חידושי הריטב"א על הש"ס/קידושין/פרק ב

פרקים:    א | ב | ג | ד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | תוס' ר"י הזקן | תוס' רי"ד | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רמב"ן | רשב"א | ריטב"א
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: חידושי הריטב"א | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף מא עמוד א

פרק שני

האיש מקדש את האשה בו ובשלוחו. פי' שליח שעשאו בעדים לקדש לו הן אשה זו הן אשה סתם.

והאשה מתקדשת בה ובשלוחה. פי' שליח שעשאתו בעדים לקבל קידושיה הן מאיש זה הן מכל איש סתם, ובין בשליח דידיה בין בשליח דידה לא בעי' קנין כלל, כי היכי דלא בעי' בשליחות דעלמא, אפי' בדבר של ממון ואפי' באדרכת', דהא לא מקני ליה מידי דלבעי קנין, וכ"ש בשליחות גיטין וקידושין שאין מקום לקנין, מיהו עדים בעינן, דאי לא אין אחד מהם נאמן שהוא שליח, וכדבעי' למימר קמן.

גמרא. השתא בשלוחו מקדש בו מבעיא אמר רב יוסף מצוה בו יותר מבשלוחו. פי' בלאו הכי נמי הוה מצי לשנויי דלא זו אף זו קתני כדמשנינן בעלמא, אלא דכל היכא דאפשר לפרושי באנפא אחרינא לא מוקמינן מתניתין בלא זו אף זו.

איכא דאמרי בהא איסורא נמי איכא כדריש לקיש. פי' והא דרב יוסף לאו ארישא אתמר, דרישא דקתני בו ובשלוחו לאו דרך מצוה הוא, אלא דרך חיוב שחייב לקדש בו משום איסורא.

וכי איתמר דרב יוסף אסיפא אתמר האשה מתקדשת וכו'. אבל בהא איסורא לית בה. פיר' איסורא ליכא מחמתה כדריש לקיש, וכ"ת והא איכא איסורא מחמתיה דלא חזי לה אלא לשלוחה ושמא תתגנה עליו ויגרשנה, איכא למימר דאיסו' דידיה הא שמעי' ליה מרישא, והשתא בסיפא לא איירינן אלא בדידה, ואתיא כשהוא מכירה ואין היא מכירתו, ואשמועי' דכיון דבדידיה ליכא איסורא דהא כבר הכיר בה, לדידה נמי ליכא איסורה כדריש לקיש, אבל מצוה איכא עלה מדרב יוסף, כנ"ל.

והא דתנן האיש מקדש את בתו כשהיא נערה דייקינן עלה כשהיא נערה אין כשהיא קטנה לא. וכי תימא ודילמא ה"ה קטנה ונקט נערה לרבותא, איכא למימר דא"כ ליתני בתו סתם, ומשמע בין נערה בין קטנה, וכדתנן האב זכאי בבתו בקידושיה וכו', ותו ליתני האיש מקדש את בתו נער', מאי כשהיא נערה, ש"מ כשהיא נערה ולא כשהיא קטנה.

מסייע ליה לרב יהודה אמר רב דאמר אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה. וכ"ת והא אמרינן לעיל דאיהי לא קפדא מדריש לקיש, איכא למימר דהתם בגדולה שיש בה דעת, כיון דאיהי לא קפדא אפשר שמכרת בו על ידי אחרים ובכל דהו ניחא לה, אבל הכא לא דקטנה היא ואין בה דעת להכיר כדריש לקיש, סניא ליה מקטנותא, וגם כי תגדיל לא תסור שנאתה, ומשום הכי אסר תנא לקדשה מקטנותה, ואפילו אין הנישואין מעתה עד שתגדיל, ומסתברין דשידוכין שרי.

שליחות מנלן דתניא ושלח מלמד שהוא עושה שליח וכו'. פר"ח דתרי ושלחה כתיב בפרשה, חד לגופיה ואידך דרשינן לשליחות, ושלח מלמד שהוא עושה שליח, ושלחה מלמד שהיא עושה שליח, ומוא"ו דושלחה מרבינן דכל אחד משני שלוחים אלו עושה שליח אחר, ולא נהירא דכיון דושלחה איכא למדרש ביה כולי האי, למה לי חד ושלחה לגופיה לימא שלח ובהכי סגי לכך נראה כדפריש רש"י ז"ל דלגופיה לא איצטרך חד מינייהו, דכיון דמצי למכת וגרשה וכתב ושלחה לדרשא אתא, למדרשיה מלשון שליחות, וה"פ דבכל חד מינייהו מצי למכתב ושלח, ושלחה למה לי, קרי בכל חד מינייהו ושלח ושלחה הוו ליה ארבע, ושלח מלמד שהו' עושה שלי' ושלחה מלמד שהיא עושה שליח, ואידך ושלח מלמד שהשליח שלו עושה שליח, ואידך ושלחה מלמד שהשליח שלה עושה שליח, ולא דרשינן וא"ו דושלחה, והא דדרשינן דשוטה אינה מתגרשת, דכתיב ושלחה מי שמשלחה ואינה חוזרת, יצתה זו שמשלחה וחוזרת, איכא למימר דנפקא לן מוא"ו דושלחה, אי נמי מדכתיב ושלחה והיתה לאיש אחר ולא שתחזור לביתו.

והא דקי"ל הכא שהשליח עושה שליח, לא תיקשי למאי דאמרי' במסכת גיטין אליבא דרשב"ג בשליח גט שאמר לו הולך ולא חלה שאינו עושה שליח, דהתם הוא שלא מדעת משלחו, וחייש דילמא קפידא הוה שיוליכנו הוא בעצמו, והיינו דמפלגינן בסוגיא דהתם בין חלה ללא חלה, ובין הולך ללא הולך, דבהא קפיד ובהא לא קפיד, אבל הכא מיירי מדעתו שנתן לו רשות בכך, ולדברי הכל עושה שליח, ואפילו לא נתן לו רשות לעשות שליח אלא בדברים בעלמא, ואינו צריך קנין, לא שנא שליח דידיה ולא שנא שליח דידה, ושלא כדברי הרב אלברצלוני ז"ל.

ואלא הא דתנן האומר לשלוחו צא ותרום תורם כדעתו של בעל הכית ואם אינו יודע דעתו של ב"ה תורם בבינונית אחד מחמישים. דמסתמא אהא שווייה שליח.

פיחת עשרה ותרם בארבעים כמי שדעתו יפה. או הוסיף עשרה ותרם בששים כמי שדעתו רעה תרומתו תרומה. פרישנא טעמא בכתובות בפרק אלמנה ניזונית דכיון דאיכא דתרים בעין יפה ואיכא מאן דתרים בעין רעה מצי למימר בהכי אמדתיך פירוש וכיון דאפשר בהאי אומדנא ושלחו סתם ודאי על דעת כן שלחו דאי לא הוה ליה לפרושיה הלכך שליחותיה עבד וכ"ת ומאי שנא מהא דאמרי' בשהלך ותרם מן היפות ומצאו ב"ה ואמד לו כלך אצל יפות אם נמצאו יפות מהם תרומתו תרומה ואם לאו אין תרומתו תרומה. ואמאי לימא ליה בהכי אמדתיך. וא"ל דבשלמא התם הוסיף בשיעור כיון שאין שיעור לתרומה מן התורה וסמכה תורה על כל אדם שיתרום כפי דעתו בין רב למעט וחכמים נתנו הג' שיעורים למי. שדעתו יפה ולמי שדעתו רעה ולמי שדעתו בינונית איכא אינשי דעבדי בעין יפה ויכול למימר בהכי אמדתיך. אבל התם כיון דסגי לכל אינש מן התורה שיתרום ממין על מינו בשוה רובו דעלמא הכי עבדי ואין תורם מן היפה על הרע אלא מיעוטא וכיון שכן לא מצי למימר ליה בהכי אמדתיך:

הא דאמרינן מה לתרומה שכן ישנה במחשבה לומר שאינו צריך להוציא בשפתיו אלא נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר. ואיכא דקשיא ליה דהא אין תרומה נטלת במחשבה אלא לאבא אליעזר בן גמלא. וא"כ לרבנן נילף מתרומה דהכי אמרינן התם בפ' כל הגט תניא אבא אליעזר בן גמלא אומר ונחשב לכם תרומתכם בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה גדולה דהיינו כדגן מן הגורן ואחת תרומות מעשר דהיינו תרומתכם שעם הלוים הוא מדבר כשם שתרומה גדולה נטלת באומד ובמחשבה כך תרומת מעשר נטלת באומד ובמחשבה. אלמא לרבנן אינה ניטלת באומד ובמחשבה ואיכא למימר דהא לא קשי לפום מאי דפרישנא התם דבתרומה גדולה כ"ע לא פליגי דניטלת באומד שהרי אין לה שיעור מן התורה וניטלת ג"כ במחשבה כדכתיב ונחשב לכם ולא פליגין רבנן ורבי אליעזר בן גמלא אלא בתרומת מעשר שהקישה הכתוב לתרומה גדולה שנאמר ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן דאבא אלעזר בן גמלא סבר דלגמרי איתקוש בין לאומד בין למחשבה. ורבנן סברי דלמחשבה איתקוש כדכתיב ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן אבל לאומד לא איתקוש. שהרי נתן בו הכתוב שיעור אחד מעשרה ואבא אליעזר בן גמלא סובר שמנין מן התורה הוא מצוה אבל מ"מ ניטלת היא אף באומד אשתכח השתא דבין בתרומה גדולה בין בתרומת מעשר כ"ע מודו שנטלת במחשבה והיינו דתנן אלם שתרם תרומתו תרומה ובכל תרומה קאמרינן ואפילו לרבנן ואמרינן בנדרים גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו ופרכינן וליגמר מתרומה שנטלת במחשבה ופרקינן משום דהוה תרומה וקדשים שני כתובים הבאים כאחד שישנם במחשבה דבתרומה נאמר ונחשב לכם תרומתכם ובקדשים כתיב לכל נדיב לב והתם בין מתרומה גדולה בן מתרומת מעשר קאמרינן דאי לא אמאי גמרינן לנדרים מתרומה גדולה טפי מתרומת מעשר אלא ודאי כדאמרן הלכך שפיר אמרינן הכא דלא מצינן למילף שליחות מתרומה גדולה ולא מתרומת מעשר שישנן על ידי שליח דשאני התם שישנן שתיהן במחשבה ולהכי נקטינן מחשבה ולא אמרינן שישנן באומד משום דהכא בגירושין וקידושין לא שייך אומד ותו דהא איכא תרומת מעשר לרבנן שישנה בשליחות ואינה באומד אבל מחשבה ישנה בשתיהן ואינה בגירושין וקידושין ואע"ג דקי"ל היה מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה ונתן לה ולא פירש דיו התם כיון דמדבר עמה על עסקי גיטה וקידושיה כמאן דפריש דמי ולא חשיבא מחשבה. והא דאבא אליעזר בן גמלא כתבתיה בארוכה בפ' כל הגט מפי רבינו נר"ו:

דף מא עמוד ב

והא דתנן חבורה שאבד פסחה כו'. מנ"ל דמשויא שליח לשחיטת פסח וכי תימא למה לי קרא דהא זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו. איכא למימר דשאני הכא. דהוי מידי דמצוה ודילמא ניחא ליה לאינש למעבד מצוה בגופיה וחובא חשיבא וכדאמרי' התם בנדרים בתורם משלו על של חבירו אף על גב דשאני הכא דעשאו שליח וגלי דעתיה דניחא ליה דילמא גזירת הכתוב הוא שיעשנה בגופו אבל לא ע"י אחרים שיזכו לו וכיון שכן מנלן דשלוחו כמותו ולא עוד אלא דאלו מדין זכייה יכול למחות אחר שחיטה לכי שמע ואנן חזינן דלא מצינן הדר ביה כדמוכח מהאי מתניתין דאייתינן הכא שאם שלו נשחט ראשון הוא אוכל משלו והם אוכלין עמו והא לא אפשר אלא מדין שליחות והיינו דמייתינן הא מתניתין ולא מייתינן כמה מתניתין אחריינא דאיכא התם שיכול לעשות שליח לשחיטת פסחו כנ"ל. אבל בתוספות סבורין דזכייה מדין שליחות היא כדכתיבנא בבבא מציעא בס"ד:

מה לקדשים שכן רוב מעשיהם על ידי שליח. פי' ע"י שליח דוקא ולא בבעלים מיהו איכא מיעוט שהוא אף בבעלים כגון שחיטה שכשירה בזר וכל מה שקודם הקרבה וקמיצה והיינו דעבדינן לקמן צד השוה מקדשים וגירושין שישנן בבעלים וישנן על ידי שליח אף אני אביא תרומה שישנן בבעלים שתהא על ידי שליח:

מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית. פירוש למעוטי עכו"ם שאינו בן ברית ואפילו גבי עכו"ם מהולים שהנודר מן המולים מותר במולי אומות העולם כדאיתא התם ודוקא עכו"ם אבל עבד שמל וטבל לשם עבדות פשיטא דבן ברית הוא ואיתיה בשליחות תרומה ובתרומה דנפשיה והא דפרכינן דהא נפקא מדאמרינן אין העבד נעשה שליח לקבל גיטה כו' לדוגמא מייתינן ליה דכי היכי דהתם אין עבד נעשה שליח לפי שאינו בתורת גיטין וקדושין הכי נמי הכא בעכו"ם אינו נעשה שליח בתרומה דלא שייך בה. וכבר פרישנא בדוכתא דהא דאין העבד נעשה שליח לקבל גט הוא הדין שאינו נעשה שליח הולכה דמאי שנא ולרבותא נקט קבלה אע"ג דאיתיה בעל כרחה ושם הארכתי בע"ה:.

סלקא דעתך אמינא עבד הוא דלאו בר היתרא כלל כלומר דלא שייך בתורת גיטין כלל לא לכתחלה ולא בדיעבד אבל נכרי הא איתיה בתרומה דנפשיה בדיעבד דתנן הנכרי והכותי שתרמו תרומתן תרומה. פי' רש"י ז"ל דטעמא דרבנן משום דקא סברי אין קטן עכו"ם בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר ואי משום דמרחיה קסבר מירוח העכו"ם אינו פוטר ולא דריש דיגונך ולא דיגון עכו"ם ורבי שמעון דפוטר סבר דאף על גב דאין קטן לעכו"ם בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר ופירותיו טבולים לתרומה ומעשרות מכל מקום כשמרחו העכו"ם נפטר מתרומה דמירוח עכו"ם פטור דדרשינן דיגונך ולא דיגון עכו"ם ואין זה נכון דאם כן דבין לרבנן בין לרבי שמעון אין קטן לעכו"ם בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר היכי לא אייתינן לה בפרק השולח להא מתניתין לאכוחי הכי כי היכי דאייתינו התם כמה מתטיתין ותו לרבי שמעון דלא פטר אלא משום דמירוח עכו"ם פוטר היכי תנן פוטר סתם דהא זימנין דלא מרח ליה כגון שהקדימו בשבולין אי נמי שערחו ע"י ישראל. לפיכך הנכון כמו שפירש רבינו יצחק בעל התוספות ז"ל דהא לכולי עלמא פליגי ואפילו למאן דאמר דיש קטן לעכו"ם בארץ ישראל ומירוח עכו"ם פוטר ומיירי בתבואה שלקח עכו"ם מישראל אחר שהביאה שליש ברשותו שכבר נתחייבה בתרומה ברשות ישראל ואין קנין עכו"ם מפקיעה ומיירי נמי כשמרחו על ידי ישראל אי נמי בהקדימו בשבילין דלא מיפטר משום מירוח עכו"ם והכי הוא בטבלו רבנן סברי בר הפרשה הוא ותרומתו תרועה לכל דבריה' והשאר חולין ורבי שמעון פוטר תרומתו מכל דיני תרומה ואין רן תרומה עליה כלל דעכו"ם לאו בר הפרשה כלל דכתיב אשר ירימו בני ישראל ולא העכו"ם הלכך אין הפרשתו הפרשה והרי מה שתרם כשאר תבואתו שהוא טבל והכי אמרינן בפרק קמא דתרומה בהדיא דטעמא דר' שמעון משום דכתיב בני ישראל ולא העכו"ם:

אתם ולא שותפין ולא אריסין. פי' אפי' קודם שחלקו דאית ליה שותפות בגויה אינו תורם על חלק חבירו ואם תרים על שלו הרי הם טבל וחולין מעורבין זה עם זה עד שיתרום חבירו ממקום אחר על חלקו ואפילו לאחר שחלקו נמי למאן דסבר אין ברירה:

אתם ולא אפוטרופוס. פירש אפטרופוס דב"ד דוקא ודוקא לעשר ולהניח אבל לאכול שרי וטעמא דאין תורמין משום דלתרומה בעינן שליחות פרטיות לתרום וכדפרש"י בפרק הניזקין:

אתם ולא התורם שאינו שלו. וכי תימא כיון דאריסין לא כ"ש שאינו שלו. איכא למימר דמה טעם קאמר מה טעם לא שותפין ולא אריסין ולא אפוטרופסין לפי שאינו תורם שאינו שלו:

הניחא לר' יהושע בן קרחא ילפינן שפיר שליחות בשחיטת פסחים. אלא לר' יונתן מא"ל דתניא ר' יונתן אומר כו' עד מלמד שכל ישראל יוצאין בפסח אחד והא דתנן התם שהפסח נשחט בשלש כתות ונפקא לן מדכתיב קהל עדת ישראל קהל עדה וישראל ההיא אפילו לר' יונתן היא ולמצוה ומ"מ יוצאין הן בפסח אחד:

דף מב עמוד א

שליחות מנא ליה וכ"ת ניליף מיניה דהא אחד שוחט לכולם שאני התם דאית ליה שותפות בגויה. וכי תימא ואמאי לא אמרינן הכי לעיל אליבא דרבי יהושע דאמרינן ונגמר מיניה לעלמא נימא שאני התם דאית ליה שותפות בגויה כדדחינן הכא. ואיכא למימר דבשלמא לרבי יונתן כיון דס"ל שכל ישראל יוצאין בפסח אחד שאין אכילת פסחים מעכבת אפשר שיהו כל ישראל שותפין בה ואף לשוחט זה אבל לרבי יהושע בן קרחא דס"ל דאכילת פסחים מעכבת ואין כל ישראל יוצאין בפסח אחד לא אפשר שיהו כל ישראל שותפין בה דהא ליכא כזית בכולה לכל אחד ואחד. וא"כ כי שחיט לכל ישראל אשמועינן אף על גב דל"ל שותפית בגויה שאין יוצאין בו אלא האוכלים ממנו כזית שחיטתו שחיטה דשלוחו של אדם כמותו כך פירשו בתוספות:

הא דאמר ר' יצחק איש זוכה ואין קטן זוכה דאפילו תימא דקטן אית ליה זכייה מדאורייתא בעלמא גלי לן קרא דבהא לית ליה זכייה לאחרים:

ואלא הא דאמר רב גידל אמר רב מנין ששלוחו של אדם כמותו נשיא אחד נשיא אחד כו' תיפוק ליה שליחות מהכא כלומר מהני דלעיל דהשתא התם בהני דלעיל דלית ליה שותפות בגויה שלוחו כמותו בהא דחלוקת הארץ דאית ליה לנשיא שותפות בגוייה מיבעיא ופרכי' ותסברא דרב בההיא מדין שליחות אתי עלה והא קטנים היו בחלוקת הארץ וקטנים לאו בני שליחות נינהו אלא ודאי ה"ק מנין שזכין לאדם שלא בפניו כו' מהא שמעינן דזכייה אינה מדין שליחות כלל ואדם זוכה אפילו נמי שאינו בן שליחות דאי לא אכתי נימא ותסברא דזכייה היא והא זכייה מדין שליחות וקטן אינו בן שליחות אלא ודאי כדאמרן אבל בתוספות כתבו דהא אמסקנא סמכינן דעדיפא מינה. ופרכינן ותסברא דהא זכות היא חובה נמי היא דאיכא דניחא לי' בהר ולא ניחא בבקעה. איכא דקשיא ליה למימרא שלא נטל כל אחד מהם בבקעה ובהר והא אמרינן התם אין לך כל שבט ושבט שלא נטל חלק בשפלה ובהר. ואיכא למימר דהתם הוא לכל השבט אבל חלוקו השבט עצמו לגברים יש שנטל בהר ולא בבקעה ויש שנטל בבקעה ולא בהר ונכון הוא: מיהו הך דהכא איכא לפרושי דאיכא דניחא ליה שיהא רוב חלקו בהר ואיכא דניחא ליה שיהא רוב חלקו בבקעה:

אלא כדרב גידל אמר רב דאמר מנין ליתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם שמעמיד להם אפוטרופס לחוב ע"מ לזכות. פירשו בירושלמי שמעמידין אותה לזכות ואם חבו חבו אבל לחוב לגמרי אין מעמידין. וכן אמר מורי נר"ו שכל אותן דברים שאמרו במסכת גיטין שרשאין אפוטרופוס לעשות בנכסי יתומים כולן מדין זכות הן וכל דברים שאינן רשאין לעשות מדין חובה הוא ולפיכך אין מעשיהם בהם כלום אפילו בדיעבד שאין חבין לאדם שלא מדעתו וכל העמדת אפוטרופוס לזכות יתומים הוא והא דאייתינן הכא מעיקרא בחלוקת הארץ מדין זכייה השתא הדרינן למימר דהוי מדין אפוטרופוס לאו למימרא שאין אפוטרופוס עדין זכייה דהא לא אפשר דא"כ אף לחוב יהו מעמידין לו אפוטרופוס ואמאי יכולין למחות ברוחות וטעותן חוזר אלא ודאי מדין זכייה הוא אלא שהרויח הכתוב בזכייה זו יותר מזכייה דעלמא דבעלמא אין זכייה אלא בזכות גמור שאין בו חובה כלל לא בתחלתו ולא בסופו אבל הכא מהני לחוב ע"מ לזכות כיון שאינה חובה ממש ואלו מדין זכייה יכול למחות ושאינו רוצה בזכייה זו אפי' שלא בטענה ולומר איני רוצה וכדפרישנא בפ"ק ואלו הכא אינו יכול למחות במעשיהן שעשו לזכות אלא בטענה גמורה כגון שטעו או למחות ברוחות שלא נפל לו חלקו במקום הראוי לו לעין דכי האי גוונא חובה הוא לו ואין מעשיהן כלום והיינו דמעיקרא פרכינן ותסתברא דהא מדין זכייה אתינן עלה בחלוקת הארץ א"כ כל אחד מהם יכול למחות ולבטל חלוקת הארץ דלכי גדול אמר לא ניחא לי בחלוקה זו ובלא טענה מספיקא אלא שיאמר בהר ניחא לי טפי מבבקעה או בבקעה ניחא לי טפי מבהר ומה הועילו בחלוקה זו אלא ודאי שהכתוב הרויח בזכוי זה משום הפסד הגדולים שיעמידו אפוטרופיס לחלק הקטנים ולזכות להם בחלקם כל זמן שלפי אומדן הדעת הוא זכות ואע"פ שאפשר שהוא להם חובה לפי דעתם דניחא להו מהם טפי מבבקעה וכיוצא בזה לא יהו יכולין למחות אלא א"כ חובה ממש כגון טעות ולמחות ברוחות לומר שיתן לו חלקו אצל קרקע שירש מאבי אמו פליגי איכא מ"ד שאין יכולין למחות אף בזה דלאו חוב היא כ"כ דהוה דומיא דמחאה שבין הר לבקעה ואיכא מ"ד דכהא חובה היא ויכולין למחות בטענה אבל בין הר ובקעה דכ"ש לומר שלא בטענה כלל אין אנו רוצים דומיא דזכייה בעלמא לא אפשר להו וזהו שגילה הכתוב במה שאמר נשיא אחד נשיא אחד ומכאן אני למדין שמעמידין אפוטרופוס ליתומים הקטנים לפקח בנכסיהם לחלק עם אחיהם הגדולים ולעשות בהם דברים הנראי' שהם זכות אע"פ שלפי דעתם של קטנים יהא חובה אבל אי אפשר לחוב אותם ממש וזהו שאמרו בירושלמי שאנו לזכות עושים כן ואם חבו ממילא לדעתם חבו מפי מורי נר"ו:

וקשיא להו לרבנן ז"ל דהכא אמרינן שמעמידין אפוטרופוס ליתומים לחוב ע"מ לזכות ואלו התם בגיטין אמרי' שאין אפוטרופוס רשאין לדון לחוב ע"מ לזכות. תירץ הרא"ש ז"ל דהא דהכא באפוטרופוס שמינהו ב"ד וההוא דהתם באפוטרופוס שמינהו אבי יתומים שאין כחו יפה כ"כ ואינו נכון דהא בההיא מתניתא גופא אמרי' ואין ממנין אפוטרופסין נשים ועבדים וקטנים ואם מינן אבי יתומים הרשות בידו אלמא רישא דמתני' באפוטרופוס שהעמידו ב"ד עסקינן. ותו דאדרבה כחו של אפוטרופס שמינהו אבי יתומים גדול מאפוטרופוס שמינהו ב"ד שהרי נתן נכסיו ברשותו וסמך עליו לעשות בהם כדעתו. וכדקתני התם בתוספתא ואם מינן אבי יתומים הרשות בדם כלומר אפי' דברים שאין עושין אפוטרופוס שהעמידו ב"ד כדפרישנא התם. ואחרים תירצו דהא דהכא לענין חלוקה בלבד וההיא דהתם לשאר דברים. ולא מיחוור דסתמא אמרי' הכא לדון לחוב ע"מ לזכות ולא אמרי' לחלוק:

והנכון דהתם אמרי' דסתם אפוטרופוס אין לו רשות לדון לחוב ע"מ לזכות כיון דאיכא צד חובה עד שיטול רשות מב"ד והכא אמרי' שיש רשות לב"ד להעמיד אפוטרופוס על היתומים לחוב ע"מ לזכות בין לחלוק בין לתביעה ולא דרך כלל אלא כשבא ענין פרטי שרואין שצריך לעשות כן עושין:

אומר מורי נר"ו דכל שהיתומים תובעין לאחרים יש רשות לב"ד להעמיד וחשוב לחוב ע"מ לזכות ומעשיהם קיימים אע"פ שנתחייבו בדין כל זמן שלא נתחייבו מחמת טעותן שטעו בטענותם לעין בדבר משונה ולא מצי אידך למימר לכי גדלי אנא הוה טעיננא טפי בשקול הדעת. אבל בתביעה שתובעין אחרים מהם חשיב חובה ואין מעשיהם בו כלום אפי' ברשות ב"ד ודוקא בתביעה שמחמת מורישן ולאפוקי תינוק שתקף בשל אחרים דהא ודאי מעמידין לו אפוטרופוס לדון ולהשיב על תשועת הגזל כדאיתא בפרק הגוזל וכדאמרינן התם בפרק שור שנגח מעמידין אפוטרופוס להם לגבות מגופו:

אמר ר' נחמן אמר שמואל יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן ב"ד מעמידין להם אפוטרופוס. פי' כשיש בהם גדולים וקטנים והגדולים רוצים ליטול חלקן ולהשתדל בו ולשביחו דאי לא פלגי יש להם הפסד דהא אפוטרופא לדקנני לא מוקמינן ואע"ג דאמרינן התם מגו מוקמי' אפוטרופוס לחד דנקא מוקמינן לאידך דנקי התם הוא לפי שהגדול במדינת הים והוא ג"כ דבר של ספק דאפשר דמיתא סבתא וכולהו נכסי דקטן הם מה שאין כן בזה שהגדול לפנינו ורוצה ליטפל בנכסיו הילכך מעמידין אפוטרופוס ליתומים קטנים ואע"פ שאפשר שתגיע להם חובה בחלוקה זו דאינהו דייקי בה טפי לכי גדלי א"נ דידעי עה דניחא להו טפי או בבית או בשדה או דמשבחי כולהו נכסי טפי דמזלא דרבים עדיף אפ"ה חוששין להפסד הגדולים והאפוטרופוס עומד במקום היתומים וזוכה להם בחלקם אבל אם היתומים כלם קטנים אינן חולקין עד שיגדילו אלא מניחין ב"ד את הנכסים ביד אפוטרופוס אחד או שנים שיטפל בהם עד שיגדילו והיינו דאמרינן ב"ד מעמידין להם אפוטרופוס אלמא ליתומים קטנים רבים סגי באפוטרופוס אחד ואלו היו עכשיו חולקים הקטנים הוה בעינן אפוטרופוס לכל חד וחד להפך בזכותו אלא ודאי אפוטרופוס נוטל חלק כל הקטנים כאחד ויהא ברשותו עד שיגדילו ויחלקו ביניהם וחלוקה זו אפי' שלא מדעת קטנים היא כלל דהא לאו בני דעה נינהו ומה היה מועיל ביאתן לב"ד ורצונם אלו היה צריכין דעתם כמו שסבורין רבים אלא ודאי כדאמרן. והוי יודע דחלוקה זו בב"ד היא מדקאמר ובוררין ולא אמר ובורר אלמא אב"ד קאי ואפ"ה בעינן אפוטרופוס דכל מלתא דיתמי הנעשה ע"י ב"ד מנכסיהם צריכי אפוטרופוס כדאמרי' התם בערכין ואי מזדקיקינן מוקמינן אפוטרופא שיותר (ראוי) והא ראוי לאפוטרופוס לטעון בשבילם ולהפך בזכותם אחר שמינוהו תחתיי מלבד וכל שלא העמידו ב"ד אפוטרופא בחלוקה או כשנזקקין מנכסיהם לפרוע ב"ח או כתובת אשה כדינייהו טועה בדבר משנה הוא חוזר מיהו אע"ג דאיכא אפוטרופוס צריך ב"ד בשעת חלוקה כדי שיזדקק בעצמו להפך בזכות היתומים יותר ומפני שב"ד סומכין בזה על האפוטרופוס והם כשומרי' עליו בלבד ואינם מדקדקין מדעתם כל כך אמרינן בסמוך דאי איכא טעותא בחלוקה זו אפי' כל שהוא חוזר ובטל' מחלוקת כדקיימא לן בכתובות ששליח ב"ד כאלמנה שטעותו בכל שהוא ולא כדיינין עצמן שטעותן בשתות והיינו מטעמא דאמרינן. מפי מורי נר"ו.

ומדקאמרינן ובוררין להם חלק יפה דקדק ר"ת שיש רשות לאפוטרופוס לחלוק בדינא דגוד או אגוד דאי בגורל בלחוד מאי ברירה איכא הא הגורל מוכי' באשר יפול שם יזכה. ועוד הביא ראיה לדבריו מדאמרי' ביבמות במי שמת והניח נכסים ויש בהן עבדים והניח עובר שאין העבדים אוכלין בתרומה מפני חלקו של עובר כרבי יוסי דסבר דעובר אית ליה זכייה ואינו מאכיל שהילוד מאכיל ושאינו ילוד אינו מאכיל ואמרי' התם דעבדינן להו תקנתא כדרב נחמן אמר שמואל ומעמיד אפוטרופוס לעובר זה לחלוק עם אחיו ונותנין העבדים לגדול ונוטל העובר בשאר נכסים כנגד חלקו שיש לו בעבדי' והא התם כי יהבי לגדול עבד ושקיל ליה קטן משאר נכסי' גוד או איגוד הוא ובשדה כנגד כרם:

ורבינו נר"ו אומר כדברי ר"י ז"ל דודאי אין לאפטרופוס רשות לחלק בגוד או איגוד דגוד או איגוד מקח וממכר הוא ואין אפטרופסי' רשאין למכור וליקח כדאיתא במסכת גיטין וההיא דיבמות לאו ראיה היא דהתם מפני שהעבדים מכחישין בשאינם אוכלים בתרומ' ויש הפסד בדבר לעובר זה וגם אין זכותו של עובר עדיין ברי דלא ידעינן אם הוא נקבה ואין לו זכות בנכסין אלו עושים לפנים משורת הדין לחלוק שדה כנגד עבד כשם שאנו עושים לפנים משורת הדין למנות אפוטרופוס למי שאינו ילוד והיינו דלא אמרי' התם דעבדינן להו כדשמואל אלא דעבדינן להו תקנתא כדשמואל דאלמא תקנת חכמים הוא במקום זה לתקנת עובר שלא יכחישו העבדים א"נ דהתם נוטלין קרקע לעובר כנגד העבד וכדקיימא לן דאפוטרופסין מוכרים עבדים ולוקחין קרקע והא דהכא לאו ראיה היא שאף בחלוקה שהיא בגורל שייך לישנא דברירה שהרי צריך דעת וישוב גדול להשוות חלקים במדה ובדמים ובעידית ובזבורית ולהכי אמר ובוררין להם חלק יפה ואם הגדילו יכולין למחות ואסיקנא שיכולין למחות ברוחות לומר לפי שלא נתנו לו חלקו בצד שדה שהיה לו במקום אחר וכן הלכתא. וכל היכא שמיחו בטלה כל החלוקה. ומסתברא שאם הגדילו שעה אחת וידעו ולא מיחו מחלו ושוב אינם יכולים למחות ברוחות מיהת דהא מלתא דנתן למחילה היא דומיא דגר קטן שהטבילוהו על דעת ב"ד שאם הגדילו יכולים למחות ואם הגדיל שעה אחת ולא מיחה שוב אינו יכול למחות כדאיתא בפ"ק דכתובות ומיהו במחאה שמחמת טעות הוא לעולם יכולין למחות עד שימחול בפירוש:

ופרכינן ומי אית ליה לר"נ מה כח ב"ד יפה והא תנן שום היתומים שפחתו שתות או שהותירו שתות כו' אמר ר"נ הלכה כדברי חכמים:

ופרקינן לא קשיא ההיא דהתם דטעו כפשטא דמתני' והא דהכא בדלא טעו. פי' דלא טעו כלל ומקשי' אי דלא טעו כלל מאי יכולין למחות ופרקינן יכולין למחות ברוחות ומדפרקינן דלא טעו כלל ולא מפרקינן דטעו פחות משתות שמעינן דכל היכא דטעו כלל חוזר ואפילו בכל שהוא ואפילו לרבנן דקתני שתות התם הוא במכירת ב"ד אבל הכא בחלוקת אפטרופוס דיניה כשליח דבעלמא דקי"ל בפ' אלמנה ניזונית דשליח כאלמנה ואפילו שליח ב"ד והא נמי שליח ב"ד הוא ולא חשיבי שומא דבי דינא דבי דינא סמכי אאפוטרופוס כדכתיבנא לעיל וכי פרכינן ממתניתן עלה בכל דכן פרכינן דהשתא ומה התם שהמעשה היא ע"י ב"ד עצמם אמר ר"נ מה כח ב"ד יפה הכא דהוא ע"י שלוחן לא כ"ש. מיהו כי אמרי' הכא דהיכא דטעי כלל חוזר לאו אליבא דר"נ גופיה הוא דהא אמר ר"נ התם שליח כדיינין אלא לרווחא דמילתא משני הכא תלמידא אליבא דהלכתא ומוקי לה בדלא טעו כלל ופסקו רבנן ז"ל כשמואל דאמר יכולין למחות ברוחות:

דף מב עמוד ב

אמר רבא אמר רב נחמן האחים שחלקו לקוחות הן כו' אמר רבא הא דאמרת פחות משתות נקנה מקח לא אמרן אלא דלא שדה שליח אבל שויה שליח וטעה אפילו כל שהוא חוזר דאמר ליה לתקוט שדרתיך ולא לעוותי. קשיא לן דהא רבא השתא אליבא דר"נ מפרש לה וא"כ היכי קאמר דשליח שטעה כל שהוא חוזר דהא אמרינן בפ' אלמנה ניזונית שליח כמאן רבי נחמן אמר שליח כדיינין תירץ ר"ת ז"ל דהתם בשטח ב"ד ואמתניתן קיימינן דתנן בב"ד ועלה קאמרינן שליח דב"ד כמאן ואמר רב נחמן דשלוחם כמותם אבל שליח דעלמא מודה רב נחמן שהוא בכל שהוא. וכ"ת א"כ הא דפסקינן התם והלכתא שליח כאלמנה ואתבינן מדתניא האומר לשלוחו צא ותרום תורם בדעת בעל הבית כו' פיחת עשרה או הוסיף עשרה תרומתו תרומה לימא לן ולמאן דאמר שליח כדיינין מי ניחא והא לא קאמר אלא בשליח ב"ד אבל בשליח דעלמא מודה שהוא בכל שהוא וההיא דתרומה שליח דעלמא הוא ודאי דליכא טעמא דמסתבר שיהא דינו כדין שליח ב"ד איכא למימר דאין הכי נמי דמצי למימר ליה ולטעמיך לרב נחמן מי ניחא אלא דכיון דרב נחמן סתמא קאמר שליח כדיינין ומשמע לפום פשטא דבכל שליח קאמר לא חש לומר ולטעמיך כו' אלא תריץ קושיא דשאני התם כיון דאיכא דתרם בעין יפה מצי למימר בהכי אמדתיך וכבר כתבתי הרבה כיוצא בה באלו דמצי למימר תלמודא לטעמיך ולא חייש למימר הכי אלא לתרוצי קושיא. והא דאמרינן התם ומנא תימרא דשנו בין שליח לבעל הבית דתנן האומר לשלוחי צא ותרום כו' לאו למימרא דשליח דעלמא הוה ס"ד דהוה כשליח דתרומה דהא ודאי קים לן דשליח דעלמא בכל שהוא אלא מוקים הוה קים לן שפיר דשאני תרומה מטעמא דאמרינן בסוף דמצי למימר ליה בהכי אמדתיך ולא אתינן מעיקרא למימר אלא דמכל מקום שני לן בין שליח לבעל הבית ומייתינן ראיה ממתניתא אבל דינא דשליח כל חד וחד כדאיתא דרבותא נקט שאפי' בתרומה שאין לבעלים טעות בהן לעולם יש לשליח בו טעות ללמד על הקרקעות שאע"פ שאין להם מונאה גבי בעל הבית גבי שליח בטל מקח בכל שהו וכדאמרינן הכא דמצי אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי והא אפילו בחלוקת קרקעות מדלא פרישנא הכא כדפריש בסופה בסמוך וכדאמרינן התם השליח ב"ד כאלמנה שטעותו בכל שהוא וההיא בקרקעות היא ולא אמרו אין אונאה בקרקעות אלא על ידי בעלים. והא דאמרינן בפרק התקבל גבי דינא דבר מצרא דזבין במאתן ושויא מאה מי אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ויהיב ליה מאה ודחינן שאין אונאה לקרקעות הכי קאמרינן דאף על גב דבשליח דעלמא מצי אמר ליה אפי' בקרקעות לתקוני שדרתיך התם לא חשבינן להאי לוקח לגבי הא מלתא כשליח דבר מצרא דהא לנפשיה זבין והוה ליה כלוקח דעלמא שהיא בבעלים ואין אונאה לקרקעות ולית ליה ללוקח לאפסודי כלום ולא למוכר דא"כ לאו ועשית הישר והטוב הוא:

גרסת רש"י ז"ל הא דאמרת יתר על שתות בטל מקח לא אמרן אלא דלא אמרו נפלוג בשומא דבי דינא אבל אמרו נפלוג בשומא דבי דינא לא דתנן שום היתומים שפחתו שתות או שהותירו שתות מכרן קיים. ופירוש דמדרשב"ג מייתי ראייה אלא שקצר לשון המשנה ויש ששונה אותה כולה כלשונה ואע"ג דרב נחמן פסק הלכה כחכמים רבא ס"ל כרב נחמן או דלא אמרה ר"נ אליבא דרבא ואע"ג דלרשב"ג לא אשמעינן ליה אלא בשתות ס"ל לרבא דכיון דבשתות מכרן קיים לרשב"ג ה"ה נמי דביתר משתות מיהת מכרן קיים אלא דמחזיר אונאה. זו שיטת רש"י ז"ל. ולא נהירא דהיכי מייתי ראייה לרב נחמן מדרשב"ג דהא רב נחמן פסק הלכה כדברי חכמים. ותו באידך דגרס והא דאמרת שתות קנה ומחזיר אונאה לא אמרן אלא במטלטלי אבל במקרקעי אין אונאה לקרקעות למימרא דאונאה אין להם אבל ביטול מקח יש להם הא ליתא דבהדיא מוכח התם בפרק הזהב דאפילו ביטול מקח אין להם. והגרסא הנכונה כדאיתא בספרים שלנו והיא גירסת הרי"ף ז"ל:

הא דאמרת שתות קנה ומחזיר אונאה לא אמרן אלא דלא אמר נפלוג בשומא דבי דינא. אבל אמר נפלוג בשומא דב"ד לא כדאמרינן שום היתומים שפיחת או שהותיר שתות מכרן בטל. פי' מדברי חכמים מביא ראיה שהלכה כמותם והא דאמרת יתר על שתות בטל מקח לא אמרן אלא במטלטלי אבל במקרקעי אין אונאה לקרקעות. פי' אין אונאה כלל ואפילו ביותר משתות המקח קיים ואין לו להחזיר אונאה. ואע"ג דר' נחמן אקדים במימריה דין יתר על שתות לדין שתות עצמה ואלו רבא פי' מתחילה דין שתות ואח"כ דין יתר על שתות כל כי האי גוונא לא דאיק תלמודא ונקיט ליה לפרש כדאיתא מניינא פחות משתות ואח"כ שתות ואח"כ יותר משתות וכבר פרישנא בדוכתי' דכי אמרינן דאין אונאה לקרקעות ולא בטל מקח לעולם היא ואפילו בטועה כפלי הדמים או יותר וראיה גמורה מההיא דאמרינן גבי בר מצרא דטעה בכפל דזבין במאתן ושויא מאה אין אונאה לקרקעות ושלא כדברי הירושלמי שפי' שעד פלג דמים אין לו אונאה אבל יותר מכאן בטל מקח ואנן אגמרא דילן סמכינן ובמקרקעי נמי לא אמרן אלא פליג בעלוייא כלומר שהטעות בעלוי הדמים אבל פליג במשחתא כלומר וטעי במדה אפילו כל שהוא חוזר דאמר רבא כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר פי' חוזר לגמרי ויבטל המקח ואין אומרים קנה ומחזיר אונאה והכי משמע לישנא דחוזר ויש ראיה ג"כ מדאמרינן פרק המוכר פירות אין מוסיפין על המדות יותר משתות מאי טעמא אי משום דלא ליהוי בטול מקח פירוש פחות משתות הא אמר רבא כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר דאלמא הא דרבא ביטול מקח היא וק"ל: והא דאמרינן בפרק ב"כ ב"כ עפר אני מוכר לך מדה בחבל פחות כל שהוא ינכה יתר כל שהוא יחזיר ולישנא דינכה ויחזיר משמע שאין המקח בטל אלא שמנכה מן הדמים. ואיכא למימר דהתם מיירי בשהיה יודע שאין שם בית כור וכי אמר ליה בית כור אני מוכר לך מדה בחבל ה"ק שמיכר לו לפי חשבון בית כור מדה בחבל במנה ולפיכך אם פיחת כל שהוא ינכה. ומורי נר"ו מפרש דינכה דאמרינן התם לאו דוקא הוא ובטול מקח הוא. וכבר פרישנא התם דהא דרבא לא שייכא בההוא דשמואל דאמר כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה ותרווייהו איצטריכו:

והא דתנן השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם משום גרמא בעלמא הוא דלא ברי היזיקה עד דמסר ליה שלהבת או גוזא וסילתא כדאיתא בב"ק וחייב בדיני שמים:

שילח ביד פקח הפקח חייב. פי' והשולח פטור לגמרי ואפילו מדיני שמים כיון שכבר נשתלם הניזק מן הפיקח מה שאין כן בשוכר עדי שקר שפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים דלא אשתלי' ניזק מנזקי' וכן אתה אומר בכל אותה שבריש פרק הכונס:

שאני התם דאין שליח לדבר עבירה דאמרינן דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. פירוש טעמא קאמרינן שהוא כן על הרוב מיהו דינא דאורייתא הוא כדלקמן ואפילו היכא דליתא להאי טעמא כגון שהוא שוגג וכיוצא בה כדאמרינן בבבא מציעא בפ"ק אם המצא תמצא בידו הגנבה אין לי אלא ידו גגו חצרו מנין ת"ל המצא תמצא מ"מ ופרכינן והא אין שליח לדבר עבירה ופרקינן כי אמרינן אין שליח לדבר עבירה ה"מ היכא דשליח בר חיובא לאפוקי חצר דלאו בר חיובא א"נ כי אמרינן אין שליח לדבר עבירה היכא דאי בעי שליח עביד דאי בעי לא עביד לאפוקי חצר דעל כרחה עבדא. מאי בינייהו כהן שאמר לישראל קדש לי גרושה א"נ איש דאמר לאשה אקפי לי קטן למאן דאמר שליח בר חיובא הא נמי לאו בר חיובי ומחייב משלח למ"ד אי בעי לא עביד הני נמי אי בעי לא עבדי ומפטר משלח ואע"ג דלא שייך למימר בהו דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים דהא לא מפקדו כלל שלא לקדש גרושה לכהן ושלא תקיף אשה קטן דהא ליתא בבל תקיף ואין לדחות ולומר דאע"ג דלא מפקדו בהכי בפרט הא איכא לפני עור לא תתן מכשול דאפילו משום לפני עור לא תתן מכשול ליכא כדפרישית דאפילו בכהן שקדשה לעצמו ליכא איסור עד דבעיל וכיון דכן ליכא משום לפני עור והיינו דאמרינן דשליח לאו בר חיובא אלא ודאי כדאמרן והכי נמי מוכח בכל דוכתי והיינו דאקשינן אהא דתניא שליח שעשה שליחתו בעל הבית מעל ואמאי נימא אין שליח לדבר עבירה והא התם דהוי שליח שוגג ואפ"ה פרכינן דנימא אין שליח לדבר עבירה ואע"ג דלא שייך למימר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין אלא שיש לדחות דלאו משוגג פרכינן. דההוא ניחא דלחייב בעל הבית אלא ממזיד פרכינן דקיימא לן שאם נזכר השליח ולא נזכר בעל הבית ב"ה מעל וכיון דנזכר שליח הא אינא למימר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים ולא נהירא דהא מתני' דנקטינן ביד למיפרך מינה בשוגג ואידך דנזכר שליח ולא נזכר בעל הבית הוה לן לאתויי אלא ודאי כדאמרן ותדע דאפילו בשוגג שייך האי טעמא דאנן אמרינן אלו ידע האי שליח דהקדש הוא לא הוה ליה שליח כי דברי הרב שומעים וה"ל שליח בטעות ובטל שליחותו וחשוב כעושה מעצמו בשוגג כנ"ל:

ואיכא נוסחי דגרסי אמאי למעול שליח דהא אין שליח לדבר עבירה ואתיא למאי דפרישנא מתניתין בשוגג דאלו נזכר שליח ולא נזכר בעל הבית ליכא לומר דלמעול שליח שאין מעילה אלא לשוגג וכדאמרי' התם נזכר בעל הבית ולא נזכר שליח שליח מעל נזכרו שניהם חנוני מעל. ויש ספרים דלא גרסי ולמעול שליח והיא נכונה יותר דאנן לא קפדינן השתא אלא דלא ליחייב בעל הבית כיון שאין שליח לדבר עבירה:

הא דאמרינן לחייב על מחשבה כמעשה לאו מחשבה ממש שמהרהר בלבו אלא דבור הוא תדע דהא מכל דבר פשע נפקא וההוא דבור הוא אלא דמשום שאינו צריך שישמע לאזנו קרי ליה מחשבה וכדאמרינן לא יברך אדם ברכת מזון בלבו ואם בירך יצא ואמרינן גבי חמץ מבטלו בלבו ולאו דוקא בלבו ממש דההוא מהרהר קרי ליה אלא לומר שאינו מוציא בשפתיו. רבינו הגדול הרמב"ן זצ"ל:

דף מג עמוד א

או לרבות את השליח. פירוש ואף על גב דזמנין או למעט כל היכא דבלאו דידיה ממעיט כי הכא אתא או לרבות וכל היכא דבלאו דידיה מתרבה אתי או למעט. תוספות:

חד למעוטי שנים אוחזין ושוחטין וכ"ת והא למה לי קרא מהכא תיפוק ליה מדכתיב בעשותה אחת מכל מצות ה'. ודרשינן התם א' שעשה חייב שנים שעשאוה פטורין. ואיכא למימר דאיצטרך דגבי שחוטי חוץ כתיב איש איש ומרבינן מינה לחייב שנים שהעלו את האבר בחוץ סד"א לרבות נמי שנים ששחטו בחוץ קמ"ל ההוא ולא שנים ששחטו והכי איתא בהדיא בכריתות

ההוא לא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה. קשיא לן אנוס למה לי האי קרא תיפוק ליה מולנערה לא תעשה דבר דמהתם פטר רחמנא כל אנוס. ותו האי שוגג היכי ומי אי למיפטריה מכרת פשיטא שאין כרת אלא למזידין ואי למפטריה מקרבן הא לא אפשר דבהדיא תנן שלושים ושש כריתות בשוגג חייב חטאת במזיד ענוש כרת וחד מינייהו שוחט בחוץ. ואיכא למימר דודאי לא איצטריך ההוא אלא למפטר מוטעה מקרבן אבל אנוס פשיטא דפטור בין מכרת בין מקרבן ושוגג נמי פשיטא דפטור מכרת וחייב חטאת אלא דכיון דההוא משמע שיהא בדעתו וביישו בו לגמרי שלא יהא אנוס ולא יהא שוגג דרשינן ליה אגב גררא אע"ג דלא איצטריך ואשכחן טובא בת"כ דדרשינן קרא למפטר שוגג מכרת אע"ג דלא איצטרך:

מה חרב בני עמון אי אתה נענש עליו אף אורי' החתי אתה אי נענש עליו פי' אפילו בדיני שמים דמדיני אדם לא איצטרך דהשתא אית לן דאין שליח לדבר עבירה:

מאי טעמא מורד במלכות הוה. פירש"י ז"ל דקאמר ואדוני יואב שקרא ליואב אדון לפני המלך דה"ל לומר ועבדך אדוני יואב. ויש מקשים דזה כבודו של מלך הוא כשמכבדין לעבדיו. וי"ל דהיה ליה למימר ועבדך יואב אדוני ובתוספות פי' לפי שהמרה את פי דוד שאמר לו לך לביתך ורחץ רגליך והוא אמר ואיך אלך וכל עבדי אדוני וכו' ודברי רש"י ז"ל נוחין יותר מלישנא דנקט תלמודא ומדקאמר ליה ואדוני יואב משמע דוקא מדקאמר ליה ואדוני יואב. שלא מצינו בכל התורה כלה זה נהנה וזה מתחייב. איכא דקשיא ליה מהא דאמרינן המשאיל קורדם של הקדש מעל ואמרינן המפקיד מעות של הקדש מותרים אצל שולחני מעל והא התם דזה נהנה וזה מתחייב ופרקינן דהתם נמי נהנה המשאיל והמפקיד שמחזיק לו חבירו טובה ולא מיחוור. והנכון דהתם משעת שאלה ופקדון מחייב זה עד שלא יהנה חבירו כלל ואפילו לא יהנה נמי משום דאפק' לחולין מה שאין כן הכא שאין החיוב עד שנהנה חברו:

אתמר רב אמר שליח דקדושין נעשה עד כו'. מאי טעמא אי משום דלא אמר ליה הוו לי עד אלא מעתה קדש אשה בפני שנים ולא אמר להו אתם עדי הכי נמי דלא הוה קידושין. פי' והא ודאי לא אפשר דבממון הוא דבעינן אתם עדי כדי שלא יאמר לו משטה הייתי בך או שלא להשביע את עצמי עשיתי אבל בקידושין דליכא למימר כל חד מהני לא בעינן אתם עדי וכן הלכתא. מיהו כל היכא שיש באותו מעמד כשרים ופסולים או קרובים צדיך לייחד עידי הקידושין דאי לא כיון דאיכא עד פסול ביניהם עדות כלם בטלה ואף על גב דאמרי למחזי אתינא וכי אמרינן התם דאמרי' להו למחזי אתיתון או לאסהודי אתיתון ואי אמר למחזי אתינן תתקיים העדות בשאר היינו בדיני ממונות. בדיני נפשות שאין העדות מתקיימת עד שבאין לבית דין ושעת ראיה לא חשיבא עדות אבל הכא בקדושין אין העדות באה לאמת הדבר בלבד אלא אפילו ידעינן דהכא קישטא דמילתא שקדשה אינה מקודשת בלא עדות ואין לקדושין קיום בלא עדות וגזרת הכתוב הוא וכיון דכן שעת מעשה הוא שעת עדותן וכיון דאיכא צירף פסולי עדות עמהן עדות כלן בטלה דומיא דבעלמא כשיש צרוף פסולי עדות כשבאין להעיד בב"ד שעדות כלן בטלה וכי אמרינן למחזי אתיתון או לאסהודי אתיתון היינו היכא דאתו למחזי בשעת מעשה כך הורה רבינו נר"ו הלכה למעשה אבל אין זה דעת המפרשים ז"ל וראוי להחמיר וכן אמר מורי נר"ו דאע"ג דלא בעינן בקידושין אתם עדי היכא דליכא פסולים באותו מעמד צריך שיהו עדים שם ולאפוקי הטמין לה עדים אחורי הגדר חדא דהא לא חשיבא עדות בדבר שגוף הדבר צריך לעדות אלא בדבר שצריך עדות משום שקרא ועוד דהא מצי למימר ליה לא שתקתי בשעת קידושין אלא בשביל שלא היו שם עדים וכסבורה שלא הועילו מעשיך והוה ליה כמקדש בלא עדים שאין חוששין לקידושיו. ומי שנטל קנין לחבירו בממון והטמין לו עדי' מאחורי הגדר מהני דלא איברי סהדי אלא לשקרי ומעידין לו בב"ד אבל אין כותבין לו שלא ברשותו שלא אמרו סתם קנין לכתיבה עומד אלא כשקנו ממנו בפני עדים שהזמין לעדות דאי לא תימא הכי זימנין דמטמין ליה עדי' מאחורי כותלי' הרבה ולא ידעי הני בהני ועושין לו כל כת וכת שטר בפני עצמו ואפילו בשקנה חבירו מידו בפני עשרה אם הזמינם כולם לעדות כותבים לו שטר וחותמים בו כדאיתא במסכת גיטין אבל אם לא הזמינם לעדות אין להם לכתוב ולתת שטר לזה אלא מדעתו וההיא דאמרינן ג' שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין לאו כתיבת שטר הוא כעין שטרות דעלמא אלא שטר מזכר' ועדות כשטר צוואתו של שכ"מ לאחר מיתה שכותבין וכדכתיבנא התם והלכתא שליח נעשה עד והכי נמי אסיקנא בפ"ק דגיטין:

אמר רבא אמר רב נחמן אמר לשנים צאו וקדשו לי אשה פלונית כו'. הא דאמרינן אבל גירושין ניחוש שמא עיניו נתן בה תמיהא מילתא א"כ ביטלת כל גיטין שבעולם ועוד דהא תניא בהדיא עדים החתומים על שדה מקח ועל גט אשה לא חששו חכמים לדבר זה ואעפ"י שנשאו' לבסוף וכ"ש הכא שעדים לא נשאוה. ואיכא למימר דהתם בעדים גרידא כיון דלא שייכא במילתא לא עבידי דמשקרי אבל הכא דשייכי במילתא דהא שלוחין נינהו סברי דמהימנינן להו כיון שנשתלחו בדבר וסד"א דמשקרי. א"נ דהתם במסכת גיטין אמרי' דמעשה וחתימה לא עבדי אבל דיבורא אמרי והיה ס"ד דעדות גירושין שמעיד על פה דבורא הוא ואמרי ליה בשקרא קמ"ל דכל שהמעשה נגמר ונגזר על פיהם מעשה גמור חשיב ולא משקרי ולא חשיב דבורא אלא כשאין מעשה נגמר בדבורם דומיא דאמרו לסופר לכתוב ולעדי' שיחתמו דחיישינן התם לכתחלה שמא תשכור עדי' שיאמרו כן:

דף מג עמוד ב

מאי קסבר אי לימא קסבר המלוה את חבירו בעדים וכו' בדין הוא דמצי לאוקמו' דקסבר המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים והב"ע שלוה הוא בעדים ולפיכך צריך עידי פרעון והוא נתן לשלוחין אלו שלא בעדים ולפי' אינם צריכין עדים שהחזירו לו ואינם נוגעין בעדותן דהא סתמא דמלתא שפיר אפשר הכי דמלוה לא מוזיף אלא בעדים ושלוחי אינם נעשים שלוחיו בעדים כיון דלא מהימן בהו והא דלא תריץ הכי משום דא"כ פשיטא שהם שלוחיו ועדיו ומאי קמ"ל ועוד דקושטא דמלתא בעי לשנויי דהא קי"ל המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרע בעדים ופריק לעולם קסבר המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים ודקאמרת עדים למה לי אי דקאמר לוה בברי' פרעתי' ה"נ דמהימן אבל היכא דקאמר שליח ואיהו לא טעין בברי' לא דלא הימנוה רבנן אלא כשטוען בברי פרעתיך אבל לשלוחו לא האמינוהו על המלוה ולפיכך צריך שיעידו לו עדים והני שלוחין מהימני מתורת עדי' דמגו דיכיל לומר אהדרינוהו ללוה יכלי למימר פרעניה למלוה ואע"ג דאמרינן בעלמא שכל עד שאינו נאמן מתוך עדותו אינו נאמן במגו התם הוא כשאינו נאמן מתוך פסול עדות אחר אבל הכא כשר לעדות הוא אלא שאתה אומר שנוגע בעדותו ובהא אמרינן דלאו נוגע בעדות הוא דהא אי בעי אמר אהדריניה ללוה וכ"ת והיכי יכלי למימר אהדריניה למלוה דהא קי"ל דהולך במלוה כזכי ואיכא למימר דמצי אמרי דאדעת' דמצי למהדר ביה יהבינהו ניהלינהו ובהא מפטרי מיני' דמלוה במגו דאי בעי אמרי יהביניה ניהלך ולגבי לוה גופא בלאו ה"נ יכלי למימר ליה אהדרינן לך דאיהו לית ליה למטען עלייהו דהולך כזכי ולא מצי מהדר להו ניהלה דהאי לאו טענה דידיה אלא טענה דאיכא למלוה עליהן והם ידונו עמו ע"ז. כנ"ל לתרץ דברי רבותינו ז"ל שפסקו ז"ל בפ"ק דגיטין הלכה כרב דאמר דהולך במלוה כזכי אע"פ שלא הוחזק בה כפרן. אבל מורי נר"ו פסק כשמואל דהולך במלוה לאו כזכי אלא א"כ הוחזק עליה כפרן:

והשתא דתקון רבנן שבועת היסת הני שלוחי נוגעין בעדות הן דאלו אמר אהדריניה ללוה הוי מחייב שבועת היסת והשתא דאמרי יהביניה למלוה פטרי נפשייהו מאותה שבועה הלכך אין כאן עדות ולא מהימני עליה דמלוה אבל מהימנא בשבוע' עלה דלו' דהא המנינהו ומשתבעי ליה דיהבינהו למלוה ומשתבע מלוה דלא שקיל דהא לא טעין עליה לוה בברי דפרעי' ושקיל. וכ"ת וליהמנו עדים אלו בשבועה מיהת מגו דמהימנא על' דלוה בשבועה הא ליתא שכל עד שאינו נאמן בדיבורו מתורת עדות יצא מכלל עד ואינו נאמן בשבועה וכל שבועת עדות האמורה בכל מקום אינה שיעידו אמת אלא שיבואו ולא יכבשו עדותן ואם נשבעו שאין יודעים לו עדות וחזרו והודו דמחייבי קרבן שבועת העדות ועל זה סמכו בכל מקום להחרים על מי שיודע עדות לחברו שיבא ויעיד לו ואינו נוהג אלא בראוין להעיד ואין קרובין ופסולי עדות בכלל השבועה וחרם מן הסתם מכל מקום אין ראוי להחרים עליו בשבת אבל להכריז עליו כמו שנוהגין בחזרת אבד' דמצוה היא וחפצי שמים מותרים. וכן כתוב בתשובת הגאונים ז"ל ואיכא דקשיא ליה כיון דהני עדים לא מפסלי אלא משום נגיעת עדות דבעו למפרע ללוה או לאישתבועי ליה ליפטרונהו לוה מממון ושבועה ותו לא נגעו בעדות וליתו ולסהדי וכדאמרינן בבא בתרא גבי בני העיר שנגנב ס"ת שלהם אין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר דאקשינן וליסלקו בי תרי מינייהו וליסהדי:

והנכון דאנן בעינן בעדות תחלתו וסופו בכשרות הלכך התם כ"כ דלא סליקו נפשייהו הרי הם כבני העיר ובעלי דבר נינהו ולא עדים כלל: וכדאמרינן התם במכות ארובע יציל נרבע יציל במקיימי דבר הכתוב מדבר ומכי סליקו נפשייהו והוו עדים והוו להו תחלתן וסופן בכשרות אבל הכא מקמי דלפטרינהו לוה אינם בעל דבר לגבי מלוה אלא עדי' והוו להו נוגעים בעדות ופסלי ליה וכי פטרינהו לוה השתא ואיתכשרו הוו להו תחלתן בפסלות וסופן בכשרות וכן תירץ הרב רבי' אשר ברבי משולם. ועוד נ"ל דקושיא מעיקרא ליתא דהתם כי מסלקי נפשייהו לאסהודי לאחריני לא מרווחי מידי אבל הכא הרי העדים מרויחים שפוטר אותם כדי שיעידו ודומה כאלו משכירם שיעידו לו:

והני שביעתא דמכתבעי מלוה ועדים ללוה. פירש"י ז"ל דשבועה כעין דאורייתא הוא דומיא דחנוני על פינקסו שהחנוני והפועלים נשבעים לבעל הבית שבועת המשנה שהיא כעין של תורה ולא נהירא דהתם הוא לפי שנשבעים כלם ונוטלים מבטל הבית אבל הכא תינח דמלוה משתבע כעין דאורייתא מפני שנשבע ונוטל אבל העדים שנשבעים ולא משלמין אין עליהם אלא היסת. וכי תימא והא טענת לוה עליה דמלוה ועדי' טענת שמא היא ואמאי משתבעי כלל דהא אין נשבעין בטענת שמא אלא שותפין ושומרין ונושא ונותן בתוך הבית והשנויים בפ' הנשבעים במשנת אלו נשבעין שלא בטענה ואין עדים אלו ולא המלוה מכללם ואיכא למימר דאי דתבע לכל חד מנייהו באנפא נפשי' הכי נמי דלא משתבע כלל וגבי מלוה בלא שבועה אבל הכא שכולן בפנינו וטענותיהן כאחד מצטרפים טענת עדים עם טענת הלוה לגבי מלוה והויא ברי וכן נמי מצטרפינן טענת לוה בהדי טענת מלוה דלא שקיל לגבי עדים והוי ליה כברי ולשתבע האי באפי האי כי היכי דליכספו כדאמרינן התם בחנוני על פנקסו ולית הלכתא כבן ננס דאמר התם אלו ואלו באין לידי שבועת שוא אלא כרבנן. וההוא עובדא דאבימי שבפ' הכותב דלא מהימן שליח עליה דמלוה בתר דתקון רבנן הוה. והא דאמרינן בירושלמי חד בר נש אפקיד גבי חבריה ועבד שליח עד וכפר ביה ואתא עובדא קומי רבי ירמיה וחייבו שבועה על ידי הכתף. איכא למימר כי המפקיד היה אצלו ממש אלא שנמצא שם הכתף והמפקיד טוען לנפקד בברי ואין לו על העד שום תביעה ומשום הכי לא הוי נוגע בעדות ומהימן לחיובי שבועת התורה לנפקד וכן כל כיוצא בזה דכל היכא דליכא נגיעת עדות לשלוחין דלית לי' להאי עלייהי לא תביעת ממון ולא תביעת שבועה מעיקרא כלל שכשרין לעדות כגון שאמר המלוה שקלתינהו מיינהו מיהו סטראי נינהו או מתנה הוו מהימנו שליחין לומר דלאו סטראי נינהו אלא פרעון וכן כל כיוצא בזה:

תנן התם נערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה פרישנא התם דיד יתירה זכי לה רחמנא רבי יהודה אומר אין שתי ידים זוכות כאחד אלא אטה מקבל גיטה ולא היא. פי' ולא הוא שלא מדעתו של אב אבל מדעתו ובשליחותו מקבלה דהא נערה בת שליחות היא וכדאיתא בפ"ק דמכילתין. פירש"י ז"ל דכי היכי דפליגי בנערה הכי נמי פליגי בקטנה שיודעת לשמור את גיטה שהיא או אביה מקבלין את גיטה וכשם שיש לה יד לקבל גיטה כשאין לה אב כך יש לה יד כשיש לה אב והא דנקט נערה להודיעך לאו דרבי יהודה דאפילו נערה אביה ולא היא ומביאין ראיה לדבריו מהא דאמרי' לקמן תא שמע קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע לידה הא נערה הרי זה גט ואוקימנא כשאין לה אב מכלל דמאן דמותיב מינה סבר דמתניתין שיש לה אב ואם איתא דקטנה בחיי אביה אין לה יד לימא ליה ולטעמיך דמוקמת מתניתין כשיש לה אב כי מטי גיטה לידה אמאי מגרשא אלא לאו ש"מ דקטנה נמי יש לה יד בחיי אביה לקבל גיטה. וכ"ת א"כ היכי אמר ר"ל כמחלוקת בגירושין כך מחלוקת בקידושין דהא בקטנה אמרי רבנן שמקבלת גיטה ואלו בקדושין ליכא מ"ד שיש יד לקטנה לקבל קדושין ואיכא למימר דריש לקיש אפשטה דמתנית' קאי דמיירי בנערה ובדידה קאמר כמחלוקת בגירושין כך מחלוקת בקידושין אבל בקטנה מודה הוא שאין המחלוקת שוה לרבנן זו היא שיטתו של רש"י ז"ל אבל מדברי רבי' אלפסי זכרונו לברכה שכתב במסכת גיטין מוכח דס"ל דדוקא בנערה הוא דפליגי כפשטה דמתטתין ובה אמרי רבנן דמקבלת גיטה מפני שיש לה יד בעלמא ולא שליחות וראויה לזכייה ושליחות אבל קטנה דלית לה יד בעלמא אפילו רבנן מודו שאין לה יד לקבל גיטה כשיש לה אב ואע"ג דכי אין לה אב יש לה יד לקבל גיטה בקדושי אביה התם כיון שאין לה אב נתרוקנה אצל יד אביה וקיימא בחריקיה אבל בשיש לה אב לית לה יד כלל לא לקדושין ולא לגירושין כלל. והשתא א"ש הא דר"ל דאמר כמחלוקת לגירושין כך מחלוקת לקידושין. ומה שהביאו ראיה לדברי רש"י ז"ל דהתם מהא דלקמן דלא אמר ליה ולטעמיך הא כתיבנ' לעיל דטובא איכא בתלמודא דכוותי' דמצי למימר וליטעמיך ולא אמר אלא דמפרק קושיא ורבינו ז"ל הביא ראיה לדברי אלפסי ז"ל מדאמרינן בתוספתא האומר קדשתי את בתי הקטנות בכלל ואין הגדולות בכלל פי' שאין בידו לקדש הגדולות עכשיו וכיון שכן אף למפרע אינו נאמן עליהם שקדשן כשהן קטנות נתקדשה בתי הגדולות הן בכלל והקטנות אין בכלל פי' דנתקדשה משמע מעצמה וקטנה אינה יכולה להתקדש מעצמה שלא ברצון אביה הלכך אין הקטנות בכלל האיסור ויכול הוא לחזור ולקדשן והיינו דאשמועינן דאלו אגדולות איהו לא מהימן למסרינהו אלא א"כ יש עדים כדבריו. גרשתי בתי הקטנות הן בכלל פי' ואע"ג שאין האב נאמן להתיר את בתו מיירי באומר קדשתיה וגרשתיה תוך כדי דיבור והפה שאסר הוא הפה שהתיר ואין הגדולות בכלל. פי' שאינו יכול לגרשן. נתגרשה בתי הגדולות בכלל ואין הקטנות בכלל פי' משום דנתגרשה משמע על ידי עצמה וקטנה בחיי אביה אין לה יד להתגרש והיינו כדברי רבינו אלפסי ז"ל וליכא למימר דההיא כשאין בה דעת מיירי דהא סתמא קתני ואין הקטנות בכלל וכל קטנה במשמע אפילו יש בה דעת דומיא דרישא דקידושין שאינה בכלל אפילו יש בה דעת ועוד הביא ראיה רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל מן הירושלמי דגרסינן התם נערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה קטנה אביה ולא היא נשאת היא ואביה ואם יש בה דעת היא ולא אביה ופי' ברור דנערה בין היא בין אביה מקבלין את גיטה כרבנן וקטנה אביה ולא היא אפילו לרבנן ואם נשאה היא ואביה שוים בדבר שאם אין בה דעת אינה מתגרשת לא ע"י אביה שיצאה מרשותו בנישואין ולא על ידה לפי שאין לה דעת לשמור גיטה ומדפליג בנשאת בין יש בה דעת בין אין בה דעת ולא מפליג הכי במאורסה מכלל דרישא דקתני קטנה אביה ולא היא אפי' בשיש בה דעת היא כדברי רי"ף ז"ל וכן עיקר:

והא דקתני סיפא וכל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש. פירוש רש"י זכרונו לברכה אינה יכולה להתגרש כלל לא ע"י ולא ע"י אביה לפי שמשלחה וחוזרת ואתיא מתניתין בין לרבנן בין לרבי יהודה דלכ"ע אם יש בה דעת מתגרשת על ידה בשאין לה אב וע"י אביה בשיש לה אב ולרבנן אפילו בשיש לה אב על ידיה והשתא שאין לה דעת אין לה יד כלל לא בחיי אביה ולא לאחר כן. ולא נהירא דכי אין בה דעת אמאי אינה מתגרשה על ידי אביה שהרי אביה שומר את גיטה ואביה משמר את עצמה שלא להיות חוזרת לבעלה ושלא ינהגו בה מנהג הפקר דהא לאו שוטה היא שלא תהא נשמעת לו ועוד דהא מתניתין א"י לשמור את גיטה קתני שאינה מבחנת בין גט זה לנייר כתוב דעלמא אבל יודעת היא לשמור עצמה. לכך נראה פי' ר"ת ז"ל שכתב דהכי קתני אינה יכולה להתגרש ע"י עצמה אבל ע"י אביה מתגרשת בשיש לה אב מן האירוסין שאביה משמרה ומשמר את גיטה והביא ראיה לדבריו מן הירושלמי דאמרינן ביבמות פרק חרש נשטית לא יוציא דבי רבי ינאי אמרו מפני גרירה פי' שנגררת אחר בעלה שמשלחה וחוזרת או שנגררת אחר הבחורים וינהגו בה מנהג הפקר. רבי אילא ורבי זעירא תרוייהו אמרין מפני שאינה יכולה לשמור את גיטה רבי נחמיה בשם רבי יהודה אמר תלת איכא בינייהו פירוש תלת מילי איכא בין רבי ינאי ורבי אילא ורבי זעירא עבר וגירש מ"ד מפני גרירה מגורשת מ"ד מפני שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה מגורשת פירש כיון דאין לה יד לקבל את גיטה הרי הוא כמונח ע"ג קרקע יש לה אב מ"ד מפני גרירה אסור פי' דכיון דשוטה היא אינה נשמעת לאביה ואיכא נמי חשש גרירה מ"ד מפני שאינה יכולה לשמור את גיטה הרי יש לה אב פי' אביה מקבל את גיטה דאלמא כל שיש לה אב יכולה לשמור את גיטה חשבינן לה וליכא למיחש לה לגרירת בעלה ולא לגרירת בחורים דהתם הוא בשוטה שאין אביה יכול לשומרה שאין הוא נשמעת לו כדאמרן אבל קטנה נשמעת היא לאביה והוא משמרה מלכת אחר הבחורים ומלחזור לבעלה ולפי שיטה זו דסופה בשאין לה אב מיירי איצטרך בין לרבי יהודה בין לרבנן דכולהו מודו דבשאין לה אב מתגרשת ע"י עצמה בשיש בה דעת אבל עכשיו שאין בה דעת אינה מתגרשת וה"ה אפילן בשיש לה אב ונשאת שהרי אין לאביה רשות בה לקבל גיטה ואינה יכולה להתגרש הא כל שיש לה אב מן האירוסין אפי' יש בה דעת נמי אינה מתגרשת על ידי עצמה אפילו לרבנן כדכתיבנא לפום שיטתא דרבינו אלפסי ז"ל והרי זה מבואר יפה מפי רבינו נר"ו:

אמר ר"ל כמחלוקת בגירושין כו'. ורבי יוחנן אמר מחלוקת בגירושין אבל בקדושין דה"ה אביה ולא היא אפי' בנערה וכן הלכה. מאי טעמא דרבי יוחנן אליבא דרבנן כו' והרי מאמר דמפקעת עצמה מרשות אב פירוש לא לענין מעשה ידיה ומציאתה דאכתי ברשותי' היא עד שעת נישואין דמאורסה היא ולא לענין הפרת נדרים דהא אפילו קודם לכן כיון שמת הארוס הראשון אין אביה מיפר נדריה ולא היבם כדאיתא בפרק יוד דנדרים אלא אין הפקעה זו אלא דשוב אינו יכול למוסרה לאחד מן האחים אבל קודם מאמר היה יכול לקבל ממון מאיזה מהם שירצה ומוסרה לו. רבינו הגדול ז"ל:

דף מד עמוד א

התם במאמר בע"כ ורבי היא. פי' ומתני' קטנה מדעת אביה לאו ברצונו אלא מידיעתו שצריך להודיעו כדאמרן בפ"ק שצריך לידיעה. הא דאמרינן דרבנן גמרי מאמר מקידושין דעלמא ורבי גמר מאמר מביאה דיבמה לאו דוקא דהא מאמר דרבנן היא ולא שייך ביה האי לישנא אלא הכי קאמר דמר מדמי וסמוך לה אקדושין ומר סמוך לה אביאה ודכותה אמרינן בבבא מציעא דילפינן מציאה מגט ואע"ג דמציאה לאב מדרבנן היא וזה פשוט:

בו ובשלוחו אין בה ובשלוחה לא. וכ"ת אימא הכי בשלוחו אין בשלוחה לא אבל בה מגרשה. איכא למימר א"כ ליתני בשלוחו בלחוד והוה דייקינן בשלוחו אין בשלוחה לא מדקתני בו ובשלוחו שמעינן דממעטינן בה ובשלוחה וקתני בו משום דיוקא דלא בה וקתני בשלוחו לגופיה או ממעט שלוחה נמי ודוק:

הא דתניא זה הכלל כלל אינו חייב אלא אחת כו' אתיא לענין שבועת הפקדון שכפר ונשבע ואחר כך הודה דמיחייב קרבן ואם היו ארבעה תובעים אותו כל אחד פקדון שלו וכפר בכלם ואמר דרך כלל שבועה שאין לכם בידי כלום ואחר כך הודה אינו חייב אלא קרבן אחד דשבועה אחת היתה לכלם פרט חייב קרבן על כל אחת ואחת מפני שהיו שבועות חלוקות רבי יהודא אומר שבועה לא לך לא לך חייב על כל אחת ואחת פי' שאעפ"י שלא הזכיר אלא שבועה אחת כיון דאמר לא לך לא לך שבועות חלוקות הן דשבועה דאמר מעיקרא קיימא אכל חד מנייהו כאלו פי' והיינו דאיכא בין לר"מ לרבי יהודה דלר"מ כה"ג כללא הוי ואינו חייב אלא אחת ופרטו של ר"מ לא שיאמר שבועה בפי' לכל חד דא"כ היינו ר' שמעון ולא שיאמר לא לך לא לך שבועה דא"כ היינו ר' אליעזר אלא הכי פרטא דר"מ דקאמר שבועה לא לך ולא לך דהשתא דאמר ולא לך בוי"ו הוי פרטא אבל כי ליכא וי"ו סבר ר"מ דכללא הוי ורבי יהודה סבר דאפי' בלא וי"ו הוי פרטא ואע"ג דבעלמא כי איכא וי"ו הוי תערובות טפי ומוסיף על ענין ראשון טפי מהיכא דליכא וי"ו והכא אמרינן איפכא לר"מ לא תיקשי לן דהכא נמי כי איכא וי"ו חשבי ליה מוסיף על ענין ראשין והאי וי"ו קאי אשבועה כאלו אמר ושבועה לא לך וכי ליכא וי"ו אינו עושה חבור עם השבועה אלא עם לא לך ראשון וכאלו כללם כלם בשבועה א':

כמין ימא לטגנא. פי' ר"ח שמקומות ידועים הם קרובים זה לזה וכן עיקר שלדברי רש"י ז"ל הקשו בתוס' כי אין השיעור מסוים ופעמים שהבית רחוק מן הים ותו הוה ליה למימר כמן ימ"א לטגנ"י:

דף מד עמוד ב

בעא רבא מר"נ נערה מהו שתעשה שליח לקבל גיטה מיד בעלה. פי' אליבא דרבנן מבעיא ליה דהלכתא כוותיהו ומי מספקא ליה לרבא דנערה לרבנן לא מדין חצרו של אב מקבלא גיטה והאמר רבא כתב לאשתו גט ונתנו ביד עבדה ישן ומשמרתו הרי זה גט ובמסכת גיטין פרכינן אמאי חצר מהלכת לא קנה ופריקנא והלכתא בכפות וליכא לפרושי דבכפות מיירי ותו לא בעינן ישן דאם כן מאי ישן דקאמר רבא דאי בכפות למה לי ישן אפילו נעור נמי ואי בלא כפות אמאי הוה גט חצר מהלכת היא וחצר מהלכת לא קנה. ותו סיפא דקתני נעור אינו גט היכי דמי אילימא בכפות אמאי לא ואי בלא כפות אפילו ישן נמי. לכך יש לנו לפרש על כרחינו להלכתא דמימרא דרבא בכפות מיירי ולפיכך כשהוא כפות וישן הרי זה גט ונעור אע"פ שהוא כפות אינו גט דתרתי בעינן כפות וישן והא דלא נקט רבא כפות בהדי' משום דההיא פשיטא דבלאו הכי לא מהני דהוה ליה חצר מהלכת אבל ישן איצטריכא ליה סד"א כיון דכפות משתמרת לדעתה היא אפי' נעור קמ"ל דכיון דבן דעת הוא משתמר לדעתו ובעי' אף ישן ולאפוקי בהמה דסגי לה בכפותה כדאיתא בפרק אלו מציאות ואי ס"ד כחצר אביה דמיא כי מטי גיטה לידה לא תיגרש פי' עד דתהוי כפותה וישנה ואלו מתני' סתמא קתני אפי' בנעורה ואינה כפותה:

אלא רבא הכי קא מבעיא ליה מי אלימא ידה כיד אביה לשוייה איהי שליח או לא ואסיקנא דאינה עושה שליח מהכא משמע לי דמאי דאמרינן התם בגיטין דנערה לרבנן יד יתירא זכי ליה רחמנא דיד דידה הוא היד היתירה לא יד אביה דהא יד אביה עיקר ואלים מדידה דמשוי שליח וידה טפל דלא שויה שליח והיכי מקרו יד אביה שהוא עיקר יד יתירה:

אתמר קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה. פי' שלא בידיעתו ואין אנו יודעים אי ניחא ליה או לא אמר שמואל צריכה גט וצריכה מיאון ואמרינן מאי טעמא ופרישנא צריכה גט שמא נתרצה האב כלומר בקידושין ונתקיימו הקידושין. וכ"ת במה נתקיימה דהא לא זכה האב באותן קידושין כלל דהא קטנה לית לה זכייה מדאוריי' כדי שיזכה בהן לאביה ולא בת שליחות היא שתעשה לו שליח ואיהי גופה לית לה יד מעצמה. ואיכא למימר דגמרי קדושין מדין תן מנה לפלוני ותתקדש בתי לך או תן ככר לכלב ותתקדש לך דכיון שנתן על פיו מקודשת אע"פ שלא אכלו הכלב ולא נהנה האב מאותן קידושין דמקדשה בההיא הנאה שעשה דברו דשוי פרוטה כדכתיבנא בפ"ק הכא נמי כשנתרצה האב בקידושין הוא כאומר הניח הכסף שנתת לבתי שיהא שלה ולא תטלנו ממנה ותתקדש לך ומיהו בעינן שיהא הכסף בעין בשעה שמתרצה האב דאי לא במאי מקדשה שהרי לא נתן ולא הטח לה כלום על פיו ומה שנתן תחלה מאליו נתן לה על דעת קידושין שלו אבל השתא כשהוא בעין איכא נתינה על פיו שהרי אלו לא נתרצה האב בקידושין הדר איהו ושקיל כספיה מינה דלית לה זכייה למזכי בהו ועכשיו מניחין בשביל אביו ואע"פ שאין דעת המקדש לכך בההיא הנאה דמטי לאב שזה מניח המעות לבתו גמר ומקני לה ואפשר שהמקדש מתכוין לכך שהרי כל אדם רוצה שיגמרו נישואין כדאיתא בפרק המדיר ובבתו נערה לא בעינן שיהא הכסף בעין בשעת רצוי דנערה נהי דלית לה יד לקבל קידושיה מ"מ בת זכייה היא וכי מקבלה להו הרי היא כזוכה בכסף לאביה וכי שמע האב ונתרצה זכתה לו למפרע דזכין לאדם שלא בפניו וכן באומר לראובן זכה בכסף לאחותך ותתקדשי לי בו ושמעה ונתרצה הרי היא מקודשת למפרע משעה שזכה לה והאי נתרצה האב דאמרינן הכל הולך אחר שמיעה ראשונה כלומר שאם כששמע תחלה נתרצה נתקיימו הקידושין אע"פ שצווח אח"כ ואם כששמע תחלה צוח נתבטלו אע"פ ששתק אח"כ. וכ"ת כיון דנתרצה האב מקודשת הא דאמרינן בפ"ק אומר אדם לבתו קטנה צאו וקבלי קידושיך מדברי רבי יוסי ברבי יהודה למה לי מדברי ר' יוסי אפילו רבנן נמי שהרי נתרצה האב ואיכא למימר דאלו מדין נתרצה האב דאמרי' הכא הא פרישנא דלא מהני עד דלהוו מעות בעין בשעת רצוי ולכי שמע דלישתוק ולרצי אבל באומר לבתו צאי וקבלי קידושיך מכיון שקבלה קידושיה גמרו הקידושין אף על פי שלא נתרצה האב אח"כ כלל ואין המעות בעין והיינו דאיצטרכינן למיתי עלה מרבי יוסי ברבי יהודה כדפרישנא התם:

ואיכא דקשיא לי' א"כ כי לא נתרצה האב נמי תהא צריכה גט דניחוש שמח מתחלה אמר לה אביה צאי וקבלי קידושיך דהא דכותה אמרינן לקמן בעובדא דהנהו דהוו שתו חמרא תותי ציפי דבבל דאקשינן וליחוש שמא עשאו לאב שליח ומפרקינן לא חציף איניש למעבד אבוה שליח וא"כ הכא דליכא חוצפא ניחוש שמא אמר לה צאי וקבלי קידושיך. ואיכא דאמרי דאין הכי נמי דחיישינן להכי וחדא מנייהו נקט. א"נ דהכי קאמר שמא נתרצה האב או קודם הקידושין שאמר לה צאי וקבלי קידושיך או לאחר הקידושין ולא נהירא דמאי דקאמר חדא מינייהו נקט ליתא דכל כה"ג הוה ליה לפרושי שהרי הדין תלוי בזה כשלא נתרצה לחוש לשליחות ודקאמר דבכלל לשון נתרצה הוא ליתא נמי דלא משמע לישנא הכי כלל. ותו לקמן אמרינן אפילו למ"ד חוששין שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא אמרינן ואפי' הכי פרכינן ודילמא אירצי קמיה מעיקרא אלמא אין במשמע נתרצה הבן אלא רצוי דבתר קידושין ודכות' נמי בנתרצה האב ותו דבהדיא משמע בירושלמי דלא חיישינן לשליחות ואם לא נתרצה האב אינה צריכה גט דאמרינן נתקדשה שלא לדעת מעשה היה ובא אביה ועקר קידושיה כלומר לפי שלא נתרצה ולא חששו לשמא אמר לה צאי וקבלי קדושיך מעיקרא:

והנכון דהא דלא חיישינן הכא לשליחות משום דלקמן שהיו הקידושין ע"י אביו שהוא בן דעת יש רגלים לחוש שהרי כל אדם יודע שאין האב מקבל קידושין לבנו ולא היה טועה לקבל קידושיו אלמלא שעשאו שליח דשדוך אבל הכא קטנה דלאו בת דעה עבידא דמקבלא קידושין שלא מדעת אביה דאיהי סברא דיכלה לקידושי נפשי' דנשי לאו דינא גמירי וכ"ש קטנה:

אמר רב נחמן והוא ששידכו. פירוש אבל לא שידכו לא חיישינן שמא נתרצה האב ואינה צריכה גט ועולא אמר דאפילו שדכו אינה צריכה לא גט ולא מיאון ומסתברא דלא פליגי אלא מסתמא אבל היכא דודאי נתרצה האב דכולי עלמא מקודשת ואע"ג דלא שדכו דלשמא נתרצה האב לא חיישינן וכיון דליכא גט לא טעו באחותה ואינה צריכה מיאון וכו' ומסתברא נמי דהוא הדין בנערה שאם נתרצה האב מקודשת ומסתמא צריכה גט לשמואל שמא נתרצה האב בששדכו אלא דבנערה לא בעינן מיאון שאין מיאון בגדולה וכ"ת יאמרו קדושין תופסין באחותה אנן מאי דאפשר לתקוני מתקנינן ודלא אפשר לתקוני לא אפשר. ולא עוד אלא דבנערה לא בעינן שיהו המעות בעין בשעת הרצוי כדפרישנא לעיל. וכן דעת מורי רבינו נר"ו ועיקר:

מתיב רב כהנא וכלן אם מתו או אם מיאנו עד וקתני דבעיא מיאון. פירוש וקשיא לעולא דאמר שאפי' מיאון אינה צריכה. וכ"ת יליקשי נמי לרב דאיהו קאמר שצריכה גט ומיאון ואלו מתניתין קתני מיאנו או נתגרשו אלמא כל שיש מיאון אין שם גט ובתו דקידשה נפשה מיאנה בלחוד ולא נתגרשה. תירצו בתוספות דמסתמא פריך לכולהו והכי קא פריך וקתני דבעיא מיאון ובמיאון סגי לה וקשיא לכולהו והיינו דלא אמרינן וקשיא לעולא. וא"ל דבשלמא לרב לא קשיא דאי הו מוקי' מתניתין כשלא שדכו שאינה צריכה גט ואפילו הכי הצריכוה מיאון גזרה אטו יתומה ולחומרא אבל לעולא קשיא על כרחין כנ"ל:

הוא מותיב לה והוא מפרק לה דמתניתין מיירי בדקידשה נפשה אחר שנעשה בה מעשה יתומה בחיי אביה דהיינו אחר שנשאה אביו לאחר ונתאלמנה ממנו ויצאה מרשות אביה שדינה כיתומה גמורה שצריכה מיאון וסגי לה מיאון:

דף מה עמוד א

מת זה שנתקדשה לו שלא לדעת ונפלה לפני אחיו בעודה קטנה או נערה אר"ה א"ר עשה בה היבם מאמר צריכה גט וצריכה חליצה וצריכה מיאון ופרישנא צריכה גט שמא נתרצה האב בקידושי שני ואשה גמורה היא וצריכה חליצה שמה נתרצה האב בקדושי ראשון והוי יבמה גמורה של זה וצריכה מיאון להכרזה שלא יטעו בקדושי אחותה שמא לא נתרצה האב לא בקידושי ראשון ולא בקידושי שני זו פנויה גמורה היא וקידושין תופסין באחותה וכשרואין העולם שנותן לה גט כסבורין שהיא גרושה גמורה ושאין קדושין תופסין לו באחותה להכי אתי מיאון להכריז שאין קידושיה גמורין ואין הגט בא אלא משום הספק וקשיא לן אי משום הודעה והכרזה שלא יטעו באחותה למה לי מיאון הא כיון דאיכא חליצה מידע ידעי דלאו גרושה היא אלא ספק חלוצה וקידושיו תופסין באחות חליצה דהא כ"ע ידעו דאחות חלוצה קדושין תופסין בה כדאמרינן בסמוך תדע דהא קיי"ל יבם שעשה מאמר ביבמתו צריכה גט למאמרו וחלוצה לזיקתו ולא מצרכינן לה מיאון שמא יאמרו אין קדושין תופסין באחתו כיון דאיכא חליצה תו לא טעו ומאי שנא הכא דצריכא מיאון ואיכא דמתרצי דהכא חיישינן דלמא איכא דידע בגט ולא ידע בחליצה ואתי למטעי אבל השתא דאיכא תרתי חליצה ומיאון כולי [עלמא] ידעי ואי איכא מאן דלא ידע אנן כל מה דאפשר לתקוני מתקינין והתם דסגי ליה בגט למאמרו וחליצה לזיקתו משום דגדולה היא ולא שייך בה מיאון ואלו היתה קטנה הכי. נמי שצריכה מיאון גם כן. ולא נהירא:

אבל הנכון דהכא אפילו מאן דידע בחליצה טעי בגט לדונ' בגרושה דבשלמא ביבם דעלמא הנותן גט למאמרו ליכא למטעי אפי' למאן דלא ידע בחליצה דהא גט יבמין הוא ומתוך לשונו מוכח שאינה גרושה אלא חלוצה דהא קרי לה יבמה ומפרש גופיה שנותן גט למאמרו אבל הכא שאנו מצריכין לה גט משום חשש שהיא אשתו גמורה שנתרצה האב בקידושיו ולא בקידושי אחיו הרי לשון הגט כלשון הגט שעושה איש לאשתו ואינתתיה קרי לה והרואה אותו אע"פ שראה בחליצה אומר קמו בהו רבנן בקידושי ראשון וידעו שלא נתרצה האב בהן ולא היתה אשתו כלל וחליצה דעבדי בטעות היא ובקדושין של זה נתרצה האב וגרושה גמורה היא דאי לא גט יבמין היה עושה אותה ולפיכך צריכה מיאון מיהו בנערה דלא אפשר במיאון סגי לה בחליצה דמאי דאפשר לתקוני מתקנינן והשתא לפום האי שיטתא העושה מאמר ביבמתו גמורה אפילו היא קטנה אינה צריכה מיאון בחליצה וגט סגי לה שגיטה מוכיח עליה היה. נכון. רבינו הגדול ז"ל:

והקשה הראב"ד ז"ל למה לי למימר הכי שמא לא נתרצה האב לא בקדושי ראשון ולא בקדושי שני בלאו הכי נמי מצי למימר שמא נתרצה האב בקדושי ראשון והוי חליצתו גמורה וקידושיה תופסין באחותה והרואים הגט יאמרו אין קדושין תופסין באחותה ותירץ דאלומי אלים קושיא דאפילו מי שסבר שאין קדושין תופסין באחות חליצה איכא למיחש שמא לא נתרצה האב בשניהם ופנויה גמורה היא וקדושין תופסין באחותה ואינהו נדייני לה בגרושה או בחליצה ואמרי דאין קדושין תוספין באחותה ולא נהירא. ואחרים תרצו דאיהו בעי למימר דזימנין דלא תפסי קדושין באחותה בין לראשון בחייו בין לשני אחריו לפי שלא נתרצה האב בקידושי שניהם ואינהו כי חזו לחליצה דייני לה כאשתו של ראשון ויאמרו שלא תפסי קדושין בחייו באחותה. כי חזו לגט דייני לה כגרושה ואמרי שאין קדושין תופסין לזה באחותה ויבא טעות לעולם בקדושי שניהם באחותה ונכון הוא:

והרב בעל המאור ז"ל תירץ דאלו נקט שמא נתרצה האב בקדושי ראשון זימנין דכי אמרי עלמא אין קדושין תופסין ליבם באחותה דהוי הכי קושטא דמלתא כגון שנשאה יבם שלא לדעת אביה דאי אמרה נתרצה האב בקידושי ראשון יבמה גמורה היא וכשנשאה יבם אפילו בעל כרחי של אב הרי היא כאשתו גמורה וגט דיהיב לה גט מעליא הוא ואין קידושין תופסין באחותה אבל השתא דאמרינן שלא נתרצה האב בקידושי שניהם אין במעשה שניהם כלום ופנויה גמורה היא וקדושין תוספין באחותה. וגם זה נכון. והלכתא כרב הונא דליכא מאן דפליג עליה:

הנהו בי תרי דשתו חמרא תותי ציפי בבבל כו'. עד אמר רבינא אפי' למ"ד חוששין שמא נתרצה האב נתרצה הבן לא אמרינן פי' האי עובדא בדשדיך הוה דאי לא ליכא מאן דאמר נתרצה האב וכ"ש נתרצה הבן ופרכינן וליחוש דלמא שליחא שוויא פירוש דלמא שליחא שוויא בעדים והלכו להם למדינת הים דבלאו הכי לא מהימן שליח גופיה דהוה שליח כדכתיבנא לעיל והא דחיישינן הכי משום דשדיך ורגלים לדבר לחוש שאין אדם מקדש אשה לבנו שלא מדעתו ומפרקינן לא חציף איניש לשווייה אבוה שליח משמע מהכא לכאורה דבאינשי דעלמא דליתיה להאי טעמא שקדש אשה לחברו דחיישינן דלמא שליחא שווייה להצריכה גט מספק ואע"ג דלא טען שליח כ"ש בטעין ודוקא בדשדיך כי הכא. וי"ל דבאינש דעלמא פשיט לן טפי דדילמא עביד מנפשיה ובאבוה הוא דהוה חיישינן אי לאו האי טעמא וזה נכון אלא שראוי להחמיר:

דף מה עמוד ב

ופרכי' ודלמא ארוצוי קמיה מעיקרא. פירוש וחזא האב דניחא ליה לבריה בקידושין אלו וכי קדש' ניהלה חשיב זכות וזכין לאדם שלא בפניו אא"כ שמענוהו מוחה אח"כ כששמע והכא הרי אינו מוחה ולפיכך אע"פ שכבר נתאכלו המעות לית לן בה דהכא ברצוי בן לא אתינא אלא מדין זכייה בין שנתרצה מתחלה קודם קידושין או אח"כ אבל ברצוי דאב בקטנה בעינן שיהו המעות בעין בשמת רצוי כדכתיבנא לעיל:

א"ל רבה בר שימי בפי' אמר רבינא דלא סבר לה להא דשמואל נראה מדברי רבינו אלפסי ז"ל דהכי קאמר אין לנו לחוש לכל זה דרבינא לית ליה דרב ושמואל שאפי' ידענו בבירור שנתרצה האב כששמע אינו כלום וכ"ש כשנתרצה הבן. לפיכך כתב הוא ז"ל בין נתרצה האב בין לא נתרצה האב לא הוו קידושין וכן פירש ג"כ בעל הלכות ז"ל ואין דבריהם נכונים חדא דכי נתרצה האב מאי טעמא לא הוו קדושין תדע דהא בנתקדשה לדעת והלך אביה למדינת הים וטשאת שלא לדעת לא חששו אלא אם יבא אביה וימחה או לא הא אלו נתרצה נישואיה נישואין לתרומה ולירושה ויותר הוא מפסיד בנשואין מקדושין ומהני רצוי דידיה וכולה שמעתין נמי הכי רהיטא דלא איפלוגו אלא אי רתח אי איתנחא דעתיה ובירושלמי ג"כ שאמרו בא אביה ועקר קידושיה מכלל שאלו בה וקיים הם קיימים. ועוד דאכתי מאי דאהדר ר"ש תינח דלא חייש לרצוי דבתר הכי דלא מהני שליחות מאי איכא למימר דלינא למימר דאפי' עבדיה שליח ברא לאבא או שאמר האב לבתו צאי וקבלי קדושיך דלא מהני דהא ליכא לאסוקי אדעתה כלל אלא ודאי ה"ק דרבינא לא חייש לשליחות מסתמא דכוותה נמי אית לן לפרושי דה"ק דרבינא לית ליה דרב ושמואל למיחש שמא נתרצה האב מסתמא אבל בודאי נתרצה מידה דהוו קדושין ואפילו בדלא שדיך וזה פשוט ואין בי בית מיחוש וכן נראה מפירוש רש"י ובעלי התוספות ז"ל. ומסתברא דסתמא נמי הלכה כרב ושמואל דרב הונא ורובה דאמוראי כוותיה ס"ל וכוותיה נקטינן ולחומרא ולא כעולא ורבינא לקולא ויש מי שפסק כרבינא לקולא דבתרא הוא ולא נהירא לן:

הוא אמר לקריבי והיא אמרה לקריבי כו'. עד דלא טרח. יש אומרים דהאי עובדא בשדיך לקריביה הוה דאי לא בלאו טעמא דאביי ורבא לא הוה חיישינן לנתרצה האב ולא משמע מגופא דעובדא כלל דהוה שידוכין בקרביה אלא דשידוכין מ"ט בעינן להו משום גלוי דעחה דניחא ליה הא גלי הכא דעתיה טפי כנ"ל. והלכתא כרבא לפום פשטא דמילתא הא דאביי ורבא כרב ושמואל שייכי דאי לאו הני טעמי הוו חיישינן לשמא נתרצה האב אלא שיש לדחות דשאני הכא שהיה אנוס בקדושי קרובה ואי לאו הני טעמי בכי הא חיישינן שנתרצה ובנתרצה ודאי מהני ושלא כדברי רבינו אלפסי ז"ל:

נתקדשה לדעת והרי קידושי תורה והלך אביה למדינת הים ועמדה ונשאת שלא לדעת וכל נשואי קטנה שלא ברצון אביה כמאן דליתנהו דמי ואין לה אלא דין ארוסה מי חיישינן הכא שנתרצה האב בנשואין או לא רב אמר אוכלת בתרומה עד שיבא וימחה פירוש דכיון דארוסה גמורה הוא מן התורה ראויה היא לאכול בתרומה מן התורה. דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה ואין אסורה אלא מדרבנן הלכך תלינן לקולא בדרבנן ואמרינן דנתרצה האב ואכלה רב אסי אמר אינה אוכלת שמא יבא אביה וימחה ונמצאת זרה אוכלת בתרומה למפרע פי' לאו דוקא זרה דהא מדאורייתא מיכל אכלה כיון דקדושיה מן התורה אלא אשגרת לשון בעלמא נקט וה"ק ונמצאת זרה דרבנן אוכלת בתרומה למפרע שלא כדין. וזימנין דהוה זרה גמורה כגון שנמצאת בה סמפון ומחל הוא ע"מ שלא ימחה אביה בנשואיו דכי אתי אביה ומחי בטיל תנאה והוו קידושי טעות למפרע והוי זרה כנ"ל כתב בעל הלכות ז"ל קטנה דאיתיה לאבי' במדינת הים ואנסיבת אמה איתשאילת הא מילתא כמה זימנין קמי רבנן דשפיר עבדא אמא דנשואי' תקינו לה רבנן להם דומיא דיתומה כו':

אבל בעלי התוספות ז"ל מחמירין ואומרין דלית לה למעבד הכי ואי עבדא לא שרינן לה לבעלה ואסורה לישב תחתיו ולשמשו דחיישינן שמא יקדשנה אביה במדינת הים לאחר. וכי תימא והא בת כהן ועבד כהן שהלך הוא למדינת הים אוכלים בתרומה ולא חיישינן שמא קדש הכהן בתו לזר או מכר עבדו. הא לא קשיא דשאני התם דלא עביד הכי שלא יהא מכשילן שהרי הניחן אוכלים בתרומה אבל הכא פנויה הניחה ובדעתו שאינה יכולה להתקדש שלא מדעתו ותו דהתם לא חיישינן שמא מת או קדש או מכר משום דנוקמינהו אחזקיהו דאכלי בתרומה אבל הכא לית ליה חזקה להך ואע"ג דלית לך למיחש שמא קדש אית לן למיחוש שמא יקדש כדאמרינן התם בגיטין. שמא מת לא חיישינן שמא ימות חיישינן ואע"פ שיש לומר דנימא כל שעתא ושעתא עדיין לא קדש כי אמרינן הכי למאן דאית ליה חזקה אבל זו אין לה חזקה שכיון שעומדת ברשות אביה אינה בחזקתו של זה כלל עד שנתירנה לו והדבר ראוי להחמיר בו:

הוה עובדא וחש לה רב להא דרב אסי. איכא מאן דסבר אפילו הכי הלכתא כרב דהא אשכחן דכוותה במסכת מגילה דאמרינן רב אמר מגילה בזמנה קורא אותה ביחיד שלא בזמנה בעשרה ורב אסי אמר בין בזמנה בין שלא בזמנה אין קורין אותה אלא בעשרה הוה עובדא וחש לה רב להא דרב אסי ואפ"ה קיימא לן כרב דאמרינן הקורא במגילה הכתובה בין הכתובים לא יצא וה"מ בציבור אבל ביחיד יצא אלמא דנקראת ביחיד כרב ולא חיישי למאי דחש רב לדרב אסי ולאו ראיה היא דהתם לא חש רב לדרב אסי אלא לכתחלה אבל בדיעבד מודה דיצא כאידך דאמרי' דביחיד יצא בדיעבד דהקורא דיעבד משמע הלכך בהא דשמעתין חיישינן לדרב אסי לחומרא ואינה אוכלת. ומודה רב לענין ירושה שאם מתה אינו יורשה אוקי ממונא בחזקת מאריה וה"ה דלית לה כתובה דמן הנשואין מיניה ואינה חייב בקבורתה ויורשיה קברי לה:

דף מו עמוד א

נראין דברי תלמיד. פי' לאו היינו רבי ירמיה דאמרי' בברכות דאמר ליה לרב מי בדלת לה דאמרינן התם רב הונא חבר דרב הוה והכא קרי ליה תלמיד אמר רבא מאי טעמא דרב הונא הואיל ונעשיה בה מעשה יתומה בחיי האב פי' ואי לאו דניחא ליה בכל דהוא ואירצי בקידושיה ונישואיה לא הוה שתיק כולי האי ומסתברא דכיון דיהיב רבה טעמא דמסתברנדברי רב הונא הלכתא כוותיה ואין נראין דברי תלמיד ומיהו דוקא בדשדיך. כנ"ל:

אתמר נערה שנתקדשה לדעת אביה כך הנוסחא בספרים ויש שמחקו אותה גירסא וכתבו קטנה דמשמע להו דבנערה דכ"ע אין האב צריך לעכב בפירוש שאין חוששין בה לנתרצה האב דמרתח רתח בהאי דעבדא כיון שיש בה דעת. ולא נהירא כדכתיבנא לעיל והכא נערה גרסי' דהא הכא בנתאכלו המעות עסקינן דומיא דהא דמותבינן עלה דהוו קדושי ביאה דליתה בעולם אלא ודאי כדאמרן ובנתאכלו המעות לא אפשר בקטנה לחוש לנתרצה האב ואפי' מתרצה לא מהני כדכתיבנא לעיל אלא ודאי נערה היא:

פיתה שלא לשם אישות קרא בעיא אמר רב נחמן בר יצחק לומר שמשלם קנס כמפותה..תמיהא מילתא כיון שהאב רוצה בקדושיה ויכול לקדשה בע"כ למה משלם קנס מפני עיכובא שהרי אין המפתה משלם קנס אלא כשלא יכנוס אבל זה כונס הוא. ואיכא דמתרצי שהאב אומר הריני רוצה אם היא רוצה וכיון שכן ה"א דכיון דבדידיה תלא רחמנא ואין העכבה מצדו ממש אע"פ שתלה רצונו בה שוב אינו משלם קנס קמ"ל אם מאן ימאן מ"מ היא ג"כ יכולה לעכב לכנוס ומשלם קנס. ולא נהירא דהא כל כמה שאין האב רוצה לגמרי ותולה הדבר ברצונה כשהיא אינה רוצה אף הוא אינו רוצה ועכבה משלו איכא וראוי זה קנס מחמת עכוב האב לחוד ומאי מהני עכובא דידה. ותירץ רבינו הגדול וז"ל דהכא מיירי כגון שאמר האב בשעת העמדה בדין רוצה אני ובאה היא אחר כך ואמרה איני רוצה וחזר האב ואמר איני רוצה לקבל קידושיה בעל כרחה וחוזר ותובע קנס. אי נמי שכיון שאמר האב רוצה אני מת או שבגרה והיא אינה רוצה ואינו יכול לכנוס אלא מדעתה דאי משום האב לא מיבעיא בשמת או בגרה קודם שיחזור בפירוש אלא אפילו בעודה נערה והוא קיים שחוזר ואומר איני רוצה לא כל הימנו לחזור בו מכיון שאמר בב"ד רוצה אני מיד נפטר הלה אע"פ שלא יכנוס אבל השתא יש לה רשות לעכב הרי הוא משלם קנס לאב או לעצמו מחמת עכבה שלה:

ואמרינן פיתה לשם אישות קדושין למה לי אמר אביי צריכא קדושין לדעת אביה פי' קרא מיירי בשלא נתרצה האב בפי' באותה קדושין ואע"ג דחיישי' שמא נתרצה האב להצריכה גט אמרה תורה שאין לו לקיימה לה עד שיקדשנה קדושין גמורין כרצון האב או שיתרצה האב בפי' בקדושין ראשונים דהוו להו כקידושין דהשתא והשתא אביי מתרץ אליבא ורב לסיועיה למימרא דהא לא תקשי ליה דאיהו כרב הונא ורב ס"ל דבין היא בין אביה יכולין לעכב וכן הלכה ותו לא מידי:

מתניתין התקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי בזו כו'. אוקימנא מתני' בדלא חשיב פרטא עד שיאמר קדושין לכל אחת ואחת כר"ש דבעיא התם גבי קרבן שבועת הפקדון שבועה לכל אחד ואחד וכו' והא דקתני סיפא היתה אוכלת בגמרא מפרשא היכא קאי וכל מאי דאמרינן במתני' אינה מקודשת לפי שאינה שוה פרוטה היינו שאינה מקודשת קדושי ודאי אבל בקדושי ספק איכא לשמואל דאמר בפ"ק חוששין שמא שוה פרוטה במדי:

גמרא היתה אוכלת אהייא אילימא ארישא מאי איריא אוכלת אפי' מנחת נמי. פי' דאפילו במנחת נמי אינה מקודשת עד שיהא באחת מהם שוה פרוטה דהא פרטא הוו דהתקדשי לי בזו קאמר בכל חדא מיניי' ולא מצטרפי אהדדי אלא אסיפא דקתני כללא בזו ובזו ומאי עד שיהא בא' מהן בכל אח' ואח' מהן דאע"ג דכיילינהו לכלהו כחדא דעתו לקדשה באיזו מהם ששוה פרוטה דלא גמרי קדושין עד דמטו כולה לידה וכי מטי כלהו לידה מיקדשא אפי' בקמייתא דשוויי' פרוטה: דאכילתיה ואמאי יהא מלוה היא דהא כיון דלא גמרי קדושי הוה לה מלוה כך הנוסחא בקצת הספרים. וה"פ דכיון דעבד כללא אין דעתו שיגמרו הקדושין עד שיפסיק לשונו ויגיעו כולם לידה וכי אכלתה לקמייתא עדיין לא גמרו קידושיו ופקדון הוא אצלה וכי אכילתה שלחה יד בפקדון ואיתעבידא מלוה גבה וכי מטו כולהו לידה דגמרי קידושי קמייתא מלוה היא גבה וא"כ היכי מיקדשא בה דהא אמר רב המקדש במלוה אינה מקודשת. ואיכא למידק מאי קשיא ליה דהא רב לא קאמר אלא במקדש במעות שנתן לה בתורת מלוה אבל הכא תמרה קמייתא לקדושין גמורין ניתנה אלא שקובע לה זמן שלא תתקדש בה עד שיגיעו האחרות לידה והויא לה כההיא דאמרינן לקמן במכילתן האומר לאשה התקדשי לי בכסף זה לאחר ל' יום דלכי מטא ל' יום מקודשת אע"פ שנתאכלו המעות דכיון דבתורת קדושין יהבינהו ניהלה כי אכלה דידה אכלה ואיכא למימר דלא אמרינן כי אכלה דידה אכלה אלא כשגמר לשון קדושין והפסיק דבורו דהשתא אע"ג דלא חיילי קדושין מהשתא אלא לאחר זמן כיון דבתורת קדושין יהבינהו ניהלה סתם כי מטו לידה דידה אינון דאי גמרו קדושין הוו מתנה לשם קדושין ואי לא גמרי משום דהדרי בהו להוו מתנה גמורה ואינם חוזרים הלכך אית לה רשות לאפוקינון מהשתא וכי אכלתינהו לאו מלוה היא כלל ולפיכך מתקדשת בהן לאחר ל' יום אבל הא דהכא כי מטיא קמייתא לידה לא גמר לשון קדושיו ולא הפסיק לשונו וכיון דכן לא יהיב לה רשותה לאפוקינון עד סוף דבריו ופקדון היא בידה בנתים וכי אכלה לאו דידה אכלה והויא לה מלוה גבה. ואי דמיא ההיא דאומר לאשה התקדשי לי בכסף זה לאחר שלשים יום להא דלקמן בשמעתין דמיא דא"ר שאם אמר לה התקדשי לי באלו והיתה אוכלת ראשונה ראשונה מקודשת אפילו בקמייתא דכי אכלה דידה אכלה מכיון שאמר לה באלו בעודן בידו גמר לשון קדושין אלא דלא חיילי קידושי עד דמטי לידה ומשום הכי כי מטיא לידה קמייתא זכיא בה לאנפוקה ודידה אכלה ולא הוי מלוה ואין זה של משנתינו דומה אלא לההיא דמקדש את אחותו דאע"ג דלא הדר' בהו לא אפשר דתפסי קדושי כלל וכן בזה שאמר בזו בזו ובזו דהוי כללא ומקדשא בכלם כי אמר בזו ונתן לה לא אפשר דחיילי קידושי אע"ג דלא הדרי בהו שהרי אינה מקדשה אלא בכלם ומשום הכי מדמינן להו אהדרי בסמוך וזה מבואר:

רב ושמואל דאמרי תרוייהו לעולם ארישא כו'. רב אמי אמר לעולם אסיפא ומאי עד שיהא באחד מהן שוה פרוטה עד שיהא באחרונה שבהן. פי' אבל בקמייתא דאכלתיה לא מקדשא מטעמא דקושיין דהוה לה מלוה:

אמר רבה שמע מינה מאוקימתא דרבי אמי דקאמר דתנא קתני דבאחרונה מקודשא ולא בראשונה שאכלה שמע מינה תלת מקדש במלוה אינה מקודשת דהא מה"ט לא מיקדשא בקמייתא וש"מ מלוה ופרוטה דעתה אפרוטה דהא מיקדשא בבתרייתא אע"ג דיהיב לה נמי קמייתא דהיא מלוה:

דף מו עמוד ב

ושמע מינה מעות בעלמא חוזרין. פי' מעות בעלמא גבי מקדש אחותו ואפי' בלא חזרה לא חיילי קדושין שחוזרין לבעל ודידיה נינהו ופקדון הם בידה כרב ולאפוקי ההיא דאחר ל' יום דאפי' רב מודה דמעות אינם חוזרין והוו להו מתנה גמורה אי הדרי בהו או מתנה לשם קדושין כיון דבלא חזרה חיילי קדושין מה שאין כן במשנותינו דבראשונה לא מיקדשא לע לם אע"ג דלא הדרי בהו ולפיכך מעות חוזרין והא דאשמועי' דתנא דמתני' סבירא ליה לפום אוקימתא דרב אמי דמעות בעלמא חוזרין פירש"י ז"ל דשמעינן ליה מדחשיב תנא לראשונה מלוה אלמא לאו דידה הוא אלא פקדון הוא בידה מן הבעל ואי הדר ביה הדרא ליה וכרב דאמר במקדש אחותו דמעות פקדון מכיון דלא גמר קידושי' דאי אמרת במקדש אחותו מעות מתנה וכיון דלא גמרי קדושי' לא בעי' לאהדורינהו הכא אמאי לא מיקדשא בקמייתא דאכלה דדידה אכלה וכ"ת דהיא הנותנת שלא תתקדש בה כיון שהיא מתנה ושלה היא לגמרי טפי ממלוה הא ליתא דאפילו לשמואל הכא ליכא למימר מתנה גמורה דהתם הוא במקדש אחותו שלא גמרו קידושיו כלל אבל הכא שגמרו קידושיו ודאי לשם קדושין נתנם ודין הוא שתהא מקודשת אפילו בראשונה אלא ודאי דמתניתין לרבי אמי כרב אזלא ולא כשמואל כך נראה מתוך פי' רש"י ז"ל:

והקשו עליו א"כ אכילו לרב נמי היכי שמעינן דמעות בעלמא חוזרין ולא הוו מתנה דלעולם אימא לך דהתם כיון שלא גמר קידושיו ואיכא למימר לשם מתנה אמרינן לשם מתנה כשמואל אבל הכא דליכא למימר מתנה שהרי גמר קדושיו מודה שמואל דלא אמרינן מעות מתנה אלא לשם פקדון או לשם קדושין ועוד שמואל גופיה אמאי לא אוקים מתני' כר' אמי ואסיפא קאי וקמייתא פקדון ולא דמי לאחותו דהויא מתנה מטעמא דכתיבנא והא עדיפא ליה ממאי דאוקמה ארישא דהויא אוקימתא דחיקתא ועוד כיון דאמר מר"ן ז"ל דלשמואל כיון שגמר קידושיו במשנתינו אמרת דלשם קדושין יהבינהו אע"ג דבדידה בלחוד לא חיילי קדושין א"כ תיקשי לן מתני' לכ"ע ואפי' לרב ואמאי הויא קמייתא פקדון כלל נימא לשם קדושין הוה כיון שגמ' קדושיו ותתקדש בה דהא ע"כ לא איפליגו רב ושמואל במקדש אחותו אלא משום דליכא למימר בה דלשם קדושין נתן אבל כל היכא דאיכא למימר לשם קדושין לשם קדושין אמרי' ולא לשם פקדון ולא לשם מתנה:

ויש לתרץ על דברי רבי' ז"ל ולומר דאיהו ה"ק דמתני' למקדש אחותו דמיא כדכתיבנא לעיל דבלא חזרה לא תפסי קדושין מה שאין כן במקדש לאחר ל' יום ובאומר התחדשי לי באלו הלכך אלו הוה סבירא לן דבמקדש אחותו מכיון דלא אפשר דחיילי קדושין אפי' בלא חזרה מעות מתנה ולא פקדון דין היא שנאמר במשנתינו שתתקדש בראשונה לבדה וגם שתצטרף עם האחרונות להשלים שוה פרוטה דהא אפיקתה בקמייתא מפקדון ולאו דבעל היא כלל וכי אכלה דידה אכלה מאי אמרה מתנה גמורה היא שלה כי התם ודאי ליכא למימר מכיון דאפיקתה מפקדון דכיון דאפשר בשום צד דגמרי קידושי וחיילי לאו מתנה גמורה היא אלא מתנה לשום קידושין ומכיון דחזינא דלא מיקדשא בקמייתא ולא מיקדשא נמי בהדי אידך על כרחין בעלמא במקדש אחותו מעות פקדון ומשום הכי הוו פקדון נמי במשנתינו וכי אכלה דבעל אכלה ומלוה איתעבידא גבה ולא חזיא לאיקדושי בה באנפי נפשה ולא לאיצטרופי בהדי אידך והיינו דלא אוקמה שמואל אסיפא לדידיה כיון דבעלמא אין מעות חוזרין הכא כי אכלה דידה אכלה ולשם קידושין ואיצטרופי מצטרפי ואם יש בכולם שוה פרוטה מקודשת דליכא למימר דלא תצטרף אלא למ"ד והיינו דאקשינן בריש שמעתין והא מלוה היא דכיון דלא גמרי קדושין הויא לה מלוה משום דמשמע לן דבעלמא מעות חוזרין כיון דלא גמרי קדושין וכי תימא והא מנלן דלמא התם מעות מתנה כשמואל והכא מתנה לשם קדושין והיכי קרינן לה מלוה להדיא איכא למימר דעל כרחין מתניתין דייק הכי דקתני באוכלת אם היתה אחת מהן דאלמא הראשונות אינם מצטרפת ועל כרחיה חיינו משום דהוה מלוה דאלו ס"ל בעלמא מעות מתנה הכא דין הוא שיהו מצטרפות:

ומאי דנקטינן בידן דכיון דלא גמרי קדושין לאו היינו ראייה דידן דהוו מלוה דהתם נמי לא גמרי קדושין ואינה מלוה אלא ראיה דידן מדלא מצטרפי דאלמא הלואה היא ומעות חוזרין. ויהבינן טעמא למתניתין דמשום הכי חשיב לה מלוה וסבר דמעות חוזרין משום דלא גמרי קדושין ולא הפסיק לשונו ובלא חזרה נמי לא חיילי קדושי' בה אע"ג דמטי לידה כדפרישנא לעיל:

ויש מיעוט נוסחאות ישנות דלא גרסי דכיון דלא גמרי קדושי הויא לה מלוה אלא הכי גרסי והא מלוה היא ואמר רב וכו' וזו ישרה מאד מסייעת לפירושיו ושאר הלשון הנוסף בשאר הנוסחאות לשון מר רב יהודאי גאון בפירושא דלישנא דגמרא. ואשכחן דכותא בשאר דוכתי ונתקיים בזה פירושו של רש"י ז"ל על נכון:

ויש מפרשים שמועתינו בדרך אחרת דהכי אמרינן שמע מיני' מעות בעלמא חוזרין מדמפלגי' במתניתן בין אוכלת למנחת אלמא מעות חוזרין והלואה היא ומשום הכי כי לא אכלה ומנחא קמה מצטרפא בהדי אידך דהא דידיה היא וכי אכלה לה שלחה יד בפקדון ונעשים מלוה ואינה מצטרפה בהדי אידך דאלו הוה סבירא ליה דבעלמא הוה כיוצא במשנתינו מעות אינם חוזרין אם כן הכא מאי שנא בין מנחת לאוכלת דאי מתנה גמורה הות קמייתא דלא גמרי בה קדושי אפילו מנחת נמי לא תצטרף עם השאר דהא דידה היא זו קמייתא לאו מתנה גמורה היא אלא מתנה לשם קדושין ומשום הכי במנחה מצטרפי אם כן אפילו באוכלת נמי תצטרף דהא על כרחין כל היכא דאמרת מעות אינם חוזרין לא סגיא דתהוי אלא מתנה גמורה או מתנה לשם קדושין ולא הוה פקדון ומלוה כלל. ונכון הוא:

ואיכא דקשיא ליה היכי מייתינן ראיה מקדושי אחותו להא דהכא כלל דשאני התם מטעמא דמפרש בה דאדם יודע שאין קדושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשם מתנה. והא לא קשיא דהא לרב כל דכן הוא דכיון דהתם דלא גמרי נשואי כלל הוו מתנה כל שכן דזו דסוף סוף דגמרי נשואין ודעתו קרובה דהוו מתנה וכיון דבהא חזינן ממתני' דלא היו מתנה כ"ש דבההיא לא הוו מתנה ומאי דאמר רב אדם יודע לאו דוקא דהא במתניתין לא שייך לומר אדם יודע ואתיא כרב דאמר רב מעות חוזרין אלא ודאי לאו דוקא והכי קאמר דעתו של אדם בקדושין דכל היכא שלא יגמרו קדושין אפילו בלא חזרה אע"ג דמטי כספא לידה שיהא הכסף פקדון אצלה ויחזרו אצלו ולא יהיב לה רשות להוציאם וכדכתבינא. אבל אדם יודע דקאמר שמואל אתי שפיר כפשטה דאע"ג דיודע בודאי שלא יהנו מעשיו ואין מיקרבי אהדדי גומר ונתן לה מתנה ומשום הכי דיק מינה רבא דכל שכן שהיה לו ליתנם במתנה במשנתינו שאינו יודע כן ואפשר דמקרבי אהדדי וזה מבואר ונכון. וכיון דמתניתין לרב אמי אתיא כרב שמעינן דבמקדש אחותו הלכתא כרב:

והאי פלוגתא דרב ושמואל אשכחן להו דכוותה בעלמא בפ"ק דבבא מציעא הכיר בה שאינה שלו ולקחה רב אמר מעות יש לו דגמר ונתן לשם פקדון ושמואל אמר מעות אין לו אדם יודע שאין לו קרקע וגמר ונתן לשם מתנה וקשיא לן דהא במסכת ערכין ומייתינן לה במסכת גיטין איפליגו רב ושמואל במוכר שדהו בשנת היובל רב אמר מכורה ויוצאה כלומר יוצאה לבעלים ולא מהדר זוזי ושמואל אמר אינה מכורה כל עיקר והדרא ארעא לבעלים והדרי זוזי ללוקח ואמאי לשמואל לימא אדם יודע שאינה מכורה ביובל עמד וגמר ונתן לשם מתנה ואיכא למימר דהתם ליכא למימר אדם יודע דטעו וסבר דמכורה כבר קודם יובל הוא שיוצאה ביובל אבל מכורה ביובל עצמו לא תצא עד יובל אחרת הלכך לא גמר ונתן לשם מתנה ורב דאמר התם שאין המעות חוזרין לא קשיא להך דהכא ולההיא דמעות חוזרין דשאני הני דלא חיילי קדושי ולא חיילי זבוני כלל אבל בההיא דיובל חיילי זביני לגמרי אלא דרחמנא חמר דתהדר דומיא דמוכר אותו ערב שביעית והיינו דקאמר מכורה ויוצאה:

מתיב רבינא המפריש חלתו קמח אינה חלה. פי' רש"י ז"ל משום דכתיב עריסותיכם בעי' שתהא עיסה. וקשיא לן דאי מהאי טעמא הוא אמאי אינה חלה דקרא איירי בזמן חיוב חלה למימרא דמקמי הכי לא מחייב בחלה ומהו אם הקדימה קודם לכן נפטרה כדאשכחן גבי תרומה ומעשר דכתיב דגנך היינו אחר דיגון ומירוח שאינו חייב להפריש תרומה ומעשר עד שעת דיגון ומירוח ואפילו הכי אם הקדימו בשיבולים יצא ותרומתו תרומה וכדאמרינן התם מעשר ראשון שהקדימו בשיבולים פטור מתרומה גדולה כדכתיב והרמותם ממנו את תרומת ה' מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה ותרמות מעשר ואוקימנא בפסחים ובבכורות כשהקדימו בשיבולים ותרצו בתוספות דשאני תבואה דרבייה רחמנא מדכתיב והרמותם ממנו דאלמא מעשר שהקדימו בשיבולים הוי מעשר אבל גבי חלה דלא רבייה רחמנא אימא לא שאם הקדימו קודם עיסה אינה חלה. ולא מיחוור דכיון דשם תרומה אחת הוא אמאי לא גמרינן מההיא לתרומה וחלה:

והנכון כמו שפירש הרמב"ן זצ"ל דודאי חלה כתרומה ומעשר דגן. ומיהו בדגן מצינו שלשה זמני'. האחד קודם שהביאה שליש שהיא פטורה לגמרי ואוכל ממנה אפילו אכילת קבע ואם הוציא ממנה תרומת מעשר לא עשה ולא כלום ואינה תרומה כלל. והשני לאחר שהביאה שליש דקרינן ליה עונת המעשרות ואם הפריש ממנה תרומה ומעשר תרומתו תרומה אבל אינו חייב עדיין להפריש ויכול לאכול ממנו מן התורה אפילו אכילת קבע ומדרבנן אכילת עראי. והשלישי שעת דיגון ומירוח וזה הוא הנקרא גרנן למעשר דהשתא מחייב בהפרשה ואסור באכילת עראי מן התורה עד שיפריש וכנגד שלשה זמנים אלו יש בחלה דבעידו קמח הוי כתבואה שלא הביאה שליש שאין הפרשתו הפרשה וכשנתן מים לקמח הוי כעונת המעשרות שאם הפריש הוי הפרשה וכשהתחיל לגלגל הוי כמירוח שחייב להפריש ומשום הכי תנן שהמפריש חלתו קמח אינה חלה כלל וגזל ביד כהן:

ולשמואל אמאי גזל ביד כהן לימא אדם יודע שאין מפרישין חלה מקמח וגמר ונתן לשם מתנה. פי' דליכא למימר שלא אמרה שמואל אלא לגבי קדושי אחותו לחוד דהא בעלמא נמי אמרו בהכיר בה שאינו שלו כדכתיבנא לעיל:

ופרקינן דאין הכי נמי דדינא הוא דלא תיהדר לבעלים אלא גזירה דילמא מתקיל בה כהן דסבר דהויא חלה ואכל לה בטיבלה כדמפרש ואזיל ואקשינן היכי טעי בהא דהא אמרת אדם יודע. פי' דהא קבלת לה להאי קושיא דאדם יודע מכלל דמודית בה דהכי הוא. ומהדרינן דיודע ואינו יודע. פי' יודע קצת הדין ואינו יודע כלו יודע שאין מפרישין חלה מקמח בע"כ של כהן ואינו יודע הדין לגמרי שסבור דמשום טרחא דכהן הוא אבל מדעתו מפרישין הלכך בעלים ודאי נתנו לשם מתנה דהא ידעי ודאי דלא אפשר אלא מדעתו ואינם יודעים אם נתרצה הכהן וגמר ונתן לשם מתנה וכהן אחליה בין דיליה לדיליה לטירחיה וסבור כיון דמחל הויא חלה ואכיל לה בטיבלה שלא כדין ולהכי אמר רבנן דתיהדר. אבל ליכא למימר דקס"ד השתא דבעלים נמי ידעי דכהן נתרצה ואחליה לטרחיה והויא לה חלה דאם כן תו ליתא לקושיין דאדם יודע ולא גמר ונתן לשם מתנה כלל ודינא הוא דתהוי גזל ביד כהן דהפרשה בטעות הות ולמה לי טעמא דגזירה דאכיל לה כהן בטיבלה אלא ודאי כדאמרן. ועוד היכי הדר למפרך בסמוך אדם יודע והאמרת אדם יודע:

ואיבעית אימא לעולם כהן מצית ציית. פי' רש"י ז"ל משום דכהנים זריזין הן שאין נותנין תרומה ולא חלה לכהן עם הארץ. ויש לפרש דכהן מצית צאית להפריש חלה עליה שהרי הוא אוכל חלתו ואינו [מפסיד] (מפריש) כלום בהפרשה זו מה שאין כן בישראל שאם אתה אומר לו שיחזור ויתרום יש לו הפסיד ולא ציית בחד מנא ואתי למיכל עיסתי בטיבלא כסבור שהוא חלה מה שהפריש בה מקמח:

ואקשינן והא אמרת אדם יודע שאין מפרישין חלה מקמח ולשם מתנה נתנה אלמא לא טעי בה. ופרקינן דיודע שאין מפרישין חלה מקמח בע"כ של כהן אבל מדעתו מפרישין והוא סבור דכיון דקבלה כהן מיניה בקמח קבליה עליה ומחל טרחיה דאי לא הוה אמר ליה בהדיא ולא יתן לפני עור מכשול ואף הכהן טועה ומקבלי ממנו על דעת כן שיסבור במחילתו סגי ויכשול בה אי לאו דאמרינן ליה שלא תאכל עד שיפריש עליה ממקום אחר:

ופרכינן ולהוי תרומה ביד כהן ויחזור ויתרום. פי' לאו דוקא תרומה דהא לא אפשר אלא ה"ק תהיי דכהן ולא תהדר לבעלים כאלו היא תרומה ממש ולימא להו לבעלים שיתרום פעם שנית:

וקשיא לן כיון דאמרת דבע"ה יודע ואינו יודע ועל דעת חלה נתנה בטעוה למה חוזר ותורם ולא הדרא ליה. ותו הא הפרשה בטעות הוא ומדינא היא גזל ביד כבן ואמאי איצטרכינין תו למימר דטעמא דלא הדרא לבעלים משום גזירה דאכיל בע"ה עיסתו בטיבלה. ואיכא למימר דאנן הכי אקשינן נהי דתרומה בטעות הוה אמאי הדרא ליה והא מן הנקוב על שאינו נקוב נמי תרומה בטעות הות ואפ"ה לא הדרא ליה אלא אמרינן כיון שנתנה לשם תרומה תתקיים מחשבתו ותהא תרומה לכהן ויחזיר ויתרום ואף כאן נמי כיון שהוא טועה וסבור שהפרשתו הפרש בקבלת כהן נימא ליה שהיא תרומה כמו שהוא סובר ושיחזור ויתרום פעם שנית דהא צאית לן הכא כי היכי דצאית לן התם ומפרקינן דהתם בתרי מנא צאית לן אבל הכא (בחד) בתרי מנא לא צאית לן ולא במזיד אלא שטועה בעצמו דכיון שאנו מקיימין מחשבתו לומר לי שתרומתו תרומה כ"ש שיחזיק בדעתו הראשונה לומר שנתקנה עיסה מכיון שקבלה כהן ומחל טרחו ומשום הא דבעי' למימר השתא דלא ציית איצטרכינן אכתי לטעמא דאמרן לעיל דקסבר נתקנה עיסתו דבהא הוא דטעי השתא בדלא ציית לן כך פירש רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל ועיקר:

והא דאסקינן הכא דישראל בחד מנא לא ציית. איכא דקשיא ליה דהא ביבמות פרק הערל משמע דרב נתן בר הושעיא סבר דאפילו ישראל בחד מנא מצית ציית ומוכח התם דהלכתא כותיה ודלא כרב חסדא דפליג עליה התם ואמר דבחד מנא לא ציית ורבא אקשי עליה דרב חסדא דאין ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה וקי"ל כרבא וכן פסק הרמב"ם ז"ל. ומסתבר לי דהא לא קשיא דסוגיין דהכא כולא אליבא דשמואל היא דלית הלכתא כותיה דכרב קי"ל כדכתיבנא לעיל ואיהו ס"ל כרב נתן ב"ר הושעיא דאפילו ישראל צאית בחד מנא. וטעמא דהויא חלה גזל ביד כהן היינו משום דגמר ונתן לשם פקדון ויודע ואינו יודע ואי חלה היא תהוי חלה אי לא תהוי פקדון וההיא דמן הנקוב על שאינו נקוב דתרומה וחוזר ותורם משום דהוה טועה גמור ולשם תרומה נתן ואנו מקיימין מחשבתו ואמרינן ליה דלהדר וליתרום ומצית ציית וגבי קישות ונמצאת מרה כיון דתרומתו תרומה מן התורה מעכשיו קיימין וחוזר ותורם מדרבנן משום קנסא דאפילו בחד מנא ציית והרי זה נכון:

שאני התם דמדאורייתא תרומה מעלייתא הוא כדרבי אלעאי ופי' וכיון דכן אמרינן ליה ואי לא ציית וסמיך אדעתיה לית לן בה כיון שיצא ידי חובה מן התורה ואינו אוכל טבל. והא עדיף לן מלמימר שלא תהא תרומה ונחזור תרומה מדאורייתא בטבילה מה שאין כן במפריש חלה מקמח דאי לא ציית למיהדר ולמיתרם אכיל עיסתו בטיבלה מדאורייתא ולהכי חיישינן ליה דלמא לא צאית:

דאמר רבי אלעאי מנין לתורם מן הרע על היפה שתרומתו תרומה וכו' תמיה מילתא מי דמי הא דקישות ואבטיח לדרבי אלעאי דהא דרבי אלעאי אינה אלא במזיד אבל בשוגג אין תרומתו תרומה דתנן התורם יין ונמצא חומץ מין אחד הוא ותרומתו תרומה ר' אומר שני מינין ואין תרומתו תרומה ואוקימנא בפ' המוכר פירות דטעמא דרבנן כרבי אלעאי דאמר התורם מן הרע על היפה תרומתו תרומה ובמסכת תרומה תנן התורם חביות ונמצא של חומץ אם ידוע שהיתה של חומץ עד שלא נתרמה אין תרומתו תרומה ואמרינן נמי בפ' המוכר פירו' הבודק את החביות להיות מפריש עליה והולך ואח"כ נמצאת חומץ כל שלשה ימים ודאי יין ותרומתו תרומה מכאן ואילך ספק ואין תרומתו תרומה ועל כרחין קמייתא בתורם במזיד ומשום הכי תרומתו תרומה מדרבי אלעאי ואידך בשוגג כדאיתא בלישנייהו בהדיא ומשום הכי אין תרומתו תרומה ובמתניתא דתרומות נמי משמע הכי דבתורם מן היין על החומץ או מן החומץ על היין בשוגג אין תרומתו תרומה דגרסינן התם היה בלבו לתרום מיין על יין מה שבידו חומץ אין תרומתו תרומה מה שבידו יין פי' ואחת משאר החביות שהפריש עליהן חומץ היין תרום ויחזור ויתרום את החומץ פי' דכיון דבטעות תרם יין על החומץ אע"ג דהוי מן היפה על הרעה אין תרומתו תרומה הילכך אותה חביות שהפריש על השאר מה שכנגד היין מופרש מה שכנגד החומץ אינו מופרש. היה בלבו לתרום חומץ פי' שהיה סבור שהיו כל החביות חומץ ונמצא' אחת מהן יין אם אותה שהפריש חומץ החומץ תרום ויחזור ויחרום מן היין על היין. וא"כ הכא גבי קישות ונמצאת מרה אבטיח ונמצאת סרוח דהוי בטעות כדקתני ונמצאת היכי אמרינן דמדאורייתא תרומה מדרבי אלעאי:

ותו קשיא לן דהא ממתני' דיין משמע דבמזיד תרומתו תרומה ובשוגג אין תרומתו תרומה ואלו בעלמא משמע איפכא דתנן אין תורמין מן הטמא על הטהור ואם תרם בשוגג תרומתו תרומה במזיד לא עשה ולא כלום קשיא שוגג אשוגג וקשיא מזיד אמזיד:

ותרצו בתוספות דשוגג אשוגג לא קשיא דביין וחומץ כיון דשני שמות הן חשיב חלופיהן בשוגג טעות אבל בטמא על הטהור כיון שהם שם אחד כיון שנתכוין לאותו פרי עצמו לא חשיב טעות אלא כמתכוין ותרומתו תרומה וכן מזיד אמזיד לא קשיא דהתם בטמא על הטהור אף ע"ג דמדינא תרומתו תרומה כיון שנתכוין לאותו פרי מדרבי אלעאי קנסוה רבנן דלא תהוי תרומה מכיון שמה שהפריש אינו חשוב וראוי לאכילה מטעמא דאתמר בפ' הערל לרב חסדא כדאית ליה ולרב נתן בר הושעיא כדאית ליה אבל ביין וחומץ כיון שהחומץ משובח הוה כיין בעתו ושעתו וכדאמרינן לקמן בפרקין דאיכא דניחא ליה בחלא טפי מחמר' לא קנסוה רבנן ואוקמוה אדינא דתרומתו תרומה מדר' אלעאי. ובהא דקישות ואבטיח כיון דהוי שם אחד מדאורייתא תרומה מעלייתא היא בין בשוגג בין במזיד ואלו היה שוגג גמור הוה תרומתו תרומה דומיא דטמא וטהור אבל מפני שהוא קרוב למזיד שפשע ולא טעמו חשבינן ליה כעין מזיד וצריך לחזור ולתרום ומה שתרם תרומה מפני שהוא גם כן שוגג:

אשתכח השתא דכל שהוא שני שמות ושני מינין במזיד תרומתו תרומה אפילו מדרבנן כשראוי לאכילה כחומץ ויין בשוגג אין תרומתו תרומה אפילו מדאורייתא. וכשהוא שם אחד ומין אחד מדאורייתא תרומתו תרומה בין בשוגג בין במזיד מדרבנן במזיד אין תרומתו תרומה כשאינו ראוי לאכילה כגון טמא וקישות מרה ואבטיח סרוח כיוצא בהם. וכ"ת כיון דמדאורייתא הוי תרומה היכי מצו רבנן לאפקועי ולאפוקי לחולין תרומה דאורייתא ואיכא למימר דאתמר עלה רב נתן בר הושעיא סבר דאין תרומתו תרומה מדרבנן לתקן את השירים אבל היא גופה תרומה הוה לכל דבר ורב חסדא סבר דאינה תרומה כלל והדרא לטיבלה פי' טעמא דהא קיימא לן דהפקר ב"ר הפקר ורבנן אפקעינהו לפירי מיניה ואפקעינהו מרשותיה והוה לה תרומה שלא בבעלים ואינה תרומה וכדאיתא בפר' הערל:

דף מז עמוד א

אמר רבא לא שנו אלא דאמר וכו' כבר מפורשת למעלה:

גרסת הגאונים ז"ל בזו נטלתו ואכלתו בזו ונטלתו ואכלתו בלא וי"ו בזו ועוד בזו בווי"ן וסמכי לה רבנן ז"ל להך גירסא מדאוקימנא בסמוך כר' דאמר לא שנא כזית כזית ולא שנא כזית וכזית פרטא הוה ולא שני ליה בין בווי"ן או בלא ווי"ן. ולא נהירא דהא אוקימתא דלקמן דאוקימנא כדרבי כרב ושמואל היא אבל לרב אמי כרבנן היא וכללא הוה ומאי באחת מהם באחרונה שבהם כדאמרינן בהדיא וכזית וכזית בווי"ן הוה כללא כזית כזית הוה פרטא והיכי איתא הא דחשבינן לה כללא בלא וו"ין כרבנן הא ע"כ רבי היא וכי אוקימנא כרבי הוה לן למימר דיקא נמי דקתני בזו ונטלתו בזו ונטלתו בלא וי"ו הלכך הגרסא הנכונה דכולה בווי"ן בזו ונטלתו ואכלתו ובזו ונטלתו ועוד בזו ועוד בזו והשתא אפשר לאוקמוה בכללא כרבנן לרב אמי או בפרטא לרבי כרב ושמואל וכן גריס מורי רבינו נר"ו:

אלא לרב ושמואל דאמרי תרוייהו ארישא קאי ואוכלת איצטריכא ליה ומאי באחת מהן שכל אחת ואחת מהן בשלמא במתני' דרישא הוה פרטא אפשר לומר כן אבל הכא במתני' כללא הוה והיכי מיקדשא בראשונה שאכלה דהא מלוה היא וכי תימא דהא סבירא ליה לשמואל בעלמא מעות אינן חוזרין ולא הוה מלוה אם כן אמאי בעינן באחת מהן שוה פרוטה ולא מיצטרפא חמייתא בהדי' אידך. ועוד רב דאמר בעלמא מעות פקדון מאי איכא למימר דהא מלוה היא:

ופרקינן דלרב ושמואל מתניתין פרטא חשיב והא מני רבי היא לא שנא כזית כזית לא שנא כזית וכזית הוה פרטא והא דרבי איתא במסכת זבחים דאמרינן התם השוחט על מנת לאכול חוץ לזמנו פגול ויש בו כרת חוץ למקומו פסול ואין בו כרת וקא מפלגי רבי יהודה ורבנן אם אמר הריני שוחט על מנת לאכול כזית חוץ לזמנו וכזית חוץ למקומו א"נ אם אמר הריני שוחט על מנת לאכול כזית חוץ למקומו וכזית חוץ לזמנו דרבי יהודה סבר אם מחשבת הזמן קדמה למחשבת המקום פגול ויש בו כרת ואם מחשבת המקום קדמה למחשבת הזמן פסול ואין בו כרת דכזית וכזית פרטא הוא דקסבר אין ערוב מחשבות והוה להו שתי מחשבות ותפוס לשון ראשון דהוה מחשבה ראשונה ורבנן סברי אחד זה ואחד זה פסול ואין בו כרת דכיון דכללא הוא יש ערוב מחשבות וכמחשבה אחת חשיבא וקסברי דאפילו בגמר דבריו אדם מתפיס ותפוס לשון ראשון או לשון אחרון דהוה קיל טפי וקא בעי התם אליבא דרבי יהודה כזית כזית תנן אבל כזית וכזית ערוב מחשבות הוה או דילמא כזית וכזית תנן דאפילו כזית וכזית פרטא הוה וקמא מתפיס בתרא לא מתפיס וכ"ש כזית כזית ואמרינן אמר רבי לא שנא כזית כזית ולא שנא כזית וכזית פרטא היה ולהכי לא מצטרפי ואם יש באחת מהן שוה פרוטה מקודשת ואפילו בקמייתא:

וקשיא לן כיון דר' היא היכי קתני רישא בזו ובזו אם יש בכלן שוה פרוטה מקודשת אלמא כללא היה דהא מצטרפי. תירץ רש"י ז"ל דרישא רבנן היא דאמרינן כזית וכזית כללא הוה ורישא רבנן וסיפא רבי. ולא מיחוור. ואחרים פירשו דמאי אם יש בכלן דקתני אם יש בכל אחת ואחת מהן וסמכי לה מדגרסי' במקצת נוסחי אם יש בהם כלומר באחת מהם כאלו קתני אם יש בהן אחת שהוא שוה פרוטה מקודשת. וגם זה אינו נכון בעיני רבינו נר"ו דאמאי שני תנא לישנא דהני קתני אם יש בכלן א"נ אם יש בהם ובסיפא קתני בהדיא אם יש באחת מהם ופירש הוא ז"ל דההיא דרבי לא אמרה לעולם בין לקולא בין לחומרא אלא לחומרא אמרה בלחוד והתם הוה פרטא להחמיר לדונה כשתי מחשבות חלוקות והכא אמרינן ברישא דאם יש בכלן שוה פרוטה מצטרפין להחמיר להיות מקודשת והוה כלל לחומרא ובסיפא כיון דאכלתו ראשון ראשון לא אפשר לאיצטרופי אפילו תימא דהוה כללא מטעמא דפרישנא לעיל גבי מתניתין דכיון דמעות חוזרין הוה לה מלוה ולהכי אמרינן דאם יש באחת מהן שוה פרוטה מקודשת ואפילו בקמייתא דפרטא הוה נמי לחומרא וזה נכון:

וקשיא לי אמאי אוקימנא כר' לוקמה כרבי יהודה דאמר שבועה לא לך לא לך חייב על כל אחת מהם ופרישנא התם דלא שנא לא לך ולא שנא לא לך ולא לך פרטא היה. ואיכא למימר דההוא אוקימתא דהתם דר' יוחנן היא דסבר בין לרבי מאיר בין לר' יהודה לא לך ולא לך פרטא ובלא לך לא לך פליגי דלר' מאיר כללא ולר' יהודה פרטא אבל שמואל אמר התם דכללו של רבי מאיר זהו פרטו של רבי יהודה וכללו של רבי יהודה זהו פרטו של רבי מאיר דמר סבר לא לך לא לך כללא לא לך ולא לך פרטא ומר סבר איפכא הילכך ליכא לאוקמה להא כרבי יהודא ולא כרבי מאיר דאנן השתא לרב ושמואל אתיא לתרתי מתניתין ולהכי נקטינן ההיא דרבי כנ"ל:

אמר רב המקדש במלוה [אינה] מקודשת. פי' ואפילו היא ברשותה בעין מאי טעמא מלוה להוציאה ניתנה. פי' ואין למלוה בה כלום ואיהי דעתה אמלוה ולא אהנאה דידה שנפטרת ממנה עד שיאמר לה בפירוש בהנאת מחילתה. ולא סייעניה לרב ממתני' משום דאיכא לאוקמה לסיפא דאוכלת דארישא קאי כדאוקי רב גופיה ותו דאפי' לרב אמי שאני התם דליתה למלוה בעולם שכבר אכלתו ואמרינן ונימא כתנאי כו' ושוין במכר שזה קנאו ואי מלוה להוציאה ניתנה במאי קני מיהא שמעינן שאין אדם קונה קרקע בכסף מלוה שיש לו על המוכר וכן אמרו בירושלמי רבי חייא בשם רבי יוחנן קדושי מלוה בקרקעות לא קנה ובמטלטלין אין מוסרין אותו למי שפרע ותימא למה לא הביא דין זה רבינו אלפסי ז"ל בהלכותיו וי"ל שסמך רבינו ז"ל על מה שכתב שאין האשה מתקדשת במלוה כלל ואפילו בקדושי ספק ומינה אנו למידין שאינו קונה בממון דעלמא:

הכא במאי עסקינן כגון שאמר לה התקדשי לי במנה ונמצא מנה חסר דינר כו' גם לזו לא הביא הרי"ף ז"ל בהלכות דס"ל דהלכתא כיש אומרים מדתניא בפ"ק התקדשי לי במנה זה ונמצא מנה חסר דינר אינה מקודשת טעמא דאמר מנה זה הא מנה סתם מקודשת וכבר כתבה להאי מתניתא ועלה סמך ותפס דרך קצרה כמנהגו:

מיתיבי התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך והלכה ומצאתו שנגנב או שאבד אם נשתייר ממנו שוה פרוטה מקודשת. פי' משום דלישנא דפקדון שיש לי בידך משמע במה שיש מן הפקדון בידה בין רב למעט והיא נתרצה בדבר ומיירי בשאמרה אין דאלו בשתיקה לא סגי דשתיקה דלאחר מתן דמים לאו כלום הוא ואפילו בדשדיך כדכתיבנא בפ"ק אבל כשאמרה אין מקודשת ואינה יכולה לומר סבירה הייתי להתקדש בכל הפקדון ולא נתרציתי בשוה פרוטה מיהו אם אמר לה בכל מה שהפקדתי לך אם אבד ממנו שוה פרוטה אינה מקודשת דהאי לישנא אכוליה פקדון משמע וכן אמרו בירושלמי. מיהו חסרון דפחות משוה פרוטה לא חשיב חסרון ולא קפידא בשום דוכחא:

אלא תריץ הכי ובמלוה אע"פ שנשתייר ממנה כו'. ואמרי' במאי קמפליגי פירש"י ז"ל דלא בעי' למימר במלוה להוצאה ניתנה דא"כ הויא מילתא דרב כתנאי. ולא מיחוור דכיון דאתי דרב כרבנן שפיר אפשר לאו ומה כתנאי ולא למדחק בשנויי אחרינא. אבל הנכון דלישנא דמתני' תוקשן דקתני מלוה הרי היא כפקדון ואי במקדש במלוה פליגי למה ליה לרשב"א למיתני הכי לימא אינה מקודשת אלא ודאי דפלוגתייהו במילתא אחריתי ואוקימנא דפליגי במלוה שהיא בעינה ביד הלוה אם היא ברשות בעלים לחזרה דרבנן סברי ברשות לוה קיימא ואין המלוה יכול לקדש בה את האשה ורשב"א סבר מלוה שהיא עדיין בעין ברשות לוה ברשות מלוה קיימא לחזרה כפקדון ויכול לקדש בה את האשה ורב דאמר כרבנן א"נ דרב ד"ה היא וכי פליגי רבנן ורשב"א בשכילה בעין ברשות לוה שלא הוציא ממנה כלום ודרב אחיא כשהוציא ממנה שוה פרוטה דקניא בהכי לד"ה כדרב הונא דאמר בשואל קרדום דביקע בו קנאו:

דף מז עמוד ב

הא דרב הונא דאמר השואל קרדום מחברו בקע בו קנאו לא בקע בו לא קנאו תמיהא מילתא דהא שאלה מתנה ליומא הוא על מנת להחזיר ואמאי לא קנייה שואל במשיכה כמתנת מטלטלין דעלמא דהוה לזמן דמקניא במשיכה. ותו כיון דלא מיקני במשיכה אמאי מיקני בביקוע שלא מצינו קנין זה בשום מקום שיהא כלי נקנה בהתחלת מלאכה ותירץ לי רבינו נר"ו דלהכי לא מיקני כלי בשאלה במשיכה משום דבשאלה לא מיקני ליה גוף הכלי כלל אלא תשמיש שבו ואין התשמיש ההוא ראוי לקנות במשיכה כשם שאין אותיות נקנית במסירה לחוד לענין שעבוד שבהם שאין משיכה קונה אלא במשך גוף הדבר הנקנה וכי תימא דהכא קטן הגוף איכא לתשמישו דומיא דנותן דקל לפירותיו וכיוצא בו דמיקני בחזקת קרקע וכן בנותן כלי לתשמישו דמשמע דנקנה במשיכה. איכא למימר דאנן לא אשכחן הקנאת גוף לפירות אלא בקרקע העושה פירות שפירות יוצאין מגופו ומשום הכי מהניא להו קטן גוף הקרקע ובנותן בית לדירה מכיון דקרקע עולם הוא וחזי לפירות ממש חזי לאקנויי לדירתו אבל בנותן כלי לתשמישו שאין התשמיש דבר יוצא מגופו לא שמענו שיהא נקנה במשיכה ולא בקנין בשום מקום ואפילו את"ל דנותן כלי לפירות ותשמיש קונה במשיכה התם גופא ממש מקני לפירותיו לאותו זמן ואין מקבל המתנה חייב באונסין מן הסתם תוך הזמן ההוא אלא א"כ מתחייב בכך דהוה בחיובא אחרינא ואפילו בנותן על מנת כן חיובא הוא דרמי נותן אמקבל אבל גופא אקנו ליה מה שאין כן בשואל דלא מיקני ליה גופא דהא מתחייב מסתמא באונסי ואלו הוה קני ליה היכי מחייב סתמא באונסי ממונו אלא ודאי דלא קני גופא ואפי' פטרו משאיל מן האונסין פטורא אחרינא הוא אבל גופא לא מקני ליה בשום שאלה ולפיכך אינו נקנה במשיכה ובהגבהה. והא דמיקני בביקוע לאו דינא הוא אלא תקנתא דרבנן שתקנו כן כדי שיהא קיום לדבריהם שלא יחזיר בו בחצי מלאכתו של זה ויפסיד פעולתו כדתקינו בפועלים שהתחילו במלאכה כדאיתא בפרק האומנין והיינו מאי דאמר רשב"א דמלוה ברשות בעלים לחזרה דכיון דלוה חייב באונסיה ולא יהיב ליה גופא אלא תשמיש המעות לא מקניא ללוה במשיכה עד שיתחיל להוציא ממנה. מיהו לית הלכתא כרב הונא אלא כרבי אלעזר דאמר התם בפרק השואל כשם שתקנו משיכה בלקוחית דמדאורייתא מעות קונות כרבי יוחנן ותקנו משיכה כך תקנו משיכה בשומרין בין בשאר שומרין דלא קני גופא כלל ואין להם הנאה בגוף הדבר הנפקד ואינם מתכוונים לקנות ומדינא אין משיכה מועלת בהם בין בשואל דאית ליה הנאה אלא דלא קני גופא כדאמרן ומדינא לא מהניא משיכה בה אלא דרבנן תקון הכי והתם תניא כותיה דרבי אלעזר מתניתין דהכא נמי כפשטה רבנן כרבי אלעזר קיימא אלא דרב הונא משני לה לדעתיה הלכך שאלה נקנית במשיכה כדין מתנה וה"ה למלוה ואפי' כולה בעינה ואם קדש בה את האשה אינה מקודשת כרב מפי מורי רבינו נר"ו:

לימא כתנאי התקדשי לי בשטר חוב או שהיה לה מלוה אצל אחרים והרשה עליהם. פירש"י ז"ל שכתב לה הרשאה עליה. ולא נהירא דאי בלא הרשאה נתנה לה כראוי למה לי הרשאה הא בהדיא מוכח בפרק גט פשוט דכיון שהקנה חובו לחבירו כראוי תו לא בעי הרשאה אחריתי כדכתיבא התם שלא כדברי הראב"ד ז"ל ואי דלא אקנייה ניהלה כראוי הרשאה מאי מהניא דהא בהרשאה לא קניא מידי בגוף המלוה ואינה אלא נתינת רשות כעין שליחות ובמאי מיקדשא בדברים בעלמא. לכך יש לפרש והרשה עליהם שהשליטה עליהם עד שזכתה בהם ונקט האי לישנא משום דבמלוה על פה איירינן דלית ליה שום הקנאה ממלוה אלא במעמד שלשתן וההיא נמי לאו הקנאה היא דמלוה היא אלא שעבוד שמשתעבד הלוה לזה כדכתיבנא במסכת גיטין וברשות המלוה ואמירתו נתחייב לה הלוה במעמד שלשתן ולהכי לא קתני ונתנה לה אלא והרשה עליהן כנ"ל:

לעולם שטר חוב דאחרים ובמלוה בשטר ובמלוה על פה קמפליגי. פירוש ודקאמרת היינו מלוה ביד אחרים אצטריך לפרושי בהדיא מלוה בשטר ומלוה על פה משום דבכל חדא מנייהו פליגי באנפא נפשיה דלא פליגי באידך:

במלוה בשטר במאי פליגי בפלוגתא דרבי ורבנן דתניא אותיות נקטת במסירה כו' כבר פירשתיה יפה במקומה דהא דקתני אותיות כל אותיות במשמע בין דשטרי חוב בין דשטרי מכירה ומתנה וסבר רבי דבמסירה סגי למימרא דלא בעי נמי כתיבה אבל אמורה בעי דלימא ליה קני לך האי שטרא וכל שיעבודיה ורבנן סברי דבעי למכתב אמירה זו בשטר הקנאה בלשון בעל דבר ובעל דין והלכתא כרבנן ומסירה לשטר עצמו וכתיבה לשעבודו וצריך להקדי' המסירה שהשטר עיקר והוא גורר השעבוד ואם הקדים כתיבה לא הועילה כתיבתו והא דאמרינן עד שיכתוב וימסור לאו דוקא אלא לומר לך דלא סגי במסירה עד שיכתוב עמה וכן כתיבה ומסירה דאמרינן בכל דוכתא פירושו כתיבה שעם מסירה וכל שכתב ולא מסר לא קנה כלום אבל מסר ולא כתב במתנה קנה הנייר מיהת אלא שיש לו להראותו בב"ד לזכותו של זה כשם שמוציא שאר ראיות מדין עדות ומיהו במכר מכיון שלא קנה הכל לא קנה כלל דומיא דכור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזיר בו אפי' בסאה אחרונה

דכולי עלמא אית להו כרבנן דבעי כתיבה ומסירה ובכתיבה גופא פליגי כדרב פפא דאמר רב פפא האי מאן דזבין שטרא לחבריה צריך למכתב ליה קני לך האי שטרא וכל שיעבודיה דאית ביה דאי לא כתיב ליה אלא קני ליה האי שטרא לא אקני ליה אלא ניירא לחודיה לצור ע"פ צלוחיתו וכדאמרינן וכי לצור ע"פ צלוחותו הוא צריך ואמרי' אין לצור ולצור. פי' לאו למימר דלנייר נתכוין שניהם דא"כ המכירה קיימת בנייר ואין ללוקח להחזיר לו מעות ומדין אונאה ליכא דהא הוה יותר מכדי שאין הדעת טועה והא ליכא למימר דהאיך יקנה זה מעט נייר במנה לצור ע"פ צלוחיתו אלא ודאי הכי קאמרי' דאע"ג דהאי לוקח על דעת השעבוד ג"כ ירד זה לא הקנה לו אלא הנייר ואין במשמע לשונו יותר וכל כמה דלא זכה בשעבוד יכול לחזור בו לגמרי כההיא דכור בשלשים וחייב המוכר להחזיר לו מעותיו וכדפרישנא בדוכתא מפי מורי רבינו נר"ו:

ודאמרי' מר לית ליה דרב פפא. פי' דקסבר דכיון דאמר בע"פ בשעת מסירה קני לך האי שטרא וכל שעבודו דאית ביה כר' תו לא בעי רבנן דליכתוב אלא קני לך האי שטרא ומר אית ליה דרב פפא דאע"ג דאמר הכי כר' לא מהני לרבנן עד דלכתוב בשטרא קני לך האי שטרא וכל שעבוד' דאית ביה:

ואי בעית אימא דכולי עלמא אית להו דרב פפא והכא בדשמואל קא מיפלגי דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחיל כבר פירשתיה במקומה בארוכה ובכאן אכתוב בקצרה דטעמא דשמואל לאו משום דמחילה דאורייתא מבטלה מכירת השטר חוב שהיא מדרבנן כדסבר הרמב"ם ז"ל דהא ודאי מכירות שטרות דאורייתא היא מכיון דמעטינהו קרא מאונאה אלא טעמא כדכתב ר"ת ז"ל דשני שעבודין יש למלוה על הלוה שעבוד הגוף ושעבוד נכסים ושעבוד נכסים זה הוה מדין ערב כדאמרי' נכסוהי דבר אינש אינון ערבין ביה ואין המלוה יכול למכור שעבוד הגוף שאפי' עבד עברי אין גופו קנוי לגמרי כ"ש זה ושעבוד נכסים הוא שמכר לזה ונשאר אצלו שעבוד הגוף וכשמחל ליה שעבוד הגוף מיד נמחל שעבוד הנכסים כמוחל ללוה שנמחל הערב ובמתנת שכיב מרע שהוא כירושה זוכה ומקבל בשעבוד הגוף דומיא דיורש ולפיכך אין היורש מוחל כהאמרינן התם בהדיא שאם נתנו מתנת שכיב מרע שאינו יכול למחול וכמו שפירשתי בפרק יש נוחלין:

וכי תימא וכיון דלא זבין ליה שעבוד הגוף האיך הוא יכול לתבוע הלוה וכי תימא שבכלל הקנאת השעבוד הנכסים יש הרשאה לתבוע הלוה א"כ כשמת המוכר תבטל ההרשאה ותבטל המכירה שהרי אינו יכול לתבוע הנכסים שלא יתבע את הערב תחלה כדאמרינן התם בדיינא דאחתי למלוה לנכסים דלוה מקמי דליתבעיה ללוה דמסלקינן ליה מהאי טעמא ואלו אנן דאפילו יורש מוחל הא כ"ז שלא מחל היורש המכירה קיימת ואיכא למימר שהלוה נעשה בשעת מתן מעות כאומר משתעבדנא לכל מאן דאתי מחמתך כל זמן שלא תמחול לי ולפיכך גר שמכר שטר חוב ואח"כ מת דפקע שעבוד הגוף גובה הלוקח מן הלוה שכבר הוא משועבד לו כל זמן שלא פטרו המלוה או יורשיו והרי זה נכון מפי רבינו נר"ו:

דף מח עמוד א

ומלוה ע"פ במאי פליגי בדרב הונא אמר רב דאמר מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה כתבתיה לזו ג"כ בארוכה בפירקא קמא דגיטין ואפריש תרומתי בכאן תרי ממאה דהא דאמר מנה לי בידך דוקא דאית ליה מלוה או פקדון אצל זה דאחתו גביה אבל אם אין לממחה אצלו כלום אלא שאמר לחנוני וכיוצא בזה הלויני מנה ותנוהו לזה אע"פ שקבל עליו יכול לחזור בו אלא א"כ פטרו אידך לממחה ע"כ וכדמוכח בפרק המקבל כדכתיבנא התם ודקאמר תנהו לפלוני ל"ש תנהו לפלוני במתנה שאני נותן לו דומיא דהא דאשה או בפרעון חוב שאני חייב לו ואפילו אין המקבל מצוי בכאן אלא שלוחו כדמוכח בפ' החובל דאמרינן אנן יד עניי אנן וזכינן להו לעניי מדין מעמד שלשתן וכדפרישית בפירקא דמכילתין מיהו ליתא ע"י שלוחו של ממחה כדמוכח מעובדא דאיסור גיורא דאמר רבא אי במעמד שלשתן אי שלח לי לא אתיא דאלמא ליתא על ידי שליח והא דאמרינן דקנה היינו כשקבל עליו מדעתו אבל בעל כרחו לא דהא דין מעמד שלשתן לאו הקנאה דמלוה היא אלא שעבוד שמשעבד לוה כדמוכח בפרקא קמא דגיטין ואין לוה משתעבד אלא מדעתו והא דאמר רבא אי שלח לי לא אתינא הוא הדין דמצי למימר לא מקבילנא עלאי אלא דנקט קושטא דמילתא מאי דניחא ליה טפי ואע"ג דמדעתיה היא איצטרך מעמד שלשתן אפילו בפקדון דאף על גב דתניא התם ברשות הלה המופקדין אצלו כיון שקבל עליו קנה לוקח התם הוא היכא דקאי פקדון בחצר המשתמרת דקנתה לו חצרו לזה אבל אם הוא ברשות אחרים או באגם ליכא למימר הכי לא קנה עד דאיכא דין מעמד שלשתן ודין מעמד שלשתן איתיה בכל דבר שגופו ממון ולאפוקי שטר דבעי כתיבה ומסירה ולא מיקני במעמד ג' במופקד אצל אחרים שקיבל עליו ליתנו לזה דמאי מהני להאי קבלתו אבל בפקדון דעלמא כיון דקבל עליו זה נתרוקנה רשות מפקיד מעליו ונתחייב זה ליתנו לו וזה מבואר. ודין מעמד שלשתן איתא אפילו בגוי בין שהוא ממחה או נמחה או מקבל עליו ליתן אין הישראל האחר חוזר בו וכל היכא דאמרי הכא קנה היינו למימרא דלא מצי זה שקבל עליו לחזור בו ולא הממחה אבל הנמחה יכול לחזור בו כל זמן שלא פטרו בפירוש לממחה שהרי אלו היה הממחה נפטר מחובו על פיו של זה שקיבל עליו הא מדינא מחייב ליה מזה שקבל עליו כיון שהוציא שעבודו על פיו של זה והיכי אמרינן בבבא בתרא דדין מעמד שלשתן הלכתא בלא טעמא לגמרי אפילו במקבל עליו לתת לב"ח בחובו אלא ודאי כדאמרן ושלא כדעת רבים וגדולים כמו שהארכנו במקומו. מפי רבינו נר"ו:

מר סבר כי אמר רב בפקדון אבל מלוה לא ומר סבר לא שנא מלוה ולא שנא פקדון והתם בדוכתה אסיקנא דאיתא בין במלוה בין בפקדון כדקאמר רבי מאיר הכא. ותמיהא מילתא טובא אדאוקים דפלוגתא אם איתיה לדרב במלוה או לאו ואוקי לרבנן דלא כהלכתא טמא דכ"ע אית להו דאיתא לדרב אפי' במלוה ובהא פליגי או בדשמואל דחזר ומחלו מחול או דמר סבר סמכה דעתה ומ"ס לא סמכה דעתה כדאוקים פלוגתייהו בשטר חוב. וכי תימא א"כ תרתי למה לי איכא למימר דקתני מלוה בשטר להודיעך כחן דרבנן דאפילו במלוה בשטר לא סמכא דעתה וקתני מלוה על פה להודיעך כחו דרבי מאיר דאפילו במלוה על פה סמכא דעתה. וליכא למימר דהכא אם איתיה למעמד שלשתן דכ"ע סמכא דעתה דלא לימחול דכסיפא ליה מילתא כיון דהיה במעמד שלשתן. ויש מרבותינו ז"ל שכתבו דמהכא שמעינן שכל שנתן במעמד שלשתן שוב אינו יכול למחול והדין אמת כמו שכתבנו בפירקא קמא דגיטין אבל הראייה אינה נכונה דאיכא למימר דודאי למאי דאוקים פלוגתא דשטר חוב דמר סבר סמכה דעתה ומר סבר לא סמכה דעתה ה"נ דמוקמיה אידך דמלוה על פה בהכי אבל אידך אוקימתא דהוי מוקמי לה לפלוגתא דרבי ורבנן או בדרב פפא לא אפשר לאוקמה הא דמלוה על פה כדשמואל דאם כן בטלה לה אוקימתא דשטר חוב דאמרי' דבשטר חוב נמי כדשמואל או בסמכא דעתה פליגי ואי אמרינן תרתי לי אמרינן דחדא להודיעך כחן דרבנן וחדא להודיעך כחו דרבי מאיר משום הכי אוקימנא דפליגי בדרב דהשתא ליכא למימר דבשטר חוב נמי פליגי בדרב דא"כ תרתי למה לי דהא ודאי ליכא שום רבותא במלוה בשטר חוב טפי ממלוה על פה ולא במלוה ע"פ יותר משטר חוב לקנות במעמד שלשתן ומחדא אתיא אידך בין לר"מ בין לרבנן אלא ודאי דבשטר חוב פליגי בדרבי או בדרב פפא וזה מבואר. מיהו בעיקר הדין אמת דמעמד שלשתן שעבוד הלוה היא ולא מהניא ליה מחילה דמלוה כמו שביארנו במקומו ושם דחינו יפה כל הראיות שהביאו הראשונים נוחי נפש לומר דמחילה מהני ביה והשתא דקי"ל דמלוה על פה במעמד שלשתן קנה ואינו יכול למחול אם קדש בה את האשה מקודשת דאמר רבנן אינה מקודשת דחוי בעלמא הוא דלא תהוי דרב תנאי אבל קושטא דמלתא דבשטר חוב פליגי במלוה דידה כדרב דרב דאמר כרבנן ובמלוה דאחרים פליגי כדשמואל אי נמי דמר סבר סמכא דעתא סבר לא סמכא דעתה. ולא הביא רבינו בהלכותיו הא מתני' משום דהא פסק במלוה דידה כרב וכ"ש במלוה דאחרים דלא סמכא דעתה ולא כתב דין דמלוה דאחרים במעמד שלשתן דסבר ז"ל דבהא נמי דלא סמכא דעתה משום מחילה ובהא ליתא לסברא דיליה דבמלוה במעמד שלשתן לא מצי מחיל וסמכא דעתא ומקודשת והוא הדין במלוה שיש עליה משכון בין דידה בין דאחרים דהא קני ליה למשכון מדרבי יצחק ודעתה אמשכון מדר' יוסי ברבי יהודה כדכתיבנא בפרק קמא ובמשכון דאחרים ליכא למיחש דהא לא מצי מחיל ליה הלכך שפיר מיקדשא ביה:

גרסת רש"י ז"ל וחכמים אומרים שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשה ולא גרסינן ואם לאו אינה מקודשת משום דבכולה אוקמתא דמוקמי בשמעתין לרבנן ספוקי מספקא להו ואע"ג דאין בו שוה פרוטה מקודשת לחומרא והא דאמרי רבנן שמין את הנייר מסתברא דר"מ מודה נמי בהא דהא טעמא דמסתבר הוא שדעתו לקדשה במה שאפשר ואפי' למאן דאמר לקמן דמלוה ופרוטה דעתה אמלוה התם הוא היכא דזכיא אתרווייהו אבל הכא דלית לה מלוה ולא מיקדשא במידי אחריני דעתה אנייר דמלוה אין כאן ופרוטה יש כאן לא איירי בה רבי מאיר משום דלא שכיח דתהוי ביה ש"פ תדע דהא רבנן דמתני' דלעיל דאמרי אינה מקודשת ולא אמרי שמין את הנייר וליכא למקשי דרבנן אדרבנן אלא ודאי דלעיל לא איירי בו דלא שכיח וכיון דאמרי מילתא פסיקתא בענין החוב שאינה מקודשת בו לא איירי בדין הנייר אבל הכא דלא מצי למימר דין ברור בקדושי החוב לא סגיא דלא איירי בקדושי הנייר תדע שכן הוא מדקאמרי' בגמ' דרבנן ספוקי מספקא להו ואי ס"ד דלר"מ אינה מקודשת אפי' בנייר אע"פ שיש בו ש"פ אמאי תלינן להו בספיקא נימא דלעולם כר"מ ס"ל בחדא דאינה מקודשת מדין החוב או שטר אירוסין ופליגי עלי' בנייר אלא ודאי ש"מ דלר"מ ג"כ שמין את הנייר וכיון דאודו ליה רבנן בהא ולא איירי כלל באידך שמעינן דספוקי מספקא להו וכן כתב רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל:

אילימא בשטר חוב דאחרים קשיא דרבי מאיר אדר"מ והוא הדין דרבנן אדרבנן אלא דכיון דאין דעתו מפורשת בברייתא לא נקיט ליה וכיון דאמרינן דר"מ מודה דשמין את הנייר שמעינן דאע"ג דלר"מ לא זכתה בשעבוד זכתה בנייר מיהת במסירה כדכתיבנא בב"ב ולרבנן נמי מספקא להו ואם לא זכתה בשעבוד אפ"ה זכתה בנייר וכן עיקר. הכא במאי עסקי' כגון שקדשה בשטר אירוסין כו' והא קי"ל כרבי אליעזר דאמר עידי מסירה כרתי וקיימא לן נמי דכתובה שלא לשמה או שלא מדעתה אינה מוקדשת:

נימא כתנאי התקדשי לי בשט"ח כו'. עד דכ"ע ישנ' לשכירות מתחלה ועד סוף ואם לא עשה אלא מקצת משתלם לפי שחשבון וכן אם נאנס הכל משתלם מן הבעלים דמלוה היא גבייהו מיהו אין זמנו ליפרע אלא בסוף מלאכתו דקיימא לן שכירות אינה משתלמת אלא בסוף ופועל שיכול לחזור בחצי היום היינו סוף מלאכתו ולפיכך נוטל שכר חצי היום וכל תוך מלאכתו תוך זמן הוא לגבותו אפילו מיתומים קטנים וכן קבלתי מפי מורי נר"ו:

והא דאמרינן מר סבר אין לשכירות אלא בסוף. פי' בסוף כשמחזירו לבעלים דאי בסוף בשהשלים מלאכתו א"כ מיד נעשה מלוה וכי מהדר ליה הוה מקדש במלוה אלא ודאי כדאמרן:

דף מח עמוד ב

הכא במאי עסקינן כגון שהוסיף לה נופך משלו והוה ליה כמקדש בשכירות פעולתו שהוא מלוה ובנופך זה שהיה משלו כמקדש במלוה ופרוטה רבנן סברי דעתה אמלוה ור"מ סבר דעתה אפרוטה והלכתא כרבנן. ואיכא למידק למה לי נופך וממון אחר ותיפוק לי' דאפילו למ"ד אין אומן קונה בשבח כלי מכל מקום מצי תפוס ליה אאגרא והוה ליה מלוה על המשכון וקיימא לן דמקדש במלוה שיש עליה משכון ומחזיר המשכון מקודשת. ואיכא למימר דטעמא דמקדש במשכון מקודשת היינו משום דדעתה אמשכון דאיהו קני ליה למשכון מדרבי יצחק וכי אמרינן הכי במשכון דאתי לידיה ברשות לוה בשעת הלואתו א"נ על ידי בית דין שלא בשעת משכון דאתי לידיה מעיקרא בתורת משכון אבל האי דלא אתיא לידיה בתורת משכון אלא דאיהו תפוס ליה לנפשיה לא קני ליה תדע דהא בין לרבי יהודה בין לר"מ מלוה על המשכון שומר שכר ואלו באומן אמרינן דלר"מ הוה שומר שכר אבל לא לרבי יהודה אלמא אין דין אומן כדין מלוה על המשכון והכי נמי משמע מדאמרינן התם דשכירות שיש עליו משכון דאין עוברין עליו משום בל תלין ואלו אומן למאן דאמר אין אומן קונה כלי בשבחו עובר עליו ב"ה משום בל תלין כדקיימא לן בפ' המקבל הרמב"ן זצ"ל:

דתניא בשכר שעשיתי כבר עמך אינה מקודשת דהא מלוה היא בשכר שאעשה עמך מקודשת קסבר אינה לשכירות אלא בסוף. ורב נתן סבר אפי' בשכר שאעשה עמך אינה מקודשת דקסבר ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף והויא מלוה כדפירש ואזיל והלכתא ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף כדאיתא בבבא קמא ובפ"ק דע"ז. והלכתא מלוה ופרוטה דעתה אפרוטה כמתניתין דלעיל דהתקדשי בתמרה דתוקמה כרבי והלכתא כותיה:

התקדשי לי בכוס זה תני חדא בו ובמה שבתוכו ותניא אידך כו' לא קשיא הא במיא הא בחמרא הא בציהרא. פי' רש"י ז"ל הא דקתני בו ובמה שבתוכו בציהרא שמסתפקין ממנו מעט וצריכא היא לכלי מן הסתם והא דקתני בו ולא במה שבתוכו במיא דמיא לא חשיב ולא חזי לקדושין דלית ביה שוה פרוטה והא דקתני במה שבתוכו ולא בו בחמרא דחשיב לקידושין. ואינה צריכה לכליו דהא קאי למשתייה ואע"ג דלא מהדרינן על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון לאו אריא היא הא אשכחן דכוותיה בפ' הישן גבי הישן בתפילין כדאיתא התם. ור"ת ז"ל מפרש אותם כסדרן דהא דקתני בו ובמה שבתוכו במיא שהכלי צריך לקדושין והמים בטלים אצלו ודקתני בו ולא במה שבתוכו בחמרא דלא בטל לגבי הכלי ואיהו במאי דחשיב טפי מקדש לה ודעתו עליה ומנא חשיב טפי ודקתני במה שבתוכו ולא בו בציהרא דציהרא חשיב טפי ולא בטיל מנא גביה ונכון הוא:

הכא במאי עסקינן כגון שאמר לשלוחו הלוני דינר של כסף ולך וקדש לי בו אשה פלונית והלך והלוהו דינר של זהב מר סבר קפידא ומר סבר מראה מקום הוא לו. מסתברא דמיירי בדלא בעי שליח לאישתלומי מיניה אלא דינר של כסף משום הכי סבר רבי שמעון דליכא קפידא כיון דלית ליה פסידא ורבנן סברי דאפילו הכי מקפיד הוא שלא לקדשה אלא בדינר של כסף לא מדיליה ולא משל אחרים הא כל היכא דבעי שליח לאשתלומי מיניה דינר של זהב שקידשה ע"מ כן דכ"ע קפידא הוה שלא אמרו מראה מקום הוא לו אלא היכא דליכא פסידא בשינוי שליחותו. והא דנקט ליה תלמודא סתמא משום דדינא הכי הוא מסתמא דלית ליה לשליח לאישתלומי מב"ה אלא דינר של כסף שנתן על פיו ולא השאר שהוסיף מדעתו דבמה נתחייב לי כנ"ל:

הא דתנן גט פשוט עדיו מתוכו כו' מפורשת יפה במקומה:

דף מט עמוד א

אבל בשבח יוחסין יכלה למימר מסאנא דרב מכרעאי לא בעינא ובלוי ונמצא כהן אמרו בירושלמי דיכלה למימר לא בעינא טרחא דכהנות ובנתין ונמצא ממזר זרעא דישראל בעינא:

המתרגם פסוק כצורתו הרי זה בדאי והמוסיף עליו הרי זה מחרף ומגדף. פר"ת ז"ל כגון ויראו את אלהי ישראל שהמתרגם אותו כצורתו וחזו ית אלהא דישראל הרי זה בדאי דהא כתיב כי לא יראני האדם וחי והמוסיף עליו שמתרגם וחזו ית מלאכיא דאלהא דישראל מחרף ומגדף שנותן כבוד המקום למלאכים אלא כמו שתרגם אונקלס וחזו יתיקר אלהא דישראל. ורש"י ז"ל פי' בע"א וזה יותר נכון:

על מנת שאני שונה ורבי יוחנן אומר תורה. תימא מה ענין תורה אצל שונה והנכון כמו שפי' הראב"ד ז"ל ה"ק מדרש תורה ואקשינן ליה מדתניא רבי יהודה מדרש כלומר כולהו מדרשות ואפי' דנביאי וכתובי במשמע ופריך דמאי מדרש דקתני נמי רבי יהודה מדרש דעל תורה:

דף מט עמוד ב

איזה תלמיד כל ששואלין אותו דבר הלכה בתלמודו ואומר אפילו במסכת כלה הכא משמע דלקולא נקטי' מסכת כלה ואלו בפרק אלו קשרין (דף קי"ז) אמרינן אזהו תלמיד חכם כל ששואלין איתו דבר הלכה בכל מקום ואומר ואפי' במסכת כלה אלמא מסכת כלה חמורה היא. והנכון דמסכת כלה הנאמר כאן וכאן חדא היא והיא אותה מסכתא שפתיחתה כלה בלא ברכה מסכתא קטנה וקלה היא כדמשמע הכא ומחמת כך אינה שגורה בפי החכמים ומשום הכי אמרי' התם שצריך תלמיד חכם שיהא בקי בכל התלמוד ואפילו במסכה כלה שאין דרך להיות רגילין בה:

תשעה נטלו חזירים. יש שפירשו עמלק כדכתיב בו יכרסמנה חזיר מיער ועליהם אמרו בהגדה למה נקרא שמו חזיר שעתיד הקב"ה להחזירו לישראל לעתיד לבוא. ואין צורך לכך כי בספר הטבעים כתב שהצרעת ונגעים בחזירים הרבה בטבע:

מאי עניות דאמרי' שהוא סי' לגסות הרוח עניות תורה וההיא לא הוה בבבלי זו חנופה וגסות [הרוח] (הרוח) שירדו לעולם שהאיפה י"ח קבין והם ט' קבין של חניפה וט' של גסות הרוח שהם דברי רוח:

דיקא נמי וכו' ההוא גברא דזבינהו לנכסיה כו'. אמר רבא כיון דלא אמר מידי בשעת מכר הוה להו דברים שבלב ודברים שבלב אינם דברים וכן הלכה:

דף נ עמוד א

הא דאמרי' גט מעושה דאמרי' ודילמא שאני התם דמצוה לשמוע דברי חכמים פירוש ופיו ולבו שוין. תמיהא מילתא בשלמא להאי אוקימתא אתי שפיר דגט מעושה שלא כדין אי נמי בעכו"ם אפילו בדין פסול דליכא מצוה אבל למאי דס"ד מעיקרא דטעמא משום דאע"ג דבליביה לא ניחא ליה דברים שבלב אינן דברים מאי אריא גט המעושה בישראל כדין אפי' בעכו"ם או בישראל שלא כדין נמי. וי"א דבדין היא דמצי למימר ולטעמיך אפילו בעכו"ם ושלא כדין אלא דלא חש תלמודא ותירץ קושטא דמלתא כדאשכחן דכותה טובא. ומסתברא לי דבשלמא כדין הוה דברים שבלבו דהא איפשר דכיון דאניס כדין דגמר ומגרש ואי לא גמר בליביה דברים שבלבו הם ואינם דברים אבל כשהוא מעושה בעכו"ם א"נ בישראל שלא כדין אנן סהדי שהוא אנוס מתחלה ועד סוף והוה להו דברים שבלבו ובלב כל אדם דהוה דברים כדאמרינן גבי מברחת דלא קנה אע"ג דלא גליא דעתה כדאיתא בכתובות ובפרק מי שמת וכדאמרינן במי ששמע שמת בנו ונתן כל נכסיו ואח"כ בא בנו שבטלה מתנתו אע"פ שלא אמר כלים בשעת המתנה כדאיתא ביש נוחלין וכדקי"ל דמצוה מחמת מיתה שנתן כל נכסיו שאע"פ שדתב וזיכה וקנה מידו מעכשיו אם עמד חוזר משום דהני דברים שבלב כל אדם שעל דעת כן נתן וכדפרשו רבותינו ז"ל והכא נמי להא דמיא:

והא דאמרי' דבגט המעושה בישראל כדין אם אמר רוצה אני כשר אם מסר מודעה אגיטא לא מהני גיטא עד דמבטל ליה למודעה וכי אנסי ליה לבטולא כיון דאמר רוצה אני כשר כדמוכח בערכין מה שאין כן במעושה שלא כדין שאע"פ שאמר רוצה אני כיון שהוא אנוס מתחלתו או בגופו או בממונו או בשבועה פסול ואפילו נתנו לו ממון גדול עד שאמר רוצה אני ולא אמרי' דאגב דארצוי זוזי גמר ומגרש ואפילו בטל כל מודעא שמסר לא מהני עד שיבטלם ברצון נפשו ולא אשתמודענא ביה שום אונסא וכן קבלתי מפי מורי רבינו נר"ו:

אלא אמר רב יוסף מהכא המקדש את האשה סתם ואמר אח"כ כסבור כו' ואמאי והא קאמר כסבור הייתי אלא לאו משום דאמרי' דברים שבלב אינן דברים. קשיא לי ודלמא משום דלא מהימנינן ליה שכך היה בדעתו הא אלו ידעו שכך היה בדעתו אינה מקודשת דדברים שבלב הוה דברים. וא"ל דמתני' קשיתיה דקתני מקודש' לגמרי בין לקולא בין לחומר' ואם קדשה אחר אינה צריכה גט הימנו ואי משום דלא מהימן הוה לן למיחש לדבריו לחומרא להצריכה גט משני ומדלא חיישינן להכי שמעינן שאע"פ שהיה כן בדעתו לא מהני דדברים שבלב אינם דברים והיינו דדילמא הא דאמרינן מקודשת לחומרא הוא להצריכה גט משום דלא מהימן וצריכא גט נמי משני דלמא קושטא קאמר והרי זה נכון.

ודילמא שאני התם דעקרא לתנאה. פירוש וסותר בדברים שבלבו מה שהתנה בפיו דהוה לבו סותר את דברי פיו מה שאין כן בהאי דזבין נכסי סתם שאינו סותר דברי פיו ממש אלא שמוסיף עליהם. ושמעינן מהכא דדברים שבלבו ובלב כל אדם דהיה דברים אם הוא עוקר מה שהתנה עליו בפירוש לא מהני ליה דברים ותנאו קיים.

ופשטוה מהא האומר לשלוחו הביא לי מן החלון כו'. ב"ה מעל דהוה להו דברים שבלבו ואינם דברים. קשיא לן הא דתנן במסכת נדרים נדר בקרבן ואמר לא אמרתי אלא בקרבן של מלכים נדר בחרם ואמר לא נתכונתי אלא בחרמה של ים מותר ואמאי טמא דברים שבלב הם ואינם דברים כדאמרי' באומר לו הביא לי מן החלון והביא לו המעות שבצד אחר שאם אמר לא אמרתי בלבי אלא במעות שהיו בצד השני לא אמר כלום. תירץ רבינו הגדול הרמב"ן זצ"ל. דשאני התם דקרבן מלכי' וקרבן גבוה ב' עניני' וב' מינים חלוקי' לגמרי כל א' עומד לעצמו אין א' מהם תחת חבירו ובכללו וכל חד מנייהו שמיה קרבן ואין בלשון קרבן משמעות לשניהם ביחד ולא לזה יותר מזה ולפיכך כשאמר לזה נתכונתי ופיו ולבו שדן הם לקרבן נתכוין וקרבן הוציא מפיו ואם אינו אומר אמת הקולר תלוי בצוארו אבל הכא כשאמר הבא לי מן החלון או מן הדלוסקמ' יש במשמעות לשונו מכל מה שיש בחלון או בדלוסקמא וכאלו הכל דבר אחד וגוף א' ולפיכך כשנטל מפיהו ואמר לא הי' בלבו אלא משוליה יש בלבו מה שאין במשמעות לשונו והוה דברים שבלב ואינם דברים:

וקמה לה הא דרבא דדברים שבלב אינם דברים. וקשיא ליה לר"ת ז"ל הא דתנן בתרומות ואיתא נמי בפסחים המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר מעשר ואמר תרומה שלמים אמר עולה עולה ואמר שלמים לא אמר כלום עד שיהו פיו ולבו שוין ואמרינן נמי בשבועות נתכוין להוציא פת חיטים והוצי' פת שעורים פת שעורים ואמר פת חיטים לא אמר כלום עד שיהו פיו ולבו שוין אלמא אין מה שהוציא מפיו מועיל כיון שלא היה כן בלבו דדברים שבלב דברים. ואיכא למימר דכי אמרי' דדברים שבלב אינם דברים ה"מ כשנתכוין בלבו להוציא מה שהוציא בשפתיו ככל הני דשמעתין אלא שאע"פ שאמר דברים שבפיו בכונה בלבו היו דברים אחרים אבל בהני דתרומות ושבועות לא נתכוין בלבו להוציא דברים בשפתיו אלא דאיתקיל ליה לישניה וכיון שכן הוה כטועה גמורו כאנוס ולא מהני דבעינן האדם בשבועה פרט לאנוס תדע שהרי הוא מותר אף במה שנתכוין בלבו להוציא משום דהוה דברים שבלב ואינם דברים כיון שלא הוציאן בפיו וליכא ביטוי שפתים:

תו קשיא ליה לר"ת ז"ל הא דאמרינן במסכת כלה במעשה דרבי עקיבא שהיה נשבע בשפתיו ומבטל בלבו אלמא דברים שבלב דברים ותי' הוא ז"ל דשאני התם דהוה אנוס שאמרו לו לר' עקיבא האיך אתה מגיס דעתך לחלוק על דברי רבותך ודמי' להא דאמרי' נודרין להרגין ולחמרין כו' ואוקימנא בדוכתיה בנודר יאסרו פירות שבעולם עלי אם אינן של תרומ' או של בית המלך ואומר בלבו היום ואע"ג דדברים שבלב אינם דברים אגב אונסיה אי אפשר דלא עוקר נדריה כלומר שכיון שהוא אנוס ומחמת האונס נודר הדברים מוכיחים שמערים לישבע להם ואינו נודר אלא לכל זמן פחות שאפשר לו ולא הוה דברים שבלב והא נמי דכותה. ורבינו הגדול ז"ל תירץ דבמעשה דר' עקיבא לא היה מבטל בלבו ממש אלא היה מוציא בשפתיו ולפי שלא היה משמיע לאזנו קרי ליה בלבו כדתנן לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא וזה מבואר. ודאתיא לידן ההוא דנודרין להורגין שמעינן מינה דאי לאו דאמרי בלבו היום נדריה נדרא ואע"ג דמחמת האונס נדר והוא הדין אפי' באונס נפשות כל זמן שעקרו ממנו דכיון דנתכוין לנדר זה וידע אותי בשעת נדרו ואינה טועה בו האדם בשבועה קרינן ביה אף על גב דאנוס ולאפוקי היכא דאנסיה ליביה וטועה בעצמו דסבר שהוא כן כדבריו דלא קרינא ביה האדם בשבועה כדאיתא בשבועות וכן בנודר ואח"כ נולד לו אונס המעכבו לקיים נדרו או שבועתי מיפטר דאדעתא דהכי לא נדר ואפילו היכא דקא הוה אונס דשכיח. מפי מורי נר"ו:

תו קשיא לן לשמעתין הא דתנן בנזיר האומר אהא הרי זה נזיר ואוקימנ' כשהיה נזיר עובר לפניו ואמאי והא הוה להו דברי' שבלב. ואיכא למימר דכיון דנזיר עובר לפניו ואמר אהא הרי הוא כאומר אהא כזה ואלו הן ידות נדרים שרבתה אותן התורה שכל זמן שיש הוכחה על מה שנדר שיהא כנדר גמור וכן לא דמיא הא דשמעתין דזבין סתם למאי דאמרי' דגלוי דעתא בגיטין מהני לבטל הגט דהתם גט דעתיה בדבור סתום מה שאין כן בזו שלא אמר ולא גילה כלום בדעתו בשעת מעשה והרי זה מבואר ונכון:

ההוא גברא דזבין לנכסי אדעתא למיסק לארץ ישראל. פי' וגילה בדעתו כן בעידן זביני ולא היו דברים שבלב סליק ולא איתדר ליה אמר רבא כל דסליק אדעתא למידר הוא פי' כל דסליק כי האי גוונא דזבין נכסה והרי הוא כאלו גילה דעתיה בפירוש דלמידר היה סליק ואיכא דאמרי אדעתא למיסק הוה והא סליק ליה. פי' אע"ג דמסתמא למידר היה משמע כיון שגילה דעתו ולא פי' אלא למיסק לחוד אין לנו אלא מה שהוציא בשפתיו דלהאי איכוין מדלא גילה דעתי' טפי כטל. והלכתא כלישנא בתרא:

ההוא גברא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לארץ ישראל. פירוש ופירוש כן בשעת המכר לסוף לא סליק אמר רב אשי אמרינן ליה קום סליק איכא דאמרי אמר רב אשי אי בעי לא הוה סליק. פירש אתמהא מאי בינייהו דאתילד אונסא באורחא: יש שפור' דללישנא קמא אע"ג דאתילד אונסא אמרי' ליה קום סליק כיון דמקמי דאתילד הוה יכול לעלות והמכר קיים וללישנא בתרא דאמרינן בתמי' אי בעי לא סליק דוקא דמצי סליק השתא אבל איתילד אונסא דלא מצי סליק השתא הדר זביני'. ומדברי רבינו אלפסי ז"ל נראה בהפך דללישנא קמא היכי דאתילד אונסא הדרי זביני אבל ללישנא בתרא אע"ג דאתיליד אונסא השתא אמרינן ליה אי בעי הוה סליק מקמי הכי וכן נראה יותר והלכתא כלישנא בתרא:

ואגב אורחין שמעינן מהכא דלית הלכתא כר' מאיר דבעי תנאי כפול ושאר דקדוקי תנאים דהא הכא לא כפל תנאו שאלו כפל תנאו כראוי היכי אמרינן ליה קום סליק היכן מצינו עושה מעשה על תנאו שנכוף לבעל התנאי לקיים תנאו כדי שיתקיים המעשה אדרבא יזיד לבטל התנאי כדי שלא יתקיים המעשה אלא ודאי דהכא לא כפל תנאו ואלו לרבי מאיר כיון דלית ליה מכלל הן אתה שומע לאו לא הוה מהני אע"ג דתולה בדעת עצמו דלא חשיב תנאה אלא אסמכתא כדמוכח בגיטין גבי המוציא את אשתו משום נדר או משום שם רע דבעי ר' מאיר תנאי כפול ואע"ג דהנהו מילי לאו מילי דתנאה ממש הן כשאומר על מנת שאין בך כך וכך כדכתיבנא התם וכן מוכח ממברחת ומעשה מי שהלך בנו למדינת הים דלית הלכתא כר"מ דהתם אפי' גילוי דעתא לא הוה וליכא למימר דאומדנא דמוכח בלא שום ביטוי בשפתים עדיף לר"מ ממתנה בפירוש שלא כפל תנאו שזה אין הדעת סובלתו דמברחת שנתנה ע"מ שתחזיר בה כשתתאלמן או תתגרש קנה מקבל ולא מהני תנאה וכשנתן לו סתם בלא שום תנאי לא קנה ואמאי לא עבדינן אומדנא במקצת דבריו שלא פירש כדעבדינן בכל דברי לבו כשלא אמר כלום אלא ודאי דהני כולהו דלא כרבי מאיר ומשום דלית הלכתא כוותיה ודין הוא דהא יחידא' הוא דרבנן פליגי עליה וכיון דבדיני ממונות לית הלכתא כותיה ולא גמרי' מתנאי ב"ג ובני ראובן כל שכן בגיטין ובקידושין דמהכא גמרי לה ושלא כדברי רבינו אלפסי ז"ל והתם דאתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע אם מתי ואם לא מתי לא דמדינא לא מהני בלאו הכי אלא לרווחא דמילתא אתקין הכא דילמא איכא דיינא דחייש לר"מ ומבטל תנאה ודאין לה כמגורש' ושרי לה לשוק ודכותה אשכחן דרב פסיק כרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו ואפ"ה אתקין בגיטא דשכיב מרע מיומא דנן לאפוקי מדרבי יוסי והיינו לרווחא דמילתא דדילמא איכא מאן דלא חייש לדרבי יוסי טעי למימר שאינה מגורשת ואין קדושין תופסין בה ואם נתקדשה לא מצריך לה גיטא ושרי אשת איש לעלמא אבל מדינא כרבי יוסי קיימא לן מיהו אע"ג דלית הלכתא כרבי מאיר בדקדוקי תנאים איכא חדא דמודו ליה רבנן דהויא הלכתא דתנאי שאי אפשר לקיים המעשה ע"י שליח כדאמרי' שאין תנאי מועיל בחליצה ואע"ג שלא נתקיים התנאי החליצה קיימת מכיון שאי אפשר לחליצ' ע"י שליח כדאיפסקא הלכתא ביבמות ומודו רבנן בהא משום שדינא שמעש' שהוא כל כך אלים וחזק שאינו נעשה ע"י שליח שלא יבטלנו תנאי והוי כמפליג בדברים הא בשאר דקדוקי תנאים לא מודו רבנן ואפילו בתנאי קודם למעשה כדכתיבנא בפרק השוכר ושם הארכתי בביאור הדברים האלו גם במס' גיטין בס"ד. מפי מורי נר"ו:

הא דתנן המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים ונמצא עליה נדרים אינה מקודשת אמרינן עלה בפרק המדיר באלו נדרי' אמרו בנדרים שיש בהם עינוי נפש שלא תאכל בשר או שלא תשתה יין ולא תתקשט בבגדי צבעונים ולאפוקי שלא תאכל פירות וכיוצא בזה ואמרו בירושלמי הדה דתימר כשאין עליה נדרים אבל אמר ע"מ שאין עליך כל נדר אפי' לא נדר' אלא מחרובין א"מ ובכול' אם הלכה אצל חכם והתיר' מקודשת דחכם עיקר הנדר מעיקרו דקי"ל הנודר מככר אפי' אכלה כולה נשאל עליה מה שאין כן במומין שאף על פי שהלכה אצל רופא ורפאה אינה מקודשת שאין רופא מרפא אלא מכאן ולהבא וכדאיתא בפרק המדיר כנסה סתם ולא ידעינן אם עקר תנאו או כנס על דעת כן תצא שלא בכתיבה שהמוציא מחבירו עליו הראיה ומצרכינן לה גיטא לחומרא בגמרא דהתם איכא שקלא וטריא טובא עלה:

ותנן נמי בכתובות כה"ג כו'. עד התם כתובות איצטריכא ליה תנא קידושין אטו כתובות איכא דקשיא ליה אם כן ליתני התם כתובה ברישא דהוה עיקר התם ולאו מילתא היא ושתי תשובות בדבר חדא דהא דהכא קתני תנא מעיקרא והוא שגורה בפי התלמידים ולא בעי התם לשבושה ומשנה לא זזה מלשונה. ותו דכיון שהקדושין קודמין לעולם לכתובה במעשה ראוי להקדימם גם כן בדיבור ותו לא מידי:

מתניתין המקדש שתי נשים בפרוטה וכו' עד וכן קטן שקידש בגמרא עביד לה צריכותא ומפרש לה שפיר:

דף נ עמוד ב

וצריכא דאי אשמעינן שתי נשים בפרוטה הוה אמינא בהא הוא דטעי לומר דקידושיה קידושין משום דנפיק ממונא מינה. פירוש שהוא סבור דפרוטה שאמרי בתר מקנה הוא דאזלינן דליתן ממונא בין באשה אחת בין בשתי נשים אבל אשה אחת בפחות משוה פרוטה אימא אדם יודע שאין קדושין תופסין בפחות משוה פרוטה וכי משדר סבלונות אדעתה דקידושין מעלי' משדר פירוש ובהני סבלונות מקדש לה בשלחן בעדים כשרים הם הם שלוחיו והם הם עדיו ואע"ג דבעינן עסוקין באותו ענין והכא יהבי להו סתמא כיון דאיכא שדוכין וקידושין גרועין דמעיקרא הא חשיב כעסוקין באותו ענין שכל אדם רוצה לגמור קדושיו וכי תימא וליתני הא דאשה אחת בפחות משוה פרוטה ולא ליתני שתי נשים בפרוט' דכיון דבפחות משוה פרוטה טעו כל שכן באידך דנפיק ממונא מינה. ואיכא למימר דהא פשיטא ליה לתלמודא דליתא דאי תנא אשה אחת בפחות משוה פרוטה הוה אמינא בהא הוא דטעי דבין פרוטה שלימה לפחות משוה פרוטה לא דייקי אינשי אבל שתי נשים בפרוטה דלא מטי לכל חדא מנייהו אלא חצי פרוטה הא ודאי כולי עלמא ידעי דלאו קידושי נינהו וכי משדר סבלונות אדעתא דקידושין משדר קמ"ל:

ואי אשמעי' הני תרתי וכו' אבל קטן שקידש אימ' הכל יודעין שאין קדושי קטן כלום קמ"ל דבהא נמי טעי דסבור דקידושיה קדושין ואע"ג דהא כולי עלמא ידעי שאין במעשה קטן כלום ואפילו בעלמא ובדיני ממונות מסתברא לי דהכי טעי דהשתא דגדיל גדלי קדושי' בהדי' ונתקיימו קידושיו אע"פ שנתאכלו המעות דוגמא דמאי אמרינן התם בקטנה שנתקדשה והגדילה דאיכא מאן דאמר דכי גדלה גדלי קדושי' בהדה ובהא מתרצא לן אמאי לא אמרינן דליתני הא דקטן וכל שכן אידך אלא שי"ל כמו שאמרנו דאי תנא קטן התם הוא דטעי דסבר דכי גדיל גדילי קדושיו בהדיה אבל באידך לא טעי

איתמר אמר רב הונא חוששין לסבלונות: פי' חוששין לחומרא להצריכ' גט והיינו לישנא דחוששין וכולה שמעתין בדאיכא שידוכין דאי לא הא ודאי אין חוששין בשולח סבלונות לפנוי' כלל אפילו בעדים והאי חוששין לסבלונות פירש"י ז"ל חוששין לסבלונות עצמם שמקדשת בהם ואע"ג דבעינן עסוקין באותו ענין כיון דאיכא שידוכין שמא מילי מסר לה שישלח לה קידושין בעדים והם הם שלוחיו והם הם עידיו ורבותינו הגאונים ז"ל פי' שמא קודם לכן קידשה בעדים כראוי והלכו להם למדינת הים ונפקא מיניה בין הני תרי פרושי כששולח לה סבלונות אלו שלא בעדים א"נ בעדים ואמרי השלוחין בפירוש דבתורת סבלונות יהבי להו דלפירושא דרש"י ז"ל תו לא חיישינן ולפי' דמר"ן ז"ל חיישינן לקדושין קודמין. תו איכא בינייהו קטנה ששידחה אביה ומת ושלח לה סבלונות בעודה קטנה דלרש"י ז"ל ליכא למיחש דהא קטנה אין לה יד להתקדש אבל לפי' רבנן ז"ל חוששין שמא כבר קבל אביה קידושיה מיהו דכ"ע אם לא נתרצתה לקבל סבלונות אלו שוב אין חוששין. לה כלל והוי כאומרת לא קדשתני אבל לאחר שקבלן אותם אע"פ ששניהם מודים דליכא קידושין כלל אין סומכין עליהם כיון שיש רגלים לדבר לחוש וצריכא גט וללישנא דגמרא דיקא טפי כפירוש דרש"י ז"ל מדאמרינן לעיל אדעתא דקידושין משדר ואמרינן מהו דתימא הוו קידושין דאלמא לסבלונות עצמן אנו חוששין שהן קדושיו אלא דאיכא למימר דודאי לתרוייהו חוששין בין לסבלונות עצמן בין לקידושין קודמין לסבלונות דמאי שנא ותלמודא נקיט כסוגיא חדא מנייהו וכן עיקר שחוששין לשניהם:

הא דאסקינן לעיל אין אדם יודע שאין קידושין בפחות משוה פרוטה ואין קדושי קטן כלום וכי משדר סבלונות אדעתא דקדושין משדר. תמיהא מילתא דהא אמרינן בפרק המדיר המקדש בפחות משוה פרוטה ובעל וכן קטן שקידש ובעל צריכה גט אדם יודע שאין קדושין בפחות משוה פרוטה ואין קידושי קטן כלום וגמר ובעל לשם קדושין. ואיכא למימר דאדם יודע דאמרינן התם לאו דוקא אלא לומר שכונת כל אדם כשבועל שרוצה שיגמרו נישואיו ולא מחית נפשיה לספקא כדי שלא תהא בעילתו בעילת זנות ובודאי דעתו על בעילה של היתר וכיון שכן לא סגיא דלא נימא דגמר ובעיל לשם קדושין כדי שיגמרו קידושיו אבל הכא דליכא אלא סבלונות בעלמא מחית נפשיה לספיקא וסמיך על קדושין הראשונים ואפילו כשבעל אמרינן התם במקדש על תנאי ובעל דלא אחליה לתנאי' וכיון דאתני דעתי' אתנאי ומחית נפשיה לספק ביאת זנות אבל כשאין תנאי בקידושין אלא דגרעי מחמתיהו כשבעל דעתו על גמר קידושיו וכן מפורש בתוספתא דגרסינן התם המקדש בפחות משוה פרוטה ושלח סבלונות לא עשה ולא כלום שעל מנת קידושין הראשונים שלח בעל קנו ר' שמעון אומר לא קנו ע"כ וזו היא הברייתא השנוייה בפ' המדיר:

אמר רבא ומותבינן אשמעתין וכו' איכא דאמרי אמר רבא מנא אמינא לה כו' ואביי לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא כו'. פירוש אביי לא דחי לי' אלא דמתני' לא מסייעא לרבא אבל בעיקר דינא לא פליג ואפילו פליג אין חוששין לו במקום רב הונא ורבא והא דאמרינן מאי הוה עלה אע"ג דליכא אמורא דפליג בהדיא אדרבא ורב הונא ה"פ מאי הוה עלה אי אמרינן לעולם חוששין לסבלונות בכל מקום ובכל זמן או מפליגינן ודכוותא בתלמודא:

אמר ר"פ באתרא דמקדשי כו'. גרסת הספרים והיא הנכונה פשיטא ל"צ דרובא מסבלי והדר מקדשי ומיעוטא מקדשי והדר מסבלי מהו דתימא לא ניחוש למיעוטא קמ"ל והכי פירשו פשיטא דבאתרא דמקדשי והדר מסבלי חיישינן לסבלונות שיהו הן עצמן קידושין או שקדמו להן קדושין דהא לעולם לא נהיגי לאקדומי סבלונות לקידושין ופרקי' לא צריכא דרובא מסבלי והדר מקדשי ומיעוטא מקדשי והדר מסבלי מהו דתימא לא ליחוש למיעוטא דהא בכל מקום אין חוששין למיעוט ולא ניחוש לקדושין קמ"ל דאזלינן בתר מיעוטא וחוששין לסבלונות. ואי קשיא לך והא קי"ל כרבנן דלא חיישינן למעוטא אפילו לחומרא. איכא למימר דהתם הוא ברובא דבחיוב וטבע שאינו תלוי ברצון כגון ההיא דקטן וקטנה שחולצין ומייבמין ולא חיישינן לסריס ואיילונית דהוה מיעוטא וכההיא דאמרינן דרוב נשים מעוברות יולדת ומיעוט מפילות אבל ברוב התלוי במנהג שאינו חיוב וכל אדם שרוצה יכול לנהוג כמנהג המיעוט ודאי חוששין למיעוט לחומרא שהרי כיון שהדבר תלוי בדעת פעמים שאדם נוהג כמנהג המיעוט אי נמי והוא הנכון דהכא הכי קאמרינן דרובא מסבלי והדר מקדשי לאלתר והאי גברא שדר סבלונות ולא קדש אחר כך לאלתר עד עתה וכיון דכן הרי לא נהג כמנהג הרוב ולפיכך דין הוא שנאמר שהוא מן המיעוט ולא טמא שהוא מן הרוב כיון שלא נהג כמותם לפי זה אם קדש אחר כך לאלתר אין חוששין לסבלונות ואם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר בין סבלונות לקידושין של אחרי כן קדושי ראשון קדושין ואין חוששין לסבלונות:

ואיכא דמפכי לה לגרסא וגרסי לה לקולא ואמרינן פשיטא דמסבלי והדר מקדשי לא חיישינן ופרקינן לא צריכא דרובא מסבלי והדר מקדשי ומיעוטא מקדשי והדר מסבלי מהו דתימא ניחוש למיעוטא קמ"ל. והכי פירושא מהו דתימא ניחוש למיעוטא לחומרא או משום דתלוי בדעת ובמנהג או משום דלא חזיניה דקדש לאחר סבלנות כמנהג הרוב קמ"ל דאפילו בהא אזלינן בתר רובא לקולא ואע"פ שלא נהג כמנהג הרוב טועה הוא במנהגם לאחר קדושין והלשון הראשון נראה עיקר וחוששין למיעוט לחומרא דספיקא דאורייתא הוא וכיון דכן מקום שאין שם מנהג כגון בעיר חדשה ואינון לקוטאי חוששין לסבלונות שכל מקום שאין שם מנהג רואין אותן בכל מקום כמחצה ומחצה וכאן אפילו למיעוט אנו חוששין. ומיעוט ספרים גרסי פשיטא לא צריכא ברובא מקדשי והדר מסבלי ומעוטא מסבלי והדר מקדשי מהו דתימא ניחיש למיעוטה קמ"ל. וליתא להאי גרסא כלל דמהיכא תיתי לחוש למיעוטא לקולא:

בעא מיניה רב הונא מרבא הוחזק שטר כתובה בשוק מהו. פירוש שאמרו שניהם לפנינו לסופר לכתוב כתובה וכתבו מדעת שניהם מהו לחוש לקידושין. ורש"י ז"ל פירש שנכתב ונחתם ממש ויצא לפנינו וכן הלשון מוכיח יותר. ומסתברא דמשום כתובה בלחוד ליכא למיחש דהא כמה זימנין דכתבי כתובה עד דלא גמרי קידושין אלא אדלעיל קאי דאסקי' שאין חוששין לסבלונות היכא דכולהו מסבלי והדר מקדשי וקאמרינן השתא אם הוחזק שטר כתובה בשוק כו' אם נחוש עכשיו לסבלונות ואמר רב אשי באתרא דמקדשי והדר כתבי כתובה חוששין לסבלונות אע"ג דרוב' מסבלי והדר מקדש' אבל כתבי והדר מקדשי לא חיישי' לסבלונות כדינו ואמרינן מקדשי והדר כתבי כתובה פשיטא דחיישינן פירוש אפילו ליכא סבלונות כלל שהם רגלים לדבר לחוש ומהדרינן באתרא דלא שכיח ספרא כו' וכ"ת ואמאי לא אוקימנא כדלעיל באתרא דרובא כתבו כתובה והדר מקדשי ומיעוטא מקדשי והדר כתבי כתובה מהו דתימא לא ניחוש למיעוטא קמ"ל ויש לומר דהכא ליכא למימר דניחוש למיעוטא כיון דאיכא כנגד המיעוט שני דברים חדא דכלהו מסבלי והדר מקדשי ואידך דרובא כותבין כתובה והדר מקדשי אבל לעיל דליכא אלא חד רובא מאידך גיסא אפשר למיחש למיעוטא כדכתיבנא וזו שיטת רבינו הגדול נר"ו:

מתניתין כדרבא דאמר רבא כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו. פירוש כל מעשה הנעשה בזה אחר זה ואינו חל בשניהם אלא בראשון כגון מקדש שתי אחיות וכיוצא בו וכשעושה אותו בבת אחת אינו דומיא דזה אחר זה שיתפוס אחד מהם אלא אי אפשר דחייל בתרוייהו חייל בתרווייהו ואי לא אפשר דחייל בתרוייהו לא חייל אפילו בחדא מינייהו הלכך מקדש שתי אחיות כאחת דלא אפשר שיהו שתיהן מקודשת אין אחת מהן מקודשת אבל האומר הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים כיון שאפשר לקיים שניהם ותמכר חציה עולה חציה שלמים מקיימין אף על גב דבזה אחר זה אין האחרון תופס וזה מבואר:

דף נא עמוד א

המרבה במעשרות כגון שהוציא עשר סאין על חמשי' סאין פירותיו מתוקני' ומעשרותיו מקולקלין שיש בכללן חמש סאין של טבל שאינם מתוקנים דלא חייל שם מעשר עליהן. אלמא חייל שם מעשר אחמש סאין מיהת ולפיכך פירותיו מתוקנין והא הכא דאלו הוה בזה אחר זה לא חייל מעשר אחמש סאין אחרונים ואפילו הכי כי אפרשינהו בבת אחת חייל אחמש דומיא דזה אחר זה ופרקינן שאני מעשר דאי אמר תיקדש פלגא דחיטתא קדשא פי' שאלו הפריש עשר סאין ואמר כל פלגא ופלג' עשר סאין יהא מעשר על חמשים סאין אלו קדשי והוה פלגא דכלהו מעשר פירש"י ז"ל והשתא נמי דפריש עשר סאין סתם חייל מעשר אפלגא דחיטתא כאלו פירש ולא נהירא מדאקשינן בסמוך והרי מעשר בהמה דליתא לחצאין ואמרינן יצאו שנים בעשרה וקראם עשירי עשירי ואחד עשר מעורבין דאלמא אלו איתיה למעשר בהמה לחצאין לא קשיא ליה דאמרי' דטעמא דעשירי וי"א מעורבין משום הכי ואם איתא לפי' רש"י ז"ל דאמרינן מעשר אכל פלגא ופלגא כי איתיה למעשר בהמה נמי לחצאין תקשי לן אכתי היכי אמרינן עשירי וי"א מעורבין דהא מדינא כל חד מינייהו חציו מעשר ואנן אמרינן דאחד מהם עשירי וקדש כלו וא' מהם י"א וקרב שלמים אלא שמעורבין:

אלא הנכון דהכי פירושו דשאני מעשר דאיתיה לחצאין וכיון דאית ליה האי קולא אית ליה נמי אידך דאתי' בבת אחת ומתורת הואיל אתינן עלה. ולדברי רש"י ז"ל דודאי כיון דאפשר בחדא חידוש אין לך בו אלא חידושו ולא אמרינן תרי חדושי והכא הכי מקשינן בשלמא אלו איתא לחצאין היית יכול לדחות דמאי עשירי די"א מעורבין דמשום כל חד מינייהו קדש פלגא אבל כיון דליתא לחצאין מה תאמר:

וקאשי' למימרא דלא הוה בבת אחת אלא למאן דאיתיה לחצאין:

והרי מעשר בהמה דליתא לחצאין ואפילו הכי איתא בבת אחת דומיא דזה אחר זה דאמר רבא יצאו שנים בעשירי כו'. מסתבר לי דהאי פירכא אתיא למ"ד התם בעירובין איפשר לצמצם דלמ"ד אי אפשר לצמצם לא קשיא כלל דאיכא למימר דהכא לאו בבת אחת הוא אלא בזה אחר זה שאי אפשר שיצאו בצמצום שניהם כאחת אלא אחד מהם יצא תחלה וחל עליו שם עשירי אלא שאינו ניכר אליו מי יצא ראשונה ולפיכך עשירי ואחד עשר מעורבין והא קיימא לן דאפשר לצמצם ולהכי פריך לה סתמא ודכוותא בתלמודא טובא:

והרי תודה דליתא בטעות שאם שחט תודתו על ארבעים חלות לבנות ונמצאו שחורות לא קדשי וליתא נמי בזה אחר זה בתרווייהו שאלו תודה ששחטה על ארבעים חלות ואחר כך אמר על ארבעים אחרות אין האחרונות קדושות וא"ה איתיה בבת אחת דומיא דזה אחר זה דאתמר תורה ששחטה על שמונים חלות חזקיה אמר קדשו ארבעים מתוך שמונים ורבי יוחנן כו' ומדחזקיה פרכינן דהוה רביה דרבי יוחנן והלכתא כוותיה. וכי תימא ומאי קושיא דלמא תודה איתיה לחצאין דומיא דמעשר דגן ומשום הכי איתיה בבת אחת. פירש הרב רבי אברהם בר דוד ז"ל דפשיטא מילתא דתודה ליתא לחצאין דשחטה על שמונים חלות ואמר תקדיש פלגא דכל חדא לא קדשה דהוה ליה פרוסה ותנן אחד שלא יטול פרוסה ותניא בספרא וחלת מצה אחת מן הסל שאם נתפרצה או חסרה אחת מהן פסולה ואי אמר תיקדוש פלגא דכל חדא הרי כל אחת פרוסה וחסרה. לא נחלקו אלא בסתם חזקיה סבר לאחריות מיכוין פירש דהא מיחייב באחריותם והוה מחוסר כפרה מה שאין בכל השנוים למעלה דלא מחייב באחריותם ומשום הכי אמרינן דלמעשר גדול מיכוין ולא תלינן דלאחריות מיכוין דלא מחייב בו מדינא. (צ"ע גדול דהא אי אמרינן ברירה קדושין שהן מסורין לביאה מתחילתן הוא):

איתמר קדושין שאין מסורין לביאה אביי אמר הוה קדושין. תנן המקדש אשה ובתה כו' עד היכי דמי אי דאמרי להו כלכם את וחמור הוא ואת וחמור לא קנה אלא דאמר להו אחת מכם איכא למידק מאי האי דפריך את וחמור לא קנה דהא אסיקנא בפרק יש נוחלין דהלכתא כר"נ דאמר את וחמור קנה מחצה ותו למ"ד אה וחמיר לא קנה אפילו אמר אחת מכם תקשי ליה דהא כיון דאין אחיות מקודשת כלל הוה להו נכריות את וחמור ומאי שנא אומר כלכם לאומר אחת מכם. תירץ הראב"ד ז"ל דכי אמרינן את וחמור קנה מחצה היינו היכא דאמרינן דעת הנותן שטועה וסבר שאין כאן חמור וכלהו קני וגמר והקנה ואי בטילה הקנאה מחדא לא בטילה מאידך אבל היכא שהמקנה יודע שהאחד חמור ואינו ראוי לקנות ודאי לא קנה שדעתו שיקנה כחמור ומשטה הוא בו הלכך כי אמר כלכם הא ידע דאין אחיות מקודשות מדכבה דכל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו וכיון דכן הוה להו נכריות את וחמור ולא קנה כלל אבל כשאומר אחת מכם סבור הוא שהאחיות מקודשות מדאביי הלכך כי אין אחיות מקודשות מדרבא הוה נכריות מקודשת דבכי האי גוונא את וחמור קנה מחצה. ואין זה נכון דהא ודאי למ"ד את וחמור לא קנה אפילו אמר אינו יודע שאין חמור קונה לא קנה תדע דהא עיקר פלוגתייהו גבי נכסי לך ולבני דיהוי ליכי מינאי ועלה קאמר רב ששת את וחמור הוא ולא קנה והתם מהיכן אמרינן שכל אדם יודע שאין אדם מקנה למי שלא בא לעולם דהא פלוגתא דרבנן היא ור"מ ורבי וכמה תנאי סברי דקנה ועוד האיך אפשר לומר שהמקדש הוה בקי בדרבה דכל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו אטו כולי עלמא גמירי והא דרבה הא אנן לא ידעינן והיכי ידע איהו ולא ידע דרבא ולא ידע נמי דאין קדושין בפחות משוה פרוטה. ורבינו הגדול הרמב"ן ז"ל תירץ דהכא לא פרכינן אליבא דהלכתא דאליבא דהלכתא אפי' באומר כלכם א"ש דקל את וחמיר קנה מחצה ואין אחיות מקודשות ונכריות מקודשות אבל הכא אליבא דרב ששת פרכינן דסבר את וחמור לא קנה וזימנין דפריך תלמודא הכי כדאמרי' בריש האשה שנתארמלה וכיון דרוב נשים בתולות נישאות כי ליכא עדים שיצתה בהינומא מאי הוה ניזיל בתר רובא ואע"ג דקיימא לן כשמואל דאמר אין הולכין בממון אחר הרוב פרכינן אליבא דרב דסבר הולכין בממון אחר הרוב כמאן דקאמר לימא תהוי מתניתין תיובתא דרב הכא נמי פרכינן את וחמור הוא ואת וחמור לרב ששת לא קנה נימא תהוי תיובתא ואוקימנא דאמר אחת מכם דהשתא ניחא אפילו לרב ששת דלא חשיב את וחמור אלא באומר כלכם דמדינא לא תפסי קדושין באחיות אף על פי שברר דבריו למי מקדש מדרבה אבל באומר אחת מכם שאלו פירש למי מקדש אפילו א' משתי אחיות היתה מקודשת אם סיימא ולא אמרו אין האחיות מקודשות אלא מפני שקדושיו ספק ואין מסורין לביאה כל כי האי גוונא מיסתפן דלא ליהוי אינהו מקודשת ולא בטילה קדושי דנכריות משום אחיות ולא חשיב את וחמור ולהאי פירושא האי דתירץ אביי לטעמיה מתני' ואוקמה באומר הראויה לביאה מכם תתקדש לי אליבא דרב ששת הוא אבל אליבא דרב נחמן דאמר את וחמור קנה מחצה וקיימא לן כוותיה לא איצטרך לאפוקי מתניתין מפשטה ושפיר אתיא באומר כלכם ואפשר שלזה כיון רבינו אלפסי ז"ל שהביא בהלכותיו משנתינו כפשטא ולא איתא הא דאוקמוה באומר הראויה לביאה מכם דאוקים אביי דהלכתא כוותיה: ומיהו חזינן כרב שמעון בעל הלכות ז"ל ולרבוותא אחריני דאייתי בהלכתא רבתא דידהו אוקימתא דאוקים אביי מתניתין באומר הראויה לביאה מכם כו'. דאלמא הלכתא הכי הוא ולא אפשר לאוקמה לאביי באומר כלכם משום דהוה את וחמיר ולא קנה כדפריך תלמוד' ותלמודא אליבא דהלכתא פריך. וכדבריהם זכרונם לברכה אית לן למימר דכי אמרינן דאת וחמור קנה מחצה היינו כשמחלק בלשונו מקבלי המתנה באומר ניכסי לך ולבניך או לך ולפלוני ופלוני דכיון דהכי הוא לא ערבינהו בזכותם ואף על גב דהאי לא קני קני אידך אבל כשמערבם כולם בלשונו שאומר נכסי לכלכם הרי עירבם ואין דעתו שיקנה זה יותר מזה ואי לא קנה חד מנייהו לא קנו כלהו תדע שאלו באומר להרבה בני אדם נולדים נכסי לכלכם וקנו חולקים בשוה ואלו אמר לאחד מהם נכסי לך ולא לו הוא קנה מחצה ואידך כלהו פלגא כדנפקא לן מדכתיב והיתה לאהרן ולבניו אלמא כשאומר בלשון זה אינו עושה אותם שותפין ואין מתנתו של זה מעורבין בשל זה לגבי הא נמי לא שנא ולהכי אמרינן הכא בשמעתין דאי אמר להו כלכם הרי ערבם ואת וחמור הוא ולא קנה לדברי הכל ואוקימנא באומר אחת מכם דפלגינהו דבכי האי גוונא את וחמור קנה מחצה כרב נחמן ואביי נוקמיה לטעמיה באומר הראויה לביאה מכם אתקדש לי והלכתא כאביי כנ"ל:

דף נא עמוד ב

ת"ש המקדש את בתו סתם כו'. אי הכי מאי למימרא פי' אי אמרת בשלמא כדאמרן אשמועינן דקידושין שאין מסורין לביאה הוה קדושין אלא לדידך דאמרת דאין כאן אלא גדולה וקטנה מאי איכא למימר. לא שביק איניש מצוה דרמיא עליה כלומר דקושי קטנה הוה עליה דאע"ג דאסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה הא אפשר כשיש בה דעת ומתרצית בדבר וכן כל היכא דליכא למיחש שתמאן בו א"נ כשהיא נערה דאיתיה ברשותיה:

דיקא נמי דקתני אינו יודע. פי' ולא קתני אינו ידוע כתבו בתוספות בשם רבינו תם ז"ל שאם שדך ראובן אחת מבנותיו ידוע לשמעון ואח"כ קבל ממנו קדושין לאחת מבנותיו סתם שאינה צריכה גט אלא המשודכת דמסתמא עלה גמרו וקידשו שניהם והשאר מותרות. ויש להביא סעד לדבריו מדגרסינן בתוספתא וכן שני אחים שקדשו שתי אחיות זה אינו יודע אי זו קידש וזה אינו יודע איזה קידש זה נותן גט לשניהם וזה נותן גט לשניהם ואם היו מדברים גדולה לגדול וקטנה לקטן אומר אני קטנה לא נתקדשה אלא לקטן וגדולה לא נתקדשה אלא לגדול ע"כ. מיהו לאו ראיה היא דאיכא למימר דההוא כשהוכרו ולבסוף נתערבו דהא רישא דההיא מתניתין אייתי' בשמעתין ואוקימנא בהכי אבל כשנתערבו מתחלתן כולן צריכות גט מספק וכן הורה רבינו סעדי' ז"ל וראוי להחמיר. ובספר היראים כתב שמעשה היה בבית דינו של ר"ת ז"ל ולא היה כח בידם להתירם בלא גט הלכך ראובן ששידך אחת מבנותיו לשמעון ידועה ואח"כ קיבל קידושין מיהודה על אחת מבנותיו סתם כלם צריכות גט ואפילו אותה שמשודכת לראובן ולא אמרינן לא הוה דעתו עליה דשארית ישראל לא יעשו עולה ולא הדר מראובן אלא ודאי חיישינן לחומרא ואף היא צריכה גט מיהודה ואם קדמו וכנסו אין מוציאין. מהן דאפשר דקמא פגע ביבמתו כראוי ואפילו פגע קמא באחות זקוקתו הא אישתריא ליה בכניסה שכנס אחיו את היבמה ואי משום דאחית נפשיה לספיקא אסורא דרבנן היא ומספיקא לא מפקי' להו מינייהו:

דוקא מיחלץ כו'. והדר יבומי כו' ת"ש שנים שקדשו כו' ודוקא מיחלץ והדר יבומי פירוש שיהא היחידי חולץ תחלה לשתיהן וגם אחיו חולץ לאחת תחלה מיהו דינא דאחיו חולץ תחלה מההיא דלעיל שמעינן לה אבל הכא אשמועינן שהיחידי גם כן חולץ לשתיהן תחלה דלמא אידך פגע ביבמתו של היחידי וקא פגע ביבמה לשוק:

דף נב עמוד א

והלכתא כאביי ביע"ל קג"ם. פירשו הגאונים ז"ל שהל' היינו לחי העומד מאליו ונראין דבריהם דאי כפי' ר"ת ז"ל שכתב דהיינו ימי לידה שאינו רואה בהם שאין עולין לה לימי זיבה שבמס"נ הי' לו לומר יו"ד של ימי אלא שיש לדחות דמשום דאיכא יוד של יאוש שלא מדעת שינה לשונו ונקט למ"ד של לידה אפ"ה קבלת הגאונים ז"ל מכרעת והא דמני הכא בכללא הא דקדושין שאין מסורין לביאה לא הוה איצטריך ליה דהא פשיטא דהלכתא כאביי כיון דאיתותב רבא אלא מני ליה אגב גררא דאידך משום דלית הלכתא כותי' אלא בהני לאתנוחי בהו סימנא וכן נמי ביאוש שלא מדעת דמני איתותב רבא בפ' אלו מציאות:

אמר רבא ש"מ ממתני' ארבעה ונקט רב בידיה ג' ש"מ המקדש בפירות שביעית מקודשת ושמע מיניה המקדש בגזל אינה מקודשת. פירוש דלא אמרינן סתם גזלה יאוש בעלים. ואפילו בגזל דידה פירוש ולא אמרינן מדיהיב לה בתורת קדושין ושתקה נתרצית בדבר וגליא אדעתה דמחלה לי' אלא אמרינן דמצי למימר שקלי ודידי שקלי ואוקמינא לקמן בדלא שדיך:

ממאי מדקתני שלהן היתה ושל שביעית היתה טעמא דשביעית דהפקר הוא הא בשאר שני שבוע לא. קשיא לי דילמא הוא הדין בשאר שני שבוע והא דקתני ושל שביעית היתה לאשמועינן אידך דאמרן דמקדש בפירות שביעית מקודשת סד"א לאכילה אמר רחמנא ולא לסחורה קמ"ל. ואיכא למימר דדייק לה רב מדקתני שלהן היתה דכיון דשביעית היא והכל הפקר מאי שלהן איכא ומה לי שלהן היתה או של אחרים או שלו דהא ליכא בעלים לפירוש שביעית אלא ודאי הא קא משמע לן דהא דמקדשה בשלהן היינו משום דשל שביעית היתה הא בשאר שני שבוע לא משום גזל כנ"ל וכן כתב בתוספות:

והוא לא אמר והאמר רבי יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו. פי' דכתיב כי יקדיש איש את ביתו מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו ולאפוקי גזל מטלטלי אי נמי דכפרי' אבל מקרקעי א"נ פקדון דלא כפריה מצי מקדיש דכל היכא דאיתיה ברשותיה דמריה איתיה וכי תימא מאי האי דאקשינן אדרבי יוחנן והוא לא אמר דעד כאן לא קאמר ר"י אלא בגזל דאחרים שאין הגזלן יכול להקדישו ולא לקדש בו את האשה עד שיתייאשו הבעלים דהשתא איכא יאוש ושינוי רשות אבל קדשה בגזל דידה מקודשת דכיון דשתקה אמרינן דמחלה ומ"ה מתמה אדרב דאמר דאפילו בגזל דידה אינה מקודשת. ותו מאי האי דמשנינן דרבי יוחנן בבדיחותא קאמר אמר רב ומאי רבותא דרבי יוחנן בהא דהא עיקר רבותא דרבי יוחנן היינו שאין הנגזל יכול להקדישו לפי שאינו ברשותו אף על פי שהוא שלו דלא קנייה גזלן אבל במאי דקאמר דלא מצי מקדיש ליה גזלן בלא יאוש בעלים הא פשיטא ואגב גררא נקטיה וא"כ אמאי בדח משום דאמר רב כוותיה. ואיכא למימר דרבי יוחנן אפילו בגזלן שאינו יכול להקדישו אשמועינן רבותא סד"א דאע"ג דלא שמעיניה לנגזלו דאייאש קמן דמשום חומרא דהקדש ניחוש לדר' שמעון דאמר סתם גזלה יאוש בעלים הוא ויהא הקדש קמ"ל דלא חיישינן ולא תלינן ביאוש עד דשמעיניה בהדיא דאייאש והייינו דבדח ר"י בדרב דאמר בקידושין אינה מקודשת כלל אפי' לחומרא לאצרוכי גיטא ולא אמרינן דמסתמא אייאש והיינו נמי דמתמהינן השתא והוא לא אמר כלומר דכי היכי דאמר רבי יוחנן דעד דשמעיניה לנגזל דאייאש לא תטנן ביאוש מסתמא אפי' לחומרא ה"נ אמר רב בקידושין דאע"ג דקידשה בגזל דידה ושתקה לא תלינן מסתמא דמחלה עד דשמעיניה בהדיא ויכלה למימר שקילי ודידי שקילי:

ההיא איתתא דהות משיא כרעא במשיכלה דמיא. לא ידענא מאי אתא לאשמועינן בה דהא לא מיצטרך לן כלל בעיקר דינא דקדשה בגזל דאחרים דאייתי' לעיל. ומתוך הדוחק יש לי לומר דהא אתא לאשמועינן דאי לאו דגזל הוה אף על גב דשדא לה ולא אמרה מידי מקודשת ולא אמרינן הא דשתקא משום דלא יהבה אדעתא הוא שהיתה מתעסקת ברחיצה:

דף נב עמוד ב

אתא האי גברא חטף זוזא מחבריה שדא לה לית דחש לה לדר"ש דאמר סתם גזלה יאוש בעלים הוא. וכי תימא וכיון דקיימא לן דיאוש כדי לא קנה כי איכא יאוש בעלים מאי הוי הא לא קשיא כיון דאיכא יאוש ברשות גזלן ושינוי רשות ברשותה דידה קניא ביאוש ושינוי רשות דכיון דאיהו קניתיה אף הוא קנה אותה אף על פי שהוא לא קנה דינר זה עד שיהא ברשותה וכיוצא בו בהקדש כגון שגזל ונתייאשו הבעלים והקדישו קדוש וקנייה הקדש בייאוש ושינוי רשות והוה מתכשר לקרבן דיליה אי לאו משום דאיכא מצוה הבאה בעבירה כיון שיסייע ההקדש בקניינו ולאפוקי היכא שאין ההקדש סייע בקניינו כגון שהקדיש' לוקח דכשר לקרבן וה"נ גבי לולב כי לא קנייה אלא במצוה דחיילא עליה פסול משום מצוה הבאה בעבירה וכי קנייה מקמי הכי ביאוש ושנוי רשות או ביאוש ושינוי מעשה שאינו חוזר לברייתו כשר למצוה כדמוכח מעובדא דהנהו אוונכרי דזבני אסי מגוים וכבר כתבנו בזה כל הצורך במסכת גיטין בס"ד. מפי רבינו מורי נר"ו:

ההוא גברא דקידש במוזא דשמכי. פי' מלא ידו של בצלים ואריסא הוה אתא לקמיה דרבינא א"ל מאן פלג לך. יש אומרים דדוקא כשאינו שוה אלא פרוטה אחת אבל שוה שתי פרוטות מקודשת שהרי יש בחלקו שוה פרוטה. ולא נהירא דכיון דכוליה מוזא יהב לה דעתה אכוליה והוה ליה כאומר לאשה התקדשי לי במנה זה ונמצא מנה חסר דינר שאינה מקודשת שאם אין אתה אומר כן כי לית בכוליה אלא שוה פרוטה נמי תהוי ספק מקודשת שמא חלקו שוה פרוטה במדי אלא ודאי כדאמרן רבינו הגדול זצ"ל:

ההוא גברא דקדיש בפרומה דשיכרא אתא מארי שיכרא ואשכח' ואמר ליה אמאי לא תיתיב לה מההיא חריפא אתא לקמיה דרבא אמר להו לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה. הקשו בתוספות ואפילו נימא בעלמא כלך אצל יפות דומיא דתרומה היכי מיקדשא דהא אפילו גבי תרומה לא אמרו כלך אצל יפות אלא כיון דשויא שליח כדאוקמינן בפ' אלו מציאות ואיכא למימר דמכל מקום דשוייה שליח התם לא שויה אלא לבינונית ולגבי יפות דתרם ליתא לשליחותיה ומשום גלוי דעת דבעלים הויא תרומתו בהן תרומה אלא דבגלוי דהשתא לא סגי דגזירת הכתוב הוא דבעינן שליחות בתרומה מדכתיב אתם גם אתם לרבות שלוחכם והתורם שלא מדעת אין תרומתו תרומה אע"ג דניחא ליה הלכך הכא גבי קדושין דלא בעי' שליחות ובזיכוי סגי לה אלו הוה אמרינן דכלך אצל יפות הוה גלויי דעתה דניחא ליה בהכי סגי לן דכיון דהשתא איתנהו לקדושין ביד האשה בעין שלא נתאכלו זכה אידך בהו השתא ומיקדשא בהו ואע"ג דמכאן ולהבא הוא זוכה וזה מבואר. ולי נראה דהיינו דמאי דקאמר תלמודא דלא אמרו כלך אצל יפות אלא בתרומה שהיתה שם שליחות ובהוכחה כל דהו הוו גלויי דעתא דניחא ליה ולהכי לא גמרינן מינה להכא ולא לעלמא דליכא שליחות קודם דלהוי כלך אצל יפות גלויי דעתא דניחא ליה וזה יותר מבואר:

אבל הכא משום כיסופא היא דקאמר. פי' מהאי לישנא שמעינן דאפילו אמר בניחותא באנפא דמוכח דניחא ליה ולא משטה ביה אינה מקודשת דאי ס"ד דטעמא דהכא משום דאמרינן משטה היא בו וכל היכא דאמר בטחותא מקודשת הוה לן למימר אבל הכא משטה בו הוא ומדנקטינן טעמא משום כיסופא היא דקאמר שמעינן דאפי' אמר בטחותא תלינן בכיסופא ולא מיקדשא עד שימחול לו בפירוש ואיתנהו לקדושין בעין ושלא כדעת רבותינו ז"ל:

לימא מתניתין דלא כר' יוסי הגלילי דתניא ומעלה מעל בה' לרבות קדשים קלים שהן ממונו פי' דדריש לה מדכתיב בה' וכחש בעמיתו לרבות ק"ק שהן בה' ובעמיתו. ופרקינן אפי' תימא ר' יוסי כי קאמרי' דהוי ממוט מחיים אבל אחר שחיטה לא מאי טעמא כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו. פירש"י ז"ל כי זכו כהנים בחזה ושוק ובעלים בשאר הבשר משולחן גבוה קא זכו והוי ממון גבוה ולפיכך אינו יכול לקדש בו את האשה לא שנא כהן ולא שנא ישראל דיקא נמי דמתניתין לאחר שחיטה דוקא מדקתני המקדש בחלקו דהיינו לאחר שחיטה שמע מינה. וקשיא לן דהכא אסיקנן דמחיים איתא לדרבי יוסי הגלילי ואפי' בקדשים קלים דחזי להקרבה ואלו בפרק קמא דבבא קמא איפריך האי פירוקא ואסיקנן דאפי' מחיים לא הוו ממונו במידי דחוזי להקרבה דאמרינן התם עליה דהא גופא דמייתינן התם ומחיים מי אמר רבי יוסי הגלילי פיי דאפילו במידי דחזי להקרבה הוי ממונא והתנן בכור מוכרין אותו תם חי ובעל מום חי ושחוט ומקדשין בו את האשה ואמר רב נחמן אמר רבה לא שנו אלא בבכור בזמן הזה דלא חזי להקרבא ואית להו לכהנים זכייה בגוויה אבל בזמן שב"ה קיים דחזי להקרבה לא ואותיביה רבא לרב נחמן ומעלה מעל בה' לרבות קדשים קלים שהן ממונו דברי רבי יוסי הגלילי ומשני רבינא דמתניתין דרבי יוסי בבכור דחוצה לארץ דלא חזי להקרבה ואליבא דרבי שמעון דאמר אם באו תמימים יקרבו אם באו אין לכתחלה לא ואם איתא דרבי יוסי בכולהו קדשים קאמר ואפילו חזי להקרבה אמאי אוקמה רבינא בבכור בח"ל לישט ליה הא רבי יוסי והא רבנן:

ופרקינן מתנות כהונה קאמרת שאני מתנות כהונה דכהנים כי זכו משלחן גבוה קא זכו ואפי' מחיים. ואיכא למימר דתרוייהו איתנהו דהתם איירינן בחלק כהנים שהרי על ידי קדושתן באו לידו וזכו בהן הילכך כי קא זכו בחלקם אפי' מחיים משלחן גבוה זכו אבל הכא איירי' בבעלים דאינהו מחיים הוה ממונם קודם שהקדישום וכיון דכן כי זכו לאחר מקדש מחיים משלהם הם זוכים וממונם הוא עד לאחר שחיטה דהשתא ודאי אפילו בעלים משל גבוה הם זוכים והיינו דאמרינן התם מתנות כהונה קאמרת כלומר ממתנות כהונה בכור וחלקם של שלמים קאמרת שאני בכור וחלק כהנים דכי זכו מחיים משלחן גביה זכו וכי קאמינא לך דלרבי יוסי הוה ממונן מחיים מיהת היינו בחלק בעלים ומתניתין דקתני המקדש בחלקו דמשמע לאחר שחיטה דוקא אבל מחיים הוי ממונו משום חלק בעלים קתני הכי אבל בחלק כהנים אפי' מחיים נמי לא הוי ממונו וכי תימא גבי בעלים מאי בחלקו שייך בהו דהא דידיה הוא. הא ליתא דכיון דבשחי' זכו ביה ממון גבוה הוא אלא שחלקו להם והם כמזומנים לשלחן שפיר שייך חלקו לומר שהוא חילקו להם הלכך לרבי יוסי הגלילי המקדש בחלקו דהיינו לאחר שחיטה אינה מקודשת בין בכהן בין בבעלים אבל מחיים בכהן אינה מקודשת בבעלים מקודשת. והא דאקשינן התם מעיקרא ומחיים מי אמר רבי יוסי הגלילי לאו למימרא דקא ס"ד דמחיים לא אמר אבל לאחר שחיטה אמר דהא כל דכן הוא כדאסקינן הכא דטפי חזי למיהוי ממונו מחיים מלאחר מיתה דלאחר מיתה ליכא למימר דהוי ממונו כלל ואפי' בבעלים אלא הכי הוה מקשי' ואפי' מחיים וכל דכן לאחר מיתה מי אמר רבי יוסי דהוו ממונו במידי דחזי להקרבה והתנן כו' כדפריש' לעיל ולהוציא מפירושים אחרים רבים שנאמרו בזה. ולהאי שיטתא אתי שפיר הא דאמרינן במסכת יום טוב גבי נדרים ונדבות אם קריבין ביום טוב דאמרי' כי קא שחיט אדעתא דגבוה קא שחיט ובעלים כי זכו משולחן גבוה זכו כלומר ואפי' בעלים דהוי ממונם מחיים. לאחר שחיטה מיהת כי זכו משולחן גבוה זכו וכל שכן כהנים דאפי' מחיים משלחן גבוה זכו ולא הויא שחיטה אדעתא דבעלים כלל אלא אדעתא דגבוה בלחוד והרי זה נכון:

דף נג עמוד א

אמר רבי יוחנן נמנו וגמרו כו'. ורב אמר עדיין מחלוקת אמר אביי עדין היא מחלוקת דתניא מנין שאין חולקין מנחות כנגד זבחים וכו' תלמוד לומר וכל נעשה במרחשת לכל בני אהרן פי' וקרא יתירא הוא ואם אינו ענין לעצמו תנהו ענין שאין חולקין מנחות כנגד עופות. וסמיך ליה אם על תודה כו' פי' לאו סמוכים דריש דהא אוקימנא כר"י ואלו רבי יהודה לא דריש סמוכים אלא במשנה תורה אלא היקישא דרשינן שהוא אומר בפירוש זאת תורת:

אמר רבא וכרב מי לא תניא והתניא הצנועין מושכין ידיהם. פי' ואע"ג דלא תניא להא בתורת כהנים לא צרכינן דהא ע"כ כרבי יהודה הוא ואלו נמנו וגמרו דלא כמותו לא הוה תני סתמא כוותיה אבל במתניתא דלעיל שאומר הפך דברי יהודה דלעיל הוצרכנו לומר דסתם ספרא רבי יהודה וכמו דפירש"י ז"ל ועיקר ומיהו מצי לשנויי דנקט קודם חזרה אלא דעדיפא מינה שני ליה:

מאי חולקין חוטפין וכי תימא ולוקמיה כפשטה דהיינו חולקין ממש שנוטל כל אחד חלקו הנופל לו ואיכא למימר משום דלא מטי לכל חד מנייהו מלחם הפנים אלא כזית או פורתא טפי ואם כן מאי גרגרנין איכא להכי הוה משמע לן שהיו חולקים אותו כנגד חלק זבחים וכיוצא בו ומהדרינן דמאי חולקין חוטפין שהיו מתקוטטום וחוטפים חלק חבריהם בזרוע מלשון מחלוקת. כדקתני סיפא וכו' ואם תאמר ולמאי דקא סלקא דעתך מעיקרא סיפא היכי מתפרשא. ונראה לי דהכי קאמר שכל כך הורגלו גרגרינן לחלוק בעלוי עד שבאו לידי חטיפא:

הא דאמרינן אשרו חמוץ ואל תאשרו חומץ הכא לא מצטרכינן להאי דרשא ומסתייען בקרא לחוד דכתיב אשרו חמוץ אלא דהתם דרשינן ליה בב"ק גבי אין נזקקין אלא לתובע תחלה ואגב שיטפא נקיט ליה תלמודא הכא כי התם ודכותה בתלמודא. ורש"י ז"ל מעביר עליו קולמוס דלא גרסינן ליה ואין צורך:

מנא ה"מ דמעשר שני ממין גבוה הוא אמר רבא וכל מעשר הארץ מזרע הארץ כו' קדש לה' ולא לקדש בו האשה קס"ד דמשום דכתוב לה' הוא ואקשינן והרי תרומת מעשר דכתיב ביה תרומת ה' ואפ"ה תנן המקדש בתרומה מקודשת ופרקינן דאפילו למאי דס"ד לא דמי דלא כתיב התם לה' ואקשינן והרי חלה דכתיב בה תרימו תרומה לה' ותנן המקדש בחלה מקודשת פירש לאו דתנן לה בהאי לישנא דהא לא אשכחן אלא משום דתנן סתמא המקדש בתרומה מקודשת וכל תרומה במשמע ואפילו חלה שנקראת תרומה וכיוצא בו הא דאמרינן בסמוך המקדש בפירות שביעית מקודשת דלא תנן לה בשום דוכתא בהאי לישנא אלא משום דנפקא לן ממתניתין דמעשה בה' נשים כדדייקי' לעיל חשבינן ליה כאלו נשנית בפירוש והכי אורחא דתלמודא:

שאני חלה דלא כתיב קדש וקס"ד דהשתא קאמר דבקדש תליא מילתא ומקשינן הרי שביעית דכתיב ביה קדש דכתיב כי יובל היא קודש. פירוש ויובל ושביעית כי הדדי נינהו דתרווייהו אסורין בחרישה וזריעה ומהאי קרא נפקא לן דשביעית תופסת דמיה דהכתוב הקישן ופרקינן שאני התם דלא כתיב לה' פי' ואנא הכי קאמינא דתרווייהו בעינן קודש לה' ואקשינן והרי תרומה גדולה כו' עד אמר קרא הוא בהוייתן יהא. איכא דקשיא ליה והרי שביעית דכתיב ביה הוא כדכתיב כי יובל היא ואפ"ה המקדש בפירות שביעית מקודשת. ויש מתרצים דתרווייהו בעינן קדש לה' והוא. ולא נהירא דלא משמע הכי לישנא אלא הכי פירוקא דקושיי' דהתם גבי יובל דרשי' הוא למלתא אחריתי לומר היא קודש מילתא אחריתי לא:

דף נג עמוד ב

אמר רבי יעקב שמעת מינה דרבי יוחנן תרתי כו'. חדא לפי שאין אשה רוצה. פירוש שאלו ידעה דמעשר הוא לא היתה רוצה וכיון דכן השתא דלא ידעה הוה מקח טעות ולפיכך אינה מקודשת וחדא לפי שאין שניהם רוצים אלו ידעו הי מנייהו פירש דאלו הוה ידענא הי מינייהו טעמא מפני שאינה רוצה מכיון דשיילי' וניחא לה תו לא בעינן דעתא דידיה:

אמר רבי ירמיה ניחזי אנן כו'. ורבי יעקב איפכא מי איכא למימר מעשר איהו לא ניחא לה משום טרחה דאונסא (אורחא) איהו לא ניחא ליה משום אונסא דאורחא. פירש"י ז"ל דאחריות אונסא דאורחא רמו עלה דבעל לפי שהמעשר אינו שוה כאן שוה פרוטה אפילו הוא כמה סאין שהרי אם תחללנו או תמכרנו הדמים נתפסין בקדושתן וקדושין צריכין שיהו שוין פרוטה ואי לא מקבל עליה אחריות אורחא לא שויה כלום. ולא נהירא דאם לא נתן לה כאן אלא שוה פרוטה אפילו קבל עליו אחרייתו האיך מקודשת קדושי ודאי כיון שאינו שוה פרוטה בכאן שאפילו שוה פרוטה במדי אינן אלא קדושי ספק שאין לך בקדושין אלא מקומו ושעתו כדכתיבנא בפ"ק ואם בשנתן לה מעשר יותר מכדי שוה פרוטה אפילו בלא אחריות אונסא דאורחא נמי קפצי עליה זביני ושוה פרוטה בכאן ולא נהירא שהרי אי אפשר שלא תמצא מי שתמכרנו לו בזול על מנת לאוכלו בירושלים ויהיו הדמים בידה חולין אלא על ידי הפירו' כדפירש"י ז"ל בלשון האחרון דהא לא ניחא ליה משום אונסא דאורחא לאו משום דמחייב באחריות אלא דלא תיהוי לה תרעומות עליה שתאמר לו קדשתנו בדבר שלא נהנתי בו וכיון דשכיח דאנסי לה לאיתתא באורחא לא ניחא ליה והא דאמרינן בירושלמי מקדשין בפרוטה של מעשר שני מיירי שהוא כל כך שיש בו שוה פרוטה למי שיעלנו ויאכלנו בירושלים הא לאו הכי לא הוה אלא קידושי ספק:

אלא הקדש בשלמא איהי לא ניחא לה דניחיל הקדש על ידה אבל איהו מי לא ניחא ליה דליקני איתתא ממילא ואע"ג דאמרינן בעלמא יותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא היינו במילי דעלמא דלא קפידא בבזיונה וצערה אבל לא ניחא לה דתתעביד איסורא על ידה:

בעא מיניה כו' אף במכר לא קנה. פירוש שאינם יוצאין לחולין בשוגג דטעמא דאין המוכר רוצה או שאין שניהם רוצים כדאמרי' בקידושין ודוקא במכר והוצאה דלא מהני בגופייהו ממש אלא דעביד בהו מקח וממכר והוי מקח טעות ומשום הכי לא קנה ולא קדש ולא יצאו לחולין אבל בנהנה בגופו בשוגג מודה רבי יוחנן דמעל ויצאו לחולין אפילו לרבי מאיר דהא תנן הנהנה שוה פרוטה מן המקדש מעל וסתם מתניתין רבי מאיר וזה פשוט וכדבעינן לפרושי לקמן:

איתיביה המפקיד מעות וכו' הכי גרסינן כדגרסינן רש"י ור"ח ז"ל חנוני כב"ה דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר כשולחנו וכי תימא א"כ מאי האי דפרקינן דרבי מאיר לדבריו דרבי יהודה קאמר אודי לי מיהת דחנוני כבעל הבית ואלו לרבי מאיר לא מעל כלל ואם כן כי קאמר רבי יהודה דחנוני כבעל הבית ומעל היכי דמודה לרבי מאיר דהא לרבי מאיר לא מעל. ויש שגורסין מתוך קושיא זו וחנוני כשולחני דברי ר"מ רבי יהודה אומר חנוני כב"ה. וגרסי אודי לי מיהת דחנוני כשלחני ולא מעל. וליתא להאי גירסא דהא במעות של חולין פליגי בפרק המפקיד ורבי מאיר אמר חנוני כב"ה ורבי יהודה אמר חנוני כשולחני ובהא ליכא לאיפלוגי בין חולין להקדש אלא גרסא דילן עיקר והא דקאמר רבי מאיר אודי לי מיהת דחנוני כב"ה לאו בדינא דחנוני גופיה איירינן אם מעל אם לאו אלא ה"ק אודי לי מיהת דחנוני כב"ה ואין לו רשות להשתמש בהן וכיון דכן לא מעל הגזבר תדע דבמעילת גזבר איירינן השתא דקאמרינן לדידי אפילו הוציא נמי לא מעל שפירות ודאי אפי' הוציאם גזבר בידים בשוגג לא מעל שאין מעות הקדש יוצאין בשוגג לחולין דרך מקח וממכר דאי כב"ה מאי אפי' הוציא דהא איירינן כדקתני אם הוציא מעל אלא ודאי בגזבר קאמר ועלה קאמר אודי לי מיהת דחנוני כב"ה שאין לו רשות להשתמש ולא מעל גזבר וכן פירש"י ועיקר ורישא דמתני' דקתני אם הוציא מעל כו' דלא כר' מאיר ולא איירי ר"מ אלא במאי דקתני חנוני כבעל הבית:

דף נד עמוד א

אמר רב חזרנו על כל צדדיו כו'. פי' בכל מקום ששנה כלום בענין הקדש. ה"ג אלא אחד שוגג ואחד מזיד מתחלל. פי' בין בנהנה בגופו בין בדרך מקח וממכר בקידושין ומכר והוצאה דלית ליה לרב טעמא דרבי יוחנן דלעיל שאין אשה רוצה או שאין שניהם רוצים והיינו דאצטרך לאוקמא מתניתין בכתנות כהונה דקאמר ומשנתינו דקתני לא קידש דאלמא לא נפקו לחולין בכתנות כהונה דוקא אבל בהקדש דעלמא מקודשת ומאי שנא כתנות כהונה טפי מהקדש דעלמא הואיל וניתנו ליהנות בהן לפי שלא נתנה תורה למלאכי השרת. פי' שהרי א"א שלא לישתרי לכהנים להנות בגופן בשוגג ולא ליפקו לחולין שהרי א"א להם שיפשיטום לאחר עבודה לאלתר ואם היו מועלין בהן בשגגתן כל שעה ושעה היו מועלין בהן והיו יוצאין לחולין אלא ודאי על מנת כן הקדישום מתחלה שלא יהו כהנים מועלים ויהיו בקדושה והואיל והותרה שגגתן אצל כהנים הוא הדין אצל זרים שלא חלקה תורה בדיניה שיהיו קודש לזה וחולין לזה:

וקשיא לן לר"מ למה לי טעמא בכתנות כהונה משום הואיל וניתנו ליהנות בהן תיפוק ליה משום דהוה להן כלי שרת דלא נפקו לחולין בשוגג כדתנן אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלי שרת שיש בהם מועל אחר מועל לפי שאינם יוצאין לחולין וכי תימא דההיא כרבי יהודה אוקימנא לקמן אכתי תיקשי לן לרבי יהודה כיון דמשנתינו בכתנות כהונה היכי קתני קודש למימרא דנפקי לחולין דהא כלי שרת אין יוצאין לחולין:

והנכון דכתנות כהונה אינם קדושת הגוף ככלי שרת שהרי אין משתמשין בהן בגופן ומכשירי עבודה הם ודינם כקדושת דמים שיוצאין לחולין בשוגג ור"ת גורס אלא אחד שוגג ואחד מזיד אין מתחלל ומשנתינו דקתני במזיד מתחלל בכתנות כהונה הואיל וניתנו ליהנות בהן ומשום הכי קילא קדושתייהו ויוצאים לחולין במזיד מזה הטעם שניתנו ליהנות בהן ומעילה דאמר רחמנא היינו דרך אכילה כדקאמר בר פדא לקמן דאי לא מעילה דאמר רחמנא היכי משכחת לה לרבי מאיר שהרי אין קרבן מעילה בהקדש דמים אלא בשוגג וביוצא לחולין. ולפי פי' זה אית לן למימר שאע"פ שכתנות כהונה ככלי שרת יוצאים הם לחולין דקילא קדושתייהו מפני שניתנו ליהנות בהן וכשם שנשתנה דינם משאר קדושות דמים כך נשתנו משאר קדושות הגוף. ואין זה נכון ומה שכתבנו אמת ועיקר:

מיתיבי כתנות כהונה שבלו מועלים בהם דברי רבי מאיר ואין מעילה אלא בשוגג אלמא כתנות כהונה נפקו לחולין בשוגג לרבי מאיר מאי לאו אע"ג דלא בלו דקס"ד דלרבות' נקט בלו ואע"ג דפקעי קדושתיהו ואע"ג דלא חזו לעבודת כהונה:

פרקינן לא דבלו דוקא דתו ליכא תקלה לכהנים שהרי אינם ראויים לעבודה ולא ניתנו ליהנות בהם בשעת הקדישן אלא לכל זמן שראויין לעבודה לפי שלא ניתנה תורה למלאכי השרת:

ת"ש מועלין בחדתין ואין מועלין בעתיקין. פי' חדתין ועתיקין הם שקלים שהיו מרימים לתרומת הלישכה באדר שבכל שנה להקריב מהן קרבנות ציבור כדאיתא במשניות שקלים והתם תנן אלו הן חדתין ואלו הן עתיקין חדתין שבכל שנה ושנה ועתיקין שמי שלא שקל אשתקד שוקל לשנה הבאה ודין עתיקין אלו כדין שירי לישכה וסובר ת"ק דאין מועלין בעתיקין ולא בשירי לשכה ור' מאיר סבר שמועלין אף בעתיקין ובשירי לישכה דאכתי איתא לקדושתייהו עלייהו והנהנה מהם בשוגג מעל:

והא חומת העיר ומגדולתיה דמשירי לישכה אתו דתנן כו'. פירש"י ז"ל והא ודאי חומת העיר ומגדולתיה אין בהם מעילה שאין אדם זהיר מליהנות מן החומה מלשכב עליה או לישב עליה ובצלה שלא ניתנה תירה למלאכי השרת אלא ודאי הותרה שגגתן ואפ"ה מועלין בשירי לשכה ולא אמרינן מכיון דאישתרי בהו קצת הנאה אישתרי לגמרי ולא נהירא דמה ראיה מחומת העיר שהרי מן הדין אין בהם מעילה לפי שאין מעיל' במחובר משום הקדש ולא אשתרי בהא מידי טפי משאר הקדשות מה שאין כן בכתנות כהונה שהיו ראוין למעילה כשאר הקדשות כיוצא בהם והיתרה שגגתן לפי שנתנה ליהנות בהן וקשיא לן נמי אשמעתין מאי קושיא דילמא כי קתני מועלין בשירי לשכה לאו באבני בנין שניתנו בסופן ליהנות בהם דהנהו ודאי כיון דאישתרי אישתרי אלא כשלקחו בהם דבר שלא ניתן ליהנות בהם א"נ במעות עצמם והכי מוכח לישנא דקתני מועלין בעתיקין גופייהו ואיכא לפרושי דודאי בעתיקין מועילן היינו במעות עצמן והיינו קושיין דהא חזינן דמעות אלו מיוחדין לחומת העיר ומגדלותיה שהם צרכי הדיוט והקילו בקדושתן שהרי אע"ג דאין מעילה בחומת העיר אחר שנבנתה מן הדין מ"מ כיון דצרכי הדיוט הוא לא היה לנו להוציא בהן מעות שירי לשכה שהם קדושים כשם שאין לאדם להוציא מעות הקדש בבנינו לא ליקח קורה של הקדש לבנותה לכתחלה אף על פי שאחר שבנאה אין בה מעילה ומדאקילו בקדושת שירי לשכה לעשות מהם צרכי הדיוט ונהנו מהם בתלוש שעל מנת להעלותם לדימוס ותקנום וחברום מכלל דמשעת הקדישן ניתנו להנות בהם ועל מנת כן הקדישום דומיא דכתנות כהונה שהקדישום על מנת שלא ימעלו בהם הכהנים ואם איתא דכיון דאישתרי מעילה לכהנים בכתנות כהונה אשתרי לגמרי ה"נ גבי שירי לשכה טמא הואיל ואישתרו בהו שאין מועלין בהם כשעושין מהם במזיד צרכי הדיוט אשתרי לגמרי ואפילו בגופייהו לא יהא מעילה אלא ודאי ש"מ דאע"ג דאין מועלין בהם כשמוציאם אותם בצרכי הדיוט מועלין בהם בשאר דברים דלמאי דאשתרו והקדשו מתחילה לכך אשתרו ולמאי דלא אשתרו לא אשתרו אפילו באבני בנין עצמם מועלין לאחר שנשרו ונתלשו וראוין למעילה הכי נמי בכתנות כהונה לכהנים דאישתרו אשתרו לזרים לא אישתרו:

ופרקינן דלא תימא ר"מ אלא אימא רבי יהודה דרבי יהודה דקתני במתניתין לא קדש בכתנות כהונה לית ליה הואיל ומשום הכי סבר דמועלין בשירי לשכה אבל לרבי מאיר דאית ליה הואיל אין מועלין בשירי לשכה כלל:

ואמרינן אי רבי יהודה ירושלים מי קדשא והתנן כאימר' כדירים כו'. פי' מתניתין היא בנדרים דקיימא לן שאין נדרי איסור קיימין אלא כשתולה איסורין בדבר הקדוש כקרבן וכשאר הקדשות דאיהו איסור חפצא אבל כשתולה אותו בדבר האיסור מעצמו כגון שאמר ככר זה עלי איסור כנבלה כחזיר כשקצים ורמשים כיוצא בהם לא אמר כלום ואפי' משום ידות נדרים ליכא וטעמא דמילתא משום דנדרים איסור חפצא ודברים האסורים איסור גברא ולא שייך למיתלי איסור חפצא באיסור גברא. מיהו אומר מורי נר"ו דהיכא דאמר ככר זה עלי איסור שלא אוכלנו כנבלה חייב משום ידות נדרים דהאי דקאמר שלא אוכלנו לאו אאיסור ככר קאי שיהא איסורו כנבלה אלא אשלא אוכלנו קאי שקבל עליו איסורו שלא יאכלנו כשם שאינו אוכל נבלה ומכיון שאמר ככר זה עלי אסור נאסר אוסר חפצא משום ידות נדרים ואין זה מקומו להאריך יותר ובמקומו יתבאר בע"ה ועל הא מילתא תנן שהאומר ככר זה עלי אסור כאימרא כדירים כעצי המערכה כאישי' כמזבח כהיכל כירושלים הרי זה אסור שכל אלו דברים מקודשים הם רבי יהודה אומר כירושלים לא אמר כלום עד שיאמר כדבר הקרב בירושלים דקסבר ירושלים לא קדשא:

דף נד עמוד ב

תרי תנאי אליבא דר' יהודה. איכא למידק כיון דההיא דאבני ירושלים שנשברו סוף סוף אוקים כתנאי אמאי משבשינן לה לאפוקה מדרבי מאיר ולאוקמה כדרבי יהודה נימא תרי תנאי נינהו אליבא דר' מאיר אי אמרי' הואיל אם לאו. ותירצו דבר מהא מתניתא דאבני ירושלים איצטרכינן לאוקמי ההיא מתני' דנדרים כתנאי דר' יהודה משום מתני' אחריתי דאיכא התם דסבר ר' יהודה דירושלים קדשא וכיון דע"כ ר' יהודה תנאי עדיף לן לשבושי מתני' לאוקמה בתרי תנאי אליבא דר"י מלאוקמי תרי תנאי אליבא דר"מ:

כי אתא רבין. פי' משמיה דבר פדא אומר היה רבי מאיר הקדש במזיד מתחלל בשוגג אין מתחלל ולא אמרו בשוגג מתחלל אלא לענין אכילה בלבד יש שפי' דברים כפשוטן דבענין אחר אינו מתחלל בשוגג כלל לא שנא בנהנה בגופו לא שנא דרך מקח וממכר ולהכי קתני רבי מאיר בהקדש בשוגג לא קדש. וכן פר"ח והקשו עליו א"כ לרבי מאיר האיך מועלין בכתנות כהונה דהא לאו עניין אכילה הוא. ותרצו דאכילה לאו דוקא אלא ה"ה כל היכא דאיכא כילוי קרנא ונקט אכילה דעביד' למיכלי ליה:

מיהו אכתי קשיא לן דהא תנן הנהנה שוה פרוטה מן ההקדש מעל וסתמא קתני בכל נהנה בין באכילה בין בכל הנאות וליכא לאוקמה לסתם מתניתין דלא כרבי מאיר ותו קשיא עליה מדתניא בתוס' לקח קרדום של הקדש ובוקע בו ובא חבירו ובוקע בו כולן מעלו נתכוין לגזול הוא מעל וחבירו לא מעל והא הכא דקתני כולן מעלו ואף על גב שהקרן קיים וליכא לאוקמי כולהו מתניתא דלא כרבי מאיר והנכון דבר פדא קאמר דלרבי מאיר אין מעילה בשוגג בהקדש בדרך מקח וממכר כיון שאינו נהנה בגופו כלל והיינו מתניתין דקתני לא קידש אבל בנהנה בגופו ממש לעולם אית בהו מעילה ויוצא לחולין אלא דכי אפקינהו מרשות הקדש לגמרי באכילה וכלוי קרנא א"נ כשנתכוין לגזול מעל כנגד כולן ויצאו לחולין לגמרי אבל כי לא אפקינהו לגמרי מרשות הקדש ולא נתכוין לגוזלם והקרן קיים אלא שנתכוין ליהנות בהם לשעתו בלבד לא מעל אלא כנגד טובת הנאה שבו וכנגדו בלבד יצא לחולין והשאר הקדש והיינו דקתני' בתוספ' לקח קרדום של הקדש כו' כלן מעלו דכיון שלא נתכוונו ראשונים לגזול לא נפקו לחולין לגמרי ומעלו בקדוש' ששייר כל אחד לחבירו וקתני סיפא שאם נתכוין הראשון לגזול אפקיה כוליה לחולין ושוב אין מועלין בו. והשתא אתי שפיר מתניתין דכתנות כהונה ומתני' דנהנה ש"פ אפילו לרבי מאיר ומועלין כנגד טובת הנאה שבהם או כנגד כלן אם נתכוין לגזול וכן הא דתני' אין מועל אחר מועל במוקדשין אתיא כשנתכוין הראשון לגזול כסופא דתוספ' דלעיל ובבהמה וכ"ש שהן קדושת הגוף יש מועל אחר מועל אפילו כשנתכוין הראשון לגזול משום חומרא דידהו ואתיא שפיר כר"מ ולהכי אותבי מינה לקמן. והנה אמת ונכון וגם לשון רש"י ז"ל כך יש לפרשו:

מאי טעמייהו דב"ה גמרי קדש קדש ממעשר כו'. קשיא לן דכיון דגמרי' קדש קדש ממעשר ל"ל דכתב רחמנא בכרם רבעי קדש הלולים דניחליה לקדושתיה והדר ליכליה לגמר קדש קדש ממעשר מה מעשר צריך פדיון אף כרם רבעי צריך פדיון. תרצו בתוספות דאי לאו דכתב רחמנא הילולים היה אמינא נגמר קדש משביעית שאין לה פדיון אבל השתא דכתב רחמנא הילולים גלי לן דנגמר קדש קדש ממעשר לפדיון ולחומש ולביעור ותרווייהו איצטריכו ונכון הוא:

והרב רבי חיים הצרפתי ז"ל תירץ דאי לא דכתב רחמנא הלולים הוה אמינא כיון דגמרינן קדש קדש ממעשר כשם שאין מעשר שני נוהג בשנה שלישית ושביעית כך אין כרם רבעי נוהג בהו קמ"ל הלולים אם אינו ענין לשאר שנים דגמרי קדש קדש ממעשר תנהו ענין לשנה שלישית ושביעית והני אשכחן בירושלמ' דמס' מעשר שני פ"ה דבעו אליבא דב"ה כיון דגמ' קדש קדש ממעשר א"כ שנה שלישית. ושביעית שאין מ"ש נוהג בו לא יהא נוהג בו כרם רבעי וגם זה נכון:

הכא במאי עסקינן כגון דיהיב ליה כשהוא סמדר ודלא כר' יוסי דאמר סמדר אסור בערלה מפני שהוא פרי וכי תימא ולוקמי אפילו כר' יוסי ובדיהב לה מקמי דליהוה סמדר איכא למימר דבעינן לאוקמא כרבנן דהלכתא כוותייהו א"נ דמקמי סמדר לא חשיבי מידי וכפירות שלא באו לעולם חשיב ולא מצי מקנה להו לרבנן מיהת ואף ע"ג דהא ר"מ היא לא בעי לאוקמי בההיא פלוגתא דלית הלכת' כרבי מאיר כן נראה לי:

אלא אמר רב נחמן בר יצחק הלכה כר' מאיר הואיל ותנן בבחירתא כותיה. ה"ה דמצי למימר דהא דב"ה דקיימי כר"מ עדיף מסתמא דר' יהודה כדאמרי' במסכת שבת אלא הא דנקט הא דבחירתא דעדיפא מכולהו מיהו דוקא מהאי טעמא הא לאו הכי אע"ג דהא סתמא כר' מאיר נשנית בשתי מסכתות במסכת דמאי ובמסכת מעשר שני לא עדיפא מאידך דרבי יהודה דאיתניא בחדא מסכת דמה לי חדא סתמא ומה לי תרי סתמא ומשום הכי פסק רבינו אלפסי ז"ל במסכת פסחים כר' אליעזר בן עזריא דזמן קריאת ההגדה דאכילת מצה ואכילת פסחים כל הלילה משום דסתם לן תנא כותיה במסכת מגילה גבי הלכתא פסיקתא דתנן דבר שמציתו בלילה כשר כל הלילה ואע"ג דאיכא תרי סתמי כרבי עקיבא דאמר עד חצות חדא בפ"ק דברכות וחדא בפרק איזהו מקומן אידך עדיפא דמה לי חדא סתמא ומה לי תרי סתמא ובמקומה פרשתיה יפה הילכך אוכלין מצה וקורין ההגדה בזמן הזה כל הלילה דומיא דאכילת פסחים ושלא כדעת התוספות:

דף נה עמוד א

תנן התם בהמה שנמצאת כו'. וכמדתה לכל רוח כו' עד אמר רבי אושעיא הכא בבא לחוב בדמיהן עסקינן פירש רש"י ז"ל שבא להתחייב בדמים כדי להוציאם לחולין ועושה להם פדיון על שני דמים אחד לעולה ואחד לשלמים ופירש הא דאקשינן ולקדושת הגוף מי מתחלל כלומר היאך נפדית בלא מום וכן פירש הא דלקמן דתהו בה רבי יוחנן וכי אומרין לו לאדם שיחטא לפדות תמימים דהא כל בהמת קדשים אסור לחללה תמימים. ולא נהירא דאי בפדיון עסקינן היכי מייתי' עלה הא דר"מ דאמר הקדש במזיד מתחלל דמיירי במשתמש ונהנה בשל הקדש ותו אדפרכינן מדתנן אין מועל אחר מועל במוקדשין כו' דמיירי בנהנה מן ההקדש ליתיב עלה מפדיון גופי' דאמרינן בעלמא ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך בבעלי מומין שנפדו הכתוב מדבר יכול אפילו פדאן על מום עובר תלמוד לומר בבהמה כו' שאם פדאום על מום עובר אינה פדוי' ועוד מדתהי רבי יוחנן וכי אומרים לו לאדם עמוד וחטא משמע דלכתחלה הוא דאסור אבל בדיעבד מעשיו קיימין ואלו פודה תמימין אין פדיונו כלום אלא הכי פירושא הכא בבא לחוב בדמיה' שרוצה ליהנות להן במזיד ולגזלה מיד הקדש כדי שיצאו לחולי' ולהתחייב להקדש בכל מה שיוכל לספק שיגזלו וחייב להביא שני דמים אחד להתנות בעולה וא' להתנו' בשלמים והיינו דאמרינן ורבי מאיר היא דאמר הקדש' במזיד מתחלל בנהנה בו ופרכינן וקדושת הגוף מי מתחלל בנהנה כו' במזיד והתנן אין מועל אחר מועל במוקדשין במתכוין לגזול חוץ מבהמה וכלי שרת שאפילו במתכוין לגזול יש בהם מועל אחר מועל ואינו יוצא לחולין קס"ד דכיון דמתכוין לטובה שהוא מותר ואפ"ה תהי בה רבי יוחנן וכי אומרים לו לאדם שישתמש בקדשים במזיד כדי שתהא תקנה לאלו שיקרבו הא ודאי אסור לעשות כן לכתחלה וכן אמרו בירושלמיי וכי אומרים לו לאדם צא ומעול בקדשי' כדי שתזכה אלמא במועל בקדשים ליהנות בהן איירינן והרי זה נכון:

אימור דשמעת לה לרבי מאיר בקדשי קדשים. פירוש דסתם הקדש היינו קדשי קדשים אי נמי קדושת דמים שהם כלם לגבוה ושייכה מעילה בכלהו דאלו קדשים קלים רובא להדיוט דלא שייכא ביה מעילה והשתא קס"ד דכיון שיש לו חלק בקדשים קלים כשמתכוין לגזול לא חשיב כמוציאו מרשות הקדש ומוליכו לרשות בעלים:

דף נה עמוד ב

ודילמא תודה היא דמייתי נמי תודה. איכא למידק ולמה ליה לאתוי בהמה לתודה דהא בשל שלמים נמי מצי לאתנויי שאם שלמים תהא תודה ואם לאו תהא נדבה דתודה נמי קדשים קלים היא. תירץ הראב"ד ז"ל דטעמא משום דשלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחד ותודה אינה נאכלת אלא יום ולילה והוה ממעט באכילת שלמים ומביא קדשים לבית הפסול שהוא אסור. ולא נהירא דהא בסמוך אמרינן פסח בזמניה מזהיר זהירי בי' שלא בזמניה שלמים הוא כלומר ומתני' בשל שלמים הוא ואמאי דהא שלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחת ואלו פסח בשאר ימות השנה אע"פ שהיא שלמים אינו נאכל אלא ליום ולילה אלא ודאי ש"מ דבכי ה"ג דהוה ספקא משום תקוני גברא לא חיישי' למעוטי זמן אכיל' קדשי' וכר' שמעון דאית ליה בפ' התערובות תקוני גברא מביאין קדשים לבית הפסול אבל הנכון דמשום לחמי תדדה שא"א להקדישן בפני עצמן בלא תודה הוא צריך להביא תודה ולחמה דאלו מתניתין בשל שלמים ולא מייתי לחם דילמא תודה היא והוה בעי לחם ואי מתני' בשל שלמים ומייתי לחם דילמא שלמים היא דלא בעינן ללחם והוה לחם חולין בעזרה דאין מתנדבין לחם בלא תודה ולא תודה בלא לחם הילכך לא אפשר עד דמייתו תודה ולחמה:

ודילמא אשם הוא ופרקינן אשם בן שתי שנים הוא כדכתיב ביה איל והא אשתכח בן שנה. תמיהא מילתא אמאי לא אקשינן אישתכח בן שתי שנים מאי איכא למימר ותו אמאי לא מתרצינן דמייתי נמי אשם. ואיכא למימר דלישנא דמתניתין דייקא דלא מייתי אלא מידי דהוה זבחי שלמים או עולה כגון תודה או פסח וכיוצא בו מדקתני זכרים עולות ופירש"י דזבחי שלמים ואף עולות קאמר הלכך אשם דלאו שלמים הוא ולא עולות לא מייתי ומשום הכי אמרינן דתנא לא איירי אלא בשנמצא בן שנה אבל אשתכח בן שתי שנים לא איירי ביה ואי משכח ליה הכי נמי דמייתי אשם נמי ואקשינן דאפילו מיירי מתניתי' בדאישתכח בן שנה ליחוש דילמא אשם נזיר או אשם מצורע הוא ופרקינן דלהא לא חיישינן דלא שכיחא ומקשי' ודילמא פסח הוא ומפרקינן דלא חייש ליה תנא משום דאי בזמניה מיזהר זהירי ביה ולא חיישינן ליה ואי שלא בזמניה שלמים הוא ומתני' בשל שלמים. ותמיהא מילתא היכי קאמר דפסח בזמניה מיזהר זהירי ביה למינטרה ולא מיתבד להו א"כ שלא בזמניה היכי משכחת לה דכיון שלא נאבד בזמנו הא אקרבוה דמתניתין בתמימים עסקי'. ואיכא למימר דאפשר דהיה חולה בזמנו דלא חזי להקרבה ואח"כ הבריא וחזי להקרבה ואכתי לא מיחוור דהא תנן חבורה שאבד פסחה דאלמא זימנין דמיתבד. והנכון דהכי קאמר פסח בזמניה מיזהר זהירי ביה וכי מיתביד להו בעלים מחזרים אחריו וכיון שזה אפשר ולא מצא לו בעלים ודאי לא פסח הוא. ודילמא בכור או מעשר הוא והיכי לא חייש תנא להכי ופרקינן למאי ניחוש להו למיכלניהו במומן הא נמי מתאכלי במומן כלומר בתורת בכור ומעשר:

נקבות זבחי שלמים ודילמא כו'. אשתכח בת שנתה מאי איכא לפרושי דהכי מקשה נהי דלא אייירי תנא בהכי מ"ע אי משתכח מה יהא דינו ניחוש לחטאות או לאו א"נ משום דאוקים רישא דזכרים כדאשתכח בן שנה משמע ליה דסיפא נמי בהכי מיירי ואמרי' דאשתכח עז בת שנתה כיון דלא אפשר לה בהקרבה לא אכלי לה אלא כונסה לכיפה והיא מתה מאיליה שכן הדין בכל חטאות דלא מיקרבא:

תנו רבנן אין לוקחין בהמה במעות של מעשר שני. פי' משום דטיבעא אפירי לא מחללי' ותו שמא תמות או תכחיש ואם לקח בשוגג כסבור שהם של חולין יחזרו דמים למקומן דאנן סהדי דאלו הוה ידע מוכר דמעות מעשר הם לא היה רוצה דהא בקדושתייהו קיימי וצריך להעלותם לירושלים לאכלן וכיון דכן השתא דלא ידע הוה ליה טעות וחוזר במזיד תעלה ותאכל בירושלים דהשתא מעות חולין הוא ואף על גב דלא ידע מוכר במילתא לית לן בה דהא ליכא טעותא וקא מפרש ואזיל היכי דמי דמעות נפקי לחולין בד"א כלומר דבמזיד תעלה ותאכל בירושלים במתכוין לוקח ולקח מתחילה לשום שלמים דהוה ליה בקדושת מעשר וחיילה קדושת מעות עלה אבל במתכוין לוקח להיות הבהמה חולין להוציא מעשר שני לחולין לא שנא שוגג ולא שנא מזיד כלומר בין שיודע מוכר שהם מעות של מעשר ועושה כן במזיד בין שאינו יודע ועושה כן בשוגג לא מתחלי מעות דכיון דלא ידע מוכר דצריך לאוכלה בירושלים מקח טעות הוא ויחזרו דמים למקומן ואקשינן אי במזיד אמאי לא מתחלי דהא אנן תנן במזיד ריה"א קודש אלמא נפקי לחולין אר"א אשה יודעת שאין מעות מעשר שני מתחללין על ידי' ועולה ואוכלתן בירושלים. פירוש לעולם הא דקתני מתניתא קידש לאו משום דנפקי לחולין אלא משום דאודעה דמעות מעשר הם וסבר' וקבילה עלה לעלות לאכלו בירושלים מה שאין כן במוכר דהתם דאף על גב דאודעי' דמעות מעשר הם הוא סבור דמדינא יצאו לחולין ואינו צריך להעלותם לירושלים אבל אשה כיון דאודעה דמעות מעשר הם ליכא טעותא דיודעת היא שצריכה לאכלה בירושלים וסברא וקבילה:

דף נו עמוד א

מתקיף לה רבי ירמיה והרי בהמה טמאה עבדים וקרקעות דאדם יודע שאין מעות מעשר שני מתחללין ותנן אין לוקחין בהמה עבדים וקרקעות במעות מעשר שני ואם לקח בין בשוגג בין במזיד לא נתחללו ויאכל הלוקח כנגדן בירושלים כדי שיהיו חולין ביד המוכר ואמאי לא אמרי' דבמזיד מיהו מוכר סבור וקיבל כיון דאמרת דאשה יודעת כ"כ שאין מעות מ"ש מתחללין במקח וממכר במזיד דין הוא דלידע מוכר דאינן מתחללין בבהמה טמאה מיהת ופרקינן דלעולם לא ידע מוכר שאין מתחללין בזה ולא בזה ומתט' באשה חברה עסקינן דידעה והאי יאכל כנגדן דקאמרי' היינו שלוקח מעות אחרות או בהמה טהורה ומחללין עליהן באותן מעות בכל מקום שהם וכי תימא וכיון דלא הוה ברשותיה היכי מצי עביד הכי דהא אמר רבי יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים אין הנגזל יכול להקדיש לפי שאינו ברשותו ואיכא למימר דלא אתו לידיה דמוכר בתורת גזל אלא בתורת מקח וממכר והיה סבור שיצאו לחולין ואלו איתיה קמן נימא ליה דליהדרינהו ללוקח הוה מהדרי להו וכיון דטעותא הוא לא היה מעכב להו כפקדון חשיב גביה שיכול מפקיד להקדישו ולחלל עליו מעשר בכל מקום שהוא מה שאין כן בגזלן דאי אמרינן ליה דלהדרה לגזילה לא הוה ציית לן:

אמר מר אם לקח יאכל כנגדן. ואמאי כיון דטעותא היא דסובר מוכר שיצאו לחולין לימא יחזרו דמים למקומן כי התם. ופרקינן דאי איתיה למוכר קמן הכי נמי הכא במאי עסקינן בשברח. פירוש לאו דוקא ברח אלא לומר דליתיה קמן אמרי' הא לא ברח מאי קנסינן ליה למוכר להחזיר המעות לאו דוקא דקנסינן דהא פרישנא דהא לאו קנסא הוא אלא דינא דטעותא הוא והדר אלא דמשום דאפשר למעבד תקנתא אחריתי לומר ללוקח שיאכל כנגדן כי אמרינן למוכר דליהדר מעות מחזי כקנסא ואמאי ליקנסיה ללוקח שיאכל כנגדן וכי תימא ומאי שנא דפריך לה הכא אדייקא ולא פריך לה אמתניתין דלעיל דקתני בהדיא יחזרו דמים למקומן דאיכא למימר דהשתא אתרווייהו פריך אהא דהכא ואמתניתין דלעיל והא דנטר עד הכא אומר מורי נראה משום דעד השתא לא היה ידע דאיכא תקנתא למיקנסיה ללוקח שיאכל כנגדן ומכיון דחזא במתניתין דהכא דהיכא דליתא למוכר קנסינן ללוקח קשיא ליה אפילו איתיה למוכר נמי אמאי לא קנסינן ליה ללוקח נמי ופריק דבשלמא מתני' דלעיל כיון דתרווייהו שוגגין או חד מנייהו והוי מקח טעות דינא הוא דליהדר אבל הא בתרייתא אפילו בשניהם יודעי' שמעי' דהא פרכינן מינה גבי קדושין וכיון דליכא מקח טעות ואי אמרי' דליהדרו משום קנסא הוא כנ"ל וקמא עיקר דבהא נמי המוכר טועה כסבור שהמעות מתחללין כדאיתא לעיל להדיא ומסתברא דכל היכא דאיתיה לאיסורא התם קנסינן כל היכא דאפשר ואיסורא ברשות מוכר הוא שמעות המעשר ברשותיה ומ"ה כי איתיה קמן דאיפשר למיקנסיה קנסינן ליה:

דף נו עמוד ב

מתני' המקדש בערלה וכלאי הכרם דאיסורי הנאה נינהו אינה מקודשת. ואיכא דקשיא ליה אמאי אינה מקודשת בערלה דהא אפשר ליהנות בה שלא כדרך הנאתה כדאמרינן בפרק כל שעה כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא כדרך הנאתן. ולאו מילתא היא דנהי דלית בהו איסורא דאורייתא איסורא דרבנן מיהא איכא והמקדש באיסורי הנאה דרבנן כגון סתם יינם וכיוצא בו א"מ וכדאמרינן בפסחים המקדש אשה בחמץ משש שעות ולמעלה ואפילו בחטי קורדנייתא דשרירן ויבישן שאינם חמץ מן התורה אלא נוקשה דרבנן אינה מקודשת ואע"ג דהמקדש בעדים פסולים מדרבנן מקודשת אומר מורי נר"ו דלא דמי דהתם איכא עדות מעליא מן התורה ומקודשת של תורה היא ולא מפקעי רבנן קדושי דאורייתא בכדי אבל הכא כיון דאמר רחמנא דליתיב לה ממונא ומאי דיהיב לה השתא לאו ממונא הוא דהא אסרוה רבנן עלה לא מיקדשא כלל ומאי דאמרינן לקמן בפירקין דלרבי שמעון חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ואשה מתקדשת בה הכי קאמר דכיון דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא לא אסרינהו רבנן בהנאה אלא באכילה אבל חמץ וסתם יינם וערלה שלא כדרך הנאתם דאיסורי הנאה דרבנן אינה מקודשת כלל וכי תימא והא שרי שלא כדרך הנאתן אפילו מדרבנן לחולה שאין בו סכנה כדאמרינן בפרק כל שעה בעובדא דרבינא דהוה שייף לברתיה בגוהרקיא דערלה ואמר מידי דרך הנאתן עבידנא הא ל"ק ואע"ג דחולה שאין בו סכנה מותר בו שלא כדרך הנאתן מכל מקום אסור הוא לה למכרה לחולה זה וליטול דמים ממנו תדע דהא אפילו בדרך הנאתה מותרת בחולה שיש בו סכנה ואפילו הכי אסור למוכרה לו בדמים דאם כן נמצא נהנה באיסורי הנאה של תורה אלא דודאי אסור למכרם וכיון דכן לא חשיב ממונא כלל ואפילו היא חולה שראויה ליהנות בה אינה מקודשת דלאו ממונא יהיב לה אלא אם כן אומר לה הרי את מקודשת לי באותה הנאה שיש לך שנתתי לך דבר שתתרפאי בו ויש באותה הנאה שוה פרוטה. וכי תימא הרי אכתי ערלה וכלאי הכרם מן הנשרפים הם וקיימא לן דכל הנשרפים אפרן מותר והוי דבר של ממון. ויש מתרצין דמיירי שאין באפרן שוה פרוטה. ומורי נר"ו תירץ דאפי' יש באפרן שוה פרוטה כיון דהשתא לית בהו דין ממון אינה מקודשת דכי שריף להו לבערינהו לאו דידיה נינהו וכל הקודם זכה באפרן:

והא דלא קתני תנא בהדי הני דמתני' איסורא עבודה זרה ופירות שביעית לאחר זמן הביעור דהוו איסורי הנאה נמי משום דבעי למתני מכרן וקידש בדמיהן מקודשת דאלו ע"ז תופסת דמיה ואם קידש בדמיה אינה מקודשת והכי תניא בתוספתא המקדש ביין נסך ובעבודה זרה בעיר הנדחת ויושביו בעירות לבובין באשרה ובפירותיה בבימוס ובמה שעליו במרקוליס ובמה שעליו באיסורי ע"ז כולם אף על פי שמוכרן וקידש בדמיהן אינה מקודשת מיהו הא הוה מצי למתני חמץ בפסח דאיסורי הנאה ואינו תופס דמיו דהא פשיטא ליה דחמץ בפסח אסור בהנאה הוא אלא דתנא ושייר והכי נמי שייר פיגול ונותר. הא דקתני בציפורי מכורע דמשמע דשתיתן אסורות ואלו לקמן אמרינן דמשולחת מותרת אפי' באכילה שלא אמרה תורה שלח לתקלה לא קשיא דמשעת שחיטת השחוטה נאסרות שתיהן ובשעת שלוח הותרה המשולחת שלא נאסרה מתחלה אלא עד זמן זה שיש זמן לאיסורה ושילוחה מתירה:

מכרן וקידש בדמיהן מקודשת טעם הדבר מפורש בירושלמי דגרסי' התם ר' חגי בשם ר' זעירא לפי שאין דמיהן פי' שאיסורי הנאה אינם שוים כלום ואין להם דמים ומעות שנתן לו לוקח בהם גזל הם בידו או מתנה ואמרי' א"ר חנינא זאת אומרת מקדשים בגזילה פי' דכיון דאיסורי הנאה נינהו דלא שוו מידי כדאמרינן וגם אינן תופסין דמיהן המעות שנתן לו לוקח כשלא הכיר בהם גזל הם בידו ובגמרא דילן לא אמרו כן משום דסמכי אדיוקא דדייק רב ממתני' דאחיות דאין מקדשין בגזל ולית ליה דיוקא דרב חנינא דירוש' ור' חנינא לית ליה דיוקא דהתם דיייקינן מדקתני שלהן היתה ומשמע לן דמתניתין דהכא כשהכיר בהן לוקח וגמר ונתן להם מתנה לשמואל או על מנת שיוציאם לו לרב א"נ כשמכרן לעכו"ם ואפי' מכרן לישראל ולא הכיר בהם אע"פ שהיה מכיר בהם מוכר לא נתכוין לגזול אלא שיהו אצלו מלוה וכשיחזור בו לוקח ישלם מביתו וכיון דכן אידך יהבינהו ניהליה לאנפוקיה לאו גזל הוא אלא מלוה ויכול לקדש בהם את האשה:

והא דקתני וקדש בהם לאו דוקא בדיעבד אלא אפי' לכתחילה יכול להוציאם במה שירצה ולקדש בהם שהרי אינם דמי איסורי הנאה כדאמרן אלא שלכתחלה אסור למכור איסורי הנאה שלא יהא כנהנה בא"ה ויהא להם דמים ולהכי קתני מכרן בדיעבד ואיידי דקתני מכרן בדיעבד דוקא תנא נמי וקדש בדמים ולאו דוקא והכי מוכח בפרק השוכר דע"ז בשמעתא קמייתא דאקשינן ממתניתין דהכא דקתני מכרן וקידש בדמיהן מקודשת למאי דתנינן תמן השוכר את הפועל לעשות ביין נסך שכרו אסור ולא משנינן דהתם אסור לכתחילה והכא מותר בדיעבד דאלמא הני אפילו לכתחלה שרי וכדפרי' התם ובפ"ק דחולין אמרינן דאפי' לר' יהודה דאמר חמץ לאחר פסח אסור בהנאה מן התורה חמצן של עוברי עבירה לאחר פסח מותר מיד מפני שהם מחליפים דאלמא חלופיו מותרין לכתחלה לכל דבר ואפילו לאכילה אם הוא בר אכילה והטעם לפי שאינם דמיו. ומאי דקשיא ליה לרש"י ז"ל א"כ מצינו דמים לחמץ בפסח. ואנן תנן האוכל תרומת חמץ פטור מן התשלומין לא מצינו לו דמים מכיון שאסור למכרן לכתחלה וכשמכרן אינן דמיהם אלא מתנה. או מלוה. ומאי דבעי' התם בנדרים מהו בחליפיהן אסור דחלופיהן אסור היינו דאסור להחליפם לכתחלה וזה מבואר. מעתה מי שמכר פירות ערלה וכיוצא בהם מאיסורי הנאה שאין תופסין דמיהן אותן הדמים מותרים בהנאה אבל אסור לעשות כן מפי רבינו נר"ו:

גמ' בערלה מנ"ל דתניא כו'. כלאי הכרם מנ"ל שור הנסקל מנ"ל דתניא ממשמע שנאמר סקול יסקל השור איני יודע שנבלה הוא ונבילה אסורה באכילה. איכא למידק ודלמא בן פקועה שניתר בשחיטת אמו ויש מתרצין דהא אתיא דלא כהלכתא כר"מ דאמר בן פקועה טעון שחיטה. ולא נהירא. ומורי נר"ו בשם רבו ז"ל תירץ דהא ודאי כי אמר רחמנא סקול יסקל השור לאו משום קנסא דשור אלא משום קנסא דבעלים נמי הלכך על כרחך אסריה באכילה לעולם ואפי' בבן פקועה דאי לאו מאי קנסא איכא לבעלים אלא ודאי שלכך אמרה תורה שיסקל כדי שיהיה דינו כנבילה ואפילו בבן פקיעה שאין טעון שחיטה:

ומה ת"ל ולא יאכל את בשרו מגיד לך הכתוב שאם שחטו אחר שנגמר דינו אסור באכילה כו' ואקשינן דממאי דהאי לא יאכל את בשרו להיכא דשחטיה לאחר שנגמר דינו הוא דאתא דלמא שחטו קודם ג"ד לסקילה מותר באכילה ודקאמרת א"כ לא יאכל למה לי פשיטא אי לאו לא יאכל הוה שרינן ליה בהנאה מיהת אתא לא יאכל למיסריה בהנאה מדר' אבהו דאמר כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב היתר הנאה כדרך שפרט בנבלה לגר בנתינה ולכותי במכירה לאו דוקא לגר בנתינה ולכותי במכירה דהא פלוגתא דר' יהודא ור"מ היא ואיכא מ"ד א' גר ואחד כותי בין במכירה בין בנתינה ולא אתי ר' אבהו השתא לאכרועי באידך אלא דלישנא דקרא נקט דכתב נתינה בגר ומכירה בעכו"ם ובדין הוא דבלאו דר' אבהו מצי מייתי לה נמי מדחזקי' בר פלוגת' דהא כתיב הכא לא יאכל דמודה חזקיה דמשמע איסור הנאה כדאמרי' בפרק כל שעה אמר חזקיה מנין לחמץ בפסח שאסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה אלא משום דר' אבהו איירי דרך כלל בכלהו איסורי וחזקיה לא איירי בהדיא אלא בחמין נקט דרבי אבהו הילכך לעולם אימא לך דשחטו קודם שנגמר דינו מותר באכילה וה"ה אם לא שחטו וקרעו מגבו דבבן פקיעה מותר באכילה ובשאר בהמות מותר בהנאה דלא אסור רחמנא עד שעת מיתת ב"ד וכי אתא מיתת ב"ד מיתסר אפילו בהנאה מדכתיב לאו יאכל ל"ש בן פקועה ול"ש בשאר בהמות ומאי דכתיב ובעל השור נקי אפי' הנאת עורו כדלקמן:

ופרקינן אמרי ה"נ היכא דנפקא איסור אכילה מלא יאכל אבל הכא דאיסור אכילה מסקול יסקל נפקא לן כו'. פי' אם איתא כדקאמרת דלא אסר ביה רחמנא מידי עד שעת סקילה א"כ מסקול יסקל נפקא לן איסור אכילה ואפילו בבן פקיעה כדכתיבנא לעיל ולא אצטרך לא יאכל אלא למיסריה בהנאה וכיון דכן אמאי אפקיה רחמנא בלשון אכילה. לימא לא יהנה ואפילו תימא דכתב רחמנא לא יאכל כלישנא דעלמא למה לי למכתב את בשרו דהא בלא יאכל משמע איסור הנאה מדר' אבהו או מדחזקיה ובשרו לא שייך בו כלל כיון דלא מיתכלל ביה איסור אכילה אלא ודאי שמע מיניה דאף על גב דעבדיה כעין בשר דשחטיה כראוי מיתסר בהנאה ולא משכחת לה אלא קודם סקילה ואחר שנגמר דינו והוא הדין בבן פקועה נמי דהא כיון דמיתסר בהנאה לא סגיא דלא מיתסר באכילה:

מתקיף לה מר זוטרא אימא ה"נ היכא דבדק צור ושחט בה דעבדי' כעין סקילה. פי' דהשתא מיתסר אפי' בהנאה משנגמר דינו ואפילו בבן פקועה דאף על גב דלא מת במיתת ב"ד כיון דהוא כעין מיתת ב"ד אסור אבל היכא דשחטה משחט וה"ה בן פקועה שעשאו גיסטרא דלא דמי לסקילה כנ"ל לשתרי ומהדרינן אטו סכין כתיבא. באורייתא והא תנן בכל שוחטין ואית דגרסי ועוד תנן וה"פ ואפילו תימא דנהי דלא כתיב באורייתא מ"מ גמרי גמירי לה בכמה הלכות שחיטה הא תנן בהדיא כנ"ל: בין בציר בין בזכוכית בין בקרומות של קנה. פי' כיון דליכא הפרישה כלל לגבי הכשרא דבשר בין סכין דשאר מילי דהא מתכשר לגמרי בציר כבסכין אפי' לכתחלה ליכא למימרא להאי הפרישא כלל שאלו היה מותר כששוחטין בסכין אף כששוחט בצור היה כשר והשתא דאסר רחמנא בכל ענין אסור בין שוחט בצור בין בשוחט בסכין. והשתא דנפקא לן איסור הנאה מלא יאכל בעל השור נקי למה לי להנאת עורו סד"א לא יאכל את בשרו כתיב בשרו אסור בהנאה אבל עורו לא קמל"ן וכי תימא והא מתני' לא תני הכא דמתניתין מוציא איסור הנאה מבעל השור נקי. ואיכא למימר דמתניתין נמי ה"ק אין לי אלא באכילה כלומר אין לי דמתסר אפילו בהנאה אלא בדבר הראוי לאכילה כגון בשרו דבר שאינו ראוי לאכילה אלא בהנאה מניין שיאסר בהנאה ת"ל ובעל השור נקי. אבל מדברי רש"י ז"ל נראה שהוא מפרש דתנא לית ליה דרבי אבהו וכך פירש השתא דנפקא לן מלא יאכל ולא דרשינן איסור הנאה כדדריש תנא מבעל השור נקי ולא מיחוור לפום סוגיין. ועוד דאפילו מאן דלית ליה דרבי אבהו אית ליה דחזקיה וכדכתיבנא לעיל. ולמאן דמפיק מבעל השור נקי למעוטי מחצי כופר ומדמי ולדות נפקא ליה הנאת עורו מריבויי דאת בשרו הטפל לבשרו וכדרבי עקיבא דדריש את לרבות דכתיב את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים כך פי' שמועה זו מורי נר"ו ותו לא מידי:

דף נז עמוד ב

והרי רובע ונרבע בעדים. פירוש ונגמר דינם למיתה דבעלי חיים נינהו ואסירי בהנאה דילפינן משור הנסקל והא דלא אקשו משור הנסקל גופייהו משום דמהני דהוה תרי עדיפא ליה לאקשויי ותו משום דפריך לעיל ממוקצה ונעבד פריך השתא מרובע ונרבע דהיה דכוותייהו דאסורי אפילו קודם גמר דין רבה אמר לה אמרה תורה שלח לתקלה. וכי תימא כיון דאיכא האי טעמא למה לי קרא דכל צפור טהורה. איכא למימר דקרא אסמכתא בעלמא כדפירש"י ז"ל. א"נ דאי לאו קרא לא שרינן משום האי טעמא איסורי הנאה:

לא תבשל גדי בחלב אמו ג' פעמים. פי' וכתב רחמנא בשל בכולהו משום דלא אסרה תורה אף אכילה והנאה אלא בבישול ולאפוקי צונן בצונן ולאפוקי נמי היכא דליכא ניתן טעם דבטיל כשאר איסורין ולא הוה ככלאים שחיט אחד אוסר' בגד גדול משום דהיתר בהיתר ותערובתן אוסרתן וכדפירש"י בדוכתיה:

ה"ג וכן היא בתורת כהנים ושחטו ושחט אותו מה ת"ל לפי שנאמר כו' ושיטת רש"י ז"ל דתרי ישחט אותו איכא ומייתרי חד לאיסור שחיטה וחד לאיסור אכילה תרוויהו למעוטי עופות דאלו בעלי מומין וחיה בלאו הכי מיתרבו כדקתני בכל חד מינייהו מרבה אני בעלי מומין מרבה אני חיה. אבל ר"י ז"ל לא פירש כן אלא דכולהו צריכי לאיסור שחיטה חד לבעלי מומין וחד לחיה וחד לעופות דכיון דלא מיתרבו מסברא אלא מדוחק גדול פרטינהו קרא ולגבי אכילה לא בעי' קראי דהא איתקיש איסור שחיטה ואיסור אכילה בקרא דכי ירחק וזבחת ואכלת ונכון הוא ותנא דנקט גבי איסור אכילה ושחט אותו כדי נסבה:

והנכון יותר דהכא כתיב ושחטו ושחט אותו ואית בהו תלתא מיעוטי דהא מצי למכתב ושחט וכי כתב ושחטו הוה חד מיעוטא וכן באידך מצי למכתב ושחט או ושחטו וכי כתב ושחט אותו הוה תרי מיעוטי הוה. להו תלתא וחד מיעוטא מדכתיב כי ירחק ממך המקום וזבחת בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח במקום קרוב הוה להו ארבעה חד לתמימים וחד לבעלי מומין וחד לחיה וחד לעופות שלא ישחטו בעזרה ולגבי איסור אכילתן איכא תלת מעוטי חדא מדכתיב כי ירחק ממך המקום וזבחת ואכלת מה שאתה זובח בריחוק מקום ואי אתה אוכל מה שאתה זובח במקום קרוב ואידך מדכתיב זימנא אחרינא ושחט אותו דאית ביה תרי מיעוטי. ודרשינן חד לתמימים ולבעלי מומין דכיון דאתרבי בעלי מומין כתמימין לאיסור שחיטה וחד מינא נינהו תו לא בעי קרא לאיסור אכילה וחד לחיה וחד לעופות ובהכי מתפרשא כולה שפיר. אותה אתה משליך לכלב כלומר בשר שיצא חוץ למחיצתו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב זה שנכנס לפנים ממחיצתו ובדין הוא דעדיף הוא למדרשיה לאיסור קדשים בחוץ אלא דההיא לא צריך קרא דהא פשיטא דכל שלא קרב כהלכתו אסור הוא דאיסור שבו מחיים להיכן הלך:

דף נח עמוד א

אלמא קסבר ר"ש חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא איכא למידק דמשמע מהכא דכיון דחולין שנשחטו בעזרה אינן אלא מדרבנן מקודשת אלמא המקדש באיסורי הנאה דרבנן מקודשת והא אמרינן בתוספתא שהמקדש ביין נסך ובעורות לבובין ובכל מה שהוא של ע"ז אינה מקודשת והא תקרובות ע"ז איסורי הנאה דרבנן נינהו דהא נפקא לן מדכתיב ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים שהוא מדברי קבלה ואסמכתא דרבנן תדע דהא לרבי אליעזר תקרובת ע"ז מטמא באוהל מפני שהוקש למת ומוכח במסכת ע"ז במתני' דלא ויעבור תחתיה וגמר דילה דלא הוי אלא מדרבנן. מיהו אי מהא לא קשיא דודאי תקרובת ע"ז מדאורייתא אסור בהנאה והכי מוכח בב"ק דאמרי' גנב וטבח לע"ז משלם תשלומי ארבעה וחמשה ואקשינן אמאי כיון דשחיט בה פורתא אסרה אידך כי קא שחיט לא דידיה קשחיט ולאו דמריה שחיט ואוקימנא באומר בגמר זביחה עובדה דאי ס"ד תקרובת ע"ז דרבנן כי שחיט בה פורתא דמריה קא שחיט מן התורה ומחייבי בתשלומי ד' ולא באו חכמים להקל עליו אלא להחמיר עליו אלא ודאי דאיסור תקרובת ע"ז דאורייתא ולטומאת אהל היא דהוי דרבנן משום דקרא שהיקש זבחי ע"ז למתים לגבי הנאה ואכילה הוא כדכתיב ויאכלו זבחי מתים ולא איירי לענין טומאה. מיהו הא ודאי קשיא מדאמרינן פ"ק דפסחים אמר רב המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה אפילו בחיטי קורדונייתא דהוי חמץ נוקשא דאיסוריה מדרבנן אין חוששין לקדושיו ובירושלמי דפירקין אמרי' עלה דמתניתין הא איסוריה דרבנן מקודשת אין תימר כן לית הדא פליגא על דרב דאמר דברי רבי מאיר דאמר המקדש בחמץ כו' ומיהו ההיא לא קשיא דמימרא הוא ואליבא דרבי יהודה ומאן לימא דמודה בה רבי שמעון. וכן יש לתרץ לפי' רש"י ז"ל. ויש מתרצים דודאי באיסורי הנאה דרבנן אינה מקודשת והכא ה"ק חולין בעזרה לאו דאורייתא אין בהם איסור כלל ואפילו מדרבנן ואין בהם דבר של עיקר כדאמרינן בעלמא סימנין לאו דאורייתא שפירוש אינם דבר של עיקר לסמוך עליהן ולא נהירא. ויש שפירשו דה"ק חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא אלא דרבנן וכי אסרו רבנן באכילה אבל בהנאה לא אסרו ולפיכך מקודשת ואקשינן עלה מדקתני באידך מתני' ישרפו אלמא איסורי בהנאה דאי לא ימכרו לעכו"ם מיבעיא ליה ולפי פי' זה מה שאסרום חכמים אינו משום גזירה דפסולי המוקדשים דאי לא בהנאה נמי הוו להו למיסרינהו דלא ליתו לאהנויי מפסולי המוקדשין אבל ודאי רבנן הוא דבעי למקנסיה. ולא נהירא. אבל רש"י ז"ל פירש דעיקר קושיין מדקתני וכן חיה ואי מדרבנן נהי דגזרו רבנן בבהמה משום פסולי המוקדשים היכי גזרינן בחיה אטו בהמה הויא לה גזירה לגזירה וזה יותר נכון. ואחרים פירשו דקושיין מדקתני ישרפו ולא סגי להו בקבורה ואי מדרבנן לא הוו מחמרי באיסור הנאה כולי האי דלא לסגי להו בקבורה וכן פירש רבינו הרמב"ן זצ"ל:

משום דהוי ע"ז ושביעית שני כתובים הבאים כאחד. תמיהא מילתא האיך הם באים כאחד והרי אינם שוים בדינם דע"ז תופסת חליפיה וחליפי חליפיה עד עולם ואין אחד מהם יוצא לחולין ואלו שביעית ראשון ואחרון אסורים אמצעיים יוצאים לחולין דומיא דקדשים כדמפרש בשמעתין ואיכא למימר דהא כתב רחמנא בע"ז כי חרם הוא שאינו יוצא לחולין לעולם וכתב נמי והיית חרם כמוהו לומר שתופסת כל חליפיו לאיסור והוא עומד באיסור ונהי דאיצטרך למכתב והיית חרם לאסור כל חליפיו לא הוה מיצטרך כי חרם הוא לומר שתופס דמו ואינו יוצא לחולין דהא משביעית הוה יליף שפיר הילכך לגבי הא הוי ע"ז ושביעית שני כתובים הבאים כאחד כך תירצו בתוספת:

ה"ג תרי מיעוטי כתיבי כי חרם הוא ול"ג והיית חרם כמוהו דההוא מבעיא ליה למדרש כל מה שאתה מהוה אחריו הרי הוא כמוהו. הכא בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן. פירוש ומעשרות טבלים מבית אבי אמו לוי וחדא מנייהו נקט. א"נ כולהו באבי אמו כהן ובתר דקנסינהו עזרא ללוים ויהבי מעשר ראשון לכהן כדאיתא ביבמות:

וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו. פי' וחשיב כמו הפריש' הכהן בחייו ונטלן לעצמו כדינו וירש ממנו ישראל זה דאנו הוה סבירא לן לאו כמו שהורמו היה חייב ישראל זה להפריש וליתנן לכהנים ונמצא שאין לו בהן אלא טובת הנאה בלבד. וכ"ת ולמה ליה לאוקמה בהא דהוא פלוגתא דתנאי לוקמה בשירש ממנו תרומות ומעשרות מופרשים. איכא א"כ מאי למימרא פשיטא דממונו גמור הוא אבל השתא אתא לאשמעינן דמתנות שלא הופרשו כמי שהופרשו דמיין:

דף נח עמוד ב

לימא כתנאי הגונב טבלו כו'. מאי לאו בהא קמיפלגי דמאן דאמר משלם דמי טבלו כלו סבר טובת הנאה כממון גמור של בעלים חשיב. ומ"ד דמי חולין שבו סבר טובת הנאה אינם ממון הילכך אין לו בו אלא דמי חולין וכהנים נמי לא מצו תבעי דמדחי לכל חד וחד מנייהו ואפשר דלמ"ד טובת הנאה ממון דמי טבלו דנקט היינו דמי חולין לגמרי ודמי טובת הנאה של תרומת ומעשרות. א"נ דלמ"ד טובת הנאה ממון חשוב הוא כאלו כלו שלו לגמרי משום ההיא טובת הנאה דאית ליה בגויה וכדתנן המקדש בתרומות ומעשרות ומשמע השתא דומיא דכהן דמקדש בתרומה ממש ולא בטובת הנאה שיש לו בה וכן עיקר:

ה"ג ואב"א דכ"ע מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וטובת הנאה א"מ וכן גרס רש"י ז"ל ופירש"י ז"ל דהשתא לא מוקמינן לה בישראל שנפלו טבלים מביס אבי אמו כהן אלא בתרומה דנפשיה מוקמי' לה וא"כ לא היו צריכין השתא לטעמא דמתנות שלא הורמו אי כמו שהורמו דמיין או לא כלל וכיון דנים כמו שהורמו או כמי שלא הורמה הוה אתיא שפיר אלא דניחא לן לגלויי דמתני' היינו משום דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין כדאוקים לעיל תדע דהא מצינן לפרושי מתני' נמי בישראל שנפלו לו טבלים: הכא בדשמואל קא מפלגי דלא עבדינן הכי משום דא"כ מתני' אמאן תרמייה דהא מתני' פתרי' אלא או מטעמא דטובת הנאה ממון או מטעמא דמתנות כהונה שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וכ"ג רש"י וכ"ג ר"ח ז"ל ואי קי"ל דהא בפ' יש נוחלין תניא גבי בכור ונוטל בזרוע ולחיים וקיבה ואוקימנא דקסבר מתנות שלא הורמו לאו כמו שהורמו דמיין וההיא מתני' אוקים כר' דקתני שנוטל בשבח נכסים ששבחו לאחר מיתת אביהם והיכן אמרינן הכא דרבי ס"ל כמי שהורמו דמיין. ואיכא למימר דמתניתין דהתם לאו רבי היא אלא תנא אחרינא דסבר כרבי לענין שבח ששבחו נכסים ופליגי עליה במתנות שלא הורמו. א"נ דאנן הכי קאמרינן הכא דאפשר דס"ל לרבי בעלמא דמתנות שלא הורמו לאו כמו שהורמו דמיין אבל ממתני' דהכא ליכא למשמע מינה ועם זה הכל מתורץ יפה כתב ר"ח ז"ל דאע"ג דאסקינן הכא דלכ"ע טובת הנאה אינה ממון אנן כרבא קי"ל דהוא בתרא דאסיק במסכת נדרים פ"ד דנדרים דטובת הנאה ממון וכן פסק רבינו הרמב"ן זצ"ל הילכך לרבא מתני' אתיא כפשוטה בתרומות ומעשרות שלו:

הנוטל שכר לדון דיניו בטלים להעיד עדותו בטלה. פירוש ואפילו נטל שכר משניהם ושלא בתורת שוחד כלל דקנסוה רבנן משום דעבר על מה אני בחנם וגרסי' בירושלמי כך היא מתני' החשוד להיות נוטל שכר לדון כלומר דמסתמא כל דיניו בטלין מכיון דחשיד שקבל שכר בדין א' או בעדות א' וכן אמרו בתוס' הנוטל שכרו לדון כל הדינין שדן וכל העדות שהעיד הרי אלו בטלין והיינו נמי דלא תנן דינו בטל אלא דיניו בטלים וכתב רבינו הגדול שאם החזיר השכר חוזר ומעיד באותה עדות דכיון דלאו פסולא אחרינא הוה אלא משום קנסא מכיון דאהדריה לאגרי' וחזר והעיד תחלתו וסופו בכשרות ומהאי טעמא נמי כל שנודע לך שלא נטל שכר על אותו דין או אותה עדות מעשיו קיימין שאינו פסול לעדות עד שתפסלנו עד שיחזור בתשובה לגמרי אלא כל עדות ודין שלא נטל עליהם שכר כשרים ואינו נפסל אלא במה שנטל שכר או במה שהוא ספק אם נטל אם לאו והתם מיפסל ולא בעי הכרזה כשאר פסולי עדות דרבנן דכיון שהיה יודע שלא היה לו ליטול שכר והוא היה יודע לו עדות ולא רצה להעיד אלא בשכר אין זו עדות כלל ומאליה בטלה עדותו כמאן דליתא כלל ואפשר שאין עדות כשרים נפסלת מפני צרופיו ובכלן לא אסרו שכר אלא במי שאינו בטל ממלאכתו אבל שכר בטילתו הוא נוטל וכדתנן בסיפא דהך מתניתין בבכורות ובכל נותן לו שכרו כפועל ופירש אביי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה וגרסי' בירושלמי חד בר נש אזיל מידון קמי רב הונא אמר ליה אייתי חד בר נש דיסוק תחותאי לדיקלא רב הונא הוה ידע סהדי לחד בר נש אמר ליה איתא אסהיד עליו אמר ליה הב לי אגר' ותני כן נותנין לדיין שכר בטילתו ולעד שכר עדותו ובגמ' דילן נמי איתא בפ' שני דייני גזירות:

לפיכך ציבור שקובעין דיין או עדים להיות מזומנים לכל הצריכין מותר לקבוע לו שכר משל ציבור שהרי הם צריכים להיות בטלים מכל עסקיהם כדי שיהו מזומנים לכל וכדאמרי' התם הנוטל שכרו להיות רואה בכורות אין שוחטין על פיו אלא א"כ היה מומחה לרבים כאילא ביבנה שהתירו לו חכמים להיות נוטל שכרו ארבעה איסרות בבהמה דקה וששה בבהמה גסה בין תם בין בעל מום וכ"ש שכר טבחים ובודקים שהוא מותר דהנהו פועלים נינהו ולאו שכר הוראה הוא אלא שכר פעולה ועדיף משכר הבאה ומלוי דשרי וזה מבואר ונכון:

להזות ולקדש מימיו מי מערה. פירש"י ז"ל דהוו להו סרוחים ואין צורך דבלאו הכי נמי מיפסלי אפי' היו צלולים משום דהן מכונסים ובעי' מים חיים:

אמר אביי לא קשיא מתני' בשכר הבאה ומלוי. פי' דהוי אגר טירחא ופעולה ולאו אגר הוראה ומצוה וה"ה בעדות ודין כל כי האי גוונא כגון שכר הליכה וכיוצא בהן. ומתניתין דבכורות בשכר הזאה וקידוש דהוי שכר הוראה ומצוה ואסירי וכ"ת ואפי' הוא מתני' בשכר הזאה וקידש נהי דדינו בטל ומימיו מי מערה מ"מ כיון שנטל שכר זכה בו הא ליתא דכיון דאין במעשיו כלום אינו ראוי ליטול עליו שכר דהא לא עבד ולא מידי ובמאי כו' מיקדשא ליה דהא לא אהנייה מידי:

דיקא נמי דקתני במתני' דהכא במי חטאת ואפר חטאת. פי' ומדקתני מי חטאת באנפי נפשיה ואפר חטאת באנפי נפשיה מכלל שעדיין לא נתערבו וליכא קידוש והזאה שהקידוש הוא נתינת האפר לתוך המים חיים ולהזות בו אחר כך. והכי קתני להזות ולקדש ש"מ: