פתיחת התפריט הראשי

<< · תניא · חלק א · יט · >>

ולתוספת ביאור, צריך לבאר היטב מה שכתוב: (משלי כ כז): "נר ה' נשמת אדם". פירוש, שישראל הקרויים אדם, נשמתם היא למשל כאור הנר, שמתנענע תמיד למעלה בטבעו:

  • מפני שאור האש חפץ בטבע ליפרד מהפתילה ולידבק בשרשו למעלה, ביסוד האש הכללי שתחת גלגל הירח, כמו שכתוב בעץ חיים. ואף שעל ידי זה יכבה ולא יאיר כלום למטה, וגם למעלה בשרשו יתבטל אורו במציאות בשרשו, אף על פי כן בכך הוא חפץ בטבעו.
  • כך נשמת האדם, וכן בחינות רוח ונפש, חפצה וחשקה בטבעה ליפרד ולצאת מן הגוף ולידבק בשרשה ומקורה, בה' חי החיים ברוך הוא. הגם שתהיה אין ואפס ותתבטל שם במציאות לגמרי, ולא יישאר ממנה מאומה ממהותה ועצמותה הראשון, אף על פי כן זה רצונה וחפצה בטבעה. וטבע זה הוא שם המושאל לכל דבר שאינו בבחינת טעם ודעת, וגם כאן, הכוונה שרצון וחפץ זה בנפש אינו בבחינת טעם ודעת ושכל מושג ומובן, אלא למעלה מהדעת ושכל המושג והמובן. והיא בחינת חכמה שבנפש, שבה אור אין סוף ברוך הוא.

וזהו כלל בכל סטרא דקדושה, שאינו אלא מה שנמשך מחכמה שנקראת קודש העליון, הבטל במציאות באור אין סוף ברוך הוא המלובש בו ואינו דבר בפני עצמו כנזכר לעיל, ולכן נקרא כ"ח מ"ה.

והוא היפך ממש מבחינת הקליפה וסטרא אחרא שממנה נפשות אומות העולם, דעבדין לגרמייהו ואמרין "הב! הב!" ו"הלעיטני!", להיות יש ודבר בפני עצמו כנזכר לעיל, הפך בחינת החכמה. ולכן נקראים מתים, כי (קהלת ז יב): "החכמה תחיה", וכתיב: (איוב ד כא): "ימותו ולא בחכמה".

וכן הרשעים ופושעי ישראל קודם שבאו לידי נסיון לקדש השם, כי בחינת החכמה שבנפש האלהית עם ניצוץ אלהות מאור אין סוף ברוך הוא המלובש בה הם בבחינת גלות בגופם, בנפש הבהמית מצד הקליפה שבחלל השמאלי שבלב המולכת ומושלת בגופם, בסוד גלות השכינה, כנזכר לעיל.

ולכן נקראת אהבה זו בנפש האלהית, שרצונה וחפצה לידבק בה' חיי החיים ברוך הוא, בשם "אהבה מסותרת", כי היא מסותרת ומכוסה בלבוש שק דקליפה בפושעי ישראל, וממנה נכנס בהם רוח שטות לחטוא, כמאמר רז"ל: (סוטה ג, א): "אין אדם חוטא וכו'[1]". אלא שגלות הזה לבחינת חכמה אינו אלא לבחינה המתפשטת ממנה בנפש כולה להחיותה. אבל שורש ועיקר של בחינת חכמה שבנפש האלהית הוא במוחין, ואינה מתלבשת בלבוש שק דקליפה שבלב בחלל השמאלי בבחינת גלות ממש. רק שהיא בבחינת שינה ברשעים, ואינה פועלת פועלתה בהם כל זמן שעסוקים בדעתם ובינתם בתאוות העולם.

אך כשבאים לידי נסיון בדבר אמונה, שהיא למעלה מהדעת, ונגעה עד הנפש לבחינת חכמה שבה, אזי היא ניעורה משנתה ופועלת פעולתה בכח ה' הלמובש בה. וכמו שכתוב: (תהלים עח סה): "ויקץ כישן ה'", לעמוד בנסיון באמונת ה' בלי שום טעם ודעת ושכל מושג לו, להתגבר על הקליפות ותאוות עולם הזה בהיתר ובאיסור שהורגל בהם, ולמאוס בהם, ולבחור לו ה' לחלקו ולגורלו, למסור לו נפשו על קדושת שמו. ואף כי הקליפות גברו עליו כל ימיו ולא יכול להם, כמאמר רז"ל שהרשעים הם ברשות לבם, מכל מקום כשבא לידי נסיון בדבר אמונה בה' אחד, שיסודתה בהררי קודש, היא בחינת חכמה שבנפש האלהית, שבה מלובש אור אין סוף ברוך הוא, הרי כל הקליפות בטלים ומבוטלים והיו כלא היו ממש לפני ה', כדכתיב: (ישעיהו מ יז): "כל הגוים כאין נגדו וגו'"; וכתיב: (תהלים צב י): "כי הנה אויביך ה' כי הנה אויביך יאבדו יתפרדו וגו'"; וכתיב: (תהלים סח ג): "כהמס דונג מפני אש יאבדו וגו'"; וכתיב: (תהלים צז ה): "הרים כדונג נמסו".

והנה, אור ה' אין סוף ברוך הוא המלובש בחכמה שבנפש, גדול ועצום כוחו כל כך לגרש ולדחות הסטרא אחרא והקליפות, שלא יוכלו יגעו אפילו בלבושיו, שהם מחשבה דיבור ומעשה של אמונת ה' אחד, דהיינו לעמוד בנסיון למסור נפשו:

  • אפילו שלא לעשות רק איזה מעשה לבד נגד אמונת ה' אחד, כגון להשתחוות לעבודה זרה אף שאינו מאמין בה כלל בליבו,
  • וכן שלא לדבר תועה חס ושלום על אחדות ה' אף שאין פיו וליבו שווין,

רק ליבו שלם באמונת ה'.

וזה נקרא דחילו הנכלל ברחימו, שהיא אהבה הטבעית שבנפש האלהית שבכללות ישראל, שחפצה ורצונה בטבעה לידבק בשורשה ומקורה אור אין סוף ברוך הוא, שמפני אהבה זו ורצון זה היא ירֵאה ומפחדת בטבעה מנגוע בקצה טומאת עבודה זרה חס ושלום, שהיא נגד אמונת ה' אחד, אפילו בלבושיה החיצונים, שהם דיבור או מעשה בלי אמונה בלב כלל.

השלמת מקורותעריכה

  • ^ [אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות]

  • << · תניא · חלק א · יט · >>