קטגוריה:בראשית לז ב
נוסח המקרא
אלה תלדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה היה רעה את אחיו בצאן והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם
אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם.
אֵ֣לֶּה ׀ תֹּלְד֣וֹת יַעֲקֹ֗ב יוֹסֵ֞ף בֶּן־שְׁבַֽע־עֶשְׂרֵ֤ה שָׁנָה֙ הָיָ֨ה רֹעֶ֤ה אֶת־אֶחָיו֙ בַּצֹּ֔אן וְה֣וּא נַ֗עַר אֶת־בְּנֵ֥י בִלְהָ֛ה וְאֶת־בְּנֵ֥י זִלְפָּ֖ה נְשֵׁ֣י אָבִ֑יו וַיָּבֵ֥א יוֹסֵ֛ף אֶת־דִּבָּתָ֥ם רָעָ֖ה אֶל־אֲבִיהֶֽם׃
אֵ֣לֶּה׀ תֹּלְד֣וֹת יַעֲקֹ֗ב יוֹסֵ֞ף בֶּן־שְׁבַֽע־עֶשְׂרֵ֤ה שָׁנָה֙ הָיָ֨ה רֹעֶ֤ה אֶת־אֶחָי/ו֙ בַּ/צֹּ֔אן וְ/ה֣וּא נַ֗עַר אֶת־בְּנֵ֥י בִלְהָ֛ה וְ/אֶת־בְּנֵ֥י זִלְפָּ֖ה נְשֵׁ֣י אָבִ֑י/ו וַ/יָּבֵ֥א יוֹסֵ֛ף אֶת־דִּבָּתָ֥/ם רָעָ֖ה אֶל־אֲבִי/הֶֽם׃
תרשים של הפסוק מנותח תחבירית על-פי הטעמים
פרשנות
- פרשנות מסורתית:
תרגום
אונקלוס (תאג'): | אִלֵּין תּוֹלְדָת יַעֲקֹב יוֹסֵף בַּר שְׁבַע עַסְרֵי שְׁנִין הֲוָה רָעֵי עִם אֲחוֹהִי בְּעָנָא וְהוּא רָבֵי עִם בְּנֵי בִלְהָה וְעִם בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אֲבוּהִי וְאַיְתִי יוֹסֵף יָת טִבְּהוֹן בִּישָׁא לַאֲבוּהוֹן׃ |
ירושלמי (יונתן): | אִלֵין זַרְעֲיַת יַעֲקב יוֹסֵף בַּר שַׁבְסְרִי שְׁנִין הֲוָה בְּמִיפְקֵיהּ מִן בֵּית מֶדְרָשָׁא וְהוּא טְלֵה מִתְרַבֵּי עִם בְּנֵי בִּלְהָה וְעִם בְּנֵי זִלְפָּה נְשַׁיָא דְאָבוֹי וְאַיְיתֵי יוֹסֵף יַת טִיבֵיהוֹן בִּישׁ דְחָמְנוּן דְאָכְלִין בִּשְרָא דְתָּלִישׁ מִן חֵיוָא חַיָיא יַת אוּדְנַיָיא וְיַת דִנְבַּיָיא וְאָתָא וְתַנִי לְוַת אֲבוּהוֹן: |
רש"י
"והוא נער" - שהיה עושה מעשה נערות מתקן בשערו ממשמש בעיניו כדי שיהיה נראה יפה
"את בני בלהה" - כלומר רגיל אצל בני בלהה לפי שהיו אחיו מבזין אותן והוא מקרבן
"את דבתם רעה" - כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו שהיו אוכלין אבר מן החי ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים וחשודים על העריות ובשלשתן לקה על אבר מן החי וישחטו שעיר עזים במכירתו ולא אכלוהו חי כדי שילקה בשחיטה ועל דבה שספר עליהם שקורין לאחיהם עבדים לעבד נמכר יוסף ועל העריות שספר עליהם ותשא אשת אדוניו וגו'
"דבתם" - כל לשון דבה פרלי"ץ (בלע"ז ריידערייא בעריידען) כל מה שהיה יכול לדבר בהם רעה היה מספר
"דבה" - לשון (שיר ז) דובב שפתי ישנים
ומפני כי לפירוש הזה יקשה ב' קושיות; האחת כי הוי למכתב 'ואלה' בוי"ו, וגם הוי למכתב 'של תולדות יעקב' שהרי קאי על ישובי תולדות יעקב, והוי למכתב 'של תולדות יעקב', ובמדרש ראשון (ב"ר פד, ו) שדרשו עיקר תולדות יעקב הוא יוסף מתורץ שלא נכתב 'אלה של תולדות', כי הכתוב בא לומר כי תולדות יעקב הם יוסף. ובמדרש השני (ב"ר פד, ג) יתורץ שלא נכתב וי"ו אצל "אלה", שהרי הכתוב אומר 'בקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף', וכך פירושו - "וישב יעקב" שבקש לישב, מה עשה הקב"ה - "אלה תולדות יעקב וגו'", שבא לו סבה מיוסף:
אבל לא ידעתי אחר שעל כל פנים צריך הוא לתרץ "וישב יעקב" 'בקש לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף', או כפי מדרש הראשון כי עיקר תולדות של יעקב הוא יוסף, הוי ליה לפרש הכתוב כמשמעו "אלה תולדות" על כל יוצאי ירך יעקב המנויים בפרשת ויגש (להלן מו, ח-כז), ויוסף גם כן אחד מהם, אלא שהתחיל הכתוב ביוסף - או משום דעיקר תולדות של יעקב הוא יוסף, או צדיקים בקש לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף, והמקרא הוא כפשוטו, ואין צריך להוסיף עליו ולגרוע ממנו, והוא הנכון בפירוש הכתוב:
[ו] שכל עצמו של יעקב וכו'. פירוש כי יוסף עיקר תולדותיו, שהרי יעקב לא עבד רק ברחל (לעיל כט, יח), והוא היה בכור רחל (לעיל ל, כג), דאף על גב דבנימין היה גם כן בנה של רחל (קושית הרא"ם), מפני שכל הנושא אשה אין דעתו על מספר בנים ידועים ב' או ג' - רק להעמיד תולדות, והרי ביוסף נתקיים עמידת תולדות, שהוא עיקר מחשבתו, ובנימין הוא נוסף עליו, ומפני כי יוסף עיקר ובנימין נוסף עליו לכך אמר "אלה תולדות יעקב [יוסף] ":
[ז] שכל מה שאירע לו. ומפני זה היה עיקר תולדותיו, כי מאחר שכל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף, מורה כי הוא כרעיה דאבוה. ורמזו לנו רז"ל (ב"ר פד, ו) דברים נפלאים במה שאמרו 'זה נשטם וזה נשטם, זה אחיו מבקש להורגו וזה אחיו מבקשים להרגו', כי לא נשטם יעקב ולא היה אחיו מבקש להורגו רק משום עצם מעלתו, והיינו שהיה יעקב נבדל במעלתו מכל בני אדם, ובשביל כך אחיו מבקש להורגו, כי בשביל שהיה ליעקב וליוסף מעלה אלקית - נבדל מהם, ובשביל זה מבקשים להרגו, כי כל נבדל לפי שהוא נבדל במעלתו מבקשים להרגו, ודבר זה דברי חכמה מאד. ולפיכך נתן ליוסף ברכת יעקב, שנאמר (להלן מט, כו) "ברכת אביך גברו על ברכת הורי עד תאות גבעת עולם תהיינה לראש יוסף וגו'", הרי מפני שהוא 'פרישא דאחוהי' (אונקלוס שם) זכה לברכת יעקב, כי כמו שיעקב נבדל מעשו - כך יוסף נבדל מאחיו במלכות, ולפיכך קרא אותו "נזיר אחיו" (שם) לכשתבין את זה. ולפיכך אמרו 'זה נשטם וזה נשטם וכו, וכולם הם בעצמם ענין יעקב ומדריגתו:
וכן מה שהיה איקונין דומה לו הוא דבר נפלא מאד, כי יעקב נשתנה מכל שאר הנבראים בזיו איקונין, כדאמרינן בשוכר את הפועלים (בבא מציעא דף פד.) 'שופריה דיעקב כעין שופריה דאדם [הראשון] ', אשר הוא צלם אלקי, ולזה היה זוכה יוסף שהיה דומה לו בשופריה. וכן מה שתרגם אונקלוס (פסוק ג) 'ארי בר חכים הוא ליה', והוא דעת רבי נחמיה בב"ר (פד, ח), הוא גם כן כי החכמה שקבל יעקב מסר החכמה לבנו, כי הוא מקבל ממנו, לפי שהוא עיקר תולדותיו. אף על גב דבב"ר מחלוקת בזה, רבי יהודה סבירא ליה זיו איקונין דומה, ורבי נחמיה סבר כל מה שקבל משם ועבר מסר לו, אין המחלוקת רק בפירוש "זקונים" איזה דבר היה גורם האהבה. וכל אלו דברי חכמים הם כשתעמיק בהם תמצא דברים נפלאים, וכל דבר ודבר יש לו טעם מופלא מאוד, כי הדברים האלו אינם מענין הגוף, כי החכמה וכן זיו איקונין שהיה דומה ליעקב מורה כמו שהיה ליעקב מעלה אלקית, שהרי כל אלו דברים אינם דבר של גוף, כך היה ליוסף שהיה מעלתו מעלה אלקית רחוק מן הגוף, וזה ידוע למבין:
[ח] שהיה עושה מעשה נערות. דאם לא כן למה כתב לך בקרא כלל "והוא נער" הרי כתיב בהדיא "יוסף בן י"ז", אלא לדרשה אתא, שהיה עושה מעשה נערות. ובב"ר (פד, ז) משמע שדרשו כן דכיון שהיה בן י"ז שנה לא שייך לומר "נער", דאין האדם נער בשנים אלו. והקשה הרא"ם דבמדרש משלי מוכח דלכל הפחות עד כ' שנים נקרא האדם "נער", ויראה לומר דהכי פירושו - כי למה קרא אותו הכתוב "נער" בכאן, דודאי צריך לומר שבא לומר בשביל שהיה נער ולא זכר אחרית דבר - היה מביא דבה רעה אל אביהם, שאם לא היה נער לא היה עושה זה. ומקשה - בן י"ז שנה היה ואת אמרת "והוא נער", דמאחר שהיה בן שבעה עשר שנים אין לומר עליו כלל מפני נערותו היה עושה זה, דאף על גב דנקרא האדם "נער" עד עשרים שנים, מכל מקום לענין זה אין לומר עליו שהוא נער ולא הבין את הנולד, ולכן מתרץ שהיה עושה מעשה נערות, וכשם שהיה עושה מעשה נערות בזה - כן היה עושה מעשה נערות בזה, שהיה מביא דבתם רעה. ועוד נראה מדכתיב "והוא נער" משמע נערות גמור, דאם לא כן לא לכתוב "והוא" רק 'נער את אחיו', ופירוש זה נכון:
[ט] כל רעה שראה באחיו. ואם תאמר אחר שראה באחיו הדבה אם כן למה לקה (קושית הרא"ם), ומי שראה רעה באדם למה לא יגיד לאביו כדי להפרישם מן העבירה, ואף על גב דאמרינן בערבי פסחים (פסחים דף קיג:) ג' הקב"ה שונא אותם מי שיודע דבר עבירה באדם והוא מעיד יחידי, הכא שאני כיון שלא הגיד אלא לאביו, ונאמן אצל אביו כבי תרי, למה לא יגיד, דלא אמרינן שלא להעיד אלא כשאין נאמן כבי תרי, אבל אם הוא נאמן כבי תרי למה לא יעיד, דכך איכא התם, ונראה לומר דודאי הם לא עשו זה אלא שכך היה סובר יוסף, כי היו חותכין מבית השחיטה קודם שתצא נפשה, וזה מותר לעשות, דהשחיטה התירה, כדאמרינן בפרק השוחט (חולין דף לג.) 'הרוצה לאכול מבהמה קודם שמתה חותך כזית בשר מבית השחיטה קודם שתצא נפשה, אחד גוי ואחד ישראל מותרין בו', מטעם דלית מידי דלגוי אסור ולישראל שרי, ויוסף היה סובר כי אסור להם לעשות זה. וכן מה שקראו לבני השפחות 'עבדים' אינו רוצה לומר שהם עבדים ממש, רק שאמותיהם היו מתחלה שפחות לאמותיהם של אלו, ויוסף היה סובר שדעתם שהם עבדים ממש. וכן מה שהיה חושד אותם על העריות, שלפי שהיו נותנין ונושאין עם בנות אנשי הארץ, ויוסף סבור היה דאסור, כדשמואל בשלהי קדושין (דף פא:) דאין משתמשין באשה כלל, ואינו כן, אלא קיימא לן כאידך דשמואל (שם פב.) דסבירא ליה הכל לשם שמים מותר. וכתבו התוספות (שם ד"ה הכל) עליה אנו סומכין להשתמש בנשים, עד כאן. ואם תאמר מנא ליה לרז"ל (ב"ר פד, ז) שעל ג' דברים אלו היה מביא דבה, ויש לומר דלמדו מגזירה שוה, דכתיב כאן "ויבא דבתם רעה", ובעריות נאמר "רעה", דכתיב (להלן לט, ט) "ואיך אעשה הרעה הגדולה". ובעבדים כתיב גם כן 'רעה', דכתיב (שמות כ"א, ח') "אם רעה בעיני אדוניה". ובאבר מן החי כתיב גם כן 'רעה', דכתיב (פסוק לג) "חיה רעה אכלתהו", וילפינן מגזירה שוה, כך הם דברי הרא"ם:
ובמה שכתב דהם עשו כדין דהיו חותכין מבית השחיטה והוא מותר, אין זה נראה לפי ההלכה, דעדיין לא ציוה השחיטה לישראל שהשחיטה תהא מתיר להם - אלא במיתה, וחזר קושין לדוכתיה, ואפילו אם האמת שהאבות היו מקיימים את התורה כולה - לא היו מצווים עליה מפי גבורה אלא שקיימו אותה מעצמם כמו שכתב הרמב"ן, ולפיכך יצחק היה שוחט, כמו שפירש רש"י גבי "שא נא כליך וכו'" (לעיל כז, ג), אבל אינם מצווים עד שנצטוו ישראל מפי הגבורה, והשתא איך נאמר מפני שהיו נוהגים מעצמם במצות שחיטה - תהא השחיטה מתיר להם דבר איסור שאסור להם מן הדין, דהוא אבר מן החי, וגם בבראשית רבה (פד, ז) לא משמע כן, דקאמר התם 'וחשודין על אבר מן החי', ואילו לפי דבריו היה מגיד עליהם שהיו אוכלים אבר מן החי, לא שהיו חשודין על אבר מן החי. ואף על גב שרש"י כתב 'שהיו אוכלין אבר מן החי' - הפריז רש"י על המדה, חס ושלום שהיה אומר 'אוכלין', אלא כוונתו חשודין על אבר מן החי כדקאמר בבראשית רבה:
ולכך נראה ד'חשודין' קאמר, והשתא לא קשה מידי, כי מפני שהיה יוסף צדיק גמור כאשר נקרא 'יוסף הצדיק', מחמיר היה מאד באיסור אבר מן החי, ולא הניח לו אף עבדיו לבשל לו, כי העבדים חשודין על אבר מן החי, כדאמרינן בפרק מי שאחזו (גיטין דף סז:) דלא רצה רב ששת לסעוד אצל ריש גלותא משום דחשידי עבדי אאבר מן החי. וכן מה שקוראים 'עבדים', מפני שהיו הם מרחקים אותם - זהו קריאתן 'עבדים'. וכן מה שתולין עיניהן בבנות הארץ - לאדם הצדיק אין להסתכל באשה כלל שמא יהיה יצרו גובר עליו, ואלו לא היו מדקדקים באלו ג', כי הצדיק אשר הוא צדיק גמור העבירה היא חמורה עליו מאד, ומפני זה הוא מרחיק עצמו מן העבירה ואפילו בדבר שאינו אסור, וזה עושה בשביל צדקתו, ודומה אליו מי שאינו נזהר כל כך כמו שהוא נזהר - שהוא נחשד בדבר. ולפיכך אתי שפיר 'כל רעה שהיה רואה', כי אצל הצדיק גמור רעה היא, ומכל מקום הם לא חטאו כלל חס ושלום בענין הזה:
ומה שפירש הרא"ם כי רז"ל דרשו "רעה" דכתיב בקרא ולמדו גזירה שוה, דגבי אבר מן החי כתיב (פסוק לג) "חיה רעה אכלתהו", וגבי עבדים כתיב "רעה" גם כן "אם רעה בעיני אדוניה" (שמות כ"א, ח'), וגבי ערוה כתיב "רעה" - "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת" (להלן לט, ט) כמו שמבואר בדבריו, גזירה שוה שלו לא קבלתי, ואין אדם דן גזירה שוה מעצמו (פסחים דף סו.). ולמה לא דרש גם כן דחשודין על הצדקה, דכתיב (דברים ט"ו, ט') "ורעה עיניך באחיך האביון". ונראה כיון דכתיב בקרא "היה רועה את אחיו בצאן את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו", דלמה למכתב "בצאן", הוי למכתב רק "[יוסף] בן י"ז שנה היה רועה את אחיו", דעיקר הכתוב בא להודיע שהיה עם אחיו ולפיכך היה מביא את דבתם אל אביהם, אלא דפירושו על עסקי צאן היה מביא דבה, שהיו חשודין על אבר מן החי. ועל עסקי אחיו בני בלהה וזלפה שהיו קורין להם עבדים היה מביא דבה, ועל עסקי נשים הביא דבה, כי חשודין על כל העריות, ויש להזהר בהן שלא יהיו מתיחדים עמהם נשי אביו:
ועוד יש לומר ממלת "רעה" דכתיב בקרא דרשו כך, והנה מצאנו כי ג' דברים נקראים באדם 'רע' במקרא בפירוש; יצר רע של אדם, דכתיב (לעיל ח, כא) "כי יצר לב האדם רע מנעריו". ועוד מצאנו שנקרא העין 'רע', כדכתיב (דברים ט"ו, ט') "ורעה עיניך באחיך". ועוד נקרא הלב 'לב רע' בכמה מקומות, אלו דברים נקראים בשם 'רע'. ומפני כי היה יוסף צדיק גמור, והרי הוא בייחוד משאר השבטים נקרא 'יוסף הצדיק', והצדיק הוא הטוב שנאמר (ר' ישעיה ג, י) "אמרו לצדיק כי טוב", ומפני כי טוב הוא - היה מרחיק עצמו מן דבר הנקרא 'רע', והאחים שאינם כל כך במדריגת צדקתו - היה חושד אותם בענין 'רע'. אבל לשון הרע - לא מצאנו שנקרא 'רע' בכתוב כמו אלו ג'. והנה היה חושדן על העריות בשביל כי יצר רע באדם לעריות יותר מכל. וקראום לבני השפחות 'עבדים', והוא מפני עין רע שהאדם נותן בחבירו במעלה שיש בו - ולקחה הימנו, ובני השפחות היו גם כן בני יעקב, והאחים לא רצו שיהיו חשובים כמותם - קראו להם 'עבדים', וזה מדריגת עין רעה שבהם, שלא היו רוצים שיהיה לאחר המעלה והמדרגה שיש להם, שאילו היה להם מדריגת עין טוב לא היה קוראים להם 'עבדים' ליקח מעלתם. והשלישי הוא 'לב רע' שהוא אכזר על הבריות - אמר (ו) כי הם חשודים על אבר מן החי, שזהו אכזריות על הבריות אף כי בבהמה לחתוך ממנו ולאכול ממנו, והוא ענין 'לב רע' באדם. ודע כי לפעמים אדם שונא את אחר מפני שאין דעתו נוחה הימנו, ואין נקרא שונא הבריות, אבל מי שהוא נוהג אכזריות עם הבהמה הוא בודאי משום לב רע ואכזריות שבו, ולכך נקט אבר מן החי - לאכול כך מן הבהמה אבר החי:
ועל ג' דברים אלו אמרו רז"ל בפרק ב' דמסכת אבות (משנה יא) 'רבי יהושע אומר עין הרע יצר הרע ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם'. ורצו בזה כי אלו ג' דברים נקראו 'רע', כי שנאת הבריות שהוא שונא את הבריות הוא בלב רע, כי השנאה הוא בלב, וראוי להוציא את האדם מן העולם, כי השם יתברך שברא את העולם בראו בטוב, דאצל כל אחד נאמר "כי טוב" (לעיל א, ד, ועוד), וכאשר נוטה אל הרע יוצא מן מציאות עולם. לכך עין רע, יצר רע, שנאת הבריות בלב רע, מוציאין את האדם מן העולם, שהמציאות הוא טוב, וההעדר הוא רע, לכך הנוטה אל הרע נוטה אל ההעדר שהוא רע. והצדיק כמו יוסף היה נוטה אל הטוב, לכך היה חושד את אחיו כאשר היה רואה דבר שלא היו מדקדקים עליו, ואצל הצדיק המדקדק חושבו לעון. ומכל מקום חטא יוסף, שלא היה לו להביא דבה אל אביו, שאין זה ממדת הצדיק לחשוד אותם, והרי הם לא חטאו כלל. ולא מנו עם אלו ג' לשון הרע, מפני שלשון הרע אינו דומה לאלו ג', כי יצר הרע דבק באדם, וכן עין הרע וכן לב רע, לאפוקי לשון הרע אין דבק דבר רע באדם רק שהוא פעל רע, וכל אלו הג' הם מזג רע באדם, ואף עין רעה יש בני אדם שיש להם מזג רע בעין, מזיקים ושורפים בעיניהם, ולא כן לשון הרע שאינו ממזג רע בלשון, רק המפעל הוא רע, לכך לא כלל עמהם לשון הרע. אי נמי כי אלו ג' נקראים "רע" בכתוב בפירוש:
ועוד תעמיק בזה תבין איך היה חושד יוסף את אחיו שקוראין לבני השפחות 'עבדים', וחשודים על העריות, ועל אבר מן החי, כי אלו הם רחוקים מן יוסף, וארמוז לך דבר זה ותעמיק ותמצא דברים אלו דברי חכמה מאוד; רמזו חכמים בזה כי יוסף היה מקרב את אחיו, כמו שאמרו במדרש רבות (ב"ר פד, ה) כי בזכות יוסף נולדו כל השבטים, הרי הוא ראשון והוא מחזיק כולם, ולפיכך היה מקרב אף בני השפחות, והוא ראש המטה. והוא שרחוק הרבה מן העריות. וידעת מדריגת יוסף כי הוא עיקר התולדות של יעקב, והתולדות שהם מתייחסים ליעקב הם תולדות נבדלים מן העריות, שיעקב נקרא "קדוש", דכתיב (ר' ישעיה כט, כג) "והקדישו קדוש יעקב", וכל מקום שתמצא 'קדושה' הוא פרישה מן הערוה, כמו שפירש רש"י בפרשת קדושים (ויקרא י"ט, ב'), ולפיכך היה חושד אותם על העריות מפני רחוקו של יוסף מן הערוה. והיינו דאמרו במסכת עבודה זרה (דף ג.) תבא אשת פוטיפר ותעיד על יוסף שלא נחשד על העריות, ויש לך להבין דבר זה מאד. וכן מה שאמרו שהיו חשודין על אבר מן החי הוא דבר נפלא, כי יוסף מפני שהוא עיקר התולדות - ושאר השבטים היו חלקים, ולפיכך נחשבים שאר השבטים כמו האברים, שהם חלקים גם כן. אמנם יוסף הוא ראש המטה, והוא כמו הגוף שנמשכים אחריו כל האברים, ולפיכך היה חושד את השבטים שהם נמשכים אחר האברים, שהם דוגמתם. ויש לעיין בזה היטב. ודבר זה עמוק מאד, והוא אמת ברור מאוד אם תבין דברי חכמה:
[י] כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה וכו'. דאין לומר כל רעה שהיה רואה בכל אחיו (קושית הרא"ם) - שהרי אדרבה הוא היה מקרב את בני בלהה וזלפה, ואיך היה מביא דבה עליהם. ועוד ש'היו מזלזלים בני השפחות' לא תוכל לומר כי אם באחיו בני לאה, והוא הדין שאר עבירות גם כן. והרמב"ן הקשה עליו אם כן למה לא יצילו אותו בני השפחות שעליהן לא הביא דבה רעה, ויש לתרץ כי אין עיקר השנאה בשביל הדבה, שהרי לא אמרו 'הנה בעל הדבה בא', אלא "בעל החלומות" (פסוק יט), ולפיכך נשתתפו כולם במכירתו, כי בחלומו היו כולם שוים (כ"ה ברא"ם). אבל מה שקשה לי - שהוצרך רש"י לפרש דקאי על בני לאה דוקא מפני שהוא היה מקרב בני בלהה וזלפה, ולא הוכרח לזה, כי בני לאה היו מרחקין את בני בלהה ואת בני זלפה, ובשביל שיוסף גם כן נער - לא היו האחים הגדולים מתחברים אל יוסף בעבור שהוא נער, לפיכך היה מתדבק הוא אל בני בלהה ובני זלפה שהם דוגמתו, והשתא אתי שפיר "והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה", כי לפי פירש"י היה יוסף מקרב את בני בלהה ואת בני זלפה, ולא שייך בזה שהוא היה עם בני בלהה ובני זלפה - רק בני בלהה ובני זלפה היו עם יוסף, והשתא היה הדבה על כולם, וכן נכון:
[יא] כל רעה שהיה רואה. כלומר דאין פירושו שהוא היה מביא דבתם לרעה - שלא היה עושין שום רע, רק שהוא הוציא עליהן רעה, דזה אינו, דאם כן הוי למכתב 'ויוצא דבתם רעה', אבל "ויבא" משמע שלא עשה רק ההבאה, וכל דבר שהיה רואה בלבד - הביא:
[יב] וישחטו שעיר עזים. אף על גב שלא לקה באבר מן החי, מכל מקום לקה על מה שאמר שאכלו אבר מן החי, והראה לו השם יתברך כי אינם אוכלים חי אלא שחוט, ובדבר הזה נלקה, כי בא לו על ידי זה צרה. ומה שלא לקה לגמרי באבר מן החי, כדי שידע יוסף כי חשד אותם שלא כדין, וזה מדותיו של הקב"ה, כי תחלה מראה לו שחטא ומביא עליו המכה, ולפיכך "וישחטו שעיר עיזים" (פסוק לא), ובודאי יוסף הצדיק ידע מזה שחטא בכל דבר, ושוב לא היה צריך להראות לו עוד שאינם חשודים בכל שאר עבירות. והוא דומה לדיין שמגיד לו תחלה שחטא ואחר כך מכה אותו, כדי שידע למה הוא מכה אותו ויקבל הדין:
[יג] כל לשון דבה וכו'. פירוש שאין 'דבה' רק לשון דבור, ואינו לשון חרפה או גידוף, דאם לא כן לא הוי צריך למכתב "דבתם רעה", דבלשון דבה בעצמו הוא נזכר הרעה, אלא דבה הוא כמו "דובב" (שיה"ש ז, י), וצריך לפרש המ"ם של "דבתם" כלומר 'מה שהיה יכול לדבר בהם', שבזה יתוקן מ"ם של "דבתם":בד"ה ואלה תולדות כו' עם וי"ו נ"ב ואני אומר שהוי"ו זו כפשוטו כלומר כבר ספרתי בקצרה תולדותיו של עשו ועתה באתי לספר ולהציע תולדותיו של יעקב ודוק מהרש"ל:בד"ה תלה הכתוב נ"ב מפני שקשה לו דדי היה בוישב יעקב שחוזר על הראשונות מפני מה הוסיף וכתב תולדות כו' היה לו להתחיל ויוסף היה כו' וק"ל מהרש"ל: בד"ה בקש כו' עליו רוגזו כו' נ"ב פירש שק"ל למה הפסיק כל עיקר בתולדותיו של עשו בשלמא גבי נח א"א שלא להפסיק וק"ל אבל הכא לא היה לו להפסי' כלל ואם בא להודיע התועלת שיוצא ממנו היה לו לכתוב במקום אחר אלא כלומר הודיע כאן שיעקב ביקש לישב בשלוה פי' מהרש"ל: בד"ה ובשלשתן לקה כו' קורין אותן עבדים כו' נ"ב ולי נראה דלאו דוקא שהיו קוראין אותן עבדים דח"ו שגנאי היה להם ולאביהם אלא שהיו קורין אותן לשימוש תבא ותעשה לי כך וכאלו היו קורין אותן עבדים דשימוש של עבדות הרי הוא כעבדות ולא היה הדבר כן אלא שבני השפחות נהגו כבוד וחשיבות בבני הגבירות ואותו הדיבור היה גם כן זילות' לבני השפחות שיוסף אמר איך שקורין אותן עבדים ודוק ומ"ה מיושב נמי מה שהקשה הרמב"ן למה לא הצילו אותו בני השפחות וק"ל מהרש"ל:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה דּוֹרֵשׁ: תָּלָה הַכָּתוּב תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב בְּיוֹסֵף מִפְּנֵי כַּמָּה דְבָרִים. אַחַת: שֶׁכָּל עַצְמוֹ שֶׁל יַעֲקֹב לֹא עָבַד אֵצֶל לָבָן אֶלָּא בְרָחֵל (בראשית רבה פד,ה). וְשֶׁהָיָה זִיו אִקּוּנִין שֶׁל יוֹסֵף דּוֹמֶה לוֹ. וְכָל מַה שֶּׁאֵרַע לְיַעֲקֹב אֵרַע לְיוֹסֵף: זֶה נִשְׂטַם וְזֶה נִשְׂטַם, זֶה אָחִיו מְבַקֵּשׁ לְהָרְגוֹ וְזֶה אֶחָיו מְבַקְּשִׁים לְהָרְגוֹ, וְכֵן הַרְבֵּה בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה (בראשית רבה פד,ו).
וְעוֹד נִדְרָשׁ בּוֹ: וַיֵּשֶׁב – בִּקֵּשׁ יַעֲקֹב לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה, קָפַץ עָלָיו רָגְזוֹ שֶׁל יוֹסֵף. צַדִּיקִים מְבַקְּשִׁים לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֹא דַיָּן לַצַּדִּיקִים מַה שֶּׁמְּתֻקָּן לָהֶם לָעוֹלָם הַבָּא, אֶלָּא שֶׁמְּבַקְּשִׁים לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה בָּעוֹלָם הַזֶּה?
וְהוּא נַעַר – שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה נַעֲרוּת: מְתַקֵּן בִּשְׂעָרוֹ, מְמַשְׁמֵשׁ בְּעֵינָיו, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נִרְאֶה יָפֶה (בראשית רבה פד,ז).
אֶת בְּנֵי בִלְהָה – כְּלוֹמַר: וְרָגִיל אֵצֶל בְּנֵי בִלְהָה, לְפִי שֶׁהָיוּ אֶחָיו מְבַזִּין אוֹתָן וְהוּא מְקָרְבָן.
אֶת דִּבָּתָם רָעָה – כָּל רָעָה שֶׁהָיָה רוֹאֶה בְאֶחָיו בְנֵי לֵאָה, הָיָה מַגִּיד לְאָבִיו: שֶׁהָיוּ אוֹכְלִין אֵבֶר מִן הַחַי, וּמְזַלְזְלִין בִּבְנֵי הַשְּׁפָחוֹת לִקְרוֹתָן עֲבָדִים, וַחֲשׁוּדִים עַל הָעֲרָיוֹת. וּבִשְׁלָשְׁתָּן לָקָה: עַל אֵבֶר מִן הַחַי –"וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים" בִּמְכִירָתוֹ וְלֹא אֲכָלוּהוּ חַי (להלן פסוק לא). וְעַל דִּבָּה שֶׁסִּפֵּר עֲלֵיהֶם שֶׁקּוֹרִין לַאֲחֵיהֶם עֲבָדִים – "לְעֶבֶד נִמְכַּר יוֹסֵף" (תהלים קה,יז). וְעַל הָעֲרָיוֹת שֶׁסִּפֵּר עֲלֵיהֶם – "וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדוֹנָיו..." (להלן לט,ז).
דִּבָּתָם – כָּל לְשׁוֹן דִּבָּה פרלידי"ץ [parlediz = דיבה, רכילות[2]] בְּלַעַ"ז: כָּל מַה שֶּׁהָיָה יָכוֹל לְדַבֵּר בָּהֶם רָעָה, הָיָה מְסַפֵּר.
דִּבָּה – לְשׁוֹן "דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים" (שיר השירים ז,י).
רשב"ם
והראשונים מתוך חסידותם נתעסקו לנטות אחרי הדרשות שהן עיקר, ומתוך כך לא הורגלו בעומק פשוטו של מקרא; ולפי שאמרו חכמים (ברכות כח ב): "אל תרבו בניכם בהגיון", וגם אמרו (בבא מציעא לג א) "העוסק במקרא – מידה ואינה מידה, העוסק בתלמוד – אין לך מידה גדולה מזו". ומתוך כך לא הורגלו כל כך בפשוטן של מקראות, וכדאמרינן במסכת שבת (סג א): הוינא בר תמני סרי שנין, וגרסינ' כולה תלמודא, ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו.
וגם רבינו שלמה אבי אמי, מאיר עיני גולה, שפירש תורה נביאים וכתובים – נתן לב לפרש פשוטו של מקרא. ואף אני שמואל ב"ר מאיר חתנו זצ"ל, נתווכחתי עמו ולפניו, והודה לי שאילו היה לו פנאי – היה צריך לעשות פירושים אחרים לפי הפשטות המתחדשים בכל יום.
ועתה יראו המשכילים מה שפירשו הראשונים: אלה תולדות יעקב – אלו מקראות ומאורעות שאירעו ליעקב. והנה זה הבל הוא. כי כל אלה תולדות האמור בתורה [ובנביאים] ובכתובים, יש מהם שמפרשים בני האדם, ויש מהם רבים שמפרשים בני בנים, כאשר פירשתי באלה תולדות נח. למעלה בפרשת בראשית כתיב (ה לב) ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד נח את שם ואת חם ואת יפת, ואחרי כן מפרש כי העולם חטאו ונח מצא חן, ואחרי כן מפרש אלה תולדות נח (לעיל ו ט) בני בניו, היאך...אבן עזרא
• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
וע"ד המדרש אלה תולדות יעקב יוסף הקיש יוסף ליעקב מפני שהיה דומה לו, שנאמר כי בן זקונים הוא לו, שהיה זיו איקונין שלו דומה לאביו, ועוד שהיה דומה לו בכל עניניו, מה יעקב היה נרדף מפני עשו אחיו שהיה מבקש להורגו כך יוסף נרדף מפני אחיו שהיו מבקשים להורגו. מה יעקב היתה אמו עקרה אף יוסף היתה אמו עקרה. מה יעקב נולד מהול שנאמר (בראשית כה) ויעקב איש תם שאינו נקרא תם אלא מהול, שנאמר (שם יז) התהלך לפני והיה תמים, אף יוסף נולד מהול, שנאמר יעקב יוסף, שהיה כמוהו בכל ענין. מה יעקב נתקשית אמו בשעת לידה אף יוסף נתקשית אמו בשעת לידה. מה יעקב ילדה אמו שנים אף יוסף ילדה אמו שנים. מה יעקב היה רועה אף יוסף כן. מה יעקב נשא אשה בחוצה לארץ אף יוסף נשא אשה בחוצה לארץ והוליד שם בנים. מה יעקב לוו אותו המלאכים אף יוסף לוו אותו מלאכים. א"ר ינאי שלשה מלאכים נזדווגו לו שנאמר, וימצאהו איש, וישאלהו האיש, ויאמר האיש. מה יעקב נתעלה על ידי חלום אף יוסף נתעלה על ידי חלום. מה יעקב נתברך בית לבן בגללו אף יוסף נתברך בית פוטיפר בגללו. מה יעקב ירד למצרים וכלה את הרעב אף יוסף ירד למצרים וכלה הרעב. מה יעקב מת במצרים אף יוסף מת במצרים. מה יעקב נחנט אף יוסף נחנט. מה יעקב עלו עצמותיו אף יוסף עלו עצמותיו.
וע"ד הקבלה יעקב יוסף, יעקב הוא הכרוב וכן יוסף, וזהו שאמר אפי רברבי ואפי זוטרי, וכל אחד מהם נקרא נער הוא שכתוב (הושע יא) כי נער ישראל ואהבהו. וכתיב ביוסף והוא נער.
ויבא יוסף. כל לשון מביא דבה הוא אומר אמת כי הוא מביא ראיה לדבריו, וכל לשון הוצאת דבה הוא שקר שמוציא דברי שקרים מלבו, כלשון האמור במרגלים (במדבר יג) ויוציאו דבת הארץ רעה. וכתיב (משלי י) מוציא דבה הוא כסיל. והם דברי כזב כלשון (איוב ח) ומלבם יוציאו מילים.
את דבתם רעה. ידוע כי כל דבה רעה אבל הזכיר רעה להפליג. את דבתם רעה. פירש רש"י ז"ל כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו, שהם אוכלים אבר מן החי ומזלזלים בבני השפחות לקרותם עבדים וחשודין על העריות, ובשלשתן לקה. וכתב הרמב"ן שאם כן ראוי היה לבני השפחות להציל את יוסף מיד אחיו, מאחר שהיה אוהב אותם וחס על כבודם והיה בא בשבילם כנגד בני לאה להגיד לאביו דבתם. ואם נאמר כי היו בני השפחות מתיראים מהם, אין זאת, כי היו ארבעה דן ונפתלי גד ואשר, וראובן היה עמהם, ויוסף עצמו, הרי ששה כנגד שאר בני לאה, ואנו רואים בודאי כי כל האחים הסכימו במכירתו מלבד ראובן הגדול שבכולם ובנימן הקטן שבכולן. ועל כן פירש הוא ז"ל כי על בני השפחות היה מוציא הדבה והם בני בלהה ובני זלפה כנזכר בכתוב, ויהיה שעור הכתוב כאילו אמר אלה תולדות יעקב יוסף והוא נער בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן, שהם בני בלהה ובני זלפה נשי אביו, ויבא יוסף את דבתם רעה של בני השפחות הנזכרים. ויאמר אחר כך ויראו אחיו, אלו בני לאה, כי אותו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אותו, ונמצא יוסף שנאוי מכולם, מבני בלהה ומבני זלפה מפני הדבה שהביא אל אביהם, ומבני לאה מפני שהיה יעקב אוהב אותו יותר מהם והם בני הגבירה כמוהו.ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
" היה רועה את אחיו בצאן" היה מנהיג ומורה אותם במלאכת מרעה הצאן: " והוא נער" ומפני נערותו חטא להביא דבת אחיו כי לא נסה ולא התבונן לאחרית דבר אע"פ שהיה אז משכיל מאד ושהיה אחר כך מורה לזקני הדור כאמרו וזקניו יחכם וזה כאמרם ז"ל ולא בדרדקי עצה:
"ויבא יוסף את דבתם רעה" באמרו לאביו שאחיו היו טועים ומפסידים בבלי דעת כראוי במלאכת המקנה שהית' אז עקר השתדלות' בקניי' עושר ונכסי':מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
והנה יוסף נהג את מדותיו עפ"י עצת שכלו בארח טובים, שהיה נער ומשרת את אחיו הפחותים במדרגה מצד ענות צדק ושפלות רוחו, ובכ"ז גבה לבו בדרכי ה' ולא נפל לבבו להורות חכמה ודעת גם לאחיו הגדולים אשר ראה כי צריכים לעצתו וללמודו, וכן כאשר שמע דבתם זע"ז הגיד זאת לאביו מאהבתו אותם וממדת האמת והשלום אשר מצאו קן בנפשו למען יוכיחם אביהם ויעשה עצת שלום ביניהם, אבל השבטים דנו כ"ז לחובה, שמה שרועה אותם ומנהיגם בעצה הוא מגאותו וזדון לבו, ומה שמשפיל א"ע לפני בני השפחות הוא משפלות מדותיו ורוע תכונתו שהפחות ידבק בפחותים, ומה שמביא דבתם אל אביו הוא מפני שרוצה להשפילם בעיני אביו ושהוא מוציא דבה ומשלח מדנים:
כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
ומ"ש קפצה עליו רוגזו של יוסף. מהו לשון קפצה, היה לו לומר בא לידו ענינו של יוסף, ומהו לשון רוגזו, ולמה ייחס הרוגז ליוסף. והקרוב אלי לומר בזה שרוגזו של יוסף היינו חטאו של יוסף, אשר בו הרגיז לאלהים במה שהביא דבתם רעה על אחיו, איך שקוראין לאחיהם עבדים, עד שהיה הדין נותן שלעבד נמכר יוסף, וא"כ אף אם לא היה יעקב מבקש לישב בשלוה מ"מ היה עונש זה ראוי לבא על יוסף, זולת שיוסף בן י"ז שנה היה ולא היה בר עונשין עדיין בב"ד שלמעלה, ולפי שנתחברו לרגזו וחטאו של יוסף גם מה שבקש יעקב לישב בשלוה, על כן מיהר ה' ועשה ליוסף בר עונשין קודם זמנו, וזהו לשון קפצה עליו, כי כל קפיצה מורה על דבר שראוי לבא על כל פנים וממהר לבא קודם זמנו, כך חפץ ה' להביא עונש על יוסף קודם זמנו כדי לבטל ישיבתו של יעקב, והא והא גרמה, כי עונש של יוסף לבד לא יספיק כי לא היה בר עונשין, וישיבתו של יעקב לבד ג"כ לא יספיק להביא בעבור זה עונש על יוסף שלא חטא.
ורש"י מביא משל, למרגלית שנפלה בין החול כו' המשיל בית עשו לחול ובית יעקב אל המרגלית, על דרך שמסיק בויקרא רבה(ד.ו) עשו שש נפשות היו לו והכתוב קורא אותם נפשות לשון רבים, לפי שעובדים לאלהות הרבה יעקב ע' נפשות היו לו והכתוב קורא אותם נפש לפי שעובדים לאל אחד עכ"ל ומצד שהם עובדים לאלהות הרבה ע"כ מצויה בהם תמיד המריבה ואינן בהסכמה אחת מצד רבוי הדתות, ואינן מתאחדים ומתחברים כחול זה שאינו מתחבר זה לזה, אבל ישראל מצד שעובדים לאל אחד, השלום מתווך ביניהם הרי הם כמרגליות החרוזים בחוט שדבוקים זה בזה על ידי החוט שמחברם כי כחוט השני שפתותיך (שיר ד.ג) שפתי דעת ותורה המרבים שלום בעולם, כחוט זה החורז המרגליות.
ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם. בכל המקרא לא מצינו לשון הבאה אצל הדבה כ"א לשון הוצאה, ואע"פ שאמרו המפרשים שלשון הוצאה שייך בדבה של שקר, כמ"ש (משלי י.יח) ומוציא דבה הוא כסיל, וכן (במדבר יג.לב) ויוציאו את דבת הארץ, ולשון הבאה שייך בדבר שהוא אמת, מ"מ אין הלשון מדוקדק כאן, כי מדקאמר דבתם שמע מינה שהדבה מיוחדת אל האחים כאילו האחים הם הבעלי דבה, ועוד קשה אל אביהם אל אביו מבעי ליה, ועוד קשה להלן נאמר (בראשית לה.כב) וישכב את בלהה פילגש אביו. קראה פילגש, וכאן נאמר והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו, קראן הכתוב נשים ממש.
אלא ודאי שכל האחים בני הגבירות, היו מזלזלים בבני השפחות לקרות אמותם פלגשים ושפחות, ואת בניהם קראו עבדים, ויוסף לבד היה מתחבר אל בני בלהה וזלפה כי אמר שהם נשי אביו ממש, ומטעם זה זלזל ראובן בבלהה בחשבו שהיא פילגש ואינה אשתו ע"כ בלבל יצועו, ומכאן ראיה ברורה שכל בני הגבירה הוציאו דבה על בני השפחות לקרותן עבדים, וע"ז נאמר ויבא יוסף את דבתם רעה. אותה דבה רעה שהוציאו אחיו על בני השפחות הביא אל אביהם של בני בלהה וזלפה, כי היה להם לחוש לכבוד אביהם שלא לקרות לבניו עבדים, וחשב כי אביהם יתבע עלבונם, וזהו שנאמר ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו אותו להמיתו. כי רצו להמיתו מרחוק על ידי חץ הממית בטרם יקרב אליהם, מדה כנגד מדה כי הוא שלח בהם חץ לשונו הממית אף מרחוק על כן רצו גם הם להמיתו מרחוק ע"י חיצים וז"ש (שם מט.כג) וישטמהו בעלי חיצים. הם אחיו שרצו לשלוח בו חיצים, ואע"פ שגם הוא ספר עליהם לה"ר מ"מ ותשב באיתן קשתו. כי הוא דרך קשתו ויכוננה באיתן בצדק ובמשפט שהרי מותר לומר לשון הרע על בעלי המחלוקת (ירושלמי פאה פ"א ה"א) ואחיו התחילו במחלוקת במה שזלזלו בבני השפחות.
ובמדרש ילקו"ש אמרו, על פסוק ובטרם יקרב אליהם. ששיסו בו את הכלבים וטעמו של דבר לפי שחשבוהו למוציא דבה ובעל לשון הרע ואמרו רז"ל (פסחים קיח.) כל המספר לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים שנאמר (שמות כג.א) לא תשא שמע שוא וסמוך ליה לכלב תשליכון אותו, וטעמו של דבר שכל המספר לשון הרע נדמה ככלב המנבח וחורץ בלשונו, ולפיכך ישראל במצרים שלא היה בהם לשון הרע, כתיב (שמות יא.ז) ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו. מדה כנגד מדה, וז"ש נלכה דותינה לבקש לו נכלי דתות, על פי התורה אשר יורוך. להשליך לכלבים כל מספר לה"ר. וי"א שלכך שיסו בו הכלבים שיאכל ממנו אבר מן החי לשלם לו מה שאמר עליהם איך שאכלו אבר מן החי. ובסמוך יתבאר פסוק ובטרם יקרב אליהם בדרך אחר.
ורש"י פירש, שיוסף הגיד איך שאכלו אבר מן החי והיו חשודין על העריות, והיו מזלזלין בבני השפחות. ונראה ליתן קצת סמך לדבריו לפי שנאמר היה רועה את אחיו בצאן. למה לי, וכי סד"א שהיה רועה עופות או דגים, אלא לפי שמצינו לשון רועה בארבע ענינים, א' סתם רעיית צאן, ב' בגילוי עריות שנאמר (משלי כט.ג) ורועה זונות יאבד הון. ג' לשון רועה שייך בבעלי השררה והנהגת העם, כמ"ש (תהלים פ.ב) רועה ישראל האזינה. ד' שייך לשון רועה בהולך לרעות את עצמו ואוכל מן הצאן, כמ"ש (יחזקאל לד.ב) הלא הצאן ירעו הרועים, וכמו שפירש"י נקוד על את. ומדקאמר שיוסף היה רועה את אחיו בצאן משמע שאחיו היו רועים בכל ד' דברים ששיך בהם לשון רועה, אבל הוא לא היה בהסכמתם כ"א בצאן לבד, דאל"כ לערבינהו וליתנינהו יוסף ואחיו היו רועים בצאן, אלא ודאי שלשון את משמש לשון עם, ולכך הוציא את יוסף מן הכלל לומר לך שהוא לא הסכים עמהם כי אם על רעיית הצאן בלבד, אבל אחיו רעו בכולם כי הי מינייהו מפקת למעט, כי לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש.
ומכאן מצא רש"י סמך לשלשתן, כי חשודין על העריות היינו רועה זונות, ואכלו אבר מן החי שהצאן רעו אותם, והמה הלכו לרעות את עצמן מן הצאן לאכול אכילה של איסור, והיינו אבר מן החי שנאסר לבני נח, אבל שאר טרפות לא נאסרו להם עדיין, והנה זה דבר הלמד מענינו מה רעיה של זנות, או של שררה, של איסור, אף רעיה זו מן הצאן היא של איסור וקורין לבני השפחות עבדים כדי להשתרר עליהם להיות עליהם רועים ומנהיגים, לומר אנחנו בני הגבירות ואתם עבדים לנו.
ולכך נאמר אל אביהם, לומר לך שבכולם היה להם לחוש לכבוד אביהם, כי מה שקראו לאחיהם עבדים היה להם לחוש לכבוד אביהם כמבואר למעלה, והעוסק בזנות מחלל ג"כ כבוד אביו, כמ"ש (ויקרא כא.כט) את אביה היא מחללת וראיה ממה שארז"ל (בר"ר פז.ז) שעל ידי שנראה ליוסף דמות דיוקנו של יעקב היה ניצול מן אשת פוטיפר, ואכילת אבר מן החי מוליד אכזריות בגוף האדם, ובזה פוגם כבוד אביו כי נראה כאילו היה האכזריות קנין דבק בו מצד התולדה, כמו שיתבאר בע"ה פר' ראה בפסוק לא תאכלנו למען ייטב לך ולבניך אחריך, (יב.כה) כי הדם מוליד אכזריות ומתפשט גם לבניו, ע"כ לא נאמר אל אביו וכתיב אל אביהם, לומר לך ששלשתן נוגעים בכבוד אביהם.אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
עוד צריך לדעת אומרו תולדות יעקב יוסף והיכן הם עשרה שבטים. ורז"ל (ב"ר פ' פ"ד) מהם אמרו כי יכוין לומר שהוא העיקר, ומהם אמרו כי כמו שאירע לזה אירע לזה זה נולד מהול וזה נולד מהול וזה מהדרש:
ויראה כוונת הכתוב היא על דרך אומרם ז"ל (שם) בקש יעקב אבינו לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף, והוא אומרו אלה תולדותיו של יעקב פירוש מה שעבר עליו מהרוגז, שהכתוב בא להודיע מכירת יוסף וצערו של יעקב הוא יעקב הגורם במה שביקש לישב דכתיב וישב יעקב ובזה תולדותיו הם אלה יוסף בן וגו' ונתגלגלו הדברים, כי האדם גורם לעצמו את כל אשר תבאנה עליו. כי אין דבר רע בא מהאדון הטוב לכל ובפרט לידידיו יעקב וכיוצא בו:
עוד ירצה להודיע שהגם שעברו כמה מאורעות רעות על יעקב מיום היותו, נרדף מעשו מלבן עמום התלאות, יחשבו כלם כאין, בערך מאורע זה של יוסף, והוא אומרו אלה פסל מאורעות שעברו עליו כי כולם כאין יחשבו על יעקב הרגשותיהם:
עוד יתבאר על דרך אומרם ז"ל (סוטה דף לו:) ראוי היה יוסף להעמיד י"ב שבטים כיעקב אלא על ידי מעשה פוטיפר ויפוזו זרועי ידיו עשרה המה הצדיקים יצאו מעשרה אצבעותיו ולא נשארו לו אלא ב' אפרים ומנשה, והוא שרמז כאן באומרו אלה תולדות וגו' פסל פרט א', מהי"ב שלא היו בעולם מטעם הנזכר:
עוד יתבאר על דרך אומרו בספר תהלים (תהלים, עז) בני יעקב ויוסף סלה. ואמרו ז"ל (סנהדרין דף יט:) שטעם שיחס בני יעקב ליעקב וליוסף להיות שיוסף זנם בשני רעב ופרנסם נקראו על שמו ע"כ. והוא עצמו שרמז כאן באומרו תולדות יעקב יוסף פירוש באמצעות יוסף היה קיום לכל תולדותיו. או ירצה על זה הדרך תולדות יעקב וגם יוסף. והרבה מקראות מדברים כן דכתיב (שמות א', ב') ראובן שמעון וכאלו אמר ושמעון גם כאן כאלו אמר ויוסף, ונתן הכתוב טעם לקריאת שם כולם עליו במה שגמר אומר בן שבע עשרה וגו' ונתגלגלו הדברים וירד מצרימה ועלה לגדולה והוצרכו אחיו אליו ופרנסם ואת טפם ולטעם זה יקראו על שמו כי הוא הזן ומפרנס לכלן:
בן שבע עשרה. טעם שהוצרך לספור שני יוסף, נתכוין להודיע אומרם ז"ל במסכת ברכות (דף נה:) לעולם יצפה אדם לחלום טוב עד כ"ב שנה וכו', ואם כן אם לא היה מודיע הכתוב בן י"ז שנה לא היינו יודעים זה:
עוד ירצה על דרך אומרם בגמ' (קידושין דף כט:) האי דעדיפנא מחבראי דנסיבנא בשיתסר וכו', הרי כי בשיתסר לא יתגבר החומר ויצר הרע על האדם כמו בשיבסר, והוא מה שהוצרך הכתוב להודיע כי יוסף היה בן שבע עשרה שנה כי באמצעות הגעת הזמן היה בו צד תגבורת אנושית להתגרות באחיו ולהביא דבתם רעה וגו', ועיין בסמוך:
היה רועה וגו'. קשה היה לו לומר היה רועה הצאן את אחיו, כי לא לאחיו היה רועה. עוד צריך לדעת הכוונה באומרו והוא נער וגו'. ורז"ל (ב"ר פ' פ"ד) אמרו היה עושה מעשה נערות ולדבריהם למה את בני בלהה, ופרש"י והיה רגיל את בני בלהה, והוא פי' רחוק. עוד צריך לדעת אומרו נשי אביו. מי לא ידע כי הם נשי אביו, עוד צל"ד אומר ויבא יוסף את דבתם וגו' מה היא דבתם רעה ועל מי סמך עליו הכתוב להבין את הדברים, ולא בא הכתוב לסתום אלא לפרש:
אכן כוונת הכתוב הוא על זה הדרך היה רועה את אחיו בענין הצאן פי' בדרך אכילת צאן, ואומרו והוא נער פי' מזמן היותו נער והוא מתגורר ומתחבר עם בני בלהה. ואומרו נשי אביו פירוש לחושבם בגדר נשי אביו באין הפרש ממנו אליהם, ובזה לא קשה שקורא אותו נער והוא בן י"ז שנה כי חוזר אל זמן הקודם, וממוצא דבר אתה למד מאומרו רועה את אחיו בדין הצאן הא למדת שנחשדו אצלו בפרט זה ומאומרו את בני בלהה וגו' נשי אביו הא למדת כי הוא היה חושב כן ולא זולתו, ומעתה כשאמר הכתוב ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם הוא על פרטים הנרמזים בסמוך, והוא שאמרו ז"ל (שם) ברוח קדשם שאמר עליהם שהיו אוכלים אבר מן החי והוא הנרמז בצאן, וגם אומרם שהיו מזלזלים בבני השפחות הוא הנרמז באומרו נשי אביו כי לא מחשבותיו מחשבותם ומזה יצא להם לזלזל בהם. ואולי כי גם מטעם זה יצא חשד עריות כשיהיו נחשבים בעיניהם כשפחות ולא במדרגת נשים וחשב יוסף כי כוונתם של האחים כדעת הרמב"ם (הלכות עבדים פ"ט) בדין הבא על שפחתו סתם שהולד עבד עד שיפרש בפירוש שבא עליה לשם אישות, ומעתה כשאחיו מזלזלים בבני השפחות גילו דעתם כי מן הסתם הולד עבד והשפחות אין להם משפט אשת אב אלא כמפותת אביו ואנוסתו שהיו מותרות להם להזקק להם וחשדם שישכבו האנשים עמהם ואין רע לסברתם, ולסברת יוסף איפסקא הלכה כדעת הרי"ף (פ"ב דיבמות) שהבועל סתם עשאה בת חורין והולד כשר ודין נשי אביו להם, ועל פרט זה גם כן נתכוין באומרו דבתם רעה, ונענש יוסף על הדבר איך יחשוב בצדיקים שיטעו בדבר שהלא גם לדעת הרמב"ם יודה באדם צדיק כיעקב כי מן הסתם לשם אישות בעל. ועוד שבפי' אתמר (תרגום יוב"ע ויצא ל ד) כשנתנום רחל ולאה כדי שיהיו בחזקת משוחררים נתנום ומן הסתם ידעו השבטים בדבר:
וטעם שמצינו השבטים שהיו יחד בעצה אחת במכירת יוסף ובכללם היו גם בני השפחות. אולי שגם בהם דבר פרט איסור אבר מן החי. או אפשר שנשאו פנים לששה בני הגבירה והסכימו לעצתם במכירתו הגם שהיה לבם שלם עמו:ילקוט שמעוני
• לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק •
אלה תולדות יעקב יוסף. התולדות הללו לא באו אלא בזכות יוסף ובשבילו, לא הלך יעקב אצל לבן אלא בשביל רחל. התולדות היו ממתינים עד שבא יוסף, הדא הוא דכתיב: "ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף". מי מורידו למצרים? יוסף. מי מכלכלן במצרים? יוסף. לא נקרע הים אלא בשביל יוסף, הדא הוא דכתיב: "ראוך מים יחילו... גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף". אף הירדן לא נקרע אלא בשביל יוסף.
אלה תולדות וגו'. לא הוה צריך קרא למימר אלא "אלה תולדות יעקב ראובן"? אלא מה יעקב נולד מהול, אף יוסף נולד מהול. מה זה היתה אמו עקרה, אף זה היתה אמו עקרה. מה זה נתקשה אמו בשעת לידה, אף זה נתקשה אמו בשעת לידה. מה זה ילדה אמו שנים, אף זה ילדה אמו שנים. מה זה אחיו שונא אותו, אף זה אחיו שונאים אותו. מה זה אחיו מבקש להרגו, אף זה אחיו מבקשים להרגו. זה רועה וזה רועה. זה נשטם וזה נשטם. זה נגנב וזה נגנב. זה נגנב שני פעמים וזה נגנב שני פעמים. זה נתברך בעושר וזה נתברך בעושר. זה יצא חוצה לארץ וזה יצא חוצה לארץ. זה נשא אשה חוצה לארץ וזה נשא אשה חוצה לארץ. זה הוליד בנים חוצה לארץ וזה הוליד בנים חוצה לארץ. זה ליווהו מלאכים וזה ליווהו מלאכים. זה נתגדל על ידי חלום וזה נתגדל על ידי חלום. זה נתברך בית חמיו בשבילו וזה נתברך בית חמיו בשבילו. זה ירד למצרים וזה ירד למצרים. זה כילה את הרעב וזה כילה את הרעב. זה משביע וזה משביע. זה מצוה וזה מצוה. זה מת במצרים וזה מת במצרים. זה נחנט וזה נחנט. זה עלו עצמותיו וזה עלו עצמותיו.
אלה תולדות יעקב יוסף. אמרו: ראוי היה יוסף לצאת ממנו י"ב שבטים כדרך שיצאו מיעקב אביו, שנאמר: אלה תולדות יעקב יוסף, אלא שיצא שכבת זרע ממנו מבין צפרני ידיו. ואף על פי כן יצאו מבנימין אחיו, וכולן נקראו על שמו וכו', כדכתוב בפסוק "ויבוא הביתה לעשות מלאכתו" (ילקוט שמעוני על בראשית לט יא).
ראויה היתה בכורה לצאת מרחל, דכתיב: אלה תולדות יעקב יוסף וגו' (כדכתוב ברמז קכ"ה וברמז מ"ט).
יוסף בן שבע עשרה שנה. ואת אמרת והוא נער? אלא שעשה מעשה נערות: ממשמש בעיניו ומתקן בשערו ומתלה בעקבו.
ויבא יוסף את דבתם רעה. מה אמר? "חשודין הן בניך על אבר מן החי". ר' יהודה אומר: "מזלזלין הן בניך בבני השפחות". ר' שמעון אומר: "תולין הן עיניהן בבנות הארץ". אמר ר' יהודה בר' סימון: על תלתיהון לקה, "פלס ומאזני משפט לה'". אמר לו הקב"ה: אתה אמרת חשודין הן בניך על אבר מן החי? חייך שאפילו בשעת הקלקלה אינן אלא שוחטין ואוכלין, שנאמר: "וישחטו שעיר עזים". אתה אומר מזלזלין בבני השפחות וקורין להם עבדים? "לעבד נמכר יוסף". אתה אומר תולין הם עיניהן בבנות הארץ? חייך שאני מגרה בך את הדוב, שנאמר: "ותשא אשת אדוניו" וגו'.בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •
רבי עובדיה מברטנורא
• לפירוש "רבי עובדיה מברטנורא" על כל הפרק •
והוא נער שהיה עושה מעשה נערות פי' דאין לפרש נער כמשמעו כי מה טעם לומר נער את בני בלהה וכו' ועוד דהא כתי' בן י"ז שנה ואין לקרותו נער לכך פי' שהרצון בו היה עושה כנער: את דבתם רעה שהיו אוכלין אבר מן החי ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים וחושדן על העריות נראה דדריש להו מייתורא דקרא שהיו אוכלין אבר מן החי מדכתי' היה רועה את אחיו בצאן מה צריך לומר בצאן רק לומר שהיה מדקדק עמהן בדבר הצאן ושהיו מזלזלין בבני השפחות שאמ' כבר והוא נער את בני בלהה לפי שאחיו היו מזלזלין אותם וזהו הזלזול שהיו קורין להם עבדים וחושדן על העריות מדקאמ' נשי אביו צ"ל שהיה מדקדק עמהן שלא יהיו מצוין אצל נשי אביו. ואם יקשה המקשה היאך יכול להיות שבני יעקב יהו עושין עבירות כאלה להיות חשודין לאכול אבר מן החי גם להיות חשודין על העריות או איך היה יוסף מוציא דבת שקר עליהם. נוכל לומ' תחלה על דבר אבר מן החי שראה יוסף שהיו אוכלין מן הבשר אחר שחיטה קודם שתצא נפשה והוא היה סובר דלבן נח במיתה תליא מילתא שהוא אסור וע"כ היה אומ' שהיו אוכלין אבר מן החי. והם היו סוברים דליכא מידי דלישראל שרי ולבן נח יהיה אסור ובזה איכא פלוגתא דאמוראי פר' השוחט ובדבר העריות טעה בהא דוישכב את בלהה וסבר דוישכב עמה ממש ולא היה אלא בולל יציעיו כדאיתא בשבת. מהר"ר.
- פרשנות מודרנית:
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית לז ב.
וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם
- לא ברור
- מדוע לא מפורט התוכן של אותה דיבה?
- מדוע לא נאמר שהאחים שנאו את יוסף בגלל דיבה זו? והרי הבאת דיבה היא מעשה הרבה יותר משניא מאשר חלימת חלומות!
ייתכן ש"דבתם רעה" היא התלונות של יוסף על שנאתם עליו. בפסוקים הבאים נאמר:
(בראשית לז ג): "וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקנים הוא לו ועשה לו כתנת פסים. ויראו אחיו כי אתו אהב אביהם מכל אחיו - וישנאו אתו, ולא יכלו דברו לשלם"
ייתכן שפסוקים אלה באים להסביר את " דבתם רעה " - הדיבה הרעה היא הדברים המתוארים בפסוק ד - שנאת האחים כלפיו. אם כך הוא הדבר, ברור למה האחים מקבלים את הדיבה כאילו בשוויון נפש, שהרי השנאה קדמה להבאת הדיבה.
מקורות
על-פי מאמר של דוד אקסלרוד שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-08-24.
תגובה
מאת: תולדות אדם
לכאורה רש"י מתייחס לזאת ומפרש "כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו". כלומר שלא מדובר על דבה ספציפית אל כללית.
מעמדו של יוסף
- רחל אימו היתה האישה הראשונה, האהובה, והחזקה, אולם רחל אימו נפטרה והוא נשאר יתום מאם. לאה היתה צריכה לקנות מרחל את הזכות לבוא ליעקב. כנראה שיעקב לא חילק את יצועו עם כל נשותיו בצורה מסודרת.
- יוסף היה בכורה של האישה האהובה, רחל.
- רכושו של יעקב בא לו מנדוניתן של שתי בנותיו של לבן, ולא מעבודתו. (לפי חוקי חמורבי מספר 258 מגיע ליעקב רק 6 גור לשנה מעבודתו כרועה).
- לפי חוקי חמורבי מותר לאב, בחייו, לתת כרצונו לבנו האהוב, הן כך גם עשה אברהם ליצחק.
- בלי להתחשב בבנימין התינוק, יוסף היה צעיר מכל עשרת אחיו, והיה תמים - כפי שרואים בדבריו, בחלומותיו, ושאבד בדרך.
- עם מותה של רחל יוסף, ובנימין הקטן, ירשו את חצי רכושו של יעקב כנדונית רחל, ואחיו עבדו בשבילו ובשביל אביהם.
- יוסף הרגיש שהוא הבן האהוב על אביו והרגיש את עצמו חשוב.
הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו
לבן העניק את הצאן לשתי בנותיו, ויעקב היה רק המנהל שלהן. במות רחל, יוסף ירש את חלקה, חצי מהרכוש בידי יעקב, ונעשה שווה ברכושו לאביו. לפי הכתוב, ייתכן שבני לאה המשיכו לעבוד בחצי שנשאר בידי יעקב אשר הם יקבלו במות לאה, ובני הפלגשים עבדו עם יוסף וחלקו.
"אֶת" - מילוג מביא שני פרושים: 1. מילה לציון מושא ישיר, 2. עם (בנוסף ל⁻, בצירוף ל⁻, ביחד, בצמוד).
שימושים:
- "וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן" (ביאור:בראשית כט י) - לא ניתן להחליף את ה'את' ב'עם'.
- "וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן" (ביאור:בראשית כט ט) - לא ניתן להחליף את ה'עם' ב'את'.
- "כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל ... וְאֶת צֹאן לָבָן" (ביאור:בראשית כט י) - ניתן להחליף את את ה'את' ב'עם', בלי לשנות משמעות.
- ""יוסף ... הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן" - ניתן להחליף את ה'את' ב'עם', אבל המשמעות משתנה.
הפרוש המסורתי מחליף את ה'את' ב'עם' והמשמעות היא שיוסף רעה את הצאן ביחד עם אחיו, הוא שווה לבני הפלגשים.
עורך התורה היה מודע למילה 'עם', והוא בחר לא להשתמש בה אלא במילה 'את'.
כשם שנאמר: "וְיַעֲקֹב רֹעֶה אֶת צֹאן לָבָן, הַנּוֹתָרֹת" (ביאור:בראשית ל לו), כך נאמר כאן: "יוסף ... הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן", במשמעות שיוסף מינה את עצמו, או אביו מינה אותו, להיות הרועה, המנהל, האדון של אחיו, אשר רעו את הצאן שלו. גם כאשר נאמר שיעקב רעה את צאן לבן, אין הכוונה שיעקב לבדו רעה את כל המקנה הענקי הזה, עבדיו של לבן עבדו למענו עד שהוא קנה לעצמו עבדים, ככתוב: "וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד; וַיְהִי לוֹ צֹאן רַבּוֹת, וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים" (ביאור:בראשית ל מג). רואים בהמשך שגם יעקב חשב שיוסף הוא בכורו ויורשו, ולכן העניק לו כותנת פסים כאות יחוסין.
לא נאמר בפרוש שיעקב הכיר בבני הפילגשים כבניו, אולם נשותיו הכירו בהם והעניקו להם שמות, ויעקב הציג אותם לעשו ביחד עם בניו מרחל ולאה. לפי חוקי חמורבי מספר 170 ו171, מגיע לבני האמות זכויות ויוסף לא היה רשאי להתנשא עליהם. סביר שבני הפלגשים לא שמחו לקבל את יוסף כאדונם, וייתכן שבכוונה פעלו כדי להכשילו ולכן הוא התלונן עליהם. יוסף שאף לשלטון והאמין שהוא יכול לשפר ולהביא ברכה, וכאשר יוסף מונה למנהל אצל פויטפר ואצל פרעה, מלבד אדוניו, איש לא העיז להפר את דבריו או לפעול נגדו.
מה עשה יוסף
- לפי הכתוב ניתן לראות את התנהגותו של יוסף:
1. ילד חצוף ושחצן שניסה להיות שליט על אחיו.
- הכתוב מציג את יוסף כילד רע המוציא דיבה רעה על אחיו. ילד חצוף ומעליב.
- לא ברור מה עשו בני האמות, אבל יוסף כנראה ראה את עצמו מעליהם. ייתכן שהוא עקב אחריהם ודיווח לאביו כל שגיאה או בזבוז או פגיעה בכבודו שהם עשו. יעקב לא הזמין את הבנים לברור, והבנים לא באו לספר את הצד שלהם.
- לא נאמר שיעקב סיפר לבנים את תלונותיו של יוסף, אבל סביר שנודע לבנים מה שיוסף אמר: או ממרגל בחדרו של יעקב, או מתלונתיו של יוסף, או שיוסף סיפר להם שהוא ידווח עליהם.
- לבטח בני לאה לא היו יותר חרוצים מבני האמות, אולם עליהם יוסף לא הלשין. כלומר הוא הציק לחלשים בעייניו.
- יוסף כעס שכעסו עליו והורידו אותו מתפקיד ניהול להסתובב בחוסר מעש עם כותנת פסים. וייתכן שזאת הסיבה שהוא חלם שהוא יגדל מעליהם והם כולם ישתחוו לו.
2. ילד חרוץ ואמביצוני שפעל לטובת המשפחה.
- בהמשך רואים שיוסף היה ילד חרוץ מאוד. סביר שהוא למד מאביו איך להשביח את הצאן, איך להרויח ולחסוך. יוסף למד מאביו לפקוד על הרועים שלא ישבו בטלים (ביאור:בראשית כט ז).
- בהמשך נראה שתכונותיו הטובות של יוסף הביאו לו הצלחה, ככתוב: "וַיְהִי יְהוָה אֶת יוֹסֵף, וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ" (ביאור:בראשית לט ב) בכל מעשיו: אצל פוטיפר, בבית הסוהר, אצל פרעה ואצל אחיו.
- ייתכן שיוסף הביא רעיונות חדשים איך לקבל צמר יותר טוב, איך ליצר גבינה וחלב, איך לשפר את הבשר, איך ליעל את המרעה. אחיו סרבו לעבוד בשבילו כעבדים, והוא התלונן עליהם - זאת "דִּבָּתָם רָעָה". לכן יעקב הוציא אותו מהעבודה ואמר לו להרגע.
- אלוהים ראה את חריצותו של יוסף ואת כשרונותיו, ולכן אלוהים בחר בו, וגילה לו את העתיד-לבוא לעם ישראל בחלומות הנבואה שלו.
תגובת יעקב
יעקב לא דיבר עם בניו, ולא ניסה להביא שלום בית.
- יעקב הפריד בין יוסף ואחיו, בודד אותו, ומנע מיוסף להמשיך לעבוד כרועה.
- יעקב "עָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים" (ביאור:בראשית לז ג) והעלה אותו לתפקיד של 'קישוט' בבית, מעשה שהראה את אהבתו ליוסף, ותמיכה בו.
- יעקב חשש משמעון ולוי שכבר ענו לו בחוצפה בענין דינה, ומראובן ששכב עם פילגשו. כשם שיעקב לא אמר דבר לחמור ולשכם, כך גם כאן יעקב נמנע מלהתעמת עם בניו.
אנו לא צריכים להיות מופתעים שעשרת הבנים התארגנו ביחד, כעסו על יעקב ויוסף, והעדיפו להתרחק מהם.
אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו
כאשר הכתוב מנה את בניו של יעקב, בלהה מוגדרת כשפחת רחל (ביאור:בראשית לה כה), וזלפה מוגדרת כשפחת לאה (ביאור:בראשית לה כו). כאן הכתוב קורא להן "נְשֵׁי אָבִיו". יש הבדל בין אישה, פילגש ושפחה. ייתכן שעבר זמן ויעקב המשיך לבוא אליהן, למרות שראובן שכב עם בלהה, או שהכתוב רצה להעלות את חשיבות בני השפחות בהקשר להתנהגותו של יוסף.
אסור היה ליוסף לא לפגוע בבני השפחות, כי הם היו בני אביו, שאביהם הכיר בהם כבניו ( ביאור:בראשית לה כה-כו), (חוקי חמורבי מספר 170).
קישורים
פסוק זה באתרים אחרים: הכתר • על התורה • Sefaria • תא שמע • אתנ"כתא • סנונית • שיתופתא • תרגום לאנגלית
דפים בקטגוריה "בראשית לז ב"
קטגוריה זו מכילה את 27 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 27 דפים.