פתיחת התפריט הראשי

משתמש:Dovi/מקרא על פי המסורה/מידע על מהדורה זו/פרק ב

מטרתו של העיצובעריכה

מהדורה זו של המקרא מעוצבת להיות "תיקון קוראים", לנוחותו של הקורא בטעמי המקרא.

קרי וכתיב ושם הוי"העריכה

ניקוד ה"כתיב" וה"קרי"עריכה

כאמור, בכתבי־היד הטברנים ובדפוסים של המקראות הגדולות, מנוקד ה"כתיב" בתוך רצף הטקסט בניקודו של ה"קרי" (ומסומן בעיגול מסורה), ואותיות ה"קרי" נמצאות בשוליים בצד (בלתי מנוקדות בין הערות המסורה). שיטה זו מתאימה לשיטת בעלי המסורה, שהקדימו להוסיף את הנקודות ואת הטעמים בתוך הכתיב, ורק אחר כך להוסיף את הערות המסורה העוסקות לרוב בקביעת הכתיב ולתקן את האותיות על פיהן. הסיבה שהקדימו להוסיף את הסימנים עוד לפני ההערות היא בגלל שאך ורק על פי הניקוד ניתן לקבוע על איזו מילה באמת מדובר כדי לכתוב עליה הערת מסורה, כי בלי הניקוד ניתן לקרוא מילה אחת בכמה דרכים.‏[1]

על פי הגיון זה, שעליו מבוססת שיטתם של בעלי המסורה, נדפסו מהדורות רבות של המקרא עם המסורה (ובמיוחד של המקראות הגדולות). וכך נדפסו בדור האחרון גם מהדורותיו של הרב מרדכי ברויאר, שבהן ניקד כנהוג את ה"כתיב" בפנים הטקסט בניקודו של ה"קרי". בכך דחה הרב ברויאר את השיטה המוכרת של דפוס קורן, שבו נמנעו מלנקד את "כתיב" וניקדו רק את ה"קרי" בשוליים. מטרתה העיקרית של שיטת קורן הייתה למנוע טעויות (כלומר למנוע מהקורא את האפשרות לקרוא את ה"כתיב" המנוקד). אבל שיטה זו גם אינטואטיבית בשביל הקורא הנפוץ, שסבור בצדק שהניקוד בא בשביל הקריאה, ואם כן למה יש לנקד את מה שלא קוראים? ולמה לא לנקד את מה שכן קוראים?

לדעתו של הרב ברויאר, שיטת קורן מהווה סטייה משיטת המסורה, ומבחינה עקרונית הוא צודק. ואמנם גם לנקד את ה"קרי" בשוליים מהווה סטייה משיטת בעלי המסורה, ואפילו הרב ברויאר לא נמנע מלעשות כן.‏[2] יותר מזה: אם מדובר על עיקרון, אז עצם הרעיון להדפיס מהדורה של המקרא שאין בה את כל המערכת של המסורה כולל הערותיה – אף הוא סטייה מדרכם ומשיטתם של בעלי המסורה! אלא ששיטת בעלי המסורה לנקד את ה"כתיב" ולא את ה"קרי" הגיונית רק בתוך מהדורה המבוססת לגמרי על שיטתם בשלמותה על כל מרכיביה. אבל בשביל מהדורה המיועדת לקורא – לא ראוי לעשות כך.

לכן שיטת קורן בענייני "קרי וכתיב" היא לדעתנו שיטה נכונה עבור מהדורת תנ"ך מנוקדת ומוטעמת (הכוונה למהדורה פשוטה של הנוסח בלי הערות המסורה), המיועדת בראש ובראשונה לקורא: במהדורה כזו עדיף להשאיר את ה"כתיב" שלא קוראים אותו בלי סימני ההגיה (הניקוד והטעמים), ורק ב"קרי" יהיו ניקוד וטעם.‏[3]

המיקום של ה"כתיב" וה"קרי"עריכה

מבחינתו של הקורא והלומד, יש יתרון רב לראות את ה"כתיב" ואת ה"קרי" ברצף (בלי להסתכל בשוליים), כדי להבחין ביניהם ולהשוות ביניהם בקלות תוך כדי קריאתו. ולכן גם ה"קרי" וגם ה"כתיב" נשארים במהדורתנו בתוך הטקסט המקראי הרצוף: ה"כתיב" במקומו ללא ניקוד, וה"קרי" המנוקד אחריו.‏[4] במקרה שתיבת ה"קרי" מחוברת לתיבה שלפניה ע"י מקף אז הכתיב יבוא אחריו (לפרטים ראו בהמשך). בנוסף יופיע הכתיב בצבע אפור, שיטה אסתטית שגם מונעת טעויות. שיטה זו להצגתם של ה"כתיב" וה"קרי" בפנים הטקסט (בלי להשתמש כלל בשוליים בצדדים) מיושמת כאן בהשראתו של התנ"ך היפה שיצא לאור בשיטת "סימנים" (מהדורת פלדהיים), אבל עם שלושה הבדלים חשובים:

  • לא הקטנו את תיבת ה"קרי" (כך עשו במהדורת "סימנים").
  • הוספנו סוגריים במקרה של "כתיב ולא קרי" או "קרי ולא כתיב" (לפרטים ראו בהמשך).
  • יש מקומות שיש בהם "קרי וכתיב" בשתי תיבות רצופות, כגון בכתיב של "היהודיים עתודים" (בחלק האחרון של מגילת אסתר). במהדורת "סימנים" הביאו את ה"כתיב" לשתי התיבות ואחריו את ה"קרי" לשתיהן, כנראה במטרה להקל על הקורא. אבל בכתבי־היד יש הערת מסורה אחרת לכל אחת מהן (ולא אחת לשתיהן ביחד). וגם לא נראה לנו באמת שהחיבור ביניהן נוח יותר לקורא. לכן במהדורתנו ציינו אותן אחת אחת.

סדר הופעתם של ה"כתיב" וה"קרי"עריכה

מבחינה טכנית אנחנו משתמשים בשתי תבניות פשוטות ל"קרי וכתיב".‏[5] שתיהן עושות אותו דבר בדיוק, למעט הסדר שבו מופיעים ה"כתיב" וה"קרי":

  • בשביל הרוב המכריע של המקומות במקרא שיש בהם "קרי וכתיב", הכתיב יופיע מיד לפני הקרי. במקומות אלה אנחנו משתמשים בתבנית:כו"ק. תבנית זו מציגה כאמור את ה"כתיב" בצבע אפור לפני ה"קרי" המנוקד שבא מיד אחריו.
  • במקומות שהמילה מופיעה לאחר מקף, אנחנו משתשמים בתבנית:קו"כ. תבנית זו זהה לתבנית הראשונה, חוץ מזה שהיא מציגה את ה"קרי" תחילה מיד לאחר המקף וה"כתיב" בא מיד אחריו. שינוי הסדר נחוץ כדי שלא להפריע לרצף הקריאה לאחר המקף ובכך להסיח את דעתו של הקורא.

לדוגמאות ראו את הקינה הראשונה במגילת "איכה", שבה יש 3 דוגמאות של "קרי וכתיב" כאשר השלישית (בפסוק של האות צ') באה לאחר מקף, ושם מופיע ה"קרי" לפני ה"כתיב" במהדורתנו.

תיוג אוטומטי: השימוש בשתי התבניות מאפשרת גם את תיוגם האוטומטי של כל המקומות במקרא שבהם קיימת תופעה של "קרי וכתיב", וגם מאפשרת בעתיד שינוי אוטומטי באופן עיצובם והצגתם. כאמור לעיל, אנחנו רוצים לאפשר גם לאחרים לעשות יצירות נגזרות מהמהדורה הזו בעתיד, והתיוג של "קרי וכתיב" בתוך תבניות אוטומטיות (שניתן לשנות את הגדרת עיצובן בקלות) יאפשר עיצוב אחר לתופעת "קרי וכתיב" במהדורה נגזרת למי שירצה בכך.

"קרי ולא כתיב" ו"כתיב ולא קרי"עריכה

בכמה מקומות במקרא יש תופעות של "קרי ולא כתיב" או "כתיב ולא קרי". במקומות הללו לא הסתפקנו בסימון ה"כתיב" על ידי האותיות הבלתי מנוקדות והצבע האפור, ואת ה"קרי" על ידי הניקוד הרגיל מיד לאחריו, אלא גם הוספנו סוגריים מיוחדים:

  • "כתיב ולא קרי" מופיע בלתי מנוקד בצבע אפור בתוך סוגריים עגולים, כדי שיהיה ברור לקורא שצריך לדלג על קריאתו לגמרי (בלי לקרוא מילה אחרת במקומה). יתרון נוסף להוספת הסוגריים: אם הטקסט יהיה מועתק באופן שיוריד את הצבע המיוחד, גם אז עדיין יהיה ברור שיש כאן "כתיב ולא קרי" בזכותם של הסוגריים.
  • "קרי ולא כתיב" מופיע מנוקד בצבע שחור רגיל בתוך סוגריים מרובעים, כדי שיהיה ברור שתיבה זו לא קיימת כלל בנוסח הכתיב. כי אחרת (בלי הסוגריים המרובעים) אין דרך לזהות אותה במיוחד. עשינו אותו דבר במקומות שבאות שתי תיבות ב"קרי" במקום תיבה אחת בלבד ב"כתיב", כאשר אחת מתיבות ה"קרי" מיוצגת בתוך נוסח ה"כתיב" על ידי סימני ניקוד בלבד (בלי אותיות כלל). לדוגמה (ישעיהו לו יב): ־[מֵימֵ֥י] רַגְלֵיהֶ֖ם קרי, ־שיניהם כתיב (ובתוכו סימני הניקוד של "רַגְלֵיהֶ֖ם").

יש כמה דוגמאות להצגתן האסתטית של תופעות "כתיב ולא קרי" ו"קרי ולא כתיב" במגילת רות (ג').

יתירעריכה

השתמשנו בתבניות של "קרי וכתיב" גם במקומות שצויין "יתיר" (ו' או י') בכתבי־היד. אף המקרים האלה מתועדים בדף העריכה בעזרת תבנית:נוסח, כגון: "ל=יתיר ו'."

"קרי וכתיב" של אֵם קריאהעריכה

במהדורת וסטמינסטר סימנו "קרי וכתיב" על פי כתב־יד לנינגרד בנאמנות, בכל המקומות שהוא מופיע, כולל במקומות שמדובר רק בחסרונה של אֵם קריאה (כגון "בריחָו/בריחָיו" בפרשת פקודי), או בחילוף בין אִמות הקריאה (כגון "בעירוֹ/בעירֹה" בתחילת פרשת משפטים). וכך עשו גם ב"מקראות גדולות הכתר" בכל המקומות שמופיע ציון של "קרי וכתיב" בכתר ארם צובה.

אבל ברוב המהדורות היפות בזמננו (החל מדפוס קורן) לא מסמנים כלל "קרי וכתיב" במקומות הללו, אלא מנקדים את הכתיב על פי האותיות הקיימות בו. שיטה זו באה כדי להקל על הקורא בכך שתהיינה פחות תופעות של "קרי וכתיב" שאין בהן שום משמעות ווֹקָלִית, אבל הן עדיין יכולות להסיח את דעתו בקריאתו. לכן כך נעשה במהדורתנו המיועדת להיות תיקון קוראים.‏[6] ואמנם בתיעוד הנוסח הבלתי-נראה שבדף העריכה נציין לדוגמה: "ל-קרי=בְּרִיחָ֖יו". שיטה זו של תיעוד מוסתר בדף העריכה מאפשרת לנו לתעד בנאמנות את נוסח כתב־היד, ובו בזמן להקל על הקורא.

אמנם כשיש אפשרות כלשהי להבדל במשמעות ע"י החילוף בין שתי אִמות קריאה (כגון "אשר לא/לוֹ יעדה" בפרשת משפטים), אז כן נהוג לסמן אותם אף במהדורות דורנו כגון קורן וברויאר, וכך נעשה במהדורתנו. בעניין זה נהיה שמרניים יותר ממהדורות קורן וברויאר, בכך שנמנע מלציין "קרי וכתיב" אך ורק במקומות שיש ב"קרי" הוספה של אֵם קריאה אחת או חסרונה בלבד, ואת ההגיה ניתן לקבוע לגמרי לפי הניקוד בתוך האותיות הקיימות ב"כתיב", ואין שום מרכיב נוסף. אבל במקומות שיש בהם תופעות נוספות שהן אולי בעלות משמעות כלשהי, כגון החלפת מיקומה של אֵם קריאה ממקום אל מקום (וה"כתיב" אולי רומז על הגיה אחרת), או כל הבדל אחר בין ה"קרי" ל"כתיב" מלבד אֵם קריאה אחת, נציין אותם במלואם (בניגוד לקורן וברויאר).‏[7]

קרי וכתיב של "הוא" ו"היא": לא הבאנו "קרי וכתיב" של התיבות "הוא" ו"היא" בפנים הטקסט, אמנם ציינו את נוסח ה"קרי" בכתב־היד בתיעוד נוסח. כתבי־היד והדפוסים אינם מציינים "'קרי" בתופעה זו בעקביות, ובמהדורות דורנו יש שהשמיטו את ציון ה"קרי" לגמרי (קורן, דותן, ברויאר).

תיעוד ניקודו של הכתיבעריכה

דרכם של בעלי המסורה להוסיף את הניקוד של ה"קרי" בתוך האותיות של ה"כתיב" יוצרת מילה מלאכותית. מכיוון שלא מדובר על מילה אמיתית המיועדת לקריאה, קיימות שיטות שונות בכתבי־היד ובדפוסים כיצד יש להתאים את סימני הניקוד לאותיות ה"כתיב". דרכו של כתי"ל דומה לשיטת הדפוסים, שבהם סימני הניקוד מופיעים בתוך ה"כתיב" לפי הסדר שהם צריכים לבוא במילת ה"קרי". אבל בכתר ארם צובה השיטה שונה: "בדרך כלל הניקוד בתיבת הכתיב צמוד לאות שאליה הוא שייך בתיבת הקרי יותר מן המקובל בספרינו".‏[8]

מכיוון שמהדורתנו מיועדת להיות "תיקון קוראים", לא ניקדנו את תיבת ה"כתיב".‏[9] אבל במקומות מסוימים יש עניין לתעד את שיטת הניקוד המיוחדת שבכתר (ולפעמים אף בכתבי־יד אחרים). עד כה נעשה תיעוד כזה באופן ספורדי בלבד במקומות שיש בהם עניין מיוחד, אבל היד נטויה להוסיף בעתיד תיעוד מלא ועקבי לכל התופעות של ניקוד ה"כתיב" בכתר ארם צובה.

שם הוי"העריכה

שם הוי"ה הוא ה"קרי וכתיב" הנפוץ ביותר במקרא. לכן נהוג בכמעט כל הדפוסים לנקד את ה"כתיב" הזה בתוך הפסוק (בניקוד של "לְעוֹלָם" בשביל הקרי "אֲ־דֹנָי"), אבל לא לציין את ה"קרי" שלו בשוליים.

כך המצב גם בכתבי־היד הטברניים בהבדל אחד קטן: נקודת החולם חסר לרוב והם מנקדים "יְה־וָה" (יושם לב שאין ניקוד כלל באות ה"א הראשונה). ראוי לציין שאף בכתבי־היד הטברניים שם הוי"ה מנוקד לעתים רחוקות גם בחולם (ראו לדוגמה בכתי"ל בתחילת מזמור ט"ו בתהלים), כלומר שלא מדובר על הקפדה אלא על מנהג סופרים לוותר על ניקוד זה שטעמו אינו ידוע לנו.‏[10] לכן באותן מהדורות הבאות בעיקר לתעד את מנהג כתבי־היד (כגון מהדורת דותן והקלדת וסטמינסטר לגבי כתי"ל, ו"מקראות גדולות הכתר" לגבי כתי"א (ובעניין הספציפי הזה גם במהדורת "מכון ממרא"), מדפיסים שֵׁם הוי"ה בניקוד אבל בלי חולם.‏[11]

לדעתנו יש הגיון רב בשיטת קורן לגבי תיבה זו: כדי להקל על הקורא ולמנוע טעויות, וגם כדי להיות עקבי בנושא של "קרי וכתיב", הם לא ניקדו כלל את שם הוי"ה כשהוא בא בניקוד של "לְעוֹלָם".‏[12] אבל קודם כל היה קושי טכני, כי הרבה יותר קל להשאיר את הניקוד הקיים בהקלדת וסטמינסטר, ורק להוסיף עליו את החולם באופן ידני או אוטומטי, מאשר להוריד את כל הניקוד בכל הופעה של שם הוי"ה ובו בזמן להשאיר את האותיות ואת הטעמים.

מעבר לכך היה לנו גם רצון לשמור על המנהג העקבי בכתבי־היד ובדפוסים לנקד את שם הוי"ה, כי מנהג זה מהווה איפיון בולט ומרכזי של נוסח המסורה. אמנם אם כבר מנקדים את שם הוי"ה, ברור שעדיף בהרבה מבחינתו של הקורא שיראה בפניו את הניקוד המלא של "לְעוֹלָם" (כולל החולם) כמו שהוא בכל הדפסוים, בשביל לקרוא כראוי "אֲ־דֹנָי". לכן החלטנו לנקד את שם הוי"ה באופן מלא, ויש בכך גם כבוד כלפי מנהג כמעט כל הדפוסים לנקד את השם בעקביות בחולם. בסופו של דבר יש יתרונות וחסרונות בכל אחת מהשיטות, ובהחלט מדובר בעניין של טעם, ולכן נקווה שבעתיד יימצא הפתרון הטכני כדי להעניק לקורא את אפשרות לבחירה אוטומטית בשיטה המתאימה לו באופן אישי.‏[13]

שם הוי"ה בניקוד "אֱ־לֹהִים": במקומות הרבים שבהם מנקדים את שם הוי"ה בניקוד של "אֱ־לֹהִים" (בביטוי "אֲ־דֹנָי יה־וה"), נהוג בכמעט כל הדפוסים לנקד "יֱהֹ־וִה" בחטף סגול, וניקוד זה הוא כמובן יעיל כדי להדגיש לקורא המצוי שיש לבטא כאן חטף סגול ולקרוא "אֱ־לֹהִים". אמנם בכתבי־היד נהוג לנקד "יְהֹ־וִה" (בשווא) וההיגיון בכך ברור (שווא ביו"ד הלא-גרונית בדיוק כמו בניקוד של "יְה־וָה"), אבל הניקוד בדפוסים מעוצב באופן הרבה יותר יעיל בשביל הקורא בימינו.‏[14]

עיצוב הניקוד והטעמים במהדורתנועריכה

שני ערכים מנוגדים בתוך מהדורת ברויארעריכה

במבוא ל"מקראות גדולות הכתר" נמתחה ביקורת על שיטתו של הרב ברויאר במהדורותיו, בגלל חוסר עקביות ביחסו לשיטות הניקוד והטעמים בכתר ארם צובה: הכרעות נגד שיטת הכתר בעניינים מסויימים, מול קבלת שיטת הכתר בעניינים אחרים.‏[15]

יש מידה של אמת בביקורת זו. אמנם נראה שבהכרעותיו של הרב ברויאר במהדורותיו בעד או נגד שיטת הכתר בענייני ניקוד וטעמים, רובן ככולן נובעות מהמתח הטבעי הקיים בין רצונו להעביר את נוסח הכתר במדויק, לבין רצונו להנגיש לציבור תנ"ך בסגנון מוכר ועקבי שיהיה נוח לשימוש עבור הקורא. מתח זה אכן יצר אי-עקביות מסויימת בגישתו. אפשר להמחיש את הקביעה הזאת לגבי החלטותיו של הרב ברויאר על ידי כמה דוגמאות:

  • א. כאמור לעיל, שיטתו של הרב ברויאר לנקד את ה"כתיב" בנוסף ל"קרי", בניגוד לשיטת קורן, נבחרה כדי להציג את שיטת בעלי המסורה בנאמנות (אף שהיא נוחה פחות לקורא), וכמו שכתב הרב ברויאר במפורש. וזה למרות שאף בניקוד ה"קרי" יש סטייה משיטת המסורה.
  • ב. כמו כן אפשר להצביע על עוד מאפיין מוכר ובולט של דפוס קורן, שאף הוא בא כדי להקל על הקורא: סימון כפול של טעמי המקרא החריגים שאין מקומם בהברה המוטעמת דווקא, אלא הם תמיד נכתבים בראש התיבה או בסופה. בכתבי־היד יש סימון כפול כזה אך ורק לטעם ה"פשטא" בדרך כלל, ולא לתלישא גדולה, תלישא קטנה, זרקא וסגול. אבל במהדורת קורן סימנו את כל הטעמים הרלוונטיים פעמיים בכל המקומות המתאימים, כדי להקל על הקורא לזהות מיד את ההברה המוטעמת תוך כדי קריאתו (ובכך גם למנוע בלבול וטעויות בקריאה).‏[16] אמנם את השיטה הזו של דפוס קורן זנח הרב ברויאר גם בעניין הזה (החשוב במיוחד לקורא), והחליט לאמצו רק לטעם ה"פשטא" בלבד בדומה לכתבי־היד.‏[17]
  • ג. ושוב אפשר לומר דבר דומה על חלק מרשימת הנושאים שנמנו במבוא ל"מקראות גדולות הכתר", שגם בהם דבק הרב ברויאר בשיטת הכתר: הבחנה בין "גלגל" ו"אתנח הפוך" בטעמי אמ"ת, השמטת סימון ה"עולה" בטעם ה"עולה ויורד" בטעמי אמ"ת בהקשר מסויים,‏[18] לסמן רק געיה כבדה בתיבה הראויה גם לגעיה קלה, וכמו כן בשורה של גרסאות מקומיות יוצאות דופן בניקוד ובטעמים בכתר ארם צובה (שבהם מביא הרב ברויאר תמיד את נוסח הכתר ולא את הנוסח המקובל בדפוסים).

שתי הנקודות הראשונות מהוות עדות ברורה על רצונו של הרב ברויאר להישאר נאמן לשיטתם של בעלי מסורה אף בעניינים שאינם נוחים לגמרי בשביל הקוראים. ואף לגבי הדוגמה השלישית ניתן לומר שבכל רשימת הנושאים בענייני ניקוד וטעמים, אין אף דוגמה שבאמת מסיחה את דעתו של הקורא או שעלול לגרום לו לטעות בקריאתו, חוץ אולי מהדוגמה של טעם ה"עולה ויורד". לגבי טעם זה, חוסר העקביות הכרוך באי-הצגתם של שני המרכיבים בטעם אחד יכול בהחלט לבלבל את הקורא. ולכן נראה לכאורה שצודקים דברי המבוא ב"מקראות גדולות הכתר": כדי להיות עקבי, היה על הרב ברויאר לסמן את שני המרכיבים שבטעם זה (בניגוד למנהגו של הכתר), בדיוק כמו שהוא בעצמו עשה לגבי הטעם "רביע מוגרש". כי גם בו יש שני מרכיבים, אבל הכתר נוהג להשמיט את סימן ה"רביע" בתיבה שטעמה בראשה, ואילו הרב ברויאר החליט לסמן אותו תמיד בעקביות כדי שלא לבלבל את הקורא.

אמנם ייתכן שגם בעניין זה היה הרב ברויאר נאמן לשיטתו. כי מצד אחד לגבי "רביע מוגרש" יש חוסר עקביות מסויימת בכתר: "בתיבה שטעמה בראשה מסומן בא רק הגרש, והרביע אינו מסומן. נוהג דומה גם בסימון העו"י (מט.1). רק לעתים רחוקות, בחינת שכחת־סופר, מסומן בא גם הרביע... בדוגמה אחת, להיפך, מסומן רק גרש בתיבה שאין טעמה בראשה..." (ייבין, מה.1 עמ' 310). כלומר שבכתר אין עקביות גמורה. אבל מצד שני לגבי "עולה ויורד" לא דיווח ייבין על יוצאים מן הכלל, ואף הביא כלל מסורה מובהק המציין ש"בקצת המקומות אינו זקוק לו [ל"עולה"], והוא אם אין בין מלך זה [העו"י] ובין משרתו נקודות..." (ייבין, מט.1 עמ' 330).

אם כן, ייתכן שהחלטתו של הרב ברויאר לא הייתה שרירותית אף בעניין זה. לגבי "רביע מוגרש" ייתכן שראה בו נוהג שאינו מובהק בכתר, ולכן מצא לעצמו היתר לסמן את הרביע בעקביות בנוחותו של הקורא. אבל לגבי "עולה ויורד" ייתכן שמצא בו נוהג מובהק המגובה לכלל מנוסח של המסורה, ולכן לא ראה לעצמו היתר לסמן את ה"עולה" בעקביות.‏[19]

יש עוד נקודת ביקורת במבוא שהיא קצת בעייתית: הכתר נוהג בעקביות בתנאים מסויימים לציין מתיגה לטעם "זקף קטון" וגם להשׂיג אותה אחורה.‏[20] נראה שעקביות כזו היא דווקא לטובתו של הקורא, ולכן אימץ אותה הרב ברויאר במהדורותיו. אבל כותבי המבוא ציינו שהמנהג הזה של הכתר הוא "בניגוד לנהוג היום בדפוסים", כלומר שאם הרב ברויאר אכן מתחשב בנוסח הדפוסים המוכר לקוראים, אז היה עליו להזניח את השיטה הזו. ביקורת זו אינה ברורה מהסיבה הפשוטה שהסתכלות קלה בדפוסים החל מהמאה ה-19 ועד דפוס קורן מראה שמתיגת הזקף הקטון ונסיגתו אחורה מוכרת היטב! אמנם אין עקביות גמורה, אבל התופעה בהחלט קיימת ואף נפוצה, והיא בוודאי מוכרת היטב לקוראים. ולכן אימץ הרב ברויאר את מנהג הכתר בעניין זה בלי שום נקיפות מצפון, ועל ידי זה אף העמיק את העקביות של התופעה לטובתו של הקורא, ובו בזמן נשאר נאמן לגמרי לשיטת הכתר.

במבוא ל"מקראות גדולות הכתר" יש גם רשימה של דוגמאות הפוכות, כלומר המקומות שבהם הכריע הרב ברויאר נגד שיטת הכתר. לעומת הדוגמאות שנידונו עד עכשיו, ניתן לומר שבכל הדוגמאות האלו בוצע השינוי על ידי הרב ברויאר כדי לשרת את הקורא (אף על פי שיש בו סטייה מסויימת משיטת המסורה). בנוסף לכך חשוב להדגיש שאין שום פגיעה בהעברת נוסח הכתר במדויק באף אחת מהדוגמאות האלו, משום שהרב ברויאר תיעוד אותן במלואן במהדורותיו. ביניהן: שווא במקום חטף באותיות לא גרוניות, הוספת געיות קלות בכל מקום הראוי להן (על ידי סימונם בקו קצר, כדי להבחין ביניהן לבין געיות שמקורן בכתבי־היד), ניקוד חולם בשם הוי"ה (ראו לעיל), השמטת סימן ה"רפה", השמטת הנקודה בוי"ו עיצורית שלאחריה שורוק (כגון "וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ"), השמטת מקף לאחר תיבה המוטעמת במשרת, וכאמור לעיל גם הוספת סימן ה"רביע" בטעם ה"רביע מוגרש" (בתיבה שטעמה בראשה). ברור שכל הדוגמאות הללו באות להקל על הקורא, למנוע ממנו טעויות, ושלא להסיח את דעתו בקריאתו.

שיטת העיצוב הראוי ל"תיקון קוראים"עריכה

מתוך שלל כל הדוגמאות רואים היטב שהרב ברויאר אכן ניסה למצוא את שביל הזהב בין שני עקרונות מנוגדים כפי שהוא הבין אותם: נאמנות מלאה לשיטת הכתר מול נוחותו של הקורא. ועוד רואים שמאמץ זה אכן גרם לחוסר עקביות מסויימת בשיטתו. לנו נראה שהרצון להיות נאמן לגמרי לשיטת הכתר ראוי דווקא במהדורה של המקראות הגדולות שבה מוסרים את שיטת המסורה במלואה. אבל במהדורה מודפסת רגילה של התנ"ך (בלי מערכת המסורה השלֵמה), השיטה הנכונה היא דווקא לעצב את המהדורה להיות סוג של "תיקון קוראים" (במובן הרחב). הדיוק בהמהדורה כזו חייב להתבטא בנאמנות מלאה לנוסח המסורה, אבל היא לא חייבת להציג את שיטת המסורה במלואה, כי האחרונה אינה מיועדת לקורא הרגיל.

בסעיפים הבאים תבוא רשימה של איפיונים מיוחדים בעיצוב הניקוד והטעמים מהדורתנו, המיועדת להיות "תיקון קוראים". מטרת כולם להקל על הקריאה לנוחותו של הקורא, ולמנוע טעויות נפוצות בקריאה.

שיטות מקובלות ב"תיקון קוראים" מאז דפוס קורןעריכה

כמו שנאמר בסעיף הקודם, שני איפיונים בולטים בדפוס קורן הפכו להיות מרכיבים חשובים במהדורות רבות של תיקוני הקוראים:

א. קרי וכתיבעריכה

כמפורט לעיל, לא ננקד במהדורתנו את ה"כתיב" אלא את ה"קרי". ה"כתיב" הבלתי-מנוקד יבוא מיד לפני ה"קרי" המנוקד בדרך כלל (ושניהם יהיו בתוך רצף הטקסט ולא בשוליים בצד).

ב. טעם כפול בהברה המוטעמתעריכה

בשביל הטעמים שבאים רק בסוף התיבה או בראשה, ולא תמיד בהברה המוטעמת (בניגוד לשאר הטעמים), נסמן בעקביות טעם נוסף בהברה המוטעמת (באות הראשונה שבה). והנה דוגמאות טיפוסיות לטעם כפול במהדורתנו:

  • פשטא: כאמור לעיל, נסמן טעם כפול ב"פשטא" בכל התיבות המתאימות, כמו שנהוג ברוב כתבי־היד ובדפוסים.‏[21]
  • זרקא וסגול (מפרשת "צו"): וְאֶֽת־כׇּל־הַחֵ֘לֶב֮ אֲשֶׁ֣ר עַל־הַקֶּ֒רֶב֒‏[22]
  • תלישא גדולה ותלישא קטנה (מפרשת "פקודי"): וְ֠הָאֲבָנִ֠ים, וְאֶ֩לֶף֩

תלישא גדולה וגרש או גרשיים בתיבה אחת: גם לגבי תופעה זו יש יישום מלא ועקבי במהדורתנו של שיטת הסימון הכפול בהברה המוטעמת (לעומת מהדורת קורן). לפרטים ראו בסעיף זה.

ספרי אמ"ת: סימון הטעם הכפול יבוצע בטעמים הרגילים של כ"א הספרים, אבל לא בספרי אמ"ת. ייתכן שבעתיד ננסח שיטה מתאימה כדי לסמן את ההברה המוטעמת גם בטעמי אמ"ת.

תווים מיוחדיםעריכה

במשך הזמן מתקבלים סימנים חדשים בהגדרתם של התווים לעברית ביוניקוד, וחלקם חשובים ביותר ללשון המקרא. בשנים האחרונות התקבלו תווים מיוחדים עבור קמץ קטן (כגון וַיָּשׇׁב)‏[23] ועבור נקודת חולם בוי"ו עיצורית (כגון מִצְוֺת),‏[24] ויש בשימוש בשניהם כדי להקל על הקורא. במהדורתנו נעשה שימוש בכל תו מתאים ביוניקוד שיכול להקל על הקורא ולהפוך את המהדורה ליותר יעילה.

קמץ קטןעריכה

בעידן כתבי־היד בימי הביניים כבר הבחינו בין תנועת "קמץ גדול" לבין תנועת "קמץ חטוף":

"הקמץ משמש בא ובכתבי־היד הקרובים, בדומה לשימושו המקובל היום, הן לסימון "קמץ גדול", היינו תנועת ā̊, הן לסימון "קמץ חטוף", היינו תנועת å. אבל מצויות 4 דוגמאות בא שבהן תנועת קמץ חטוף מסומנת בחטף קמץ, והן בעיקר תיבות שאפשר לטעות בהן, אם הכוונה לעבר או שמא לציווּי או למקור, וכיוצא באלו... בדוגמות אחרות, מנוקדות בקמץ בלבד, נראית מחיקה לימינו, ואפשר שתוקן חטף־קמץ לקמץ... חטף־קמץ לסימון קמץ חטוף בא לעתים רחוקות גם בכתבי־היד הקרובים... שימוש קבוע בחטף־קמץ לסימון קמץ חטוף (å) נהוג בכתבי־יד בניקוד טברני "מורחב" וכן בכתבי־יד אשכנזיים מרובים, ומסתבר שהם מייצגים מבחינה זו את מלוא התפתחותה של השיטה, שניצניה בא ובכתבי־היד הקרובים" (ייבין, ב.5 עמ' 19-20).‏[25]

אם בעידן כתבי־היד נעשתה הבחנה ע"י השימוש בחטף־קמץ, בדור האחרון התפשטה שיטה אחרת: בתיקוני קוראים אחדים (ובכמה סידורי תפילה), במקום להוסיף חטפים על דעת עצמם, חידשו העורכים תו מיוחד של קמץ קטן השונה בצורתו מקמץ רגיל. התו הזה קצת קצר מלמעלה בעביו מאשר הקמץ הרחב (הרגיל), ובנוסף האריכו אותו מלמטה כדי להבליט את השוני. התו המיוחד הזה כבר נכנס למערכת היוניקוד. בגלל שמהדורתנו מיועדת להיות "תיקון קוראים", לכן נסמן קמץ קטן בכל תיבה שראויה לכך על ידי התו המיוחד לו ביוניקוד.

אמנם יש שיטות שונות לגבי התיבות הראויות לקמץ הקטן: יש תיבות שעל פי כללי הדקדוק ראויות לקמץ קטן,‏[26] אבל לפי מסורת הקריאה הספרדית הן נקראות בקמץ רחב. וכך כתב הרב ברויאר ב"הנחיות לקורא" בחומש חורב:

אם הקמץ בא לפני חטף קמץ‏[27] – שלא לְשֵׁם יידוע – או שהוא בא במקום חטף קמץ באות לא גרונית, כגון: קָדָשִׁים (במקום קֳדָשִׁים),‏[28] שָׁרָשִׁים (במקום שֳׁרָשִׁים), הרי הדעות חלוקות. לפי המסורת הספרדית הרי זה קמץ גדול; ויש אומרים שזה קמץ קטן, כגון: בַּצָּהֳרַיִם, נָעֳמִי, יָעֳמַד, וָחֳלָיִים, כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר, בָּאֳנִיּוֹת (דברים כח סח) – במקום בְּאֳנִיּוֹת.‏[29]

ובהערה שם לגבי שיטת ה"יש אומרים" ציין הרב ברויאר: "זו דעת החוקרים, והיא מתאימה לכללי הדקדוק והלשון. ואפשר, שמי שקורא בתורה לפני מתפללים בהברה ספרדית שאין בידם מסורת אבות של ספרדים, רשאי לסמוך על השיטה הזאת." עיקר כוונתו של הרב ברויאר לישראלים ממוצא אשכנזי הקוראים בתורה בהברה הישראלית – הבנויה בהגיית הניקוד שבה על בסיס ההגייה הספרדית (להבדיל מן ההברה האשכנזית) אבל איננה זהה לה – שמבחינה בין קמץ גדול לקמץ קטן במקומות האלה לעומת המסורת הספרדית. לדוגמה: בהברה הישראלית אומרים "בַּצָּהֳרַיִם" בקמץ קטן בשתי האותיות – ולא רק בשנייה – ורבים מהקוראים בתורה בבתי הכנסת בישראל ואף בחו"ל נוהגים כך בקריאתם.‏[30]

אבל למרות שבעלי קריאה רבים בישראל ובתפוצות אימצו את ההברה הישראלית, והם כבר קוראים לפי השיטה הזאת במשך כמה דורות, עדיין לא יצא לאור אף מהדורה של החומש או התנ"ך שבה מסומן הקמץ הקטן כשיטתם.‏[31] אמנם בשנים האחרונות נדפסו חומשים רבים המציינים קמץ קטן בפונט מיוחד, אבל כולם לפי מנהג הספרדים, וזה כולל גם את ה"תיקון קוראים" מבית הוצאת חורב, הבנוי על שיטתו של הרב ברויאר.‏[32]

סימון מלא לשתי השיטות: מהדורתנו תכיל מצד אחד את שיטת הסימון לפי כללי הדקדוק בימינו: קמץ קטן בקמץ הבא לפני חטף קמץ (שלא לְשֵׁם יידוע), וקמץ הבא במקום חטף קמץ באות לא גרונית.‏[33] בכך נציע חידוש מבורך ומתבקש בשביל אותם קוראים רבים שאין בשבילם אף מהדורה אחרת שמסמנת קמץ קטן לפי שיטתם. אבל מצד שני נכיל גם את מסורת הקריאה הספרדית באופן מלא.‏[34] הדבר מתאפשר על ידי תיעודן המלא של שתי השיטות ביחד בתוך תיעוד הנוסח.

תיעוד על ידי "תבנית:מ:קמץ": תיעוד שתי השיטות באופן מלא יתבצע ע"י השימוש ב"תבנית:מ:קמץ", שבה יש שני משתנים עיקריים: האות "ד" (=לפי כללי הדקדוק) והאות "ס" (=לפי השיטה הספרדית). כגון: {{מ:קמץ|ד=קׇדָשִׁים|ס=קָדָשִׁים}} או {{מ:קמץ|ד=וְאׇהֳלִיאָ֜ב|ס=וְאָהֳלִיאָ֜ב}}. רצוננו שהתיוג הקפדני הזה לכל המנהגים יאפשר בעתיד לכל קורא לבחור באופן אוטומטי את השיטה המועדפת עליו.‏[35]

חטף קמץ: בגלל שחטף קמץ הוא תמיד קמץ קטן, סימנו לא ישתנה במהדורתנו. אבל נקווה שבעתיד יהיו פונטים לשימוש חופשי שבהם החטף־קמץ יהיה ארוך כמו קמץ קטן.

חולם בוי"ו עיצוריתעריכה

סימן מיוחד (משמאל לאות וי"ו מלמעלה) בשביל תיבות כגון "מִצְוֺתֶיךָ". הסימן המיוחד והחשוב הזה הכניסו להקלדת וסטמינסטר בגירסה 4.12, וחובה לציין שרשימת השינויים בין גירסאות 4.10 ל-4.12 מהווה רשימת מידע אובייקטיבית ומלאה לכל התיבות במקרא שבהן קיימת תופעה זו.‏[36] דבר זה כבר בוצע באופן מלא בכל הספרים הקיימים במהדורתנו.

לגרמיה ופסקעריכה

יש רק תו אחד ביוניקוד בשביל "לְגַרְמֵיהּ" ובשביל "פָּסֵק" כאחד, למרות שמשמעותם שונה. אבל בגלל המנהג המקובל (בכל הדפוסים והמהדורות) לסמן אותם רק לאחר רווח בסוף התיבה, ניתן בקלות ובלי סרבול מיותר לעשות הבחנה בעיצובם על ידי השימוש באחת משתי תבניות שונות בסוף כל תיבה מתאימה:

  • תבנית:מ:לגרמיה - קו מודגש של "לגרמיה" לאחר רווח מיוחד קצר ( ),‏[37] ולאחר הקו רווח רגיל ( ׀ ). קו הלגרמיה מהווה חלק מטעם מפסיק של תיבה, ואינה קשורה לתיבה הבאה. היא באה לציין שאין כאן מונח רגיל (טעם מחבר) אלא מונח שהוא טעם מפסיק ("לגרמיה").
  • תבנית:מ:פסק - קו מוקטן של פסק בצבע אפור בתוך שני רווחים מיוחדים וקצרים ( ) לפניו ולאחריו ( ׀ ). קו פסק בא להבחין הבחנה קלה בלבד בין שתי תיבות המחבורות בטעם מחבר כדי להזכיר לקורא להבחין ביניהם, ואינו אמור להפריע לרצף של הטעמים בקריאה. הפסק כשלעצמו אינו טעם, והוא בא בדרך כלל בין שתי תיבות דומות או מסיבות אחרות.

בקביעת הנוסח (כדי להחליט בין לגרמיה לפסק) נעזרנו בספרו של מרדכי ברויאר, טעמי המקרא.‏[38] לפעמים בדקנו גם את מהדורת "סימנים" של פלדהיים, בה מובחנים לגרמיה ופסק ע"י עיצוב מיוחד, אמנם יש מקומות שבהם לא קיבלנו את דעתם.

העיצוב לניקוד בתיבת "ירושלם"עריכה

בתיבת "ירושלם" (חסרת-יו"ד) במהדורתנו יש שימוש בתבנית מיוחדת. תבנית זו מכניסה את התָו המיוחד ZWJ לתוך התיבה באופן אוטומטי, כדי שהניקוד והטעמים יופיעו כראוי בתצוגה. בתיבת "ירושלם" יש צורך להציג את הניקוד ואת הטעם של האות למ"ד, ביחד עם החיריק של אות יו"ד החסרה, אך הם מתנגשים בתצוגה. השימוש בתָו המיוחד ZWJ (לפני החיריק של היו"ד החסרה) מונע את ההתנגשות הזאת.

אך בצורות חריגות ונדירות כגון "יְרוּשָׁלַ֛[יְ]מָה" (ישעיהו לו,ב) הוספנו את תָו ה-ZWJ באופן ידני, ותיעדנו את השימוש בו ע"י תבנית:נוסח.

תווים עתידייםעריכה

אנחנו מקווים שבעתיד יוסיפו עוד תווים חיוניים בעברית של ביוניקוד לטובתה של לשון המקרא, כגון: שווא נע, דגש חזק, פתח גנוב, מפיק, ועוד. אם וכאשר זה יקרה, יהיה מקום להוסיף גם אותם בתוך מהדורתנו או בכל מהדורה נגזרת ממנה.

פרטים נוספים בעיצוב הניקוד והטעמיםעריכה

חטפים באותיות לא גרוניותעריכה

הרב ברויאר הכריע בעניין זה לפי שיטת ה"מנחת שי",‏[39] והפך את כל החטפים באותיות לא גרוניות שבכתבי־היד לשוואים פשוטים.‏[40] הוא עשה את זה לדבריו בגלל שסימון החטפים הוא רק מנהג ולא חובה, ועוד כדי להסיר תופעה שעלולה להסיח את דעתו של הקורא, ואף להכשיל אותו בקריאתו, בעקבות ההגיה המקובלת ברוב העדות היום (חוץ מהתימנים) שיש בה הבחנה ברורה ובולטת בין "חטף" לבין "שווא".

על ההחלטה הזו של הרב ברויאר מתחו ביקורת מפורטת במבוא ל"מקראות גדולות הכתר", בה טענו שסימון החטפים באותיות לא גרוניות היא שיטה מובהקת בכתר ע"פ כללי מסורה ברורים, ושיש לה אף אחיזה בחלק מהדפוסים החשובים. ברור שהמדיניות במהדורתם לפי מגמתם המוצהרת חייבת להיות סימון מלא של החטפים בעקביות, בדיוק כמו שהם מופיעים בכתר, ושיחזור מלא לפי שיטת הכתר במקומות שהוא לא קיים.‏[41]

לאור הביקורת הזו ראוי להביא כאן את דבריו של ישראל ייבין, שבעקבותיו הלך הרב ברויאר בטענתו שלא מדובר על "חובה" במסגרת המסורה:

בקשר לניקוד חטפים אלה נראית לי בכללה סברת דותן, שעיקר כוונת בעלי המסורה ומחברי הכללים שבדקדוקי הטעמים בעניין "פתיחת" אות לא גרונית היתה שיש לבטא אות זו בתנועת a חטופה (וכיוצא בזה בשאר התנועות), ולא התכוונו לומר שמן החובה גם לנקדהּ בחטף. וזה בעיקר משום שגם ב-א גופו, שאין כמותו בין כתבי־היד העתיקים המרבה בניקוד חטפים, אין שיטת ניקוד זו עקיבה לחלוטין, וכן משום שכתבי־היד הקרובים ל-א, שבעניינים אחרים של ניקוד וטעמים אינם שונים ממנו הרבה, בעניין זה של ניקוד חטף באותיות לא גרוניות אין כמעט אחד בהם ששיטתו ממש כשיטת א. נראה לי אפוא, שאף על פי שהכללים המקובלים הורו רק באילו מקרים יש לבטא שואים מסוימים כשואים נעים (בתנועות חטופות), מנקד א, שנטייתו לפרט בניקוד, סימן באותם מקומות חטף ממש, כדי למנוע טעות וצורך לחזור מידי פעם אצל הכללים.‏[42]

אם כן, קיבל הרב ברויאר את דעתו של ייבין שסימון החטף באות לא גרונית הוא לא חובה אלא מנהג של רשות. כבר ראינו למעלה שקרה דבר דומה גם לגבי הסימון הכפול לפשטא, ובפרק הבא נראה שזה אף נכון לגבי סימון הגעיות (עוד נושא שבמבוא ל"מקראות גדולות הכתר" כתבו על הרב ברויאר ביקורת מפורטת). בכל התופעות הללו ובדומיהן אין עקביות גמורה בתוך הכתר עצמו (לעומת השיטתיות הגמורה והדיוק המרבי לגבי תופעות אחרות), וקיים גם מגוון של רמות יישום בכתבי־היד הקרובים לו (לעומת שאר שיטת הניקוד והטעמים שבו כולם כמעט זהים לכתר).

מה שחשוב לענייננו הוא שבכל הנושאים שבהם טען הרב ברויאר בעקבות ייבין שמדובר על עניין של רשות, הוא בחר תמיד באותה שיטה שנראתה בעיניו מתאימה ביותר לקורא. אבל הוא לא הרשה לעצמו להחליט כך בנושאים אחרים שנראו לו סטייה מנוסח המסורה (כגון בהצגת "קרי וכתיב" או סימון כפול של טעמים). המתח בין רצונו של הרב ברויאר להציע לקוראיו את שיטת המסורה מצד אחד, ובו בזמן להציע לו שיטה נוחה ועקבית לגבי הניקוד והטעמים מצד שני, גרם לו לחפש איזון עדין בין שני הקצוות, איזון שמעצם טבעו אינו עונה לגמרי על אף אחת מהדרישות. וזוהי נקודת העומק בביקורת עליו במבוא ל"מקראות גדולות הכתר".‏[43]

בניגוד לרב ברויאר ול"מקראות גדולות הכתר" כאחד, מהדורתנו מיועדת באופן מובהק להיות "תיקון קוראים" (במובן הרחב של הביטוי). הנוסח שבה יהיה מבוסס באופן קפדני על התוצאה המעשית של שיטת המסורה בכתר ארם צובה יחד עם תיעוד מלא. אבל נוסח הפנים שבה לא יציג תמיד את נוסח הכתר באופן מיכני, כי הוא לא מיועד למומחים בתחום המסורה אלא לקוראים בימינו (שמבחינים בין שוא נע לחטף). שיטת העיצוב שבה תשקף אם כן את המגמה הזו בתיעודם אבל באי-סימונם של החטפים באותיות לא גרוניות.‏[44]

מתיגת הזקףעריכה

מתיגת הזקף הקטון תהיה לגמרי על פי שיטת הכתר (ראו לעיל) אף במקומות שהכתר לא קיים. במקומות האלה נציין בתיעוד הנוסח את "מנהג-א" כמקור, הואיל ומדובר על שיטה מובהקת ועקבית, ונציין בצידו גם את כתבי־היד ו/או הדפוסים שיש בהם מתיגה כמו שיטת הכתר באותו מקום.‏[45]

נקודה בוי"ו עיצוריתעריכה

יצויין שלא רק הרב ברויאר אלא גם אהרן דותן הוריד את הנקודה הזו במהדורותיו ע"פ כתי"ל, ולמרות החלטה זו שיבחו אותו מהדירי "מקראות גדולות הכתר" על כך שהוא נשאר נאמן תמיד לכתי"ל. גם במהדורתנו נשמיט את הנקודה הזו שיש בה להסיח את דעתו של הקורא, אבל נביא את גירסת כתב־היד (כתי"א או כתי"ל) בתיעוד הנוסח.

מרכא בתיבת תבירעריכה

במהדורתנו נסמן מרכא בתיבת תביר בעקביות לפי כללי המסורה ובהתאם לשיטת הכתר.‏[46]

שיר השירים: גם בשלושת המקומות המקבילים בשיר השירים שיש בהם אולי מרכא בתיבת תביר למרות משרת הדרגא שלפניו (ב,ז; ג,ה; ח,ד), נסמן מרכא בעקביות בהתאם לחריגים המצויינים בספרות המסורה. וזה למרות שכתי"א ובכתי"ל לא ברור כלל שבכל המקומות האלה כוונת הסופר באמת למרכא ולא לגעיה.‏[47] להשוואה של הנתונים בכתבי־היד בשלושת המקומות ראו כאן.

עקביות במקפיםעריכה

"המקף מורה, כידוע, על כך, שהתיבה שהוא מסומן אחריה אין בה טעם עצמי והיא נקראת בטעמה של התיבה שאחריה."‏[48] אבל מצויים כ-50 מקומות בכתר ארם צובה (מתוך אלפים רבים) שבהם לא רשום מקף לאחר תיבה שראויה לכך (כנראה לא מתוך טעות אלא בגלל שסבר הסופר שאין מקום לטעות, מכיוון שאין סימן טעם במילה וברור לקורא שהיא מוקפת). כמו כן יש סוגים של צירופי תיבות, ובעיקר אלו שבהם יש בתיבה הראשונה געיה אחר הטעם, שבהם מסומן לפעמים מקף אחרי תיבה מוטעמת במשרת.

במהדורתנו המיועדת להיות "תיקון קוראים" נסמן את המקף בעקביות בכל תיבה הראויה לכך, ונוריד מקף בתיבה המוטעמת במשרת, כי שתי התופעות בהחלט יכולות לבלבל את הקורא ולהסיח את דעתו בקריאתו.‏[49] אמנם נציין את הוספתו של המקף או את הסרתו בתיעוד הנוסח.

גרש או גרשיים ותלישא גדולה בתיבה אחתעריכה

בחמש תיבות במקרא יש הטעמה כפולה של תלישא גדולה ושל גרש או גרשיים:‏[50]

  1. בראשית, בראשית (ה,כט): [זֶ֞‍֠ה]*
  2. ויקרא, שמיני (י,ד): [קִ֞‍֠רְב֞‍֠וּ]*
  3. מלכים (מל"ב יז,יג): [שֻׁ֜‍֠בוּ]*
  4. יחזקאל (מח,י): [וּ֝‍֠לְאֵ֝‍֠לֶּה]*
  5. צפניה (ב,טו): [זֹ֞‍֠את]*

תלישא גדולה וגרש או גרשיים מתאימים להיות מפסיקים בתחום שלטונם של פשטא או זרקא (וכך הוא בחמשת הדוגמאות הללו). לפי ברויאר, ההסבר להטעמה הכפולה היא בכך שהיו מסורות חלוקות: "היו שהטעימו גרש, ואחרים הטעימו תלישא גדולה; ומסתבר, שהכריעו להטעים את שניהם כאחד".‏[51]

שיטות הסימון בכתבי־היד ובמהדורות שבדפוס אף הן חלוקות. הכתר השתמר בשתי הדוגמאות האחרונות (מיחזקאל וצפניה) ומתברר שבו הגרש או הגרשיים בא בעקביות באות הראשונה לפני תלישא גדולה, כנראה כדי להורות על הקדמתו בסדר הקריאה.‏[52] ואילו מיד לאחריו באותה אות באה תלישא גדולה, שהרי אות זו היא המקום הראוי לה. וכך נוצר מצב שמסומן גרש או גרשיים שלא בהברה הראויה לטעם. בכתי"ל השיטה זהה אם המקום הראוי לטעם הוא באות הראשונה (1, 3, 5). אבל אם המקום הראוי לטעם באות אחרת (2, 4), אז תלישא גדולה נכתבת במקום הראוי לה באות הראשונה, ואילו גרש או גרשיים בהברה המוטעמת כראוי לו. אמנם באחד משני המקומות מהסוג האחרון (יחזקאל מח,י) יש גרש כפול באות הראשונה ובאות המתאימה להברה הראויה לטעם (וּ֝‍֠לְאֵ֜לֶּה).

במהדורות הדפוס, ובעקבותיהם במהדורות קורן וברויאר, יש הקדמה עקבית של תלישא גדולה בתחילת האות הראשונה, שהרי זה המקום הראוי לה.‏[53] אם המקום הראוי לגרש או גרשיים גם הוא באות הראשונה, אז הוא בא שם באותה אות מיד לאחר תלישא גדולה. ואילו אם מקומו הראוי של גרש או גרשיים באות אחרת, אז כותבים אותו שם (בדומה לכתי"ל).‏[54]

במהדורתנו שמרנו על שיטת הכתר לגבי הסימון הכפול באות הראשונה: גרש או גרשיים לפני תלישא גדולה כדי להורות כי הוא הקודם לקריאה. אמנם בנוסף לכך יש במהדורתנו יישום מלא לשיטת הסימון הכפול של הטעם בהברה המוטעמת, בהתאם למטרתנו להיות "תיקון קוראים". לכן בשתי התיבות שבהן המקום הראוי לטעם אינה באות הראשונה (ויקרא י,ד; יחזקאל מח,י) הוספנו טעמים כפולים גם בהברה המוטעמת.

פרטים בטעמי אמ"תעריכה

הבחנה בין "גלגל" ל"אתנח הפוך"עריכה

בכתר ובכתבי־היד העתיקים, משרת הפזר הוא ה"גלגל", והוא זהה בצורתו למשרת הפזר הגדול בכ"א הספרים ("ירח בן יומו" המשרת ל"קרני פרה"). מספרו ביוניקוד הוא 05AA ("֪").

משרת ה"עולה ויורד" הוא טעם אחר, צורתו כ"אתנח הפוך" בקירוב (וכך כינה אותו ישראל ייבין), ובכתר אין שום טעם כצורתו בכ"א הספרים. אך בכללים המקובלים לטעמי אמ"ת בספרות המאוחרת קבעו שמשרת ה"עולה ויורד" הוא ה"גלגל" דווקא, המשמש גם משרת הפזר.‏[55] מספרו ביוניקוד הוא 05A2 ("֢").

במהדורתנו נשמור כמובן על ההבחנה בין שני הטעמים השונים בדיוק כמו שנעשה בכתר ובכתבי־היד העתיקים. האבחנה ביניהם ייעשה על ידי תבנית שמציגה את התָו המתאים ביוניקוד. אמנם הפונטים הקיימים לא מבחינים היטב בין שני הטעמים בצורתם, אך התבנית עצמה מציינת באופן ברור על איזה טעם מדובר.

שלושת התבניות שנשתמש בהן:

  1. תבנית:ירח בן יומו (בשביל הטעם הנדיר בכ"א הספרים, הזהה בצורתו ל"גלגל" בספרי אמ"ת שהוא המשרת של הפזר); מספרו במערכת היוניקוד: 05AA.
  2. תבנית:גלגל (בשביל המשרת של הפזר בספרי אמ"ת, הזהה ל"ירח בן יומו" בכ"א הספרים); מספרו במערכת היוניקוד: 05AA.
  3. תבנית:אתנח הפוך (בשביל המשרת של "עולה ויורד" בספרי אמ"ת, שיש בו דמיון מסוים לצורתם של "ירח בן יומו" ו"גלגל" אך אינו זהה להם בצורתו); מספרו במערכת היוניקוד: 05A2.

על ידי השימוש בתבניות הללו, יוצא לנו גם תיוג אוטומטי מלא לשלושת הטעמים. בדף של כל תבנית, בצד ימין, יש קישור ל"דפים המקושרים לכאן"; על ידי לחיצה מקבלים בין השאר רשימה מלאה של כל הפסוקים במקרא שבהם מופיע הטעם.

עקביות בסימון "רביע מוגרש" ו"עולה ויורד"עריכה

"רביע מוגרש": במהדורתנו נסמן את נקודת ה"רביע" בטעם "רביע מוגרש" בעקביות לנוחותו של הקורא, כולל בתיבה שטעמה בראשה, למרות שהסימן הזה חסר בתיבות כאלו בדרך כלל בכתי"א. ואמנם במקומות הבודדים שבהם הוא מופיע אף בכתי"א, נציין את העובדה הזאת בתיעוד הנוסח.‏[56]

"עולה ויורד": כאמור לעיל, בכתבי־היד אם התיבה המוטעמת ב"עולה ויורד" טעמה בראשה, והתיבה שלפניה טעמה מלרע (כלומר אם טעמי ה"עולה ויורד" ומשרתו שלפניו סמוכים), מושמט ה"עולה" ומסומן רק ה"יורד". כגון: "לְאֵ֪ל חָ֥י" במקום "לְאֵ֪ל חָ֥֫י" (תהלים מב, ג).‏[57] אבל הצורה המלאה מקובלת בדפוסים הישנים וברוב המהדורות בימינו, והעקביות בה חשובה ביותר ואף קריטית בשביל הפיסוק הנכון של הפסוק, וחסרונו עלול להטעות את הקורא. לכן גם במהדורתנו נסמן בעקביות את שני מרכיבי "עולה ויורד" לנוחותו של הקורא, בהתאם למטרתנו הכללית להיות "תיקון קוראים".‏[58]

עוד פרטים לגבי שיטת מהדורתנו בסימון הטעם "עולה ויורד" בהקשרים מסויימים:

  • עקביות במקפים: "אם העו"י בא בשתי תיבות מוקפות וטעמה של השנייה בראשה, מסומן ה"עולה" בסוף הראשונה, ה"יורד" בשנייה והמקף אינו מסומן, כגון רִגְבֵ֫י נָ֥חַל (איוב כא,לג). בדוגמות מעטות מסומן בא מקף גם בצירופים כאלה, ואלו הן..." (ייבין, מט.1 עמ' 330). במהדורתנו ב"דוגמות מעטות" אלו יושמט סימן המקף בעקביות לנוחותו של הקורא (בדומה למקף בתיבת משרת בכ"א הספרים, שגם לגביו ההכרעה לטובת העקביות בסימון מקפים היא לנוחותו של הקורא במהדורתנו המיועדת להיות "תיקון קוראים").‏[59]
  • "עולה" בהברה הראויה לגעיה קלה: "בשאר התיבות ה"עולה" מסומן בהברה שלפני ה"יורד"... אך אם ההברה השנייה שלפני הטעם פתוחה, היינו: ראויה לגעיה קלה, מסומן ה"עולה" בה, כאילו היה טעם־משנה..." (ייבין, מט.1, עמ' 330-331). במהדורתנו נסמן את טעם ה"עולה" בהברה הראויה לגעיה קלה כמו שהוא בא בה בכתר. אמנם יש בהחלטה זו מחיר קטן בעקביות, אבל יש בה גם יתרון של הדגשת ההברה הראויה לגעיה קלה במקום שייתכן שיש בו משמעות מוזיקלית מובהקת ("כאילו היה טעם משנה"). מה גם שמסרן הכתר טרח במיוחד לתקן את הטעמים במקומות האלה (ראו שם בייבין).‏[60] אבל בתיבות אחרות שבהן ה"עולה" אינו במקומו הקבוע אלא בהברה אחרת והיא איננה ראויה לגעיה, במהדורתנו יופיע הסימן במקומו הקבוע ע"פ הכללים ונעיר על המיקום החריג בהערות הנוסח.

מערכות טעמים כפולות בתורה (עשרת הדברות)עריכה

במהדורתנו הוספנו טבלאות לעשרת הדברות בספר שמות ובספר דברים, המופיעים כנספחים בסוף כל הדפים הרלוונטיים (דפי הפרק והפרשה והספר המלא), כדי להשוות את "הטעם התחתון" ו"הטעם העליון" לפי נוסחאותיהם השונות:‏[61]

למידע מפורט על מערכות הטעמים הכפולות בתורה, ועל הטיפול שעשינו בהן במהדורתנו, ראו בפרק הבא על קביעת הנוסח בתורה.

הטעמים הנדירים בכ"א הספריםעריכה

שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

רוב רובם של טעמי המקרא בכ"א הספרים שכיחים פחות או יותר: יש טעמים שנמצאים בכמעט כל פסוק, יש טעמים שמופיעים לעתים קרובות (לפחות פעם בכמה פסוקים בממוצע), ויש כמה טעמים שמוצאים אותם לעתים קצת יותר רחוקות (בדרך כלל מספר פעמים בפרשה ממוצעת). אמנם יש גם טעמים נדירים ביותר, שאינם מופיעים יותר מפעם אחת או פעמיים בתוך ספר מקראי שלם, ואילו ברוב הספרים שבמקרא הם לא קיימים בכלל.

מרכא כפולה:[62]

  • במדבר, מטות (לב,מב): [וַיִּקְרָ֧א לָ֦הֿ נֹ֖בַח בִּשְׁמֽוֹ׃]

ירח בן יומו ופזר גדול (תמורתו של פזר קטן ונקרא גם קרני פרה):[63]

  • במדבר, מסעי (לה,ה): [וּמַדֹּתֶ֞ם מִח֣וּץ לָעִ֗יר אֶת־פְּאַת־קֵ֣דְמָה אַלְפַּ֪יִם בָּֽאַמָּ֟ה]

שלשלת (תמורתו של הסגול):[64]שלשלת:

עיצוב חדש לחלוקת הפרשותעריכה

לסימון הפרשות (הפתוחות והסתומות) אנחנו משתמשים בתבניות נסיוניות שיאפשרו שינויים אוטומטיים, והאמורות להציג את הטקסט המקראי בצורה המיטבית עבור סביבת האינטרנט:

  • תבנית:פפ מציגה "פרשה פתוחה" בתור פיסקה חדשה לאחר שורה ריקה (כמו שראוי ע"פ הלכה לדעת הרמב"ם, וכמו שמופיע עד היום בספרי תורה תימניים). שיטה זו מתאימה במיוחד לתצוגה ולקריאה במסך המחשב.
  • תבנית:סס מציגה "פרשה סתומה" בתור רווח רחב וברור בתחילת שורה חדשה. שיטה זו מתאימה למה שנהוג בכתבי־היד הטברניים (והיא גם ראויה ע"פ הלכה לדעת הרמב"ם ומופיעה כך בספרי תורה תימניים), והיא גם המתאימה ביותר לתצוגה ולקריאה במסך המחשב.‏[65]

שיטה פשוטה זו לעיצוב פרשות פתוחות וסתומות דומה לְמה שנעשה במהדורות "כתר ירושלים", אולם המדיה החדשה של דף דיגיטלי באינטרנט מכתיב גם הבדלים בביצוע. לגבי שיטת העיצוב ב"כתר ירושלים" כתב הרב ברויאר:

פרשה פתוחה ניכרת במהדורה זו על ידי שורה ריקה הבאה לפניה, ופרשה סתומה מתחילה בדרך כלל לאחר זיח הבא בראש השורה. צורה זו של הפרשות הפתוחות והסתומות נוהגת (במקצת הפרשות) בכתבי היד, והיא מתאימה לפסק הרמב"ם (הלכות ספר תורה פ"ח הלכות א-ב). עיצוב הפרשות בדרך זו התחייב מעיצובה של המהדורה בשלושה טורים ככמנהג הכתר. אולם אין במהדורה סימנים מיוחדים למילוי השורה וליישורה (כמנהג כתבי היד), ועל כן אין השורות מסתיימות בקו ישר. רווח קטן שנותר בסוף השורה אינו נחשב אפוא לרווח של פרשה.

לעומת הטורים הצרים ב"כתר ירושלים" (בדומה לכתבי־היד), במהדורה דיגיטלית באינטרנט השורות ממלאות את כל הרוחב של המסך או את רובו, ויש להן יישור אוטומטי בסוף השורה או רווחים קצרים יחסית לרוחב השורה המלאה (תלוי בברירת המחדל של המשתמש). השורות יכולות להכיל מלים רבות (בפונט קטן) או מעטות (בפונט גדול במיוחד).

לכן אי אפשר להקפיד במהדורה דיגיטלית גמישה (על בסיס של טקסט פשוט) לגבי הכלל של הרמב"ם של רווח "כשיעור תשע אותיות". פרשה פתוחה תתחיל במהדורתנו לאחר רווח של שורה ריקה גם אם יש רק תיבה אחת בשורה האחרונה של הפרשה הקודמת, ופרשה סתומה תתחיל לאחר זיח בשורה חדשה גם אם נשאר מספיק מקום להתחיל אותה לאחר רווח באמצע השורה הקודמת. כך במהדורת "כתר ירושלים" וכך במהדורתנו, ונראה שזוהי הדרך המתאימה למהדורה דיגיטלית המיעודת לקורא וללומד, שאינה מבוססת על כתיבתו הרצופה של הסופר המחשב את הרווחים בסופי השורות בכתיבת ספר תורה (או במילואם בסימנים מיוחדים בכתב־יד של המסורה).

אמנם יש כמובן גם ערך רב לתת אפשרות להצגת הטקסט לפי שיטות הסופרים וספרי התורה, בהקפדה על הרווחים "כשיעור תשע אותיות" בסופי השורות, ואף על צורות הפרשות המקובלות בספרי התורה בימינו (בלי שורות ריקות לפרשה פתוחה, ופרשה סתומה אך ורק באמצע שורה). מי שברצונו להכין מהדורה כזו על בסיס מהדורתנו, כתוספת לפרויקט הזה או כיצירה נגזרת, יבורך.

פסקא באמצע פסוק: כאשר יש רווח של פרשה באמצע פסוק, אנחנו מתייגים את התופעה ע"י תבנית:פסקא באמצע פסוק,‏[66] ובעתיד יש כוונה להכניס את כל הפסוקים הללו לתוך קטגוריה:פסקא באמצע פסוק. לגבי עיצוב הפרשה, לא נשתמש כרגיל בפרשה פתוחה הבאה לאחר שורה ריקה בלבד, או בפרשה סתומה שמתחילה בשורה חדשה לאחר רווח בלבד. במקום זה, יהיה במהדורתנו נסיון לשמור על אופי הפרשה המסויימת (הבאה באמצע פסוק) כפי שהיא מופיעה בכתר (ו/או בכתבי היד הקרובים לו) וגם לעצב את המקרא לפי הסגנון המקומי, כולל השימוש בפרשה פתוחה המתחילה מיד בשורה הבאה ובפרשה סתומה באמצע השורה.‏[67]

עיצוב הפרשות בספרים מסויימים יהיה מיוחד:

  • ספרי אמ"ת (תהלים, משלי, איוב): בשלושת הספרים יהיה עיצוב מיוחד המתאים לצורת השיר. להסבר מפורט ראו להלן בפרק הזה.
  • מגילת אסתר: מגילה זו תופיע בשתי מהדורות מקבילות, בראשונה החלוקה לפרשות תהיה ע"פ כתבי־היד, ובשנייה החלוקה תהיה לפרשות סתומות בלבד כמו שנהוג במגילות אשכנז ע"פ הספר "קסת הסופר". הבסיס לטקסט בשתי המהדורות יהיה אחיד, כדי שלא יהיה צורך בהגהה כפולה.
  • שירת העִתים במגילת קֹהלת ועשרת בני המן במגילת אסתר: בשני המקומות האלה יש בכתבי־היד "מעין צורת השיר" בביצוע מלא ע"י השימוש בפרשות סתומות. במהדורתנו נעצב אותם בנספחים מיוחדים כמו השירים המובהקים בתנ"ך; להסבר מפורט ראו להלן על צורת השיר המובהקת.
  • מגילת איכה: במגילה זו יש פרשות סתומות רבות: באותן קינות שיש בהן כ"ב פסוקים ארוכים על פי סדר הא"ב (כלומר בקינה הראשונה, השנייה והרביעית) יש פרשה סתומה בין כל פסוק ופסוק. ואילו בקינה השלישית, שיש בה שלושה פסוקים קצרים לכל אות בא"ב, בכתי"ל יש פרשה סתומה בין כל קבוצה של שלושה פסוקים שמתחילים באותה אות, ואילו בכתר ארם צובה הייתה פרשה סתומה בין כל פסוק ופסוק. כאן נעצב את חלוקת הפרשות במגילת איכה בדרך מיוחדת, ששומרת עקרונית על החלוקה שהייתה בכתר ארם צובה, אבל גם שומרת בו בזמן הן על ההיגיון שבחלוקת כתי"ל והן על עיצוב יפה שמתאים לסביבת האינטרנט. לגבי הקינה הראשונה, השנייה והרביעית, כל פסוק יפתח בפרשה סתומה רגילה (תבנית:סס) דהיינו לאחר רווח ניכר בתחילת שורה חדשה. ואילו בקינה השלישית כל קבוצה של שלושה פסוקים באותה אות תתחיל כמו כן בשורה חדשה לאחר רווח ע"י אותה תבנית (תבנית:סס), ואילו הפסוק השני והשלישי באותה קבוצה יתחיל לאחר רווח קצר באמצע השורה ע"י תבנית מיוחדת (תבנית:ססס).
  • שמואל, מלכים, עזרא, דברי הימים: בספרים האלה קיים "מעין צורת השיר" במספר פרקים, דהיינו שימוש בפרשות סתומות רבות כדי ליצור אפקט של צורת השיר. השימוש הנפוץ ביותר הוא כדי לבודד פריטים בתוך רשימות שונות. במהדורתנו נעצב את "מעין צורת השיר" ע"י שימוש משולב של תבנית העיצוב הנוספת (תבנית:ססס) בדומה למה שנעשה בקינה השלישית במגילת איכה. להסבר מפורט של "מעין צורת השיר" ראו להלן.

למידע על קביעת נוסח הפרשות במהדורתנו, ראו בפרקים הבאים:

צורת השיר בכ"א הספריםעריכה

בכ"א הספרים (כלומר בכל ספרי המקרא מלבד תהלים ומשלי ואיוב), אפשר להבחין בין שני סוגים בולטים של כתיבה שירית בכתר ארם צובה ובכתבי־היד הטברנים הקרובים אליו:

א. הכתיבה השירית המובהקת: לשירים בולטים יש דרך כתיבה מיוחדת בכתבי־היד המודגשת לעין, דהיינו להפסיק לגמרי את הכתיבה הרגילה של שלושה טורים צרים בכל עמוד, ובמקומה לפרוס את השיר ברוחב של שלושה טורים מלאים בכל העמוד (כך נכתבות בכתר שירת הים ושירת האזינו בתורה, ובנביאים רוב שירת דבורה ושירת דוד), או לפחות ברוחב של שני טורים מלאים (כך נכתבות בכתר רשימת מלכי כנען ותחילת שירת דבורה בנביאים, ושיר של תמיד בספר דברי הימים).

הכתיבה השירית המובהקת נעשית לפי שתי שיטות טכניות שונות, שגם הן בולטות לעין. הראשונה מהווה פיתוח מחושב בכתבי־היד של חלוקת הפרשות הסתומות ברווחים בתוך השורה בכ"א הספרים, והשנייה מהווה פיתוח פחות קפדני של הכתיבה השירית בספרי אמ"ת. הבחנה זו מבוססת על עבודתו של הרב מרדכי ברויאר.‏[68]

  • אריח על גבי לבינה, ולבינה על גבי אריח: צורה זו של כתב המופיע מעל רווח, ורווח המופיע מעל הכתב לסירוגין, נחשבת לחובה בשירת הים ובשירת דבורה. הרווחים בכתיבה השירית הזאת מהווים, כפי שהדגים הרב ברויאר,‏[69] פרשות סתומות שבאות לחלק את היחידות בתוך השיר באופן מלא, וכל הרווחים והתחלת השורות מחושבות מראש בקפדנות.
  • אריח על גבי אריח, ולבינה על גבי לבינה: צורה זו של כתב המופיע מעל כתב בתחילת השורה ובסופו, ורווח המופיע מעל רווח באמצע כל שורה, מהווה פיתוח של שיטת כתיבה אחרת לגמרי, והיא כאמור צורת השיר בספרי אמ"ת.‏[70] באופן זה כתובים שירת "האזינו" בתורה, מלכי כנען ושירת דוד בנביאים, ושיר של תמיד בספר דברי הימים. בצורה זו, הדגים הרב ברויאר, עיקר תפקידו של הרווח הוא לחלק את השורה מתי שאפשר (בשביל היופי), ופחות כדי לחלק את יחידות השיר (ולכן לא בכל שורה יש רווח, ולא כל רווח נמצא במקום ה"נכון" בשורה מבחינת התחביר של הפסוק). בצורה זו יש גם מגמה ניכרת לסיים פסוק, או יחידה בתוך פסוק, בסוף השורה עד כמה שאפשר. מגנה זאת עומדת בניגוד מובהק לכתיבה בכ"א הספרים, שבהם הכתיבה נמשכת ברציפות טבעית מסוף השורה לתחילת השורה הבאה, ורק על ידי הרווחים של הפרשות מציינים סוף עניין. אמנם בכתיבה השירית המובהקת יש פיתוח בולט לצורת אמ"ת על ידי הכתיבה בשורות רחבות. הכתיבה הרחבה מאפשרת לרווחים באמצע השורות להתבצע באופן מובהק ושלם לגמרי, ובנוסף היא גם מאפשרת את חלוקת השורה לפי יחידות בעלות משמעות לפי התחביר, ובמקום ה"נכון", ברוב המכריע של השורות.‏[71]

ב. מעין צורת השיר: יש גם שירים ורשימות שבהם הסופר המשיך את כתיבתו הרגילה בשלושה טורים צרים לכל עמוד, אמנם גם עשה מאמץ מסויים (לפעמים מאמץ מלא ולפעמים פחות מזה) להשתמש ברווחים של פרשות (ובמיוחד ברווחים של פרשות סתומות באמצע השורה) כדי לסדר מלים מקבילות באופן בולט. הדוגמאות המוכרות ביותר לתופעה זו רשימת בני המן במגילת אסתר ושירת העִתים במגילת קֹהלת, שלגביהן יש הלכה מחייבת (עשרת בני המן) ומנהג קבוע אצל הסופרים (שירת העתים). בשתי הדוגמאות הללו שבמגילות, רמת הביצוע לצורת השיר היא מלאה בכתבי־היד, למרות התלוּת בטורים הצרים שבהם המשיך הסופר לכתוב ברציפות (ולא עבר לטורים רחבים).‏[72]

צורת השיר המובהקת (ו"מעין צורת השיר" בביצוע מלא)עריכה

במהדורתנו, כמו שלגבי הטעמים הכפולים בעשרת הדברות הקדשנו נספחים מיוחדים לנוחותו של הקורא (מעבר לרצף הטקסט של המקרא בפרשותיו ובפרקיו), כך נעשה גם במקומות שבהם מופיעה "צורת השיר" המובהקת בעיצוב מיוחד על פי המסורה, וכן לגבי שני ביצועים מלאים של "מעין צורת השיר" שהתקבלו כחובה בהלכה או אצל הסופרים (עשרת בני המן במגילת אסתר ושירת העִתים במגילת קֹהלת). וזה משתי סיבות:

  • לגבי "צורת השיר" המיוחדת במסורת הסופרים לתורה, יש שינויים קלים בין כתבי־היד וספרי התורה השונים, ואין מנהג אחד משותף לכולם. נספח בדף מיוחד המוקדש כולו ל"צורת השיר" בתורה מאפשר לנו את הגמישות להציע לקורא את כל המנהגים החשובים במקביל, ומאפשר לקורא לבחור ביניהם כרצונו.
  • למרות שהיא יפה וחשובה, צורת השיר המובהקת אינה יעילה תמיד בשביל הקורא והלומד, שלפעמים ברצונו לקרוא את הטקסט ברצף או בעיצוב אחֵר או בחלוקה אחרת; העיצוב המיוחד גם מפריע לו להעתיק את הטקסט באופן פשוט לצרכי לימוד.

לכן הקדשנו נספחים במקומות הללו. לשני השירים בתורה (שירת הים ו"האזינו") הנספחים מופיעים בדף נפרד, ושמנו קישור בתוך הדף של פרשת השבוע לדף המיוחד ובחזרה. בנביאים וכתובים הנפסחים מופיעים בסוף הדף של הפרק (או של הספר המלא), גם כן ביחד עם קישורים משני הכיוונים.‏[73] כל נספח מציג את השיר במגוון צורות חשובות ושימושיות לפי האופי המיוחד של אותו שיר (וכולל כתיבה פשוטה בלי עיצוב מיוחד לצורת השיר). צורת השיר שמופיעה ברצף של המקרא היא תמיד הצורה שמופיעה בכתר ארם צובה (או שהופיעה בו ע"פ עדויות מובהקים), והצורות הנוספות באות בנספחים.

תורה:

נביאים וכתובים:

מעין צורת השיר (לא מובהק)עריכה

במקומות הבאים מופיעה בכתבי־היד מעין צורת השיר (אבל לא באופן מובהק בטור רחב), בדרך כלל כדי לבודד את הפריטים השונים בתוך רשימות:

  • ספר שמואל: שמ"א ו', כ'; שמ"ב כ"ג.
  • ספר מלכים: מל"א ד'.
  • ספר עזרא: עזרא ב', י'; נחמיה ג', ז'.
  • ספר דברי־הימים: דה"א י"א, כ"ד, כ"ה,‏[74] כ"ז.‏[75]

צורת השיר במקומות האלה בכתבי־היד נוצרת בדרך כלל על ידי השימוש בפרשות סתומות, כאשר רווח באמצע כל שורה מבדיל בין שני טורים צרים מימין ומשמאל. אבל הביצוע אינו תמיד מושלם ומובהק אפילו בכתר (ופחות ממנו בכתבי־היד הקרובים לו, והשוו לדוגמה את צורת השיר בכתר ובכתבי־היד הקרובים לו בשמ"ב כ"ג), וגם לא בדפוסים בימינו המבוססים עליו (כגון ברויאר ומקראות גדולות הכתר). ואין להתפלא מזה, כי הטורים הצרים ממילא שבכתבי־היד (שלושה טורים בעמוד) מאפשרים ביצוע מלא של תוכנית כזו רק כל עוד שהביטויים בפסוקים חוזרים על אותו מבנה בלי לחרוג (ובדרך כלל יש חריגות). במהדורתנו נעצב את הרשימות בצורה יחסית פשוטה וקלה לקריאה והבנה ע"י שימוש מחושב בשני הסוגים השונים של הפרשה הסתומה (רווח בתחילת שורה חדשה ורווח באמצע השורה), ע"י שתי תבניות שונות: תבנית:סס ותבנית:ססס.

לדוגמה: בעזרא ב' רשימת העולים שמתחילה ב"בני פרעֹש" פותחת בכתר (ע"פ עדותו של קמחי) לאחר רווח בשורה חדשה (תבנית:סס), ושאר הפריטים לאחר רווח באותה שורה (תבנית:ססס); עיצוב זה לא רק מיקל על הקורא, אלא גם דומה מאוד לצורת הכתיבה בכתי"ל (בפסוקים הראשונים שברשימה זו החל מ"בני פרעֹש" בפסוק ג'). גם את רשימת הלויים (החל מפסוק מ') ורשימת הנתינים (החל מפסוק מ"ג ועד המספר הכולל בפסוק נ"ח) התחלנו בשורה חדשה לאחר רווח של פרשה סתומה, ואת שאר הפריטים לאחר רווח בתוך השורה. במקרה של רשימת הנתינים מצאנו גם תנא דמסייע בכתי"ל, שבו מתחיל הרשימה הזו בפרשה פתוחה (שורה חדשה). וכן נעשה לגבי שאר הרשימות: כל הפרשות הפתוחות והסתומות הפורמליות יהיו כמובן על פי הכתר (לפי קמחי), אבל נשנה את צורת הפרשות (במיוחד הסתומות) לפי המבנה של הטקסט ע"י התבניות השונות, וניקח בחשבון לגבי העיצוב הזה גם את צורת חלוקת הפרשות בכתי"ל.

יישור משני הצדדיםעריכה

כדי לעצב נכון את השירים בכ"א הספרים, יש לפעמים צורך ליישר את הטקסט גם מימין וגם משמאל (כלומר שהכתובה תמלא את כל השורה מימין לשמאל בלי רווח לפניה או לאחריה). תכונה זאת מחוייבת בשני מקומות:

התכונה הטכנית הזאת קיימת ב-CSS, והיא נקראת "forced justification" בהגדרה של "distribution" (כלומר יישור של "פיזור" במקום סוף פסקה ביישור לימין כרגיל). אנחנו מיישמים אותו ע"י השימוש בתבנית:מ:יישור-בשני-הצדדים בתחילת השורה או הפסקה, ובתבנית:מ:יישור-בשני-הצדדים-סוף מיד לאחרי הפסקה או השורה.‏[77]

דפי המקרא לצורת השירעריכה

"צורת השיר" במקרא על פי המסורה
שם השיר
וקישור למידע עליו
הדף הראשי של השיר
(כל הצורות)
בסיס לצורת השיר בסיס לשאר הצורות דפי מקרא של השיר
שירת הים שירת הים/טעמים שירת הים/צורת השיר שירת הים/צורות נוספות ספר שמות/טעמים
פרשת בשלח/טעמים
שמות טו/טעמים
שירת האזינו שירת האזינו/טעמים שירת האזינו/צורת השיר שירת האזינו/צורות נוספות ספר דברים/טעמים
פרשת האזינו/טעמים
דברים לב/טעמים
מלכי כנען מלכי כנען/טעמים מלכי כנען/צורת השיר מלכי כנען/צורות נוספות ספר יהושע/טעמים
יהושע יב/טעמים
שירת דבורה שירת דבורה/טעמים שירת דבורה/צורת השיר שירת דבורה/צורות נוספות ספר שופטים/טעמים
שופטים ה/טעמים
שירת דוד שירת דוד/טעמים שירת דוד/צורת השיר שירת דוד/צורות נוספות ספר שמואל/טעמים
שמואל ב כב/טעמים
שירת העִתים שירת העתים/טעמים שירת העתים/צורת השיר שירת העתים/צורות נוספות מגילת קהלת/טעמים
קהלת ג/טעמים
עשרת בני המן עשרת בני המן/טעמים עשרת בני המן/צורת השיר עשרת בני המן/צורות נוספות מגילת אסתר (פרשות בכתר)/טעמים
מגילת אסתר (פרשות סתומות)/טעמים
אסתר ט/טעמים
שירת אסף שירת אסף/טעמים שירת אסף/צורת השיר שירת אסף/צורות נוספות ספר דברי הימים/טעמים
דברי הימים א טז/טעמים

צורת השיר בספרי אמ"תעריכה

מנהג הסופרים מול מנהג הדפוסיםעריכה

מנהג הסופרים בכתבי־היד: צורת הכתיבה הייתה שונה בספרי אמ"ת (תהלים, משלי, איוב) משאר כ"א ספרי המקרא בעידן כתבי־היד. בכ"א הספרים הכתיבה הייתה רצופה: כשלא נשאר לו מספיק רווח בשביל המילה הבאה, המשיך הסופר את כתיבתו בשורה הבאה. השורות באו בתוך טורים צרים (שלושה טורים בכל עמוד) ולכן היו קצרות, כך שגם לעינו של הקורא היה נוח לעבור מסוף שורה אחת לתחילת השורה הבאה. כתיבה רצופה זו נקטעה בכ"א הספרים רק בשביל הרווחים של חלוקת הפרשות (ומבקומות מיוחדים גם בשביל שירים מובהקים, כגון שירת הים או שירת האזינו).

הטורים בספרי אמ"ת רחבים יותר (שניים לעמוד). והכתיבה בהם אינה רצופה לגמרי, כי בדרך כלל יש רווח בתוך רוב השורות, כך שבמבט ראשון נראה כאילו כל טור מחולק בתוכו לטור פנימי ימני ולטור פנימי שמאלי.

אמנם עיצוב הרווחים בספרי אמ"ת אינו ממש מתוכנן להיות באמצע כל שורה (כמו שהוא בשירים המובהקים בכ"א הספרים כגון שירת האזינו או שירת דוד) אלא מהווה חלק מכתיבתו הרצופה של הסופר. אם בתוך השורה מתחילה מחשבה חדשה הראויה להפסקה קלה (כגון תחילת פסוק או יחידה מובהקת בתוך הפסוק, שהאחרונה באה בדרך כלל אחרי הטעמים המפסיקים מדרגה ראשונה: "עולה ויורד" ו"אתנח"), אז ייתכן מאוד שהסופר ישאיר לפניו רווח. אבל אין מאמץ מצדו של הסופר להתאים את מיקומו של הרווח, כדי שהוא יופיע במקביל לרווחים בשורות למעלה ממנו או מתחתיו. וכך הרווחים עצמם הופכים לחלק מכתיבתו הרצופה של הסופר, המשאיר רווחים תוך כדי הילוכו בלי לכוון את מיקומם מראש.

לעתים קרובות ניכרת מגמה של הסופר להשאיר רווח כדי לסיים את הפסוק (או יחידה בתוך הפסוק) בסוף השורה, וכך יתחיל הפסוק הבא (או היחידה הבאה) בראש השורה הבאה. אבל גם זה קורה רק כאשר הכתיבה הרצופה מאפשרת אותו בלי מאמץ מיוחד. ופעמים רבות זה לא קורה בכלל: אין רווח במקום בולט שראוי להפסקה בתוך השורה, או שאין מאמץ כלל לסיים את הפסוק (או את היחידה) בסוף השורה, וכתיבתו נמשכת בתחילת השורה הבאה. ולפעמים דווקא יש רווח במקום שאין בו תחילת יחידה חדשה מובהקת, והוא אינו בא לאחר טעם מפסיק מהדרגה הראשונה, או יש רווח במקום שאולי יכול להיחשב כיחידה חדשה אבל בניגוד לדעתם של בעלי הטעמים.‏[78]

לכן ברור לגמרי שמדובר על מנהג של רשות, והסופר הוא שהחליט להשאיר רווחים במקומות שנראו לו מתאימים לכך בעת כתיבתו.

ספרי אמ"ת בדפוסים: צורת כתיבה זו של ספרי אמ"ת נהגה בתקופת כתבי־היד, בכתר ארם צובה ובשאר כתבי־היד הטברנים, וגם בכתבי־היד בספרד. צורת הכתיבה לא נחשבה לחובה בפרטיה, אלא כמנהג סופרים ברמה הכללית: בביצוע הניח כל סופר את הרווחים לפי בחירתו. אמנם התמונה הכללית השתנתה בעידן הדפוס, כאשר כמעט כל המהדורות של ספרי אמ"ת שיצאו לאור, מהראשונים שבהן ועד הדור האחרון, הזניחו לגמרי את מנהג הסופרים לעיצוב השירי של ספרי אמ"ת. במקום זה נדפסו הפסוקים בספרי אמ"ת ברציפות פשוטה כמו בשאר כ"א ספרי המקרא. ב"מנחת שי" אנחנו מוצאים נימוק מפורש לזניחת מנהג הסופרים על ידי המדפיסים (סוף דברי הפתיחה לספר תהלים):

אמרו במסכת סופרים שאף על פי שלא נתנו חכמים שיעור לשירת דוד בשמואל ותהלים, מכל מקום לבלר מובהק מרצפן באותיות‏[79] בראש וסוף, וכן תהלים כולו ואיוב ומשלי. וכך היו נוהגים הקדמונים. וכן כתב ר"י ב"השותפים" דמשום הכי כתבו איוב בהדי תהלים ומשלי, לפי שהוא מענין אחד: כתבום מעין שירה, ומקראות קצרים, וניגון אחר. ולפי שאין בזה הידור מצוה כלל, שאין כל הפסוקים שווים, ופעמים רבות נכנס אחד מהם בגבול חברו ומבלבל הקריאה לקורא בהם, ותכבד המלאכה על המדפיסים – על כן בחרתי למשוך ידי מזה, ושלא לעשות הפרש בין אלו ובין שאר כתבי הקודש. כי הכל הולך אחר כוונת הלב, ורחמנא ליבא בעי. בריך רחמנא דסייען מריש ועד כאן, והוא יסייע יתן על מה דאשתאר.

הנימוק בדברי "מנחת שי" הוא כפול: קודם כל אין הידור אמיתי במנהגי הכתיבה של הסופרים, כי שיטה זו לא הצליחה לעצב את ספרי אמ"ת בדרך שמבליטה את מבנה הפסוקים באופן ברור לטובתו של הקורא. ובנוסף המאמץ הזה (לשווא!) מקשה מאוד על המדפיסים. תיאור זה של בעל ה"מנחת שי", שנמנע להדפיס את ספרי אמ"ת ברווחים, נכון באופן כללי לגבי רוב עידן הדפוס. רק בדור האחרון התחילה מגמה זו להשתנות, כאשר יצאו לאור כמה מהדורות חשובות של המקרא, מדויקות לפי כתבי־היד הקדומים, שבהן קיבלו ספרי אמ"ת עיצוב שירי מובהק מתוך נסיון להחזיר עטרה ליושנה.

מהדורות שיצאו בדור האחרוןעריכה

מהדורתו הראשונה של הרב ברויאר: הראשונה הייתה מהדורתו הראשונה של הרב מרדכי ברויאר (כרך כתובים יצא לאור ע"י מוסד הרב קוק, תשמ"ב). במהדורה זו כל פסוק באורך רגיל של שתי יחידות ממוצעות מהווה שורה אחת, ובין שתי היחידות יש רווח לאחר הטעם המפסיק (לרוב אתנח). ואילו פסוקים ארוכים יותר ו/או מורכבים יותר מחולקים לשתי שורות (כאשר החלוקה באה לאחר הטעם המפסיק הגדול ביותר בכוחו), וכל אחת משתי השורות מתחלקת אף היא לשניים על ידי רווח הבא לאחר הטעם המפסיק הגדול שבשורה. אין במהדורה זו מאמץ לארגן את הטקסט לטור ימני מול טור שמאלי (דבר שהוא כרוך במאמץ רב של המהדיר), אלא כל פסוק (או חצי פסוק) מתחיל בתחילת השורה ומסתיים בלי יישור בצד השמאלי. במהדורה הדיגיטלית של מכון ממרא (שיצא לאור בשנת תשנ"ח) העיצוב של פסוקי אמ"ת זהה כמעט לגמרי למהדורתו הראשונה של ברויאר.

מבחינת הרווח הבא בתוך רצף הקלדת הטקסט בלי לחשב את מיקומו המדויק, דומה מהדורתו של הרב ברויאר לדמותם של כתבי־היד. אמנם בכך מסתיים הדמיון, כי בכתבי־היד יש יישור לצד שמאל (וכך נוצר מראית עין של שני טורים פנימיים בימין ובשמאל), ולא כל פסוק מתחיל בראש שורה. בנוסף לכך, העקביות הגמורה בסימון הרווחים לאחר הטעם המפסיק הגדול שבכל שורה, מה שמחלק כל פסוק בהכרח לשתי יחידות או לארבעה יחידות – חסרה בכתבי־היד. יושם לב שהרוב המכריע של הפסוקים בספרי אמ"ת מתחלקים בטבעיות (ע"פ הטעמים ולפי העניין) לשתיים או לשלוש יחידות מובהקות, אבל לא לארבע! ומפני זה נאלץ הרב ברויאר ע"פ שיטתו לחלק את אחת מהשורות שבפסוקים הארוכים לשתי תת-יחידות, ולשים ביניהן רווח במקום שלא היינו מצפים למצוא רווח בכתבי־היד.

מהדורות "כתר ירושלים" ו"מקראות גדולות הכתר": בשנת תש"ס יצאה לאור מהדורתו השלישית של הרב ברויאר ("כתר ירושלים"), ובו חידוש מרשים בהדפסת פסוקי אמ"ת: השורות שבמהדורה זו פרוסות לכל אורך הדף, והטקסט מיושר בצד ימין ובצד שמאל עם רווח באמצע, כדי ליצור שתי טורים פנימיים מובהקים. מעט אחר כך בשנת תשס"ג יצאו לאור שני כרכי "תהלים" בסדרת "מקראות גדולות הכתר", ובהם צורת ההדפסה של פסוקי אמ"ת זהה כמעט לגמרי לזו של "כתר ירושלים". דברי המבוא הקצרים שכתב העורך לכרך תהלים במג"ה יפים כדי לתאר את צורת השירה ואת הנימוקים לה בשתי המהדורות הדומות כאחת:

בכתבי היד המקראיים של ימי הביניים נכתבים מזמורי תהלים (וכן הספרים משלי ואיוב) באופן שיהא ניכר בצורתם כי שירה הם. הצורה המקובלת היא שורות עם רווח באמצען. אין כתבי היד מעידים על מסורת סופרים מחייבת כלשהי באשר למיקום המדויק של הרווח... [הסופר] החליט דרך הילוכו, בהתאם ליחס שבין רוחב השורה לצפיפות הטקסט. ואף על פי שכללים מחייבים אין כאן, ניכרת השתדלות למקם את הרווח בכל שורה באופן שיקל על הקריאה ככל האפשר, דהיינו: לפי דירוג ההפסק שבין הטעמים; ברם בשל רוחבן המוגבל של השורות לא תמיד עולה הדבר בידי הסופר.
רוח השורות במהדורתנו מאפשר לנו לבצע את כוונתו של סופר ה'כתר' בצורה טובה יותר, ולמקם את הרווח בכל שורה במקום שנוח ביותר מבחינתו של הקורא. ברובם המכריע של הפסוקים קיימת במהדורתנו זהות בין השורה לפסוק: סוף השורה גם סוף הפסוק, והרווח ממוקם לאחר המפסיק החזק ביותר שבתוך הפסוק (בדרך כלל 'עולה ויורד' או 'אתנח'). רק כאשר אורך הפסוק גדול מאורך השורה, מתבצעת חלוקה נוספת לפי המפסיקים המתאימים.

מבחינת עצם הרווח הבא בתוך השורה לפני יחידה חדשה, דומות מהדורות "כתר ירושלים" ו"מקראות גדולות הכתר" לדמותם של כתבי־היד. אמנם בכך מסתיים הדמיון, כי בכתבי־היד הרווח הוא קטן בדרך כלל. ואילו בשתי המהדורות הללו הוא יכול להיות גדול מאוד: בפסוקים יחסית קצרים, בגלל הרוחב המוגזם של השורות, הוא יכול להיות ארוך אף יותר מהפסוק עצמו! לעומת זאת, הרווחים שבכתבי־היד אינם מקשים על עינו של הקורא מלקרוא ברציפות מתיבה לתיבה ומשורה לשורה. ייתכן שלא רק סיבות כלכליות מנעו מהסופרים לכתוב את פסוקי אמ"ת לאורך כל הדף בשביל כל פסוק, אלא גם אי-הנעימות לכתוב ולקרוא את הפסוקים בדרך זו. בנוסף לכך, העקביות הגמורה בסימון רווח אחד לאחר הטעם המפסיק הגדול ביותר בכל פסוק – חסרה כאמור בכתבי־היד. ובגלל שיש רק רווח אחד בלבד בתוך הרוחב הגדול של השורה – חסרים רווחים רבים, וכך נוצרים גושים ארוכים של טקסט בתוך השורה הרחבה. זה לא נוח לקורא, וגם אין בזה דמיון הכרחי לכתבי־היד.

תהלים מהדורת "סימנים": הנסיון היחיד לחקות ממש את עיצוב השורות כפי שהם מופיעים בכתר ארם צובה, לפחות באופן כללי, היה בספר תהלים מיוחד בעיצובו שיצא במהדורת "סימנים" (פלדהיים, תשס"ב). לפי המבוא בראש המהדורה המתארת את מעלותיה, היא מנסה להציג את "העימוד המקורי":

ראש וראשונה למעלות החשובות שהוספנו במהדורה, היא צורת העימוד בשני טורים כמו שמוזכר במסכת סופרים ריש פרק י"ג: "אבל בשירות דוד שבשמואל [ו]בתילים לא נתנו חכמים שיעור, אבל לבלר מובהק מרצפון בפתיחות באתנחייתא וסופי פסוקי; וכן תילים כולו, ואיוב ומשלי". דהיינו, לבד מציון מפרשיות פתוחות וסתומות שנמסרו בתחילת כל מזמור ובסופו, לא נתנו חכמים דרך לחלוקת שני הטורים, אלא שכל סופר מובהק מרצפן [מלשון רצף] ומסדר הטורים לפי הענין כלומר לפי פיסוק טעמים במזמור, כמו: באתנחת֑א ובסוף־פסֽוק׃ ועוד, כמו שמצינו בכתבי יד עתיקים ובתנ"ך כתר "ארם צובה" התואמים להפליא את המסורות המדויקות.
ניצול הרווח בין שני הטורים: לבד מהדר יְפִי צורת העימוד, הנה מצאנו בצורה זו של שני הטורים "כלי" רב תכליתי לעריכת ספר התהלים ב"פיסוק הטעמים" – להבנת המזמורים, מה שלא השיגה ידינו זולתו. הכלל בעבודת העימוד היה – לנצל את הרוחים בין טור לחברו או בין שורה לשורה שאחריה, לפיסוק להבנה הנכונה, או להפריד בין שתי מלות שאינן נקשרות בענין אחד. וכן לרמוז על אופן קריאה במקצב שירתי בין שני חלקי הפסוק.
ברם, היו הרבה מקומות שאולצנו לשנות מצורת העימוד הנמצאת בתנ"ך "ארם צובה" למטרת הפיסוק הנכון...

במהדורה זו סוף שורה אינו בהכרח סוף פסוק, או אפילו סוף יחידה בתוך הפסוק, כי לעתים קרובות נמשכת רציפות הכתיבה מסוף השורה אל תוך השורה הבאה. יש בה שימוש ברווח כמעט בכל שורה כאמצעי מתוחכם להבהרת תחביר הפסוק, אבל לצורך זה יש בשורות רבות רווח שאינו בא לאחר אתנח או "עולה ויורד" דווקא. בנוסף היא משתמשת בדפים רחבים במיוחד, כך שהרווחים בשורותיה גדולים בדרך כלל מהרווחים בכתר.

מהדורה זו היא הכי קרובה בצורתה הכללית לצורת הכתיבה בכתר, ובהרבה מקומות היא ממש מעתיקה את עיצוב השורות בדיוק כמו שהן בכתר. אולם אף בה לא נעשה נסיון שלם להעתיק בכל מקום את עיצוב השורות וחלוקתן מהכתר.

תנ"ך מהדורת "סימנים": גם בתנ"ך השלם שיצא לאור אחר כך ע"י אותו מכון סימנים (פלדהיים, תשס"ד) יש עיצוב מיוחד לפסוקי אמ"ת, אמנם הוא שונה מהעיצוב שהיה בכרך תהלים שיצא לאור קודם לכן. כמו במהדורות "כתר ירושלים" ו"מקראות גדולות הכתר" ו"תהלים סימנים", גם בתנ"ך הזה נדפסו ספרי אמ"ת בשני טורים לימין ולשמאל לאורך כל הדף. אבל שונה מהמהדורות הקודמות, רוחב הדף במהדורת סימנים הוא רגיל, וגם כמות הטקסט בטורים מימין ומשמאל בינונית (כ-4 מלים בממוצע). ולכן גם הרווח באצמע שורה ממוצעת ניכר מאוד, אמנם בדרך כלל הוא אינו גדול באופן קיצוני ביחס לטקסט שבאותה שורה. רוחב הדף הבינוני (והתוצאות היוצאות ממנה) גורמות למהדורה זו להיות דומה במקצת לטורים שבכתבי־היד.

פסוק אמ"ת טיפוסי שיש בו שתי יחידות מובהקות, וכל אחת מהן באורך ממוצע, יופיע במהדורה זו בשורה אחת (בדרך כלל יחידה לימין ויחידה לשמאל). אבל במהדורה זו לקחו בחשבון, בניגוד למהדורות "כתר ירושלים" ו"מקראות גדולות הכתר", את העובדה הפשוטה שפסוקים רבים בספרי אמ"ת נחלקים לא לשתי יחידות מובהקות אלא למספר אי-זוגי של יחידות (בדרך כלל שלוש). במקרה כזה הפסוק יכול להתחיל בטור הימני ליחידה הראשונה, להמשיך בטור השמאלי ליחידה השנייה, ולהסתיים שוב בטור הימני ליחידה השלישית, כאשר הפסוק הבא יתחיל אם כן בצד שמאל דווקא. אפשרות כזו נמנעה בשיטתיות ב"כתר ירושלים" ומג"ה, שבהם איפשרו לפסוק להתחלק אך ורק למספר זוגי של יחידות (כמעט תמיד שתיים), גם כאשר חלוקה זוגית כזו מלאכותית לגמרי ובניגוד לפיסוק הטבעי של הטעמים (כגון פסוקים רבים שיש בהם "עולה ויורד" וגם אתנח). בכך נאמנה מהדורת סימנים למנהג כתבי־היד, שבהם יכול להיות רווח לאחר כל יחידה מובהקת, ואין הרווחים מוגבלים ע"פ קביעה מלאכותית של מספרים זוגיים.

מהדורת סימנים מתחשבת גם באורך היחידה שבפסוקי אמ"ת, ואם היחידה ארוכה מאוד (בדרך כלל כ-6 תיבות או יותר) אז היא מתחלקת לשניים אף במקומות שאין בהם טעם מפסיק מדרגה ראשונה (וגם בזה דומה מהדורה זו לכתבי־היד). יצויין בנוסף שבסוף מזמור או בסוף פרשה יש בדרך כלל נסיון בהמהדורה זו לסיים בטור השמאלי וכך למלא את השורה האחרונה; אבל זה לא תמיד קורה, ולפעמים הפרשה מסתיימת דווקא בטור הימני. וגם בזה דומה מהדורה זו למציאות הנשפקת בכתבי־היד ולמנהג הסופרים.

לסיכום אפשר לומר שמכל הנסיונות להציג את ספרי אמ"ת בשני טורים, מהדורת סימנים היא המוצלחת ביותר לגבי ההתחשבות במבנה האמיתי של הפסוק ובפיסוק הטעמים, והיא גם הקרובה ביותר לצורת הכתיבה שבכתבי־היד ולמנהגי הסופרים. שיטת עיצוב השורות לפסוקי אמ"ת שבמהדורה זו הופכת אותה ליפה מאוד מבחינה אסתטית, וגם לנוחה בדרך כלל לשימוש עבור הקורא.

אמנם יש חסרונות מסויימים בשימוש בה: לפעמים הפסוקים שמתחילים בצד שמאל, והיחידות הקצת-ארוכות ואפילו קצרות שמתחלקות לשניים, יכולים להסיח את דעתו של הקורא וגם למנוע ממנו לראות במבט מהיר את המבנה של הפסוק השלם. כלומר: גם במהדורה יפה זו לא מצאו פתרון מספיק לאותה בעייה שכבר צויינה ב"מנחת שי" לפני מאות שנים: "אין בזה הידור מצוה כלל, שאין כל הפסוקים שווים, ופעמים רבות נכנס אחד מהם בגבול חברו ומבלבל הקריאה לקורא בהם...". ובאופן עקרוני צריך גם להדגיש שעצם החישוב המדויק מראש במהדורה זו ובכל המהדורות החדשות, ועצם ההקפדה בכולן על שיטתיות גמורה – כל אלה זרים הם למציאות המשתקפת בכתבי־היד, ולמנהג הסופרים להשאיר את הרווחים תוך כדי הילוכם, כעניין של רשות ולא של חובה.

עיצוב פסוקי אמ"ת במהדורתנו: הנימוקיםעריכה

התיאור של המהדורות השונות מיועד להראות שאי אפשר לקחת מנהג של כתיבה שהתבצע באופן אקראי, ובתנאי כתיבה מסויימים מאוד, לנסות ליישם אותו בשיטתיות גמורה בתוך סביבה של הקלדה דיגיטלית ובתנאים שונים לגמרי של גודל הדף, ועוד לטעון בנוסף שיש בכך יישום מקסימלי למגמתם של הסופרים בכתבי־הים. לכל היותר ניתן לטעון שיש בכך יישום מלא של מרכיבים מסויימים בתוך מגמתם של הסופרים (ותמיד על חשבונם של מרכיבים אחרים). אמנם אף יישום לא יהיה – וגם לא יכול להיות – זהה למגמת כתבי־היד באופן שלם.

לכן מי שרוצה לפעול בשיטתיות גמורה בעיצוב השורות של ספרי אמ"ת, חייב לבחור בין שתי אופציות:

  • הדרך הראשונה היא לוותר לגמרי על עיצוב מיוחד של השורות בספרי אמ"ת, ולהדפיס את הטקסט ברצף הטבעי משורה לשורה בלי שום חישובים מיוחדים של מקום ורווחים, בדיוק כמו שמדפיסים את הספרים בשאר כל התנ"ך. בדרך זו הלכו בפועל רוב רובם של הדפוסים עד ימינו.‏[80]
  • הדרך השנייה היא להגדיר שיטת עיצוב עקבית שמתאימה לאופי המיוחד של פסוקי אמ"ת, וכך לבנות מהדורה המיועדת לקורא וללומד, כדי להקל עליו בתפיסת מבנה הפסוקים בספרי אמ"ת. אבל חייבת מהדורה כזאת להודיע באופן ברור שאין בה יישום של המנהג בכתבי־היד.

במהדורתנו בחרנו באפשרות השנייה, כי היא המתאימה למגמתנו להיות "תיקון קוראים". שהרי פסוקי אמ"ת שונים במהותם מפסוקי רוב המקרא, ולכן הם זכו לקבל מהסופרים צורה ייחודית, שהרי מצד אופיים וסגנונם הם באמת דורשים עיצוב מיוחד: צורה כתיבה המובדדת הן את הפסוק השלם, והן ואת היחידות המובהקות בתוך כל פסוק.

לכן אי אפשר לוותר על עיצוב מיוחד בשביל פסוקי אמ"ת מצד אחד. אבל מצד שני כל שיטה המיוסדת על הבחנה זוגית בין טור ימין לטור שמאל אינה יכולה להיות מספקת, בין אם מדובר על צורת הכתיבה של הסופרים בימי הביניים, ובין אם מדובר על המהדורות החדשות המשתדלות – כל אחת בדרכה, ובמידת הצלחה מסויימת – ליישם את השיטה העתיקה בכלים מודרניים. כל השיטות חסרות ובלתי-מספיקות מסיבה פשוטה: העיצוב הזוגי אינו מסוגל באופן עקרוני לתת מענה סביר עבור אותם פסוקים (רבים) שאינם מתחלקים לשתי יחידות מובהקות וממוצעות באורכן. את המציאות הזו בדיוק תיאר ה"מנחת שי": "שאין כל הפסוקים שווים, ופעמים רבות נכנס אחד מהם בגבול חברו...".

בדברי הפתיחה שלו לכרך תהלים, טען העורך של "מקראות גדולות הכתר" שהדבר שמנע מהסופרים לבצע את תוכניתם באופן מלא היה רוחב הדף, וגם הרב ברויאר כתב דברים דומים. אבל צריך לקחת בחשבון שהאפשרות לפרוס את הפסוקים לאורך כל הדף (במקום לחלק את הדף לשני טורים) הייתה קיימת גם עבור הסופרים בימי הביניים. לכן במקום להאשים את רוחב הדף, ניתן להציע אפשרות אחרת: מה שהגביל את הסופרים מלתת הבלטה מספקת לפסוקי אמ"ת, וליחידות בתוך הפסוקים, היה דווקא הצורך למלא את רוב השורה. אילו כל פסוק (או כל יחידה מובהקת בתוך פסוק) היה יכול לבוא בתחילת שורה חדשה, אף אם היה נשאר רווח גדול מאוד בסוף השורה הקודמת, אז כל הבעייה הייתה מגיעה באופן פשוט אל פתרונה המלא. אבל ברור לגמרי שכתיבה רווחת כזו (שהיה גורם לספרי אמ"ת להתפרס על מספר גדול פי כמה של דפים!) פשוט לא הייתה כדאית.

נראה אם כן ש"יישום מלא" למגמת הסופרים יכול להיות דווקא הכתיבה לפי שורות, כלומר יחידה פשוטה אחת בשורה קצרה. שהרי לגבי החלוקה לשורות בספרי אמ"ת "לא נתנו חכמים שיעור", ובעיקרן הן יכולות להיות שורות קצרות. וגם הנוהג של "לבלר מוהבק" שהוא "מרצף" את ספרי אמ"ת ב"פתיחות" לאחר אתנחתא וסוף פסוק‏[81] הוא עניין של רשות לגמרי: מותר לו להניח רווחים, ומשתמע מלשון הברייתא שגם ראוי לו לעשות כך לפי כשרונו. אבל אין חובה עליו שיניח רווחים, ועל אחת כמה וכמה שאין חובה לעשות כן למי שאינו "לבלר מובהק". ואם כן גם אין שום חובה שתהיה מראית עין של שני טורים פנימיים (כתוצאה מאותם רווחים). וכאמור כמעט כל הדפוסים במשך הדורות הדפיסו את ספרי אמ"ת לפי הרצף הפשוט בלי רווחים.

בנוסף, יש בשיטה זו פתרון מלא לבעייה שהציג ה"מנחת שי": "אין בזה הידור מצוה כלל, שאין כל הפסוקים שווים, ופעמים רבות נכנס אחד מהם בגבול חברו ומבלבל הקריאה לקורא בהם...". דווקא שיטת הכתיבה לפי שורות מסוגלת להתמודד בהצלחה בפסוקים שווים ושאינם שווים, ולכן במקום לבלבל את הקורא היא מצליחה להבליט היטב את הפסוק הבודד כיחידה, ואת המבנה הפנימי של הפסוק לפי תת-היחידות שבתוכו. התוצאה מהווה גם "הידור מצוָה" של ממש, וגם כלי יעיל בשביל הקורא והלומד. מכיוון שמהדורתנו מיועדת להיות "תיקון קוראים", לכן שיטת הכתיבה לפי שורות מתאימה לנו ביותר מכל הבחינות.

לסיכום, האם הכתיבה לפי שורות תואמת את מנהג הסופרים? אפשר לטעון שהיא כן מתאימה מבחינה עקרונית ופורמלית. אבל מבחינה ויזואלית מדובר על חידוש שאין כדוגמתו בכתבי־היד הטברנים, והרושם הכללי הוא של עיצוב שונה לגמרי בסגנונו וביופיו, לעומת כל יישום המיוסד על רווחים או טורים מקבילים. לכן לא ראוי להציג אותה כהמשך של המסורת הסופרים, אלא בתור פיתוח לטובתו של הקורא, והמיועד ליישום ב"תיקון קוראים" בלבד.

רק מהדורות מעטות בעבר עיצבו את פסוקי אמ"ת בחלוקה לשורות עבור כל יחידה מובהקת בפסוק. ביניהם ראוי להזכיר את מהדורת גינצבורג ואת תנ"ך לעם. מהדורת גינצבורג יצאה לאור לראשונה בשנת 1894 ובספרי אמ"ת יש בו חלוקה פשוטה לשורות (בלי הזחה) כגון בדוגמה כאן. במהדורה השנייה יש הזחה, ולרוב היא קבועה בכל שורה שנייה. כרך כתובים של המהדורה השנייה יצאה לאור לאחר מותו, והכרך עדיין אינו בנחלת הכלל לפי חוקי ארה"ב, אמנם ספר תהלים כבר יצא קודם לכן, ואפשר לראות את ההזחה בכל שורה שנייה כגון בדוגמה כאן.‏[82] במהדורות גינצבורג השורות נחלקו בקפדנות יחסית לפי פיסוק הטעמים. בתנ"ך לעם (תשל"ד) אין טעמים וגם אין הזחה.

השימוש בהזחה בתחילת כל שורה שנייה היטיב מבחינת היופי במהדורת גינצבורג, אמנם בגלל שהיא בדרך כלל בשתי רמות בלבד (בלי הזחה ועם הזחה), לכן אין בה התאמה מלאה לצרכים של פיסוק הטעמים (כמו שחסרה התאמה מלאה בחלוקה לשני טורים פנימיים ומאותה סיבה בדיוק). פסוקים מתחילים לפעמים בלי הזחה ולפעמים לאחר הזחה (כגון לאחר פסוק שהיו בו שלוש יחידות מובהקות); זה יפה אבל זה לא מטיב עם הקורא ולא תורם להבנתו.

עיצוב פסוקי אמ"ת במהדורתנו: היישום בפועלעריכה

במהדורתנו השתמשנו בשלוש רמות של הבחנה: בלי הזחה, הזחה, והזחה כפולה. ע"י השיטה הפשוטה הזו אפשר לתת מענה אסתטי ועקבי לכל האפשרויות בפסוקי אמ"ת. עכשיו נסביר את העקרונות ונביא דוגמאות טיפוסיות של היישום.

ברוב המכריע של הפסוקים בספרי אמ"ת (כ-90% או יותר) יש שתי יחידות מובהקות, כל אחת מהן בעלת אורך ממוצע (בדרך כלל כ-3 עד 6 תיבות), והפסוק מחולק באמצע בטעם המפסיק "אתנח".‏[83] פסוקים מהסוג הזה מחולקים במהדורתנו לשתי שורות, בשתי דרגות של הזחה: הראשונה בלי הזחה (דרגה ראשונה), השנייה לאחר הזחה רגילה (דרגה שנייה).‏[84] כגון (משלי לא י):

אֵֽשֶׁת־חַ֭יִל מִ֣י יִמְצָ֑א
  וְרָחֹ֖ק מִפְּנִינִ֣ים מִכְרָֽהּ׃

או כגון (משלי ל ה):

כׇּל־אִמְרַ֣ת אֱל֣וֹהַּ צְרוּפָ֑ה
  מָגֵ֥ן ה֗֝וּא לַחֹסִ֥ים בּֽוֹ׃

פסוקים קצרים הנחלקים לשתי יחידות, ולאחר מקום החלוקה נשארו רק שתי תיבות קצרות או תיבה אחת ארוכה, נחלקים ע"י "רביע" במקום "אתנח".‏[85] גם פסוקים כגון אלה מחולקים במהדורתנו לשתי שורות, בשתי דרגות של הזחה. כגון (תהלים קיט ב):

אַ֭שְׁרֵי נֹצְרֵ֥י עֵדֹתָ֗יו
  בְּכׇל־לֵ֥ב יִדְרְשֽׁוּהוּ׃

ולפעמים מקום החלוקה ב"אתנח" שולט על תיבה אחת בלבד (במקרים רבים הראשונה בפסוק), וטעם האתנח מתחלף בתמורתו "פזר". כגון (משלי א י):

בְּנִ֡י
  אִם־יְפַתּ֥וּךָ חַ֝טָּאִ֗ים אַל־תֹּבֵֽא׃

פסוקים רבים בספרי אמ"ת מתחלקים לשלוש יחידות מובהקות, כאשר הפיסוק החזק ביותר מוטעם ב"עולה ויורד", ולשמאלו נותרים עוד שתי יחידות המחולקות ב"אתנח". ברבים אחרים נחלק הפסוק לשלוש יחידות על ידי "רביע גדול" ו"אתנח" (כאשר החלוקה העיקרית נמצאת ב"אתנח").‏[86] פסוקים בעלי שלוש יחידות מובהקות, בנוסף לפסוקים הרגילים בעלי שתיים, מהווים ביחד כ-98% (בהערכה גסה) מסך כל הפסוקים בספרי אמ"ת. פסוקים מהסוג הזה מחולקים במהדורתנו לשלוש שורות בשלוש דרגות של הזחה: הראשונה בלי הזחה (דרגה ראשונה), השנייה לאחר הזחה רגילה (דרגה שנייה), והשלישית לאחר הזחה כפולה (דרגה שלישית).‏[87] כגון (משלי ל טז ב"עולה ויורד" ו"אתנח"):

שְׁאוֹל֮ וְעֹ֢צֶ֫ר רָ֥חַם
  אֶ֭רֶץ לֹא־שָׂ֣בְעָה מַּ֑יִם
    וְ֝אֵ֗שׁ לֹא־אָ֥מְרָה הֽוֹן׃

או כגון (משלי ל ח ב"רביע" ו"אתנח", כאשר החלוקה העיקרית נמצאת ב"אתנח"):

שָׁ֤וְא ׀ וּֽדְבַר־כָּזָ֡ב הַרְחֵ֬ק מִמֶּ֗נִּי
  רֵ֣אשׁ וָ֭עֹשֶׁר אַל־תִּֽתֶּן־לִ֑י
    הַ֝טְרִיפֵ֗נִי לֶ֣חֶם חֻקִּֽי׃

לפעמים היחידה השנייה או השלישית אינה מובהקת, כגון שהיא קצרה או אינה מביעה רעיון שלם. בפסוקים מהסוג הזה נשתמש פעמיים בהזחה רגילה (דרגה שתיים).‏[88] כגון (משלי לא טו):

וַתָּ֤קׇם ׀ בְּע֬וֹד לַ֗יְלָה
  וַתִּתֵּ֣ן טֶ֣רֶף לְבֵיתָ֑הּ
  וְ֝חֹ֗ק לְנַעֲרֹתֶֽיהָ׃

לעתים יחסית רחוקות יש פסוקים עוד יותר מורכבים, בעלי ארבע יחידות מובהקות או יותר. פסוק בעל ארבע יחידות (במבנה של "א-א-ב-ב" או "א-ב-א-ב") יוצג בארבע שורות: הראשונה בלי הזחה, השנייה לאחר הזחה רגילה, השלישית שוב בלי הזחה, והרביעית שוב לאחר הזחה רגילה.‏[89] כגון (משלי ל יט):

דֶּ֤רֶךְ הַנֶּ֨שֶׁר ׀ בַּשָּׁמַיִם֮
  דֶּ֥רֶךְ נָחָ֗שׁ עֲלֵ֫י צ֥וּר
דֶּֽרֶךְ־אֳנִיָּ֥ה בְלֶב־יָ֑ם
  וְדֶ֖רֶךְ גֶּ֣בֶר בְּעַלְמָֽה׃

יש עוד סוגים של חלוקה לארבע יחידות ע"פ פיסוק הטעמים, כגון דוגמה שבה שתי היחידות האחרונות קשורות אחת לשנייה (מבנה של א-ב-ג-ג), ובמיוחד כאשר אחת מהן קצרה מאוד או אינה מובהקת (איוב יא ו בפזר תמורת אתנח):

וְיַגֶּד־לְךָ֨ ׀ תַּ֥עֲלֻמ֣וֹת חׇכְמָה֮
  כִּֽי־כִפְלַ֢יִם לְֽת֫וּשִׁיָּ֥ה
    וְדַ֡ע
    כִּֽי־יַשֶּׁ֥ה לְךָ֥ אֱ֝ל֗וֹהַּ מֵעֲוֺנֶֽךָ׃

או דוגמה שבה שתי היחידות האמצעיות קשורות אחת לשנייה (מבנה של א-ב-ב-ג), ובמיוחד אם אחת מהן יחסית קצרה (תהלים א ג):

וְֽהָיָ֗ה כְּעֵץ֮ שָׁת֢וּל עַֽל־פַּלְגֵ֫י מָ֥יִם
  אֲשֶׁ֤ר פִּרְי֨וֹ ׀ יִתֵּ֬ן בְּעִתּ֗וֹ
  וְעָלֵ֥הוּ לֹֽא־יִבּ֑וֹל
    וְכֹ֖ל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֣ה יַצְלִֽיחַ׃

במקרים עוד יותר ארוכים ומורכבים ניתן להשתמש בשלושת הדרגות של ההזחה כדי להבליט את המבנה הכללי של הפסוק. לדוגמה (משלי ל ד):

מִ֤י עָלָֽה־שָׁמַ֨יִם ׀ וַיֵּרַ֡ד
  מִ֤י אָֽסַף־ר֨וּחַ ׀ בְּחׇפְנָ֡יו
    מִ֤י צָֽרַר־מַ֨יִם ׀ בַּשִּׂמְלָ֗ה
מִ֭י הֵקִ֣ים כׇּל־אַפְסֵי־אָ֑רֶץ
  מַה־שְּׁמ֥וֹ וּמַֽה־שֶּׁם־בְּ֝נ֗וֹ
  כִּ֣י תֵדָֽע׃

מטרתה של חלוקת הפסוק לשורות היא להבליט את היחידה הפשוטה, ומטרתה של עיצוב ההזחות היא להבליט את המבנה הכללי של הפסוק. ברוב המכריע של הפסוקים הנחלקים לשתי יחידות מובהקות או לשלוש, נעשית החלוקה בצורה אובייקטיבית לגמרי לפי הטעמים המפסיקים הראשיים (הנקראים "מלכים" לפי ברויאר): עולה ויורד (ואזלא לגרמיה הבא כתמורתו ליחידה של תיבה אחת), אתנח (ופזר הבא כתמורתו ליחידה של תיבה אחת), ורביע. אמנם יש גם פסוקים ארוכים, בעלי יחידות פשוטות ומובהקות רבות, ובהם צורת העיצוב תהיה תלוייה באופן חלקי בפרשנות ובשיקול הדעת האסתטי (כגון בדוגמאות האחרונות לעיל). ויש גם פסוקים וחלקי פסוקים קצרים (כגון בכותרות וסיומות למזמורים), שגם בהם צורת העיצוב תהיה תלוייה בשיקולים אחרים ולא לגמרי בחלוקה הפורמלית של הטעמים.

בנוסף יש גם פסוקים לא-מעטים שבהם נמצאות יחידות קצרות או בלתי מובהקות, או אפילו תיבה בודדת בתוך יחידה אחת פשוטה, והשאלה האם להבליט כל אחת מהן בשורה עצמאית תהיה תלויה אף היא בשיקול הדעת, והיא תיקח בחשבון את מספר התיבות ואת מורכבותן ומשמעותן. במקרים מהסוג הזה אי-אפשר להסתמך לגמרי על חלוקת הטעמים הפורמלית של המפסיקים המשנים (רביע גדול, צינור, קביע קטן, דחי, מהפך לגרמיה), בגלל התופעה השכיחה של "מפסיקים במקום משרתים": "יחידה פשוטה המתחלקת על ידי מפסיק שכיחה גם בטעמי אמ"ת; והיא מצויה בתחום שלטונם של רוב המפסיקים, השולטים על שתי תיבות ויותר."‏[90] בכל מקרה ברור שמרכיב קצר בתוך יחידה אחת פשוטה, כאשר ברור שאותו מרכיב אינו מהווה יחידה בפני עצמה, לא יקבל הבלטה בשורה נפרדת רק בגלל טעם המפסיק שחל בו.

אופן הביצוע הטכני של עיצוב ספרי אמ"תעריכה

כל הדרגות של ההזחה במהדורתנו מתבצעות ע"י ארבע תבניות אוטומטיות ופשוטות:

פרטי השימוש בתבניות הללו כבר תוארו בהערות לפסקאות הקודמות. אמנם יש גם תבנית נוספת שהיא שקופה לגמרי ואינה משפיעה כלל על העיצוב: תבנית:ר0. תבנית זו מיושמת בעיקר בפסוקים בעלי שלוש יחידות מובהקות, והיא מסמנת את המקום הכי מתאים בתוך הפסוק בשביל עוד חלוקה נוספת, כדי להגיע אל מספר זוגי של חלקים. כלומר: ע"י השימוש בתבנית זו מכילה מהדורתנו את כל המידע הדרוש בשביל הצגת הטקסט בשני טורים מקבילים, כאשר כל פסוק תמיד יתחיל בצד ימין, וכמות המלים בשני הצדדים תהיה ממוצעת (יחידה אחת מובהקת) עד קטנה (חצי יחידה).‏[92] כך יש בתוך מהדורתנו פוטנציאל, על ידי פיתוח טכני נוסף, להפוך לכלי יעיל שיכול להציג את ספרי אמ"ת בשלל של צורות ברוכות לפי בחירת המשתמש:

  • חלוקת היחידות בתוך כל פסוק לפי שורות עם הזחות (הצורה המיושמת כעת בפועל). זוהי הצורה היעילה ביותר בשביל קריאה ולימוד.
  • חלוקת כל פסוק בתוך שני טורים פנימיים מימין ומשמאל, כאשר כל טור פנימי יהיה בגודל של יחידה אחת ממוצעת. לא כל פסוק יתחיל בטור הפנימי הימני (ראש השורה). זוהי הצורה הקרובה ביותר למנהג כתבי־היד (ודומה למהדורת "סימנים"), והיא טובה אבל לא מצויינת בשביל קריאה ולימוד.
  • חלוקת כל פסוק בתוך שני טורים פנימיים מימין ומשמאל, כאשר כל טור פנימי יהיה בגודל של יחידה אחת ממוצעת. כל פסוק יתחיל תמיד בטור הפנימי הימני (ראש השורה) כתוצאה מחלוקת יחידות מסויימות לחצאי-יחידות. הצורה זו עדיין דומה למנהג כתבי־היד, והיא קצת יותר יעילה לקריאה ולימוד מהצורה הקודמת.
  • כל פסוק שלם בשורה בפני עצמו (ביחד עם רווחים בתוך השורה או בלעדיהם).
  • הצגת כל הטקסט ברצף פשוט (בלי טורים ורווחים) כמו ברוב הדפוסים הקיימים.

כותרות באמצע השורה במשלי ואיובעריכה

בספרים משלי ואיוב יש 26 כותרות הכתובות באמצע השורה (כותרות ממורכזות) בכתר ובכתבי־היד הקרובים לו. צורת הכתיבה המיוחדת הזו לא קיימת כלל בשאר ספרי המקרא. מדובר על כותרת אחת בספר משלי (י,א; "מִשְׁלֵ֗י שְׁלֹ֫מֹ֥ה") ועל הכותרות לרוב המענות בספר איוב.‏[93] בדרך כלל באה הכותרת בשורה הראשונה לאחר הפרשה הקודמת (בלי רווח של שורה ריקה ביניהן), והיא ממוקמת באמצע השורה בערך (עם רווח לפניה ולאחריה). אבל שתי הכותרות הממורכזות האחרונות שבספר איוב (מ,ג; מב,א) באות אחרי רווח של שורה ריקה.

יש גם 3 כותרות של מענות בחלק האחרון של ספר איוב שהן יחסית ארוכות, ולכן הן אינן ממורכזות אלא ממלאות את כל שורתן מתחילתה ועד סופה (כולל רווח קטן אפשרי באמצע כנהוג בספרי אמ"ת): לב,ו (הכותרת הארוכה ממלאת את שורתה, והיא באה לאחר שורה קצרה שהסתיימה קרוב לתחילתה); לח,א (הכותרת הארוכה ממלאת את שורתה לאחר שורה ריקה); מ,ו (הכותרת הארוכה ממלאת את שורתה הבאה לאחר שורה ריקה [בתחילת הטור הראשון שבדף]).

תופעת הכותרות הממורכזות אופיינית לשאר בכתבי־היד הטברנים האחרים הקרובים לכתר. הכותרות נכתבות באמצע גם בכתי"ל, אמנם יש בו פחות הקפדה אסתטית לסיים את הפרשה הקודמת בסוף שורה, ולפעמים נשאר רווח גדול בסופה. יש בו גם כמה מקומות נוספים שבהם יש רווח של שורה ריקה לפני הכותרת הממורכזת. בכתי"ש1 הכתיבה רשלנית יחסית, ויש בו מקומות חריגים שהכותרת אינה ממורכזת כלל, אלא נכתבת מתחילת השורה ברצף פשוט עם הטקסט לאחריה.

מבחינה פורמלית נראה לכאורה שצורת הכותרת הממורכזת מהווה פרשה סתומה לפניה ופרשה פתוחה לאחריה: שהרי הכותרת נכתבת בשורה חדשה לאחר רווח (פרשה סתומה), והטקסט ממשיך לאחריה בתחילת השורה הבאה (פרשה פתוחה). וכך אכן סומנו הכותרות במהדורה הדיגיטלית החדשה של "מקראות גדולות הכתר" בספרים משלי ואיוב (פרשה סתומה לפניהן ובפרשה פתוחה לאחריהן).

אמנם יש כמה קשיים בהגדרה זו:

  1. אם נשאר רווח גדול בסוף הפרשה הקודמת שהיה מאפשר רווח של פרשה סתומה בתוך השורה, כמו שנמצא מספר פעמים בכתי"ל, הדבר אינו נעשה בפועל (בניגוד לכללי הכתיבה), והכותרת הממורכזת תמיד תהיה בשורה משלה.
  2. בנוסף יש להזכיר את הכותרות הממורכזות שבאות לאחר שורה ריקה בכתר (מ,ג; מב,א; ובכתי"ל בעוד מקומות) אמנם אינן מתחילות בתחילת שורתן.‏[94] אי אפשר לכנותן "פרשה סתומה" וגם לא "פרשה פתוחה"!‏[95]
  3. וגם קשה מאוד לומר שסימן החלוקה הקלה יחסית (פרשה סתומה) תבוא דווקא בין הפרשה הקודמת לבין הכותרת של הפרשה הבאה, ואילו סימן החלוקה הכבדה יחסית (פרשה פתוחה) תבוא דווקא בין הכותרת לבין הפרשה שהיא מתייחסת אליה.

נראה אם כן שמדובר על תופעה ייחודית בספרים משלי ואיוב שאינה דומה בהכרח לחלוקה הרגילה בכ"א הספרים לפרשות פתוחות וסתומות. לכן במהדורתנו הקדשנו לה תבנית מיוחדת (תבנית:פרשה-מרכז) שמציגה את הכותרת בהזחה מיוחדת ובולטת כדי שתופיע באמצע הטקסט המחולק לשורות (בערך), והכותרת תבוא תמיד לאחר שורה ריקה כדי להבליט את היחס הנכון שלה כלפי הפרשה הקודמת והפרשה הבאה.‏[96] תיוג התופעה ע"י התבנית גם מאפשרת בעתיד (לאחר פיתוח טכני נוסף) את הצגת הכותרת שתהא ממורכזת בתוך הטקסט בשני טורים (בדומה למה שמופיע בכתבי־היד).

כותרות במזמורי תהליםעריכה

כל מה שנאמר בסעיפים הקודמים, לגבי חלוקת הפסוקים בספרי אמ"ת ע"פ פיסוק הטעמים – נכון הוא ככלל, אבל הוא לא נכון לגבי כותרות המזמורים בספר תהלים. כותרות אלו יוצאות מן הכלל בגלל שיש הוראות מסורה מובהקים לגבי הרווחים הבאים אחריהן: לפעמים רווח באמצע השורה לאחר הכותרת (פרשה סתומה), לפעמים רווח עד סוף השורה לאחר הכותרת (פרשה פתוחה), ולפעמים אין רווח כלל לאחר הכותרת. לעומת שאר הרווחים בספרי אמ"ת שהם עניין של רשות, הרווחים הבאים אחרי כותרת נחשבו לחובה, ויש להם ביצוע נאמן בתוך כתר ארם צובה.‏[97]

במהדורתו השנייה של הרב ברויאר (חורב תשנ"ח) אין עיצוב מיוחד לפסוקי אמ"ת, אבל ברווחים הבאים אחרי הכותרות יש ביצוע מלא, ולכן הם ברורים ואפילו בולטים.

גם ב"כתר ירושלים" ו"במקראות גדולות הכתר" (כרך תהלים) יש ביצוע מלא של הכללים; אבל בגלל שכל שאר הפסוקים מעוצבים אף הם ברווחים באמצע, אם כן אין הבחנה ויזואלית בין פרשה סתומה אחרי כותרת (שהיא חובה) לבין רווח רגיל בפסוקי אמ"ת (שהוא רשות).

גם במהדורתנו עיצבנו את פסוקי אמ"ת ע"י חלוקה ליחידות לפי פיסוק הטעמים (אמנם בדרך שונה משתי המהדורות הללו). פרשה פתוחה אחרי כותרת המזמור תמיד תגרום לכך שהמשך המזמור יתחיל מחדש בראש השורה הבאה ע"י השימוש בתבנית:ר3 (וגם בתיעוד הנוסח נציין שיש כאן פרשה פתוחה). לעומת זאת, פרשה סתומה אחרי הכותרת תמיד תגרום לכך שהמשך המזמור יתחיל בשורה הבאה לאחר הזחה ע"י השימוש בתבנית:ר1; ובתיעוד הנוסח נציין באופן ברור שהזחה זו מציינת פרשה סתומה. כמובן שבמקום שאין רווח אחרי הכותרת לפי המסורה, גם במהדורתנו ימשיך רצף הטקסט בלי כל הפרעה.

סדר הספרים בתנ"ךעריכה

סדר הספרים במהדורתנו יהיה לפי המנהג המקובל בדפוסים במשך מאות שנים. לגבי התורה וספרי הנביאים הראשונים אין שום צורך להסביר את סדר הספרים במהדורתנו, כי הוא זהה לסדר המופיע בכתבי־היד שעליהם מבוססת המהדורה, ואין מסורת יהודית אחרת לגבי סדרם.

אמנם ראוי להקדיש קצת דברי מבוא לסדר הספרים בנביאים אחרונים ובכתובים, וכן לאופן הצגת סדר הספרים במהדורתנו.

ספרי נביאים אחרוניםעריכה

לגבי ספרי הנביאים האחרונים יש עדות על הבדל אחד בסדר הספרים: בברייתא המובאת במסכת בבא בתרא (י"ד ע"ב) יש סדר שהוא קצת שונה מהמקובל (המובאת שם בברייתא), ובו מופיע ספר ישעיהו לאחר ירמיהו ויחזקאל. לשון הברייתא:

"סדרן של נביאים יהושע ושופטים, שמואל ומלכים, ירמיה ויחזקאל, ישעיה ושנים עשר".

סדר זה של הספרים בברייתא, והדיון עליו בגמרא, משקפים את הניסיון למצוא איזון בין שלושה שיקולים שונים: סדר כרונולגי, תוכן הספרים (פורענות מול נחמה), וגודל הספרים. יש לציין כי מיקום כזה של ספר ישעיהו לאחר ירמיהו ויחזקאל (ע"פ השיקול התכני שיש לסיים בדברי נחמה, במקום להעדיף את הסדר הכרונולוגי בשביל בספרי הנבואה הגדולים) אכן בא לידי ביטוי בכתבי־יד אשכנזיים מרובים מימי הביניים, וכן בכתבי־יד תימנים. אבל הוא לא בא לידי ביטוי כלל בכתבי־היד של המסורה הטברנית, ולא בכתבי־היד בספרד ואיטליה, וגם לא בעידן הדפוס.‏[98] לכן לא נתנו לו משקל בהצגת סדר הספרים במהדורתנו.

ספרי כתוביםעריכה

במקורות מצאנו כמה דרכים שונות כיצד לסדר את ספרי הכתובים. באותה ברייתא מפורסמת המובאת במסכת בבא בתרא (י"ד ע"ב) הם מובאים לפי סדר שאינו מוכר אצלנו כיום:

סידרן של כתובים: רות, וספר תהלים, ואיוב, ומשלי, קֹהלת, שיר השירים, וקינות, דניאל, ומגילת אסתר, עזרא, ודברי הימים.‏[99]

ברור שהשיקול הכרונולוגי הכריע ברשימה זו, כאשר הספרים מובאים בקדימה זמנית לפי המאורעות המובאים בהם או לפי זמני מחבריהם ע"פ חז"ל. בסדר זה ניכרת גם הצמדתם של שלושה ספרים: תהלים ואיוב ומשלי (כמקובל אצלנו אמנם בסדר שונה).

סדר אחר של ספרי הכתובים מופיע בכתבי־היד הטברנים (וביניהם בכתר ארם צובה), ובעקבותיהם הלכו רוב כתבי־היד החשובים בספרד בימי הביניים. סדר זה קרוב הרבה יותר לסדר המוכר אצלנו מאשר הסדר המובא בתלמוד, אמנם גם בו יש כמה הבדלים ניכרים:

  • ספר דברי הימים בא בתחילת הכתובים ולא בסופם.
  • הסדר הפנימי של ספרי אמ"ת שונה: תהלים, איוב, משלי (במקום תהלים, משלי, איוב).
  • הסדר הפנימי של חמש מגילות הוא כרונולוגי במקום ליטורגי (אצלנו הם מסודרים לפי המועדים שבהם הן נקראות בציבור).

טבלה זו מסכמת את עיקר ההבדלים בין שלוש השיטות לסדר הכתובים:

הברייתא המובאת במסכת בבא בתרא כתבי־היד הטברנים והספרדים כתבי־היד האשכנזים ומנהג הדפוסים
מקום דברי הימים בסוף בהתחלה בסוף
הסדר הפנימי בספרי אמ"ת תהלים, איוב, משלי תהלים, איוב, משלי תהלים, משלי, איוב
הסדר הפנימי בחמש מגילות המגילות אינן צמודות
(אמנם הסדר כרונולוגי)
רות, שיר השירים, קֹהלת, איכה, אסתר
(סדר כרונולוגי)
שיר השירים, רות, איכה, קֹהלת, אסתר
(סדר ליטורגי)

מהדורות המקרא בעידן הדפוס הביאו את ספרי הכתובים לפי השיטה השלישית בטבלה. אמנם בדורות האחרונים התחילו חוקרי המקרא באומות העולם להוציא מהדורות המבוססות על כתבי־יד קדומים, וזה השפיע לעיתים גם על סדר הספרים בכתובים.‏[100] אבל מבין חכמי המסורה היהודים בתקופתנו רק אחד בלבד הוציא לאור את התנ"ך ע"פ כתבי־היד הטברנים והעתיק מתוכם גם את סדר הספרים: מדובר על מהדורתו הראשונה הרב מרדכי ברויאר (מוסד הרב קוק תשמ"ב).‏[101] אמנם אף הרב ברויאר ויתר על סדר זה בשתי מהדורותיו הנוספות (מהדורת חורב תשנ"ח, כתר ירושלים תש"ס), והביא בהן את ספרי הכתובים לפי הסדר המקובל. גם שאר המהדירים היהודים בדורות האחרונים שהכירו את כתבי־היד וביססו עליהם את מהדורותיהם באופן חלקי או לגמרי, תמיד הביאו בכל זאת את ספרי הכתובים לפי הסדר המקובל. ביניהם ראויים לציון: שתי מהדורותיו של אהרן דותן (הוצאת עדי ו-Biblia Hebraica Leningradensia), ומקראות גדולות הכתר.‏[102]

הצגת סדר הספרים במהדורתנועריכה

בשער הראשי למהדורתנו ארגנו את ספרי המקרא באופן שמדגיש היטב את מספרם של עשרים וארבעה ספרי המקרא ואת הארגון הפנימי בתוכם (לפי הסדר המקובל). בשער המיוחד לספרי הנביאים והכתובים הצגנו את הספרים בטבלה המבליטה את הארגון הפנימי של הספרים. בטבלה זו מודגשת ההבחנה בין נביאים ראשונים לנביאים אחרונים,‏[103] ונקבעה בה מקום מיוחד לספרי אמ"ת, לחמש מגילות, ול"כתובים אחרונים".‏[104]

החלוקה לפרקים ומספרי הפסוקיםעריכה

חלוקת הפרקים ומספרי הפסוקים במהדורה זו יהיו לפי דפוס קורן.

יש הפרשים בין הדפוסים השונים לגבי מקום התחלתם המדויק של פרקים מסויימים בתנ"ך, ובעקבות זה במספרי הפסוקים בהם. חלק מהזמן ניתן גם להצביע על הבדלים בעניין זה בין דפוסים נוכריים (בדרך כלל של תנ"ך שלם) לבין דפוסים יהודיים (כגון דפוסי המקראות הגדולות).‏[105] חלוקת הפרקים ומספרי הפסוקים שבדפוסים היהודיים בדרך משתקף בדפוס קורן, ולכן החלטנו לכתחילה להתבסס עליו לגמרי בעניין זה לשם העקביות.‏[106] אמנם שיטה זו גרמה לאי-התאמה טכנית בין הפסוקים במהדורה החדשה הזו לבין הפסוקים והמפרשים שכבר הועלו קודם לכן לוויקיטקסט לפי מספרי הפרקים והפסוקים שבאתר WLC. לכן הסבנו בסוף את חלוקת הפרקים ומספרי הפסוקים כדי שיתאימו למה שקיים בתנ"ך WLC.‏[107]

להסבר על הצורך המעשי בציון החלוקה לפרקים, ועל ביצועו הטכני במהדורה זו, ראו בנספח לפרקי המבוא.

הערותעריכה

  1. ^ בנושא הזה כדאי לקרוא את תחילת מאמרו של הרב מרדכי ברויאר, "מסורת הכתיב ומסורת הקריאה", עיוני מקרא ופרשנות ז (תשסה), עמ' 25-32. וראו גם את מאמרו הקודמת "ספקות שאין להם הכרע", לשוננו נ"ח חוברת ד', אלול תשנ"ד-תשנ"ה (1994), שבו החלק השני מוקדש לקושי הגדול שלו להכריע על השיטה לתצוגת "קרי וכתיב" למעשה במהדורותיו (עמ' 289-292); מסקנתו: "נמצא שגם הספק המתעורר בסוגיה זו הוא בבחינת ספק שאין לו הכרע, שהרי אפשר להכריע כאן רק בין טוב פחות ובין טוב יותר."
  2. ^ יצויין שאף ב"מקראות גדולות הכתר", שבה הביאו את מערכת המסורה בשלמותה והדפיסו את הערת ה"קרי" בתוכו (בלתי מנוקדת), בכל זאת לא נמנעו גם להוסיף פעם נוספת את ה"קרי" בצד השני בניקודו לנוחותו של הקורא.
  3. ^ במהדורת קורן אמנם סימנו את הטעם ב"כתיב", במטרה לשמור על רצף שירת הטעמים בפסוק; כי במהדורת קורן ה"קרי" נמצא רק בשוליים, ואילו היו מסמנים את הטעם רק ב"קרי" אז הרציפות הייתה נשברת. אמנם במהדורתנו יבוא ה"קרי" אחרי ה"כתיב" מיד ברציפות, ולכן אין סיבה לסמן אף סימן של הגיה ב"כתיב": לא את הניקוד ולא את הטעמים. יצוין שאהרן דותן נהג במהדורותיו המדויקות על פי כתי"ל לפי שיטת קורן בדיוק, אע"פ שבכתי"ל מנוקד כמובן ה"כתיב" ולא ה"קרי", ולמרות זאת לא נמנעו מהדירי "מקראות גדולות הכתר" לשבח אותו על נאמנותו המלאה לשיטת כתב־היד. ובדומה לכך עשו גם בהקלדת וסטמינסטר המדעית (WTC) ע"פ כתי"ל; אמנם ב-WLC הביאו את ה"קרי" בתוך רצף הטקסט ולא בשוליים, וב"כתיב" הביאו רק את האותיות בלי ניקוד ובלי טעמים. וכן עשו גם במהדורת מכון ממרא.
  4. ^ בנוסף לכך, מבחינה טכנית אין דרך פשוטה ויעילה לציין הערות בשוליים הצדדיים בסביבת מדיה-ויקי, וכל ניסיון לציין הערות שוליים בצדדים בדף אינטרנט עלול לגרום לבעיות בלתי צפויות בתצוגה על המסך. וראו עוד בנספח על "ניווט וסימני ניווט".
  5. ^ במקום אחד נאלצנו שלא להשתמש בתבניות האוטומטיות בגלל מיקום נדיר של "כתיב ולא קרי" לאחר תיבה מוקפת (מל"ב ה יח). במקום זה עיצבנו את הצבע של ה"כתיב" באופן ידני.
  6. ^ יצוין שכך נהג גם הרב ברויאר במהדורתו, כנראה בעקבות שיטת קורן, ולמרות שלכאורה יש בשיטה זו סטייה מדרכם של בעלי המסורה הטברנים והכתר, שלפעמים ציינו "קרי וכתיב" בתיבות הללו, אבל לא בעקביות. הרב ברויאר העדיף כנראה את העקביות.
  7. ^ יש מקומות חריגים שבהם לא ברור אם נכון לציין "קרי וכתיב" לפי שיטה זו, כגון בתוספת שתי אמות קריאה ביחד בספר עזרא (ו,יד): בכתי"ל כתיב "נְבִיָּ֔אה" וקרי "נְבִיָּ֔א". במהדורת קורן ציינו כאן "קרי וכתיב", ואילו ברויאר הלך לפי העיקרון שלא לסמן כלל עניינים של אִמות קריאה, ולכן רק רשם "נְבִיָּ֔אה" בפנים. במהדורתנו ציינו "קרי וכתיב" במקום זה בדומה למהדורת קורן, כי התופעה של אֵם קריאה שנייה אכן מורגשת היטב לקורא. כמו כן יש מקומות שבהם מופיע כתיב מלא וי"ו לאחר ניקוד של קמץ (קטן או חטוף). מדובר על אות וי"ו שבאה בכתיב בנוסף לניקוד קמץ הקיים, בתור אֵם קריאה של חולם. לעתים קרובות צוין "קרי וכתיב" או "יתיר" במקומות הללו בכתבי־היד הקרובים לכתר (וכמו כן בדפוסים), ולעתים רחוקות אף בכתר עצמו (ראו במ"ק על הושע ח,ב בכתר). במדורתנו נסמן "קרי וכתיב" במקומות הללו בעקביות, ובכל מקום נתעד לא רק את נוסח הכתר אלא גם את הערת המסורה שבו. ראו בתיעוד הנוסח במקומות הבאים: דברים לב,יג; ישעיהו יח,ד; מד,יז; נח,יד; יחזקאל כא,כח; מד,ג; הושע ח,ב; נחום א,ג; ב,א; תהלים פט,כט; משלי כב,ח; כב,יא; כב,יד; דה"א יח,י; דה"ב לד,כב. יש יוצא מן הכלל אחד בלבד: "עַד־יַעֲבׇור־זָֽעַם" (ישעיהו כו,כ), שם בחרנו לשמור על רציפות המקפים במקום לשבור אותה על פי הכרח השיטה (ובניגוד למה שעשו במהדורת סימנים), כי במקרה הספציפי הזה הרציפות נחוצה יותר לטובת הקורא מאשר ציון ה"קרי".
  8. ^ ייבין, ח.1 (עמ' 76). ראו ח.1-5 לדיון על פרטי השיטה בכתר ולדוגמאות רבות, ולהשוואת השיטה לכתבי־היד הקרובים.
  9. ^ ובכך הלכנו בדרכן של מהדורת דותן והקלדת וסטמינסטר. וכבר הסברנו את השיטה לעיל.
  10. ^ ראו ייבין (ו.9, עמ' 71-72) לתיעוד מנהגי כתבי־היד בניקוד שם הוי"ה ושם אנדו"ת, ולהוכחות שאכן בוטאו תנועת o בשם הוי"ה. לדעתו של ייבין מדובר על "נוהג, שסיבתו אינה ברורה". ניתן אמנם להציע את ההסבר הפשוט הזה: ייתכן שבכתר ארם צובה ויתר המסרן על ניקוד החולם בשם הוי"ה בניקוד לְעוֹלָם כדי להבליט את ההבדל בינו לבין שם הוי"ה בניקוד אֱלֹהִים. אחרת היה נשאר רק ניקוד אחד, קמץ מול חיריק בוי"ו, שמבחין ביניהם (יְה־וָה מול יְה־וִה). אמנם בציון החולם בניקוד אֱלֹהִים בלבד ההבחנה בולטת יותר: יְה־וָה מול יְהֹ־וִה. יצויין שיש עוד סימנים נפוצים שהסופרים ויתרו בהם לפעמים, כגון נקודותיים בסוף פסוק, שסימנו אותו לפעמים בנקודה אחת ולפעמים סמכו על ה"סילוק" ולא סימנו אותו כלל. בדרך כלל לא נהוג לציין דברים כאלה שאין בהם משמעות אף במהדורות המתועדות, וגם במהדורתנו לא נציין אותם בתיעוד. אבל בהקלדת וסטמינטסר אכן יש הערה מיוחדת ל"סוף פסוק" חסר בכתי"ל.
  11. ^ יצויין שגם שם אדנו"ת בא בדרך כלל בלי חולם בכתי"א ("אֲדנָי") חוץ ממקומות בודדים (ראו בייבין). יצויין שבמהדורת מכון ממרא עשו החלטה בלתי עקבית, ודווקא ניקדו שם אדנו"ת בחולם ("אֲדֹנָי") למרות שהוא לא מופיע בכתי"א, לעומת שם הוי"ה שאותו לא ניקדו (בהתאם לכתבי־היד).
  12. ^ אמנם השאירו בה את סימן הטעם כדי לאפשר את רצף הקריאה, כי בדפוס קורן ה"קרי" מובא בשוליים ולא ברצף הטקסט.
  13. ^ חשוב להעניק בעתיד גם את האפשרות להעתיק את הטקסט המקראי בכינוי (כגון ה') במקום להעתיק את שם הוי"ה ככתבו, בשביל משתמשים שאינם רוצים להדפיס אותו כצורתו. לגבי כתיבת שם הוי"ה בספרים שאינם מהדורה מובהקת של המקרא (כגון בתוך סידורי תפילה או ספרי לימוד), ראו בנספח על מהדורה "מנוקדת" ומהדורת "כתיב".
  14. ^ במהדורת מכון ממרא השיטה היא לנקד "יְה־וִה" במקומות האלה בלי חולם (!). קשה להבין את השיטה הזאת, כי בכתר ארם צובה התיבה דווקא מנוקדת בחולם, ולכן היא מנוקדת כך ("יְהֹ־וִה") גם במקראות גדולות הכתר.
  15. ^ כרך יהושע-שֹפטים, עמ' 62*-69* (הדיון מורחב במיוחד בנוגע לחטפים באותיות לא גרוניות ולגעיות, וראו על כך בהמשך).
  16. ^ יש גם כתבי־יד מעטים שסימנו טעם כפול לכל הטעמים האלה, אבל לא בין כתבי־היד הקרובים לכתר. והיו גם מהדירים חשובים שסימנו סימון כפול במהדורותיהם, וביניהם בער והיידנהיים (וכאמור גם דפוס קורן). בכתר יש סימון כפול בשאר הטעמים (מלבד פשטא) אך ורק במקומות נדירים שעלול להתעורר בהם ספק בזיהוייה של ההברה המוטעמת. לפרטים נוספים ודוגמאות ראו ייבין, כתר, כח.5 (עמ' 233-234).
  17. ^ יש לציין שאף לגבי סימון הפשטא לא היה הרב ברויאר עקבי לחלוטין. שיטתו לסמן טעם כפול רק בפשטא ולא בשאר הטעמים אמנם הרבה יותר קרובה לשיטת הכתר מאשר שיטת קורן, אבל היא לא זהה לגמרי בגלל שהרב ברויאר החליט לסמן פשטא נוסף בעקביות בכל תיבה במקרא שטעמה מלעיל. זוהי אמנם השיטה המקובלת ברוב כתבי־היד הקרובים לכתר (כולל כתי"ל) וכן בדפוסים, אבל היא לא בדיוק שיטת הכתר עצמו. בכתר נהוג שאם האות המוטעמת באה מיד לפני סוף התיבה, ואין אות אחרת חוצצת ביניהם, אז מסומן רק פשטא אחד בסוף התיבה (להרחבה ודוגמאות רבים ראו ייבין, כתר, כג.2-3, עמ' 212-214). נראה שגם בעניין זה רצה הרב ברויאר למצוא את האיזון הנכון לדעתו בין ייצוג מובהק של שיטת הכתר לבין טובתו של הקורא, ולכן בחר בשיטה משולבת: הסימון הכפול בא בשיטתו רק בטעם הפשטא (ובכך שיטתו דומה לשיטת הכתר), אבל בו בזמן סימן את הפשטא בעקביות בכל תיבה רלוונטית (כמו שמקובל בדפוסים), כנראה כדי למנוע מהקורא בלבול או טעות. וראוי להוסיף כאן עוד נקודה חשובה להבנת שיטתו של הרב ברויאר: ייבין הראה שם בספרו ששיטה זו של הכתר "אינה אפוא פוניטית אלא כנראה גראפית־אסתיטית". נראה אם כן שלפי הרב ברויאר (בעקבות ייבין) מדובר על מנהג מובהק בכתר אבל לא בחוק, על דבר שהוא רשות ולא חובה. כדי לחזק את הטענה שהרב ברויאר קיבל את עמדתו של ייבין בנושא הזה ואף קבע לפיה את השיטה במהדורותיו, יש לציין עוד שני מאפיינים בולטים במהדורותיו שיש בהם סטייה מובהקת ממנהג הכתר, דווקא בנושאים שלפי ייבין היו מנהגי רשות בעיניהם של בעלי המסורה: חטפים באותיות לא-גרוניות וסימון הגעיות (וראו על כך בהמשך).
  18. ^ בתיבה שטעמה בראשה כשהיא באה לאחר תיבה שטעמה בסופה.
  19. ^ מהדורתנו מיועדת באופן מובהק להיות "תיקון קוראים", ולכן נסמן בעקביות את ה"עולה" לנוחותו של הקורא (בניגוד לרב ברויאר ולמג"ה ביחד). אפשר להציע גם שלפי כללי המסורה "אינו זקוק לו", אמנם איסור של ממש לא התקבל אף בכתבי היד הטברנים המובהקים, והוא כאמור מסומן באופן קבוע בדפוסים. לסיכום המדיניות במהדורתנו לגבי טעמי אמ"ת ראו בסוף הסעיף הבא.
  20. ^ ראו בהרחבה ייבין, כב.21-28, עמ' 207-212. יש לציין שרשימותיו של הרב ברויאר מהוות מקור מידע אובייקטיבי ומלא לכל המקומות במקרא שבהם אין מתיגת הזקף מסומנת לפי שיטת הכתר בכתבי־היד הקרובים לכתר (ובתוכם כתי"ל שמהדורתנו מבוססת עליו בחלקים החסרים בכתר); את הנטיות הכלליות בעניין זה בכתבי־היד הקרובים לכתר כבר תיאר ייבין, ורשימותיו של ברויאר משלימים את תיאורו.
  21. ^ גם במהדורת מכון ממרא סימנו פשטא נוספת בהברה מלעיל בכל תיבה שמתאימה לכך (כמו במהדורתיו של הרב ברויאר ובדפוסים המקובלים ובניגוד לשיטת הכתר). אבל לפשטא הנוספת מלעיל השתמשו ברוב המקומות בתו הדומה של הקדמא (אולי כדי שהטעם מלעיל יופיע באמצע האות ולא בסופה). בניגוד לכך, במהדורות ברויאר ובמקראות גדולות הכתר הקפידו להשתמש דווקא בתו של פשטא על שתי האותיות, וכך נעשה גם במהדורתנו.
  22. ^ בטעם כפול של זרקא, כדי לסמן את הטעם בהברה מלעיל בתוך התיבה, השתמשנו בתו היוניקוד U+05AE ("זרקא"); שימוש זה גורם לטעם לשבת מעל האות בתצוגה. ואילו באות האחרונה השתמשנו בתו היוניקוד U+0598 ("צנור"), כדי שהטעם יופיע בצד שמאל של האות. בהגדרות של היוניקוד יש טעות (!) בהבחנה בין שני התווים. השימוש שעשינו בהם במהדורתנו נובע מהמיקום שלהם בתצוגה. והשוו את תצוגתו של טעם הסגול בתוך התיבה ובסוף התיבה כראוי בפונטים שהשתמשנו בהם, למרות שמדובר על תו אחד בלבד ביוניקוד. לסיכום: לא רצינו להשתמש פעמיים בתו המוגדר "צנור" משתי סיבות: בגלל התצוגה, וגם כי אז לא יופיע שום "זרקא" בטקסט במקומות האלה.
  23. ^ בכתבי־היד השתמשו לעתים בקמץ חטוף כדי לציין שאין קמץ קטן לעומת קמץ רחב. אבל השימוש הנפוץ היום בקו אנכי ארוך כדי לסמן את הקמץ הקטן הוא המצאה (יעילה אמנם) של המהדורות בימינו. להסבר מלא ראו להלן בסעיף על קמץ קטן).
  24. ^ זהו סימן מובהק ועקבי בכתבי־היד.
  25. ^ אמנם השוו לדבריו של ויינברג, "המבנים של הקמץ הקטן" (1.1 עמ' 151), שנכתבו לפני שיצא ספרו של ייבין לאור: "אם ישאל השואל מדוע קבעו חכמי המסורה הטברנים סימן אחד בשביל קמץ גדול וקמץ קטן, התשובה חייבת להיות שהאבחנה ביניהם לא היה ידוע להם: סימן הקמץ שלהם סימן תנועה אחת." ואילו לפי ייבין מדובר על תווך מצומצם של תנועה שאף בו ציינו לעתים הבדלים בקריאתם ע"י סימנים נוספים: "בהערות המסורה... נקראת צורה שבה חטף־קמץ: "חטף", ואילו צורה שבה געיה: "געי" או "גרש"... "געי" פירושו שהתנועה נקראת בגְעִייה או בשהייה מסוימת, "חטף" פירושו שהיא נקראת בלי געייה והשהיה זו. הוראתם של מונחים אלה קרובה מאוד להוראת אורך וקוצר, אך אינה בהכרח זהה עמה; יש להניח ש"חטף", ומסומן בחטף־קמץ, הוראתו תנועה קצרה, כשם שחטף־פתח קצר מפתח וחטף־סגול קצר מסגול, והוא אפוא מוראה על קוצר; "געי" מורה על השהיה בקריאה, אך לא[ו] דווקא על אורך התנועה ממש. "גרש", המורה פעמים על געיה פעמים על טעם (יא.1), נרדף כאן ל"געי"." והשוו לדבריו של ויינברג (המובאים להלן בסעיף זה בהערה) על המתג בקמץ הבא לפני שווא, שאין לו תפקיד אחד מוגדר וברור מאליו.
  26. ^ בדרך כלל תנועה שזהה לתנועת החטף שאחריה היא תנועה קטנה, כגון נַעֲרוֹ או נֶאֱמָן. דוגמה בולטת לכך באותיות היחס בכ"ל: אם התיבה מתחילה באות גרונית המנוקדת בחטף אז באותיות בכ"ל תהיה התנועה הקטנה המקבילה, כגון: חֲלוֹם-בַּחֲלוֹם-לַחֲלוֹם-כַּחֲלוֹם, אֱמֶת-בֶּאֱמֶת-לֶאֱמֶת-כֶּאֱמֶת, ולכן גם אֳנִיָּה-בָּאֳנִיָּה (בקמץ קטן שהיא התנועה הקטנה המקבילה). אך כאשר אות היחס באה במקום ה"א הידיעה, אז קוראים את הניקוד של ה"א הידיעה בלי שינוי.
  27. ^ הערת הרב ברויאר: כולל חטף קמץ שהפך לקמץ בהשפעת השווא שלאחריו, כגון: פָּעׇלְךָ, תָעׇבְדֵם, שהם במקום פָּעֳלְךָ, תָעֳבְדֵם.
  28. ^ חשוב לציין שכתר ארם צובה מרבה לסמן קמץ חטוף בתיבה קֳדָשִׁים, כנראה כדי למנוע טעות מהקורא, שידע לקרוא בהגיית קמץ חטוף; אותה תופעה קיימת גם בכתי"ל. גם מכך נראה שהגייתם של בעלי המסורה הטברנים מתאימה יותר לשיטת המדקדקים בימינו בעניין זה מאשר למסורת ההגייה הספרדית. בדוגמאות מהסוג הזה ברור שלא נחליף חטף קמץ בשווא למרות שהאות אינה גרונית (ראו להלן חטפים באותיות לא גרוניות).
  29. ^ לדיון בסיסי על שתי השיטות מאת האקדמיה ללשון העברית, ראו כאן. ראוי לציין שיש תיבות לא מעטות במקרא שבהן מופיע אֵם קריאה של וי"ו לאחר קמץ (קטן); בהרבה מכתבי־היד גם רשום "קרי" בתיבות אלו בכתיב חסר וי"ו (אבל בדרך כלל אין ציון של "קרי" בכתר עצמו). באחת הדוגמאות (יחזקאל כג,מב) מופיע הכתיב "סָובָאִ֖ים" (סָבָאִ֖ים קרי אפילו בכתר), דהיינו שאֵם הקריאה בכתיב מציינת הגייה של קמץ שבא במקום חטף קמץ באות לא גרונית.
  30. ^ לביטוי אחר של המחלוקת, ראו את דבריו של ייבין ב-נא.3.ה (עמ' 346) לגבי התיבה "כָּל" (בקמץ ובלתי-מוקפת בטעם מרכא!) בתהלים (לה,י) ובמשלי (יט,ז), שהקמץ הוא תנועה קטנה דווקא. (ייבין מצביע שם על תופעה שקיימת בתיבות שבהן המשרת של לגרמיה אינו מהפך אלא מרכא כאשר מדובר בהברה סגורה אחת מנוקדת בתנועה קטנה, ובניגוד לדעתם של חוקרים אחרים שהציעו שתיבת "כָּל" נמלטה מן ההקפה.) ובפירוש דעת מקרא על תהלים (לה,י; עמ' קצד הערה 4) הסביר המפרש את התופעה: "'כל' שבפסוק זה בלי מקף ובמרכא, ואף על פי כן בקמץ ולא בחולם. והוא משום שהמרכא היא טעם חלש ביותר, והיה בכחה לבטל את המקף – אבל לא היה בכחה להפוך את הקמץ לחולם. ולפי שיקול דעת זה יש לחשוב את הקמץ לקטון. ולפי ההגיה המקורית של בעלי הניקוד, שהיא דומה להברה האשכנזית (או התימנית) בימינו, אין כאן בעיה. אולם לפי ההברה הספרדית יש כאן בעיה: כלום יתכן להגות קמץ קטן בהברה מוטעמת? והבעיה הזאת היא מעין הבעיה שבהגיית הקמצים שבתבות 'שמרני' שבמזמור טז ו'מירדי' (קרי) שבמזמור ל. וכמו בתבות ההן אף כאן מסורת העדות המחזיקות בהברה הספרדית להגות 'כל' שבפסוק זה בקמץ גדול. וביחוד כשאומרים את הפסוק הזה ב'נשמת כל חי' מקפידים להשמיע את הקמץ הגדול. ואף על פי שהמדקדקים שבימינו אין דעתם נוחה מכך, מצינו שרבים מן המדקדקים הקדמונים סברו כך, וראוי לסמוך על דעתם ולא לשנות ממסורת אבות. ויש במקרא עוד 'כל' כזה במשלי: כל אחי־רש שנאהו (מש' יט ז)." עוד ביטוי של המחלוקת קיים בתיבות בבניין הפעל, כגון "יָֽעֳמַד־" (ויקרא טז,י); "מָעֳמָ֛ד" (מל"א כב,לה); "מָעֳמָ֑ד" (תהלים סט,ג).
  31. ^ יוצא מן הכלל הוא הסידור החדש של קורן (אשכנז וספרד), שבו לדוגמה מנקדים צָהֳרַיִם בקמץ קטן בצד"י; אמנם בתנ"ך קורן הוותיק אין סימון כלל לקמץ קטן. להסבר מלא ומפורט על שיטת הניקוד המיוחד שבסידור קורן, שיש לה משמעות רבה גם למהדורת התנ"ך שלנו, ראו את מאמרו של חנן אריאל, "על סימון הקמצים, השוואים וההטעמה בסידור קורן", באתר הוצאת קורן.
  32. ^ יצוין שב"תיקון קוראים" הזה מציינים מצד אחד את הקמץ הקטן לפי המסורת הספרדית ולא לפי השיטה האחרת ע"פ כללי הדקדוק. אבל מצד שני, בעניין אחר השנוי במחלוקת דומה, הם לא מציינים שווא נע במלים כגון "שְׁתֵּי" ו"שְׁתַּיִם" אלא שווא נח, בניגוד למסורת ההגייה הספרדית ובהתאם לכללי הדקדוק (ולטעם היתיב שיכול לבוא בהן). למידע נוסף על הגיית תיבה זו ראו במאמרו של חנן אריאל, עמ' 6 ובמיוחד בהערה 48. במהדורתנו איננו מבחינים כעת בין שווא נע לשווא נח מסיבה טכנית: עדיין אין שני תווים שונים בשבילם ביוניקוד. אבל ברמת העיקרון נראה שיש לבצע גם בנושא זה את התיעוד הכפול, שיכיל את שיטת המדקדקים החדשים והעברית המדוברת ביחד עם מסורת הקריאה הספרדית, והקורא יבחר.
  33. ^ קביעת הסימון בשיטה זו תהיה לפי כל המבנים של הקמץ הקטן המפורטים במאמרו של ויינברג. אמנם במקומות אחדים שבהם נשאר ויינברג בספק, הקביעה אם יש קמץ קטן בתיבה תהיה לפי מסורת הקריאה הספרדית: אָֽרָה־לִּ֜י / קָֽבָה־לִּי֙ (במדבר כב,ו,יא); קׇֽבׇל־עָ֖ם (מל"ב טו:י); יׇפְיָפִ֡יתָ (תהלים מה:ג). בנוסף למקורות הכתובים האלה, נציין לעתים גם את קריאתו בקול (אודיו) של הרב ירמיהו וידר מישיבה אוניברסיטה בניו יורק, קריאה מדויקת על פי כללי הדקדוק מפיו של תלמיד חכם מובהק ובעל קורא מומחה, בקיא בתנ"ך ובלשון המקרא, שנמצא כאן וכאן.
  34. ^ סימון זה של מסורת הקריאה הספרדית יתבצע אף במקומות שיש בהם געיה בכתר, כגון בתיבת כׇּֽל־ מוקפת, ובתיבת קָֽדָשִׁים (תיבה זו מנוקדת כאמור פעמים רבות "קֳדָשִׁים" בחטף קמץ בכתר כדי למנוע טעות). בכך תיווצר בהכרח אי-עקביות, כי לגעיות בכתר ובכתבי־היד הקדומים יש תפקידים נוספים מלבד הנעת השווא; כדבריו של ויינברג, "המבנים של הקמץ הקטן" (2.1.2.1d עמ' 154): "תפקידו של המתג מגוון, מורכב, ולעתים קרובות לא ברור—אי אפשר לקבל כדבר המובן מאליו שיש לו פונקציה באופן מכני "לפתוח את ההברה", כלומר לזהות את השווא הבא לאחריה כשווא נע (מה שהופך את הקמץ לקמץ קטן)"; והשוו את מאמרו של חנן אריאל, עמ' 3-4. ויינברג הוסיף שם (e) ש"ציונו של המתג נעשה באופנים שונים במהדורות שונות של המקרא" (כוונתו כנראה גם לכתבי־היד). גם בתנ"ך מהדורת "סימנים" (פלדהיים) נתקלו באותה בעיה, כי מסמנים בה קמץ קטן בעקביות לפי השיטה הספרדית בלבד, אך בו בזמן מהדורתם הושפעה מכתבי־היד הטברנים לגבי סימון הגעיה. לכן יש מקומות במהדורתם שהדפיסו את התיבה "כל" בקמץ קטן ביחד עם סימן של "מאריך" (געיה): "כׇּֽל", למרות שהתופעה הזאת לא מתיישבת לכאורה עם השיטה הספרדית. בדומה לכך, אם באים לסמן קמץ רחב בתיבות "קָדָשִׁים", "שָׁרָשִׁים" ונגזריהם הרלוונטיים אז תיווצר תוצאה הכרחית של חוסר עקביות בשילובה של המסורת הספרדית עם נוסח הכתר, כי פעמים רבות נכתבים בכתר "קֳדָשִׁים" ו"שֳׁרָשִׁים" בקמץ חטוף. לכן אי-סימון של הקמץ הקטן כשאין חטף, ביחד עם הגייה של החטף כקמץ קטן כשהוא קיים, יוצרים מצב מטעה שגורם לקורא לחשוב שמדובר על הגייה שונה למרות שבאמת מדובר על אותה תיבה בדיוק. גם אי-העקביות הזאת מופיעה בתנ"ך סימנים, שבו מבליטים את הקמץ החטוף כדי שייראה כמו קמץ קטן, ובאותה תיבה מסמנים קמץ רחב כשאין חטף.
  35. ^ יש כ-350 תיבות במקרא שבהם יש מחלוקת בין שתי שיטות ההגייה לגבי קמץ גדול וקמץ קטן (לפי מספר הפעמים שתבנית:מ:קמץ מופיעה במהדורתנו). כוונתנו בעתיד שהקורא יוכל לבחור את שיטת הקריאה המועדפת עליו לכל המבנים הדקדוקיים.
  36. ^ יצויין שבמהדורת מכון ממרא אין שימוש בסימן זה אלא בנקודת חולם רגילה, דבר שגורם לפעמים לשיבושים בתצוגה בפונטים חדשים.
  37. ^ למידע טכני נוסח על התו של רווח מיוחד זה, ושל רווחים אחרים ביוניקוד, ראו כאן.
  38. ^ ד.16-20 (עמ' 116-119); ה.1 (עמ' 120); ובפרק ו' שם על הפסק (עמ' 128-154 ובמיוחד עמ' 137-140).
  39. ^ ראו מנחת שי על בראשית (יב, ג) שהרב ברויאר ציטט אותו פעמים רבות בהקדמותיו למהדורותיו: "ואנכי לא ידעתי איזה יכשר הזה או זה, או אם שניהם טובים. ואני בתומי אלך בדרך הספרים שהם כולם בשוא לבד; והמדקדק לקרותן כהוגן תבוא עליו ברכה." דברי המנחת שי אינם מבטלים את האפשרות שיש בסימון החטפים שיטה מובהקת של המסורה אלא הפוך: "המדקדק לקרותן כהוגן תבוא עליו ברכה". אבל דבריו רומזים גם לבעיה עמוקה יותר, דהיינו שחוסר הבהירות והעקביות בעניין זה בכתבי־היד ובדפוסים, עד כדי כך שאי אפשר להכריע לטובתה של אף שיטה אלא שיש לכתוב "כולם בשוא" בתמימות, נובע מהעובדה הפשוטה שאין לסימון החטפים באותיות לא גרוניות משמעות מובנת לפי שיטת ההגיה של הסופרים והמהדירים.
  40. ^ ברוב המכריע של המקומות מדובר על שווא במקום חטף פתח באות לא גרונית. לפעמים מדובר על שווא במקום חטף קמץ (שלאחריה אות גרונית); להסבר ראו בהערה להלן. לעתים רחוקות מדובר על תופעה ייחודית בכתר שאין כמעט כדוגמתו בכתבי־היד האחרים, דהיינו שווא שיבוא במקום חטף חיריק (!) בחמש במקומות בכתר (מל"א יז,יא; תהלים יד,א [פעמיים]; תהלים נג,ב [פעמיים]); עליהן נציין במקומן בתיעוד הנוסח, ולהסבר של התופעה ראו ייבין, ב.6 (עמ' 21). בנוסף חשוב לציין שכלל התיבות שיש בהן חטף באות לא גרונית הן הרוב המכריע של התיבות המובאות ברשימות "נוסח כתב היד" שבסוף כל אחת ממהדורות ברויאר. רשימות אלו מהוות תיעוד מלא ואובייקטיבי לתופעה זו בכל המקרא. אבל הן לא מושלמות, ולפעמים נשמטה תיבה אף מעינו הבוחנת של הרב ברויאר; לדוגמה ראו את "וִיבֹקֲק֖וּ" בישעיהו נא ב.
  41. ^ אמנם אין במקראות גדולות הכתר ביצוע מלא ועקבי למדיניות זו, כי יש לא מעט מקומות שבהם מוצאים בכתר חטף באות לא גרונית, ואילו במהדורתם מופיע שוא. בדרך כלל ציינו את המקומות האלה בתיעוד הנוסח במהדורתנו. ראו לדוגמה: "וּֽתֲבֻקְשִׁ֗י" (יחזקאל כו כא, במג"ה "וּֽתְבֻקְשִׁ֗י"); "כָּלֲל֖וּ" (שם כז ג, במג"ה "כָּלְל֖וּ"); ויש עוד כמה דוגמאות שם בפרק כ"ז. בדוגמה האחרונה ייתכן שמדובר על טעות בהקלדה בעקבות הביטוי המקביל המופיע אח"כ בשוא: "כָּלֲל֖וּ יָפְיֵֽךְ" בפסוק ג' בחטף, לעומת "כָּלְל֥וּ יָפְיֵֽךְ" בשוא בפסוק י"א. דוגמה זו מדגימה גם תופעה אחרת, דהיינו שבכתר יש כמה דוגמאות מרשימות של תיבות וביטויים החוזרים על עצמם כמה פעמים, לפעמים בחטף ולפעמים בשוא, כך שהרושם הנוצר הוא לא של שיטה עקבית או מובהקת (ויש דוגמאות עוד יותר מרשימות לתופעה זו).
  42. ^ ייבין, כתר, סיכום.3 עמ' 377).
  43. ^ טענו שם גם טענה עקרונית נוספת: "אין גם מקום לטענתו של הרב ברויאר בדבר זרות ההגיה של החטפים האלה בתקופתנו... קביעתו של נוסח מסוים לפרטי פרטיו נועדה ליצור אחידות בתוך מציאות מגוונת ומשתנה. כל סימני הניקוד של המסורה הטברנית משקפים לאמיתו של דבר מנהג הגיה מסוים בתקופה שהיו קיימים גם מנהגים אחרים. מנהג זה נבחר על־ידי בעליי המסורה הטברנים כראוי לקיבוע ולהנצחה ולדחות מפניו שאר מנהגים, ומרגע שנתקבלו סימניו כסימני המסורה המוסמכים, הם היו אמורים להתקיים כ'נוסח המסורה' בכל מסגרת הגיה, בין שהיא תואמת את הסימנים ובין שאינה תואמת אותם..." (עמ' 66*). כלומר: על ההגיה להתאים את עצמה לגמרי אל נוסח המסורה הכתוב, ואין להתאים כלל את סימני ההגיה הכתובים לצורכי ההגיה בפועל. תיאור זה נכון לרוב לגבי התפשטותו של נוסח המסורה ברחבי התפוצות, אמנם נראה שיש בהקצנתו קביעה אידאולוגית יותר מאשר טענה היסטורית. כי התיאור המוקצן מתעלם מכמה תופעות: (א) הגיוון שבכתבי־היד בנושא הזה, גיוון שבולט לעין, ואי־אפשר להסביר אותו רק על ידי ההנחה שלא היו לסופרים מקור אמין להסתמך עליו (בניגוד ברור לשאר כללי הניקוד והטעמים); (ב) מגמות של "הרחבה" ו"שכלול" המוזכרים אצל ייבין, שבהן ניסו אף כתבי־היד הקרובים לכתר, ובוודאי המאוחרים מהם, ליצור עקביות והתאמה בתחום הניקוד והטעמים; (ג) מגמת ההתאמה לצורכי הקורא בדפוסים, ובמיוחד בדורות האחרונים מאז דפוס קורן.
  44. ^ יוצא מן הכלל חטף קמץ בכתר שבא במקום קמץ קטן (חטוף), כגון בניקוד קֳדָשִׁים הבאה בכתר לעתים קרובות במקום קָדָשִׁים (שתי הצורות מופיעות בכמה מקומות בכתר). וראו גם זֳכְרָ֕ה במהדורתנו (דה"ב ו,מב בכתר ובכתי"ש1) לעומת כתי"ל=זָכְרָ֕ה וכן בדפוסים (וכן הכריע ברויאר במהדורתיו), וגם השם "מׇרְדֳּכַי" במגילת אסתר. אמנם השוו את הניקוד בתיבות שבהן לאחר החטף קמץ באה אות גרונית, כגון קֳהָת (תיבה זו ונגזרותיה באות במקומות רבים בכתר בחטף קמץ, אמנם לפעמים גם בשווא פשוט), שבא במהדורתנו קְהָת בשוא (כמו בהמהדורת ברויאר). על תופעת חטף קמץ לסימון קמץ חטוף (כדי למנוע טעות), ראו ייבין ב.5 (עמ' 19-20). על שווא נע שלפני אות גרונית שנהגה מעין תנועתה (של הגרונית), ראו במאמרו של חנן אריאל, עמ' 6.
  45. ^ יצויין שברוב המקומות יש כתבי־יד ודפוסים כאלה, בניגוד למה שכתבו במבוא ל"מקראות גדולות הכתר"; וראו למעלה.
  46. ^ ראו ייבין, כד.2-4, עמ' 217-218. בהקלדת וסטמינסטר היו במקור סימנים של מרכא בתיבת תביר לרוב. אבל החל מגירסה 4.14 הפכו אותם לגעיות כי כך יש לקרוא את כתי"ל לדעתם. ולכן רשימת השינויים בהקלדת וסטמינסטר בין גירסה 4.12 ל-4.14 מהווה רשימה טובה (אבל לא מושלמת) לתופעה זו במקרא. על פי רשימה זו כבר נעשו תיקונים במהדורתנו בכל החלקים של המקרא החסרים בכתר והמבוססים על הקלדת כתי"ל. אולם עדיין ייתכן שיש מקומות חריגים שעדיין דורשים תיקון. (יצויין שבדיקה זו הכילה בפועל את בדיקת כל השינויים מגירסה 4.10 והלאה; עיון בגירסאות הקודמות לגירסה 4.10 מראה שאין בהן שינויים רלוונטיים למהדורתנו.)
  47. ^ לפרטים ראו ייבין, כד.4, עמ' 218, ובתיעוד הנוסח על שה"ש ב,ז.
  48. ^ ייבין, כט.2 עמ' 235. המידע בנושא זה כאן מבוסס על מה שמובא שם, וגם ב-כט.3 עמ' 235-236.
  49. ^ כך מקובל בכל הדפוסים, וכך גם עשה הרב ברויאר ובעקבותיו במהדורות "סימנים" ומכון ממרא.
  50. ^ ברשימה זו מובא הנוסח המופיע במהדורתנו. לתיעוד המלא של מקורות הנוסח ראו בדף העריכה לפרשה או לפרק של כל דוגמה.
  51. ^ ראו ברויאר, טעמי המקרא, ב.53 (עמ' 64).
  52. ^ לפי ברויאר (שם, הערה 39): "הקורא מקדים את הגרש לתלישא הגדולה; שהרי ברוב המקרים הגרש הוא השליש האחרון; ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם."
  53. ^ תופעה זו קיימת אף בכתבי־היד; וראו בכתי"ק מל"ב יז,יג <שֻׁ֠‍֜בוּ>.
  54. ^ יש לציין שאפילו במקראות גדולות הכתר לא שמרו על שיטת הכתר בשני המקומות מהסוג הזה (ויקרא י,ד; יחזקאל מח,י), ובמקום זה ציינו את הטעמים לפי מנהג הדפוסים. ובנוסף לכך בצפניה ב,טו בא הגרשיים לאחר תלישא גדולה באות הראשונה (!).
  55. ^ ראו ייבין, מט.5, עמ' 333.
  56. ^ ע"פ ייבין, מה.1, עמ' 310. הנקודה מסומנת 5-6 פעמים.
  57. ^ ע"פ ייבין, מט.1, עמ' 330.
  58. ^ מפתיע שבמהדורת סימנים, שהיא "תיקון קוראים" מובהק ויש בה תוספת סימנים לרוב כדי להדריך את הקורא, לא מצאו לנכון לסמן את ה"עולה" במקומות האלה.
  59. ^ הרב ברויאר במהדורותיו החליט לטובת העקביות הגמורה בסימון המקפים, ואילו במג"ה מסמנים את המקפים כהופעתם בכתר.
  60. ^ הרב ברויאר במהדורותיו סימן את ה"עולה" בהברה שלפני ה"יורד" בעקביות, ואילו במג"ה מסמנים אותו תמיד כהופעתו בכתר.
  61. ^ טבלה דומה נעשתה גם לפסוק מעשה ראובן בספר בראשית. כל הטבלאות מבוססות על המקור הטכני כאן.
  62. ^ ברויאר, טעמי המקרא, ג.27 (עמ' 99-100).
  63. ^ ברויאר, טעמי המקרא, .10 (עמ' 127).
  64. ^ ברויאר, טעמי המקרא, ה.1 (עמ' 120).
  65. ^ עוד אפשרות שנסינו בעבר הייתה לשים רווח באמצע השורה ובתוכו הסימן {ס}. הסימן היה נחוץ בגלל שהרווחים יכלו ליפול גם בתחילת שורה או בסוף שורה, ולא רק באמצעה כמו שצריך. אולם שיטה זו פחות בהירה והרבה פחות אסתטית בסביבת האינטרנט, למרות שהיא מקובלת ברוב המהדורות המודפסות על נייר וגם ברוב ספרי התורה.
  66. ^ יש במקרא מספר רשימות בעלות פריטים רבים שבהן יש "מעין צורת השיר" על ידי השימוש בפרשות סתומות רבות באמצע פסוק כדי להבחין בין פריט לפריט (הדוגמאות הכי מוכרות לתופעה זו הן שירת העתים במגילת קֹהלת ורשימת עשרת בני המן במגילת אסתר). ברשימות הללו לא תייגנו את כל הפרשות בתבנית:פסקא באמצע פסוק (אמנם ייתכן שבעתיד גם הם יתוייגו). למידע נוסף על התופעה ראו בסעיף הבא.
  67. ^ ב"פסקא באמצע פסוק" של פרשה פתוחה, צורת הפרשה בכתר במקומות רבים היא שורה חדשה ללא רווח של שורה ריקה, כך שאין הפסקה ויזואלית מוחלטת בין שני חלקי הפסוק. וכך היא תופיע במהדורתנו במקומות המתאימים. הדבר בולט במיוחד בשופטים ב א, שם יש פרשה פתוחה בולטת של שורה ריקה לפני פסוק א', ובאמצע הפסוק פרשה פתוחה כאשר הטקסט ממשיך בתחילת השורה הבאה ללא שורה ריקה. (יוצא מן הכלל בעזרא ב לו, שם ציין יהושע קמחי באופן מיוחד רווח של שורה ריקה באמצע הפסוק.) יצויין שבמהדורת "כתר ירושלים" סימנו פרשה פתוחה ברווח של שורה ריקה תמיד, אפילו במקום של "פסקא באמצע פסוק" ששם אין שורה ריקה בכתר, כך שבשופטים ב א יש רווח גדול זהה לפני החצי הראשון של הפסוק וגם לאחריו; בכך הלכה לאיבוד צורת הפרשה שבכתר, שאינה מפרידה לגמרי בין שני חלקי הפסוק. צורת הפרשה המיוחדת תוצג על ידי השימוש בתבנית:פפפ (במקום תבנית:פפ הרגיל) או בתבנית:ססס (במקום תבנית:סס הרגיל). יצויין שתבנית:פפפ תהיה צמודה תמיד לתיבה האחרונה שלפני הפרשה, כדי לצמיד לה מספר רווחים גדולים ולוודא שהיא לא תופיעה בסוף שורתה ממש (כך שלא תהיה הפסקה של פרשה כלל) אלא בראש השורה הבאה.
  68. ^ ההסבר הזה בנוי על ניתוחו המפורט של הרב מרדכי ברויאר לצורת השיר בכתבי־היד המקבילים; ראו בפרק החמישי בספרו כתר ארם צובה והנוסח המקובל של המקרא (מוסד הרב קוק, תשל"ז), עמ' 149-189.
  69. ^ ברויאר, שם, עמ' 165-171.
  70. ^ ברויאר, שם, עמ' 171-183.
  71. ^ תיאור זה של הפיכת צורת השיר בספרי אמ"ת ל"מובהקת" בכ"א הספרים הוא בניגוד לניסוחו של ברויאר, שלגבי שירת דוד כתב שהדמיון לשירת אמ"ת בכתר "טושטש במידה מסויימת" לעומת כתי"ק (עמ' 177). וכך היא "נראית כשירה לכל דבר", אמנם "אף על פי כן ניכר גם בא, שאין זו שירה כשאר כל השירות…" אלא "שגם השירה שבא כתובה על פי המנהג של שירת אמ"ת; אין ביניהן אלא רוחב השורות" (עמ' 178). במקום להשתמש בלשון המעטה ("אין ביניהן אלא רוחב השורות") נראה לנו לתאר את השינוי הכל כך בולט של הסופר, כלומר לעבור באמצע כ"א הספרים מכתיבה בשורות צרות לכתיבה בשורות רחבות, ואת התוצאה של השינוי הבולט הזה, בתור כתיבה שירית מובהקת. יש בה פונציאל להגיע לרמה כזו לגמרי מבחינה אסתטית (לדוגמה בכתיבת שירת "האזינו" ב-70 שורות), והיא גם מעלה את החלוקה העניינית לרמת הביצוע האפשרית הגבוהה ביותר. כלומר, היא לא רק "נראית כשירה לכל דבר", אלא מצליחה בפועל להיות כתיבה שירית לכל דבר. אמנם ברמת העיקרון אנחנו מקבלים את דעתו של הרב ברויאר שצורה זו מבוססת על צורת הכתיבה בספרי אמ"ת.
  72. ^ לניתוח מלא של כל התופעה שקראנו לו "מעין צורת השיר" ראו ברויאר, שם, עמ' 149-165.
  73. ^ הבדל טכני בין הדפים לשני השירים בתורה (שירת הים ו"האזינו") לבין השירים בנביאים וכתובים: לשני השירים בתורה הטקסט הוקלד רק פעם אחת (בדף הראשי בתוך הרצף של פרשת השבוע) ובנספחים הוא מופיע ע"י הכללות. אבל בפרקים של נביאים וכתובים שבהם מופיעה צורת השיר, הטקסט הוקלד פעם נוספת (או פעמים נוספות) בתוך הנספחים בסוף אותו דף.
  74. ^ יצויין שברשימה זו, שכל פריט בו מהווה פסוק אחד מלא אך קצר, קיים ביצוע מלא בכתר ע"י השימוש בפרשות סתומות באמצע השורה. אמנם ביצוע זה שבכתב־היד אינו בא לידי ביטוי כלל במהדורת "כתר ירושלים"; שם כל פריט/פסוק מתחיל בשורה חדשה לאחר רווח על פי שיטתם. במהדורתנו השתמשנו ברווחים באמצע השורות בשביל רשימה זו, כדי להזכיר ולו במעט את האופי העיצוב שבכתב־היד, ואמנם בעיקר לשמור על עיצוב ברור ושימושי עבור הקריאה במסך.
  75. ^ יש גם רשימות שחלוקת פריטיהן בפסוקים מלאים (וראש כל פסוק הוא גם פרשה סתומה): דברים כ"ו (רשימת הארורים שבה יש פרשה אף בפסוק כ' ברוב כתבי־היד, וראו בהערות מיוחדות על התורה לפרשת כי תבוא); דה"א א', י"ב, ט"ו, כ"ג, כ"ה (ראו בהערה הקודמת), כ"ז.
  76. ^ לא עשינו עיצוב כזה בשורות שלפני שירת הים ושירת האזינו, למרות ההקפדה על כך בספרי התורה, כי ממילא אנחנו משתמשים ברווח של שורה ריקה לפרשות פתוחות גם אם הכתיבה שלפניהן אינה מגיעה עד סוף השורה.
  77. ^ בהתלחת הפרויקט הפונקציה הזאת עוד לא היתה נתמכת בדפדפנים, ולא הצלחנו ליישם אותו כראוי ב"מקרא על פי המסורה". לכן בגירסה הישנה נשארה תבנית:בעבודה בראש פרשת בשלח ובמגילת אסתר, כדי לציין שעיצוב הטקסט עדיין אינו גמור. למידע טכני נוסף ראו בדיון בארכיון של המזנון כאן ובדף השיחה לפרשת בשלח.
  78. ^ יש להטיל ספק בעצם ההנחה המקובלת שהרווחים בספרי אמ"ת מתואמים באופן מודע לפי הטעמים המפסיקים. כי הכתיבה בספרי אמ"ת (כולל הנחת הרווחים) הוא מעשהו של הסופר שכותב את נוסח אותיות, ולא מעשהו של המסרן והנקדן שמוסיף אח"כ את סימני הניקוד והטעמים. זאת אומרת שהסופר מניח את התשתית בהעברת מסורת הכתיב, ואילו המסרן מוסיף אח"כ את מסורת הקוראים. ברור שסופר המניח רווחים בפסוקי אמ"ת בדרך כלל ישים אותם במקומות שראויים להפסקה, ובאותם במקומות יהיו בדרך כלל טעמים מפסיקים מדרגה ראשונה. אמנם הדבר תלוי גם בפרשנות אישית ואילוצי כתיבה מקומיים, וייתכן מאוד שהסופר לא יחשב את חלוקת הפסוק לפי השיטה הקפדנית של בעלי הטעמים, במיוחד כאשר טעמים אלה אינם מוצגים לפניו בעת כתיבתו.
  79. ^ אולי צריך לומר: "בפתיחות".
  80. ^ כך החליט גם הרב ברויאר במהדורתו השנייה (חורב, תשנ"ז). במהדורה זו נדפסו פסוקי אמ"ת ככלל ברציפות פשוטה, ויוצאים מן הכלל רק רווחי הפרשות לאחר כותרות במזמורי תהלים (שנחשבים לחובה) והכותרות הממורכזים בספרים איוב ומשלי. על שתי התופעות הללו ראו להלן.
  81. ^ יש בלשון הברייתא רמז למרחק המעשי בין שיטת הסופרים בימי הביניים לבין המהדורות החדשות "כתר ירושלים" של ברויאר ומג"ה: "אבל לבלר מובהק מרצפון בפתיחות באתנחייתא וסופי פסוקי". אבל במהדורות אלה אין אף פעם רווח אחרי סוף פסוק (בניגוד לכתבי־היד). אמנם ייתכן ש"פתיחות" אינן רק מקומות פתוחים של רווחים, אלא גם במשמעות של "לפתוח מחדש" לא רק לאחר רווח אלא גם בתחילת שורה. לפי זה עדיין קצת קשה מבחינת הלשון שיהיו "פתיחות באתנחייתא" במובן של רווח שבא מיד לאחר הטעם, ובאותה נשימה שהם יהיו גם ב"סופי פסוקי" למרות שהתחילת הפסוק לא יבוא אח"כ מיד אלא בשורה הבאה.
  82. ^ מהדורתו השנייה של גינצבורג היא המופיעה בתנ"ך שיצא לאור בהוצאת מאגנס (תשט"ו) "מוהגים לפי המסורה עפ"י בן־אשר בידי משה דוד קאסוטו". בדברי הפתיחה שם כתוב: "פרי עבודתו [של קאסוטו] שובץ ביד־אמנים לתוך אחת ההוצאות הקיימות, שנראתה בעיניו מתאימה לשמש יסוד להתקנת ההוצאה שלו עפ"י כה"י של בן אשר...". ב"אחת ההוצאות הקיימות" הכוונה למהדורתו השנייה של גינצבורג שהתנ"ך הזה הוא העתק ממנו.
  83. ^ לדוגמאות וכללים ראו ברויאר, עמ' 241-242.
  84. ^ במקום שנמצא בדיוק בין היחידה הראשונה והשנייה שבפסוק השתמשנו בתבנית:ר1. תבנית זו מעבירה את הטקסט לאחריה אל השורה הבאה לאחר הזחה רגילה.
  85. ^ ראו ברויאר, טעמי המקרא, עמ' 241-243.
  86. ^ לדוגמאות וכללים של "עולה ויורד" ראו ברויאר, עמ' 243-246. לדוגמאות של תחום "אתנח" המתחלק על ידי "רביע גדול" ראו שם, עמ' 249-250. על האפשרות לקבוע כללים לחלוקת הפסוק לשלושה חלקים כתב שם ברויאר (עמ' 246): "אין בידינו כללים ברורים הקובעים את דרך חלוקתו של הפסוק: אימתי הוא מתחלק על ידי עולה יורד, ואימתי הוא מתחלק על ידי אתנחתא או רביע. אך נקוט כלל זה בידך: הפסוק מתחלק תמיד עד ידי עולה ויורד, אם חלקו השני של הפסוק כולל שש תיבות או יותר; וכן הדבר בדרך כלל – אך לא תמיד – אם חלקו השני של הפסוק כולל חמש תיבות. כנגד זה הפסוק מתחלק על ידי עולה ויורד רק לעתים רחוקות, אם חלקו השני של הפסוק כולל רק ארבע תיבות. ולעולם אין הפסוק מתחלק על ידי עולה ויורד, אם חלקו השני של הפסוק כולל רק שלוש תיבות או פחות."
  87. ^ בדף העריכה, במקום שנמצא בדיוק בין היחידה הראשונה והשנייה שבפסוק, השתמשנו בתבנית:ר1, ובין היחידה השנייה לשלישית השתמשנו בתבנית:ר2. תבנית:ר1 מעבירה כאמור את הטקסט לאחריה אל השורה הבאה לאחר הזחה רגילה, ותבנית:ר2 מעבירה את הטקסט לאחריה אל השורה הבאה לאחר הזחה כפולה.
  88. ^ במקרים מהסוג הזה השתמשנו בתבנית הרגילה (תבנית:ר1) בשביל היחידה השנייה בפסוק וגם בשביל השלישית.
  89. ^ בין היחידה הראשונה והשנייה שבפסוק השתמשנו בתבנית:ר1 כרגיל, וכן בין היחידה השלישית והרביעית. אבל בין היחידה השנייה והשלישית (באמצע הפסוק) השתמשנו בתבנית:ר3. תבנית זו מעבירה את הטקסט לאחריה אל תחילת השורה הבאה בלי הזחה, והיא מתייגת את כל הפסוקים הארוכים שבהם יש יחידה באמצע פסוק שמתחילה מחדש בראש שורה.
  90. ^ בראויר, טעמי המקרא, עמ' 310. לתיאור התופעה ראו את כל הפרק הקצר המוקדש לה (עמ' 310-314); ובמיוחד את סעיפים יב. 4-5 על עולה ויורד, וסעיף 6 על אתנחתא ורביע.
  91. ^ בתחילת העבודה על ספרי אמ"ת לא השתמשנו בתבנית זו בתחילת כל פסוק חדש, אלא בתגיות <poem>[...]</poem> כדי שכל שורה חדשה בדף העריכה תופיע כך גם במסך (ולא בהמשך השורה הקודמת שורה כרגיל בתוכנת מדיה-ויקי). זהו הפתרון העדיף מבחינת העיצוב האסתטי של דף העריכה, אמנם ויתרנו עליו בגלל באג קשה שאינו מאפשר "ציטוט" של טקסט מתוך התגיות, וגם גורם לשיבושים קלים בתצוגה. כל הפרקים הקיימים בספרי אמ"ת כבר עברו מהשיטה הקודמת לשיטה הנוכחית.
  92. ^ אבל לא ארוכה מאוד כמו בפסוקים רבים במהדורות "כתר ירושלים" ומג"ה.
  93. ^ יש כותרות ממורכזות בראש מענות בפסוקים הבאים: ג,ב; ד,א; ו,א; ח,א; ט,א; יא,א; יב,א; טו,א; טז,א; יח,א; יט,א; כ,א; כא,א; כב,א; כג,א; כה,א; כו,א; כז,א; כט,א; לד,א; לה,א; לו,א; מ,א; מ,ג; מב,א.
  94. ^ משני המקומות בכתר, והמקומות הנוספים בכתבי־יד אחרים, נראה שלא הניחו הסופרים רווח של שורה ריקה לפני הכותרות בדרך כלל רק כדי לחסוך במקום (כי הכותרת הממורכזת בשורה בפני עצמה כבר מבהירה בלאו הכי שיש כאן עניין חדש), ולא בגלל שאסור כלשהו להניח רווח כזה.
  95. ^ במהדורה הדיגיטלית של מקראות גדולות הכתר סימנו בשתי המקומות פרשה פתוחה לפני הכותרת ואחרי הכותרת. הסימון לפני הכותרת היא כמובן בגלל השורה הריקה, אבל אין מקום אחר בכל מקרא שפרשה פתוחה פותחת דווקא לאחר רווח ולא בתחיחת שורתה!
  96. ^ בשני המקומות בכתר שבהם באה שורה ריקה לפני הכותרת הממורכזת ציינו את העובדה בהערות הנוסח. בשאר המקומות אין שורה ריקה בכתר.
  97. ^ ראו על כך במאמרו של ישראל ייבין, The Division into Sections in the Book of Psalms, Textus VII (1969), עמ' 78-102.
  98. ^ ישראל ייבין, המסורה למקרא (ירושלים: האקדמיה ללשון העברית, תשס"ג), עמ' 37.
  99. ^ סדר זה משקף את המנהג שהיה מקובל בבבל, כפי שהוא מתועד בספר החילופים, עמ' מא. ראו שוב ישראל ייבין, המסורה למקרא (ירושלים: האקדמיה ללשון העברית, תשס"ג), עמ' 37. הסדר הזה גם מופיע בכתבי־יד תימנים.
  100. ^ ב-BHS יש פשרה מסויימת בסדר הספרים בכתובים: אמנם דברי הימים מופיע בסוף ספרי הכתובים ולא בתחילתם, אבל כל שאר הספרים באים לפי הסדר בכתבי־היד.
  101. ^ וכן בממשק של המהדורה הדיגיטלית של מכון ממרא. התנ"ך של מכון ממרא דומה להפליא למהדורות ברויאר בכלל, ולמהדורה הראשונה שלו בפרט.
  102. ^ בכרך "חמש מגילות" של מקראות גדולות הכתר מובאות המגילות בסדר הליטורגי המקובל, והממשק בגירסה הדיגיטלית מביא את כל ספרי המקרא בסדר הרגיל.
  103. ^ על הבחנה זו ועל עצם הביטויים "נביאים ראשונים" ו"נביאים אחרונים" ראו במאמרו של מיכאל אביעוז, "על מקור הכינוי נביאים ראשונים", JSIJ כרך 8 (2009).
  104. ^ הכינוי "כתובים אחרונים" לקוח מהכרך האחרון של תנ"ך לעם, והוא מתאים לעניין. ראוי לבדוק מבחינה היסטורית עד כמה קיימת התייחסות כללית לשלושת הספרים דניאל, עזרא, ודברי הימים, ואם היה כינוי בשביל שלושתם.
  105. ^ למידע על כניסתה של חלוקת הפרקים לכתבי־יד ודפוסים של התנ"ך בעברית, ועל ההבדלים בין דפוסים שונים, ראו את מאמרו של יעקב פנקובר, "חלוקת הפרקים במקראות גדולות רפ"ה" (אנגלית). Vetus Testamentum 48:3, שנת 1998.
  106. ^ יש רק יוצא מן הכלל חריג אחד: מספרי הפסוקים בעשרת הדברות (שמות כ' ודברים ה') אינם לפי דפוס קורן אלא לפי שיטה אחרת. להסבר מלא בנקודה הזו ראו בפרק הבא.
  107. ^ יוצא מן הכלל הזה: שני הפרקים שיש בהם עשרת הדברות (שמות כ' ודברים ה'). למידע מלא על עשרת הדברות במהדורתנו, כולל חלוקת הפסוקים ומספריהם ראו בפרק הבא.