שמחת הרגל

שמחת הרגל

בליל מועדות, ליל התקדש חג לשון הגמרא (ערכין דף י:) הפסח, פסח"י רינה וצהלי מליצה ע"פ (ישעיהו נ"ד, א'), ושינה "פצחי" ל"פסחי" - לשון פסח., להודות לשם ה' (תהלים קכ"ב, ד'), כניסת הרג"ל מגיד דבריו לשה"כ (תהלים קמ"ז, י"ט) בפירוש ההגדה.

ויתהלך חנו"ך לנער מליצה ע"פ (בראשית ה', כ"ט), ושם גרשיים להורות שכאן אין הכוונה לאדם בשם חנוך, אלא חנוך מלשון חינוך, כמו: "חנוך לנער על פי דרכו" (משלי כ"ב, ו') כדי שיקלוט העי"ן לספירת דברים מזכירין יציאת מצרים (דף יב:) את הנ"ס למינהו מליצה נפלאה ע"פ (ויקרא י"א, ט"ז), ושינה "הנץ" ל"הנס" ותורה ולתעודה ע"פ לשה"כ (ישעיהו ח', כ').

במוט"ב תלתא מליצה ע"פ (דף ל.), ושינה "מותב" ל"מותב" - לשון טוב, וכן ל' מושב מקדימין ליום הכניסה ע"פ (דף ד:), ג' לימודים, מוס"ר מעי"ר מליצה יפה ע"פ (ישעיהו י"ז, א'), ושינה "מוסר" - ל' הסרה ל"מוסר" [ד"ת המעוררים את האדם לתשובה], וכן: "מעיר" ל"מעיר" - לשון הערה, דבר המעורר את האדם לתשובה לבוראו על ראש הצעי"ר מליצה ע"פ (ויקרא ד', כ"ד), ושינה "שעיר" ל"צעיר"., ללמד בני יהודה לשון הכתוב בשמואל ב, א יח.

ואתיא מכלל ע"פ (דף פה.) קצת ביאור ופירוש מגילת רות לילדי ישראל, טוב ילד גמול ידו הדה לשה"כ (ישעיהו י"א, ח'), והכוונה לילד שנגמל מחלב, ושעשו"ע יונק ע"פ הכתוב (ישעיהו י"א, ח') "ושעשוע" - שחוק (רש"י) תחיל[ת]' אוכל"א מליצה ע"פ (דף כב.), והכוונה לתינוק שרק התחיל לאכול. ומכאן נראה גודל ענוותנותו של רבינו, שבכל ספריו הדגיש שנועדו "לנערי בני ישראל" (שה"ג, דבש לפי, מראית העין, מורה באצבע, ועוד), "לתלמידי דבי רב התינוקות קוראים" (פתח עינים, שה"ג ח"א מהדו"ב, ועד לחכמים ב' מהדו"ק), "לזכות קטני ישראל" (שמחת הרגל), וכו'

קורא ושונה (דף פו.), וירץ הנער ויגד לשה"כ (במדבר י"א, כ"ז) כל שישנו בלמידה ע"פ (דף קט:)

ראה קראתי לשה"כ (שמות ל"א, ב') בשם שמחת הרג"ל ע"פ לשון הש"ס במקומות רבים, למשל (דף ח.) - נוטריקון: הגדה, רות, ג' לימודים ה-ר-ג-ל, ממני יצאו הדברים ע"פ ירושלמי סוטה ט ו, וכן ע"פ המדרש, שיחת הילדים לשון המשנה (משנה, אבות ג, י),

אני הצעיר ע"פ לשה"כ (שופטים ו', ט"ו) חיים יוסף דוד בכמהר"ר בן כבוד מורנו ורבנו הרב רבי יצחק אזולאי זלה"ה זכרונו לחיי העולם הבא ס"ט סיפיה טב[\ספרדי טהור]

בליוורנו בשנת: אצמיח לדו"ד שמ"ח צדקה ע"פ (ירמיהו ל"ג, ט"ו) ושם גרשיים במילה "דוד" לפי שרומז לשמו, וכן שינה "צמח" ל"שמח" - לשון שמחה, (להורות מעלת הצדקה) לפ"ג לפרקא גדולה; מניית השנים מבריאת העולם

בדפוס השותפים - החכם, כמוהר"ר כמורנו הרב, רבי אברהם יצחק קאשטילו נר"ו נטריה רחמנא ופרקיה; והמשכיל, כמוה"ר כמורנו הרב אליעזר סעדון נר"ו נטריה רחמנא ופרקיה

כל חמירא

על ראש שמחת״י ע"פ לשה"כ (תהלים קל"ז, ו') ליתו תלתא דמרחמי מליצה משולבת: "ליתו תלתא" - (דף עב:) "תלתא דמרחמי" - (דף נה:) - ראה גרסת הראש שם, שו"ע או"ח רכ א. "ליתו" - יבואו, ג' למודים, עד הג״ל הזה ע"פ (בראשית ל"א, נ"ב) בו תרמו"ז מליצה ע"פ (תהלים ק"ד, כ'), ושינה "תרמוש" - לשון רמש, ל"תרמוז" - לשון רמז, להורות שכאן "ירמוז מוסר השכל" וכו' מוסר השכל לשה"כ (משלי א', ג') בהלכות הפסח, ג' לשונות: לשון כל חמירא; לשון משנת "אלו ירקות שאדם יוצא בהם י"ח ידי חובתו\ידי חובה בפסח" (משנה, פסחים ב, ו); לשון "קדש ורחץ", והיו לאחדים לשה"כ (יחזקאל ל"ז, י"ז), וכן רומז לשמו: "אחדים" - מ'הצעיר ח'יים 'יוסף ד'וד א'זולאי. ג' לשונות בח״ר ד״ל מליצה ע"פ (דף קלב:) ועוד, ושינה "בחרדל" (שם מאכל), ל"בחר דל" - בחר עני. פוק חזי ענוותנותו העצומה של רבינו, וישב על הבא״ר מליצה ע"פ (שמות ב', ט"ו), ושם גרשיים במילה באר, כי כאן הכוונה: "באר" - לשון ביאור - דרך רמז ר"ל, שיבאר בדרך רמז לבר בי רב ע"פ (דף קמ:) ועוד. והכוונה, יבאר בדרך רמז לת"ח, יעיר קנ״ו מליצה ע"פ לשה"כ (דברים ל"ב, י"א), והוסיף גרשיים לאות מליצה במילה "קנו", כי כאן הכוונה: "קנו" - כמו קן לכתיבה, והכוונה לקסת הדיו ויער כחו ולבבו לשה"כ (דניאל י"א, כ"ה), העצמות והגידים לשון המשנה (משנה, טהרות א, ד) והגמרא. פירוש, וכן יעיר עצמותיו וגידיו. מעי"ר לג"ל מליצה ע"פ (ישעיהו כ"ה, ב'), וכאן הכוונה: "מעיר" - לשון הערה, "לגל" - [איני יודע כוונתו] יעיר אזן ע"פ לשה"כ (ישעיהו נ', ד') לשמוע כלימודים לשה"כ (ישעיהו נ', ד'). "כלימודים" - רומז ל-ג' הלימודים:

אור לארבעה עשר לשון המשנה (משנה, פסחים א, א) לאחר הבדיקה, יאמר נא ישראל לשה"כ (תהלים קי"ח, ב') ועוד נוסח "כל חמירא"‏^[1]:

כָּל חֲמִירָא וַחֲמִיעָא דְאִיכָּא בִרְשׁוּתִי דְלָא חֲמִתֵּיהּ וּדְלָא בִעַרְתֵּיהּ וּדְלָא יְדַעְנָא לֵיהּ, לִבָּטֵל וְלֶהֱוֵי הֶפְקֵר כְּעַפְרָא דְאַרְעָא.

וביום י"ד אחר הביעור לשון המשנה (משנה, שביעית ט, ח), אז יאמרו לשה"כ (תהלים קכ"ו, ב') הנוסח השני:

כָּל חֲמִירָא דְאִיכָּא בִּרְשׁוּתִי, דְחֲזִיתֵיה וּדְּלָא חֲזִתֵּיהּ וּדְלָא בִּעַרְתֵּיהּ, לִבְטִיל וְלֶהֱוֵי כְּעַפְרָא דְאַרְעָא.

לימוד א

יסוד הפסח ודיניו הן הם עיקרים ושרשים גדולים, ארזי הלבנון הרמים והנשאים לשה"כ (ישעיהו ב', י"ג), להעיר לב האיש הישראלי ע"פ לשה"כ (ויקרא כ"ד, י') לעזוב ארחות רשע וחשב מחשבות ע"פ לשה"כ (שמות ל"ה, ל"ב) לבלתי ידח לשה"כ (שמואל ב, יד יד) ממחיצתו, והשליך מעליו טומאת חלאת זוהמת הצר הצורר לשה"כ (במדבר י', ט') - היצר הרע - אשר בתועבותיו, ועלילותיו, מרמותיו ותחבולותיו דכא לארץ חיתו ע"פ לשה"כ (תהלים קמ"ג, ג') כי גבר אויב לשה"כ (איכה א', ט"ז), אחז שמורות עיניו ע"פ לשה"כ (תהלים ע"ז, ה'), פרש רשת לרגליו ע"פ לשה"כ (איכה א', י"ג), להעבירו על דעת קונו ע"פ לשון הגמרא (דף מא:) מעט מעט לשה"כ (שמות כ"ג, ל'), זעיר שם זעיר שם לשה"כ (ישעיהו כ"ח, י'), לאט לאט. ומראה לו פנים ע"פ לשון הגמרא (דף יג:) מפנים - כי אשר נתרשל בעבודת ה' או שחטא, הלא מזער הוא, וכמעט אינו איסור.

ויצא לטעון טעון טענות ותואנות דקות, צנומות, שדופות ע"פ לשה"כ (בראשית מ"א, כ"ג), נאחז בסבך לשה"כ (כב י"ג) קורי עכביש ע"פ לשה"כ (ישעיהו נ"ט, ה'), וזה כל פרי (ישעיהו כ"ז, ט') למעט חטאתו. וכמו שפירשו כת הקודמין כונת הכתוב: "וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום" (בראשית ו', ה'), הכונה, דעצת היצר הוא להמעיט לחוטא חטאו ולהראות לו כחא דהיתרא, ואם תמצא לומר שהוא חטא, איננו כי אם כל שהוא לשון הגמרא (דף סג:), ומעט אשר היה לשה"כ (בראשית ל', ל'), וז"ש: "וכל יצר מחשבות לבו רק רע" - "רק" הוא מיעוט‏^[2], כלומר, כי תוקף מרמת היצר לומר לו שלא חטא; ואם חטא, הוא דבר מועט, וזהו: "וכל יצר מחשבות לבו רק רע", למעט הרע‏^[3] כל היום היא שיחתו עד אשר מעט מעט מפילו לבאר שחת שוחה עמוקה‏^[4]:

וזה אצלי ההדיוט כונת אומרם ז"ל: "כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה, נעשית לו כהתר" (קידושין דף מ ועוד), דבתחילה אחר שעבר, הנה היצה"ר מגלה פנים בתורה שלא כהלכה לשון הגמרא (דף צט:), להורות כי חטאו הוא דבר קל מאד שכמעט אינו בסוג חטא; ואף אם הוא חֵטְא, דבר קל מאד הוא. וכאשר החוטא סבר וקביל לשון הגמרא (דף קו:) ולבו נטה לעצותיו ודמיונותיו הכוזבות, ונתאמת לעניות דעתו כי החטא קל שבקלים, אז יתגבר עליו היצר, באמור אליו: "כמה גדלה נפשך, אשר לעוצם דקות מחשבותיך הטהורות נכנסת בספק, וחשבת כי היה סרך חטא באשר עשית; האמנם, לפי האמת אין כאן חטא כלל, כי הוא מותר", וכשה לטבח יובל המאמין לו, יחיש לעשות כמעשהו ממנו לשה"כ (שמות כ"ח, ח')‏^[5], והטיבו אשר דברו לשה"כ (דברים י"ח, ז'): "העובר עבירה ושנה בה, נעשית לו כהתר" (קידושין דף מ ועוד), כי לרוב התגברות יצרו ונטיית לבו לעצותיו, ידמה כי העבירה כהיתר בכמה וכמה אופני פסקי הרו"ש ולענה מליצה נפלאה ע"פ לשה"כ (דברים כ"ט, י"ז).‏^[6] ופסקי תוספות; יום יום‏^[7], באופן כי מדבר קל יביאהו לחמור ממנו, והולך ומתגבר לאט לאט‏^[8]:

על כן בא האלהים לשה"כ (שמות כ', י"ז) בצאת ישראל ממצרים לשה"כ (תהלים קי"ד, א') ובאהבתו ובחמלתו לשה"כ (ישעיהו ס"ג, ט') קדשנו במצותיו וציונו לשון הברכות: "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו..." להרחיק החמץ ב"בל יראה" ו"בל ימצא"‏^[9], ואסור בכל שהוא לשון הש"ס (חולין דף קב), כי החמץ רמז ליצה"ר והגאוה, וצריך להתרחק מאוד מאוד ממנו עד כי "בל יראה ובל ימצא" (פסחים דף כז:), וכל שהוא ממנו, פשע רב ע"פ לשה"כ (תהלים י"ט, ד')‏^[10], כי כן היצה"ר - אפילו בכל שהוא, מטמא, ומדמע ומקעקע כל הבירה; וכאשר כל זה מפורסם שנוי ומשולש ע"פ לשון הגמרא (דף צב:) בפרקי דחסידי, מוס"ר מלכים מליצה ע"פ (איוב י"ב, ח'). ואם כל התורה בכללה יש בה רמזים ותוכחות מוסר לשה"כ (משלי ו', כ"ג), כאשר עין אדם לשה"כ (זכריה ט', א') רואה בספרן של צדיקים לשון הגמרא (ראש השנה דף טז:) כמה פנים לפנים [כנראה] ע"פ לשה"כ (משלי כ"ז, י"ט), עוד בה לשה"כ (דה"י ב, ט ד) במצות חמץ יותר על כל המצות, כי בשאר מצות יש בכל אחד טעם כעיקר לפי הפשט, אבל במצות חמץ הפשט שלה הוא הרמז‏^[11]:

וכבר נשאל הרדב"ז ז"ל בתשובות הנדפסות חדשות מעתה באשכנז, סי' תקע"ו‏^[12] יחוה דעת, על אשר החמירו בחמץ כל כך, ומה נשתנה חמץ משאר איסורין שהחמירה עליו תורה להצריכו בדיקה, שרוף, וכלה וביטול, והוסיפו חכמים להצריכו בדיקה בחורין ובסדקין, ולחפש אחריו ולשרש אותו מכל גבולין, ועבר עליו ב"בל יראה" ו"בל ימצא", ואסרוהו בכל שהוא, ואינו מתבטל כלל; וחומרות כאלו לא נמצאו בכל איסורין שבתורה, דאי משום דאית ביה כרת, הרי חלב ודם; אי משום דאסור בהנאה, הרי כלאי הכרם, ושור הנסקל וכמה איסורי הנאה שלא החמירה תורה בהם כל כך; ואי משום דלא בדילי מיניה אינשי כוליה שתא כל השנה, הרי יין לנזיר דלא בדיל מפריש עצמו מיניה, ו"חדש" דלא בדילי מיניה כוליה שתא, ולא חמירי כולי האי:

והשיב הרב ז"ל כלשון הזה:

"שני דברים נאמרו בתשובת דבר זה: אחת, שלא נמצאו בכל איסורין שבתורה שיצטרפו כל ג' תנאים הללו - שהוא איסורי הנאה, והוא בכרת, ולא בדילי אינשי מיניה כולי שתא אלא חמץ בלבד, וכיון שיש בו חומרות הללו, החמירה עליו תורה חומרות אחרות, ובאו חכמים והוסיפו חומרות. ותו, דחמץ בפסח הוי כדבר שיש לו מתירין, שהרי איסורו תלוי בזמן וכו', וק"ל עליה דהאי טעמא נהי דסגי האי טעמא לענין דאפילו באלף לא בטיל, כדבר שיש לו מתירין; אבל לחפש אחריו, ולשרפו, ולשרשו ולהוציאו מרשותו, לא ידענא למה. גם על טעם הראשון יש לי קצת גמגום, ומי עדיף מע"ז‏^[13] דאמרה תורה "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם" (דברים י"ג, י"ח) וכל המודה בה ככופר בכל התורה כולה (ספרי במדבר טו כב; רמב"ם, הלכות עבודת כוכבים וחקותיהם פ"ב ה"ד), ולא מצינו שהצריכה תורה בדיקה וביטול וכו', מ"מ מכל מקום, הרי אתה רואה שלא החמירה בעבודה זרה כמו בחמץ, הלכך עדיין צריך טעם; ועל כן, אני סומך על מה שאמרו רז"ל במדרשות, כי חמץ בפסח רמז ליצה"ר, והוא שאור שבעיסה, ולכן כלה גרש יגרש לשה"כ (שמות י"א, א') אותו האדם מעליו, ויחפש עליו בכל מבואות מחבואות מחשבותיו, ואפילו כל שהוא לא בטיל, והרי זה אמת ונכון. עכ"ל עד כאן לשונו:

עיניך לנכח יביטו שהרב ז"ל פשפש ולא מצא טעם לחומרות חמץ אשר החמירה תורה ורז"ל טפי משאר איסורין על פי הפשט והדין והוצרך לסמוך עצמו על הרמז כי החמץ רמז ליצה"ר כמבואר היטב בדבריו ונמצא שהרמז של החמץ הוא הפשט כי כל החומרות האלו לעורר האדם שצריך להתרחק מאד מאד מן היצה"ר ולחפש בחורי וסדקי חדרי לבו אם שמץ דבר נמצא בו למהר לבערו ולשרפו באש התורה ולהזהר מאד בבל יראה ובל ימצא כולי האי ואולי ינצל ממנו: [אחורי תרעא: עיין בסוף שם הגדולים ח"ב דף צ"ה מה שכתבתי בהשמטות שמחת הרגל. וכתבנו בזה בכמה מקומות בספרי הקטן הזה דברים אחדים בס"ד]:

ואפשר שזה רמזו רז"ל באומרם: "אין ביעור חמץ אלא שריפה" (תמורה דף לד ע"א. ועוד), כלומר, אין לו תקנה ליצה"ר אלא לשורפו באש התורה, וכמו שאמרו רז"ל שאמר הקב"ה: בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין (קידושין דף ל:). ויש לרמוז כי יצ"ר גימטריא ש', והתורה נקראת אש‏^[14]; ויש אחד יותר רמז, שהתורה א"ש גוברת על יצ"ר גימטריא ש', ועל ידי התורה מקרר חומו של יצר, ונעשה ק"ר - גימטריא יצר; נמשך לזה, יש לרמוז כי יצר רע גימטריא רש"ע, כי ההולך אחר יצרו נקרא רשע, וזהו: "רק רע כל היום" (בראשית ו', ה'), "רק רע" גימטריא יצר רע שהוא כמספר רשע:

ועוד רמזתי בדרושים בטעם שהתורה מבטלת יצה"ר, במה שכתבו המפרשים כי אין מגרש כח הנחש כי אם האש, כי ארס הנחש שרשו מיסוד העפר ונחש עפר לחמו לשה"כ (ישעיהו ס"ה, כ"ה)‏^[15], והאש תכלית הריחוק מן העפר זה מטה מטה וזה מעלה מעלה ולכן האש מגרש ארסו של נחש‏^[16]. ושרש הקדמה זו לישבה על מתכונתה, כתבתי בעניותי בס' בספרי הקטן "דברים אחדים" דרוש י"ד באורך וברחב ע"פ לשה"כ (יחזקאל מ', כ"ה). ולכן היצה"ר שהוא מיסוד העפר, התורה שהיא אש מגרשתו, כי אין מגרש כח הנחש כי אם האש.

ואפשר שזה טעם מ"ש מה שכתבו\מה שאמרו רז"ל, שהגאולה תהיה בזכות התורה‏^[17], כמש"ה כמו שאמר הכתוב:: "גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם" (הושע ח', י'), כי בכח תורה לשמה מגרש נחש, ובהבטל נח"ש יבא משי"ח - כמספרו‏^[18], ועוד הארכנו במקומות אחרים. וכיון שהבורא יתברך לא מצא תקון ליצה"ר אלא התורה, והוא גילה שביטולו בתורה, אם כן ודאי שבלעדי התורה לא בטיל, וז"ש "אין בביעור חמץ אלא שרפה" (פסחים דף כא.), בלשון שלילה, לאפוקי הסוברים שמוסרי הפלוסופים יועילו לבטל היצה"ר, לכן אמר: "אין ביעור חמץ אלא שריפה", כי לא משכחת ביעור יצה"ר אלא באש התורה ותו לא. וכמו שהאריך רבינו יצחק דמן עכו ז"ל בס' מאירת עינים כ"י כתב יד פ' פרשת וישלח, והביא דברי רבינו האיי גאון זצ"ל ושאר גאוני רבני הדורות, והאריך מאד בכמה דפין על זה; אף הראה במופת שפלוסוף גדול בדורו, הפרוש מכל וכל העם עונים אחריו מקודש, מסר עצמו לדבר עבירה באשת המלך. ע"ש עיין שם באורך:

ואחשבה לדעת (תהלים ע"ג, ט"ז) הני חומרי דאיתנהו באיסור חמץ, ומוצא אני כי הם שבעה חומרות, ואפשר לכוונם עם ז' שמות שיש ליצה"ר כאשר חכמי' הגידו, פרק החליל (סוכה דף נב.): דרש רב עוירא, ואי תימא ריב"ל: ז' שמות יש לו ליצה"ר: הקב"ה קראו רע, משה קראו ער, ל דוד קראו טמא, שלמה קראו שונא, ישעיה קראו מכשול, יחזקאל קראו אבן, יואל קראו צפוני, וכלהו מייתי לה מקראי. ע"ש עיין שם.

ויש להעיר, מאי איפכת לן בשמות הללו? ומה טעם יש בהם? ואם אמרו ברשיעי, דלא מסקינן בשמייהו לשון הגמרא (יומא דף לח:), אם כן מה בצע (בראשית ל"ז, כ"ו) למען רבות לשה"כ (שמות י"א, ט') שבע שמות נקראו לו?

ואפשר, כי הנה נודע דאין מלחמה גדולה וחזקה כמלחמת האדם עם יצרו, כי כבדה מאד, וכאשר סופר כי חיל המלך בשובם מהמלחמה שמחים וטובי לב לשה"כ (מלכים א, ח סו) אשר נצחו האויבים להומם ולאבדם לשה"כ (אסתר ט', כ"ד), לשלול שלל ולבוז בז לשה"כ (ישעיהו י', ו'), הנה כי כן לשה"כ (תהלים קכ"ח, ד') באו בששון ושמחה לשה"כ (ישעיהו כ"ב, י"ג) ועוד להפליא, ועמד זקן אחד לקראתם, מה ברכה ברכם לשון הגמרא (סנהדריו דף קה:)? "יה"ר כשם שנצחתם המלחמה קטנה, כן תנצחו המלחמה גדולה", אז נבהלו אלופי לשה"כ (שמות ט"ו, ט"ו) ושרי החיילים, המה ראו כן תמהו לשה"כ (תהלים מ"ח, ו'), כי היה מפורסם היות מלחמתם מלחמה גדולה הרבה מאד. וכה ענם הזקן: הלא תדעו, כי בכל עז ותעצומות לשה"כ (תהלים ס"ח, ל"ו) המלחמה חזקה הזו היא כאין נגד מלחמת היצר, והטיב אשר דיבר הזקן ההוא, והיה טעמו טעם זקנים לשה"כ (איוב י"ב, כ'):

וכאשר נדקדק עין בעין לשה"כ (במדבר י"ד, י"ד) נחזה כי כל שונא ואויב שבעולם הוא קטן מאד מהיצה"ר, ובשבעה דרכים גדול היצה"ר על כל שונא, ויאסרהו בשבעה יתרי"ם. ואפשר, כי לעומתן נקרא היצה"ר בשבע שמות האמורים: ראשון הוא לשה"כ (שמות י"ב, ב'), כי שנאת היצה"ר מעת צאתו לאויר העולם לשון הגמרא (ביצה דף ד.) לפתח חטאת רובץ לשה"כ (בראשית ד', ז') - מיום הולדו לשה"כ (קהלת ז', א'), משא"כ מה שאין כן שונא דעלמא אשר שנא מימי הבחרות וכיוצא, ולא משכחת לאיש שונא מיום הלידה כי אם היצה"ר, ועל כן זה שמו אשר יקראו "רע מנעוריו" (בראשית ח', כ"א) - משננער לצאת מבטן אמו. ושניה, לפי מעשיו, כי שונא דעלמא הרחק מאד ואפילו שהוא בן עיר, כל אחד במקומו ובביתו; ואף שיהיה השונא בביתו, הנה בצאתו שער עלי קרת ע"פ לשה"כ (איוב כ"ט, ז') ובשוכבו, נפרד ממנו, מה שאין כן היצה"ר - אינו נפרד כלל והוא דבוק עמו, ויאמר הצמ"ד מליצה ע"פ לשה"כ (דברים ל"ג, כ"ז), ושינה "השמד" ל"הצמד" - לשון דיבוק וצימוד; ולעומת זה נקרא "ערל", לומר שהוא כערלה הדבוקה בגוף, אבר מאבריו, כן היצה"ר חלק מחלקי גופו, כי המות יפריד ביניהם לבד. וע"ז משולשת מליצה ע"פ לשה"כ (בראשית ט"ו, ט'), כי דיבוקו מטמא, משא"כ שונא דעלמא, דאף כי יהיה עמו במחיצתו לשון הגמרא (פסחים דף סז.), אין הרעה נדבקת באחר; אבל היצה"ר מטמא במגע ל' הגמרא (בבא קמא דף סב:), ולכן נקרא טמא. ועת רב"ע, כי שונא דעלמא אפשר שיעשה שלום ברוב הימים לשה"כ (קהלת י"א, א') או אם ינוצח, יהפוך שנאתו לאהבה; אבל היצה"ר אין עמו שלום כלל, בשום פנים, ולזה נקרא "שונא", כי הוא השונא האמיתי אשר מעולם ועד עולם לשה"כ (תהלים ק"ג, י"ז) איבה ישית ע"פ לשה"כ (בראשית ג', ט"ו), פתח בבראשית לשון פירש"י הראשון עה"ת על אודות לשה"כ (בראשית כ"א, י"א) האשה הקושי"ת פירוש, הקשה. והוא מליצה ע"פ לשה"כ (במדבר י"ב, א'), ושינה "כושית" ל"קושית" - לשון קשה, ועברתו שמרה נצח לשה"כ (עמוס א', י"א) והוא ברשעו לשון הגמרא (מגילה דף יא.) מכה איש לשה"כ (שמות ב', י"א) בדופן. החמישי, כי שונא דעלמא אפשר ואפשר לינצל מידו, בשגם הוא איש מלחמות לשה"כ (ישעיהו מ"ב, י"ג) גבור בארץ לשה"כ (בראשית י', ח'), זמנין דמשכחת לפעמים\לעיתים מצוי לא יוכל להזיק לשונאו כלל; אמנם היצה"ר אין איש נמלט מידו לחטוא - לעשות קטנה או גדולה, וכתיב: "כי אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז', כ'). על כן שמו נאה לו, "מכשול", דלא סגי בלאו הכי לבלתי תחטאו, כי הוא על כל פנים יכשילנו. ואשם הששי, כי שונא דעלמא אפשר לשוחדו בממון או להרבות עליו רעים או להכנע תחתיו, ובעבור אחת מהנה לשה"כ (ויקרא ד', ב') יכול להיות שהשונא ישלים עמו, אבל היצה"ר נקרא "אבן" - קשה כאבן, דלא ימצא פיוס ומיתוק שימתקנו; והוא היה לאבן. ושבע תועבת נפשו לשה"כ (משלי ו', ט"ז), כי שונא אחר‏^[19], הרי הוא ניכר ואפשר לינצל ממנו, משא"כ מה שאין כן היצה"ר - בחדרי חדרים אסור מופלא ומכוסה, ולכן נקרא "צפוני".

ונמצא דהשמות הללו להעיר אזן ששמעה לקול מורים, כמה תקיף חיליה דאילנא, עץ אר"ס מליצה ע"פ לשה"כ (ויקרא י"ד, ו'), ושינה "ארז" ל"ארס", כמו ארס נחש, עץ הרדופני מוזכר ב(סוכה דף לב:), וכאן הכוונה: "הרדופני" - לשון רודף, שרודף אחר האדם להחטיאו, מר ממות לשה"כ (קהלת ז', כ"ו) הוא שטן הוא יצה"ר ל' הגמרא (בבא בתרא דף טז.), וסדר הבדלות הוא מונה - מה יתרון ליצה"ר על אויבו ומבקש רעתו - בשבעה הבדלים כי השב"ע השבי"ע מליצה ע"פ (שמות י"ג, ט') שבעה ברעות נפשו ע"פ לשה"כ (תהלים פ"ח, ד'):

ולעומתן אפשר להקביל חומרות שהחמירה תורה באיסור חמץ, כי הנה הם ע"פ לשון הכתוב (דברי הימים ב, כ יא) שבעה מוצקות לנרות ע"פ לשה"כ (זכריה ד', ב'), להאיר עיני האדם להתרחק משבעה רעות היצה"ר הרומז לחמץ, כי הנה החומרות הנה הנם לשה"כ (ישעיהו מ"א, כ"ז) שבעה: בדיקה, חיפוש בחורין וסדקים, ביטול, שריפה, אוסר בכל שהוא, בל יראה, בל ימצא; והם כנגד שבע שמות היצה"ר המודיעים רעותיו. וכלפי אשר הוא "רע מנעוריו לשה"כ (בראשית ח', כ"א)", אשר בצאתו מרחם קדמיה רשיעא, צריך בדיקה לפני המועד - כשם שהוא בא זאת לפנים ע"פ לשה"כ (רות ד', ז'). ונגד אשר נקרא "ערל", שהוא דבק כערלה בגוף, לכן "בל יראה", ולא יועיל כלום בדבוקו כאלו לא היה ועשה ישנו אינו. ולהיות שנקרא "טמא", כי דיבוקו מטמא, על כן "בל ימצא", כי עסק התורה מפריד טומאתו ולא ימצא במכיתתו לשה"כ (ישעיהו ל', י"ד). ולפי העלות שמו "שונא", כי לא יש אין שלום עמו כלל, טעון שריפה לבערו מן העולם, ולשורפו באש דת לשה"כ (דברים ל"ג, ב'). ויען זה שמו "מכשול", דלא סגי אם לא יריע, ונגזלה שנתו אם לא יכשיל; לכן אסור החמץ בכל שהוא, דיש לחוש כי כל שהוא שבו יהיה לפוקה ולמכשול. ואשר הוא היה ל"אבן", הכי קרא שמו לשה"כ (בראשית כ"ז, ל"ו) אבן הטועי"ם - קשה כאבן, על כן צריך ביטול - "לבטיל וליהוי כעפרא", אבנים שחקו מים חיים מליצה משולבת: "אבנים שחקו מים" (איוב י"ד, י"ט); "מים חיים" (בראשית כ"ו, י"ט) - מי באר לשה"כ (במדבר כ', י"ז) התורה‏^[20]. ולעומת שבא דרך הצפון לשה"כ (יחזקאל מ', כ') בדיק בשמיה (יומא דף פג.) "צפוני", ומסתרים שמו‏^[21], על זאת טעון חיפוש מחיפוש, חופש כל חדרי לשה"כ (משלי כ', כ"ז), חורי, סדקי הבית והעליה, ולשרש אחריו.

והנה כי כן, בחומרות הללו כלה גרש יגרש לשה"כ (שמות י"א, א') ואבד שמו לשה"כ (תהלים מ"א, ו') כל שום שיש לו, והכל הערה ואזהרה לישראל עיניהם ישיתו לשה"כ (תהלים י"ז, י"א) בכל פתגם אשר נעשה בחמץ, אליו ישגיחו, אליו יתבוננו לערוך מלחמתם, דרכו קשתם לשה"כ (תהלים ל"ז, י"ד) נגד השונא האמיתי כל השנה. באופן כי כל כללי, ופרטי, רבויי ומעוטי הלכות הפסח, ואיסורי החמץ והשאור, אינהו ואביזריהו וכל אגפי ענפי עניניהם, הם רמז להתרחק מהיצה"ר ולישמר ממנו שמירה מעולה ל' הגמרא (בבא קמא דף מה ב. ועוד). ואם חטא, אז יכנע לבבו, וימהר לשוב ולטהר רעיוניו, ועניניו וכל מעייניו לשמור משמרת הבית מסח ע"פ לשה"כ (מלכים ב, יא ו), ככל חוקות הפסח ע"פ לשה"כ (במדבר ט', י"ב):

הבט ימין וראה לשה"כ (תהלים קמ"ב, ה') כי בתיקוני הכלים והכשרן יש רמז נאה לתשובה - אשר בהכשר הכלים זאת מצאנו לשה"כ (בראשית ל"ז, ל"ב) ד' מינים אשר הכלים הנקחים מיד הגוי טעונים טבילה, ואשר נשתמש בהם בחמין בחמץ, אפילו פעם אחת, צריכים הגעלה ברותחין, להפליט טעם החמץ אשר בכלי; ואשר נשתמש בהם על ידי האור, צריכים ליבון, שיהיה נצוצות ניתזין מהן, כי בערה בהם האש ובתוקף שליטת האש מפיק ודחיק לטעם החמץ אשר בקרבם; ואם הם כלי חרש, אין להם תקנה - בין לחמץ, בין לשאר איסורין, וטעונים שבירה - ושבירתן היא טהרתן גם לענין טומאה.

ואופני ההכשר על ארבעת רבעיהם לשה"כ (יחזקאל א', ח') מכוונים לארבעה חלוקי כפרה שהיה ר' ישמעאל דורש: עבר על מ"ע מצוות עשה, לא זז משם עד שמוחלין לו; עבר על ל"ת לא תעשה, תשובה ויום הכפורים מכפרים; עבר על כריתות ומיתות בית דין, תשובה, ויום הכפורים ויסורין, ממרקים; עבר על חילול ה', מיתה מכפרת. והנה, כלהו גופי דרופתקי נינהו (סנהדרין דף צט:), והגוף כלי לנשמה וכמ"ש בס' וכמו שכתוב בספר "אמרי נועם", פרשת טהרה, שהגוף כלי לנשמה, וצריך לה כל ימי התלותה לשון ליווי לגוף. ע"ש עיין שם. וכשם שבכלים הנקחים מיד גוי והם חדשים, שאין בהם איסור אלא דבר שמץ טומאה, דהיו ביד גוי, ולכן בטבילה שהוא טהרה מועטה - סגי להו, כן הדבר באדם:

שאם עבר על מצות עשה, לא זז משם עד שמוחלין לו, ובחרטה ותשובה לבד סגי ומסגי לשון הגמרא (יומא דף פח.), כי היכי דסגי הטבילה לכלים חדשים שלקחם מגוי, והכי נמי כלי הנשמה, שהוא הגוף שהיה בו מגע גוי - הסט"א הסטרא אחרא, בחרטה ותשובה על שעבר מ"ע ששלט בו הסט"א - סגי:

ואם הכלי נשתמש באיסור חמץ או שאר איסורין אפילו פעם אחת, צריך הגעלה ברותחין להפליט האסור, וכן כלי הנשמה שהוא הגוף: אם עבר על "לא תעשה", והוא נשתמש בחמין, מים הזדונים לשה"כ (תהלים קכ"ד, ה') מזפת וגפרית ע"פ לשה"כ (ישעיהו ל"ד, ט'), עצות היצה"ר - צריך תשובה, ויום הכיפורים דהוי כהגעלה ברותחין דאש התענית של יום הכיפורים ותשובה, מפליט הזוהמא אשר בכלי, שהוא הגוף, מאשר חטא ועבר על "לא תעשה", ושב ורפא לו לשה"כ (ישעיהו ו', י').

ואם נלכד בעצת יצרו - ליפול בשוחה עמוקה לשה"כ (משלי כ"ב, י"ד) ועבר על כריתות ומיתות ב"ד בית דין, בעריות וכיוצא, דומה לכלי שנשתמש בחמץ או איסור על ידי האור, שצריך ליבון באש עד שיהיו ניצוצות מנתזין מהם; וכן הדבר בגוף - כלי הנשמה - שאם נשתמש על ידי האור, אש יצרו, ושלט בו כל כך עד עוברו על כריתות ומיתות בית דין, צריך ליבון ביסורין עד שיהיו ניצוצות נתזין ממנו רשפי אש לשה"כ (שיר השירים ח', ו') היסורין, אשר כח בהם לשה"כ (דניאל א', ד') להפליט מה שנשתמש על ידי אור היצר ופועלו הניצוץ ובערו שניהם יחדיו לשה"כ (ישעיהו א', ל"א) הכלי, שהוא הגוף וזוהמת האיסור שבו, עד אשר תצא הזוהמא וישאר הכלי נקי.

ואם עבר על חילול ה' אז דומה לכלי אין חפץ בו כלי חרש שאינו יוצא מידי דופייו וצריך שבירה הנה מיתת"ו ושבירתו טהרתו:

ואפשר שעל זה רמז הכתוב (איכה ד', ב'): "בני ציון היקרים המסולאים בפז, איכה נחשבו לנבלי חרש, מעשה ידי יוצר" - כי הן בעון לשה"כ (תהלים נ"א, ז') כאשר גברו עונות ישראל לעבור על כריתות ומיתות בית דין, וחילול ה', אין להם עוד תקנה אלא שבירה, וזה שכתוב (איכה ד', ב'): בני ציון היקרים המסולאים בפז - שהיו כלים טהורים וחשובים שאין בהם שום דופי, איכה נחשבו לנבלי חרס - כי בעון חילול ה' נדמו לכלי חרס שאין להם תקנה אלא שבירה:

הוא הדבר אשר דברו ע"פ לשה"כ (דברים י"ח, כ"א) הנביא ירמיה סי' י"ט‏^[22] אשר נצטוה בלקיחת הבקבוק, ושם נאמר (ירמיהו י"ט, י"א): "ככה אשבר את העם הזה ואת העיר הזאת - כאשר ישבור את כלי היוצר, אשר לא יוכל להרפא עוד" וכו', הכונה: כי עתה בתוקף חטאתם בכריתות ומיתות ב"ד, וחילול ה', אין עוד תקנה, רק חפץ ה' להמיתם לשה"כ (שמואל א, ב כה) כי נדמו לכלי חרס שנשתמש בו איסור בחמין, שאינו יוצא מידי דופיו וטעון שבירה, וזהו המשל לבקבוק, וזה שכתוב: ככה אשבור את העם הזה ואת העיר הזאת, שנעשו כלים שנשתמש בהם איסור, והם של חרס דצריך לשברם כאשר ישבור את כלי היוצר אשר לא יוכל להרפא עוד כי אין מועיל לו שום תיקון - לא הגעלה ולא ליבון - כלל, והוא הדבר הקשה להנהו אינשי לשון הגמרא (עבודה זרה דף כה:) תמנת חרש לשה"כ (שופטים ב', ט')‏^[23] את חרשי לשה"כ (ישעיהו מ"ה, ט'):

עלה בידינו לשון הגמרא (סוטה דף לד:), דכשם שהכלים צריכים טהרה ותקון בהגעלה וליבון, כן הגוף - שהוא כלי הנשמה - צריך טהרה ותיקון מאשר נשתמש באיסור, על ידי האור ששלט בו אור היצה"ר ולהט אותו, או אפילו לא היה עון חזק, רק שנשתמש קצת באיסור בחמין - חמימות היצר - על הכל צריך תקון בסגופים ותעניות, עד שיהיו ניצוצות נתזין וטהר טהר גברא מבית ומחוץ כהכשר כלים. ולא עוד אלא שפגם גם בנשמתו אשר בקרבו. ואף גם זאת בשרשי נשמתו אשר למעלה אפשר שפגם כי גבר אויב וטרף ואין מציל כי עונותיו הטו אלה מפני היד שנשתלחה יד לאמ"ה סט"א לאחוז בסנסני נשמתו כי הוא שטן הוא היצה"ר וכל חלק הסט"א התאוו תאוה לטרוף טרף ולעשוק ניצוצי הקדושה:

וכן השרים של מעלה שרי עם ועם מדינה ומדינה השר של מעלה מכניס בלב האומה אשר תחת ממשלתו לרעו"ת ביעקב גלות ישראל אשר בארצם להחטיאם ולענותם וכמ"ש בזהר הקדוש פ' שמות דף י"ז ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל א"ר שמעון תא חזי דהא על כל פנים מלאכ' שלטונא דממנא על מצראי הוה והכי הוא דרובא דפרשתא לא אתמר אלא מלך מצרים סתם והיינו ממנא רברבא על מצראי פרעה מלך מצרים פרעה ממש וכו' ע"ש למדנו דהשר של האומה אשר ישראל גלו בארץ ההוא נותן בלב האומה להרע לישראל וכמ"ש עוד שם בזהר ויאמר אל עמו:

יהב לון עיטא למעבד עמהון בישא ע"ש והעיקר הוא כי כל השרים מהסט"א עיניהם ישיתו להחטיא ישראל ולכן השרים נותנין עצה ומכניסים בלב אומתם להרע להם לישראל ולשעבדם ולהעבירם על דת כי בזה יש לסט"א ריו"ח גדול לעשוק נפשות ישראל ושפע קדושתם כי הוא חיותם וזה כל מגמתם כמ"ש בזהר וגורי האר"י זצ"ל: ואפשר לפרש בזה פסוקי ישעיה סימן מ"ט כה אמר ה' גואל ישראל קדושו לבזה נפש למתעב גוי לעבד מושלים מלכים יראו וקמו שרים וישתחוו למען ה' אשר נאמן קדוש ישראל ויבחרך. הכונה כה אמר ה' גואל ישראל והגאולה העיקרית להוציא ממסגר אסיר ניצוצי הקדושה אשר טרפו הסט"א גם גנבו גם כחשו והיא הגאולה אמיתית וז"ש גואל ישראל קדושו כי הוא גואל קדושת ישראל אשר נפוצו בין הקליפות לבזה נפש דייקא כלפי השר של מעלה כי כל ישעו וכל חפצו לבוז בז נפש ישראל ומכניס בלב אומתו לרעות לבלע ולהשחית זרע ישראל וז"ש לבזה נפש לאותו הבוזז הנפש הוא השר שהוא מתעב עכו"ם שמכניס בלב האומה לתעב ולשקץ ח"ו ישראל וז"ש למתעב עכו"ם. ועל ידי זה העבד ישראל מושלים בגופו ונפשו השר והאומה וזהו לעבד מושלים: הנה יום בא לה' חיל בלע ויקיאנו ויצאו לאור ניצוצות הקדושה בהתגברות תוקף הרחמים כמו שהיה ביציאת מצרים וז"ש מלכים יראו וקמו כי עיקר הניצוצות הם מז' מלכים כמ"ש גורי האר"י זצ"ל ואלה המלכים יראו המאורות הגדולים וקמו מעמקי הקליפות שרים הם שרי האומות וישתחוו למען ה' אשר נאמן בהבטחותיו לגאול נפשנו קדוש ישראל ויבחרך לעבוד עבודתו:

ועתה נבא לבאר דרך רמז לשון "כל חמירא" וכו', כי הנה החמץ והמחמצת, השאור והמשארת, הן הם הסטרא אחרא וגונדא דיליה והגדודים שלה, ולכן האיש הישראלי לשה"כ (ויקרא כ"ד, י') לפני בא יום הגדול ע"פ לשה"כ (יואל ג', ד') ועוד ליל התקדש חג לשון הגמרא (ערכין דף י:) וכבר טרח ותקן כלים מכלים שונים ע"פ לשה"כ (אסתר א', ז'), ראה והתקין מתוך הפיוט "א-ל אדון על כל המעשים" טהרת הבית וכליו, ונתעורר בתשובה כראותו כמה צריך להרחקת האיסור, טעמו וממשו; לכן בביטול החמץ תקון רבנן לשון הגמרא (פסחים דף קטז:), ועוד נועם שיח מתוך נוסח הקדושה בחזרת הש"ץ‏^[24] "כל חמירא", הרומז גם כן על ביטול שאור שבעיסה - הוא שטן, הוא יצה"ר לשון הגמרא (בבא בתרא דף טז.); וזה שכתוב: כל חמירא - כל מין שאור ועצת היצה"ר דאיכא ברשותי - בין הבא מחמת שר האומה אשר אנכי בקרבו לשה"כ (במדבר י"א, כ"א), בין מתערובת העכו"ם ושעבודם, בין מחמת החומר העכור, או אשר חטאתי בגלגול זה וגלגולים אחרים, ונשאר הרושם של הסט"א ברשותי, שכולל בגוף ונפש ושרשיה בשמים; דחזיתיה - שהרגשתי כבר בחטא ולא דחיתיו, או הרגשתי באיזה מדה, כגון גאוה, וכעס וכיוצא, ולא בקשתי לדחותה ולהשליכה מעלי; ודלא חזיתיה - שלא הרגשתי כלל; דביערתיה החטא, אשר שבתי בתשובה, והאיכא שיריים, שיורי קוצו"ת - ודלא ביערתיה - דעדיין לא שבתי בתשובה על הפרט ההוא, ליבטיל וליהוי כעפרא דארעא אשר לא יהיה סיבה להחטיאני, בטל הוא ובטל, ואני נקי ובר לבב לשה"כ (תהלים כ"ד, ד') לעבוד ה':

הערות שוליים

1. פירוש, לאחר בדיקת חמץ יאמר נוסח "כל חמירא"
2. כל אכין ורקין [כל "אך" ו"רק"] שבתורה, מיעוטים הם (ראש השנה יז ב; סנהדרין מט א וברש"י שם ד"ה אכין; בראשית רבה (וילנא) פרשה א יד; רש"י ויקרא כג כז)
3. לפי שכל "רק" בא למעט, לכן: "רק רע" - למעט הרע
4. זו מטרת היצר הרע, לומר לאדם "כי אשר נתרשל בעבודת ה' או שחטא, הלא מזער הוא, וכמעט אינו איסור", וכל פרי מעללו ורצונו הוא לגרום לאדם למעט חטאו בעיניו, ולומר לו שלא חטא; זה שיח היצה"ר כל היום
5. פירוש, כמעשה הבא ממנו; שגרם לו להתיר העבירה בדעתו
6. החוטא, חושב במחשבתו שהחטא מותר ואף כן כתב רבינו "הראש" בפסקיו, אך באמת אין זה אלא פסקי "הרוש", "כי הרוֹש מזיק השלמים , והוא מהחליים המדבקים" (ראב"ע (דברים כ"ט, י"ז), והוא ראש המרורים, מר מכולם (רמב"ן (דברים כ"ט, י"ז)
7. פירוש, יום יום יסיתו היצר הרע
8. ראה (דף נב.)
9. ציוונו ב-ב' איסורים להרחיק החמץ: באיסור "בל איסור", ובאיסור "בל ימצא"
10. כלומר, אפילו אם יראה או ימצא מעט חמץ, אפילו "כל שהוא", הרי זה "פשע רב"
11. כלומר, בשאר המצוות יש טעם אחד עיקרי (ועוד טעמים רבים, כידוע), אך במצוות חמץ - הטעם הפשוט שלה הוא רמז
12. בדפוסים שלנו: תתקע"ז https://www.sefaria.org.il/Teshuvot_HaRadbaz_Volume_3.977.2?lang=he&with=DICTIONARIES&lang2=he
13. פירוש, וכי חמץ חמור מאיסור עבודה זרה
14. כמ"ש (דברים ל"ג, ב'): מימנו אש דת למו; "הלוא כה דברי כאש" (ירמיהו כ"ג, כ"ט)
15. כמו שה' יתברך קילל את הנחש: "ועפר תאכל כל ימי חייך" (בראשית ג', י"ד)
16. רבינו כתב זאת גם בספרו פתח עינים על מסכת קידושין (ל:), עיין שם
17. וראה אור החיים הקדוש (שמות כז כ)
18. נחש בגימטריא משיח
19. שונא שאינו היצר הרע
20. דהתורה נמשלה למים (תענית דף ז.)
21. ד"צפון" הוא לשון צופן וסתר
22. פרק יט [פסוק יא]
23. רומז לכלי הכרס, אליהם נדמו, כמ"ש לעיל
24. פירוש - נוסח נאה, נאים ומתוקן