ביאור:בראשית לז לד

בראשית לז לד: "וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים."

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית לז לד.

וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים

מנהגי אבלות

וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו.
וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו.
וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים.

כל זה סביר מאוד. יעקב לא זכה לקבור את בנו המת, לברך ולהתפלל. הוא נשאר בספק מסוים. אבל של אב ואם לבן אהוב נמשך זמן רב. הרי אמו, רחל, מתה ואין אפשרות לבן נוסף. במיוחד שהיו לו 12 בנים וזה היה מספר מעולה, כשם שאמר אדוני לאברהם "וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ בִּמְאֹד מְאֹד שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם יוֹלִיד וּנְתַתִּיו לְגוֹי גָּדוֹל" (ביאור:בראשית יז כ).

וַיִּקְרַע יַעֲקֹב

יעקב נקרא בשמו האישי, יעקב, ולא ישראל. האבל היה אבלו האישי. יעקב לא שיתף אחרים ולא רצה להתנחם. יעקב התנהג כאילו שאין יותר עתיד לעם, ברכת אלוהים פקעה. יעקב הבין שהבטחתו של אלוהים לשמור עליו פקעה כאשר הוא חזר לבית-אל: מאז רחל מתה וזה היה סופי, ועכשו יוסף מת והוא חשב שגם זה סופי.

האם אנו בטוחים שיעקב האמין שיוסף נטרף?

מנהגי אבלות נועדו לאפשר למתאבל וקרוביו להתקדם לאט לאט בתהליך קבלת הבלתי נמנע. כיוון שנמנע מיעקב לראות את יוסף המת, לקבור אותו בכבוד ולהתאבל עם קרוביו, ניתן להבין שיעקב סרב לקבל שיוסף מת והוא מאן "לְהִתְנַחֵם" (ביאור:בראשית לז לה).

יעקב הבין שהבנים רומזים שיוסף נפגע, שתת דם, הופשט מכותנתו, ונעלם.
לא בטוח שיעקב האמין שיוסף מת ולא נחטף באלימות. ייתכן שלמרות שיעקב לא האמין לדברי בניו, הוא שתק כשם שהוא לא עשה דבר בעניין דינה, ככתוב: "וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד בֹּאָם" (ביאור:בראשית לד ה), וגם אחר כך כאשר הוא הוכיח את בניו הם ענו לו בחוסר כבוד: "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ" (ביאור:בראשית לד לא). נראה שיעקב החליט גם הפעם לשתוק, אולם אבלו המתמשך כאילו אמר להם: 'אתם רוצים שאני אאמין שהוא נטרף, מחוסר ברירה אני אסכים שהוא נטרף.'

היו סיבות רבות ליעקב לא להאמין לבניו:

האחים שבו תוך זמן קצר ביותר לאחר שיוסף יצא מחברון. סביר שהם שבו מוקדם ובמפתיע בגלל דבר הקשור ביוסף.
האחים לא הביאו עצמות או גוף כדי לקבור את יוסף בכבוד. יוסף כאילו היה אדם שנעלם בלי הסבר.
האחים לא נתנו תאור של המקום. ייתכן שהם ידעו שיעקב יודע שבאזור הזה אין דובים, אריות, וזאבים, הן הוא שלח אותו ללא שומרים לשכם.
האחים לא הסבירו למה חיית טרף העדיפה להתקיף את יוסף ולא את הצאן.
האחים לא הסבירו את שעת המוות, הן רוב חיות הטרף מתקיפות בלילה, ואין הגיון שיוסף ילך בלילה ולא ישן בעיר.
האחים היו הראשונים שמצאו את הכותנת, ולא אמרו שאדם זר הביא להם את הכותנת. בהרבה מקרים: האחרון שראה את האדם חי, או הראשון שמצא אותו מת, חשוד שהוא מעורב במוות.
האחים לא סיפרו שהם חיפשו את הגופה, ושאלו באזור, הם רק הציגו את הכותנת המלוכלכת בדם. זה רומז שהם ידעו מה קרה ליוסף.
האחים התנהגו בתמימות כאילו שהם לא יודעים של מי הכותנת וביקשו שיעקב יזהה אותה.
האחים לא פחדו להמציא סיפור בדים, כי הם היו בטוחים, שאפילו אם יוסף חי, הוא לעולם לא ישוב ויגלה לאביו את האמת.
האחים ניסו לנחם את יעקב, וזה כאילו שהם אמרו לו 'העניין לא כל כך גרוע'.

יעקב האמין שיוסף אינו מת, וכיוון שהוא לא שב אליו, סביר שהוא נלכד לעבדות. יעקב היה מודע שילד יפה כיוסף ישרת בבית אדונו, וסביר שיסרסו אותו בגלל הקירבה לנשות הבית, ואכן יוסף הואשם בנסיון אונס שהיה יכול לגרום לפוטיפר לסרס אותו. ניתן להבין שיעקב חשב שהוא אשם בצרותיו של יוסף והוא סבל את כאביו של יוסף בעבדותו, ימים רבים. ניתן להבין שיעקב חשב שיוסף יסורס ולא יהיה לו זרע מתוך השמחה האדירה כאשר הוא פגש את בני יוסף, ככתוב: "רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי, וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים גַּם אֶת זַרְעֶךָ" (ביאור:בראשית מח יא).