". שיצוייר דבר שהוא רע לפי הנגלה ואינו רע לפי הנצפן, כמו אם יש להקונה אבן ואבן לשקול המעות, במשקל גדול ובמשקל קטן, ויש להמוכר איפה ואיפה למדוד כן לפי ערך זה את הפירות שמוכר שאם מוכר במדה קטנה משלם לו המעות במשקל הקטן, הגם שבזה יוכל לומר זכיתי לבי, אחר שנותן לפי הצדק, בכ"ז לא יוכל לאמר טהרתי מחטאתי לפי הנגלה, כי "
", אף שימצאו שניהם זה לעומת זה האבן מול האיפה, כי התורה הזהירה בכלל שלא ימצא בכיסך אבן ואבן בשום אופן ובשום הצטדקות:
פסוק יא
• לפירוש "פסוק יא" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
גם במעלליו יתנכר נער אם זך ואם ישר פעלו", יש הבדל בין פעל ובין מעלל, המעללים הם הפעולות התלויות בתכונות נפשיות, כמו הפעולות הצומחות מתכונת הגאוה או הענוה, האכזריות או הרחמים וכדומה, אמר אם תראה פעל ועסק מן הנער, ולא ידעת להכיר באיזה אופן פעל זאת, ורוצה אתה ג"כ לידע מזה מהות הנער וענינו לעתיד, תוכל להכיר זה ע"י תכונותיו ומדותיו, למשל משה הרג את המצרי ואמר לרשע למה תכה רעך, ועדיין לא נודע אם עשה זאת מאהבת הצדק והיושר או מתכונת הנקמה והגאוה וכדומה, הקדים שם לספר מעלליו ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם, שזה מעלליו ותכונותיו הנפשיים, שלא לבש גאה וגאון בהיותו בחצר המלך, רק יצא אל אחיו, והיה כאחד מהם, וראה והשתתף בסבלותם, שזה מורה ענותו ורחמנותו וטובו, ונודע כי המשפט שעשה בהמצרי היה מצד ישרו ואהבת צדק, וכן יוסף שהביא דבת אחיו, הקדים לספר תכונותיו שהיה רועה עמהם בצאן והיה נער את בני בלהה נכנע להם, משרת אותם, בלתי מתגאה, בלתי שונא להם, והיה הבאת הדבה מאהבתם כדי שיוכיחם אביהם, "
וע"י מעלליו נכר פעלו שהיה זך וישר":
ביאור המילות
"מעלליו, פעלו", ההבדל בין מעלל ובין מפעל מעשה ודומיהם, שמעללים הם הפעולות הצומחות מתכונות נפשיות כמ"ש (תהלות כ"ח):
"
אם זך ואם ישר", זך הוא דבר הנקי מפסולת ותערובות ושמרים. כמו לבונה זכה, שמן זית זך, ר"ל נקי מתכונות רעות גופניות, וישר הוא הפך העול והעקש, ושרשו בבינה כמ"ש בכ"מ. וזך הוא בפעולות הצומחות מכח המדות ששרשם בחכמה. עי' איוב
(ח' ז'), ולקמן
(כ"א ב' ושם י"א):
פסוק יב
• לפירוש "פסוק יב" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
אזן שומעת ועין רואה ה' עשה גם שניהם", שני החושים האלה שהם הראות והשמע הם היותר עוזרים בהשגה, והאוזן קודם להעין, שתחלה יקבל בקבלה ובשמיעה, ואח"כ יראה בעיניו ויתברר לו שהוא כן, שאם לא ישמע תחלה לא יבין מה שראה, ואחרי השמיעה והראיה יבין לדעת כמ"ש שמעו שמוע ואל תבינו וראו ראו ואל תדעו, ועל זה אמר שה' עשה שני החושים האלה, וכן שעשה גם שניהם כי כ"א מוזר לחברו, וצריך האדם להשתמש בשני החושים האלה לכבוד עושם, שישמע דברי התורה והחכמה מפי חכמים, ויראה ויבחין מעשי ה' מצד הבחינה בברואים, כמ"ש כי אראה שמיך וכו':
פסוק יג
• לפירוש "פסוק יג" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
אל תאהב שנה פן תורש פקח עיניך שבע לחם", פשוטו יאמר במשל, שאסיפת ההון צריך שקידה וזריזות, והאוהב שינה יורש, והעוצם עיניו בשינה לא ישבע לחם, והושאל מן המליצה שהסובא אינו שבע, אבל ממ"ש פקח עיניך מבואר שיש בו מליצה, כי פעל פקח לא נאמר על פתיחת עיני הראות רק על פתיחת עיני השכל, וימצא השינה המליציית גם בעת שהאדם ער ועיניו הגשמיים פתוחים, אם נפשו הרוחנית ישינה ותרדמת החומר נפל עליה ועיני שכלו עצומים מהביט אל האלהים, ונמשך אל מ"ש אזן שומעת ועין רואה עשה ה' גם שניהם, שבמ"ש גם שניהם רמז שהאזן והעין פי שנים להם, שנמצא גם אזן רוחני ועין שכלי, שעליהם בא לשון שמיעה על הבנת השכל, ושמיעת קול אלהים, ולשון ראה על ראיית השכל, ולבי ראה הרבה חכמה ודעת וה' עשה גם שניהם, שע"י הראיה והשמיעה בחוש החיצוני ישמע ויראה בחוש הפנימי השכלי, וכמו שאין טוב אם ישן אדם תמיד ולא יתעסק באזן ועין הגשמי, שאז יורש וגופו לא ישבע לחם חקו, כן צריך לפקח עינים, שהפקיחה עקרו על עינים הרוחנים, שאם יאהב שינת השכל יורש ויאבד רכוש הנפש שהיא התורה והחכמה, אבל יפקח עיני שכלו אז תשבע נפשו לחם חקה, שע"פ תחיה חיים הנצחיים והרוחנים:
ביאור המילות
"
פקח עיניך". כבר באר במו"נ ח"א פ"א שפקיחת עין לא בא על פתיחת עיני הראות רק על פקיחת עין השכל, או עין המחזה לחזות נעלמות:
פסוק יד
• לפירוש "פסוק יד" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
רע רע יאמר הקונה", אומר בדרך העולם שהקונה שבא לקנות איזה דבר "
יאמר" על הדבר "
שהוא רע", ואחר שקנאו "
ואזל" מרשות המוכר "
לרשותו אז יתהלל" בהחפץ שקנה, וזה כי תחלה חשב את המחיר שמבקשים בעד החפץ שג"כ רע בעיניו להוציאו אמר שהוא רע לערך מחירו, אבל אחר שכבר נתן מחירו אז יתעלה בעיניו אחר שקנאו במחיר רב, וכ"ז משל לעומת שאמר בל יאהב שינה כי התורה נקנית במעוט שינה ובמעוט תענוג, והגם שתחלה בעת קניית החכמה יאמר רע רע, כי יחשוב לערכה את המחיר שיתן בעדה, שהוא יגיעת הגוף ועזיבת השינה והתענוג, אח"כ כשיקנה החכמה יתהלל, ומפרש דבריו.
ביאור המילות
"
ואזל לו", כשהלך הדבר אליו, שנסתלק מרשות המוכר לרשותו:
פסוק טו
• לפירוש "פסוק טו" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
יש זהב", כי הקנין הזה שקנה ע"י יגיעתו שהוא שפתי דעת (שגדר הדעת הוא שיהיה לו מן החכמה ידיעה ברורה כדבר שהשיג במוחשים שעליו רמז למעלה במ"ש עין רואה ואזן שומעת עשה ה' כנ"ל, וע"י שיפקח עיניו ישיג שפתי דעת היינו ידיעה ברורה שזה הדעת, ושיהיה רגיל אצלו מן השפה ולחוץ, שמבואר תמיד שהשפתים מרמזים על הדעת) הנה שפתי דעת הוא כלי יקר מאד שאין כמוהו בעולם, כי אם קנה ונתן במחיר זהב ופנינים אין זה יקר כ"כ, כי "
יש זהב" הרבה במציאות "
ויש רב פנינים", והם הרבה בעולם, אבל שפתי דעת הם "
כלי יקר" הבלתי מצוי כלל:
פסוק טז
• לפירוש "פסוק טז" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
לקח בגדו כי ערב זר" - יש הבדל בין זר ובין נכרי:
- הזר יהיה גם מארץ הזאת כשאינו מבני ביתו או מעירו,
- והנכרי הוא מארץ אחרת.
אמר:
- אם ערב בעד זר, תקח את בגדו, ולא תגע בגופו אם אין לו;
- אבל אם ערב בעד נכריה, חבל אותו בעצמו, כי פשע יותר,
ויש לו נמשל, שרמז עליו במלת נכריה, שלפי המשל היא זונה נכריה, כמו לשמרך מאשה זרה מנכריה אמריה החליקה, ולפי הנמשל ידבר שם ופה על דעות כוזבות ודעות עובדי כו"ם, שהתופס חכמות כוזבות תחת חכמת התורה והמוסר הוא זונה עם זרה, ופה ירמזנו בשם ערבות, כי הערב מקבל עליו אחריות של הלוה, וכן הוא מקבל עליו אחריות של הדעה החיצונית שזונה עמה, לגול מעליה כל נושה בה בקושיות וספיקות:
- והערב בעד זר, היינו דעת שהיא חוץ מחכמת התורה ושרשיה (אבל בכ"ז אינה נכריה להיות בה דעת כו"ם ועבודת נכר), יקח ממנו את בגדו ולבוש תפארת ועדי זהב אשר לבש ישראל בהר חורב,
- אבל הערב בעד נכריה, שהיא עבודת כו"ם ואלהי נכר, יחבלו אותו בעצמו, כי אז נכרת מעדת ה' ומחלקו אל הנכריה אשר התמכר לערוב ערובה, ולכן בא פסוק זה שנית לקמן (כ"ז י"ג):
ביאור המילות
"
זר, נכרי", הבדלם למעלה
(ב' ט"ז) ומלת ערב נמשך גם למטה, ואם (ערב) בעד נכריה:
פסוק יז
• לפירוש "פסוק יז" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
ערב לאיש לחם שקר", לפי המשל מי שאוכל לחם שקר, היינו לחם שבא ע"י גזלה ורמיה ואונאה וכדומה, תחלה נדמה לו שערב לפיו, כי בא לו בלא יגיעה, אבל אח"כ "
ימלא פיהו חצץ" וחצים, כי יענש בידי השופטים או בידי שמים, ולפי הנמשל נמשך למעלה, האוחז בדעות חיצוניות וכפירה ומינות יחפוץ שיהיה לו מאכל תאוה לנפשו, הנה הלחם הזה שמאכיל את נפשו הרוחנית, שהוא לחם שקר מדעות שקרות, תחלה נדמה לו שערב לחכו, כמ"ש כי נופת תטופנה שפתי זרה, אבל אח"כ ימלא פיו חצץ וחצים, זקים ומות הנפש, ופיו רומז על החכמה ר"ל שהוא מלא חכמת שקר שהם חצים לנפש הרוחניות:
פסוק יח
• לפירוש "פסוק יח" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
מחשבות בעצה תכון ובתחבולות עשה מלחמה", כבר בארנו זה למעלה
(י"ב י"ד) שכל המון המחשבות שיחשוב האדם על צדדי האפשר נקראו מחשבות, והם כזרם מים שוטף, ועת יבחר אחד מבין חלקי האפשר לעשות כפי התכלית נקרא עצה, ואז יש כן ובסיס להמחשבות ואינם שטים עוד על כנפי רוח, ועז"א "
מחשבות בעצה תכון", וצריך עצה אחת, אמנם "
במלחמה צריך תחבולות", שהוא קישור עצות רבות, כי גם הלוחם כנגדו י"ל עצות, ושם בארנו שלכן במלחמה טוב יועצים רבים כדי שייעצו כמה עצות על כל הצדדים שיפנה האויב, וכבר בארנו למעלה
(ט"ו כ"ב) מ"ש הפר מחשבות באין סוד וברוב יועצים תקום, שאם לא ישמרו עצה בסוד לא תבא אל התכלית, ואז צריך ג"כ רב יועצים כדי שייעצו גם על אופן שתתקלקל העצה ע"י גילוי הסוד, ולכן אמר פה:
ביאור המילות
"
מחשבות עצה, תחבולות", למעלה
(א' ה'):
פסוק יט
• לפירוש "פסוק יט" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
גולה סוד הולך רכיל ולפותה שפתיו לא תתערב", שאחר שעקר היא העצה והוא תתקלקל ע"י גילוי הסוד, צריך לשמור מאד מן הרגילים לגלות הסוד, והם שלשה,
- א) מי שבטבעו "גולה סוד" ואינו נאמן רוח,
- ב) מי שהוא "הולך רכיל", שג"כ דרכו לגלות סוד ע"י רכילותו,
- ג) "<פותה שפתיו", שמדבר דברי פתיות בשפתיו ומתוך הרגלו להרבות דברים לא ישמור סודותיו מפתיותו, "עם כל אלה לא תתערב", כי על ידם תתקלקל עצתך:
ביאור המילות
"
גולה". למ"ד "
ולפותה" מוסב על כולם, לגולה סוד ולהולך רכיל ולפתה, שהוא פתי בשפתים לדבר דברי פתיות, וי"מ מרחיב שפתיו מענין יפת אלהים ליפת:
פסוק כ
• לפירוש "פסוק כ" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
מקלל אביו ואמו ידעך נרו באישון חשך", המקלל אביו ואמו יולדיו יצוייר בשני אופנים,
- א) איש שהחיים למעמסה עליו וחושב בלבו שהרעות בעולם יותר מן הטובות (כמו שהביא המורה שהיה כן דעת איזה כתות) ושע"כ המציאות הוא לרע, וטוב לו ההעדר, "ומקלל אביו ואמו" שהיו סבה אל מציאותו באלה החיים הרעים, ועליו אמר "שידעך נרו באישון חשך", שנר האדם הוא מזלו והצלחתו הזורח על ראשו, וגם מי שנרו כהה או כבה עדיין יש אור קצת, כמי שדעך נרו בלילה ורואה לאור הלבנה, והוא התקוה אשר בלב כל איש, אבל האיש הזה ידעך נרו וישאר באישון חשך בלא אור תקוה וייחול כלל, כמ"ש נר רשעים ידעך, ורשעים בחשך ידמו, ויש עוד אופן שמקלל אביו ואמו בעבור הנחלה שרוצה שימותו קודם כדי שיירש נחלתם במהרה ועל כן חיי יולדיו קשים עליו, ועז"א.
ביאור המילות
"
באישון". נפל ע' הפעל, ופי' בשחרות החשך:
פסוק כא
• לפירוש "פסוק כא" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך", כי מעות ירושה ומציאה אין בהם ברכה כמ"ש חז"ל, כי לא יבורך רק קנין הבא ע"י השתדלות לא ע"פ מקרה, וכ"ש הירושה הבאה קודם הזמן, שזה כדרך מציאה שלא יתברך מצד שני ענינים,
- א) מצד שהיא "נחלה",
- ב) מצד שהיא "מבוהלת בראשונה" קודם זמנה, ולכן "אחריתה לא תבורך", ובא"ז לא יהיה לו הצלחה בירושתו:
ביאור המילות
"
מבהלת". ממהרת, כמו ויבהילו את המן:
פסוק כב
• לפירוש "פסוק כב" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
(כב-כג) "
אל תאמר אשלמה רע" וכו' "
תועבת ה' אבן ואבן" וכו', אם עשה לך אדם רע במסחר, שהונה אותך ומכר לך סחורה מזויפת, "
אל תאמר" לשלם לו במעות מזויף כמו שעשה הוא שבזה יוחזר הפסדך, ועז"א "
אשלמה רע", אל תאמר כן, רק "
קוה אל ה' והוא יושע לך" וימלא חסרונך, ומביא ע"ז משלו, אם מכר לך במשקל מזויף ע"י "
אבן ואבן", ותרצה אתה למכור לו בחזרה "
במאזני מרמה", דע "
שהאבן ואבן" הם "
תועבת ה'", והשילום "
במאזני מרמה" ג"כ "
לא טוב", כי השם הזהיר ע"ז בכל האופנים, וכמ"ש כן למעלה אבן ואבן איפה ואיפה תועבת ה' גם שניהם:
פסוק כג
• לפירוש "פסוק כג" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
פסוק כד
• לפירוש "פסוק כד" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
מה' מצעדי גבר", כבר בארתי
(למעלה ט"ז ט') כי הגם שהבחירה לבחור באיזה דרך ילך הוא ביד האדם להימין או להשמאיל, בכ"ז אחר שתנועת הרגלים הוא מאת ה' וכחו, יוכל לעכב בידו שלא ילך בדרך שבחר (כמ"ש לב אדם יחשב דרכו וה' יכין צעדו), וא"כ "
אדם מה יבין דרכו", שהגם שנדמה לו שדרכו טובה ויסכים אל דרך הטוב לפי הבנתו, הוא לבלי הועיל, שעקר תלוי ביד ה' הגומר את הפעולה וזה יתעלם פעמים רבות מן האדם, שיראה לפעמים עיכוב בדרכו שידמה לו שהוא לרעה ובאמת מה' מצעדיו, ומה יבין האדם אשר תבונתו קצרה להשיג:
פסוק כה
• לפירוש "פסוק כה" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
מוקש אדם ילע קדש", בין המוקשים שהאדם ילכד בהם בפח, הוא פשע שפתים, וכמ"ש בפשע שפתים מוקש רע, וצריך שהאדם ישמור שפתיו מהכין לו מוקש, ואחד מן המוקשים הוא אם "
ילע קדש", אם ימהר להקדיש מבלי יתבונן היטב, וכן אדם "
שיבקר אחר נדרים" ומרבה לנדור, שבקל יכשל, אם בהקדש שימעול בו, ואם בנדרו שיאחר אותו:
ביאור המילות
"ילע". שרשו לוע. ובא על הדבור במרוצה מבלי שום לב כמ"ש (ישעיה נ') על לדעת לעות.
"
ואחר נדרים". שיבקר ויחקור לנדור נדרים, ויל"פ מלת אחר מלשון לא תאחר לשלמו, האיחור של נדרים צריך לבקר ולדקדק ע"ז:
פסוק כו
• לפירוש "פסוק כו" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
(כו-כז) "
מזרה רשעים" וכו' "
נר ה'", בשר ודם גם היותר "
חכם" אם ירצה לעמוד על האמת, ולברר אם חטאו הרשעים איזה חטא או לא, י"ל תחבולות, ע"י "
שיזרה את הרשעים" ויפרידם ויושיב כל אחד במאסר מיוחד, ושם "
ישב עליהם את האופן" שהיה מין עינוי שהיו מענים את החוטא שיתן תודה על מעשיו, שהיו מגלגלים עליו אופן על גופו ומתוך גודל המכאוב היה מוכרח להודות, ובאשר יוכל להיות שמתוך היסורין יודה על דבר שקר, היה מזרה הרשעים הנחשדים כ"א בכלא מיוחד, ומענה אותם ע"י האופן שהשיב עליהם כ"פ עד שיעמוד על האמת, אבל ה' ב"ה א"צ לתחבולות האלה, כי "
נשמת האדם" הוא "
הנר לאלהים" שיאיר לו לידע ע"י מה בסתרי חשך, בנר הזה "
חופש כל חדרי בטן" לידע כל הנסתרות, כמ"ש וא"ת מי מעיד בי נשמתו של אדם מעידה עליו:
פסוק כז
• לפירוש "פסוק כז" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
פסוק כח
• לפירוש "פסוק כח" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
חסד ואמת יצרו מלך, וסעד בחסד כסאו" - דבריו מיוסדים על דברי אביו
(תהלים סא ח): "
חסד ואמת מן ינצרהו":
- האמת הוא מה שיעשה על-פי קו הדין,
- והחסד הוא מה שיעשה מצד החסד,
ו:
- כשהמלך נוהג רק במידת האמת, אינו משומר כראוי, שיפגעו בו מרי נפש אשר שפך עליו חמת הדין; אבל אם לפעמים יוותר מצד החסד, יאהבוהו העם.
- וכן, אם ינהג רק בחסד, לא ייפול פחד המשפט עליהם, וגם בזה לא יהיה בטוח,
אבל חסד ואמת - אם ינהג בשניהם, הם יצרו מלך, עד שאינו צריך שומר אחר לראשו זולתם.
וגם בהנהגה, שזה מיוחס אל הכיסא, הגם שעיקר הכיסא מכוננת על המשפט, מכל-מקום לא תעמוד במשפט לבד, וצריך גם-כן להתנהג לפעמים בחסד, וזה יסעד הכיסא, שתתקיים.
וכדוגמה, מ"ש בישעיה, (ישעיהו ט ו): "להכין אתה ולסעדה, במשפט ובצדקה", עי"ש עיינו שם (הרעיון מוסבר בהרחבה רבה יותר במקור שנזכר לפני כן).
פסוק כט
• לפירוש "פסוק כט" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
(כט-ל) "
תפארת בחורים כחם" וכו' "
חברות פצע" וכו' יאמר הנה הש"ז הוא כח הגוף, ומי ששומר הכח הזה ולא יבעול רק בעת הראוי ועם הראוי כפי הראוי, ישמור לו הכח בבחרותו, ולא תקפוץ עליו זקנה קודם הזמן, אבל הלהוט אחר העריות יאבד כחו בבחרותו, וזקנה קופצת עליו, ואם ימרק עצמו לדבר עבירה יותר מדאי באים עליו פצעים חיצונים ומכאובים פנימים, וז"ש הנה "
הבחורים יתפארו בכחם" השמור בם, וגם "
הדר זקנים" הוא "
השיבה" שזקנה הבאה לפני הזמן אינה מהודרת, רק אם יש עמה שיבה שהיא הזקנה הבאה מסבת השיבה ואורך ימים, אבל בהפך "
תמרוק ברע", הממרק ומהתך כחות גופו ע"י רע, שהוא הזנות ושפיכת הזרע, שזה נקרא רע, כמ"ש ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה', באים עליו מבחוץ "
חבורת פצע", שהחבורות ופצע ביחד הוא מסוכן, כמ"ש ישעיה א', וגם באים עליו "
מכות חדרי בטן", שיתקלקלו האיצטומכא ובני מעים ותאות המאכל וכלי העיכול:
ביאור המילות
"
שיבה". הוא אחר הזקנה, ומציין אורך הימים:
פסוק ל
• לפירוש "פסוק ל" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
ביאור המילות
"
חברות פצע". כשהם ביחד אין להם רפואה
(ישעיה א' ו'), "
תמרוק", מלשון תמרוקי הנשים, שהוא לדעתי רטיבת הגוף ע"י סיכות שמנים, ומשתתף עם מורק ושוטף במים, שפי' הסרת המרק והשומן הנבלע בו ובא על הממרק א"ע מוציא הליחות השרשי ודשן הגוף:
