (קט, א).

אמר רבינא אפילו למאן דאמר חוששין שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא אמרינן:    פירוש, ואפילו בששדכו, דאלו בשלא שדכו אפילו לנתרצה האב לא חיישינן, דרבינא לאפוקי מדרב ושמואל אתי, כדאמרינן בפי'? אמר מר דלא סבירא ליה להא דרב ושמואל, והיינו נמי דאקשינן וליחוש דלמא שליח שויה, דכיון דשדכו אית לן למיחש לכל טצדקי דאית לן למימר. ובתוס' אמרו דדוקא באב הוא דקא אזיל ומקשי דניחוש ליה, משום דמצוה עליה רמיא, דכתיב (ירמיהו כט, ו) קחו לבניכם נשים, ורגיל הוא לדבר עמו על עסקי נשואיו, אבל באחר שקדש את האשה לחבירו אין חוששין לו כלל, ובאב נמי אסיקנא דלא חיישינן דבפי'? אמרינן מר לא סבירא ליה הא דרב ושמואל, ופירש רש"י דאין חוששין לשמא נתרצה, וכל שכן לשמא עשאו שליח, אלא אם כן שמענו. נראה מתוך דבריו שאם שמענו דנתרצה לבסוף מקודשת, ולכאורה ודאי לישנא הכי משמע מדאמר רבינא אפילו למאן דאמר חוששין שמא נתרצה האב, שמא נתרצה הבן לא אמרינן, אלמא אין חוששין לשמא אמרו, הא אם נתרצה נתרצה, וכן נמי מהא דאמרינן בפי'? ?[אמר]? מר לא סבירא ליה הא דרב ושמואל, ורב ושמואל חוששין אמרו, ואנן לא קיימא לן כותייהו למיחש, אבל אם שמענו שנתרצה הא נתרצה.

ואלא מיהו לפי מה שפירש רש"י ז"ל בפרק קמא (ז, א) גבי הילך מנה והתקדשי לפלוני, דדוקא כשעשאו שליח, הכי נמי בששמענו מעיקרא שנתרצה בכך. ואי נמי יש לומר הכא שאני דאב אצל בתו ואי נמי? אצל בנו, שהדבר מצוי שהאב משתדל בנשואיהן, כל זמן ששמענו לבסוף שנתרצו חוששין להן, שהדבר קרוב שנתרצו בפירוש מתחלה.

ורב אלפסי כתב דבין נתרצה האב בין לא נתרצה לא הוו קדושין, נראה שהוא מפרש בפי'? [אמר] מר לא סבירא ליה הא דרב ושמואל דאמרי שאם נתרצה האב מקודשת, ומשום הכי בסתמא נמי מדשתיק חיישינן שמא נתרצה, דאפילו שמעיניה דאיתרצי לבסוף אינה מקודשת, ושמא אמר לה נמי צאי וקבלי קדושיך לא חיישינן, ואפילו בדשדיך, וכתירוציה דאביי דאמר לקמן גבי מפותה צריכה קדושין אחרים לדעת האב, ואפילו פיתה מתחלה לשאם אישות, וההיא דהוא אמר לקריבי והיא אמרה לקריבה, דמשמע מינה דאי לאו דאמרינן שארית ישראל לא יעשו עולה כאביי, או שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה כרבא, הוה חיישי ליה, ההיא כבר תירצה רבינו ז"ל בהלכות, דהתם לפי שגלה האב דעתו קודם לכן שהיה רוצה לקדשה להאי (לאו דאביי ורבא חיישי) שמא שדר ליה לקדושה בחשאי ולדעתיה הוא דקשה, ואפילו תמצא לומר דאביי ורבא בדרב ושמואל שייכא, אנן כרבינא דבתרא הוא קיימא לן.

ואי קשיא לך הא דאמרינן בסמוך נתקדשה לדעת והלך אביה למדינת הים, רב אמר אוכלת בתרומה עד שיבא אביה וימחה, ורב אסי אמר אינה אוכלת שמא יבא אביה וימחה, דמשמע הא אם בא אביה ונתרצה, הכל מודים שהיא נשואה גמורה, ואם מתה, הבעל יורשה, דאלמא רצוי דאב הוי רצוי, ואף רבינו בעצמו פסקה בהלכותיו, מסתבר דהתם משום שנתקדשה לדעת היא, דכיון דנתקדשה לדעת הוה ליה מסמא כמאן דאמר לה צאי והנשאי לו לדעתך כל אימת דבעית ולית אנה כאן, ומיהו כשבא האב ומיחה הויא מחאתו מחאה, דהא קאמר דלא נתרצה, ומחאתו מוכחת עליו שלא נתרצה, לפיכך לרב אסי אינה אוכלת, ורב נמי לענין ירושתה מודה הוא דאינו יורשה, ומכל מקום כשבא ונתרצה מימר אמרינן דמעיקרא נמי איתרצויי.

והכי איתא בירושלמי (ה"א) קדשה לדעת וכנסה שלע לדעת מהו שתאכל בתרומה, רב אמר אוכלת, ושמואל אמר אינה אוכלת, ואמר ר' מונא טעמא דרב מכיון שקדשה לדעת חזקה שכנסה לדעת, ואף על גב דאמור התם דלדעת ר' מונא לרב, מתה, בעלה יורשה, בהא פליג אגמרא דילן, דהתם עבדי ליה כברי ממש שנתרצה בנשואה, כיון שנתרצה בקדושיה, ובגמרא דילן עבדי לה כברי, ואינו ברי ממש, ושתיקתו או מחאתו מוכחת עליו כנ"ל.

ובשאלתות דרב אחא כתוב בפרשת ואלה המשפטים (נט) והלכתא כרבינא, מדאמרינן יכולה אשה לקדשה לבתה או אחיה היכא דשכיב אביה, אבל קיים אביה לא יכלה, ואף על גב דרב ושמואל דאמרי תרוייהו חיישינן שמא נתרצה האב, ונערה שנתקדשה שלא לדעת אביה צריכה הימנו גט ומיאון, לית הלכתא כרב ושמואל אלא כרבינא בתרא, דאמר להו רבה בר שימי בפירוש מר לא סבר לה להא דרב ושמואל ולא צריכה ממנו גט ולא מיאון, ולא אמרינן שמא נתרצה האב, וכל שכן קטנה שלא נתרצה.

ולענין קטנה שהלך אביה למדינת הים עמדה [אמה] וקדשה, כתוב בהלכות גדולות בסוף הלכות קדושין וקטנה דאיתיה לאביה במדינת הים ואנסיבתא אמה, אישאילת הדה מלת כמה זימני קמי רבנן, ואמרי דשפיר עבדת אמה, דנשואין תקינו לה רבנן לקטנה, אי איתיה לאב מקדשה קדושי תורה, ואי לא מנסביה בתקנה מדרבנן, וכי גדלה גדלי נשואין דילה, וכדאתי אב לא צריך לקדושה. ונראה דרב אחא ז"ל חולק בזה ממה שכתבנו למעלה משמו, שכך כתב יכולה אשה לקדשה לבתה או אחיה היכא דשכיב אבוה, אבל קיים אבוה לא, ושמא אף הוא ז"ל מודה בשהלך לארץ מרחקים כמדינת הים דתקינו לה רבנן קדושי.

ובתוס' הקשו אם כן אמאי דחקינן לעיל בקדושי יעוד ואליבא דר' יוסי בר יהודה, לוקמה בשהלך אביה למדינת הים ועמדה ונתקדשה, ופמני קושיא זה דחו ואמרו דאין קדושיה כלום ואפילו מדרבנן. ומסתברא דאי משום הא לא איריא, דטפי ניחא להו לאוקמה במקודשת דאורייתא מלאוקמה בתקנתא דרבנן וההיא נמי דכולן שמתו או שמיאנו דמוקמינן לעולא כגון שנעשה בה מעשה יתומה בחיי האב, ולא מוקמינן בשהלך אביה למדינת הים, מהאי טעמא נמי דניחא ליה לאוקמה בחשש קדושי דאורייתא מלאוקמה בשל דבריהם.

ויש מרבותינו הצרפתים שאסרוה לזה שנתקדשה לו, דדלמא קבל בה אביה קדושי מאחר, ולפיך אסורה לישב תחתיו של זה כלל, ור"ת הקשה אם כן כשמת אביה במדינת הים תאסר לעולם. והשיבו לו דלשמא קדשה לא חיישינן לשמא יקדשנה חיישינן. והלכך כשמת העמידה על חזקתה ותנשא ואינה חוששת, וכן בשלא מת והרי היא כהנת אוכלת בתרומה דאורייתא ואינה חוששת דכל שעתה ושעתא איכא למימר לא קדשה לישראל, וכאותה שאמרו בפרק כל הגט (גיטין כח, א) אלא אמר שמא מת לא חיישינן שמא ימות תנאי היא, וקיימא לן כר' יוסי דאמר התם דחיישינן, והכא דכותיה וחיישינן שמא יקדש, והשיב ר"ת דהיא הנותנת דכיון דלא חיישינן לשמא קדש, אם כן בהא נמי כל שעתא ושעתא איכא למימר לא קדשה, דהא לשמא קדש לא חיישינן, והלכך בשנשאת לזה למה אתה אוסרה עליו, ולא דמי לההיא דתרומה, דתניא התם בפרק כל הגט הרי זה גיטך שעה אחת קודם למיתתו אסורה לאכול בתרומה מיד, כלומר שמא ימות ונמצאת זורה אוכלת בתרומה למפרע שעה אחת, דשאני התם שנאסרה מחיים שעה אחת קודם מיתתו, והלכך כשתמצא לומר דחיישינן שמא ימות נמצאת אוסרה כל שעה ושעה, דדלמא השתא מיית השתא מיית. וכן אתה אומר בההיא דבקיעת הנוד דמייתי התם שמא יבקע הנוד נמצא שותה טבלים למפרע, אבל הכא דלא עבדי איסורא אלא משעה שמקדשה לאחר ואילך ולמפרע לא, כיון דלא חיישינן לשמא קדש כל שעתא ושעתא בהתירא קיימא. ועוד הביא ראיה מההיא דפרק קמא דגיטין (יג, א) דאמר בעבד כהן שברח שאכול בתרומה ולא חיישנן שלמא מכרו רבו לישראל. ומיהו יש לדחות דהתם אין אדם עשוי לקדש בתו כהנת לישראל ועבד כהן נמי לישראל, כדי שלא יהא מכשילן, אי נמי בעבד שברח לא ימצא לוקחים אחר שברח, אבל באשה שעומדת להתקדש אטו מי ידע שקדשה אמה שלא לדעתה, ואין להקל בדבר.

במלוה על פה במאי פליגי בדרב הונא אמר רב כו':    יש מדקדקים מכאן מדלא קאמר ואי בעית אימא דלכולי עלמא לא שנא מלוה ולא שנא פקדון ובאשה סמכה דעתה פליגי כדקאמר לעיל, שמע מינה דהמקנה במעמד שלשתן אינו יכול למחול. ויש אומרים שחוזר הוא ומוחל, והכא היינו טעמא דלא, אמר הכי, משום דאליבא דפירוקי קמאי דאוקימנא פלוגתייהו בעיקר קניה קא מוקי לה, אבל לפרוקא בתרא דאוקימנא פלוגתייהו בדשמואל, בתרוייהו בדשמואל פליגי, וחדא להודיעך כחן דרבנן דאפילו בשטר חוזר ומוחל, וחד להודיעך כחו דר' מאיר דאפילו במלוה על פה אינו חוזר ומוחל, ולכולי עלמא כי אמר רב בין במלוה בין בפקדון, וכדקיימא לן בפרק קמא דגיטין דאמרינן התם (יג, א) האלקים אמר רב בין במלוה בין בפקדון. וכבר כתבתיה בארוכה בפרק קמא דגיטין בס"ד.

וחכמים אומרים שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת:    כך גריס רש"י. ולא גריס ואם לאו אינה מקודשת. דהא בכולהו פירוקי דפרקינן רבנן ספוקי מספקא להו, והלכך אפילו אין בו שוה פרוטה מקודשת לחומרא, אלא שקדושיה קדושי ספק.

והא דאמרי רבנן שמין את הנייר, אפילו ר' מאיר מודה בה, ולא בא ר' מאיר לומר אלא שאם אין בה שוה פרוטה אין חוששין לקדושיו. ותדע לך, דאם איתא דר' מאיר לית ליה הכי, אלא בין שוה בין אינו שוה אינה מקודשת, אמאי דחקינן לרבנן ומוקמינן טעמייהו בספיקא, לימא דרבנן סברי לה כר' מאיר בחדא דבשטר אירוסין שאין עליו עדים אינה מקודשת כר' מאיר, ופליגי עליה בחדא שאם יש בנייר שוה פרוטה מקודשת, אלא ודאי בין לר' מאיר בין לרבנן שמין לה את הנייר.

ולכאורה נראה מכאן דמוכר שטר חוב לחברו וחוזר ומחלו, אין הלוקח חייב להחזיר הנייר ללוה, ובגיטין פרק קמא (יג, ב) הארכתי בס"ד, וכן בכתובות פרק הכותב (פו, א).

אילימא שטר חוב דאחרים קשיא דר' מאיר אדר' מאיר:    ואם תאמר אמאי לא מתרץ ליה דהכא בדאקני ליה במסירה בלא כתיבה, ור' מאיר לית ליה דרבי, ור' אלעזר אית ליה דרבי, ורבנן מספקא להו, וכי פליגי רבנן ור' מאיר לעיל בברייתא התקדשי לי בשטר חוב או שהיה לו מלוה ביד אחרים, בדשמואל פליגי, דר' מאיר לית ליה דשמואל, ורבנן אית להו דשמואל. אי נמי באשה סמכה דעתה פליגי, יש לומר דניחא ליה לאוקמה אליבא דכולהו פירוקי דלעיל, וכיון דאוקימנא לעיל רבנן דר' מאיר כרבנן דרבי דאין אותיות נקנות במסירה, לא ניחא ליה לספוקי להו לדרבנן בהא.

הא דאמרינן: האי ממון היכי דמי אילימא אותו ממון מכלל דתנא קמא סבר אפילו אותו ממון נמי לא אלא במאי מיקדשא. ונראה דלאו למימרא שלא חלו הקדושין כלל עד שעת נתיחנת הנזמים לידה, דמשעת גמר הכלי מקודשת למאן דאמר מקדש במלוה מקודשת, שהרי אין זה מקדשה בגוף הכלי אלא בשכר עשייתו שהוא חוזר מלוה עליה, וכיון שכן, משעת גמרו של כלי מקודשת. ועוד דהא אי הוה סבירא לן דמקדש במלוה מקודשת, רקוד לפני שחוק לפני הרי זו מקודשת (לקמן סג, א) אף על פי שאין מגיע לידה שום דבר אם לא השחוק. ועוד דלמאן דאמר אינה לשכירות אלא לבסוף [והמקדש ב]מלוה אינה מקודשת, בשכר שאעשה עמך מקודשת, בשכר שעשיתי עמך אינה מקודשת, ואם איתא דאינה מקודשת עד שעת חזרת הכלי, הא הוה ליה שכירותו מלוה משעת גמר הכלי עד שעת נתינת הכלי לידה, והוה ליה כהתקדשי לי בשכר שעשיתי עמך. אלא מסתבר דהכי פירושו אילימא אותו ממון, כלומר גמר הכלי, דהיינו ממונו, מכלל דתנא קמא סבר אפילו אותו ממון נמי לא כלומר אף על פי שלא נגמר הכלי אלא במאי מיקדשא כנ"ל, וכן נראה מדברי הראב"ד שפירש ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף וקדימה לה מלוה לקדושין, דקדושין לא חיילי עד שיגמר הכלי, דהכי אמרה ליה עשה לי שירים ונזמים וטבעות ואקדש אני לך לאחר שתעשה אותן, ומלוה הויא מכי עביד בהו שוה פרוטה, ומר סבר אינה לשכירות אלא לבסוף, ואימת הויא מלוה, כשיגמר הכלי בההיא שעתא חלו קדושין ע"כ.

ומיהו קשה לי דאם איתא, אי אקשינן מכלל דתנא קמא סבר אפילו אותו ממון [נמי] לא אלא במאי מיקדשא ליה, הוה ליה לאקשויי והא איהו נמי כיון שעשאן מקודשת קאמר, כלומר דוקא לאחר שעשאן. ויש לומר דאלומי אלמא לקושייתו, כלומר דאפילו אמר הכי בהדיא, תיקשי דבמאי מקידשא ליה. ועוד יש לומר דודאי עם גמר המלאכה מקודשת למאן דאמר אינה לשכירות אלא בסוף, אלא שאין הקדושין נגמרין עד שיחזיר לה הכלי, שאין מגיע לידה שום ממון ושום הנאה אלא משהחזיר לה הכלי, ולא נתכוונה זו אלא שיחזיר לה הכלי לאחר גמרו ומכל מקום אינה מקודשת בכלי אלא בשכר פעולתו שבא לו במכוש אחרון בסוף מלאכתו, והיינו דבשאמר לה בשכר שאעשה עמך מקודשת למאן דאמר אינה לשכירות אלא בסוף, ובשכר שעשיתי עמך אינה מקודשת ואפילו למאן דאמר אינה לשכירות אלא בסוף, וכמו שפירש רש"י. וכן נראה גם ממה שפירוש הוא ז"ל ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, כל פרוטה שנגמרה נתחייב בה בעל המלאכה לפועל, הלכך כשהחזירן לה הויא מלוה למפרע, אינה לשכירות אלא בסוף כשמחזירן לה, והרי לשם קדושין הוא מוחל אצלה, ע"כ. ורקוד לפני שחוק לפני, כיון שרקד לפניה הרי הגיע לה ממנו מה שהיתה חפצה בו ומתכוונת לו, ובודאי למאן דאמר אומן קונה בשבח כלי בנתינת הכלי הוא מקדשה, דהא סבירא ליה ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף והמקדש במלוה אינה מקודשת, אלא דמסבר סבר דקבלן קונה בשבח כלי והרי זה מקשה בחלקו שיש לו באותו כלי.

ואפשר לפי פירוש זה שאם בא אחר וקדשה בין גמרו של כלי לחזרתו, מקודשת לשני ולא לראשון, שלא חלו קדושי ראשון עד שעת החזרת הכלי, ואפילו למאן דאמר אינה לשכירות אלא בסוף. ויש לי לומר עוד דמשעת גמרו חלו קדושי ראשון, ובלבד שיחזירם לה, שאינה מתקדשת לו בעשייתן לבד, והוה ליה כאילו אמרה לו עשה לי שירים ונזמים ואתקדשה אני לך משעת גמרו לכשתחזירם לי, ומשום הכי קא מקשה ואזיל האי ממון היכי דמי, אילימא אותו ממון, כלומר עד שיחזירם לה, מכלל דתנא קמא סבר מקודשת משעת גמרן ואף על פי שלא החזירן לעולם, במאי מיקדשא ליה, ולעולם בשהחזירן לה למאן דאמר אינה לשכירות אלא בסוף אם בא אחר וקדשה משעת גמרו עד שעת חזרתו מקודשת לשני עד שיחזירם לה, ולאחר שיחזירם לה פקעי קדושי שני ונגמרו קדושי ראשון, וכענין שאמר שמואל בריש פרק האומר לשלוחו (נט, ב) במקודש מעכשיו ולאחר שלשים יום ובא אחר וקשה בתוך שלשים יום, ובמלאכה אחרת כגון רקוד לפני ואי נמי בעדור עמי או דבר עלי לשלטון, שאינו תלוי בחזרת שום דבר למאן דאמר אינה לשכירות אלא בסוף משעת גמר העשיה מקודשת, והיינו בשכר שאעשה עמך מקודשת כנ"ל.

אמרי אי סבירא לן דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף דכולי עלמא מקדש במלוה אינה מקודשת:    קשיא לן והא מלוה שיש עליה משכון היא, דהא תפיס להו אאגריה, כדאמר במציעא בפרק השוכר (פ, ב) וקיימא לן דהמקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת מדר' יוסי בר יהודה כדאיתא בפרק קמא דמכילתין (יט, א) ופסקה הרב אלפסי בהלכות. ויש לומר דשאני משכון הואיל וקני ליה או כר' יצחק או כר' יוסי בר יהודה, אבל הכא נהי דתפיס ליה אאגריה ולא מהדר ליה למריה עד דפרע ליה, אבל מעיקרא בתורת משכון לא אתפסוה ניהליה, והראיה מדתנן התם (ב"מ פ, ב) כל האומנין שומרי שכר הן, ואמרינן בלישנא קמא דסתמא דלא כר' מאיר דאמר שוכר לאו כנושא שכר, ואם איתא תיפוק ליה מהא דהוה ליה כמלוה על המשכון, ואלו במלוה על המשכון לר' מאיר שומר שכר הוא בין בהלוהו פירות בין הלוהו מעות, דסתם מתניתין ר' מאיר, ועוד דהוא בר פלוגתיה דר' יהודה, ועוד דאפילו לר' יהודה נמי אי הוה ליה כמלוה על המשכון שומר שכר הוי, ואפילו ללישנאר בתרא, משום דהא מודה ר' יהודה דהוי שומר שכר בשהלוה עליו פירות מיהא, ואומן נמי כמלוה עליו פירות הוא, דמינח ניחא ליה דאשכח גברא דאיגר ליה (ואמר) לדידיה ושבקיה לכולי עלמא, וכענין שאמרו שם בגמרא. ועוד יש לומר לענין קושיין דלא הוי כמלוה על המשכון אלא באומר הבא מעות וטול את שלך, הא טול את שלך והבא מעות ואפילו אומר גמרתיו, לאו כשומר שכר הוא כדאסיקנא התם, וכיון שכן לא הוי כמלוה על המשכון, והכי נמי כסתמא דמי, דהא לא אמר לה הבא מעות ולא הוי כמלוה על המשכון, ובתוס' רבותינו הצרפתים ראיתי שעמדה להם בקושיא.

מר סבר אינה לשכירות אלא לבסוף ומר סבר ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף:    כלומר וכל פורתא ופורתא הויא מלוה עליה, וכי מצטרף לפרוטה מלוה היא, והמקדש במלוה אינה מקודשת, וקשיא לי ומאי שנא מהתקדשי לי באלו והיתה אוכלת ראשונה ראשונה שאף על פי שאין באחת מהן שוה פרוטה מקודשת (מז, א) דכי מתאכלי ברשותה קא מתאכלי, דהכא נמי שכירות זה לא ניתן לחזרה, ופורתא פורתא כי אתי זכיא ביה איהי בתורת קדושין, וכי מלו לפרוטה אי נמי לכשנגמר הכלי מקודשת, דהאי שכירות לא למלוה דמי כדאמרן, ויש לומר דהתקדשי לי באלו שאני, הואיל ואיתנהו כולהו קמן מונה והולך הוא, אבל שכירות דבשעה דאיתיה להאי פורתא ליתיה להאי, ולא אתי להאי עד דאזיל ליה אידך, לא חזו לאצטרופי כלל, והלכך אינה מקודשת, אבל אי סבירא לן דאינה לשכירות אלא בסוף כולא אגרא בבת אחת אתי, והלכך מקודשת כנ"ל.

ולענין פסק הלכה קיימא לן דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, דתנן לקמן בפרק האומר (סג, א) הרי את מקודשת לי על מנת שאדבר עליך לשלטון ושאעשה עמך כפולע, דבר עליה לשלטון ועשה עמה כפועל, הרי זה מקודשת, ואתמר עלה אמר ריש לקיש והוא שנתן לה שוה פרוטה, אבל בשכר לא, מדקתני על מנת ולא קתני בשכר, וקסבר ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, דאף על גב דאפליגי תנאי בברייתא בהא מלתא הוה ליה סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא, וקיימא לן כסתם מתניתין, ותנן בעבודה זרה פרק קמא (יט, ב) הגיע לכיפה מקום שמעמידין בה עבודה זרה אסור לבנותה, ואמרינן עלה בגמרא בנה מאי, ואמר ר' אלעזר אם בנה שכרו מותר, ומפרש התם טעמא דר' אלעזר דקסבר דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, אימת מתסר במכוש אחרון, מכוש אחרון לית ביה שוה פרוטה.

וקבלנות דכלי כגון דאמרה ליה עשה לי שירין ונזמים ואתן לך מנה, קיימא לן דאינו קונה בשבח כלי, ושכירות היא, דבעו מיניה מרב ששת (??קיב, ב) קבלנות עובר בבל תלין או אינו עובר, אומן קונה שבח כלי והלואה היא ואינו עובר, או אין אומן קונה בשבח כלי ושכירות היא ועובר, אמר להו עובר ושכירות היא, כדאיתא בפרק המקבל (????) וגרסינן נמי בבא קמא פרק הגוזל (????) נותנו לאומנים לתקן וקלקלו כו', אמר רב אסי לא שנו אלא שנתן לחרש שידה תיבה ומגדל כו', אבל נתן עצים לחרש לעשות שידה תיבה ומגדל ועשה מהן שידה תיבה ומגדל ושברן פטור, מאי טעמא אומן קונה בשבח כלי, ושקט וטרי בה ואסיק? רבא דכולי עלמא אין אומן קונה בשבח כלי, וקיימא לן כותיה.

והמקדש במלוה אינה מקודשת, במלוה ופרוטה מקודשת, דדעתה אפרוטה, וכדתנן בפרקין דלקמן (סג, א) על מנת שאדבר עליך לשלטון מקודשת, ואתמר עלה אמר ריש לקיש והוא דיהיב לה פרוטה, דהוה ליה מלוה ופרוטה ודעתה אפרוטה, והלכך מקודשת. ועוד דאמר רבא לעיל (מו, א) שמע מינה מדר' אמי תלת וחדא מינייהו מלוה ופרוטה דעתה אפרוטה, וקיימא לן כר' אמי וכרבא דמפרש לה, ועוד דקיימא לן כר' יהודה הנשיא דאית ליה הכי בהדיא בברייתא, דהא קיימא לן הלכה כר' מחברו, וכן כתב ר"ח ז"ל.

דף מח עמוד ב

ולית ליה לר' שמעון יין ונמצא חומץ:    תמוה לי דהוה ליה לאקשויי ולית ליה לר' שמעון של שקמה ונמצאו של זית של זית ונמצאו של שקמה שניהם יכולין לחזור בהם (ב"ב פג, ב) דמתניתין לההיא דמיא דשני מינין נינהו, ויש לומר דאלימי אלים לקושייה דאפילו במין אחד נמי מקח בטל משום דאיכא דניחא ליה בהא ולא ניחא ליה בהא, כל שכן הכא דשני מינין נינהו, ועוד דאיכא דניחא ליה בכספא ולא ניחא ליה בדהבא לפי מקומו ושעתו. ואי נמי איכא למימר דלגבי קדושין שאינה מחזרת להתקדש במין ידוע, אלא שהוא אומר לה התקדשי לי בכך אין קפידתה אלא בתועלת הדבר והנאתו, והלכך אי לאו טעמא דאיכא דניחא ליה בכספא ולא ניחא ליה בדהבא מקודשת, דמאי איכפת לה, אדרבה משובח חביב ואנן סהדי דניחא לה, וכל הנך דמתניתין דעל מנת שאני עני ונמצא עשיר, בן עיר ונמצא בן כרך, שביתי רחוק מן המרחץ ונמצא קרוב, טעמא אית להו, דאיכא דניחא ליה בהכי ולא ניחא ליה בהכי, כדגרסינן בירושלמי (פ"ב, ה"ב) כהן ונמצא לוי ניחא לוי ונמצא כהן יכולה למימר לא הוה בעינא טרחתא דכהונתא. ניחא עשיר ונמצא עני, עני ונמצא עשיר יכולה היא מימר לא הויא בעיא ?ד' רוחי'? רבא אצלי. ניחא קרוב ונמצא רחוק, רחוק ונמצא קרוב יכולה היא מימר בעיא הוינא מטרפסא אזלא מטרפסא אתיא.

כגון דאמר לשלוחיו הלוני דינר של כסף ולך קדש לי אשה פלונית והלך והלוהו דינר של זהב מר סבר קפידא הוי ומר סבר מראה מקום הוא לו:    קשיא לי האיך אפשר לומר דמראה מקום הוא לו, ודלמא מתנה מועטת הוא רוצה ליתן לה ולא מתנה מרובה. ותירצו בתוס' שהלך וקדשה בזהב שוה דינר של כסף. ואינו מחוור בעיני, דהא דינר של כסף ודינר של זהב קתני. ועוד תירצו שהשליח מוחל לו המותר שעל דינר שכל כסף. וגם זה אינו מחוור לי, דאם כן למה אינה מקודשת, שאין לומר קפידא במה שאינו מפסיד כלל, וכדאמרינן לקמן (ז, ב) גבי הלך וקדשה במקום אחר דטעמא משום דבההוא דוכתא רחמי ליה ולא ממלו מילי עלויה, ובגיטין משום דלא ניחא ליה דמבזו נפשיה בההוא אתרא, הא אי ליכא טענה בכדי לא קפדי איניש, וכדאמרינן בכתובות בפרק המדיר (עב, ב) במאי דקפדי אינשי קפיד במאי דלא קפדי אינשי לא קפיד. ובמקצת הנוסחאות יש במאי דקפדי אינשי הוי קפידי קפידא במאי דלא קפדי אינשי לא הוי קפידיה קפידא, וכל שכן הכא דלא שמעינן ליה דקפיד. ועוד דאמרינן בגיטין פרק התקבל (סה, א) גבי ערב לי בתמרים והלך ועירב לו בגרוגרות, תנא חדא עירובו עירוב ותניא אידך אין עירובו עירוב, אמר רבא הא רבנן והא ר' אליעזר, הא רבנן דאמרו קפידא הוי, הא ר' אלעזר דאמר מראה מקום הוא לא, רב יוסף אמר הא והא רבנן ולא קשיא כאן בשלו כאן בשל חברו, כלומר בשלו הוי קפידא בשל חברו לא הוי קפידא, דמאי איכפת ליה. ומסתברא דמאן דאמר מראה מקום הוא לו סבירא ליה דאנן סהדי דמינח ניחא ליה, דחזקה רוצה הוא להתיקר בית חמיו או בית ארוסתו, והיינו כשהטעוהו לגריעותא, כגון דאמר לו הלויני דינר של זהב והלוהו דינר של כסף שאינה מקודשת, דרוצה הוא להתיקר ולא להתבזות במתנה מועטת, וחכמים אומרים מכאן ומכאן קפדיא הוי דאיכא דלא ניחא ליה למיהב מתנה מרובה, ואיכא דלא ניחא ליה למיהב לה מתנה מועטת, והכל הולך אחר דבריו ויעשה מפורש כפירושו.

הכא במאי עסקינן שאמרה היא לשלוחה זה וקבל לי קדושי מפלוני שאמר לי התקדשי לי בדינר של כסף והלך ונתן לו דינר של זהב:    קשיא לי והא התקדשי לי קתני, תתקדש לי מיבעי ליה, ויש לומר דהתקדשי לי דקתני היינו מה שאמרה היא לשלוחה קבל לי קדושין מפלוני דאמר לי התקדשי לי בדינר של כסף.

ואם תאמר אמאי לא אוקמוה נמי למתניתין בשאמר לו לשלוחו צא וקדש לי אשה פלונית שאמרתי לה התקדשי לי בדינר של כסף, והלך שליח וקדשה סתם בדינר של זהב דהוא צייר בבליתא, דהשתא נמי לא קשה לישנא דמתניתין כלל, דהתקדשי לי היינו מה דאמר ליה שאמרתי לה התקדשי לי והטעה נמי אתי שפיר דאיהי כי קבלתו סבורה היתה של כסף כמו שאמר לה משלחה, נצא? נמי דהוה צריי בבליתא, ואיכא למימר דאכתי קשה הטעה הטען מיבעי ליה דשניהם הטען. אי נמי איכא למימר דכיון דמחזר אחריה לקדשה בין על ידו בין על ידי שלוחו חזקה מקפד קא קפדא, דאיכא דניחא ליה בכספא ולא ניחא ליה בדהבא, ואיהי אדבורא קמא דידיה קא סמכא. ואדעתא דדינר של כסף קבלתיה, אבל כי אמרה לשלוחה צא וקבל לי קדושין מפלוני, אף על פי שאמרה ליה התקדשי לי בדינר של כסף, ספור דברים הוא דאמרה ליה, ולא בקפידא קאמרה, והלכך מקודשת כנ"ל.

כולהו סבירא להו מראה מקום הוא לו:    והא דלא חשיב רבי דאמר בפרק הספינה (עו, ב) גבי משוך פרה וקני דמראה מקום הוא לו, איכא למימר דלא חשיב אלא תנאי דפליגי במתניתין.

דף מט עמוד ב

בעידנא דזבין לא אמר וכו':    פירוש כגון שאמר קודם שעת מכירה שהוא רוצה לעלות, ומפני כך הוא מחזר למכור, ואפילו הכי כיון שלא אמר לה בשעת המכר, קרינן להו דברים שבלב, דדלמא בעת המכר חזר בו מכונתו ורוצה הוא למכור בין עולה בין אינו עולה, דומה לכופין אותו עד שיאמר רוצה אני, שגלה תחלה דעתו, וכיון דבשעת מעשה לא אמר, קרינן ליה דברים שבלב, אבל אם לא אמר לא בתחילה ולא בסוף, פשיטא ואפילו דברים שבלב לא הוו, דאם כן כל מוכרין יהיו אומרין כן כשרוצין לחזור בהן.

דף נ עמוד א

הא דאמרינן: ודלמא שאני התם דאנן סהדא דניחא ליה בכפרה כו'. ודלמא שאני התם דמצוה לשמוע דברי חכמים, קשיא לי אמאי לא אמרינן ודילמא שאני התם דאגב אונסו גמר ומקני, דההוא טעמא דניחא ליה בכפרה ומצוה לשמוע דברי חכמים לא איתמרן התם בפרק חזקת (מח, א) אלא אליבא דמאן דלית ליה כרב הונא דאמר תליוה וזבין זביניה זביני, אבל לרב הונא משום דאגב אונסיה גמר ומקנה הוא, וכדמקשינן התם מגט המעושה בישראל כשר ובגוים פסול, ואמאי לימא נמי אגב אונסיה גמר ומקני, דאלמא לרב הונא אפילו בגוים דליכא משום מצוה לשמוע דברי חכמים היינו רוצין לומר דהוי גט, אלא שאין הלכה כן בגט, משום דכתיב (שמות כא, א) אשר תשים לפניהם ולא לפני גוים, ואנן הא קיימא לן כרב הונא. ויש לומר דמשום דהנהו טעמי אתמרן התם נקט להו הכי וחדא מתרי טעמי נקט, אי נמי טעמא דניחא ליה בכפרה, הוי עיקר. אפילו לרב הונא, דאי להו הכי אפילו לרב הונא לא קרי ביה לרצונו, דרב הונא תליוה וזבין קאמר, תליוה ויהיב לא קאמר, והתם לכאורה תליוה ויהיב הוא, אלא דחשבינן ליה כזביני, משום כפרה דאית ליה, והא דאמרינן התם מנא ליה לרב הונא הא אילימא מהא דתניא יקריב אותו כו', ודלמא שאני התם דאנן סהדי דניחא ליה בכפרה, לאו למימרא דלרב הונא בלאו הכי כשר, אלא לומר דלרב הונא לא חשבינן נייח נפשא בכפרה טפי מבזביני, ודחי דלמא טפי עדיף טובא משום דאנן סהדי בהא (משום) דמניח ניחא ליה בכפרה ובגמר דעת קא מיית ליה, וכיון דלגבי קרבן נקט ליה לההוא טעמא דאתמר עליה התם, נקט נמי גבי גט טעמא נמי דאתמר התם כנ"ל.

ואכתי קשי לי אמאי לא יליף לה מתליוה וזבין דקיימא לן כרב הונא דאמר זביניה זביני, אלמא דברים שבלב אינן דברים, ורבא גופיה הוא דפסק התם בפרק חזקת הלכתא תליוה וזבין זביניה זביני, ויש לומר דהתם שאני דאגב אונסי וזוזי גמר ומקנה ולא שייכא בהא כלל. ותדע לך דהא רב הונא גופיה דהוא מרא דשמעתא לא תלי ליה בההוא טעמא, וכדאמרינן בסמוך עובדא הוי בי רב חסדא ורב חסדא בי רב הונא, ופשטוה מהא האומר לשלוחו הבא לי מן החלון כו' ולא תלו לה בההוא טעמא דזביני, משום דהתם אגב אונסיה וזוזי גמר ומקנה, ואף על גב דכי מסר מודעה חשבינן להו דברים, התם לאו דברים שבלב נינהו, אלא דברים מגולין הם לעדים אלא שהוא ירא מלגלותן בשעת מעשה מחמת אונסו, והיינו טעמא דאמרינן (ב"ב מח, ב) כל מודעא דלא כתיב בה ידעינן ביה באונסיה דפלניא לאו מודעא היא, משום דאף על גב דמסר מודעא, דברים שבלב נינהו, עד דידעינן באונסיה, דירא מלגלות בשעת מעשה, ואף על גב דהא דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני הוה קרינן דברים שבלב אף על גב דידעינן באונסיה, התם משום דלא מסר מודעא, ומשום דניחא ליה בכפרה, דאפילו להא דאמרינן מעיקרא אילימא מהא דתניא מיפשט פשיטא להו דמשום נייח נפשא דכפרה הוא דאיכא לדמויי לדברים שבלב, דאי לאו הכי דברים מגולין הן דאונסיה מודע ליה, ודחינן דלמא שאני התם דאנן סהדי דניחא ליה בכפרה, לומר דטענה זו חזקה לעקור לגמרי דברים שבלבו.

אמאי והאמר סבור הייתי:    קשיא לי דהתם אפילו דברים שבלב ליכא דהא מעיקרא לא אמר מידי, ופשיטא דלא מהימן, ויש לומר דמקודשת משמע מקודשת ודאית, ואי אמרת דברים שבלב הוו דברים, ניחו שלה, ונפקא מינה שאם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר צריכה גט משניהם. וכן הדין בהא דבסמוך בכולן אף על פי שאמרה בלבי היה להתקדש לו אינה מקודשת, מדקתני אינה מקודשת, דמשמע אינה מקודשת כלל, ולא חיישינן לה, אלמא דברים שבלב אינן דברים, וההיא דהבא לי מן החלון, משום דמעל ומביא קרבן מעילה קאמר, ואי דברים שבלב הוו דברים לא מייתי קרבן, דדלמא קושטא קאמר וקא מעייל חולין לעזרה.

היה לו לומר מזיד הייתי לא עביד איניש דמשוי נפשיה רשע:    כלומר ומגו כזה לא אמרינן. וקשיא לי דהא תנן בכריתות פרק אמרו לו (יא, ב) אמרו לו שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי ר' מאיר מחייב. אמר ר' מאיר אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה לא יביאוהו לידי קרבן הקל, אמרו לו מה אם ירצה לומר מזיד הייתי, ומפרש טעמא התם משום מגו דאי בעי אמר לא אכלתי שוגג אלא מזיד, ויש לומר דהתם דמעיז פניו בפני שנים ומכחישן ומשים עצמו רשע בטענתו לדעתם כדי לפטור עצמו מקרבן. יש לנו לומר מגו כזה דאם רצה פוטר עצמו בטענה כיוצא בה, דהכא והכא משוי נפשיה רשע לדעת עדים, אבל כאן שבטענה זו אין משים עצמו רשע כלל, אין לפוטרו משו מגו דטענה שמשים בה עצמו רשע, כנ"ל.

ואסיקנא דדברים שבלב אינן דברים. והקשה ר"ת ז"ל מהא דתנן במסכת תרומות פרק ג (משנה ח) נתכוון לומר עולה ואמר שלמים, שלמים ואמר עולה לא אמר ולא כלום. ותירץ דשאני התם משום דבעינן פיו ולבו שוין, וכדאמרינן (שבועות נו, ב) נתכוון להוציא פת חטין ואמר פת שעורין פת שעורין ואמר פת חטין פטור עד שיהיו פיו ולבו שוין, וטעמו משום דטעות הוא ואין דבורו דבור, דלישניה הוא דאתקיל ליה, ודומה לזה נדרי שגגות (נדרים כה, ב) קונם אם אכלתי ואם שתיתי ונזכר שאכל שלא היה סבור לידור ונדר, אבל הכא שאומר מה שבלבו לומר, אף על פי שאין לבו רוצה במה שגמר בלבו להוציא בפיו, דברים שבלב הן ואינן דברים, וכן במכר שדעתו למכור סתם ואמר סתם אף על פי שהיה בדעתו שאם לא יעלה לא יהא ממכרו ממכר, הרי אלו דברים שבלב ואינם דברים.

והא דתנן נודרין לחרמין ולהרגין, ומפרש התם באומר יאסרו כל פירות שבעולם עליו אם אינן של תרומה, ואומר בלבו היום, דאלמא דברים שבלב הוו דברים. שאני התם דאנוס הוא, ואנן סהדי דהוא נשבע לזמן קצר ביותר שהוא יכול, וכיון שלא הזכיר זמן אלא סתם, לא הוו דברים שבלב, דבכלל לשונו הוא. ובספר יראים (סי' ז) ראיתי דטעמא דהרגין משום דסתמן כפירושן, שדרכן של בני אדם המדברים עם ההרגין לומר כך, ולא שינה זה לשונו מלשון שאר בני אדם, ואין קורין דברים שבלב אלא כשהוא סותם דבריו ומוסרן למחשבת לבו במה שדרכן של בני אדם שיהיו מפרשין לשונם ואינם סותמין דבריהם כמו שסותמין זה. והא דתנן בפרק קמא (נזיר ב א) האומר אהא הרי זה נזיר, ואוקימנא בפרק קמא דנזיר בשהיה נזיר עובר לפניו ואף על גב דלא פירש, דאלמא דברים שבלב הוו דברים, התם כיון דאמר אהא ונזיר עובר לפניו כאילו פירש אהא כמוהו, שאלו הן ידות נזירות, שרבתה אותן התורה.

והאי תירוצא לא מחוור לי, דמכל מקום דברים שבלב הן, דהא אפשר דאהא בתענית קאמר, וכדאקשינן עלה התם, ואפילו לשמואל דמוקי לה בשהיה תופס בשערו, מכל מקום לו דברים מפורשין אלא דברים המסורים ללב הן ואפילו תמצא לומר שהתורה רבתה אותן, מכל מקום ליליף מינה, דהא מדכיוצא בזו אתיא למפשטה, וכדאתינן למיפשטא מיקריב אותו אפילו בעל כרחו, ולא אמרינן שאני התם דרבייה קרא. ועוד קשיא לי נידוק מתרומה דקיימא לן דניטלת במחשבה, כלומר שיתן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר, אלמא דברים שבלב ישנן דברים, וליכא למימר נמי שאני התם דרחמנא רבייה מדכתיב (במדבר יח, כז) ונחשב לכם תרומתכם וכדאמרן, דאם כן היכי אתי למפשט מיקריב אותו, אלא דכל כי היא לא דייקו כלל לדברים שבלב, דכי אמרינן דברים שבלב אינן דברים היינו שאינן דברים לבטל מה שאמר בפיו, כההוא דזבין והיה בלבו תנאי שיעלה לירושלים, ובאומר סבור הייתי שהיא כהנת וכן כולם, אבל כל שהדברים שבלבו אינן מבטלין מעשיו אלא מקיימין, כנזיר שאמר בלבי היה להיות כזה שהיה עובר, או מחשב בתרומה שאין דברי לבו מבטלין שום דבר הוו דברים, ואין זה בכלל דברי רבא כלל, כנ"ל. והא נמי דאמר רבא בפרק השולח (לד, א) גלויי מלתא בגיטא מלתא היא קסבר כיון שגלה דעתו אף על פי שאמר בדברים סתומים, מכל מקום לא הוו כדברים שבלב כזה [ש]לא אמר כלום, ומיהו קיימא לן דלאו מלתא היא [עד] שיפרש ממש.

והא דתנן בנדרים (כ, א) נדר בקרבן ואמר לא נדרתי אלא בקרבנות מלכים, נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של הים, התם נמי לא הווי דברים שבלב שיש במשמעות הלשון שאמר קרבנות מלכים וחרמו של ים, וכיון שאמר שלכך נתכוון דברים מפורשים יש ולא דברים שבלב. וכן נמי הא דתנן התם (יח, ב?) הרי הוא עלי כתרומה בגליל מותר, שאין אנשי גליל מכירים בתרומת הלשכה, ביהודה אסור, לאו למימרא שיהא אסור לעולם ביהודה, אלא בשוכח מה היה בלבו, אבל אם אמר שלא נתכוון אלא לתרומת דגן ודאי אפילו ביהודה מותר, שהרי יש בלשון, לשון תרומת דגן ולא דברים שבלב נינהו.

אבל יש לדקדק בהא דאמרינן בפרק ג דנדררים (כד, ב) ודלמא שושמני חזא ואסיק להו עולי מצרים, ובשבועו פרק שבועות שתים בתרא (כט, א) ודלמא צפורתא רבא חזא ואסיק שמיה גמלא. ואמרינן נמי (שם בשבועות ובנדרים) דכי משבעינן על דעת בית דין מהאי טעמא הוא כדי שלא יאמר בלבי היה, וכדאמרינן התם דלמא איסקונדרי פרעיה ואסיק שמייהו זוזי. וליתא דאדרבה מהתם משמע דדברים שבלב אינן דברים. דתנן התם בפרק שבועות שתים בתרא [שם] אם לא ראיתי גמל פורח באויר, ואמרינן עלה בגמרא אמר ליה רבינא לרב אשי ודלמא האי גברא צפורא רבא חזא ואסיק שמיה גמלא דכי קא משתבע אדעתי דידיה קא משתבע, וכי תימא לא אזלינן בתר דעתיה, והתניא כשמשביעין אותו אומר לו הוי יודע שלא על דעתך אנו משביעין אותך כו', מאי טעמא לאו משום דאמרינן דלמא איסקונדרי יהיב להו ואסיק להו זוזי דכי קמשתבע כו' ודחינן לה התם משום קנין דרבא, והכי נמי איתא בנדרים (כד, א) אלמא אי לאו משום דרבא לא הוו צריכין לאשבועי על דעת בית דין, משום מחשבת לבו, דדברים שבלב אינן דברים, וכן משמע בספר יראים. ועל כרחין הכין הוא, דהא מתניתין דאם לא ראיתי גמל פורח באויר ואם לא ראיתי כעולי מצרים, לאו בבית דין קא משתבע ולא על דעת בית דין, ואפילו הכי לא אזלינן בתר דעתיה דידיה אלא בתר דעתא דידן.

הא דאמרינן: הוה ליה למימר מזיד הייתי, הוה ליה למימר נזכרתי. הקשו בתוס' ולמה יש לנו להאמינו יותר בטענות אלו. ותירצו לא שיהא נאמן בכך אלא לומר שאם בא לפטור עצמו מקרבן הוה ליה למימר טענה קרובה יותר שלא היה נראה כמשקר כל כך, כמו בטענת לא היה בלבי. ויפה תירצו דיש לנו מגו כזה וכאותה ששנינו בפרק קמא דכתובות (יב, ב) היא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך והיה מקחי מקח טעות. רבן גמליאל ור' אליעזר אומרים נאמנת, ואמרינן עלה בגמרא עד כאן לא קאמר רבן גמליאל התם אלא דאיכא מגו ומפרש לה בריש פרק האשה שנתאלמנה (טז, א) מגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני דלא קפסלה נפשה מכהונה מהימנה, והתם לאו למימרא דאי אמרה מוכת עץ אני תהא נאמנת טפי דההיא גופא פלוגתא דרבן גמליאל ור' יהושע היא, ור' יהושע אף במוכת עץ לא הימנה, אלא מגו דמוכת עץ היתה לה טענה יפה יותר ולא אמרה, וקא אמרה טענה שאינה יפה לה כל כך, חזקה לא משקרא, דאי לו הוה לה למימר הטענה שהוא יפה לה יותר,ומגו כזה מגו הוא, ומיהו דוקא בדליכא הכחשה, כי הכא דליכא הכחשה, דאילו אמר מזיד הייתי מאן מכחיש ליה. ואי נמי בטוען נזכרתי, וכן נמי בההיא דהנושא את האשה דברי ושמא הוא, דאיהי ברי ואיהו שמא, ומגו מסייע לברי שלה, הלכך חשיב ליה ר' גמליאל מגו, אבל בברי וברי לא חשבינן מגו אלא טענה שאם טען כך היה נאמן, וזהו שחלק ר' יהושע בזה ואמר שאף בברי ושמא אינו מגו דאין שור שחוט לפניך.

ומהא דאמרינן דברים שבלב אינן דברים. דקדק הראב"ד דלא בעינן תנאי כפול בדיני ממונות אלא בגיטין וקדושין בלבד, דטעמא דדברים שבלב אינן דברים הא אי הוו דברים, היה המקח בטל אף על פי שאין כאן תנאי כפול, ויש אמרים דגלויי הדעת עדיף טפי מתנאי מפורש שאינו כפול, דכיון שפירש תנאו ולא כפל גילה דעתו שאינו מקפיד בקיומו של תנאי. ובתוס' הביאו ראיה דאפילו לענין גיטין אשכחן דמנהי בהו גילוי הדעת, כדאמר התם רבא במסכת גיטין בפרק השולח (לד, א) גלוי דעתא בגיטא מלתא היא, ואף על גב דלא קיימא לן כותיה, מכל מקום לרבא תקשי ליה היכי מהני, ולגבי שבועה ונדר אזלינן בתר אומדנא, כדאמרינן בפרק (מרובה) [האשה] (כתובות כב, א) גבי קפצה ונשבעה כל מי שיבא עלי איני מחזירתו ואמרו חכמים לא נתכוונה זו אלא להגון לה. והרמב"ן נר"ו תפס לו דרך הראב"ד, וגם (רש"י) [רשב"ם] כן כתב בפירושי בבא בתרא שלו (קלז, ב) אלא שכתב הרמב"ן נר"ו בזו שאין דרך התנאים אלא במתנה על חברו כגון בני גד ובני ראובן, אבל מוכר על דעת מעשה של עצמו שדי מכורה לך אם אעלה לארץ ישראל, אם לא עלה ודאי בטל מקח, שאפילו בעלה קרוב לאסמכתא הוא, על דעת כן ולא גמר אלא בכך, שהתולה תנאו בדעת אחרים יש לומר כיון שגמר ונתן על ספק התנאי, אינו רוצה בביטול מעשה שבו, אבל זה שתלה תנאי בעצמו, לא גמר ונתן, דאי לא תימא הכי כל אסמכתא קניא עד שיכפול תנאי שבה, ומכל מקום אם כדברי ר"מ? צריך היה לכפול, דר"מ? לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן בשום מקום לא לענין עצמו ולא לענין אחרים, והכי נמי מוכח פרק השולח (מו, ב) בענין המוציא אשתו משום שם רע דאפילו היכא דלא בעינן תנאי גמור כתנאי בני גד, בעינן כפילא לר"מ?, וכי לא כפל לאו כלום הוא, וכאן שכפל ואמר תחלה איני מוכר לך אלא משום שדעתי לעלות, אף על גב דלא משמע לישנא הכי, ע"כ.

הא דאמרינן: אמרינן ליה קום סליק ואי בעית סלקת. דוקא בגלוי הדעת לבד שאמר שדי מכורה לך, לפי שדעתו לעלות לארץ ישראל, שלא התנה בפירוש על מנת שתעלה לארץ ישראל, ולפיכך אומר לו עדיין אתה יכול לעמוד באותו דעת ולגמור מחשבתך, אבל במתנה בפירוש על מנת לעלות יכול הוא לומר איני רוצה לעלות כדי שיתבטל המקח, ואם לא יעלה בטל המקח, משום דתנאי לא על דעת לקיים התנאי בלבד נאמר, אלא אף על דעת לבטל המעשה ואין כופין על קיום תנאו כדי שלא יתבטל המעשה בשום מקום, ותנן (גיטין עד, ב) הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז, ובעינן למימר התם דנתינה בעל כרחו לא שמה נתינה, ויוכל לומר שלא יקבלם ולבטל התנאי כדי לבטל המעשה בכך.

ונראה ליה במוכר אדעתא למיסק לארץ ישראל, לוקח אסור לאכול פירותיו עד שעה שיעלה ויגמר המקח, שמא לא יעלה ונמצא מקח בטל מחמת התנאי, וכי קא אכיל שכר מעותיו הוא דקא אכיל, ואפילו התנה להחזיר הפירות אם יתבטל המקח, הרי זה אסור, דהוה כרבית על מנת להחזיר ואסור. אלא משלשין את הפירות כאותה שאמרו בפרק איזהו נשך (ב"מ סה, ב) בריבית דר' חייא וכבר כתבתיה בארוכה במגילה בפרק בני העיר (כז, ב) בס"ד.

מתני': המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת:    ואתמר עלה בכתובות פרק המדיר (עב, ב) אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק באלו נדרים אמרו שלא תאכל בשר ושלא תשתה יין ושלא תתקשט בבגדי צבעונין. וכתב רבינו אלפסי כאן בהלכות דדוקא בהני דקפדי בהו אינשי, אבל מילי אחריני דלא קפדי בהו אינשי, אף על גב דאמר איהו קפידנא, לא הויא קפידא, והויא מקודשת. ושמא לא במקפיד בפירוש בשעת קדושכין כתב כן, אלא במקדש סתם על מנת שאין עליה נדרים, ולבסוף אמר דדעתיה אכל נדר, אבל במפרש שאין לעיה שום נדר תנאה הוא, ובין קפדי בהו אינשי ובין לא קפדי בה אינשי תנאיה תנאי.

אבל במקצת נוסחאות יש שם בפרק המדיר באלו נדרים אמרו שלא תאכל בשר כו', הוי בה רב פפא אהייא, אילימא ארישא, כיו דקפיד אפילו כל מילי נמי כו', רבא אשי אמר לעולם ארישא, ומאי דקפדי אינשי הוי קפידיה קפידא מידי דלא קפדי בה אינשי לא הוי קפידיה קפידא, ולפי גירסא זו אפילו קפיד והתנה תנאו בטל, דקפידתו אינה קפידא. ואין זה נכון. ומצאתי כאן בירושלמי (ה"ד) באלו נדרים אמרו שלא תאכל בשר כו' אמר ר' יוסי מתניתין בשאמר לה על מנת שאין עליך נדרים, אבל אם אמר לה על מנת שאין עליך כל נדר אפילו נדרה שלא לאכול חרובין נדר הוא, אלמא בכל דבר שהוא מקפיד ומתנה הוי קפידיה קפידא.

כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים תצא שלא בכתובה:    פירוש, ארישא קאי, דהכי אוקימנא לה אליבא דרב דאמר בפרק המדיר (שם, ב) המקדש על תנאי וכנסה סתם צריכה ממנו גט, לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומוחל הוא על תנאו, ואף על גב דפליג עליה שמואל, קיימא לן כרב באיסורי, ומיהו כתובה לית לה, דלגבי איסורא לחומרא ולגבי ממונא לקולא, ולשמואל מוקמינן לה בשכנסה סתם, ואפילו הכי תצא שלא בכתובה, דאמר לה איני רוצה באשה נדרנית.

על מנת שאין עליה מומין ונמצא עליה מומין אינה מקודשת:    ותניא בפרק המדיר (עד, ב) הלכה אצל חכם והתירה מקודשת, לפי שחכם עוקר את הנדר מעיקרא, אצל רופא ורפא אותה אינה מקודשת, דהשתא הוא דאיבריאת, אבל הוא שהלך אצל רופא ורפאו מקודשת, דאיהי בכל דהו ניחא לה, כדר' שמעון בן לקיש דאמר טב למיתב טנדו מלמיתב ארמלו. ומשם הרב ר' שלמה בר אברהם דמונטפשליר ראיתי בכתובות דהלכה אצל חכם והתירה דמקודשת, דוקא בשהלכה קודם שידע הבעל, דכשידע איגלאי מילתא שאין עליה שום נדר, אבל אם ידע הבעל קודם שהלכה אצל חכם, הרי זה מקח טעות, ואינה יכולה לומר אלך אצל חכם להתיר נדרי.

ולא נהיר, דכל כי הא לא שתיק גמרא מיניה. ועוד דגרסינן בירושלמי (פ"ב, ה"ד) גבי נמצאו עליה נדרים אינה מקודשת, אית תנאי תני מותרת לינשא בלא גט, כלומר ובשלא כנסה, ואית תנאי תנו אסורה לינשא בלא גט כו', מן דאמר מותרת לינשא בלא גט שמתוך שהיא יודעת שאם הולכת אצל הזקן והוא מתיר לה את נדריה והיא אינה הולכת, לפום כן מותרת לינשא בלא גט, מן דמר אסורה לינשא בלא גט שלא תלך אצל זקן ויתיר לה את נדרה וקדושין חלין עליה למפרע, ונמצאו בניה באין לידי ממזרות, ולפום כן אסורה לינשא בלא גט, אלמא אף על פי שהכיר בה הבעל עד שגרשה אם הלכה אצל חכם והתירה קדושין חלין למפרע, והרי זו כמי שלא היו עליה נדרים כלל, דחכם עוקר את הנדר מעיקרו כנ"ל. ולענין מחלוקתן של בני מערבא במגרא דילן בפרק המדיר, משמע כאידך תנא דאמר מותרת לינשא בלא גט, דכל שהיא צריכה גט לא קתני אינה מקודשת, אלא תצא שלא בכתובה, וכדקתני בסיפא כנסה סתם תצא שלא בכתובה, ודייקינן עליה התם כתובה הוא דלית לה הא גיטא בעיא.

גמרא: ותנן נמי גבי כתובות כי האי גוונא:    ואף על גב דהתם כתובה עיקר, תני לה כי הכא ואקדים קדושין ברישא, כי היכי דלא לישתבשו בה, ותהא משנה סדורה בפי הכל.

דף נ עמוד ב

אבל קטן דקדיש הכל יודעין שאין קדושי קטן כלום קא משמע לן:    כלומר דטעו ולא ידעי ותנא לא זו אף זו קתני, והא דאמרינן הכא דאין יודעין שאין קדושין בפחות משוה פרוטה, לאו אינם יודעין דוקא קאמר, דהא אמרינן בפרק המדיר (עג, ב) המקדש בפחות משוה פרוטה וכן קטן שקדש ובעל צריכה ממנו גט, וקא מפרש טעמא משום דאדם יודע שאין קדושין בפחות משוה פרוטה וגמר ובעל לשם קידושין, אלא הכא יודע ואינו יודע קאמר. וגבי סבלונות אמרינן דכי היכי דלא דק וסמך בקידושיו על פחות משוה פרוטה הכי נמי סומך בהן עכשיו בשעת סבלונות ועל דעת קדושין הראשונים שלח, אבל גבי ביאה מתוך שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דייק ויודע שאין קדושיו כלום וגמר ובעל לשם קדושין. וגרסינן בירושלמי (ה"ה) הכא תני וכולן שבעלו קנו, וגרסינן בתוספתא (פ"ד, ה"ד) המקדש בפחות משוה פרוטה ושלח סבלונות לא עשה ולא כלום, שעל מנת קדושין הראשונים שלח. ואם בעלו קנו. ר' שמעון אומר לא קנו.

אמר רב הונא חוששין לסבלונות:    פירש רש"י: מי ששדך את האשה ושלח לה סבלונות חוששין שמא סבלונות אלו לקדושין שלח, והוא ששלח ביד שנים או שנתן לה שליח בפני ב', ומותבינן אשמעתיה אף על פי ששלח סבלונות לאחר מכאן אינה מקודשת, כלומר ולא אמרינן שלשם קדושין שלח אלא לשם קדושין הראשונים שלח, ודחי אביי התם כדקתני טעמא שמחמת קדושין הראשונים שלח, כלומר מטעא טעי וסבר שכבר נתקדשה לו משעה ראשונה ואין מקדש וחוזר ומקדש, אבל בעלמא חוששין, ואמרינן מאי הוי עלה, אמר רב פפא באתרא דמקדשי והדר מסבלין חוששין, דחזקה לא שלח זה אלא אם כן מקדש, ומקדש הוא בהן ועלו לו מחמת קדושין ולשם סבלונות, אבל באתרא דמסבלי והדר מקדשי לא חיישינן, שזה כמנהג מקומו נוהג שמסבלי ואחר כך מקדשי, ואקשינן מקדשי והדר מסבלי פשיטא דחיישינן, ופרקינן לא צריכא דמיעוטא מסבלי והדר מקדשין ולא ניחוש לקדושין קא משמע לן. ואי קשיא היכן מצינו לשון חשש להקל, הא אמרינן חוששין שמא חוץ לחומה לנו בשבת פרק שואל (קנא, א) וכמו שפירש שם רש"י להקל ובפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לב, א) חוששין שמא אחרוהו וכתבוהו. ואם תאמר מכל מקום היכי חוששין כאן להקל, יש לומר דכיון ששלח סתם ולא פירש לשם קדושין, מסתמא לא לשם קדושין שלח.

ואין פירושו מחוור, חדא, דהא אמר (לעיל ו, א) תניא היה מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה ונתן לה ולא פירש, ר' יוסי הגלילי אומר דיו, ר' יהודה אומר צריך לפרש, ואף ר' יוסי הגלילי לא אמר אלא במדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה, הא סתמא לא, והכא שלא פירש כלום אמאי חוששין. ושמא נאמר דכיון דשדך כמדבר עמה על עסקי קדושיה, דמידע ידעי שניהם בכך, וגם העדים דעתם לכך. ואין זה נכון, ועוד דלפי פירושו הא דבעיא מיניה רב אחא בר רב הונא מרבא הוחזק שטר כתובה בשוק מהו, אינו מענין שמועתנו, דהכא טעמא אחרינא הוא כמו שפירש רש"י ז"ל עצמו לומר שכיון שהוחזק שטר הכתובה בשוק אם חוששין שמא קדש בפני שנים והלכו להן, ואין זה כדרך הסוגיא של מעלה.

ומיהו הרמב"ן נר"ו תירץ לפי שיטתו של רש"י, דרב אחא אמאי דאמרינן בסוגיין דלעיל באתרא דמסבלי והדר מקדשי לא חיישינן קאי, והכי קא מיבעי ליה באתרא דמסבלי והדר מקדשי דלא חיישינן היכא דאיתחזק שטר כתובה בשוק, מי חיישין לאותן סבלונות, ואסיקנא דבאתרא דמקדשי והדר כתבי כתובה חיישינן, דמה שהקל עליך מסבלי והדר מקדשי החמיר עליך מקדשי והדר כתבי שטר כתובה.

ור' אלפסי ור"ח פירשו דכיון שמשלח סבלונות חוששין שמא כבר קדש קדושין גמורין בפני שנים, דאי לאו שכבר קדש לא היה משלח ולא שיהו סבלונות עצמן קדושין. והשתא אתיא בעיא דרב אחא בר הונא שפיר ענין דומה לסוגיא דסבלונות. והא דאמרינן לעיל אדם יודע שאין קדושין תופסין בפחות משוה פרוטה, וכי קא משדר אדעתא דקדושין קא משדר, הכי קאמר אדם יודע שאין קדושין בפחות משוה פרוטה, ולעולם אדעתא דהנהו קדושין לא שלח סבלונות אלו, אלא חזקה שלא בפנינו קדש פעם שנית קדושין גמורין. ועל דעת חיבת אותן קדושין שלח סבלונות אלו, קא משמע לן. והא דאמרינן הכא הוא דטעי, אבל בעלמא הוי קדושי, מסתברא דהכי פירושו, הכא הוא דטעי, ואף על גב דלאו קדושי נינהו, איכא למימר שאין סבלונות אלו מעידין על קדושין אחרים אלא על חיבת קדושין הראשונים שלח, דמיטעא טעי בהו, אבל בעלמא מעידין הם שקדש קדושין גמורים בפני שנים והלכו להם, שאין מסבלין עד שמקדשין, וזה ששלח כבר קדש, ומפני שהן המספקין על הקדושין ואין לנו לא עדים ולא אמתלא אחרת שקדש אלא סבלונות אלו, עשינו אותן כאלו הן בעצמן הן הקדושין.

ואסיקנא באתרא דמסבלי והדר מקדשי לא חיישינן. דלמה ניחוש, אבל באתרא דמקדשי והדר מסבלי חיישינן דלא משלח אלא אם כן קדש, ואף על פי ששניהם מודים שלא קדש, לעולם חוששין, שחזקה היא זו לסבלונות שקדמו להן קדושין. ואקשינן מקדשי והדר מסבלי פשיטא, ופרקינן לא צריכא, דמיעוט מקדשי והדר מסבלי ורובא מסבלי והדר מקדשי, מהו דתימא לא ניחוש למיעוטא, קא משמע לן, כך גריס ר"ח, ור' אלפסי פירש אף על גב דבעלמא לא חיישינן למיעוטא אלא הולכין אחר הרוב בין להקל בין להחמיר, התם הוא ברובא דמיחייב [בטבע] כגון (יבמות קיט, א) רוב נשים מתעברות ויולדות ומיעוט מפילות אבל רוב התלוי במנהג וכל אחד נוהג כמנהג שלבו חפץ, אנו אומרים שמא זה נהג כמנהג המיעוט, ובתוס' אמרו דבאיסור אשת איש פעמים שהלכו להחמיר אחר המיעוט כגון (שם קכ, א) גוסס שאין מעידין עליו אף על פי שרובן למיתה וכגון (שם קכא, א) מים שאין להם סוף, דאשתו אסורה אף על פי שמיעוטן לחיים.

ונמצא עכשיו לפי פירושן של גאונים, דלעולם חוששין לסבלונות, דחוששין שמא כבר קדש, אלא היכא דכולהו ממש מסבלי והדר מקדשי, אבל היכא דאפילו מיעוטן מקדשי והדר מסבלי חיישינן. ומינה דבמקום חדש שאין שם מנהג ידוע, חוששין לסבלונות, דדלמא זה נהג כמנהג המסבלין אחר שמקדשין, שהרי אפילו במקום שרובן נוהגין לשלוח קודם קדושין חוששין למיעוטו, כל שכן במקום שיש לומר שמא דעת הרוב חפצה לקדש ואחר כך לשלוח סבלונות. ועוד שכל שאין שם מנהג ידוע כמחצה על מחצה דמי. והראב"ד כתב בהפך זה, ואינו מחוור. ומסתברא דמיעוטא מקדשי והדר מסבלי דקא אמרינן דחוששין, דוקא ביש שם מיעוט שעושין כן ברגילות, אבל היכא דלעתות מקדשין במקרא ואחר כך מסבלין, אפילו מיעוט לא מיקרי, ובמקומות שלנו שאין עושין כן ברגילות אלא לעתים מחמת מקרה שמתחדש, ומשום כך במקומות אלו אין חוששין לסבלונות כלל, ומעשים בכל יום ואין חוששין להם.

הא דאמר רבה כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו. איכא דקשיא ליה והא אמרינן (ב"מ קב, ב) האומר הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים הרי זו תמורת עולה ושלמים, אף על פי שאם אמר בזה אחר זה אין האחרון נתפס בה. ותירצו בתוס' דשני התם דאפשר לקיים את שניהם וכדאמרינן התם (תמורה כו, א) ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים, אבל הכא אי אפשר דאי תפסי בהאי לא תפסי באידך, וכן כל הנהו דמייתי בסמוך.

דף נא עמוד א

שאני מעשר דאיתיה בזה אחר זה דאי אמר תקדיש פלגא פלגא דחטתא קדשה:    כך נראה גירסתו של רש"י. ופירש דאם יש לו עשר סאין, והפריש שנים ואמר כל מחצית חטה וחטה מעשר, קדשה, והכי נמי כשהפריש שנים סתם בבת אחת יש לו למעשר לחול על כל חטה וחטה לפי חשבון. וזה קשה דאם כן היכי אקשינן והרי מעשר בהמה דליתיה לחצאין, ואמר רבא יצאו שנים בעשירי וקראן עשירי עשירי ואחד עשר מעורבין זה בזה, דמשמע דטעמא דאין מעשר בהמה לחצאין הוא דקשיא ליה, אמאי עשירי ואחד עשר מעורבין זה בזה, הא אי הוה מעשר בהמה לחצאין ניחא, ולפירושו של רש"י אכתי לא ניחא דהא מעשר דגן אף על גב דאיתיה לחצאין לא קדיש אלא פלגא לפי חשבון, והכא חד עשירי כולו וחד אחד עשר כולו ותירצו בתוס' דנהי דקשיא ליה קושיא אחריתי, מכל מקום הא פירכא דפריך אמאי שניהם קדושין כל עיקר איתרצא ליה.

ור"י פירש דבמעשר דגן נמי בשהפריש שני סאין האחת מעשר כל חיטה והאחת חולין דומיא דמעשר בהמה, והכי פירושו שאני מעשר דאיתיה בזה אחר זה לחצאין, שאם אמר סאה אחת מחצית כל חטה וחטה שבה יהא מעשר ואחר כך אומר כן מסאה האחרת, חל המעשר בשתיהן במקצת כל חטה וחטה, ולפי שיש בזה אחר זה בכהאי גוונא אף כשהפריש שתים בבת אחת חל המעשר באחד לגמרי להיות כל חיטיה מעשר והאחרת בטל גמור, והוה ליה טבל ומעשר מעורבין זה בזה.

ור"ח פירש דאי אמר תקדוש פלגא פלגא דחיטתא ואחר כך אמר תקדוש פלגא אחרינא קדשה. ולא ירדתי לסוף דעתו, דמאי שנא כי אמר סאה זו כולה מעשר על תשע סאין אלו, ואחר כך אמר ועוד סאה זו מעשר דלא חל שם מעשר על הסאה האחרונה, ומאי שנא כי אמר פלגא פלגא דחטתא דתרי סאין אלו מעשר ואחר כך אמר ופלגא אחרינא מעשר, ואולי מפני שכבר נתפשט שם מעשר על כל חטה וחטה ראוי לתפוס אפילו בפלגא הנשאר, ודבר תמוה הוא פירושו?.

שאני מעשר בהמה הואיל ואיתיה בטעות דתנן קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי שלשתן מקודשין והרי תודה דליתא בטעות וליתא נמי בזה אחר זה. ולחצאין נמי ליתא, דאי אמר פלגא פלגא תקדוש לא קדשה, דהוה ליה פרוס, ותנן (מנחות עז, ב) אחד מכל קרבן שלא יטול פרוס, ותניא נמי בספרא וחלת מצה אחת מן הסל אם נפרסה או שחסרה פסולה, ואם אמר חצי כל אחת תקדוש הרי הן פרוסות וחסרות. הראב"ד.

ורבא למה ליה לשנויי כרבה תיפוק ליה דקדושין שאין מסורין לביאה נינהו:    ואם תאמר, מכל מקום על כרחין רבא לטעמיה דרבה הוא צריך, כדאמרינן בסמוך רבא מתרץ לטעמיה המקדש אחת מאשה ובתה אחת מאשה ואחותה נעשה כמי שקדש אשה ובתה כאחת אשה ואחותה כאחת, ואי לאו דסבירא ליה כרבה היכי פשיטא ליה טפי שתיהן כאחת מזו אחר זו דתלי הא בהא. אלא ודאי משום דסבירא ליה כרבא, ותירצו בתוספות דשתיהן כאחת פשיטא. משום דאין מסורין לביאה כלל, דהא אי חלו קדושין שתיהן האחת אוסרת חברתה, וכיון שכן אין בזה ספק, שאין הקדושין חלין באחת מהן, אבל מקדש אחת מאשה ובתה או מאשה ואחותה אין זו אוסרת זו בודאי אלא מספק אתה אוסרה שאין ידוע איזו מהן מקודשת.

קדושין שאין מסורין לביאה לא הוו קדושי:    ודוקא בשהקדושין גומרין האיסור, אבל חייבי לאוין וחייבי עשה אף על פי שאין מסורין לביאה הוו קדושי.

ואביי אמר הוו קדושי:    תמיהא לי אם כן לאביי המקדש אשה ובתה כאחת אמאי אין מקודשות, דהא לדידיה דרבה נמי לית ליה, כדמותיב ליה ממעשר ומעשר בהמה, ויש לומר דבתר דשמעה מרבה סבריה. ואפשר דאביי מודה בשאין מסורין לביאה כאשה ובתה כאחת שהאחת אוסרת ביאת השניה אילו חלו הקדושין (שאינן קדושין) וכמו שתירצו בתוס' לדעת רבא, וצל"ע.

אילימא דאמר כולכם את וחמור הוא:    כלומר ולא קני. אף על גב דהא רב ששת היא, ולית הלכתא כותיה אלא כרב נחמן, דפליג עליה בפרק מי שמת (קמג, א) ואמר דקנה, הכא הכי קאמר לרב ששת דאית ליה דאת וחמור לא קנה מאי איכא למימר.

דף נא עמוד ב

אלא דאמר להו אחת מכם:    לישנא קייטא נקט הכא, והכי קאמר אלא דאמר כל הנכריות ואחת מכם מקודשות? לי, דהא דייק רב ממתניתין תלת וחדא מינייהו דאשה נעשית שליח לחברתה ואפילו במקום שנעשית לה צרה כדאיתא לקמן. ועוד דבמתניתין כולכם קתני, ובתירוציה דרבא דמתרץ לה למתניתין לטעמיה אמרינן בהדיא ואמר הרי כולכן ואחת משתי אחיות מקודשת? לי.

ואם תאמר אם כן אכתי את וחמור הוא, דהא אין אחת מאחיות מסורה לביאה. יש לומר דבמקדש שתיהן כאחת דמדינא אין קדושין ראוין לחול באחת מהן כלל כחמור, קרינן לה את וחמור, אבל במקדש אחת משתי אחיות ראויה היא להתקדש לו, אלא דמחמת שאין אנו יודעין על איזו חלו הקדושין, אמרינן דאין אחת מהן מקודשת לאו את וחמור הוא, וכן פירש רש"י, והראב"ד פירש בענין אחר וזה עיקר.

הא דמתרץ אביי מתניתין ומפיק לה מפשטה, ואוקמה בדאמר הראויה מכם לביאה תתקדש לי, היינו דוקא אליבא דרב ששת דאמר את וחמור לא קנה, אבל לרב נחמן דאמר קנה, וקיימא לן כותיה ומתניתין כפשטה, אתיא בדאמר כולכם, ואפילו הכי נכריות מקודשות, דאת וחמור קנה. ועל כן כתב רבינו אלפסי משנתינו כצורתה, ולא חש להביא תירוציה דאביי ורב, דלא נקיט בידיה אלא תלתא כדאיתא לקמן משום דמספקא ליה אי כתירוציה דאביי או כתירוציה דרבא, היינו משום דרב אית ליה כרב ששת דאת וחמור לא קנה.

ויש לתמוה בדברי הרמב"ם שכתב בפירוש המשנה שלו ומה שאמר שאין האחיות מקודשות שיראה מזה שהנכריות מקודושת, כל זה הוא אם אמר להן הראויה מכם לביאה תתקדש לי, אבל אם אמר כולכם מקודשת לי, אין אחת מהן מקודשת ע"כ והלך בזה על דעת בעל ההלכות שגם הוא כתב כן, וכן כתב הרב בחבורו (הל' אישות פ"ט, ה"ב), וצ"ע.

הכא במאי עסקינן בשאין לו אלא גדולה וקטנה:    קשיא לי דאכתי מאי קא מתרץ, דהא משמע טעמא דהיא בוגרת דאינה בכלל, הא קטנה דכותה בכלל, ושתיהן צריכות גט, ודלא כרבא, דהא על כרחך מתניתין לא לגופה איצטריכא, דפשיטא דאין הבוגרות מקודשות, אלא לדיוקא אצטריכא, לאשמועינן דקטנות דכוותה בכלל ומקודשות, וכיון שכן, אף לכשתמצא לומר שאין לו אלא גדולה וקטנה אחת לא אצטריכא אלא לדיוקא דבוגרת וקטנה אחת אין הבוגרת בכלל, הא קטנה וקטנה דכותה מקודשת, ויש לומר דהכי קאמר אין הבוגרות בכלל, ולפיכך הקטנה מקודשת, ואקשי אי הכי מאי למימרא, כלומר אי לאשמועינן שהבוגרת אינה בכלל, פשיטא ואי לאשמועינן שהקטנה מקודשת, פשיטא, כיון דליכא אלא חדא קטנה, ואוקימנא דשויתיה שליח, מהו דתימא אדעתא דידה קא מקבל, כלומר אף אדעתא דידה, ולא תיהוי חדא מינייהו מקודשת, דקדושין שאין מסורין לביאה נינהו, קא משמע לן. כן נראה לי.

אפילו הכי לא שביק איניש מצוה דרמיא עליה ועביד מצוה דלא רמיא עליה:    מכאן דקדק רבינו תם למי ששדך אחת מבנותיו ובא מי ששדכה לו, ואמר לו סתם בתך מקודשת לי, מסתמא המשודכת קדש, דשארית ישראל לא יעשו עולה להניח המשודכת ולקדש שאינה משודכת, וכל שכן אם המקודשת במעמדן שעליה נתכוונו. וסעד מצאתי לו מדגרסינן בתוספתא פ"ד דמכלתין (ה"י) שני אחים שקדשו שתי אחיות זה אינו יודע איזו קידש וזה אינו יודע איזו קידש, שתיהן אסורות מן הפסק, אם היו עסוקין בגדולה לגדול ובקטנה לקטן, אומר אני גדולה לא נתקדשה אלא לגדול וקטנה לא נתקדשה אלא לקטן, וזה ראיה לדבריו. ומיהו יש לומר שאינו דומה לנדון שבפנינו, דהתם בשקדש כל אחד שלו, ועכשיו נסתפקו איזו לזה ואיזה לזה, ולפיכך אומר כיון שעסוקים בגדולה לגדול, חזקה כשקדש לא קדש אלא היא, אבל כאן שאמר סתם בתך מקודשת לי, דלמא לאחרת נתכוונו, ואפילו תאמר לזו נתכוונו, שמא אין הולכין אחר כונתם אלא אחר לשונם, והרי כולן בספק. ומכל מקום פשטה כותיה דייקא, דהא במקדש בתו סתם ויש לו בוגרת דשויתיה שליח אמרינן דאין הבוגרת בכלל, דאזלינן בתר כונה, אף על פי שהלשון כוללן, והכא לא שנא.

ומעשה היה בימי רב סעידה והצריך גט לכולן, וכן אמרו שהיה מעשה לפני רבינו תם ז"ל והורה לאיסור. ורב אחא משבחא ז"ל כתב ראובן היו לו ד' בנות, ושמעון קדש אחת מבנותיו, ונתן לו קדושין סתם, ולא פירש לאיזו הוא נוטל, הבנות שהן מי"ג שנה ומעלה שאינן ברשות אביהן ואינן מקודשות, ואותן שהן ברשות אביהן לקדשן נאמן לומר על זו נתכוונתי ועליה קבלתי קדושין, ואם אמר איני יודע שכבר שכחתי כולן אסורות וצריכות גט מאותו האיש. ומצאתי בספר יראים שאפילו ברור לנו שחשב המקדש על אחת מהן, אין מחשבתו כלום, כיון ששינה מדרך שאר המקדשין שמפרשים קדושיהן בשעת הקדושין, ואפילו שדך ושהה לאחר שדוכין חדש, ובא וקדש סתם ואמר אחת מבנותיך מקודשת לי, כולן צריכות גט, וראיה קצת דאמר עולא (לעיל מד, ב)קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אפילו מיאון אינה צריכה, אף על גב דשידך, [אלמא עבידי אינשי דהדרי בהו לאחר שדוכין הלכך אף על גב דשידך] כולן צריכות גט. ושמעתי שמעשה היה בטרוייש בבן הרב ר' הושעיא בבית דינא של ר"ת ששידך בתו קטנה של ר' מוריל, והיו לו ג' בנות קטנות, ובשעת הקדושין קדש סתם ולא הזכיר שם המשודכת, והיו מהם מתירין ומטעם שדוכין, ולא שמעו לה האוסרים, ונתן גט לשלשתן.

כולן אסורות חוץ מן הקטנה שבקטנות:    פירש רש"י ז"ל: כולן אסורות ואפילו אמצעי שבקטנות, דלגבי קטנה דאותה הכת גדולה היא, ותמיהא לי דהא בהדיא אמרינן לקמן בדוכת'? בפרק האומר (סד, ב) דאמצעית שבכת שניה שריא, דאמצעית שמא אית לה, והכי אמרינן התם אמר אביי מחלוקת בשתי כתי בנות אבל בכת אחת דברי הכל גדולה גדולה ממש קטנה קטנה ממש ואמצעית שמא אית לה. ואתקיף עלה רב אדא בר מתנה אלא מעתה אמצעית שבכת שניה תשתרי, ואוקימנא בשאין שם אלא גדולה וקטנה, וקיימא לן כאביי, ורבא נמי הכי אית ליה התם. אחר כך מצאתי בספר יראים כדברי רש"י, ונשמר מן הקושיא הזאת, ואמר דלא קיימא לן כאביי אלא כרב הונא בר אבדימי דמתרץ ההיא דנדרים דעד פני הפסח, ואמר מוחלפת השטה, ולאו בלישנא דעלמא פליגי כדמתרץ רבא התם בפרק האומר. וכיון שכן פסח ככת אחת דמי, ופליגי, כדמקשי התם לאביי, אלמא אפילו בכת אחת כולן צריכות גט, ולא אמרינן אמצעית שמא אית לה. ומיהו אכתי לא ניחא, דכיון דסוגיין דבפרק האומר פליגי בה אמוראי ואביי ורבא תרוייהו סבירא ליה דבלישנא בעלמא פליגי, אף על גב דבנדרים במקומה בפרק ר' אליעזר (סא, א) לא הוזכר טעמן של אביי ורבא אלא מוחלפת השטה כפירוקיה דרב הונא בר אבדימי, לא שבקינן סוגיין דאמוראי דהכא ופירוקיה דאביי ורבא, ולא מסמינן ליה מקמי ההיא דהתם, וצ"ע.

הא דאקשינן: אי הכי מאי למימרא ופרקינן לאפוקי מדר' יוסי דאמר לא מחית איניש נפשיה לספיקא. קשיא לי טובא, חדא, דהא בהא מתניתין פלוגתיה דר' יוסי מפורשת בה בהדיא ומאי קאמר מאי למימרא, אדרבה צריכה למימרא דלא קיימא לן כותיה אלא כר' יוסי דפליג עליה, ואי טעמיה דר' יוסי דפליג עליה קא בעי לא הוה ליה למימר בכי האי לישנא, אלא אי הכי מאי טעמא דר' יוסי דפליג עליה, ועוד מאי קא מהדר ליה לאפוקי מדר' יוסי, אנן טעמיה דר' יוסי קא מיבעיא לן, וצ"ע.

דף נב עמוד א

אמר רב שמע מינה ממתניתין ארבע:    ובירושלמי (ה"ו) שמע מינה חמש, הני ארבע דהכא ועוד אחרת, שחמש נשים מתקדשות כאחת, ורב דלא מני לה, דלמא משום דפשיטא ליה ולא אצטריכא ליה למילפא ממתניתין.

אמר ליה מי אמר רב הכי והוא לא אמר והא אמר ר' יוחנן גזל ולא נתיאשו הבעלים כו':    ואם תאמר דלמא ר' יוחנן אמאי דאמר רב אפילו בגזל דידה אינה מקודשת קא מתמה, דסבירא ליה לר' יוחנן אמאי דאמר רב אפילו בגזל דידה אינה מקודשת קא מתמה, דסבירא ליה לר' יוחנן דבגזל דידה אפילו לא שדיך מקודשת דגמרה ומקניא ליה כדי שתתקדש לו, ויש לומר דסבירא ליה לתלמודא דכיון דבגזל דעלמא אינה מקודשת, כל שכן בגזל דידה, דמציא אמרה אין שקלי ודידי שקלי, והא דנקט רב אפילו בגזל דידה משום דבשדיך הוה מקודשת בגזל דידה, מה שאין כן בגזל דעלמא.

ה"ק? ואמר רב כוותי:    תימה וכי מה חדוש יש שאין הגזלן יכול להקדיש, והלא עיקר חדושו דר' יוחנן אינו אלא שאין הנגזל יכול להקדיש, אבל בגזלן פשיטא, ומתניתא [היא?] [תניא] הכי בהגוזל בתרא (קיז, א) אם נתיאשו הבעלים יכול להקדיש, ואם כן כי אמר רב שאין הגזלן יכול לקדשה בגזילה שבידו, מאי אמר כותיה איכא, ותירצו בתוספות דמשום חומר דעריות היה ראוי להחמיר ולומר דקדשה בגזל מקודשת דעשאוהו כשלו לקדושין, ועלה קאמר ר' יוחנן ומי אמר רב כותיה דאפילו לחומרין לא עבדינן ליה כשלו, ואפילו מדרבנן, דאנא נמי הכי אמרי דשניהם אינן יכולין להקדיש ולא חל עליה הקדש כלל ואפילו מדרבנן.

דף נב עמוד ב

הא דאמרינן: לא קשיא הא דשדיך הא דלא שדיך. פירש רש"י בדשדיך כי קבלתיה לגזל דידה לשם קידושין אחולי אחילתיה. נראה לפי פירושו דנתקבלה גזילתה ונתקבלה קדושיה, ושוב אין לה עליו כלום. ואינו מחוור, דנהי דיש לומר דכיון דשדיך ניחא לה שתתקדש בו והוא שישלם לה מצד אחר, אבל מחילת גזילה אין כאן. והכי גרסינן בירושלמי (ה"א) חטף הסלע מידה ובשעת מתנה אמר לה הרי את מקודשת לי הרי זו מקודשת, במה קדשה ר' חגי בשם ר' פדת רוצה היא מקודשת לו ויהא חייב לה סלע, וכבר הארכתי כבה בפ"ק (יג, א סוד"ה יכולה) בס"ד.

לית דחש להא דר' שמעון דאמר סתם גזילה יאוש בעלים היא:    דאילו נתיאשו הבעלים הוה ליה יאוש בידיה דידיה ושינוי רשות בידה דידה וקנאתו היא. וכיון שקנאתו היא, אף הוא קונה אותה.

אמר ליה מאן פליג לך:    ואפילו נתן לה שוה ב' פרוטות אינה מקודשת, לפי שבכולו הוא מתקדשת לו ולא בחציו, אלא אם כן פירש לה במה שיש לי בו.

כי אמר ר' יוסי הגלילי מחיים אבל לאחר שחיטה לא, מאי טעמא כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו:    פירש רש"י דבין כהנים בחזה ושוק בין בעלים בבשר כולהו משלחן גבוה קא זכו.

דיקא נמי דקתני המקדש בחלקו:    פירוש דחלקו משמע לאחר שחיטה, וכתבו בתוס' דנראה דהאי דיקא נמי לא קאי לפום מאי דאסיקנא בפרק קמא דבבא קמא (יב, ב) נכסים שאין בהם מעילה, דגרסינן התם מעילה הוא דלית בהו, הא מיקדש קדוש, מאן תנא אמר ר' יוחנן בקדשים קלים, אליבא דר' יוסי הגלילי, ופרקינן אפילו תימא ר' יוסי הגלילי כי אמר ר' יוסי מחיים אבל לאחר שחיטה לא, דכהנים כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו להו, ופרינן ומחיים מי אמר, והתנן בכור מוכרין אותו תם ובעל מום חי ושחוט ומקדשין בו את האשה, ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לא שנו אלא בכור בזמן הזה דלא חזי להקרבה דאית להו לכהנים זכיה בגויה, אבל בזמן שבית המקדש קיים דלית בהו זכיה לכהנים בגויה לא, דאינו ממונו, ואתביה רבא לרב נחמן ומעלה מעלה בה' לרבות קדשים קלים שהם ממונו דברי ר' יוסי הגלילי, ובבכור איירי כדמפרשי התם בן עזאי ואב'? יוסי בן דוסתאי, ומשני רבינא בבכור ח"ל? עסקינן, ואליבא דר' שמעון כו', ואי איתא לישני הא ר' יוסי הגלילי והא רבנן, אלא מתנות כהונה שאני דכהנים כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו הכי גרס ר"ח וה"פ? אלא ליכא לאפלוגי בין מחיים בין לאחר שחיטה, דאפילו מחיים נמי כהנים כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו, וכי תנן מתניתין אינה מקודשת, בחלק כהנים תנן, אלמא סוגיא דשמעתין לא קיימא לפום מסקנא דהתם, אלא לפום מאי דקא סלקא דעתך מעיקרא התם, ואף על גב דאמרי הכא דיקא נמי אשכחן בתלמודא דכותה, ולעיל נמי בפרק קמא (כח, א) דאמרינן דייקא נמי דקתני החליף שור בפרה ולא קאי לפי המסקנא לדעת קצת המפרשים. ומתניתין דקתני בחלקו דמשמע לאחר שחיטה, משום בעלים נקט ליה, דבעלים ודאי מחיים לאו משלחן גבוה קא זכו, וכדמשמע נמי ההיא דבבא קמא דאמר אלא שאני מתנות כהונה דכהנים כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו, דאלמא בעלים מנפשייהו קא זכו מחיים מיהא, אבל לאחר הקרבה אפילו בעלים לא זכו אלא משלחנו של גבוה, ומשום הכי קתני במתניתין בחלקו דמלתא פסיקתא ניחא ליה למיתני דהיינו לאחר שחיטה, דבין כהנים בין בעלים שוין בו, מה שאין כן מחיים דבעלים מקדשין בו דממונן הוא. ואם תאמר והא אמרינן בפרק ב דביצה (כא, ב) דבהמה חציה של גוי וחציה של ישראל מותר לשחטה ביום טוב, משום דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה, ונדרים ונדבות אין קרבים ביום טוב, דמשלחן גבוה קא זכו, תירצו בתוס' דאף על גב דחלק בעלים חשוב ממונן, מכל מקום עיקרן לצורך גבוה קאתו, ולכך אינן קרבין ביום טוב.

דף נג עמוד א

תלמוד לומר איש כאחיו וסמיך ליה וזאת תורת זבח השלמים:    ואף על גב דמוקמינן לה להא כר' יהודה, ור' יהודה לא דריש סמוכין אלא במשנה תורה, כדאיתא בשמעתא קמייתא דיבמות (ד, א) אבל בעלמא לא דריש, אלא היכא דמוכח אי נמי במופנה. איכא למימר דדלמא הכא מוכח או מופנה, ואמרינן התם דהיכא דמוכח או מופנה דריש, אי נמי איכא למימר דהכא לאו סמוכין ממש קא דריש אלא וא"ו מוסיף על ענין ראשון דכתיב (ויקרא ז, יא) וזאת תורת זבח השלמים.

דף נג עמוד ב

אמר קרא הוא בהוייתו יהא:    ואף על גב דבשביעית נמי כתיב ביה (שם כה, יד) כי יובל היא, הא דרשינן ליה לקמן (נח, א) שאף על פי שתופסת דמיה אינה יוצאה לחולין.

מעשר איהי לא ניחא לה משום טרחא דאורחא:    ואם תאמר אם כן במזיד קדש דקתני במתניתין בגבולין קאמר, ומשום דליכא טירחא דאורחא דסברה וקיבלה, וקשיא לן דהא משמע בשלהי פרק חלק (קיב, ב) דמעשר שני בגבולין ממון גבוה הוא, ואפילו לר' יהודה גבי עיסת מעשר שני דר' מאיר פוטר מן החלה וחכמים מחייבין, ואמר רב חסדא במעשר שני בירושלים, דר' מאיר סבר ממון גבוה הוא ורבנן סברי ממון הדיוט הוא, אבל בגבולין דברי הכל פטור, ויש לומר דטעמא דר' יהודה דפטר בגבולין לאו משום דהוי ממון גבוה, אלא משום דלא קרינן ביה עריסותיכם, כיון דאסור למיכל מינה התם קודם פדיה. והא דמשמע בפרק השוכר את הפועלים (צ, א) דלר' יהודה אינו עובר בגבולין במעשר משום בל תחסום, מדמוקמינן הא דתניא (פרות המדבריות בתרומה) ובמעשר שני עובר עליו משום בל תחסום כר' יהודה דאמר מעשר ממון הדיוט הוא, ובשדש לפנים מחומת בית פגי, דמשמע הא חוץ מבית פגי פטור, לאו משום דהוי ממון גבוה, אלא משום דלא קרינן ביה בדישו דמשמע דישו המותר לו, כן תירצו בתוס'.

איהו לא ניחא ליה משום אונסא דאורחא:    פירש רש"י דעל כרחו מקבל עליו אחריות הדרך, לפי שאין המעשר שוה פרוטה חוץ לירושלים, ואפילו תמכרנו דמיו נתפסין בקדושתו, והלכך אינו שוה כאן שוה פרוטה. ואינו מחוור דהא מתניתין סתמא קתני, ואפילו יש בו כאן שיעור גדול ששוה כאן שוה פרוטה, שימצא מי שיתן לה שוה פרוטה על מנת שיעלנו לירושלים ויאכלנו שם, דהשתא אין הדמים נתפסים בקדושתו, ומשום הכי נראה יותר כפירוש האחרון שכתב הוא ז"ל דאף על גב דאונסא לאו עליה רמי, אפילו הכי לא ניחא ליה דליתנוס, כדי שלא תתרעם ממנו שקדשה בדבר שלא נהנית בו.

חנוני כבעל הבית דברי ר' מאיר וחכמים אומרים חנוני כשלחני:    כך גריס ר"ח ורש"י. ואי קשיא לך הא היכי אמרינן דר' מאיר לדבריו דר' יהודה קאמר ליה, לדידי אם הוציא לא מעל, אלא לדידך אודי לי מיהת דכבעל הבית הוא, שאם כן אם הוציא חנוני מעל, ולר' מאיר אינן יוצאין לחולין כלל, איכא למימר דמשום דפליגי נמי בפרק המפקיד (מג, א) לענין דינא אם מתחייב כבעל הבית או כשלחני קאמר ליה אודי לי מיהת דכבעל הבית, ונפקא מינה לענין דינא. ורש"י פירש דהכי קאמר אודי לי מיהת דכבעל הבית ולא מעל גזבר, ואמר ליה לא כשלחני ואם מותרין מעל גזבר. אבל הראב"ד גריס אבל לדידך אודי מיהת, ולא גריס אודי לי, ודחקו קושיא זו. והא דדייק מדוקיא דחנוני כבעל הבית ולא מקשה מדקתני בהדיא בעל הבית בין כך ובין כך לא ישתמש בהן לפיכך אם הוציא מעל, משום דרישא לאו ר' מאיר היא, אלא תנא אחרינא הוא דאית ליה במעילה כרבנן, ור' מאיר לא קאי אלא אחנוני כבעל הבית.

דף נד עמוד א

לא תימא ר' מאיר אלא ר' יהודה אי ר' יהודה ירושלים מי מיקדשא כו' תנאי היא ואליבא דר' יהודה:    ואם תאמר וכיון דעל כרחין מוקמיה לה כתנאי, אמאי משבשיה לה לברייתא ואמרינן לא תימא ר' מאיר, לימא לעולם ר' מאיר ותרי תנאי אליבא דר' מאיר. יש לומר דההיא מתני' גופא דקתני ר' יהודה אומר כל האומר כירושלים לא אמר כלום, על כרחין מוקמיה לה כתנאי, כדאיתא בדוכתא בנדרים (יא, א) ולפיכך כיון דההיא תנאי היא ואליבא דר' יהודה ניחא ליה לאוקמי להא כר' יהודה וכתנאי דשמעינן להו בהדיא דפליגי אליבא דרף יהודה, מלאוקמה כר' מאיר ונימא דתנאי נינהו דלא שמעינן להו הכי בהדיא.

דף נד עמוד ב

הא דאמרינן: ולא אמרו שוגג מתחלל אלא לענין אכילה בלבד. יש שפירשו דדוקא אכילה קאמר, ולאפוקי שאר ההנאות, וכן פירש ר"ח. וקשיא לן והא כתנות כהונה שבלו מועלין בהן, ועוד מועלין בעתיקין קשיא. ודוחקין לומר דכתנות כהונה שבשעה מהן פתילות דמקלא קלו, דהוה ליה כאכילה דכלה לגמרי, ומועלין בעתיקין הא אוקימנא כר' יהודה, אבל בתוס' פירשו אכילה וכל הנאה דמטי ליה מיניה כאכילה ולבישה שהוא נהנה ממנה כאכילה מעל, וכן בעתיקין בשוקל בהן, ולא אמרו אכילה אלא לאפוקי מקח וממכר בלבד כרב חסדא, והם אמרו דבשאין מתכוין לגזול אלא להשתמש בו ולהחזירו לא יצא כולו לחולין, ולא נתחלל אלא כנגד ההנאה בלבד, ולהתחייב עליו קרבן.

והלכך בקע בקרדום של הקדש והחזירו ובא חברו ובקע בו, כולן מעלו, אבל בנתכוון לגזול כולו מתחלל, והוא מעל וחברו לא מעל. והכי איתא בתוספתא דמעילה (פב, א) בקע בקרדום של הקדש ובא חברו ובקע בו, כולן מעלו, נתכון לגזול הוא מעל וחברו לא מעל, ואם תאמר אם כן מצינו מועל אחר מועל בשאר הקדשות, ותנן במעילה (יט, ב) ומייתינן לה לקמן אין מועל אחר מועל אלא בבהמה וכלי שרת בלבד, יש לומר ההיא בנתכוון לגזול. ואם תאמר והא מפרש לה כיצד רכב על גבי בהמה ובא חברו ורכב כולן מעלו, יש לומר דברוכב על מנת לגזול קאמר דאף על פי כן בקדושת הגוף לא נתחלל, שאין קדושת הגוף מתחללת.

הלכה כר' מאיר במעשר הואיל וסתם לן תנא כותיה:    ואם תאמר והא בתרי מסכתא אין סדר למשנה, ודלמא סתם ואחר כך מחלוקת הוא (והלכה כמחלוקת) [ואין הלכה כסתם] ותירצו בתוס' דנהי דסתם גמור לא הוי, מכל מקום הוי כרבים אצל יחיד. פירוש לפירושם כיון שלא נתברר שהוא סתם ואחר כך מחלוקת, אלא דקשיא לי אם כן בעלמא (בבא קמא קב א) דפרכינן הכי, ופרקינן כולה נזיקין חדא מסכתא הוא, מאי קושיא, תיפוק ליה? דהוו כרבים אצל היחיד. ועוד דאם כן תרי סתמי עדיפי מחדא סתמא, דהוו להו כרבים, ובריש פרק מצות חליצה אמרינן (יבמות קא, ב) מכדי הא סתמא והא סתמא, מה לי תרי סתמא מה לי תלתא סתמא, ובסמוך נמי מה לי חד סתמא מה לי תרי סתמא. אלא נראה משום דבית הלל קאי כותיה קאמר. אי נמי משום דתנן בבחירתא כותיה קאמר, והא דאמר רב נחמן בשלהי שמעתין אלא משום דתנן בבחירתא כותיה קאמר, פירושא דהא מילתא דאמרינן הואיל וסתם לן תנא כותיה הוא, וכן פירש רש"י אמר רב נחמן דכי אמרינן הלכה כר' מאיר הואיל ונשתנית משנה זו בבחירתא, והא דאמרינן וכר' יהודה בהקדש. משום דסתם לן כותיה בדוכתא, דהיא עיקר. כנ"ל.

מאי טעמייהו דבית הלל גמר קדש קדש ממעשר:    ואם תאמר אם כן קדש הלולים דכתב רחמנא (ויקרא יט, כד) דדרשינן מיניה בריש כיצד מברכין (לה, א) אחליה לקדושתיה והדר אכליה, למה לי, תלמוד לומר קדש קדש ממעשר. ותירצו בתוס' דאיצטריך לשביעית, שאין מעשר נוהג, וכדאיתא בירושלמי בפרק קמא דמעשר שני (פ"ה, ה"ב) (יש הוספה בצד ואיני יודע מקומו, הזעצער) שמואל בר בא בעי בית שמאי אומרים לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני בית הלל אומרים אין מעשר בשביעית ודכותה אין נטע רבעי בשביעית דכותה שלישית וששית, הואיל ואין בהן מעשר שני לא יהא בהן נטע רבעי, אמר ר' יוסי שלישית וששית אף על פי שאין בהן מעשר שני (לא) יש בהן שאר מעשרות שביעית אין בה מעשר כל עיקר, ורבינו יצחק תירץ דאי לאו קדש הלולים הוה אמינא ניליף קדש קדש משביעית דאין מתחלל.

הכא במאי עסקינן בדיהיב ליה כשהוא סמדר ודלא כר' יוסי דאמר סמדר אסור מפני שהוא פרי:    ופירש רש"י בלשון ראשון דמשום הכי לא אמר בדיהיב ליה מקמי דלהוי סמדר, דבעי לאשמעינן אגב אורחיה דליתא לדר' יוסי?, ובלשון שני פירש דמקמי דלהוי סמדר אי אפשר לאוקמה, דאפילו ר' מאיר דאמר (לקמן סב, א) אדם מקנה דבר שלא בא לעולם לא אמר אלא היכא דודאי אתו, אבל הכא מי יימר דאתא, ותמיה לי דהא מוכר פירות דקל ואפילו קודם חנטה לר' מאיר קנה וקרית ליה עבידי דאתו, דממילא קא אתו, וכל שכן הכא דלאחר חנטה קודם שהגיעו לסמדר דעבידי דאתו, ולר' מאיר קנה, ומים הבאים דרך חצרו לבור ויונים הבאים דרך שובכו לשובך קרינן לר' מאיר עבידי דאתו בהמוכר את הספינה (עח, א) אף על פי שאין המים בעולם עדיין, ומסתברא דלשון ראשון עיקר.

דף נה עמוד א

הכא בבא לחוב בדמיהן עסקינן:    פירש רש"י על ידי פדיון שמחלל קדושתה על מעות. ואינו מחוור דאי בפדיון קאמר, מאי שייכא בפלוגתא דר' מאיר ור' יהודה, דאינהו לאו בפדיון קא מיירי, ועוד מאי קא מקשה עלה ממועל אחר מועל, דההיא לאו בפדיון היא, והוה ליה לאתויי הא דאמרינן בעלמא (תמורה לב, א. מנחות קא, א) בבעלי מומין שיפדו? הכתוב מדבר, יכול יפדו במום עובר כו', לומר דאפילו פדאום אינן פדויין, אלא בבא לגזלן ולהוציאן מרשות הקדש, כדי לחזור ולהתחייב להקדש בכל מה שאפשר לספק שגזל מן ההקדש, והשתא הוי כעין פלוגתא דר' מאיר ור' יהודה, וכעין מועל אחר מועל דנתכוון לגזול מן ההקדש ולהוציאו מרשותו לגמרי, והוה סבירא ליה השתא דאף על פי שמתכוון להוציאו מרשות הקדש, שרי, כדי שיזכה להביא תחתיה להקדש מה שאפשר לספק בה, והיינו דקאמר ר' יוחנן וכי אומר? לו לאדם עמוד וחטא כדי שתזכה. וגרסינן בירושלמי (פ"ב, ה"ז) אמר ליה ר' יוחנן וכי אומרים לו לאדם צא ומעל בקדשים כדי שתזכה.

ור"ח פירש כדבר רש"י, וכן היא בירושלמי כאן בפרקין, והביאו ר"ח בפירושיו. וגרסינן התם ר' הושעיא רבא אמר בבא לחוב בדמיהן כו', כיצד הוא עושה, מוציאן לחולין וחוזר ועושה אותן עולות, וקשיא יש חטאת קריבה עולה, אמר ר' חנינא תנאי בית דין הוא על המותרות שיקרבו עולות, אמר ליה ר' יוסי לר' יעקב בר אחא ואין זה מזיד, אמר ליה מכיון שתנאי בית דין הוא אין זה מזיד, אמר ר' זעירי כמה (דתימא) [דאת אמר] תמן (תנאי ב"ד הוא על המותרות שיקרבו עולות כן אתמר הכא) תנאי בית דין הוא על האובדות שיקרבו עולות, עד כאן בירושלמי.

והא תנן אין מועל אחר מועל במוקדשין כו':    וקא סלקא דעתך השתא דמתניתין ר' מאיר הוא, דסתם מתניתין ר' מאיר, ואף על גב דאמרינן לעיל דלר' מאיר אין הקדש מתחלל בשוגג אלא לענין אכילה בלבד, ומתניתין דהכא משמע דאפילו ברוכב מעל הראשון מיהא בשאר קדשים, דמדקאמר אין מועל אחר מועל משמע דראשון מעל, לא קשיא דהא פרישנא לעיל דלאו דוקא אכילה, אלא הוא הדין לכל שאר הנאות ולאפוקי מקח וממכר בלבד, אי נמי כרב דאמר לעיל אחד שוגג ואחד מזיד מתחלל, וכדברי רש"י.

דף נה עמוד ב

ודלמא תודה היא דמייתי נמי תודה:    ובההיא דשלמים גופא מתני אי תודה היא ליהוי תודה, משום לחמים דמייתי בהדי תודה ושלמים אין טעונין לחם. ואם תאמר יקדישנו ללחם בפני עצמו, לא אפשר, דאין מקדישין לחם בפני עצמו. ועוד יש לומר שאם התנה על של שלמים גופה יביא קדשים לבית הפסול, דשלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחד, ותודה אינה נאכלת אלא ליום ולילה עד חצות, ודלמא שלמים הוא, ואי הותיר ליום שני אינו אוכלו מספק תודה ונמצא מביאו לבית הפסול. והיינו טעמא נמי דכי פרכינן ודלמא אשם הוא, לא אשכחן פירוקא, אלא בדאישתכח בן שנה, ואי לאו טעמא דמביאו לבית הפסול הא אפשר להתנות בשלמים גופיה ולומר הכי, אם אשם הוא יקרב אשם ואם שלמים יקרב שלמים ואם עולה היא יהיו שלמים נדבה וזו עלה תחתיה, ואפילו תאמר דאשם שנתכפרו בעליו הוא דניתק לרעיה ודמיו עולת נדבה, הא מצי מתני בבהמה אחרת של עולה, ולימא הכי ואם אשם שנתכפרו בעליו הוא תהא זו עולת נדבה תחתיה והאחרת שלמי נדבה, אלא שאם היה מתנה על השלמים כך היה ממעט באכילתה, דלמא שלמים הם ודינן לב' ימים ולילה אחד, והשתא מספק אשם לא מצי אכיל מיניה אלא יום ולילה עד חצות, ונמצא מביאו לבית הפסול. והקשו בתוס' דאם כן מאי פריך ודלמא פסח הוא, ומשני בזמנו מזהר זהיר ביה שלא בזמנו (כו') שלמים הוו, כלומר והא מייתי שלמים ונפיק ביה ידי חובת פסח שלא בזמנו, ומאי קמשני דהא פסח שלא בזמנו אף על פי שקרב שלמים אינו נאכל אלא ליום ולילה כדאיתא בפסח שני פרק האשה (פט, א), אלא ודאי על כרחין שמעתין כר' שמעון אתיא, דאמר בפרק התערובת (עה, ב) דמביאין קדשים לבית הפסול, אלא טעמא דמייתי תודה ולא מתני' בההיא דלשמים, משום לחם הוא, כטעמא קמא דכתיבנא, וטעמא דאשם ולא מתני כדאמרן, היינו משום דפשיטא ליה לתלמודא דתנא לא מספקא ליה שיהא אשם מדלא קתני זכרים עולות ואשם, והא דמקשינן ודלמא תודה היא, ומשני דמייתי נמי תודה, משום דתודה בכלל שלמים היא. והלכך כיון דקתני בברייתא דמייתי שלמים אפשר דתודה נמי בכלל, והיינו נמי דכי משנינן אשם בן שתי שנים הוא ואשתכח בן שנה, ולא בעי אשתכח בן שתי שנים מאי כדבעי לקמן אשתכח בת שנתה מאי, דפשיטא ליה דאשתכח בן שתי שנים דמייתי אשם נמי ומתני.

הא דאמרינן: פסח בזמנו מזהר זהירי ביה שלא בזמנו שלמים הוא. קשיא לן ואי בזמנו זהירי ביה שלא בזמנו היכי משכחת ליה. יש לומר דפעמים שהפסח חולה וחוזר ומפריש אחר, ואפילו הכי בזמנו מזהר זהירי ביה, אבל שלא בזמנו לא זהירי ביה אינשי, ודלמא נאבד, ויש מפרשים דבזמנו אי אפשר שלא ישמעו לפי שהם זהירין ומרדפין אחריו, אבל לאחר הפסח יש לחוש שמא רדפו אחריו ולא נמצא והרי הוא קרב שלמים.

דף נו עמוד א

בשוגג יחזרו דמים למקומם:    פירשו בתוס' משום דהוי מקח טעות, שאילו ידע מוכר דדמים אלו של מעשר שני הם, לא היה מוכר לו בדמים אלו משום דאית ליה טירחא דאורחא וכדאמרינן לעיל (נג, ב) גבי קדושין איהי לא ניחא לה משום טרחא דאורחא דכיון דשוגג הוא לא נפקי מעות לחולין.

אמר ר' יהודה במה דברים אמורים:    כלומר דבמזיד תעלה ותאכל בירושלם?. במתכוין ולקחן מתחלה לשם שלמים. דהא נפקי מעות לחולין. אבל במתכוין להוציא מעות מעשר שני לחולין יחזרו דמים למקומן. פירוש מתכוין להוציא מעות לחולין, שהתנה עם המוכר שלא תחול קדושת הדמים על הבהמה, דהשתא איכא למיחש שמא יהא סבור המוכר שפקעה קדושת הדמים ותאי למכלינהו חוץ לירושלים, והיינו דאמרינן בסמוך דקנסינן למוכר משום דלא עכברא גנב אלא חורא גנב. ואתי שפיר הא דפרכינן והאנן תנן ר' יהודה אומר במזיד קידש לומר דלא חיישינן שמא תהא האשה סבורה שפקעה קדושתן ותאכלם חוץ לירושלים, ורש"י שפירש מתכוין להוציא מעשר שני לחולין. שלקחה כדי לאכלה בעירו בתורת חולין, לא מחוור, דמאי דמיא להא דר' יהודה דאמר במזיד קדש, ועוד למה לן למיקנסיה למוכר בכך, כיון שאין קדושה על הדמים רק על הבהמה, ואי משום שעובר משום ולפני עבור לא תתן מכשול, הא אסיקנא בפרק קמא דמסכת עבודה זרה (ו, א) בתחלתו כל שבידו לעשות אינו עובר בסיועו משום ולפני עור אלא בכעין מושיט כוס יין לנזיר, דקאי בתרי עברי דנהרא, והכא הרי מעות מעשר ביד לוקח היו, ואילו רצה להוציאן לחולין הרשות בידו, ומי מעכב.

הא דאמרינן: יאכל כנגדן בירושלים. פירש רש"י יאכל לוקח כנגדן, ואומר יהו מעות אלו מחוללות על מעות אלו כל מקום שהן. והקשו בתוס' דבמרובה (ב"ק סט, א) בשמעתא דצנועין, משמע שאינו יכול לחלל מה שאינו בידו, ואף על גב דפליגי צנועין אדר' יוחנן התם דסבירא להו דמחלל, אנן קיימא לן כר' יוחנן דלית ליה דצנועין, ופירוש הם ז"ל דקנסא בעלמא הוא, וכדאמרינן בסמוך דקנסינן ליה למוכר, וקשיא לי דאם כן מאי קא מקשינן מאי חזית דקנסת ליה למוכר, ליקנסיה ללוקח, דהא על כרחין מעות שביד מוכר בקדושתייהו קיימי, ואפילו קנסת ליה ללוקח לעלות ולאכול כנגדן בירושלים, אכתי מעות שביד מוכר צריכין לאכול בירושלים. ויש לומר דהכי קאמר נקנסין ללוקח, וכיון דאיתיה למוכר ניתי מוכר מעות שבידו ויחלל אותם לוקח על מעותיו ויעלה ויאכלם בירושלים.

דף נו עמוד ב

מתניתין: המקדש בערלה ובכלאי הכרם כו' אינה מקודשת:    קשיא לן והא שלא כדרך הנתאו הוא, ומשמע (בפ"ק) [בפ"ב] דפסחים (כג, ב) דשלא כדרך הנאתו שרי, כרבינא (פסחים כה, ב) דשייף לברתיה בגוהרקי דערלה ואמר מידי דרך הנאתו קא עבידנא, יש לומר דהתם שאני, דחולה הויא, ובמקום חולי התירו, אף על פי שאין בו סכנה, אבל שלא במקום חולי לא, ואם תאמר עוד והא ערלה וכלאי הכרם בשריפה, ותנן שלהי תמורה (נד, א) כל הנשרפין אפרן מותר. ותירצו בתוס' דהכא בדליכא אלא שוה פרוטה בצמצום. ואפילו בנהנה ממנו כדרך הנאתו, והלכך בנהנה ממנו שלא כדרך הנאתו בציר ליה שיעורא. והעלו שתי הקושיות בתירוץ זה.

ואינו מחוור לי דהא סתמא קתני כל שמקדש בערלה ובכלאי הכרם אינה מקודשת, ועוד דומיא דשור הנסקל קתני, ושור הנסקל משמע בכולו שיש בו שוה כמה פרוטות. ועוד דגרסינן בתוספתא (פ"ד, ה"ז) המקדש באשרה ופירותיה בעיר הנדחת וביושביה כו' כולן אף על פי שמכרן וקדש בדמיהן אינה מקדושת, אלמא אף על פי שאלו מן הנשרפין ויש באפרן יותר משוה פרוטה אינה מקודשת, ומסתברא דלעולם אינה מקודשת, אפילו קדשה בסאה של פירות ערלה, משום דהשתא מיהת לית להו דמים דאסור למוכרן, ואי משום אפרן, הא אינו בעולם, ולכי קלי ליה הוה ליה כגופא אחרינא, ולא זהו מה שקדשה בו, הלכך אינה מקודשת, ואף על גב דאסיקנא בפרק האומר לקמן (סב, ב) גבי הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר דכל שבידו לאו במחוסר מעשה דמי, התם הוא דאין הגוף משתנה, אבל כאן שהגוף משתנה לגמרי לא. ועוד דהתם נמי דוקא כשאמר לכשיהיה, אבל בלאו הכי לא, וכדתניא התם אמר פירות ערוגה זו תלושין יהו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברין או פירות ערוגה זו מחוברים יהו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לא אמר כלום, אבל אמר לכשיתלשו ונתלשו דבריו קיימים כנ"ל.

בצפורי מצורע:    מדקתני בצפורי ולא קתני ובצפור מצורע, משמע דשניהם אסורין. וקשיא לן דבשלמא לריש לקיש דאמר בגמרא דמשעת קיחה מיתסרי משולחת נמי אסירא, אלא לר' יוחנן דאמר משעת שחיטה משולחת שריא, וכדאותביה ר' יוחנן לריש לקיש מהא דתניא כל צפור טהורה תאכלו לרבות את המשולחת, אם כן במשולחת אמאי אינה מקודשת. ואם תאמר דצפורי דעלמא קאמר, ולעולם אשחוטה, הא ליתא, דאם כן הוה ליה למיתני ובפטרי חמור ובשוורים הנסקלים, ויש לומר דאפילו לר' יוחנן נמי משולחת משעת שחיטה השחוטה אסורה, ושילוח הוא דמתירה, דלא אמרה תורה שלח לתקלה, והכא במקדשה בין שחיטה לשלוח קאמר, והא דתניא כל צפור טהורה תאכלו לרבות את המשולחת, לאחר שלוח קאמר, ולא כן פירש רש"י.

ובחולין שנשחטו בעזרה אינה מקודשת:    ואם תאמר אמאי לא חשיב נמי איסורי עבודה זרה איכא למימר משום דבעי למיתני מכרן וקדש בדמיהן מקודשת, דאילו באיסורי עבודה זרה אף על פי שמוכרן וקדש בדמיהן אינה מקודשת. ואם תאמר אמאי לא תנא חמץ בפסח. ויש לומר תנא ושייר, ושייר נמי פגול ונותר.

מכרן וקדש בדמיהן מקודשת:    ואם תאמר והא דמיהן גזל הן בידו, דהא לית להו דמי, והמקדש בגזילה אינה מקודשת, ויש לומר במודיע את הלוקח דהוו מעות מתנה, ואינו מחוור, דאם כן לאו דמיהן נינהו, אלא יש לומר שמכרו לגוי, אי נמי אפילו לישראל, וכמאן דאמר (בבא קמא קיד, א) סתם גזילה יאוש בעלים הוא, וכיון דלא הכיר ביה לוקח ומחמתן הוא דיהיב ליה דמי, דמיהן קרי להו.

מכרן וקדש בדמיהן מקודשת:    רש"י פירש בפרק קמא דחולין (ד, ב) ובריש פרק בתרא דעבודה זרה (סב, א) דכי אמרינן דאין איסורי הנאה כגון אלו או חמץ בפסח (אין) תופסין דמיהן ודמיהן מותרין לא אמרו למוכר עצמו, דאם כן מצינו דמים לחמץ בפסח, ותניא בתוספתא (פ"א, ה"ו) האוכל תרומת חמץ בפסח פטור אפילו מדמי עצים ודמי ערלה נמי ביד המוכר כערלה דמו, ובמקדש בדמיהן מקודשת, משום דלגבי דידה שרו, דלאו דמי ערלה הן בידה, וכיון דמותרת ליהנות מהן וקנאתן היא מחמתו אף היא מקודשת לו, הא למה הדבר דומה למקדש בגזל דאחרים (לעיל נב, ?) למאן דאית ליה סתם גזילה יאוש בעלים היא, דאף על גב דיאוש כדי לא קני, וכל זמן שהוא בידו אינו קנוי לו, אפילו הכי כי נתנו לה מקודשת, לפי שקנאתו היא בנתינתו, דהוה ליה יאוש ושינוי רשות, והכי נמי הרי קנאתו היא בנתינתו, והנאה הבאה לה מחמתו הוא, וכבר הארכתי בזה פרק קמא דחולין בתחלתו בס"ד. ובירושלמי (פ"ב ה"ח) גרסינן ר' חגי בשם ר' זעירא בשאין דמיהן, אמר ר' חנינא זאת אומרת שמקדשין בגזילה, כלומר לפיכך מקודשת שאין דמי הערלה אלא גזל הן בידו, מאחר שאינן תופסין דמיהן לאיסור, הלכך הוו להו דמים כאילו אינן דמיהן, אלא (דמי) גזל, ושמעינן מינה דאף הוא מותר ליהנות מהן, ור' חנינא דיליף מינה שמקדשין בגזילה, משמע דאית ליה כר' שמעון דאמר סתם גזילה יאוש בעליהם היא, וכדפרישית לה נמי לעיל, ואנן דלא קיימא לן כר' שמעון מוקמינן לה במוכר לגוי ואי נמי לישראל, כיון דלאנפקינהו? יהבינהו ניהליה, לאו גזל מיקרי, אלא כעין הלואה הן, ואף על גב דמקחו בטל כי אתי למהדר ביה משלם מביתו.

גמרא: מנין שלא יהנה ממנו ולא יצבע ממנו ולא ידליק ממנו הנר תלמוד לומר וערלתם ערלתו לרבות את כולם:    ואם תאמר ומאי שנא דהכא מצרכינן קרא לאסור הדלקה, ובתרומה טמאה (שבת כה, א) מצרכינן קרא להתיר הדלקה מדכתיב (במדבר יח, יג) נתתי לך שלך תהא להסיקה תחת תבשילך. ויש לומר דהתם בשמן של תרומה דהדלקתו כדרך הנאתו, אצטריך קרא לרבוייה אף על גב דנטמא, אבל הכא בהדלקה שלא כדרך הנאתו כגון שמנים שאינן עומדין להדלקה.

ואם תאמר אם בשלא כדרך הנאתו, משרא שרי כדאמרינן בפרק כל שעה (כה, ב) מידי דרך הנאתו קא עבידנא. איכא למימר דהתם בשלא היה דרך הנאתו כלל, אי נמי במקום חולי הוא, אבל שלא במקום חולי אפילו שלא כדרך הנאתו אסור, וכדכתבינן לעיל, וצביעה דהכא נמי לא אצטריך, אלא בשלא כדרך הנאתו, כגון שבא לצבוע בתותים ורמונים של ערלה.

וכר' אבהו דאמר ר' אבהו אמר ר' אלעזר כל מקום שנאמר לא תאכל כו':    והוא הדין דהוה מצי למימר הכא כדחזקיה, דהא בלא יאכל כולהו סבירא להו דאפילו איסור הנאה במשמע, אלא משום דלא שמעינן ליה לדחזקיה בהדיא אלא בחמץ בפסח, ושמעינן ליה לר' אבהו דאמר בפירוש כל מקום שנאמר ניחא ליה לאקומוה כר' אבהו. ואם תאמר ולר' אבהו נהנה מן החמץ יהא בכרת, דהא כתיב (שמות יב, יט) כי כל אוכל חמץ ונכרתה, יש לומר אוכל לא גמרינן מלא תאכל לא תאכלנו.

דף נז עמוד א

עד שבא ר' עקיבא ולמד את ה' אלקיך תירא לרבות תלמידי חכמים:    ושמעון העמסוני לא משמע ליה לרבויי מאת האמור סמוך לשם, אל כעין מוראתו דוקא.

ואי סלקא דעתך מחיים מיתסרא לאחר שחיטה מיבעיא:    ואם תאמר דלמא אצטריך משום דאמרינן (יומא נט, ב) אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו. ויש לומר אם כן לא הוה קתני סתם לרבות את השחוטה, דמשמע אפילו קודם שנעשית מצותה. ובשלהי כל הבשר (קיז, א) דמהדרינן לאשכוחי ג' כתובים, לא מייתינן מהא דצפורי מצורע.

וקשיא לי מאי קא מקשה ליה ר' יוחנן השתא מחיים אסירא לאחר שחיטה מיבעיא, ומאי שנא ממשולחת דאחר שנאסרה הותרה, ובשלמא לפי מה שפירש רש"י דמשולחת אינה נאסרת כלל לר' יוחנן משעת שחיטת השחוטה עד שעת שלוח, קשיא. ויש לומר היינו טעמא משום דלא אמרה תורה שלח לתקלה, אבל בשחוטה קשיא.

שחטה ונמצאת טריפה:    אין לפרש כגון שבדק בסימנין ונמצאת שנטרפה בשחיטתה, דהא קיימא לן (חולין לב, ב) דכל ששחיטתה גרם לה ליפסל נבלה והוה ליה למימר שחטה ונמצאת נבלה, ואליבא דר' עקיבא דפליג אדר' ישבב, ואמר דטריפה היא לא מוקמיה לה, דמסתמא כיחידאה לא מוקמיה להו, ועוד דהא ר' עקיבא חזר להורות כר' ישבב, אלא כגון שנמצא בה טרפות בגופה שלא מחמת שחיטה, והוה סלקא דעתך מעיקרא דמדקתני ונמצאת דבשעת לקיחה כשרה הואי, והשתא הוא דנמצאת טריפה, ופרקינן כגון שנמצאת טרפה בבני מעיה, כלומר שנמצא יתרת בבני מעים דבידוע דקודם לקיחה הוה ביה ומאי נמצא לפי שהיה מום נסתר דלא היה ניכר עד לאחר שחיטה, וכאותה שאמרו לעיל בפירקין (מח, ב) ומאי נמצא דצייר בבליתא.

אמר לך ריש לקיש תנאי היא דתניא ר' ישמעאל אומר נאמר מכשיר ומכפר בפנים כו':    כלומר ואנא דאמרי כר' ישמעאל דיליף חוץ מבפנים דאפילו בחוץ עשה מכשיר כמכפר, מה מכפר מחיים אף מכשיר מחיים אסור. וקשיא ליה ואי ר' יוחנן לית ליה האי דרשא צפורי מצורע דאסירי כלל בהנאה מנא ליה דהא אנן מנאמר מכשיר ומכפר בפנים ונאמר מכשיר ומכפר בחוץ דרשינן ליה כדאיתא לעיל, ויש לומר דכולי עלמא אית להו האי דרשא, אלא דתנא דבי ר' ישמעאל דריש לה לאקושינהו לגמרי ולמיסרי מחיים כמכפר, ותנא דפליג עלה דר' ישמעאל לא יליף לה לגמרי, אלא לומר דכשם שבפנים עשה בו מכשיר כמכפר לאסור בהנאה אף בחוץ כן, ולעולם לאחר שחיטה, דהא שחיטה הוא דאסר להו, ואי נמי ר' יוחנן סבירא ליה, דאפילו ר' ישמעאל לא אמר אלא לאחר שחיטה, וריש לקיש סבר דלגמרי מקיש להו.

לא מצינו בבעלי חיים שאסורין:    קשיא לי והא משולחת עצמה אסירא משעת שחיטה עד שעת שילוח לפי מה שפירשנו למעלה. ויש לומר דהתם משום דקאי למצותו, דהיינו שלוח, ולאחר שנעשית מצותו קאמר, והיינו דלא פריך ליה מקדשים וחטאות המתות, וכן נראה מפירושו של רש"י ז"ל שפירש לא מצינו בעלי חיים אסורין לעולם. ואכתי קשיא לי אמאי לא אקשי ליה מעגלה ערופה, ואם תאמר שאני התם דאיסורה מחמת עריפתה, אם כן מאי קא מקשה משור הנסקל ורובע ונרבע, דהנהו נמי אין אסורין אלא מחמת שנגמר דינן למיתה. ויש לומר דרובע ונרבע אין עיקר איסורן אלא מחמת מעשה שנעשה בהן מחיים שלא לדעת מיתה, מה שאין כן בעגלה ערופה שעיקר ירידתה לנחל איתן לדעת עריפתה. ולפי פירוש זה הא דאקשי ממוקצה ונעבד, אין עיקר הקושיא אלא מנעבד, דאילו מוקצה איסורו מחמת שהקצהו לשוחטו לעבודה זרה דומיא דקדשים, אלא משום דבעלמא דרשינן להוציא מוקצה ונעבד נקט ליה הכא.

דף נז עמוד ב

נימא מתניתין דלא כר' שמעון דתניא פטר חמור אסור בהנאה דברי ר' יהודה ור' שמעון מתיר:    והכא בשאינו שוה אלא שקל, אבל אם החמור שוה יותר משקל, דהיינו דמי שה, שהשה צריך שיהא שקל בההיא טופיאנ' דביני ביני היתה מקודשת ואפילו לר' יהודה, והכי מוקמיה לה למתניתין בבכורות פרק קמא (י, א). והא דלא פריך מינה בין לר' שמעון בין לר' יהודה הכא ולוקי לה בהכי, כדפריך מינה בפרק קמא דבכורות, משום דאההיא שנויא דהתלם קא סמיך, אי נמי דמשמע ליה הכא דמתניתין במקדשה בכוליה פטר חמור ולא בטופיאנ' דביני ביני.

מרבה אני את החיה שהיא בשחיטה כבהמה:    פירוש שהיא בשחיטתה כבהמה בשני סימנין, מה שאין כן בעוף שניתר בסימן אחד, אי נמי יש לפרש שהיא טעונה שחיטה כבהמה מה שאין כן בעוף, וכמאן דאמר (חולין ד, א) אין שחיטה לעוף מן התורה.

דף נח עמוד א

אלמא חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא:    קשיא לן כי הוה מיהא דרבנן, אמאי מקודשת. הא קיימא לן דהמקדש באיסורי הנאה של דבריהם אינה מקודשת, כדאמרינן בפסחים (ו, ב) המקדש בחמץ מו' שעות ולמעלה אפילו בחטי קורדנייתא אין חוששין לקדושיו, ואף על פי שהוא חמץ נוקשה, דאינו אלא מדבריהם, ובתוס' תירצו דשאני חמץ, דחומר הוא שהחמירו עליו כאילו הוא של תורה, אבל באיסורין אחרים הקלו בשל דבריהם ומקודשת, כמו שמקודשת בחמץ דרבנן ובשעות דרבנן, דרב גידל לא אמר אלא במקדש מו' שעות ולמעלה, דהיינו מסוף ו' דהוו שעות דאורייתא וחמץ דרבנן, אבל בו' שהיא מדרבנן בחמץ דרבנן מקודשת.

ויש אומרים דהמקדש בכל איסורי דרבנן אינה מקדושת. והא דדייקינן הכא אלמא חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא, לאו למימרא דאי מדרבנן מקודשת, אלא דאי דאורייתא ודאי לא הויא מקודשת אלמא לר' שמעון דאמר מקודשת על כרחין לאו דאורייתא. ואי סבירא ליה דרבנן מיהא, דלמא לא סבר לה ר' שמעון כרב גידל.

ובירושלמי פרק קמא דמכלתין (ה"א) גרסינן כתבו על דבר שהוא אסור בהנאה, תני ר' חנין מעשה בא לפני רבי ואמר הרי זו מגורשת, ר' אלעזר אמר אינה מגורשת כו', עד מהו כדין, רבנן דקסרי בשם ר' יעקב בר אחא מאן דאמר מקודשת אסור הנייה מדבריהם, ומאן דאמר אינה מקודשת אסור הנייה מדברי תורה, ופריך באיסור הנייה מדבריהם מקודשת, אין תימר כן, לית הדא פליגא על ר' מאיר המקדש בחמץ מו' שעות ולמעלה לא עשה כלום, וחמץ מו' שעות ולמעלה טב הוא כלום, תמן בגופו קדש, ברם הכא בתנחום? שבו קדש, אלמא במקדש בגוף איסורי הנאה של דבריהם אינה מקודשת.

ויש מביאין ראיה מדתני בתוספתא דמכלתין (פ"ד, ה"ב) המקדש ביין נסך ובעורות לבובין ובכל מה שחל עליו שם עבודה זרה, אף על פי שמכרן וקדש בדמיהן אינה מקודשת, ואמרי דתקרובת עבודה זרה אינה אסורה בהנאה אלא מדרבנן דהא דכתיב (תהלים קו, כח) ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים ילפינן לה בעבודה זרה, (עבודה זרה כט, ב), ודברי קבלה (הדא) ואסמכתא דרבנן, ואפילו הכי אינה מקודשת, וליתא דהא אמרינן בחולין בפרק השוחט (מ, א) השוחט בשבת בחוץ לעבודה זרה חייב שלש חטאות, ואקשינן והא כיון דשחט בה פורתא אסרה אידך מחתך בעפר בעלמא הוא אשחוטי חוץ אמאי מיחייב, ואם איתא דמדאורייתא לא מיתסרא שפיר מיחייב אשחוטי חוץ, כיון דשחיטה ראויה מדאורייתא היא, דגרסינן בכתובות פרק אלו נערות (לד, א) גנב וטבח בשבת, גנב וטבח לעבודה זרה גנב שור הנסקל וטבחו משלם תשלמי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה דברי ר' מאיר וחכמים פוטרין, ואוקימנא דטעמייהו דרבנן דפטרי, משום שחיטה שאינה ראויה, ור' שמעון היא דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, ובשחיטת שבת סבר לה כר' יוחנן הסנדלר דאמר מעשה שבת אסורין, ואמרינן עלה פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר מעשה שבת דאורייתא וחד אמר מעשה שבת דרבנן, ואקשינן ולמאן דאמר דרבנן מאי טעמייהו דרבנן דפטרי, ופרקינן כי קא פטרי רבנן אשארא, אלמא אף על גב דאינה ראויה מדרבנן אפילו הכי מיחייב בתשלומי ארבעה וחמשה, דשחיטה ראויה קרינן לה, ושוחט לעבודה זרה דלא קרינן שחיטה ראויה משום דאינה ראויה דאורייתא היא. ותירצו בתוס' ז"ל דבאכילה ודאי אסירא דבר תורה, והיינו דפרכינן אשחוטי חוץ אמאי מיחייב דתו לא הוי ראויה לפתח אהל מועד, אבל בהנאה שרי, ורבנן הוא דאסרוה.

ואם תאמר אי הקישא דמה מת אסור אף תקרובת אסורה עיקר. כי היכי דגמרינן מינה איסור אכילה אף איסור הנאה ילפינן מינה, ואי לא חשבת לה עיקר אפילו באכילה אינה אלא של דבריהם. יש לומר דלמאי דכתיב בקרא בהדיא מקשינן לה, דאכילה הוא דכתיבה, כדכתיב ויאכלו זבחי מתים לאכילה איתקש ולא להנאה.

ומיהו אכתי קשה מדגרסינן בפרק מרובה (עא, ב) השוחט לעבודה זרה משלם תשלומי ארבעה וחמשה, ואקשינן כיון דשחט בה פורתא אסרה אידך איסורי הנאה הוא ולאו דמריה קא טבח, ואי לאו מדאורייתא דמריה חשבינן ליה, שהרי מן התורה לא אסרה, וכדאמרינן התם גבי חולין שנשחטו בעזרה דדוקא אי הוי מדאורייתא לא מיחייב, משום דכיון דשחט בה פורתא אסרה ואידך לאו דמריה קא טבח, אבל אי הוי מדרבנן מיחייב. ותירצו דיש דברים שהחמירו חכמים באיסור הנאתן לעשות כאלו אינו דמריה ויש שלא החמירו עליו כל כך וכדכתבינן לעיל.

משום דהויא עבודה זרה ושביעית שני כתובים הבאין כאחד:    ואם תאמר והא לאו באין כאחד הן, דשביעית לא תפיס אלא אחרון אחרון, ובעבודה זרה כולן נתפסין כדאיתא בעבודה זרה פרק ר' ישמעאל (נד, ב) יש לומר דכי פרכינן הא ניחא למאן דאמר שני כתובים הבאין כאחד אין מלמדין, הוא הדין דהוה מצי למפרך ליה הכי.

מתני': באפר פרה ובמי חטאת מקודשת:    ואף על גב דהני איסורי הנאה נינהו. הא אוקימנא בגמרא משום דאית ליה בהו הנאה דשכר הבאה ומילוי. ונראה שרש"י מפרש בשכר הבאה ומילוי שהוא מקדשה בשכר הבאה ומילוי, וכן נראה גם מדברי הראב"ד בהשגות שלו (הל' אישות פ"ה, ה"ג). ואינו מחוור בעיני, חדא דאם כן אין זה מקדשה באפר הפרה ולא במי חטאת, אלא בשכר הבאתן, ולא הוי דומיא דמקדש בתרומות ומעשרות. ועוד דאם כן נפשוט מינה (לעיל מח, ב) דאינה לשכירות אלא בסוף, על כן נראה יותר שבגופן ממש הוא מקדשה, ואית לה הנאה מינייהו, שאף היא נוטלת פרוטה ממי שצריך להן, מחמת טורח הבאתן ומילויין, וכן נראה שפירש ר"ח והרמב"ם (שם).

גמרא: הא דאמרינן: הכי במאי עסקינן בישראל שנפלו טבלים מבית אבי אמו כהן:    הוא הדין דהוה מצי לאוקמה בשנפלו תרומות ומעשרות מבית אבי אמו כהן, אלא דההיא פשיטא דאחד כהן ואחד ישראל שוין בכך, דממונן גמור הוא ומאי אפילו ישראל, אבל השתא דאוקמה בטבלים, קא משמע לן מתנות שלא הורמו כהורמו דמיין.

דף נח עמוד ב

לימא כתנאי הגונב טבלו של חברו משלם לו דמי כולו כו' מאי לאו בהא קמיפלגי דמר סבר טובת הנאה ממון:    פירוש ומאי דמי כולו, דמי כל חלקים שבו בין מעשרות שבו בין חולין שבו ולעולם דמי מעשרות לפי טובת הנאה שיש לו בהם, ודמי חולין לגמרי.

הכי גריס רש"י ז"ל: ואיבעית אימא דכולי עלמא מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וטובת הנאה אינה ממון. ומתניתין בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן וכולי עלמא היא, ואיכא ספרים דגרסי מתנות שלא הורמו לאו כמו שהורמו דמיין, וטובת הנאה אינה ממון. וליתא דאם כן מתניתין אמאן תרמייה, לא רבי ולא ר' יוסי בר יהודה. וכתב ר"ח אף על גב דאיכא שמעתתא דסלקן דטובת הנאה אינה ממון, קיימא לן דממון הוא, דהכי אסיק רבא למתניתין דבמס' נדרים דטובת הנאה ממון גבי מתניתין דקונם כהנים ולויים נהנין לי (פה, א).

מימיו מי מערה:    פירוש מים מכונסים ולהזאה מים חיים בעינן, ולא כן פירש רש"י ז"ל.

הא דתנן הנוטל שכר לדון דינו בטלין להעיד עדותו בטלים מדקתני דיניו בטלים, ולא קאמר אין דינו דין, שמעינן מינה דלא זה בלבד שנטל ממנו שכר בטלה, אלא כל דיניו בטלים, ואפילו אותן שלא נודע שנטל ממנו כלום, והכי איתא בתוספתא דבכורות (פ"ה, ה"ה) החשוד להיות נוטל שכרו ומעיד כל הדינין שדן וכל העדיות שהעיד הרי אלו בטלין. ובירושלמי בפרק קמא דסנהדרין (ה"א) גרסינן כך היא מתניתא החשוד להיות נוטל שכר לדון דיניו בטלין, וכתב הרמב"ן נר"ו דנראה דאין צריך הכרזה כפסולי עדות דרבנן דמעצמן הן בטלין, דכיון שלא רצה להעיד לו אלא בשכר, ממילא נתבטלה עדותו, וכיון שהוא חשוד בכך, אנו אומרים שכל עדות שהעיד בשכר העיד, ונתבטלה עדותו, דמה אני בחנם אף אתה בחנם, אבל אם נודע לנו בבירור שלא נטל שכר, עדותו קיימת, ואף על פי שלא עשה תשובה, שאין אנו פוסלין אותו אלא עדותיו מטעם מה אני בחנם וכו', וכן אם נטל שכרו להעיד ואחר כך החזיר ממון לבעלים, וחזר והעיד באותה עדות עדותו קיימת, כמו שאמרנו שאינו פסול לא מתחלתו ולא בסופו, אלא שכל זמן שהוא נוטל שכרו קנסוהו חכמיה לבטל מעשיו, משום דעבר על מה אני בחנם אף אתם בחנם, ואף על פי שנטל משניהם שאין שם משום הטיה, ושלא בדרך שוחד אלא בשכר דליכא משום לא תקח שוחד כדאיתא בריש פרק שני דייני גזירות.

סליק פרק שני