קטגוריה:אסתר א ג

​ 

1. יש שראו שראו בכך סימן לנהנתנות של אחשוורוש, שאהב מאד משתאות ותענוגים, ובזבז את כל כספי הממלכה על משתאות מפוארים.
2. אולם ייתכן שה'משתה' היה מעין יריד מסחר עולמי. מנהיגי העמים באו, כמו מלכת שבא אשר באה (מלכים א י ב): "יְרוּשָׁלְַמָה, בְּחַיִל כָּבֵד מְאֹד, גְּמַלִּים נֹשְׂאִים בְּשָׂמִים וְזָהָב רַב-מְאֹד, וְאֶבֶן יְקָרָה". משלחות מכל עם הביאו את מרכולתם בגאוה, סחורות הוצגו לעיני המלך ומנהיגיו, ידע נמכר, הסכמים נחתמו והמסחר פרח במשך מאה ושמונים יום. המלך קיבל בסבר פנים יפות את אורחיו במאכל ובמשתה, בדומה לשלמה המלך שכיבד את מלכת שבא, (מלכים א י ה): "וּמַאֲכַל שֻׁלְחָנוֹ וּמוֹשַׁב עֲבָדָיו וּמַעֲמַד מְשָׁרְתָו וּמַלְבֻּשֵׁיהֶם, וּמַשְׁקָיו,". המלך רצה להרשים את אורחיו בעושרו ועוצמתו ולדכא מחשבות מרד, אולם הדגש העקרי היה שיפור המסחר ושיפור רמת החיים של נתיניו למען חיזוק ממלכתו.
3. הרודוטוס מציין שדריווש הטיל מיסים מסודרים, "כי כאשר מלך כורש ואחריו קמביסיס, לא היה שום חוק קבוע בדבר מיסים, כי אם הביאו מתנות" (הרודוטוס, ספר ג, 89), כלומר: בתקופת המלך אחשורוש, שהיה לפני דריווש, המיסים נאספו כמתנות. למשתה המלך באו שרי המדינות ונתנו בגאוה מתנות למלך בנוכחות שאר השרים, וכך יצר המלך תחרות בין שרי המדינות מי יהיה מועדף בעיני המלך. בהמשך, כשהמן הציע מתנה של עשרת אלפים ככר כסף, הדבר לא נראה כשוחד למסובים (אסתר ג ט), וגם כשהמלך גרם לתחרות יופי בין נציגות העמים, זה נראה כתהליך טבעי של מציאת המועדפת בעיני המלך (אסתר ב ד).

אנשי המלך נמנים כאן לפי סדר חשיבותם:

1. שריו: אלו שבעת השרים היושבים לפניו.
2. עבדיו: לא מדבר בעבדים נמוכים וסריסים, אלא בנכבדיו שישבו בשער המלך כנציגי העמים.
3. חֵיל פָּרַס וּמָדַי: הכוונה למפקדי החילות. מכיוון שאין פיסוק, לא ברור אם "עבדיו" שייך להמשך: "וַעֲבָדָיו חֵיל פָּרַס וּמָדַי", ועבדיו הם הם המפקדים, ועבדי המלך היושבים בשער המלך אינם מוזכרים ברשימה, כי סביר שהקצינים היו בדרגה מעל השופטים בשער.
4. הַפַּרְתְּמִים: לפי החוקרים, זו מילה בפרסית עתיקה ומשמעה "הראשונים" או "האצילים". ראו אנציקלופדיה מקראית.
5. וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת: אנשים שמונו לנהל את מדינות המלך. חלקם אנשי הארץ אותם הם ניהלו, וחלקם אנשי פרס ומדי שמונו לנהל מדינות בעייתיות.

לאור הסבר זה, לדעתי, "עבדיו" פונה באופן כללי למפקדי הצבא, נכבדי שושן ולכל שאר האנשים ברשימה, כי כל האנשים הללו היו "עבדי המלך" הכפופים לשולטנו המוחלט. לשאלה האם מרדכי "עבד המלך היושב בשער המלך" גם היה במוזמנים, אפשר לענות בבטחון שהוא הוזמן לחתונתה של אסתר כאשר "כָל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו" הוזמנו (אסתר ב יח), ולמשתה שבעת הימים שהמלך עשה "לְכָל הָעָם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשַׁן" (אסתר א ה). אולם ייתכן שמרדכי, שבשלב הזה עוד לא ישב בשער העיר, לא ישב בין שרי המלך ומפקדי הצבא. הן פנים ההיכל אינו מתואר, אבל "גִּנַּת בִּיתַן הַמֶּלֶךְ" מתאורת לפרטי פרטים (אסתר א ו).

כידוע, גם אז, שכנים נהגו לכתוב מכתבי שטנה בעילום שם, ככתוב (עזרא ד ו): "בְמַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בִּתְחִלַּת מַלְכוּתוֹ כָּתְבוּ שִׂטְנָה עַל יֹשְׁבֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם", ובתנאים כאלה כל אחד פחד להעדר ולא לתת מתנות למלך (שוחד), הן שכניו ילשינו, ילכלכו, ויתלוננו עליו. היתה תחרות לבוא ולתת יותר מתנות (מיסים) כדי למצוא חן בעיני המלך.

מרדכי, לבית שאול בן קיש, מלך ישראל, (אסתר ב ו): "אֲשֶׁר הָגְלָה, מִירוּשָׁלַיִם, עִם הַגֹּלָה אֲשֶׁר הָגְלְתָה עִם יְכָנְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה, אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל." גם הוא (אסתר ב ה): "הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה". לא בטוח שהוא הוזמן להיכל המלך יחד עם הנכבדים, כי בשלב הזה מעמדו לא היה גבוה בעיני הפרסים.
סביר שמרדכי היה רשאי להסתובב בין המחנות של העמים שבאו ליריד העולמי. כיוון שהיהודים כבר היו מפוזרים בהרבה מדינות (ביאור:אסתר ג ח), סביר שמרדכי פגש הרבה סוחרים יהודים, ונעשה מודע שבכל מחנה היו יהודים שעסקו במסחר, ושעברית היתה השפה הבין-לאומית בין כל המחנות. ייתכן שמרדכי באמת ידע שבעים שפות, אבל עברית הספיקה לו כדי לתקשר עם הסוחרים.
כאחד מעבדי המלך, אשר בעתיד הקרוב יהיה ראש היהודים היושב בשער המלך (ביאור:אסתר ב כא), סביר שמרדכי הוזמן והשתתף במשתה של שבעה ימים.