גור אריה על רש"י במדבר ד
<< · גור אריה על רש"י · במדבר · ד · >>
[א] מנה מהם [הראויין] לכך כו'. דאם לא כן, הרי כבר נמנו הלוים (לעיל ג, לט), ולמה מנאן שנית, אלא שימנה מהם כמה ראוים לעבודה:
[ב] המקדש שבכולן. לא קדש קדשים כמשמעו, שלא נקרא "קדש הקדשים" אלא כשהיה המשכן עומד בבנינו, אז היה נקרא "קודש הקדשים" אותן עשר אמות הפנימים לצד מערב (רש"י שמות כו, לא):
[ג] כשהענן מסתלק וכו'. פירוש, שאין הכתוב רוצה לומר כשיסעו המחנות אז יורידו המשכן, דזה אינו, שאם כן יהיה הורדת הפרוכת אחר נסיעת המחנות, וזה אינו, שהרי בפרשת בהעלותך (להלן י, יג-יז) היה מסע קהת עם הארון והכלים - אחר נסיעת מחנה יהודה מיד, והכתוב אומר "בנסוע המחנות", דמשמע שנים:
[ד] לוצי"ש בלע"ז. פירוש, שאין "נרותיה" כמו "נר ה' נשמת אדם" (משלי כ', כ"ז), ושאר "נר" שנאמר על נר הדולק [ד]אז נקרא "נר", אלא "נרותיה" בכאן הוא על הכלי שנותנין בו השמן והפתילה, אף אם אינו דולק, שלא היה אפשר ליתן נר הדולק לתוך המרצוף:
[ה] כמין מרצוף. פירוש, שאין פירושו מכסה כמשמעו, כמו "מכסה התחש אשר עליו" (פסוק כה), דלא שייך לומר "אל מכסה עור תחש", דמשמע שהיה לו בית קיבול, ועל כרחך צריך לומר שהוא כמו שק שיש לו בית קיבול, אלא מדקרא אותו בשם "מכסה" על כרחך אינו כמו שאר שק שנעשה לקבל בתוכו, דההוא לא יקרא "מכסה". אלא דהכא הוא 'כמין מרצוף' העשוי לכסות בו בגדים בעת המסע, ומפני שלא נעשו רק שלא יקלקלו הבגדים נקרא "מכסה":
[ו] בתוך המשכן שהוא קודש. לא שיהיה פירושו שמשרתים בכלים בקדושה, דאם כן "בקדש" בשוא מבעי ליה, לא שיהיה הבי"ת בפתח, דמשמע קודש הידוע, והיינו המשכן שהוא ידוע ביותר:
[ז] מזבח הנחושת. דאי מזבח הזהב, כבר נאמר (ר' פסוק יא) "ופרשו בגד תכלת וכסו אותו" (כ"ה ברא"ם):
[ח] יטלו את הדשן. לא שיהיו נותנים דשן עליו כפי משמעות "ודשנו", אלא יטלו הדשן:
[ט] רבוצה תחת הבגד כארי בשעת המסעות. פירוש, אף בשעת המסעות לא זזה האש ממקומו על ידי המסע, אלא היה כארי רבוץ ומונח, לא כדרך שאר אש שהוא מתנענע ממקום למקום אפילו שלא על ידי מסע, כל שכן על ידי מסע שהוא קופץ ודולג, זה לא עשה כן, אלא היה רובץ כארי. שאם לא היה רובץ על מקומו לא היה מועיל כפיית פסכתר עליו, כדרך האש שהוא יוצא בכח, אבל השתא שהיה רובץ כארי היה נשאר על מקומו, ולא זז משם:
ומה שהיה כארי רובץ דוקא בצורה זאת, ובמקדש שני אמרינן שהיה רובץ ככלב, כדאמרינן בשלהי פרק קמא דיומא (דף כא:), יש לפרש לפי שהארי יותר רובץ בחוזק מן הכלב, כן האש שהיה במשכן ובמקדש ראשון היה בכח נדבק למטה, ואינו זז משם. אבל במקדש השני לא היה הרביצה מן האש של מעלה בכח גדול אצלינו, אלא היה ככלב, לפי שלא היה קדושה העליונה רובץ אצלינו כל כך בדביקות גמור, ולפיכך מדמה אותה לרביצת הכלב, ובמקדש ראשון לרביצת הארי, שנאמר אצלו (ר' להלן כד, ט) "כרע שכב כארי מי יקימנו". ומפני שהקדושה במקדש הראשון היה בו בדביקות יותר, לא סרה הקדושה עד אחר שעברו עבירות הרבה מאוד. ולא כן בבית מקדש שני, שלא עשו כל כך חטאים, ונחרב הבית:
ויש בזה עוד דבר נסתר מאוד, לפי שמקדש ראשון נקרא "אריאל" על שם ארי, והיה אש שלמעלה דומה לארי, כי מקדש ראשון בשביל זכות אברהם, ולפיכך היה האש דומה לארי, שהוא לימין מן המרכבה (יחזקאל א', י'). אבל מקדש שני שהיה בשביל זכות יצחק, היה האש לשם דומה לכלב הנמשך מצד השמאל. ובית הג', שיבנה במהרה בימינו, הוא בזכות יעקב. ופירוש הזה הוא אמת למבין. והבן למה היה מקדש שני חסר אורים ותומים הארון ושכינה ואש ולוחות (יומא דף כא:), [ד]כולם הם נמשכים מן האור, ויצחק כהו עיניו (בראשית כ"ז, א'):
[י] שאם יגעו חייבים מיתה בידי שמים. פירוש, כי אין "ומתו" דבוקה עם "לא יגעו", כי למה יהיו חייבים מיתה, אלא פירוש שאם יגעו - "ומתו". ומה שכתב 'בידי שמים', כבר ביארנו בפרשת אמור (ויקרא פכ"ב אות יג) שכל מקום שכתוב בו "ולא יגעו ומתו" שהוא מיתה בידי שמים ולא מיתה בידי אדם, שפירוש הכתוב ולא יגעו כדי שלא ימותו, ואם כן בידי שמים הוא, דמיתה בידי אדם אפשר שיגע ולא ימות, כגון שלא העידו עליו בבית דין. ובכל מקום שכתוב מיתה בידי אדם לא נמצא שהיא נשמע מכלל הלאו, מפני שהמיתה בבית דין היא מלתא בפני עצמה, שכתוב בנביא שקר (ר' דברים יח, כ) "והאיש אשר יעשה בזדון ומת", רצה לומר אחר שעשה את העבירה הזאת ומת בבית דין. אבל כאן "ולא יגע ומתו", שהמיתה הנזכרת קאי על "ולא יגעו", שמזהיר אותו שלא יגעו, שאם יגעו ימות בודאי:
ועוד, לא מצאתי בכתוב מיתת בית דין בלשון רבים לומר "ומתו", אלא בלשון יחיד, מפני כי בית דין דנין כל אחד ואחד בפני עצמו, ולא שייך בדין שלהם "ומתו", אבל במיתה בידי שמים שהוא מחייב דרך כלל, שייך לומר כך, וזה גם כן נכון. ועוד נתבאר בפרשת אמור:
[יא] שמן וקטורת ומנחת התמיד וכו' עליו לצוות ולזרז. שאין כל הדברים הנזכרים כאן - שהיה אלעזר ואיתמר ממונה עליו - שווים, שהרי השמן והקטורת היה ממונה עליו לשאת, ומנחת התמיד לא היה נושא אלעזר, שאיך ישא המנחה, שהרי לא נקראת "מנחה" עד שהיא מקודשת בכלי שרת, ואיך ישא אותו אחר כך, שהרי תהיה נפסלת ביוצא. ועוד, למה ישא אותו מתוקנת, הרי יכול לתקנה כל זמן שרוצים להקריב המנחה, ויותר טוב הוא כך משיהיה מתקן אותה לזמן מרובה. לפיכך האי "ומנחת התמיד" אינו שוה לשמן ולקטורת, שפירוש "ומנחת התמיד" שהיה ממונה להקריב בעת חנייתן:
[יב] ועוד היה ממונה על משא בני קהת וכו'. פירוש, דהאי "פקודת כל המשכן" לא קאי אדלעיל - דשמן וקטורת ומנחת התמיד [הם] "פקודת כל המשכן", דאין זה פקודת כל המשכן, שהרי המזבח והמנורה וארון הם גם כן מפקודת המשכן, אלא הכי פירושו 'ועוד היה ממונה וכו:
[יג] גם הם כמו שצויתיך על וכו'. רוצה לומר, שאין פירוש הכתוב לענין המנין בלבד, ורצה לומר שימנה גם בני גרשון, שהרי כבר נמנו כל ישראל (לעיל ב, לב), ומאי "גם הם" דקאמר, דמשמע לשון "הם" שלא היה זה רק בלוים. והכי נמי לא מצי קאי על "למשפחותם לבית אבותם", דכל ישראל נמנו למשפחותם לבית אבותם (לעיל א, ב). ואין לומר דקרא קאי אבן שלשים שנה ומעלה הכתוב אחריו, דהא כתב בפני עצמו (ר' פסוק כג) "מבן שלשים שנה ומעלה תפקוד אותם", וכיון דכתיב בפני עצמו "מבן שלשים תפקוד אותם", "נשא ראש בני גרשון גם הם" לא לענין למנות אותם מבן ל' קאמר. ולפיכך פירש הכתוב "גם הם" 'כמו שצויתיך לראות כמה הגיע וכו, ואהא קאי "גם הם", שכמו שצויתיך על בני קהת לראות כמה הגיעו לכלל העבודה (רש"י לעיל פסוק ב), כן תראה גם כן כמה הגיעו לכלל העבודה בבני גרשון. וזה שלא היה בכלל ישראל, שלא היו ישראל נמנין לראות כמה הגיעו לכלל עבודה:
ואין להקשות, דלא נזכר בכתוב רק המנין, והיכן נזכר שיראה כמה הגיעו לכלל עבודה, דודאי מדכתיב "נשא את ראש בני גרשון", ולא כתיב 'פקוד בני גרשון', בודאי פירושו שיברר קצת מהם לא כולם, והיינו אותם שראויים לכלל עבודה, שכן משמע לשון "נשא", שישא את ראש קצתם מתוך השאר, ואהא קאי "גם הם". ולפיכך בפרשה הקודמת אצל "נשא את ראש בני קהת" (פסוק ב) פירש רש"י גם כן (שם) 'מנה מהם כמה הגיעו לכלל עבודה', והיינו כדי לתרץ לשון "נשא" הכתוב שם. וראיה לזה, שבמנין הלוים כתיב (ר' לעיל ג, טו) "פקוד כל בני לוי", ולא כתיב "נשא", והיינו משום שהלוים היו נמנים כולם מבן חדש ולמעלה (שם), וכאן לא נמנו אלא הראויים לכלל עבודה. וזהו שדקדק (רש"י פסוק ב) בלשונו לומר 'מנה מהם', ולא 'מנה אותם', כי לשון "נשא" משמעה המקצת ימנה מהם. ובלא לשון "נשא" אתי שפיר, דכיון דכבר נמנו הלוים (לעיל ג, לט), על כרחך הא דכתיב "נשא בני גרשון" רצה לומר שימנה מהם כמה הם שראוים לעבוד:
ואם תאמר, למה לי לכתוב "גם הם", אם ללמוד שימנה אותם שבאו לכלל עבודת משא, הא בהדיא כתיב (פסוק כג) "מבן שלשים שנה ולמעלה תפקוד אותם", ויש לומר, דאי לא כתב "גם הם", הוה אמינא דלא מתחייב במנין אלא אם יש בו תרתי; דהיינו שהוא בן ל', וגם הוא עובד באהל מועד, כדמשמע קרא "מבן שלשים שנה ולמעלה כל הבא לעבוד וכו'", ולפיכך ילפינן מבני קהת דכיון שהגיע לכלל עבודה, אף על גב שלא עבד, שהיה לו אונס או מחמת חולי, חייב במנין. וזהו שכתב רש"י 'כמו שצויתיך וכו' לראות כמה הגיע לכלל עבודה', אף על גב שלא עבד:
ואם תאמר, בני קהת גופייהו שמא לא מתחייב אלא אם כן הוא בן שלשים ועבד באהל מועד, ויש לומר, דבני קהת כתיב (פסוק ג) "כל בא לעבוד", ולא כתיב "כל הבא" בה"א, דודאי כשנכתב בה"א הידיעה משמע שלא כל שהוא מבן שלשים יהא נמנה, רק אותו שבא לעבוד, ולא אותו שלא בא לעבוד, שכל ה"א הידיעה משמע שהוא ידוע כבר שבא לצבוא צבא באהל מועד, וכיון שהוא ידוע שבא לצבוא צבא אז יהא נמנה מבן ל'. אבל "כל בא לצבא" (פסוק ג) בלא ה"א הידיעה, משמע שלא בא ללמוד, אלא שאין פחות מבן ל' ראוי לעבודה, והכי פירושו, מבן שלשים ולמעלה הוא בא לצבא לעבוד וכו', וכמו שפירשנו אצל "כל יוצא צבא" (לעיל א, ג), 'מגיד שאין פחות מבן כ' יוצא צבא' (רש"י שם) בריש במדבר, עיין שם (גו"א אות ו). ולמדנו מזה שמיד שהגיע לכלל העבודה חייב במנין:
ואם תאמר, לא ליכתוב "גם הם" ולא "כל הבא", והשתא ידעינן גם כן שמיד שבא לכלל עבודה חייב במנין, ויש לתרץ, דאי לאו "כל הבא" הייתי אומר אפילו חרש ושוטה בני מניין הם, דהא בני ל' [שנה] הם, ו'כל בא לצבא צבא' דכתב פירושו שאין פחות מבן ל' הוא בא לעבוד עבודה, אבל במנין שייך נמי אף על גב שהוא לאו בר עבודה, לכך כתב "כל הבא", דרצה לומר דווקא כל הבא לעבוד, דהיינו שראוי לעבוד, וקאי "כל הבא" על "מבן שלשים ולמעלה", לפרש איזה ראוי למנין - אותו הידוע שראוי לעבוד, אבל אותו שאין ראוי לעבוד - לא:
ואם תאמר, בני מררי נמי דלא כתיב "גם הם", וכתיב (פסוק ל) "כל הבא", מנא ליה שיש למנות כל הראוים לעבודה אף על גב שאינו עובד, ויש לתרץ, דודאי מבני גרשון ילפינן, דמאי שנא, כמו שחייבה התורה במנין בני קהת וגרשון משהגיע לכלל עבודה, הכי נמי בני מררי. אבל בבני גרשון הוצרך לכתוב "גם הם", דכיון דכתיב "כל הבא" דמשמע דוקא הבא לעבוד וגם הוא בן ל' חייב במנין, הוצרך לכתוב "גם הם". אבל השתא בבני מררי, כיון דעל כרחך אנו צריכין לפרש "כל הבא" בבני גרשון כמו שפרשנו למעט חרש ושוטה, הכי נמי ממעטינן גבי בני מררי חרש ושוטה, וילפינן בני מררי דומיא דבני גרשון וקהת, דיש ללמוד סתום מן המפורש. אבל בבני גרשון, כיון דמסתבר לפרש קרא כפשטיה, דהיינו שהוא בן ל' ובא לעבוד, הוי מפרשינן כך, אף על גב דלא הוי דומיא דבני קהת:
[יד] עשר תחתונות. דיריעות עזים ליכא למימר, דהא כתיב אחריו "ואת אהל מועד", דהיינו יריעות עזים:
[טו] עורות אלים מאדמים. ובפרשת במדבר (לעיל ג, כה) פירש רש"י על "מכסהו" 'עורות אלים ועורות תחשים', שכאן אין לכלול (אותם) בשם "מכסה" עורות תחשים גם כן, דהא כתיב אחריו "ומכסה התחש". ואם תאמר, מאי שנא כאן שלא כללה התורה שניהם בשם "מכסה" כמו בפרשת במדבר (שם), ויש לומר, דהכי שאני, כיון דבפריקה איירי איך היו נושאין, והיו כל אחד בפני עצמו. אבל בפרשת במדבר שהכתוב מדבר איך היו שומרים, ועל מה היו ממונים, כלל שניהם בשם "מכסה", דשניהם ביחד היו מכסים על המשכן, ושם "מכסה" אחד להם כאשר היו על המשכן, אבל כשהיה כל אחד בפני עצמו, נקרא כל אחד בשם בפני עצמו:
[טז] וילון המזרחי. לא היריעה שהיתה כפולה לפני פתח המזרחי (שמות כ"ו, ט'), שאותה היריעה היתה מחוברת בשאר יריעות הפרוסות על משכן (שם), ואין לה שם בפני עצמו:
[יז] הסוככים ומגינים. פירוש, שלא היו הקלעים בסמוך למשכן, רק רחוק מן המשכן, שהרי באמצע קלעי החצר היה המשכן קבוע, ולפיכך צריכין אנו לפרש 'הסוככים ומגינים', והיה המשכן עומד בתוכם, והיו הקלעים מגינים על המשכן, ולפיכך כתב "על המשכן":
[יח] ית כל דיתמסר להון. כלומר, שאין פירוש "יעשה" כמשמעו, וקאי "כל אשר יעשו" על הכלים שנעשו למשכן ולמזבח, דאם כן 'כל הנעשה להם' מבעיא ליה, שהרי כבר נעשה, אלא "יעשה" 'דיתמסר להון' בסוף:
[יט] ואיזה מהבנים וכו'. וקשה, למה הוצרך כלל לכתוב "על פי אהרן ובניו", לכתוב "ביד איתמר בן אהרן הכהן" (פסוק כח) בלחוד. ונראה דג' עבודות היו; עבודת בני קהת, והם היו נושאים הכלים המקודשים (פסוק טו), ולחשיבותם נתמנה עליהם אלעזר בן אהרן (פסוק טז). והאחרון הוא בני מררי, נושאי קרשי המשכן (פסוק לא), ונתמנה עליהן איתמר בן אהרן הכהן (פסוק לג). וגרשון היה כמו ממוצע בין העבודות. ולפיכך אמר הכתוב כי היה פקודתם על ידי כלל אהרן ובניו, כי האמצעי לעולם דומה אל הכלל, לפי שהאמצעי הוא נוטה לב' הצדדין. ומפני כי עבודת הגרשוני הוא כמו הממוצע בין העבודת הקהתי והמררי, היה עבודתו כללית, לפי שהוא נוטה לשניהם. לכך נתמנה עליהם אהרן ובניו. אלא שמעלין בקודש (ברכות דף כח.), ואין מורידין להיות זה אלעזר, שכבר ניתן לו דבר קודש יותר, והוא משמרת הקהתי. ומכל שכן אהרן שהיה חשוב עוד יותר מן אלעזר, לפיכך נשאר ביד איתמר בן אהרן:
ואל יקשה לך, אחר שנתמנה איתמר על בני גרשון, איך היה ממונה על בני מררי, ואין מורידין בקדושה, שאין זה קשיא, לפי שלא היה העבודה לאיתמר על בני גרשון אליו מיוחד, שהרי בכלל אהרן ובניו היתה העבודה מסורה, רק שאין מורידים בקדושה, לא היה אלעזר על בני גרשון. ומפני שלא היתה העבודה אליו בפרט, אין זה הורדת קדושתן, כי היה העבודה שלהם המיוחד להם תחלה להם, ואחר כך היה להם עבודת בני גרשני, שהיו משותפים בהם, ואין זה רק עליה, כי תחלה נמסר (להם) [לו] עבודת כל בני מררי, שזה מיוחד (להם) [לו], ואחר כך מעלין אותם להיותם ממונים על בני גרשני כדלעיל על דרך הכלל אהרן ובניו, ונשאר המנוי של בני גרשון ביד איתמר כדלעיל. אבל גבי אלעזר, כיון דהעבודה המיוחדת (להם) [לו] היה מנוי על בני קהת המקודשים יותר, היה זה הורדה (להם) [לו] אם אחר כך יהיה נמסר (להם) [לו] עבודת בני גרשוני. כי לעולם עבודה המיוחדת להם היא קודמת, ולפיכך אין זה הורדה. הנה חילוק והפרש יש בין מנוי שהיה נתמנה איתמר על בני מררי ובין שהיה ממונה על בני גרשון, כי בבני מררי היה המנוי שלו בפרט במיוחד, ועל בני גרשון לא היה מינוי שלו רק מצד הכלל, אשר היה מכלל אהרן ובניו:
[כ] ויתדותם ומיתריהם לעמודים. פירוש, היתד הוא ארוך ו' טפחים, ומחברו בקלעים, וטבעת נחושת קבוע באמצע, וכורך שפת הקלעים סביב במתרים נגד כל עמוד ועמוד, ותולה הקונדוס דרך טבעתו באונקלי, והוא כמו יתד זקוף, ראשו כלפי מעלה, והוא תקוע בעמוד. ולפי שעל ידי היתידות היו תלויים בעמודים, היה זה בעבודת בני מררי, שהיו נושאים העמודים, וכן המתרים. אבל היתדות שהיו בקלעים, והמתרים למטה, היה בעבודת בני גרשון:
[כא] עבודת עבודה היא השיר במצלתים. הקשה הרא"ם, דאם כן צריכין אנו גם כן לפרש "עבודת משא" עבודה למשא, ולא היה עבודה למשא, אלא על כרחך צרכין אנו לפרש "עבודת משא" עבודה של משא, וכן יש לפרש "עבודת עבודה" עבודה של עבודה, כלומר כל העבודות חוץ מן משא נקראים בשם "עבודה", כדכתיב (פסוק כד) "לעבוד ולמשא". ואפשר כי רש"י סובר דלא יתכן לומר כך, דאחר דנקראת אותה העבודה במשכן בלשון סתם "עבודה" (שם), אם כן הוו למכתב סתם "עבודה", שהרי היא נקראת סתם עבודה, ולמה כתב בקרא "עבודת עבודה", אלא לדרוש עבודה שהיא עבודה לעבודה אחרת. אבל "עבודת משא", שהכתוב בא לומר שהעבודה הזאת אינו סתם עבודה, רק עבודת משא, ואינו סתם עבודה, הוצרך לכתוב "עבודת משא", ואין לכתוב "עבודה" ותו לא:
אבל עדיין קשה, שנוכל לפרש "עבודת" מלשון מלאכה, ואין מורה זה על עבודת אלקים, רק כמו "עבדה רבה" (בראשית כ"ו, י"ד), שפירושו פעולה (רש"י שם), ו"עבודה" שכתיב אחריו הוא רצה לומר על עבודה שהיא עבודה להשם יתברך, כי עבודה שהיא במשכן, כגון נעילת שערים (רש"י להלן ח, כה) ושיר וכל הנך, נקראים 'עבודה', מפני שהם כמו העבד המשרת לאדון. ולפיכך נקרא זה "עבודה", ו"עבודת עבודה" פירוש כמו פעולת העבודה, שהיא העבודה לשם יתברך. ולפי זה יהיה לשון "עבודת" נאמר רק על הטורח שהם עושים הלוים, ו"עבודה" הבא אחריו נאמר על עצם העבודה, שהיא לשם יתברך:
[כב] ואותם הפקודים. פירוש, כי אין "ופקדיו אשר ציוה ה' את משה" מחובר ביחד, ויהיה פירושו "ופקדיו אשר ציוה ה' את משה" היה כך וכך, דהא לא נזכר שום דבר אחריו. אלא פירוש "ופקדיו" היה במצוה מבן שלשים, וזהו "אשר ציוה ה' את משה", כי כך נצטווה שיהיה מבן שלשים. אף על גב דכבר כתיב בכל הלוים "מבן שלשים ולמעלה", חזר וכתב כאן "ופקדיו אשר צוה ה' את משה", לומר שכך היה, ולא היה טעות שיהיה נמנה אחר יותר מבן נ', ופחות מבני שלשים על ידי שטעה אחד בשניו. ואשמועינן גבי לוים, משום דאי היה טעות בהם היתה עבודה שלהם פסולה (חולין דף כד.), קאמר "ופקדיו אשר ציוה את משה", ולא היה שום טעות במנין זה: