ילקוט שמעוני תורה קכה


רמז קכה
ועיני לאה רכות. אמוריה דרבי יוחנן אמר קודמוי: "עיני לאה רכיכין". אמר ליה: עיני דאמך הוו רכיכין! ומהו רכות? רכות מבכיה; שכך היו התנאים, שיהא גדול נושא לגדולה וקטן לקטנה, והיתה בוכה ואומרת: יהי רצון שלא אפול בידו של רשע. אמר ר' חוניא: קשה התפילה שביטלה הגזירה, ולא עוד, אלא שקדמה לאחותה.

אמר ר' יונתן: מה ראה יעקב אבינו שנטל בכורה מראובן ונתנה ליוסף משאר בניו? ראויה היתה בכורה לצאת מרחל, דכתיב: "אלה תולדות יעקב יוסף", אלא שקדמה לאה ברחמים; ומתוך צניעות שהיתה בה ברחל החזירה הקב"ה לה. ואמאי קדמתה לאה? דכתיב: ועיני לאה רכות. מאי רכות? אילימא רכות ממש, אפשר בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב, דכתיב: "ומן הבהמה אשר איננה טהורה" – בגנות הצדקת דבר הכתוב? אלא שמתנותיה ארוכות: כהונה, לויה ומלכות. רבא אמר: לעולם רכות ממש; ולא גנאי הוא לה, אלא שבח הוא לה, שהיתה שומעת בני אדם שהיו אומרים: שני בנים יש לה לרבקה ושתי בנות יש לו ללבן, הגדולה לגדול והקטנה לקטן. והיתה יושבת בפרשת דרכים ושואלת לבני אדם: מה מעשיו של גדול? איש רע הוא ומלסטם את הבריות. קטן מה מעשיו? איש תם הוא, יושב אהלים הוא; והיתה יושבת ובוכה עד שנשרו ריסי עיניה. והיינו דכתיב: "וירא ה' כי שנואה לאה". מאי שנואה? אילימא שנואה ממש, אפשר בגנות בהמה טמאה לא דבר וכו'? אלא ראה הקב"ה ששנואין מעשה עשו בפניה, "ויפתח את רחמה". ומאי צניעות היתה בה ברחל? דכתיב: "ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא". והלא בן אחות אביה הוא! אלא אמר לה: מנסבת לי? אמרה ליה: אין! מיהו אית לי אבא רמאה ולא יכלת ליה. אמר לה: מאי רמאותיה? אמרה ליה : אית לי אחתא קשישא מנאי ולא מינסבא לי מקמה. אמר לה: אחוה אנא ברמאות. ומי שרי להו לצדיקי לסגויי ברמאות? אין, דכתיב: "עם נבר תתבר ועם עקש תתפל". מסר לה סימנין. כי מעייל לה ללאה, סברה רחל: השתא אחותי מכספה! מסרתינהו ניהלה; היינו דכתיב: "ויהי בבקר והנה היא לאה", מכלל דעד השתא לאו לאה היא? אלא מתוך סימנין שמסרה רחל ללאה לא הוה ידע לה עד ההיא שעתא. זה שאמר הכתוב: "לא יגרע מצדיק עינו ואת מלכים לכסא". אמר רבי חנינא: בשכר צניעות שהיתה בה ברחל, שמסרה לה סימנין לאחותה, זכתה ויצא ממנה שאול; ובשכר צניעות דהוה בשאול, דכתיב: "ועל דבר המלוכה לא הגיד לו", זכה ויצאה ממנו אסתר, דכתיב: "אין אסתר מגדת מולדתה":

אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה. אמר: בגין דאנשי מקומך רמאין, אברר את קניני: ברחל, ולא בלאה. בתך, שלא תביא אחרת מן השוק ותקרא את שמה רחל. קטנה, שלא תחליף שמותן זו בזו. ואפילו את נותן את הרשע בחמור של חרשין, אין את מועיל.

ויאמר יעקב אל לבן הבה את אשתי. אמר ר' איבו: אפילו אדם פרוץ, בלשון הזה גנאי הוא לו; ואדם צנוע כיעקב אומר בלשון הזה? אלא כך אמר: גזר הקב"ה שאני מעמיד י"ב שבטים, ועכשיו הריני בן פ"ד שנים, ואם איני מעמידן עכשיו, אימתי אני מעמידן? לכך צריך הכתוב לומר: הבה את אשתי... ואבואה אליה.

ויאסוף לבן את כל אנשי המקום ויעש משתה. אמר להם: יודעים אתם שהיינו מדוחקים למים, וכיון שבא הצדיק הזה נתברכו המים. אמרו ליה: ומה אהנו לך? אמר להו: אי בעיין אתון, אנא מרמי ביה ויהיב ליה הדא לאה, והוא רחים להדא רחל סגי, והוא עבד גביכון שבע שנין אחרנין. אמרו ליה: עביד מה דהני לך. אמר להו: יהבון לי משכונין דלית חד מנכון מפרסם יתי; ויהבון ליה משכונין. אזל ואייתי חמר ומשח וקופר. הוי למה נקרא שמו "לבן הארמי"? שרימה באנשי מקומו. כל ההוא יומא הוו מכללין ליה, וכיון דעל ברמשא אמר להו: מהו כדון? אמרו ליה: את גמלת חסד בזכותך, גם אנו נגמול חסד עמך. הוו מקלסים קדמיה ואמרו: הי לאה הי לאה. ברמשא אתון מטליתא וטפון בוצינא. אמר להו: מהו כדין? אמרו ליה: מה את סבור, דאנן ביזוי דכוותכון? כל ההוא ליליא היה צוח לה רחל רחל והיא עניא ליה. בצפרא והנה היא לאה. אמר לה: מה רמייתא בת רמאי! לאו בליליא הוה קרינא רחל ואת ענית לי? אמרה ליה: אית ספר דלית ליה תלמידים? לא כן הוה אבוך צוח לך עשו, ואת עני ליה.

מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת. מכאן שאין מערבין שמחה בשמחה.

לקח לבן שתי שפחותיו ונתן לשתי בנותיו. וכי שפחותיו היו? והלא בנותיו היו! אלא בנימוס הארץ, בנותיו של אדם מפילגשיו הן נקראות שפחות, שנאמר: ויתן לבן לרחל בתו:

ויבא גם אל רחל ויאהב גם את רחל מלאה ויעבוד עמו עוד שבע שנים אחרות. בנוהג שבעולם, פועל עושה מלאכה עם בעל הבית שתים ושלוש שנים באמונה, ולבסוף הוא מתעצל; ברם הכא, מה הראשונות שלמות אף האחרונות שלמות, מה הראשונות באמונה אף האחרונות באמונה. אמר ר' יוחנן, כתיב: "ויברח יעקב שדה ארם ויעבוד ישראל באשה". אמר להם[1]: דוגמא שלכם דומה ליעקב; מה יעקב, עד שלא נשא אשה נשתעבד, ומשנשא משתעבד, אף אתם, עד שלא נולד גואל נשתעבדתם, ומשנולד גואל משתעבדין:

וירא ה' כי שנואה לאה. ר' שמואל בר נחמן פתח: "כי שומע אל אביונים ה' ואת אסיריו לא בזה". אמר ר' בנימין בר יפת: פסוק זה, לא סופו ראשו ולא ראשו סופו; לא הוה צריך למימר אלא "כי שומע אל אביונים ה' ואת אסירים לא בזה"! אלא "כי שומע אל אביונים ה'", אלו ישראל, דאמר ר' יוחנן: כל מקום שנאמר 'דל', 'דך', 'מך', 'עני' ו'אביון', בישראל הכתוב מדבר. "ואת אסיריו לא בזה", אלו העקרות, שהן אסורות בתוך בתיהם; וכיון שהקב"ה פוקדן בבנים הן נזקפות. תדע לך, שהרי לאה שנואת בית היתה, וכיון שנפקדה נזקפה.

וירא ה' כי שנואה לאה, שעשתה כמעשה השנואה, שהיתה אמורה להנשא לשונא, שכך היו התנאים, שיהא הגדול נושא לגדולה והקטן לקטנה. כי שנואה לאה, והיו הכל סונטין בה: מפרשי ימים סונטין בה, מהלכי דרכים סונטין בה, והיו אומרים: לאה זו – אין סתרה כגלויה, נראית צדקת ואינה צדקת; אילו היתה צדקת, לא היתה מרמה באחותה. כיון שראה יעקב אבינו מעשים שרמה לאה באחותה, נתן דעתו לגרשה; וכיון שפקדה הקב"ה, אמר: לאמן של אלו אני מגרש? ובסוף הודה בדבר: "וישתחו ישראל על ראש המטה"; מי היה ראש מיטתו של יעקב אבינו? לא לאה? ורחל עקרה, היתה עיקרו של בית. רוב מסובין של לאה היתה, ואף על פי כן עושין רחל עיקר. ורחל עקרה, עיקרה של בית, לפי שהדברים תליוים ברחל לפיכך נקראו ישראל על שמה: "רחל מבכה על בניה"; ולא על שמה אלא על שם בנה, דכתיב: "אולי יחנן ה' צבאות שארית יוסף". ולא לשם בנה, אלא לשם בן בנה: "הבן יקיר לי אפרים". משבע חדשים ילדה לאה את בניה, ולשבע שנים נולדו ליעקב י"א בנים ובת אחת, וכולן נולדו ונולדו זיווגן עמם, חוץ מיוסף שלא נולד זיווגו עמו, שהיתה אסנת בת דינה ראויה לו לאשה; וחוץ מדינה שלא נולד זיווגה עמה. אמר: הילדה הזאת דין ומשפט, על כן קרא שמה דינה:

הערות עריכה

  1. ^ הנביא לישראל