ביאור:בראשית לז לד

בראשית לז לד: "וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים."



בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית לז לד.

וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּיםעריכה

מנהגי אבלותעריכה

  • וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו.
  • וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו.
  • וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים.

כל זה סביר מאוד. יעקב לא זכה לקבור את בנו המת, לברך ולהתפלל. הוא נשאר בספק מסוים. אבל של אב ואם לבן אהוב נמשך זמן רב. הרי אמו, רחל, מתה ואין אפשרות לבן נוסף. במיוחד שהיו לו 12 בנים וזה היה מספר מעולה, כשם שאמר אדוני לאברהם "וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ בִּמְאֹד מְאֹד שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם יוֹלִיד וּנְתַתִּיו לְגוֹי גָּדוֹל" (ביאור:בראשית יז כ).

וַיִּקְרַע יַעֲקֹבעריכה

יעקב נקרא בשמו האישי, יעקב, ולא ישראל. האבל היה אבלו האישי. יעקב לא שיתף אחרים ולא רצה להתנחם. יעקב התנהג כאילו שאין יותר עתיד לעם, ברכת אלוהים פקעה. יעקב הבין שהבטחתו של אלוהים לשמור עליו פקעה כאשר הוא חזר לבית-אל: מאז רחל מתה וזה היה סופי, ועכשו יוסף מת והוא חשב שגם זה סופי.