פתיחת התפריט הראשי

משלי יב טז: "אֱוִיל - בַּיּוֹם יִוָּדַע כַּעְסוֹ, וְכֹסֶה קָלוֹן - עָרוּם."

תרגום מצודות: אויל בו ביום שכועס על מי, ביום הזה יודע כעסו ויתפרסם בו בעולם, כי מיד יתקוטט עמו ויבזהו; אבל הערום, עם כי יכעס, כוסה הוא את הקלון, ולא יבזה את רעהו מיד בפרסום.

תרגום ויקיטקסט: האויל - ביום שהוא מתעצבן, כעסו נודע ומתגלה מייד לסובבים אותו;

אולם הערום (הפיקח) יודע שהכעס הוא אות קלון (ביזיון) עבורו, ולכן הוא מכסה (מסתיר) אותו.


בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי יב טז.


דקויותעריכה

הפסוק ממליץ למי שכועס, להסתיר את הכעס ולא למהר לגלות אותו בפומבי:

אויל = שטחי; ביום = "בפרהסיה ולעין כל" (המאירי), וגם ביום = באופן מיידי: "ביום שהוא כועס, בו ביום הודיע כעסו; שהוא מתגרה ומחרף חברו ברבים, ואין מעצר לרוחו" (רש"י).

אויל ביום ייוודע כעסו = אדם שטחי אינו מסוגל להסתיר את הכעס שלו; הוא צועק ומקלל, וכך כל מי שנמצא בסביבתו יודע מייד שהוא כועס.

קלון = ההיפך מכבוד, כמו ב(משלי יב ט): "טוֹב נִקְלֶה וְעֶבֶד לוֹ, מִמְּתַכַּבֵּד וַחֲסַר לָחֶם"*; הכעס המתפרץ הוא קלון עבור האדם: הוא מראה שהאדם אינו שולט בעצמו. מישהו או משהו אחר (זה שהכעיס אותו) שולט בו. האויל מגלה מייד את כעסו, ולכן קלונו מתגלה לעין-כל, ולעומתו -

ערום = פיקח, היודע להטעות ולהיזהר מהטעיות; וכוסה קלון ערום = הפיקח מכסה ומסתיר את הכעס, שהוא אות-קלון עבורו. הפיקח מבין, שגם אם הוא כועס - כדאי לו להטעות את האחרים כך שיחשבו שהוא רגוע.

אז במקום לצעוק בקול רם - הוא 'צועק' בלחש, או יוצא למקום מבודד כדי להרגיע את עצמו, ואז חוזר לשגרה, מבלי לבייש את עצמו ולהכתים את תדמיתו.

החכם יודע שאין טעם לכעוס כלל; הערום עדיין לא הגיע לדרגה זו, הוא כועס, אך יודע שכדאי לו להסתיר את כעסו כדי לשמור על כבודו.

הקבלותעריכה

פסוק בהמשך הפרק מלמד, שאדם ערום יודע להסתיר גם דברים חיוביים, מסיבות חינוכיות, (משלי יב כג): "אָדָם עָרוּם - כֹּסֶה דָּעַת..."*.

פסוקים נוספים בתנ"ך מקשרים בין אוילים לבין כעס ומריבות:


  • (משלי כ ג): "כָּבוֹד לָאִישׁ שֶׁבֶת מֵרִיב, וְכָל אֱוִיל יִתְגַּלָּע"*
  • (משלי כז ג): "כֹּבֶד אֶבֶן וְנֵטֶל הַחוֹל, וְכַעַס אֱוִיל כֹּבֶד מִשְּׁנֵיהֶם"*
  • (איוב ה ב): "כִּי לֶאֱוִיל יַהֲרָג כָּעַשׂ, וּפֹתֶה תָּמִית קִנְאָה"

כשתופסים את העובדות בצורה שטחית, על-פי הרושם הראשוני, קל מאד להגיע למסקנה שהזולת אשם במשהו, לכעוס עליו ולריב עמו.

- לפי רוב המפרשים, כעס הוא עצבנות, אולם ישנם פסוקים רבים שבהם כעס = צער ותסכול:

  • (איוב ו ב): "לוּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּ שָׁקוֹל יִשָּׁקֵל כַּעְשִׂי והיתי[וְהַוָּתִי] בְּמֹאזְנַיִם יִשְׂאוּ יָחַד"
  • (איוב יז ז): "וַתֵּכַהּ מִכַּעַשׂ עֵינִי, וִיצֻרַי כַּצֵּל כֻּלָּם"
  • (קהלת א יח): "כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב כָּעַס, וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב"
  • (קהלת ב כג): "כִּי כָל יָמָיו מַכְאֹבִים וָכַעַס עִנְיָנוֹ, גַּם בַּלַּיְלָה לֹא שָׁכַב לִבּוֹ גַּם זֶה הֶבֶל הוּא"
  • (תהלים ו ח): "עָשְׁשָׁה מִכַּעַס עֵינִי, עָתְקָה בְּכָל צוֹרְרָי"
  • (תהלים לא י): "חָנֵּנִי ה' כִּי צַר לִי,עָשְׁשָׁה בְכַעַס עֵינִי נַפְשִׁי וּבִטְנִי"
  • (שמואל א א ו): "וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם כַּעַס בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ כִּי סָגַר ה' בְּעַד רַחְמָהּ.. אַל תִּתֵּן אֶת אֲמָתֶךָ לִפְנֵי בַּת בְּלִיָּעַל כִּי מֵרֹב שִׂיחִי וְכַעְסִי דִּבַּרְתִּי עַד הֵנָּה"

לפי זה, "אין משל זה מדבר על תגובת האויל... אלא על גורלו: סופו של האויל - היינו כאב כשלונו - יתגלה לעין כול" (אברהם אהוביה, "ככל הכתוב", עמ' 249). לפי זה יש לפרש גם את החצי השני של הפסוק: אדם ערום מצליח לכסות ולהסתיר את כשלונו - גם כשהוא נכשל, הוא נחלץ מזה מהר, לפני שאנשים מסביבו שמים לב לכך.

בדומה לכך פירש רמ"ד ואלי: "ולכן כתוב... בַּיום דווקא, בסימן הידיעה, והוא היום שיקבל את פורענותו על דרכו הרעה, ויראה השכר של החכם על דרכו הטובה, שאז", (תהלים קיב י): "רָשָׁע יִרְאֶה וְכָעָס, שִׁנָּיו יַחֲרֹק וְנָמָס, תַּאֲוַת רְשָׁעִים תֹּאבֵד", "... שיכעוס על מפלתו ועל טובתם של ישראל בזמן הגאולה... אבל בין כך ובין כך, הוא מלעיג עליהם ומחרפם ומגדפם, וישראל צריכים להערים ולהעלים ולסבול את קלונם, כי הוא לכלה פשע ולהתם חטאת... וביום ההוא, הקלון ייהפך לכבוד, וזהו שאמר: וכוסה קלון ערום" (רמ"ד ואלי).




דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/ktuv/mj/12-16