", מדרך החכמה והתבונה והשכל להאריך אף ושלא להראות כעסו תיכף, שאף שי"ל כעס בלבו לא יגלנה לחוץ, כי הכעס עצמו היא מדה מגונה וטוב לכסותה שהיא גנאי לו ומעיד על רוע תכונת נפשו, כמ"ש שכל אדם האריך אפו, ארך אפים רב תבונה, אבל הואיל שלא נטע בנפשו חקות החכמה להתנהג על פיה, אינו מורגל לעצור ברוחו ולהאריך אפו, כמ"ש קצר אפים יעשה אולת, ואמר קצר רוח מרים אולת, ולכן תיכף ביום שי"ל כעס יודע לכל, כי יוציאו לחוץ בפועל, והנה מחקי החכמה והתבונה להאריך אף ושלא לנקום, שהנקמה והנטירה ועשות רע לחברו הגם שחטא לו הוא נגד חקי החכמה, אבל גם מי שלא למד חקי החכמה יעשה זאת מצד הערמה, כי אם יכעוס יקלהו חברו ויבזהו וכן יתבזה אצל הרואים והשומעים, ולכן "
" כדי שלא יגיע לו קלון ע"כ מכסה הכעס בלב בערמה, עד יגיע זמן להנקם באופן שלא יגיע לו בזיון, וזה מן הערמה לא מן החכמה, שהחכמה תצוה לכסות גם הכעס עצמו ולבל ימשול גם ברוחו בנעלם, אבל האויל לא לבד שאינו מכסה כעסו מן הלב וכחות הנפש הוא מודיע אותו גם לאחרים עד שיגיע לו קלון:
פסוק יז
• לפירוש "פסוק יז" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
(יז-יח) "
יפיח אמונה" וכו' "
יש בוטה" וכו' "
שפת אמת" וכו'. מציין איש בא לפני השופט לדון עם חברו וטוען האמת, וחברו מביאו נגד עד שקר, ואומר שהשופט החכם יכיר האמת מן השקר ע"י חקירותיו ודרישותיו, והסימן הראשון הוא שהמדבר אמונה ידבר בנחת ובקול דממה כי האמת אתו, והמשקר ידבר ברעש ובתורת עדות ובשבועה וביטוי לחזק דבריו, וירבה רמאות ותחבולות, וע"ז אומר "
יפיח אמונה" מי שאומר אמונה הגם שרק יפיח, שהוא דבור הקל מאד שרק מפיח בשפתיו בכ"ש הלא "
יגיד צדק", כבר די בהגדתו הקלה להגיד באורך ולברר את הצדק, ועז"א לשון אמונה שהמגיד דבר שראוי להאמינו והשופט יאמין לדבריו בקל, אבל "
העד שקרים" הגם שבא בתורת עדות, בכ"ז "
יגיד מרמה", יוכר המרמה מתוך דבריו כי בקל יוכר שהולך ברמאות, ומפרש הגם "
שיש בוטה", שהוא בוטה בנדר ובשבועה להחזיק דבריו, והוא "
כמדקרות חרב" שבביטוי הזה דוקר את הבעל דין לחייבו שלא כדין, אבל "
לשון חכמים" הוא "
מרפא" אל הדקירה הלז. כי גדר הלשון הוא הדבור בדרך הבינה, ור"ל שהחכמים המתנהגים ע"פ חקי החכמה יחקרו בלשון על פי דרכי הבינה ומופתיה להבין דבר מתוך דבר ויכירו המרמה וירפאו הנדקר, ופרש "
שפת אמת", ויש הבדל בין השפה והלשון שהשפה הוא הדבור הקל בחיצונית השפה, והלשון הוא הדבור הגבוה התבוניי ההגיוני, מפרש שהאמת א"צ למליצות והיקשים תבונים כי היא קיימת בעצמה לעד מבלי ראיות ומופתים, ועז"א שגם "
שפת אמת תכון לעד" ותתקיים, אבל "
לשון שקר", הגם שידבר השקר בלשון ובראיות תבוניות הגיונות, הם רק "
עד ארגיעה" כי תיכף יוכר הזיוף והמרמה, ומעט מן האמת ידחה הרבה מן השקר:
ביאור המילות
(יז-יט) "יפיח". מורה על הדבור הבלתי נשלם (חבקוק ב' ב'), ומלת "יגיד" נמשך לשנים, יגיד צדק יגיד מרמה.
"ובוטה". הוא הדבור שיש עמו שבועה או נדר, התו"ה ויקרא (סי' ש"י).
"
שפת, ולשון", כבר התבאר
(סי' י' י"ג) שהשפה מורה על הדבור הקל החיצוני, ושם
(פסוק כ"א) שהלשון מציין הדבור התבוניי, "
ועד ארגיעה", פי' עד רגע והא' נוספת:
פסוק יח
• לפירוש "פסוק יח" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
פסוק כ
• לפירוש "פסוק כ" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
מרמה בלב חורשי רע וליועצי שלום שמחה", הגביל חורשי רע נגד יועצי שלום, כמ"ש עושה שלום ובורא רע, שהשלום הוא קיום המציאות, והרע הוא חורבן המציאות, יועצי שלום הם החפצים בקיום המציאות והשלום כולל כל טוב, שלום הביתי והמדיני, הם האוהבים להיטיב עם הכלל ויועצים לקיים ולהחזיק כל טוב ויושר וצדק, והם הנקראים יועצים כי הם מתיעצים ע"פ החכמה והאמת, שסתם עצה הוא לטוב, והיועץ יועץ בגלוי, והחורשי רע חפצים להפר המציאות להחריב עמודי העולם, להשבית הישוב ולהרוס את האמת והצדק כמו עד שקרים, ועושי רשעה, ומשחיתי הכלל והפרט, והם חורשים בסתר בל יודע לאיש וע"כ לבם מלא מרמה, כי צריכים לרמאות עד שלא יודע רעתם בקהל וישמרו מהם, כמ"ש ועד שקרים מרמה, והם תמיד עצבים ומלאים יגון פן יודע רעתם ומרמתם, כמ"ש עד ארגיעה ל' שקר, אבל יועצי שלום הם מלאים שמחה, כי הטוב ישמח במעשיו והרע יתעצב תמיד, והמרמה לא יגור עם השמחה כי מלא פחד ורעדה:
ביאור המילות
"
חרשי". הם המעמיקים מחשבות בסתר, כמו ויתחרשו לו כל הלילה:
פסוק כא
• לפירוש "פסוק כא" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
לא יאונה לצדיק כל און", פעל אנה הוא שמכין סבה למסובב, כמו והאלהים אנה לידו, שמי שעשה עבירה הוא סבה לשיעשה עבירה אחרת, כמ"ש חז"ל שמי שהרג, השם מזמין סבה לידו שיהרוג עוד כדי שיגלה, אבל הצדיק שאוחז בדרכי הצדק אין לו סבה שיעשה איזה און וכח שלא כמשפט, ולא יגיע לו שיעשה און אף בשוגג, כי אדרבה מצוה גוררת מצוה, אבל "
הרשעים" עבירה גוררת עבירה, עד שהם "
מלאים רע", כי רע אחד גורר רע אחר, עד שתתמלא סאתם:
ביאור המילות
"
לא יאנה". כמו לא תאונה אליך רעה, ובארתי גדר פעל זה ירמיה
(ב' כ"ד):
פסוק כב
• לפירוש "פסוק כב" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
תועבת ה' שפתי שקר ועושי אמונה רצונו", התועבה והרצון הם שני הפכים, וכן שפתי שקר ועושי אמונה, מי שמבטיח לעשות דבר, בין דבר מצוה בין דבר חסד וטוב לחברו, אם עשה הבטחתו, דבר אמונה ונאמן בדברו, ואם לא עשה, דבר שקר, והרגיל להבטיח ואינו עושה הוא שפת שקר והיא תועבת ה', באשר אין הדבור מסכים עם המעשה, אף שדבר דבריו מן השפה לחוץ תועבה היא לה', ועושה אמונה שאז הסכים מעשהו עם דבורו ודבר אמונה ועשה, הוא רצונו:
פסוק כג
• לפירוש "פסוק כג" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
אדם ערום כסה דעת ולב כסילים יקרא אולת", הכסיל אינו אויל, כי האויל הוא המסתפק בכל דבר וחקי החכמה מסופקים אצלו ואינו מאמין בם כי לא יבין אותם, אבל הכסיל יודע חקי החכמה רק תאותו גברה עליו ונצחה אותו, עד שע"י תאותו לא ילך בחקי החכמה, כמ"ש תאוה נהיה תערב לנפש ותועבת כסילים סור מרע, הגם שיודע שהוא רע תועבה היא לו לסור מן הרע כי תאותו תאלצהו, ועל כן יבקש התנצלות ויטיל ספיקות על חקי החכמה, ודעת הוא הידיעה הברורה מכל דבר, ואולת הוא הספק שהוא הפך הדעת, והכסיל אינו רוצה בדעת ובוחר יותר בספיקות למען יהיה לו מסוה על עשותו תאות לבו, כמ"ש לך מנגד לאיש כסיל ובל ידעת שפתי דעת, ואמר לשון חכמים תיטיב דעת ופי כסילים יביע אולת, שפתי חכמים יזרו דעת ולב כסילים לא כן, לב נבון יבקש דעת ופי כסילים ירעה אולת, ועל ידי שלבו שהוא הכח המושל שבו תאלצהו אל התאוה, והוא מתירא מפני העונש, יקרא אל האולת והספיקות שיסתפק בעונשי ה' ובחקי החכמה שבהם מנהיג עולמו ובזה בוטח בלבו כמ"ש בוטח בלבו הוא כסיל, והערום אינו חכם ר"ל לא קבל חקי החכמה בפרטיו, ובכ"ז מצד הערמה לא יעשה דבר שיש בו ספק, ומפלס דרכו תמיד וכל שיש בו ספק לא ילך בדרך הזה, כמ"ש חכמת ערום הבין דרכו ואולת כסילים מרמה, ר"ל כי האולת והספיקות שיעשו הכסילים ההוא מרמה שמרמין את נפשם שבאמת יודעים שאין ממש באולתם, ולכן הערום הרואה את הנולד לא ילך בדרך הספק בחשך עד שיבין דרכו, ולכן אמר נחלו פתאים אולת וערומים יכתירו דעת, ואמר כל ערום יעשה בדעת וכסיל יפרוש אולת.
ופה ביאר עוד הבדל במעשיהם:
- שה"ערום כוסה דעת", גם הדבר שיש לו ידיעה ממנו, הוא מכסה את הידיעה הזאת ואינו מגלהו לשום אדם (וזה הבדל בין הערום ובין החכם, ש(משלי י יד): "חכמים יצפנו דעת" ולא יכסוהו לגמרי, כי הם יודעים הדעת על-פי חוקי החכמה המקובלים וילמדוהו לרבים, אבל הערום יודע מצד חקירתו וישמרהו לעצמו לא לאחרים).
- "ולב כסילים", אחר שליבם, שהוא הכוח המושל, מנוצח מן התאוה, שבהכרח "יקרא את האיוולת" למבטח לו, שיאמר שנלוז מחוקיה מפני שמסופק בהם, "יקרא את האיוולת" ויפרסמהו להיות לו למסוה.
ביאור המילות
"כסילים", "איוולת". מבואר בכל הספר, ש:
- אויל הוא המסופק בחוקי החכמה, והספק נקרא איוולת.
- והכסיל אינו מסתפק, רק נלוז מחוקי החכמה מפני תאוותו.
ו"לב" נקרא הכוח המושל שבאדם.
וה"דעת" הוא היפך הספק והאיוולת, שהדעת היא הידיעה הברורה.
וההבדל בין ה"
ערום" וה"
חכם" התבאר בכל הספר, ויתבאר עוד בכל המקומות שציינתי בביאור העניין.
פסוק כד
• לפירוש "פסוק כד" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
יד חרוצים תמשול", החרוץ נאמר הפך העצל והפך הרמאי, והוא העושה מלאכתו בלי עצלות רק בחריצות וביושר שלא ע"י הרמיה, ואינו אץ להעשיר פתאום בלא יגיעה, כמ"ש מחשבות חרוץ אך למותר וכו' אץ אך למחסור
(כ"א ה') וע"י החריצות יתעשר, והעצל והרמאי יהיו רשים וחלכאים, ויצייר כי החרוצים הם יהיו העשירים במדינה ולכן ידם תגבר ויהיו הם המושלים בארץ, והרמיה מעניה ומשפלותה תהיה למס, כדרך העבדים שנותנים מס אל אדוניהם:
ביאור המילות
"
חרוצים". זריזים במעשיהם ונאמרו הפך הרמאי
(כנ"ל י' ד'):
פסוק כה
• לפירוש "פסוק כה" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
דאגה בלב איש ישחנה", כל המדות הם צפונים בנפש האדם עד שהרוח מעלה איזה ציור על הלב, ויש בכח האדם להעלות את הציור למעלה וכן להשפילו למטה, למשל יכול לעורר ציור טוב או רע מן המדות ואז יבא בו הרוח ויגלהו ויעלהו אל הלב להמשיל בו הציור הלז, כמו ציור הגאוה או הענוה הקנאה והתאוה וכדומה, ובין כחות הנפש נמצא ג"כ הדאגה, שהוא מה שאדם דואג על העתיד, והציור הזה כשימשול בלב מנפש ועד בשר יכלה, שגם העשיר והשליו כשתמשול הדאגה בלבו ידאג על העתיד פן יחרב ביתו פן יכלה עשרו פן ימותו בניו פן ימשלו אויביו עליו וכדומה, והוא ביגון תמידי, ועת יעלה ציור הדאגה בלב נתן החכם ב' עצות לזה,
- א) להשפיל הציור הלז ולהורידו אל עומק הנפש ושם בחשך שמו יכוסה ע"י שיסיח דעתו מרעיונות כאלה ולא ידאג,
- ב) שיעלה על לבו ציורים טובים מתנגדים לציורי הדאגה, למשל יצייר שאחריתו טוב שביתו יעמוד נכון שהוא מלא ברכת ה', ושיש תקוה לאחריתו. וז"ש "דאגה בלב איש" כשעלה ציור הדאגה וימשול בלב, העצה, או "שישחנה" ויורידנה למטה, או "שישמחנה בדבר טוב", וע"י ציור טוב לעומת ציור הרע והמעציב ישמח אותה, וכן אמרו חז"ל חד אמר יסיחנה מדעתו וחד אמר יסיחנה לאחרים, ושניהם אמת ומיוסדים בשני חלקי הכתוב, במ"ש ישחנה הוא שיסיחנה מדעתו, ובמ"ש דבר טוב ישמחנה הוא שיסיח אותה לאחרים ר"ל לרעיונות אחרות טובות משמחות:
ביאור המילות
"
ישחנה". משורש שחה, במשקל י£ג¡לנ¢ה, שישפיל אותה למטה:
פסוק כו
• לפירוש "פסוק כו" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
יתר מרעהו צדיק", הצדיק לא יסמך על דרכו בעצמו כי חושש פן תועה בדרכו, כי הצדיק אינו חכם דוקא, ר"ל לא למד חקי החכמה מרבותיו רק מתנהג כפי החכמה בהרגלו במעשה הצדק ע"י שימוש, וע"י שרואה מעשה צדיקים והנהגתם, והוא תר ומעיין את רעהו, (או פי' מוסיף ומותיר על מעשיו ע"י רעהו הצדיק) אבל הרשע סומך על דרכו הישר בעיניו, ואינו לומד משום אדם "
ודרך רשעים תתעם":
ביאור המילות
"
יתר". שרשו תור, שבא על הריגול שמעיין על מרעהו. ומ"ם מרעהו מן השורש כמו מרעים דשמשון, ולפי' ב' מענין יתר ותוספת והמ"ם מרעהו מן רעהו, וכבר התבאר גדר הצדיק למעלה
(י' י"א, ובכ"מ):
פסוק כז
• לפירוש "פסוק כז" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
(משלי יב כז): "
לא יחרוך רמיה צידו" - הרמאי הוא היפך החרוץ, שהוא בוצע בצע על-ידי רמאות כצייד שצד את העוף על-ידי מרמה, כמו שכתוב
(ירמיהו ה כז): "
ככלוב מלא עוף כן בתיהם מלאים מרמה", ואינו מתייגע להשיג הון על-ידי חריצות, רק על-ידי גזל ורמאות, וצריך להחביא הציד שלו שלא יראהו אדם, ולא יראה צידו לשום אדם. אבל הון אדם היקר הוא (הון) חרוץ, הון שנקבץ בחריצות והשתדלות הוא הון יקר, וחרוץ הוא תואר אל ההון, וכמו שאמר למעלה
(משלי יב כד): "
יד חרוצים תמשול וכו'".
ביאור המילות
"לא יחרוך" - מלשון (שיר השירים ב ט): "מציץ מן החרכים", לא יַראה את צידו מן החרך.
"
והון" - שיעורו "והון אדם חרוץ - יקר".
פסוק כח
• לפירוש "פסוק כח" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
בארח צדקה חיים ודרך נתיבה אל מות", יש הבדל בין דרך, ארח, נתיבה, הדרך הוא הדרך הגדול הקבוע לרבים מעיר לעיר, הארח מתפרד מן הדרך הגדול אל הכפרים, והנתיב הוא ליחידים, והנה הצדקה שהוא המצות שבין אדם למקום הולכות בארח, כי אינו דרך כולל רק ארח מיוחד אל בעלי הדת אשר קדשם בקדושתו, ובארח זה יש חיים, בין חיי העוה"ז בין חיי העוה"ב, כמ"ש אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, אמנם יש לצדקה נתיב שהוא הנתיב שהלכו בו יחידים כגון משה ואליהו ודומיהם שהתקדשו להיות כמלאכי השרת וצדקת ה' עשה, שהצדקה שלו התדמה כצדקת העליונים שאינם בני תמותה ולא שלט המות בהם, רק נכנסו חי בין העליונים כאליהו, או מתו מיתת נשיקה כמרע"ה, והגם שבהתפשטם מן הגשם והתהלכם בין העליונים באו אל הדרך הקבוע לעליונים שזה נקרא דרך, בכ"ז בעודם בלבושם הגשמי נקרא נתיבה כי בני עליה המה מועטים, ומי שהולך "
בדרך נתיבה" שבא מן הנתיב היחידי הזה אל הדרך, להיות לו מהלכים בין העומדים הנצחים, אז "
אל מות". לא ימצא מות כלל:
ביאור המילות
"בארח, דרך, נתיבה". הבדלם למעלה (א' ט"ו ב' י"ג), וצדקה הם מצות שבין אדם למקום בכ"מ:
"
חיים, אל מות", אל מות היא שלילת המות לגמרי:
