פתיחת התפריט הראשי
בו יבואר שעומדין עליו מלמעלה ומונין דיבוריו.
גם יבוארו בו כמה פרשיות בתורה המדברות בזה.

יתבונן האדם, בשעה שהוא מדבר לשון הרע לפני איזה איש, אל יחשוב שבבית אין שום בריה, כי אם הוא וחבירו, אלא מלמעלה עומדין אצלו ומונין כל דיבור שהוציא מפיו, וכדאיתא במדרש רבה פרשה תצא על הפסוק: "אַל תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ כִּי שְׁגָגָה הִיא לָמָּה יִקְצֹף הָאֱלֹהִים עַל קוֹלֶךָ וגו'" (קהלת ה, ה), "שלא תאמר הריני הולך ואומר לשון הרע ואין בריה יודעת, אומר לו הקדוש ברוך הוא: הוי יודע שאני שולח מלאך, והוא עומד אצלך, וכותב כל מה שאתה מדבר על חבירך"‏[1].

ובשעת הדין יציעו לפניו בל הדיבורים שדיבר, כמו שאמרו חז"ל על הפסוק: "כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ", "אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו מגידין לו לאדם בשעת הדין"‏[2]. ואיתא בספרי על הפסוק: "אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל" (דברים לב, ד) - "כשהאדם נפטר מן העולם באים כל מעשיו לפניו ואומרים לו: כך עשית ביום פלוני, והוא אומר הן, ואומרים לו חתום, שנאמר: "בְּיַד כָּל אָדָם יַחְתּוֹם" (איוב לז, ז). "צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דברים שם) - שהוא מצדיק את הדין ואומר: יפה דנתנו, וכן הוא אומר: "לְמַעַן תִּצְדַּק בְּדָבְרֶךָ תִּזְכֶּה בְשָׁפְטֶךָ" (תהלים נא, ו)"‏[3].

והנה איתא בספרים הקדושים שבעת הדין שדנין אותו בבית דין של מעלה, פותחין לו ספר תורה ואומרים לו קרא בפיך, ושואלין אותו על כל דבר, ועדים באים ומעידים לטוב או למוטב. והנה אמרו חז"ל‏[4], שאמר הקדוש ברוך הוא לדואג הרשע: כשתגיע לפרשיות מספרי לשון הרע, מה אתה דורש בהן? והתבוננתי מה אלו הפרשיות, ומצאתי שכל התורה מלאה מזה, וכאשר ביארנו בשמירת הלשון חלק ב׳ פרק ג׳ *). וכמה צריך להיות נרעש ונפחד, כשיזכור שעבר על כל אלו בימי חייו בשאט נפש. והנה איתא במדרש פרשת תבוא: "אמר ר' לוי: לא היה צריך הקדוש ברוך הוא ליתן את התורה לישראל, שכבר הוא עתיד ללמוד עמהן לעתיד לבא [כמו שנאמר: "וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה'" (ישעיהו נד, יג)]. אלא כדי שידעו באיזה פרשה הוא עסוק". ולפי זה, אותם האנשים שבשאט נפש הם עוברים על איסור לשון הרע ורכילות ושאר חלקי דיבורים האסורים ואינם מקבלים על עצמם להשמר מזה, כמה בושת וכלימה יסבלו כשיגיעו לפרשיות אלי, ויקויים עליהם הכתוב: "וּנְקֹטֹתֶם בִּפְנֵיכֶם בְּכָל רָעוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם" (יחזקאל כ, מג).


*) ואשנה אותם פה, כי ניתוספו עוד כמה פסוקים שתלוים בכח הדיבור. ראשון לכל מעשה דנחש שסיפר לשון הרע על הקדוש ברוך הוא ובזה גרם מיתה לכל באי עולם. ובפרשת ויצא: "אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי וגו'" (בראשית כח, כ), ואמרו חז"ל‏[5]: "וּשְׁמָרַנִי" - מלשון הרע. ובפרשת וישב במעשה דיוסף, שכתוב: "וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם" (בראשית לז, ב), שזו היתה הסבה הראשונה לירידת בני ישראל למצרים. ובפרשת שמות: "אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר" (שמות ב, יד), עיין שם בפרוש רש"י. עוד שם, שאמר משה רבנו עליו השלום: "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי" (שמות ד, א), שהשיב לו ה' יתברך: "מַה זֶּה בְיָדֶךָ וגו' וַיְהִי לְנָחָשׁ" (שם, ב - ג). עוד שם: "וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג" (שם, ו). ובפרשת יתרו: "וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וגו' עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו'" (שמות יז, ב-ז). וסמיך ליה: "וַיָּבֹא עֲמָלֵק" (שם, ח), על שקלקלו בדיבורם. ובפרשת משפטים: "לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא" (שמות כג, א), שהוא קאי על המספר ועל המקבל, כדאיתא בגמרא‏[6]. ובפרשת תצוה על ענין המעיל: "שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו סָבִיב" (שמות כח, לב), וכל הפרשה: "וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ" (שם, לה), שהוא קאי על כפרת לשון הרע כדאיתא בערכין‏[7]. וכל פרשת תזריע ומצורע, נגעי בתים נגעי בגדים, נגעי אדם, בדד ישב - מרוחק אף ממחנה ישראל, וכפרתו ציפורים המפטפטין, על שפטפט בלשונו. וכדאיתא בתורת כהנים, שהכהן היה אומר לו דברי כיבושים: בני, אין הנגעים באין אלא על לשון הרע, עיין שם‏[8]. ובפרשת קדושים: "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ" (ויקרא יט, טז), "וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (שם יז), שהוא קאי על הלבנת פנים. ובפרשת בהר: "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ" (ויקרא כה, יז), שהוא קאי על הונאת דברים, שהוא גם כן דיבור רע. ובפרשת נשא: "וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ" (במדבר ה, ב), שהוא משתלח חוץ לשלש מחנות, ו"כל" מרמז, אפילו הוא גדול בתורה כדואג. ובפרשת בהעלותך: "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה וגו'" (במדבר יב, א). וכן פרשת שלח לך, המדברת מעניין המרגלים. ובפרשת חוקת: "וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה" (במדבר כא, ה), ונשלחו הנחשים, עיין שם בפרוש רש"י. ובפרשת דברים, שבכל החטאים שהוכיחם, הזכירם בדרך רמז, חוץ מעניין המרגלים, הזכירם בפירוש ובאריכות גדולה, ולא חש על כבודם. ובפרשת שופטים, "כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע" (דברים כג, י)[9] , ואמרו חז"ל: "דבר רע - דיבור רע"‏[10]. ובפרשת תצא פרשה של מוציא שם רע (דברים כב). ועוד כתוב שם: "הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת וגו'" (דברים כד, ח), והיינו השמר מן העוון המביא לידי צרעת. וסמיך ליה: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם וגו'" (שם ט). ועוד כמה לאוין כקרח וכעדתו‏[11]. ודברי גאווה ובוז ממה שנאמר: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים ח, יא), שהוא אזהרה לגסי הרוח, כדאיתא בגמרא‏[12]. והמכחש במה שיש בדיו מחברו, עובר על: "וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וגו' אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ" (ויקרא יט, יא) הכתוב בפרשת קדושים. ואפילו בדברי שקר בעלמא עובר על: "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" (שמות כג, ז). ועוד יש שני איסורים חמורים, שתלויים בכח הדיבור, והם: כעס וליצנות. ועוד בפרשת תבוא: "אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר" (דברים כז, כד), שהוא קאי על לשון הרע. וידוע‏[13] שכל הארורים פתחו בברכה ואמרו: "ברוך אשר לא יכה וגו'". הרי שהזהיר בזה, תהיה לו ברכה.


וזה יהיה שייך, אפילו כשינוקו מעונותיהם על ידי יסורי גיהנום וכדומה, ויזכו לגן עדן. וכמאמרם: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא"‏[14]. מכל מקום בושת וכלימה יכסו פניהם כשיגיעו לפרשיות אלו. וכעין שמצינו בסוטה‏[15] אצל אגריפס המלך, כשהגיע בקריאתו בספר התורה לפסוק: "לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי" (דברים יז, טו), זלגו עיניו דמעות, עיין שם. וזה היה רק פעם אחת לשבע שנים בבית המקדש בעת בואו לקרוא בתורה. ובפרט בגן עדן, ששם הוא עולם הנצח, וצרורה שם נשמתו בצרור החיים, כמו שכתוב בקרא, ורגיל לשמוע שם מפי השכינה כמה וכמה פרשיות, שמדברות אודות דיבור האדם. כמה צער ובלימה יסבול, כשיזכור שהיה דש כל אלה תחת רגליו בעודו בזה העולם, ולא התמרמר מעולם על זה, ואיך יוכל לישא את פניו מפני הבושה. ולא יועילו לו אז שום תנחומים לנחם את נפשו, בזכרו תמיד את גודל העוולה שעשה בזה. ועל כן צריך כל אדם להתבונן בזה בעודו בזה העולם, ויקבל על עצמו חובת השמירה, ויהיה טוב לו בזה ובבא.

עוד צריך איש נבון להתבונן, שיש כמה הלכות חמורות בתורה, שרמוזות באיזה פסוק או באיזו תיבה, ואלו בענין כח הדבור, שלא יקלקל אדם לשונו באיזה דיבור האסור, שנה הכתוב ושילש כמה פרשיות בזה. מזה אנו יכולין להתבונן גודל חיוב השמירה שיש עלינו בזה.

[והנה אמרו חז״ל: "יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים"‏[16], ממה שכפל הכתוב לספר כל הדיבורים שדיבר אליעזר, ואלו בתורתן של בנים דרך התורה לקצר. ואף אנו נאמר בענייננו, ממה שריבה הכתוב פרשיות על עניין חלק הדבור, על לשון הרע ורכילות, על הוצאת שם רע, על אונאת דברים, ועל הלבנת פנים, ועל דיבור שקר, ועל דברי גאוה, ועל דברי חנופה, ועל דברי מחלוקת, וכן עניין הוללות וליצנות (שזה בודאי נכלל במה שאמר הכתוב: "וְדִבַּרְתָּ בָּם" (דברים ו, ז), ואמרו חז"ל‏[17]: "ולא בדברים בטלים"). מה שלא מצינו כן בשאר עניינים, נוכל להתבונן מזה את גודל עניין כח הדיבור, ואשרי חלקו מי שנזהר בם].

מקורותעריכה