קטגוריה:משלי יב כז

1. בלשון ימינו, חרך = צלה על האש, כמו ב(דניאל ג כז): "וּשְׂעַר רֵאשְׁהוֹן לָא הִתְחָרַךְ" (מצודת ציון). לפי זה: לא יחרוך רמיה צידו = אדם רמאי לא יזכה לבשל את האוכל שצד במרמה, לא ייהנה מרכושו (רש"י).

2. אך בלשון העברית במקרא, חרך = חלון, כמו ב(שיר השירים ב ט): "מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים" (מלבי"ם ביאור המילות); לפי זה: לא יחרוך רמיה צידו = אדם רמאי לא יזכה יוכל להציג את רכושו לראווה מן החלון, לא יוכל להתפאר בו.

1. לפי סדר המילים בפסוק, האדם הוא היקר, כלומר: רכושו של אדם יקר - נכבד וחשוב בעיני הבריות - הוא בוודאי רכוש חרוץ, רכוש שהושג בחריצות, כי אחרת לא היו מכבדים אותו (ר' יונה); או: רכושו של האדם היקר והנכבד יתקיים בידו כמו חרוץ, זהב מסוג משובח (מצודות).

2. אולם הביטוי הון יקר מופיע עוד פעמיים בספר משלי (ראו יקר), ולכן נראה שההון הוא היקר, ושיעור הכתוב הוא "והון אדם חרוץ = הון יקר", או "והון יקר לאדם חרוץ"' (רש"י, מלבי"ם ביאור המילות): רכושו של האדם החרוץ מביא לו כבוד ויקר, כי הוא יכול להתפאר בו בלי חשש. וכן "רכושו מוערך ויקר בעיניו, כי הוא התאמץ כדי להשיגו" (אברהם גוטליב).

ואכן גם בימינו, הציבור מבחין בין בעלי-הון שהשיגו את הונם בחריצות ביושר ובכישרון, לבין אלה שהשיגו את הונם בשוחד בהונאה וברמיסת הזולת. הראשונים זוכים לכבוד ויקר, והאחרונים זוכים לבוז בכל פעם שהם מציגים את רכושם לראווה.

ע"פ רמ"ד וואלי, החצי הראשון של הפסוק רומז לעשו, (בראשית כה כז): "אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד"*: "וכן אירע לעשו, שאמר לו אביו," (בראשית כז ג): "וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צידה[צָיִד]"", קסבור שיהיה צדיק וראוי לקבל האורות הראויים אל הצדיק, אבל ה' יתברך העיר את רוח רבקה, שתשלח את יעקב הצדיק ליטול את שלו, ויישאר הרשע בידיים ריקניות, כמו שאמר לו יצחק," (בראשית כז לג): "מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרֲכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה"", כי הכיר עכשיו ביעקב שהוא היה הצדיק, ולכן יתקיימו בידו האורות וההשפעות הראויים אל הצדיק, ויאבדו מידו של עשו הרשע, בסוד: לא יחרוך רמיה צידו".

והחצי השני רומז ליעקב, "לרמוז איזהו הון המתקיים אל האדם, והוא העשוי בתמימות ובזריזות ולא בדרך רמאות, כי אדם כזה נקרא יקר, וגם נקרא הון העשוי בדרך הזה הון יקר... שעשאו על-ידי זריזותו, כעניין שנאמר," (בראשית לא מ): "הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי"", ונתקיים בו מה שכתוב בכאן: והון אדם יקר חרוץ".