פתיחת התפריט הראשי


תוכן עניינים

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בן חכם", שאסף חקי החכמה אל נפשו ומתנהג בהם, "ישמח אב", שזה סימן שאביו הורהו דרך החכמה והמוסר, "ובן כסיל", שהוא הנלוז מדרך החכמה מפני תאותו שזה גדר הכסיל, הוא סבת "תוגת אמו", שהאם תקרב אותו ביותר עד שלכן ייחס תמיד הטוב אל אביו והרע אל אמו, כי האב הוא המורה מוסר והאם תגעגע אחר בנה ולא תניח אל האב ליסרו בשבט:

ביאור המילות

"חכם". היודע חקי החכמה ומתנהג ע"פ, כמ"ש בכל מקום, "ישמח אב", וכן לקמן (כ"ג ט"ו, ושם כ"ד כ"ה, כ"ז י"א).

" כסיל", הנלוז מחקי החכמה מפני תאותו כנ"ל (א' ל"ב ובכ"מ):

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לא יועילו", יש טוב ומועיל, ואוצרות של כסף ותבואה הגם שאין בם טוב יוכלו להועיל בעת הדחק, אבל "אוצרות רשע" היינו אוצרות שנצברו ע"י רשע וחמס אין בם אף תועלת, ולקמן (י"א י"ד) אמר לא יועיל הון ביום עברה, אבל הון של רשע לא יועיל אף בעת שלום, אבל הצדקה שהיא המע"ט בין אדם למקום תציל ממות:

ביאור המילות

"צדקה". מע"ט בין אדם למקום (ישעיה א' כ"א) ובכל התנ"ך:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לא ירעיב", בעת רעבון שאז לא יועילו האוצרות כי אין תבואה לקנות בכ"ז "לא ירעיב ה' נפש צדיק", כמ"ש ובימי רעבון ישבעו, גם הוסיף נפש צדיק, שיתן לו ה' כל תאות נפשו, אבל "הות רשעים יהדף", השבר של רשעים ידחפנו ה' עד שיפלו ולא יקומו בעת התחילו ליפול:

ביאור המילות

"הוות". ענין שבר, והוא עם הוה שמורה על הויה, דבר והפוכו, שר"ל עקירת ההויה, וכבר באר הרש"ף ההבדל בין הדף לדחה, שדחה הוא דבר הקשור במציאותו בחזוק, והדף או נדף הוא דבר הבלתי קבוע, כקש נדף, כמוץ אשר תדפנו רוח, ולפ"ז יל"פ מלשון הויה ממש הוייתם ומציאותם יהדף בקל:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ראש עושה כף רמיה", הכף מציין רק כפות הידים, ויד מציין כל היד, ור"ל הכף של רמיה היינו של הרמאי, לא תעשה אותו לעשיר רק לרש, ופי' שמי שאינו חרוץ וזריז להביא פרנסתו בפועל יד, רק רוצה להתפרנס ע"י רמאות ולא ע"י עמל הידים רק בעסק הכף שבו מרמה, הכף יעשה אותו שיהיה רש, אבל "יד חרוצים תעשיר", החרוץ שהוא הזריז במלאכתו והוא עוסק בכל היד ובכחו, ידו תעשיר אותו:

ביאור המילות

"כף, יד". הכף פחות מן היד בענין העסק, ועי' לקמן (ל"א י"ט), ולפעמים יציין הכף את הדבר הנאחז יותר (כמ"ש ישעיה ס"ב ג', ירמיה ט"ו כ"א).

" חרוצים", הזריזים במעשיהם. ונזכר לקמן (י"ג ד') הפך העצל, והפך הרמאי נזכר עוד (לקמן י"ב כ"ז, ושם כ"ד):

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אוגר בקיץ בן משכיל", הקיץ הוא אחר הקציר, ואוגר הוא מי שמלקט הגרגרים אחד אחד, שבן המשכיל במלאכתו גם בקציר שאין עוד בשדה לאסוף ולכנוס עדיין עוסק לאגור הגרגרים הנשארים, "נרדם בקציר בן מביש", והבן מביש שהוא מאוחר התנועה והעצל, לא לבד שירדם בקיץ, כי גם בקציר שכל התבואה בשדה והיא עת עבודת השדה, הוא נרדם ואינו עושה מאומה, ויש בזה מליצה, הבן משכיל ילמד גם בזקנותו הגם שאז לא יוכל לחדש הרבה רק לאגור מעט מעט, כמ"ש הלומד זקן למה הוא דומה, בכ"ז גם לערב אל ינח ידו, והבן מביש נרדם גם בנערותו שהיא עת הקציר והאסיף:

ביאור המילות

"אגר". יש הבדל בין אגר ובין אסף, מקבץ, שאוגר מציין שמתקבץ הגרגרים אחת אחת, ושמן לא תאגור, אגרה בקציר מאכלה, "בקיץ, בקציר", הקיץ הוא אחר הקציר, (ירמיה ח' כ', למעלה ו' ח', לקמן כ"ו א'), "בן משכיל בן מביש", מוגבלים זה כנגד זה לקמן (י"ד ל"ה, י"ז ב'):

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ברכות לראש צדיק", העושה מעשה הצדק הכל מברכים אותו מפני הטוב שמשפיע לכל, יציין כאלו כל העולם מניחים ידיהם על ראשו ומברכים אותו, "ופי רשעים יכסה חמס", הרשע ע"י שעושה חמס שהוא הפך הצדק, לא לבד שלא יברכוהו אחרים כי גם הוא משתדל לכסות מעשיו שיש בם קללה ולא ברכה:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"זכר צדיק", יש הבדל בין שם ובין זכר, השם הוא השם העצמי, והזכר מורה מה שמזכירים אותו ע"י מעשיו אשר עשה, "הצדיק גם זכרו עומד לברכה" כי יזכירו מעשיו בכל דור ויברכוהו, "והרשעים גם שמם ירקב", שלא לבד שאין זוכרים מעשיהם גם שמם ועצמותם ירקב מעצמו ויכלה כי אין להם השארה נפשיית או מינית:

ביאור המילות

"זכר, ושם" עיין הבדלם תהלות (קל"ה י"ג):

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"חכם לב יקח מצות", החכם הוא מי שמתנהג כפי חקי החכמה כנ"ל, אולם כבר התבאר שטבע יצר הלב מתנגד אל החכמה, וכל אדם י"ל מלחמה תמידית עם יצר לבו ותאוותיו אשר יניעוהו אל הפך מדרך החכמה, והאיש שכבר הורגל בדרך החכמה עד ששב אצלו טבע שניה, והלב שהוא הכח הממשלה שבו לא יתעורר עוד אל הרע כלל, זה נקרא בשם חכם לב. והנה מי שהוא חכם לבד ישמע או ישמור מצוה, ר"ל שיתנהג כפי ציוי ה', אבל לא יקח מצוה, שלא מצאנו לשון לקיחה אצל מצוה רק פה, כי ענין הציוי הוא שהמצוה פוקד ומכריח לעשות מצותו ולא יעשה רק מפני פקודת המצוה לא מעצמו, כי לולא פקודת המצוה היה יצר הלב עושה בהפך, וזה הפך מלשון לקיחה שמורה שלוקח המצוה בחפץ לבו ורודף אחריה, רק החכם לב שאין לו עוד מלחמה פנימית והחכמה מצאה מנוח בלבו בטבע, הוא יקח מצוה בטבעו ורצונו, "ואויל שפתים ילבט", האויל הוא מי שמסופק בחקי החכמה ואמתותם, וזה ההבדל בינו ובין הכסיל והפתי, ואויל שפתים הוא מי שבלבו מאמין לדבר החכמה ורק ידבר ספיקות בשפתיו החיצונים, שהגם שנוהג בחכמה כי לבו נוטה יותר להאמין בהם, בכ"ז ידבר בשפתיו אולת וספיקות, כי לא גמר בדעתו שחקי החכמה אין שום ספק עליהם, והוא ההפך מן חכם לב ששבו אצלו טבע שניה, הוא ילבט ויתיגע, או כמש"פ שילבט נאמר בערביי על הפוסח על שתי הסעיפים, שלפעמים ילוז מן החכמה כמו שיבאר:

ביאור המילות

"חכם לב". עי' עוד לקמן (י"א כ"ט, ט"ז כ"א, כ"ג ט"ו).

" אויל שפתים", אויל ואולת מורה על הספק בעניני החכמה נגזר ממלת אולי, כמ"ש בכל הספר ואויל שפתים שדובר ספיקות רק בשפתיו החיצונים לא בלבו.

"ילבט", מענין יגיעה ללא תועלת:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הולך בתום", הביא משל ע"ז במה שהמשיל דרך החכמה נגד דרך הסכלות, שמי שהולך בדרך החכמה בתמימות נדמה כמי שהולך בפרשת דרכים והראו לו הדרך הישר והוא מאמין והולך הוא "ילך בטח" שמרויח בשתים, שלא יכשל, וגם שבוטח והולך בלא מורא, ובהפך מי שאינו הולך בדרך הטוב שהראו לו רק "מעקש דרכיו" לדרך עקלתון, "יודע" ביסורים, או ר"ל שיודע ויתגלה לפני אורבי הדרכים לסטים וחיות רעות המצויים בדרך עקש, ואחר שחשב שני ההפכים חשב שני אמצעיים, שנגד מ"ש שהמעקש דרכיו בפועל יודע, אמר שמי שהוא "קורץ עין", שהולך בדרך הישר רק שקורץ בעיניו ומרמז גם על הדרך השני ומחפש איזה דרך היא הנכונה, הגם שלא יוזק כי הלך בדרך הישר, בכ"ז כבר "יתן עצבת" בלבו אחרי שמסתפק, (כמ"ש (ישעיה נ') על דוגמא כזה למעצבה תשכבון), וגם מי שהוא רק "אויל שפתים", שגם אינו מביט לחפש הדרך העקש כי סומך על ההגדה שהראו לו דרך הטוב והולך בדרך החכמה בלבו, רק בשפתיו החיצונים הוא אויל ומסופק, ילבט ג"כ:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"פי צדיק מקור חיים", דרך החכמה היא דרך החיים, כי תוביל אל החיים האמתיים, והפוכה הוא דרך המות, ומי ששואב מי החכמה ושותה מהם יחיה לעולם, אולם המקור שמשם נובעים חיים האלה יהיו בשלשה פנים, אם מהשכל שישיג דרך הטוב בשכלו ועז"א (לקמן ט"ז כ"ב) מקור חיים שכל בעליו, או ע"י תורת חיים שקבל מן החכמים שלמדו דרכי החכמה בספרי התורה, ועז"א (לקמן י"ג י"ד) תורת חכם מקור חיים, ואל אמונת הקבלה צריך יראת ה' שהוא מוסר חכמה כמ"ש למעלה (א' ו'), ועז"א יראת ה' מקור חיים (לקמן י"ד כ"ז), וכן ילמד פרטי דרכי החכמה ע"י שרואה הצדיק והמתנהג בדרך הצדק והוא עושה כמעשיו ולומד מפיו בכל דבר פרטי איך יתנהג שעז"א פי צדיק מקור חיים. ויש הבדל בין הצדיק ובין החכם, שהצדיק אינו מוכרח שיהיה חכם, דהיינו שלמד חקי החכמה בדרך לימוד ערוך עד שיוכל לסדר ע"ז תורת חכם, היינו תורה ערוכה על כל עניני החיים והמות הטוב והרע, ורק יוכל להפיל משפטיו על ענינים פרטים המגיעים לפניו איך יעשם, ע"י שהרגיל בטבעו על הצדק מצד השכל השמושיי בפרטים, וא"כ המקור שהחיים נובעים ממנו הוא בפיו לא בתורתו לא כן החכם שהוא יכול לתת חקים כוללים משתרעים על כל דרכי הנהגת החכמה, וזה נקרא תורת חכם, וגם יוכל לתת חקים להנצל מדרך המות ומוקשיו, ואיך ינצל ממנו ע"י יראת ה' לכן אצל תורת חכם ויראת ה' אמר להנצל ממוקשי מות, "ופי רשעים" לא די שא"א ללמוד ממנהגיהם, כי בהפך "יכסה חמס" כמש"פ למעלה פסוק ו':

ביאור המילות

"פי צדיק". בהבדל בין הצדיק והחכם עי' לעיל (ט' ט'). ופי מרמז על החכמה כמ"ש בכ"מ, וכן אמר פי צדיק יהגה חכמה (תהלות ל"ז) פי צדיק ינוב חכמה (לקמן י' ל"א):

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שנאה תעורר מדנים", יש הבדל בין ריב ומדון, ריב הוא פעולת הריב שמתקוטטים זע"ז ויהיה לפעמים על לא דבר, והדבר שבעבורו מתקוטטים נקרא בשם המופשט "מריבה", ואם סבת הריב הוא דברי ממון או אונאה שבעבורם י"ל דין אצל השופט נקרא מדון, ופי' מדון הדבר שדנים בעבורו, והוא דבר בלתי מבורר עם מי הצדק, כי בדבר המבורר יפול עליו שם פשיעה בגידה משפט וכדומה כ"א כפי ענינו, אמר החכם, דע שסבת המדנים האלה אינם הנדון בעצמו רק ההתפעליות אשר בנפש הנדונים, שהאוהבים או אנשים שאין להם שנאה זע"ז לא יקפידו על דברים קטנים כמו נזקי שכנים וכדומה, רק הפעליות השנאה היא תעורר את המדנים, שע"י השנאה הם צרי עין עוינים זא"ז, ויקיצו המדנים שהיו נרדמים לולא השנאה, אבל מדת "האהבה" שבנפש היא "תכסה על כל פשעים", גם על הפשעים הגדולים, וכ"ש שלא יתעוררו מדנים על דברים קטנים:

ביאור המילות

"מדנים". הריבים העומדים ע"י דו"ד, והמ"ם הנוסף על שם דין, מציין המקום שבם רצוף ענין הדין ודברים, כמו מכון מקום כמ"ש במק"א, והדינים יתעוררו ע"י כמה דברים, ע"י אף וחמה (לקמן ט"ו י"ח, כ"ט כ"ב), וע"י נרגן (כ"ו כ'), ואיש תהפוכות (ט"ז כ"ח), וע"י איש נוטה בטבעו לזה ונקרא איש מדנים (כ"ו כ"א), ופה אמר שהשנאה תעורר מדנים:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בשפתי נבון תמצא חכמה", יש הבדל בין החכם ובין הנבון, החכם אסף חקי החכמה בקבלה מרבותיו ומתנהג עפ"י בלי יחקור להבין טעמם, והנבון הוא החוקר עליהם ולהבינם ולהוציא דבר מדבר, והחכם החכמה עצורה בלבו, ובכל דבר שיזדמן לפניו צריך להתיעץ עם לבבו אם יסכים מעשהו עם חקי החכמה אשר קבל מרבותיו, לא כן הנבון שמבין טעם כל דבר וכבר בנה עליהם בנינים אחרים, חקי החכמה מורגלים על שפתיו, ויש הבדל בין שפתים ובין פה ולשון, שהשפה מורה על הדבור החיצוני בלא מחשבה כלל ימליץ שהחכמה נמצאת אצל הנבון מן השפה ולחוץ, עד שא"צ לחשוב עליה כלל, כי הוא מזומנת לפניו תמיד, "ושבט לגו חסר לב", הלב הוא כח הממשלה אשר בנפש להנהיג כחותיו כפי חקי החכמה, ומי שינהג הפך מחקי החכמה על דרך אחר נקרא עקש לב וכדומה, אבל מי שאין לו הנהגה כלל, ונהג תמיד כפי שעולה על רוחו לפי שעה פעם כה ופעם כה, עד שכח המושל אינו פועל בו לעולם לא אל דרך החכמה ולא אל דרך הסכלות, נקרא בשם חסר לב, איש הזה צריך שבט להטותו הדרך, ר"ל כי האדם שהוא בעל בחירה תנהגהו לבו על הדרך, והסוס והחמור שאין להם לב המושל במדותיהם צריך כח מכריח מבחוץ להנהיגו. כמ"ש שוט לסוס ומתג לחמור, וכן החסר לב הוא דוגמת הבהמה וצריך שבט שיכריח אותו בל יעבט ארחותיו ויזיק:

ביאור המילות

"בשפתי נבון חכמה". ההבדל בין חכם ונבון חכמה ובינה, בא בכל הספר, והשפה חיצונית נגד פה ולשון, ומורה על הדבור החיצוני תמיד, בין נגד הפה (כמ"ש ישעיה י"א י"ד, מלאכי ב' ו', תהלות נ"א י"ז, ס"ו י"ד, קמ"א ג', למעלה ד' כ"ד, לקמן י"ג ג', ט"ז כ"ג י"ח ו', כ"ז ב', איוב ט"ו ו'), ובין נגד הלשון (ישעיה נ"ט ג', תהלות ל"ד י"ד, ק"כ ב', לקמן י"ז ד', י"ח ז', ושם כ'), "חסר לב", עי' למעלה (ט' ד'):

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"חכמים יצפנו דעת", כבר התבאר במ"ש לדעת חכמה (א' ב') שהחכמה היא מקובלת, וא"א לדעת אותה ע"י מופתי הבינה או להשיגה ע"י החוש, ובכ"ז יש אפשרות שיבא בהם לכלל דעת, אם קבל החקים בלבו לאמת ברור ושומר אותם ומתבונן בם בינה ישובו אצלו כדעת ברור, והחכמים יצפנו את הדעת בפני אנשים המזיקים בל יהפכוהו לרוע, וגם נכלל הידיעות שישיגו החכמים באלהות שצריך לצפנם ולשמרם כמ"ש שאין מוסרים סודות האלה לכל אדם, ויש הבדל בין מ"ש לקמן (י"ב כ"ג) ערום כוסה דעת, שיש הבדל בין מכסה ובין מצפין, שהצופן אינו מכסה הדבר לגמרי רק מעמיד אותו במקום שלא יראהו כל אדם ובכ"ז הוא מגולה, כי לכסות הדעת הוא מפעולת הערמה לא מפעולת החכמה, והם לא יסתירו הדעת בפני אנשים ראוים, כמ"ש לשון חכמים תטיב דעת (ט"ו ב') שפתי חכמים יזרו דעת (שם ז'), ועם הצפינה נכלל השמירה ששומרים את הדעת מפני אנשים בלתי ראוים, "ופי אויל (יצפון) מחתה קרובה", האויל הוא המסתפק בכל דבר ולא יצוייר שיהי' לו דעת שהיא ידיעה ברורה משום דבר, אחר שמסתפק בכ"ד והוא יצפון ולא יגלה גם מחתה קרובה העתידה לבא כי יסתפק בה, ר"ל חכמים לא יגלו הדבר הטוב שלא יוזק, והאוילים משמרים ההיזק הגלוי בל יתגלה:

ביאור המילות

"יצפנו". הצופן יעמיד הדבר מן הצד, והוא הפך צפה ואינו טומני (כמ"ש יהושע ב', תהלות כ"ו ח', ל"א כ"א, ירמיה ט"ז י"ז, איוב י"ד ט'), ומלת יצפנו נמשך לשנים, וגדר אויל הוא המסתפק, כמ"ש בכל הספר:

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הון עשיר קרית עוזו", הון הוא קבוצת כסף ודברים שוי הערך הרבה, וקרית היא עיר בצורה, ר"ל העשיר אינו צריך לקריה בצורה להשגב שם מפני צרים, כי הונו הוא הקריה העזה בו ישגב מפני תהפוכות הזמן שהם הצוררים המעיקים לאדם בו ישגב מפני רעב קור וכל מחסור, ולפ"ז "מחתת דלים רישם", הדל הוא מי שיהיה לו עושר ונתרושש מנכסיו, וא"כ הדל שנתמעט עשרו דומה כמו שכבשו האויבים קרית מעוזו, וזה מחתתו כי אין לו מחסה מפני תהפוכות הזמן, ויש בו מליצה כי העושר הפנימי של הנפש היא החכמה אשר קבץ בלבבו, והיא קרית עוזו מפני האויבים הפנימים צוררי הנפש שהם התאוות והיצר הרע, אבל הדלים שאין להם הון החכמה, בא עליהם הכסיל ויכבוש את העיר:

ביאור המילות

"קרית" הוא עיר בצורה, ובא מחתה הפך מבצר ומעוז, שמת מבצריו מחתה.

" דלים", הדל היה לו נכסים ונתדלדל מהם, כמ"ש בכ"מ.

"והרישה", מציין העדר הירושה והממון:

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"פעלת צדיק לחיים, תבואת רשע לחטאת"

יש הבדל בין פעולה ובין מעשה:

  • העסק שעוסק באיזה דבר ומכין האמצעים אליו נקרא פעולה,
  • ואם גומר את הדבר נקרא מעשה.

למשל: הזורע והחורש וכל מעשיהם הקודמים נקראים פעולה לערך התבואה שנגמרה, שאז נגמר המעשה.

ועל-זה אומר:

  • שהצדיק, גם פעולותיו מובילים לחיים, שגם האמצעיים שעוסק בהם להכין את התכלית הם לחיים, וכל-שכן התכלית, שהוא מעשה הצדק עצמו;
  • והרשע, גם תבואת רשע לחטאת, גם התבואה הנגמרת, שהיא תכלית מעשהו, הוא לחטאת וחיסרון, והוא תכלית כוזב.

ביאור המילות

ההבדל בין פעולה ובין מעשה - ישעיהו ה יב ובכמה מקומות בתנ"ך.

תבואה - מורה על גמר הבישול, כמו שכתבתי בחיבורי התורה והמצוה, קדושים סימן סט.

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אורח חיים שומר מוסר", יש הבדל בין מוסר ובין תוכחה, המוסר יהיה מצד ההכרח שימסר את הנפש בל תצא חוץ לגדרה על ידי יראת העונש, והתוכחה הוא ע"י וכוח וראיות השכל שמראה לו תועלת הדרך הטובה, וע"פ הרוב ע"י המוסר ימנע מדרך הרע מפני יראת העונש, וע"י התוכחה ילך בדרך הטוב מפני שמשיג תועלת הדרך הטוב, וע"כ אומר רבותא כי השומר מוסר לא לבד שע"י ימנע מדרך המות, כי גם תוליכהו אל אורח חיים, כי ע"י שיסור מרע יתחיל לעשות טוב, "ועוזב תוכחת מתעה", שלא לבד שלא ילך בארח חיים כי גם יתעה אל דרך המות, כי שני הדרכים מקבילים זה מול זה וכשעוזב דרך חיים יתעה אל דרך שכנגדו:

ביאור המילות

"מוסר, תוכחת", הבדלם למעלה (ג' י"א):

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יח-יט) "מכסה שנאה" וכו', "ברוב דברים", כבר כתב הרמב"ם עמ"ש כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה, שהדבור יחלק לארבעה חלקים, דבור האסור ודבור הרשות ודבור מצוה ודבור מותר, והמשכיל לא ידבר רק רביעית מן הדבור, עפ"ז אמר, הנה מצד הרע של הדבור שהוא מה שמוציא דבה על חברו כלולים בו כמה רעות, "כי מכסה שנאה בשפתי שקר", שבהכרח יכסה שנאתו לחברו ומשקר לאמר שהוא אוהבו, ועי"כ הוא "מוציא דבה", שע"י שמכסה שנאה יאמינו לדבתו, וא"כ כלול בזה כמה רעות "והוא כסיל", שעושה מעשיו הפך החכמה ע"י רוע לבבו, אבל גם מי שאינו מדבר דבור האסור, בכ"ז "ברוב דברים לא יחדל פשע", שרוב חלקי הדבור אף דבורי הרשות מביאים אל הפשע, וע"כ "חשך שפתיו משכיל", המשכיל חשך שפתיו לגמרי בל ידבר רק דבור של חכמה לבד:

 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)



 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כסף נבחר לשון הצדיק", מבואר אצלנו תמיד שהלשון מורם על הדבור הפנימי, ומורה על דברים מעוינים שהתבונן בדרכי הבינה, ולעומת זה השפה מורה על הדבור החיצוני מן השפה ולחוץ, וכבר בארו חכמי הלשון שהלשון מיוחס אל הבינה והפה אל החכמה והשפה אל הדעת והוא מתאים עם דברינו כי הלשון מורה על עניני בינה, והשפה שהיא חיצונית לגמרי מציין שמדבר דברים שרגיל בהם מן השפה ולחוץ וזה לא משכחת רק בעניני דעת, שידע אותם בידיעה ברורה כדברי המוחשות, שמתוך כך ידבר בהם בשפתיו מבלי עיון כלל, והפה הוא אמצעי בין לשון ושפה. ומורה על עניני חכמה שקבל מרבותיו, ואינם מובנים אצלו כעניני תבונה ולא רגילים על שפתיו החיצונים כעניני דעת, והנה "לשון צדיק" הוא מה שהצדיק מתבונן בעניני הצדק ע"י בינתו, הוא דומה "ככסף נבחר" שאין בו סיג כלל, כי כל בינת נבונים יש בו סיג, כי בהכרח יתבונן על כל חלקי הסותר עד שימצא את הראוי, והמותר הוא סיג, אבל הצדיק שהורגל לעשות צדק והוא מתבונן בו ע"י השכל השמושי שהורגל לעשותו בפועל, וכל ענין פרטי שיבא לפניו יבין תיכף ע"י הנסיון איך לעשותו מבלי ספק כלל ותיכף יקלע אל המטרה הראוי והכסף הטהור מבלי סיג, אבל "לב רשעים כמעט", הרשעים שהם רחוקים מן הצדק ולבם שהוא הכח המושל שבהם אינו עומד תמיד על ענין אחד כי פוסח תמיד על מדה אחרת לרוע, עד שלבם דומה כמעט, שאין לו לב וממשלה חלוטה כלל, וכ"ש שא"א לו שיבין דרך הטוב בהחלט כי אין לו דרך מיוחד כלל:

ביאור המילות

(כ-כא) "לשון צדיק, שפתי צדיק", הלשון פנימי מן הפה והשפה, ומורה לרוב על התבונה והשגיון ובא אצלה לשון הגיון ומחשבה כ"פ, ולשוני תהגה צדקך, הוות תחשב לשונך, וכבר בארתי זה במקומות רבות, וכבר גדרו חכמי לב שהלשון יורה על הבינה והפה על החכמה עמ"ש מלאכי (ב' ז'), והשפה מורה על הדעת, שכן בא אצל השפה שם דעת, שפתי דעת (משלי י"ד ד', כ' ט"ו) ועוד שם (ה' ב', ט"ו ז', מלאכי ב' ז', איוב ל"ג ג') ותמצאהו בס' זה במקומות לא חקר.

"לב", שם לב בא לרוב על כח הממשלה אשר בנפש, ותמצאהו במקומות רבים, ומי שמושל כפי חקות החכמה נקרא חכם לב, ומי שחסר לו כח הממשלה נקרא חסר לב:

 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שפתי צדיק ירעו רבים", כבר בארתי שהשפתים מורה על הדבור החיצוני, והנה לשון צדיק בו יתבונן בעצמו על הדרך שיבחר לעצמו כנ"ל פסוק הקודם, ופי צדיק בעניני חכמה הם מקור חיים כנ"ל פסוק י"א. ושפתי צדיק, הוא מציין מה שמוציא בשפתיו דברים שרגיל בהם, הם ירעו רבים, שילמדם דרכיו ואורחותיו, "ואוילים בחסר לב ימותו", גדר אויל הוא המסתפק בדרכי החכמה, וזה ההפך של הדעת המרומז בשפתי צדיק, שהשפתים מורים בדבר שידוע בבירור כנ"ל, כי לא לבד שאינו יודע ידיעה ברורה עד שיוציא דרכי החכמה בשפתיו החיצונים ללמדם לרבים כי גם א"ע לא ירעה, רק ימות בחסר לב, כי א"ל לב המושל ומנהיג את תאוותיו ע"פ דרכי החכמה וחקותיה אחר שמסתפק בהם:

 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ברכת ה' היא תעשיר", העושר שבא ע"י השתדלות אינו עושר אמתי ובעליו אוכל לחם העצבים, ר"ל שבעת יאכל לחם יתעצב, כי יזכור טרחו ועמלו בהשגתו וידאג פן יחסר לו וע"כ יצמצם מזונו כאילו עי"כ יוסיף בעשרו, וזה מצד שאינו עושר אמתי והוא עני לפי מחשבתו, אבל ברכת ה' היא תעשיר עושר אמתי, "והעצב לא תוסיף עמה" על העושר, ר"ל לא יצטרך להעציב להוסיף ע"י העצב על עשרו, כי אוכל בשמחה ובריוח כי הברכה מצויה בכל אשר לו:

 

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כשחוק לכסיל עשות זימה" - הכסיל הוא הנלוז מדרכי החכמה בעבור יצר לבו ותאוותיו.

מבאר, כי כפי שימשול ממשלת ליבו, אם בדרכי החכמה אם בכסילות, כן ישוב טבעו, עד שמעשיו לא יתייחסו עוד אל בחירותו רק אל ההרגל וטבע שני שנטבע בו:

  • הכסיל יעשה זימה לא במחשבה רק בלי דעת והכנה, כמו שישחק (אם יזדמן לפניו דבר הגורם שחוק) בהכרח, לא במחשבה ובחירה;
  • וכן חכמה לאיש תבונה, מי שאסף כל ענייני בינה בנפשו (שזה גדר תבונה והבדלו מן בינה), שאז החכמה אצלו מן השפה ולחוץ כנזכר למעלה על (משלי י יג): "בשפתי נבון תמצא חכמה", ממילא החכמה וההתנהג על-פי דרכיה תהיה גם כן על צד ההרגל מעצמו, כמו השחוק הבא מעצמו בטבע.

ביאור המילות

"לכסיל" - הכסיל יודע חוקי החכמה ונלוז מפני תאוותיו, והאויל אינו מקבל חוקי החכמה מפני שמטיל בהם ספיקות, כמו שפירשתי בכל הספר.

"תבונה" - עיינו גדרה למעלה.

  -

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מגורת רשע היא תבאנו", מגור הוא הדבר שמתירא מפניו והוא מתחבא עצמו ממנו ועושה תחבולות להנצל, וזה הבדלו מבין יתר לשונות הבאים על הפחד, הרשע גם הדבר שיגור ממנו ועושה כל תחבולות להנצל, בכ"ז תבואנו, כי תחבולותיו לא יועילו, "ותאות צדיקים יתן", גם הדבר שמתאוים בלב יתן ה', בלי יצטרכו לעשות שום דבר כדי להשיגו באופן שהרשע ישיגהו הרע שהשתדל להנצל ממנו, והצדיק לא לבד שלא ישיגהו רע, כי ישיגהו הטוב שלא השתדל בו כלל, כי ה' יתנהו לו בהשגחה, וכמ"ש לקמן (י"א כ"ג, י"ג כ"א):

ביאור המילות

"מגורת". עמ"ש איוב (ג' כ"ד) תהלות (ל"ג ח'), ואמרו לא תגורו מפני איש לא תכניס דבריך מפני איש:

 

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כעבור סופה ואין רשע", הרשע אין לו שורש חזק במציאות רק קיום מקרי, כדבר הבלתי נשרש בחוזק אשר בעבור סופה וסערה ישאהו הרוח, כן בעוד שהשנים כסדרן יתקיים כפי הטבע, אבל בעת מהומה תשאהו סופה ותשערהו ממקומו, אבל "צדיק יסוד עולם", שהוא י"ל קיום בהמציאות מצד שלמות נפשי ומצד השגחת ה', ובעת סופה לא לבד שלא ינידהו הרוח ומקרי הזמן, כי הוא כיסוד מוסד לא לבד לעצמו רק לעולם הכללי, כמו שהיה בנח, וכמ"ש בב"ר (פ' נח) כעבור סופה זה דור המבול וצדיק יסוד עולם זה נח, וכן נדרש שם מ"ש לקמן (י"ב ז', וי"ד א'):

 

פסוק כו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כחומץ לשנים", מגנה ענין העצל שדומה בשליחותו כמו דבר החמוץ שרוצים לאכלו כדי לעורר תאות המאכל, והיא בהפך מקהה השנים, והגם שיתעורר לאכול לא יוכל ללעוס את המאכל, וכן "כעשן לעינים", אם יבעירו זיקות להאיר בבית, הגם שימצא אור הלא יכהו העינים ולא יוכל לראות, "כן העצל לשולחיו" שלא לבד שלא ישיגו הנרצה משליחותו כי גם יקלקל התכלית, וכל הדברים הנאמרים על העצל, י"ל מליצה גם על המתעצל בשליחות הכולל אשר נשלח לעוה"ז להשלמת נפשו:

 

פסוק כז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יראת ה' תוסיף ימים", הגם שהיראה מפני דבר דרכה לקצר הימים, לא כן יראת ה' שהיא תוסיף ימי האדם, "ושנות רשעים תקצרנה", ע"י עונשי ה', ותפס בצד הא' ימים שכולל ג"כ שיהיו ימי טובה ושלוה, והשנים מורים לרוב על שני צער, שהרשעים לא יבלו ימים בטוב וגם תקצורנה שנותיהם:

ביאור המילות

"תוסיף ימים". עמ"ש יחזקאל (כ"ב ד'):

 

פסוק כח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"תוחלת צדיקים שמחה" יש הבדל בין תוחלת ובין תקוה, המיחל מיחל על דבר שבודאי יבא, או שהבטיחוהו שיבא בזמן ידוע, והמקוה מקוה על דבר בלתי ברור ומובטח, והצדיקים י"ל תוחלת, כי שכרם מובטח בלי ספק ולכן שמחים הפך מן תוחלת ממושכה שהיא מחלה לב, כי התוחלת שמיחלים לחסד ה' הוא נמצא תמיד ולא יכזב, אבל "תקות רשעים תאבד", הרשעים אין להם תוחלת רק תקוה שמקוים להתעשר וכדומה שהוא בלתי בטוח ובאמת תאבד תקותו:

ביאור המילות

"תוחלת, תקות". הבדלם התבאר (ישעיה נ"א ה', יחזקאל י"ט ה', מיכה ה' ו', ז' ז', תהלות ק"ל ה', איוב ל' כ"ו, לקמן י"א ז'):

 

פסוק כט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מעוז לתום דרך ה'", המחתה הוא הפך המעוז שהעוז הוא עז הנפשי וחזקת הרוח והפוכו המחתה הנפשיית, דרך ה' והנהגתו הוא מעוז לתם, כי בדרכי ה' יראו איך סומך נופלים ומשגיח על נדכאים וכל ארחותיו חסד ואמת וצדקה ורחמים וחנינה, עד שהתם המתנהג במדות אלה ימצא מעוז בהשקיפו כי כן יתנהג ה' בהנהגת המציאות, "והיא מחתה לפועלי און", באשר דרכיהם לעשות און הוא הפך מדרכי אל ומקיום העולם:

 

פסוק ל (כל הפרק)(כל הפסוק)


"צדיק לעולם בל ימוט", ההתמוטטות בא ע"י סבה, ר"ל ע"י חולשת הרגלים או מקום מדרון, והצדיק גם כשימוט ע"י שלא עמד על מצב טוב בכ"ז לא ימוט לעולם, כי שבע יפול צדיק וקם, "ורשעים לא ישכנו ארץ", גם בעת ששוכנים עלי ארץ לא על מדרון רק בשכינה קבוע עלי ארץ, בכל זה לא ישארו שוכנים שם כי ינערו רשעים ממנה:

ביאור המילות

"ימוט". עמ"ש ישעיה (נ"ד י') על והגבעות תמוטינה

 

פסוק לא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"פי צדיק ינוב חכמה", כבר התבאר (פסוק י"א) עמ"ש פי צדיק מקור חיים שהצדיק לא אסף חוקי החכמה בקבלה כמו החכם, רק שהתרגל ללכת בהם ע"י צדקתו, ועי"ז יוכל ללמד על כל פרט איך יהיה המנהג בחכמה הגם שאין לו ע"ז תורה ושטה כללית כמו החכם, ולפ"ז מקור החכמה הוא בפיו, ששם תעשה פרי ותנובה, שבעת ישאלהו איש על פרט א' איך יתנהג, תצמח החכמה ותוליד תנובה בפיו התשובה הנכונה כפי החכמה, וגם י"ל יתרון מן החכם, במה "שלשון תהפוכות תכרת", שהלשון מציין דרכי הבינה שאם יבא בלשון תהפוכות, היינו שיביא מופתים תבונים בדרכי המחקר הפך מדרכי החכמה, שע"ז לא יוכל החכם לעמוד כנגדו כי החכם אינו נבון, והחכמה היא רק מקובלת ולא ידע לבררה בראיות ובמופתים נגד החוקר המכחיש פנותיה, אבל הצדיק יעמיד כנגדו מופתי הנסיון והבחינה, שהוא כבר נסה כל ענין פרטי עד שהשיג ממנו ידיעה ברורה כמופתי המוחשות, ועל ידי כן תכרת לשון תהפוכות וזרועות תבונתו לא תעמודנה לפניו:

ביאור המילות

(לא-לב) "לשון צדיק, פי צדיק". עי' למעלה (פ' כ' כ"א), וכן זה עצמו ההבדל בין לשון תהפוכות ופי תהפוכות, שהפה הפך החכמה, והלשון הפך הבינה, וגדר מלת "רצון" עי' בס' התו"ה ויקרא (סי' ל"א):

 

פסוק לב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שפתי צדיק ידעון רצון", כבר בארתי בפ' כ"א על שפתי צדיק ירעו רבים שהצדיק הגיע בפרטי דרכי החכמה לכלל דעת, שידע מהם ידיעה ברורה, וזה גדר שפה שמוציאם מן השפה ולחוץ כדבר ברור, והנה הרצון יבא על דבר הנרצה אצל ה' וגם בא על התרצות הכעס, ור"ל הצדיק יודע להגיד מה שהוא רצון ה' ואדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם, וזאת ידעו בידיעה ברורה שעז"א ידעון, ואמר שפתי, אבל "פי רשעים תהפוכות", פיהם שבו ידברו הנהגה הפך החכמה (שהחכמה מרומזת במלת פה) הוא תהפוכות, כאלו קבלו חקים שהם הפוכים מדרכי החכמה: