חידושי הרשב"א על הש"ס/חולין/פרק ב
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י | יא | יב
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
רבינו גרשום |
מאירי |
ריטב"א |
רשב"א |
רמב"ן
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
השוחט ר' יהודה אומר עד שישחוט את הורידין. אאחד בעוף קאי, כלומר אינה כשרה עד שישחוט את הורידין, לאו דוקא אינה כשרה אלא כלפי שאמר תנא קמא כשרה דמשמע דשוב אינו צריך כלום ואוכל בין שלם בין מחותך, אמר רבי יהודה אינה כשרה בכך אלא עד שישחוט את הורידין, ומיהו לא שחט ורידין כשרה ובלבד שיחתוך אבר אבר. אי נמי אינה כשרה ממש קאמר (וכיון) [וכגון] שצלהו או בשלו כולו כאחד בלא חתיכה אבר אבר דלרבי יהודה ודאי אסור אפילו דיעבד כמו שאני עתיד לכתוב בגמרא בס"ד כנ"ל.
גמרא: השוחט דיעבד אין לכתחלה לא שנים בבהמה עד כמה לשחוט וליזיל. פירוש דאי משום ורידין ולאפוקי מדרבי יהודה, הא לא אפשר דלרבנן אפילו לכתחילה אינו צריך חתיכת ורידין בשעת שחיטה כדאמרינן לקמן (כח, ב) בברייתא מאחר שלא הוזכר ורידין לשחיטה מה לי בשעת שחיטה מה לי שלא בשעת שחיטה. אי נמי דאפילו ר' יהודה לא קאמר אלא בעוף הא בבהמה לא.
איבעית אימא אאחד בעוף ואיבעית אימא ארוב שנים בבהמה. ותרווייהו איתנהו, דלכתחלה ודאי צריך שנים בין בעוף בין בבהמה ומדרבנן, אבל מדאורייתא בסימן אחד סגי בעוף, כדאמר לקמן (ע"ב) שהטילו הכתוב לעוף בין דגים לבהמה, ובהמה נמי ברוב שנים וכדאמרינן לקמן (כט, ב) דאפילו בקדשים אין ממרקין אלא משום דמצוה למרק.
הכי גרסינן וישנה בכל הספרים: ולטעמיך שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור מי כתיבי. ורב כהנא גופיה הוא דקאמר לה, והכי קאמר ולטעמיך דסלקא דעתך דעיקר שחיטה מן הצואר קאמינא דנפקא לן מקראי, אם כן לותבן משהייא דרסה וחלדה הגרמה ועיקור מקראי, אלא מאי טעמא לא מותב ליה הכי, משום דהנהו הילכתא גמירי להו, והכי נמי עיקר שחיטה מן הצואר הלכתא גמירי לה, וקרא דקאמינא לא לעיקר שחיטה מן הצואר אלא לומר דאין שחיטה אלא מן הצואר, והיינו הסימנין שהוא מקום השחיטה שבבהמה, ולאשמועינן דלא לישוויה גיסטרא.
ורש"י ז"ל מחק גירסא זו ואמר דהכי גרסינן ותו שהייה חלדה וכו',ודברי המקשה הם, ואינו מתחוור, ועוד שאין צורך למחוק הספרים. ופירוש דלא לשויי גיסטרא שלא יחתוך המפרקת ואפילו דרך הולכה והובאה, משום דלדם הוא צריך, דהאי קרא בקדשים כתיב, ואילו שובר מפרקת מבליע דם באיברים כדאמרינן לקמן (קיג, א). ולספרים דגרסי בדרב יימר נמי וקרא למא אתי דלא לישוויה גיסטרא, אף על גב דההיא בחולין קא משתעי, התם נמי הכי קאמר דלא לישוויה גיסטרא כדי שלא יבליע דם באיברים והוה ליה דם האיברים שפירש ממקומו ונבלע במקום אחר, וכדאיתא נמי לקמן (קיא, א וע"ש בתוס' ד"ה וחתוכיה). ויש ספרים דלא גרסי ליה כלל בדרב יימר. ורש"י ז"ל פירש בלשון שני דלא לישוויה גיסטרא שלא ידרוס, והא דקאמר דרסה, הילכתא גמירי לה לאו דוקא אלא בגררא דשהייה חלדה והגרמה נקט לה, ואינו מחוור, חדא דסתמא הא דאמרינן שהייה דרסה הלכתא וקרא לדרסה דעל כרחך כיון דהוה ליה לאסוקי, אלא קרא לדרסה לא הוה ליה לאדכורי אפילו בגררא דהנהו דרסה אלא לשון ראשון עיקר, והא דמפקינה לקמן מושחט, אסמכתא בעלמא היא.
אין לי אלא נתחים שישנן בכלל הפשטה. פירש רש"י אין לי שקרויין נתחים אלא נתחים שישנן בכלל הפשטה, ואם כן לגבי הערכה נמי דכתיב וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים אינן בכלל הערכה, אלא נתחים שישנן בכלל הפשט, מנין לרבות להערכה הראש שכבר הותז שהוא אינו בכלל הפשט כדאמרינן בזבחים (פה, ב) את הראש לרבות צמר שבזקן תישים תלמוד לומר את הראש, זהו תורף פירוש רש"י ז"ל. ואינו מחוור חדא דלמה ליה למימר שכבר הותז, דלאו משום דהותז איצטריך לרבוייה, דהא לאו משום דהותז נפקא לן דאינו בכלל הפשט, אלא מרבויא דאת, ולא הוה ליה למימר אלא מנין לרבות את הראש שאינו בהפשטה, כלומר ומשום דכתיב את, ועוד דאי משום את דמיניה מרבה צמר שבזקן והקרנים איצטריך קרא למכתב הראש לריבויה הראש (ו)[ל]הערכה וכאלו נאמר משום דכתיב את איצטריך למיכתב הראש, וזה קשה דאי לאו ראש לא הוי כתיב את, ועוד דלא היתה סברא לומר שיהא שער שבזקן בהקרבה ולא הראש. אלא הכי פירושא והפשיט ונתח אין לי אלא נתחים שישנן בכלל הפשט קודם ניתוח, דקרא הכי קאמר והפשיט ואחר כך וניתח, אלמא אין בכלל הפשט אלא אותו שאפשר להפשיט ואחר כך מנתח ואם כן הראש אינו בכלל הפשט, שאי אפשר להיות הפשטו קודם לנתיחתו, שהרי כבר הותז, אלמא אינו בכלל הפשט.
ואם תאמר גם הוא אפשר להיות בכלל הפשט קודם ניתוח, שהרי יכול להפשיטו ולנתח הראש בעצמו לשנים, הא לא אפשר דכתיב (ויקרא א, ו) ונתח אותה לנתחיה דדרשינן אותה לנתחים ולא נתחים לנתחים וכדאמרינן בפרקין דלעיל (יא, ב) אלא אינו בכלל הפשט, וכיון שכן אף הוא אינו בכלל נתחים, אם כן מנין שיהא קרב תלמוד לומר את הראש. ואם תאמר מכיון דנפקא ליה מהכא דלא הוה בכלל הפשט, למה לי דאיצטריך את לרבות צמר שבזקן תישים. יש לומר אי לאו כתיב את הוה אמינא שיתלשנו. אם תאמר ואכתי מנא לן מהכא דראש כבר הותז. יש לומר מדאיצטריך קרא לרבותו. ואם תאמר אי משום דאיצטריך קרא דלמא לאו משום דהותז הוא דאיצטריך, אלא משום דאינו בכלל הפשט, דמדאיצטריך שמעינן דלאו בר הפשטה הוא, ומשום הכי איצטריך קרא לרבותו להקרבה. יש לומר דהכי קאמר מדאיצטריך קרא שמע מינה הלכתא גמירי לה דכבר הותז דשחיטה מן הצואר. ואם תאמר (אמאי) [אכתי] נימא מדאיצטריך קרא שמע מינה הילכתא גמירי לה דאינו בכלל הפשט ולעולם אין שחיטה מן הצואר. יש לומר דהלכות שחיטה אשכחן דגמירי להו הלכות הפשטה לא אשכחן דגמירי. כך תירצו בתוס'.
הכא כתיבא אסיפא דידהו במקום שחיטה דאחריני. ואם תאמר חגבים דלאו בני שחיטה נינהו כדאיתא בכריתות (כא, א) מנא לן. כתב הרב בעל ההלכות וכן הרמב"ם ז"ל (הל' שחיטה פ"א ה"ג) משום דכתיב (ישעיה לג, יד) אסף החסיל. ואינו מחוור דהא אמרינן הכא דלא גמרינן אלא מאסיפה דכתיבא גבי שחיטה דאחריני. והתם ליכא גבי שחיטה דאחריני. ול"נ משום דלא כתיבא שחיטה גבי דידהו וכל דלא אסרה תורה בלא שחיטה בכלל היתר הוא, והא דשיילינן הכא דגים גופייהו מנא לן, היינו משום דכתיבי גבי צאן ובקר וחיה דבעי שחיטה משום דאיתקש לפסולי המוקדשין, ועוף נמי למאן דאמר יש לו שחיטה מן התורה דכתיב (ויקרא יא, ?ו) זאת תורת הבהמה והעוף, אבל חגבים מנא תיתי כנ"ל.
נוחרו או עוקרו מאי לאו בעוף. פירוש משום דתני ליה בלשון זכר. ואי בחיה הוה ליה למיתני נוחרה או עוקרה ואהדר ליה לא בחיה, וללשון נוחרו לא קפיד.
ואי אמרת אין שחיטה לעוף מן התורה תהני ליה סכין לטהרה משום נבלה. מדקאמר תהני ליה סכין, משמע דאפילו מאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה, חתיכת סימנין מיהא בעינן, שאילו הכהו על ראשו ומת או שחתך כנגד לבו הרי זה נבלה ואין התרתו אלא מן הצואר, ואין שחיטה לעוף שאמרו שאין נוהגין בו הלכות שחיטה ואין פוסל בו שהייה חלדה הגרמה ועיקור, ואמרינן במנחות (מא, א) נבלה וטרפה לא יאכלו הכהנים כהנים הוא דלא אכלי הא ישראל אכלי ליה, כהנים איצטריכא ליה, סלקא דעתך אמינא הואיל ואישתרי מליקה לגביהו לא ליחייב, קא משמע לן, אלמא מליקה נבלה היא הוא טרפה. וכן פירש רש"י ז"ל אין שחיטה לעוף מן התורה לומר שאין נחירה ועיקור פוסלין בו.
ומיהו איכא למידק מדתנן בנזיר (כח, ב) האיש מדיר את בנו בנזיר, ואמרינן עלה בגמרא מאי טעמא רבי יוחנן אמר הלכה הוא בנזיר, ורבי יוסי ברבי חנינא אמר כדי לחנכו במצות. ואמר עלה בשלמא לרבי יוסי ברבי חנינא הא קא אכיל נבלה. ופרקינן קסבר אין שחיטה לעוף מן התורה וחולין שנשחטו בעזרה דרבנן. אלמא למאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה נתנבלה או שנטרפה כשרה. יש לומר דהתם הכי קאמר קסבר אין שחיטה לעוף מן התורה ומחזיר סימנין להדי עורף ומולק סימנין, דהשתא נישחטו סימנין עד שלא נעשית נבלה ולא טרפה, אלא למאן דאמר יש שחיטה נבלה היא שהרי נשחטו בצפורן מחוברת, ועדיין יש להקשות דהא אמרינן הכא דרבי סבירא ליה שחיטה לעוף מן התורה דנצטוה משה על רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה. ואילו התם בנזיר בההיא שמעתא אמרינן דרבי סבירא ליה כמאן דאמר כדי לחנכו במצות, ויש לומר דדילמא סבירא ליה לרבי דמביא קרבן ואינו נאכל וחולין בעזרה לאו דאורייתא, אי נמי ההיא דחייה בעלמא היא.
משום דאיכא למימר שאני התם דאיכא שדרה ומפרקת. איכא למידק אם כן היכי סלקא להו בתיובתא, ויש לומר דרב נחמן ורב אדא בר אהבה בין במליקה בין בשחיטה פליגי, ובמליקה ודאי סלקא ליה בתיובתא, ולכאורה שחיטה כמליקה, והשתא קא בעי מאי הוי עלה בשחיטה, ואמר ליה? מאי הוי עלה כדאמרן. ואהדר דילמא הני מילי במליקה אבל בשחיטה לא, דהתם שאני דאיכא שדרה ומפרקת.
נבדקיה לוושט ונשחטיה דהא אמר רבא וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים. איכא למידק ההיא בדרוסה היא, ומשום דזהירא אדום ולא מינכר בושט מבחוץ שהוא אדום, אבל נקב לא, והכא על כרחיה לדרוסה לא חיישינן, דהא אמרינן (נג, ב) ספק כלבא ספק שונרא אימור כלבא, ועל כרחיה הכא לא ידעינן במאי מדקאמר דנפק ואתא כי ממסמיס קועיה דמא. ואני שמעתי אפילו בנקב כל שאינו במקום ידוע אינו ניכר בושט מבחוץ שהוא אדום, ול"נ דלא אמר ספק כלבא ספק שונרא אימור כלבא אלא בשיש לפנינו כלבא ושונרא אי נמי קניא ושונרא, אבל מסתמא במצוי תולין אותו ומצוי יותר בשונרא מקניא וכלבא, וכן נראה לי מדברי הר"מ במז"ל (הל' שחיטה פ"ב הי"ב) ומדברי הראב"ד ז"ל שכתב בתשובה, ובאווזא דרב אשי דעל לגבי קני נכתוב בו יותר בס"ד במקומה לקמן (נג, ב).
אבל בהמה הואיל ומנתחה אבר אבר לא צריך. והוא הדין לעוף אם לא שחט את הורידין מנתחו אבר אבר, ושפיר דמי. דלא עדיף מבהמה, אלא שבעוף אינו רשאי שלא לשחוט את הורידין אפילו בשדעתו לחתוך בו אבר אבר דכיון דדרכו לצלותו כולו כאחד חוששין שמא ימלך ויצלנו כולו כאחת, ובהמה נמי אסור לצלותה כולה כאחת אלא אם כן שחט הורידין בידוע. וקיימא לן כרבי יהודה מדאמרינן בברכות (ח, ב) הזהרו בורידין כרבי יהודה, והילכך צריך לשחטן או לנקבן בשעת שחיטה או סמוך לה קודם שיתקרר הדם, ואפילו שהה [יותר] מכדי שהיה אין בכך כלום, כל שהדם חם ושותת ויורד, לא חתך את הורידין אין צולין אותו כאחת, אלא מנתחו אבר אבר, לא חתכו אבר אבר וצלה אותו כולו כאחת הרי זה אסור באכילה, וכדתניא (ע"א) שני חצאי סימנין בעוף פסולה ואין צריך לומר דבהמה (הזעצער: אולי בבהמה).
?רבי יהודה אומר עד שישחוט וושט ושני ורידין. אלמא לרבי יהודה פסולה עד שישחוט ורידין, דרבי יהודה על כרחין אפסולה קאי, מדקאמר עד שישחוט וושט ושני ורידין, ובתוספתא תנא רבי יהודה פוסל לעולם עד שישחוט את הורידין, ומיהו לא פסולה ממש כשוחט שני חצאי סימנין קאמר, דהא מיתכשר בחתיכת איברים, אלא דכל שלא שחט ורידין ולא חתך איברים פסולה.
ויש מי שכתב דמדקאמר הכא הואיל וצולהו כולו כאחד דוקא בצלי הוא דסגי ליה בשחיטת ורידין, אבל לקדרה לא סגי בורידין אלא צריך לחתוך חוטין שבגוף, ותדע לך דהא חתיכת איברים בבהמה כשחיטת ורידין בעוף, ואפילו הכי לא סגי לה בלא חתיכת חטין שבגוף וכדאמרינן לקמן (צג, א) חמשה חוטין הוו תלתא משום תרבא ותרי משום דמא דידה (ודרועא) [ודלועא] משום דמא. והני תרתי לאו דוקא, אלא אפילו הני קאמר, ולרבותא נקטינהו משום דהני מקרבי לורידין ואפילו הכי לא סגי להו בלא חתיכת חוטין עצמן. וכ"כ? באיסור משהו.
ואינו מחוור בעיני, חדא דהתם בבהמה וסתמא לא נשחטו ורידין, ואם כן מאי ריבותייהו דהני תרתי, ועוד דהא התם מנינא קאמר אלמא לא צריך אלא הני, ואי אפשר דמנינא דהתם לאו דוקא וכדאמרינן בדוכתי טובא בגמרא בקידושין (טז, ב) גבי חמשה מעניקין להם ובסוטה (טז, א) גבי בשלשה מקומות מקרא עוקב את ההלכה, דהכא שאני דקאמר תלתא משום תרבא ותרי משום דמא, דאלמא תלתא ותרי דוקא. אלא ודאי התם טעמא איכא משום דהנהו תרי לא שפכי דרך ורידין כשאר חוטין שבגוף וכן אינן נשפכין דרך שאר חוטין שבגוף, והילכך לא סגי להו לא בשחיטת ורידין ולא בחתיכת אברים. והוא הדין בשל עוף, הא שאר חוטין לא צריך לא בבהמה ולא בעוף. ודקאמר הכא צולהו לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט והוא הדין לקדרה, אי נמי קא משמע לן דאפילו לצלי בעי רבי יהודה חתיכת ורידין ולא אמרינן נורא שאיב ליה לדמא.
מחצה על מחצה רוב. פירש בכל רובי דעלמא נמי דקאמר הכי אגמריה רחמנא למשה בכל רובי לא תשייר רובא. ותדע לך מדאקשיה עליה מתנור שחלקו לשנים.
תנן חצי אחד בעוף ואחד וחצי בבהמה. איכא למידק אמאי לא אקשי ליה מרישא דקתני ורובו שלא אחד כמוהו. יש לומר אי מרישא הוה אמינא דהכי קאמר ורובו המשוייר ככולו עד שישחוט חציו.
תרי רובי בחד מנא קאמרת תרי רובי בחד מנא לא אמרינן. אבל שחיטה לאו תרי רובי בחד מנא הוא דאנן לא צריכינן אלא לרובא דשחיטה, אבל לשאינו שחוט לא משגחינן בין קרית ליה רוב או מיעוט.
מחצה על מחצה אינו כרוב. הא לא שהה ברובה דגרגרת. קשיא לי מאי אמר הא לא שהה ברובא דגרגרת, דכיון דאוקמה בעוף כי שהה ברובא דגרגרת כשרה. יש לומר דהכי קאמר אי מחצה שאינו כרוב לגבי שחיטה הוא הדין לשהייה, דלא תימא לגבי שחיטה לא מתכשרא במחצה על מחצה הא לגבי שהייה חשבינן ליה כרוב וכאילו שהה ברובא דגרגרת דעלמא, קא משמע לן דכל שאינה רוב לגבי שחיטה הוא הדין לגבי שהייה כנ"ל.
אלא דכולי עלמא מחצה על מחצה אינו כרוב. ואף על גב דאמר בעירובין (טז, ב) גבי מחיצה דשבת פרוץ כעומד מותר, ותנן בסוכה (טז, א) המקרה סוכתו בשפדוין או בארוכות המטה אם יש ריוח ביניהם כמותם כשרה, ואליבא דמאן דאמר פרוץ כעומד דוקא כמותן דלמא גבי סוכה ומחיצות הילכתא גמירי לה, אי נמי נפקא להו מרישא ולא ידעינן לה ואסקינן הכא דלגבי שחיטה מחצה על מחצה אינו כרוב אלא בעינן רוב הנראה לעינים, פירוש רוב ממש שהוא משוער ונראה לעינים לא שיהא המחצה המצומצם נדון כרוב. וכן פירש רש"י ז"ל, ועיקר. תדע דהא עד השתא הוה סלקא דעתא דמחצה על מחצה כרוב, ואקשינן עליה ואידחי, אלמא לא דחינא ליה אלא ממחצה על מחצה ומוקמינן? ברוב ממש. ועוד תדע דהא אמר רבא לענין טרפה בעינן רוב הנראה לעינים, ואם [הוא] (ה)ניכר ממש כלומר רוב גדול שהוא ניכר ממש לענין טרפה בלא רובא, וכאותה שאמרו בברכות (מח, א) רובא דמינכר בעינן שהוא רוב גדול הניכר מרחוק, מי איכא למאן דאמר דלענין טרפה לא תאסר עד שיהא שם רוב גדול הניכר לעינים, אלא רוב גמור המשוער קאמר ועיקר. ותניא בתורת כהנים (סו"פ שמיני) להבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור אין צריך לומר בין פרה לחמור והלא מפורשין הן, אלא בין טמאה לך לטהורה לך בין שנשחט רובו של קנה לנשחט חציו, וכמה הוא בין רובו לחציו מלא שערה.
חדא בחולין וחדא בקדשים. ואם תאמר אכתי איכא למיפרך תנינא מדקתני חצי אחד בעוף ואחד וחצי בבהמה שחיטתו פסולה, הוה שמעינן שפיר רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה שחיטתו כשרה. יש לומר כיון דלא מישתמע אלא מדיוקא, אורחא דתלמודא הוא דתני ליה בהדיא ואינו נמנע משום ההיא דאשתמע מינה מדיוקא.
הי בחולין והי בקדשים. ואם תאמר ומאי נפקא מינה, איכא למימר דנפקא מינה לשחיטת ורידין בחולין, דאי רישא בקדשים איכא למימר בקדשים הוא דמצריך רבי יהודה שחיטת ורידין משום דלדם הוא צריך אבל בחולין לא. ואי נמי (לכדרבא שבשוחט) [לכדרב אשי בששחט] שני ראשין דאי בקדשים הא בחולין אפילו לכתחילה.
ורבי אלעזר ברבי שמעון היא דאמר לכתחלה ברוב שנים. קשה לי דהא מדקתני רוב אחד בעוף שחיטתו כשרה, משמע דיעבד אין לכתחלה לא. ואילו בחטאת העוף הא כתיב (ויקרא ה, ח) לא יבדיל, ועוד דרבי אלעזר ברבי שמעון בעולת העוף דוקא רוב שנים וכדאמרינן בפרקין קמא (כא, א) בשמעתא דנשברה מפרקת ורוב בשר עמה. ויש לומר דהא דהכא אתיא כמאן דאמר מאי לא יבדיל אינו צריך להבדיל, וההיא דלעיל אתיא כמאן דאמר דלא יבדיל דיקא, ופלוגתא דאמוראי היא בזבחים פרק קדשי הקדשים (סו, א), והא דקתני הכא שחיטתו כשרה דמשמע הא לכתחלה צריך שנים, דילמא מדרבנן.
ואינו מחוור דבמליחת עולת העוף הא משמע דלכתחלה ברוב שנים ואפילו מדרבנן קאמר יש לומר דשחיטתו כשרה דגבי עוף לאו דוקא, אלא משום דלגבי שחיטת בהמה דוקא דיעבד הא לכתחלה בעיא שנים תניא נמי אחד בעוף כשרה, והוא הדין לכתחלה, והיינו דאיצטריך למימר הכא רוב כל אחד ואחד, ורבי אלעזר ברבי שמעון היא דאמר לכתחלה ברוב שנים, ואי לאו משום הא דאמרן לא הוה ליה למימר אלא רבי אלעזר ב"ר שמעון היא דאמר ברוב שנים ותו לא.
אי אמרת בשלמא קדשים היינו טעמא דלכתחלה לא דתני רב יוסף תזבח וכו'. קשיא דהכא משמע דקרא לכתחלה ולמצוה מן המובחר, הא בדיעבד שרינן, ואילו לקמן (ע"ב) אמרינן אי קשיא לי הא קשיא לי למאן דאמר אינה לשחיטה אלא בסוף ליפלוג בהכשרה דפרה, והיכי דמי כגון דשחטוה תרי גברי, והשיב רב יוסף תרי גברי בחד זבחא ליתא כלל דתניא תזבח שלא יהיו שנים שוחטין זבח אחד, אלמא אפילו בדיעבד נמי פסול מדקאמר ליתא כלל. ועוד דאי בדיעבד כשר, אכתי ליפלוג בהכשרה דפרה. ויש לומר דליתא כלל לכתחלה קאמר ולמצוה, והכי קאמר כיון דליתא למצוה לאו בהכשירא קרינן לה.
ואמר רב כהנא תזבחהו כתיב. ופירש רש"י ז"ל דקסבר יש אם למסורת. ואיכא למידק אם כן מאי קאמר רבי יוחנן עלה בסמוך זו דברי רבי אלעזר ברבי שמעון סתימאי, דאי בטעמא דיש אם למסורת תליא, הא תליא בכמה אשלי רברבי דאית להו בסוכה (ו, ב) ובסנהדרין (ד, א) ובקידושין (יח, ב) ובכמה מקומות בתלמוד יש אם למסורת. ובתוספות פירשו דאפילו כמאן דאמר יש אם למקרא אתיא ומדשני קרא בדיבוריה קא מייתי לה מדכתב לרצונכם הוה ליה למיכתב תזבחוהו, אלא לאשמועינן דלא יהא אחד שוחט שני זבחים. והרמב"ן ז"ל פירש דמשום הכי דריש הכא יש אם למסורת משום דמקרא גופיה לא מכחיש ליה למסורת דתזבחוהו לכל חד וחד אמר רחמנא, וכמה מצות בתורה נאמרו בלשון רבים, כדכתיב נמי (ויקרא כב, ח) וכי תזבחו זבח תודה, לפיכך דרש ר' שמעון מסורת ורבן לא דרשי אי משום דלית להו יש אם למסורת כלל אי משום דתזבח תזבחוהו לא משמע להו. ולגופיה איצטריך אחד שוחט ב' זבחים.
יכול לא מרק יהא פסול לכך שנינו רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה. קשיא לי אם כן עוף למה לי, על כרחין אי בחטאת העוף לא יבדיל כתיב, ואי רוב כל אחד ואחד קאמר ולהביא עולת העוף אי לרבנן דוקא ב' ואי לר' אלעזר בר' שמעון אדרבה אינו מבדיל או שאינו צריך להבדיל, ובהדיא תני לה ר' אלעזר בר' שמעון, ויש לומר דאגב רוב שנים בבהמה תנא רוב אחד בעוף, וצריכותא משום בהמה. אי נמי יש לומר משום חטאת העוף דאפילו לא מירק סימן אחד כשר וכדתניא בזבחים (סה, ב) הגיע לוושט ולקנה חותך סימן אחד או רובו.
הויא לה עבודה ותנן כל עבודת יום הכפורים אינה כשרה אלא בו. איכא למידק והא שחיטה לאו עבודה היא, דמקבלה ואילך מצות כהונה, ולמד על השחיטה שהיא כשרה בז. יש לומר דאתי כמאן דאמר פרו של כהן גדול ביום הכפורים בזר פסולה, ופלוגתא דרב ושמואל היא (יומא מב, א) חד אמר פרו פסולה פרה אדומה כשרה וחד אמר פרה פסולה פרו כשרה, ואתיא מתניתין דהכא לאשמועינן דאין לך קרבן דאינו כשר ברוב שנים ואפילו פרו ופרה. ואי נמי למאן דאמר פרו פסולה לא דוקא פרו אלא כל הקרבנות דגמרינן מיניה, ולא נקט התם פרו אלא משום דקרא כתיב ביה, וכן דעת רבותינו בעלי התוס' ז"ל.
שהרי עשה בה מעשה חטאת למטה. ולא שייך הכא למימר שהרי עשה מעשה טרפה למטה, שהרי המליקה על ידי הכשר למליקה נעשית, והילכך אם לא מלק למטה אלא מיעוטא של וושט, כולי עלמא אינה פסולה, שהרי אינו מעשה בעלמא.
לא נחלקו אלא כגון ששחט סימן אחד בחוץ וסימן אחד בפנים. יש מי שפירשה בעולת העוף דסלקינן מינה, והא דקנט שחט ולא נקט מלק, לפי שאינו חייב מחמת שחוטי חוץ במליקה אלא בשחיטה דמרבינן ליה מאו אשר ישחט וכמו שכתב רש"י ז"ל. וקשיא לי דאם כן לכולא עלמא ליחייב, חדא, שהרי נעשה בה מעשה שחיטת חולין בחוץ, וכיון דהוה מעשה המכשיר בעלמא ליחייב, ואפילו תמצא לומר דמחולין לקדשים לא גמרינן, מכל מקום הרי נעשה בה מעשה חטאת העוף בחוץ שאם שחט סימן אחד בחטאת העוף בחוץ חייב, ועוד אי בעולת העוף מאי טעמא פליג בהא רבא ארב יוסף דאמר בסמוך אפילו שחט סימן אחד בחוץ חייב, אלא נראה לפרש דהכא בבהמה קא מייר, דאי בעולת העוף כולי עלמא מודו בה כמו שאמרנו. אלא בשוחט סימן אחד בבהמה בחוץ בהא פליגי רבה ורב יוסף דרבה סבר לא ילפינן בהמה מעוף ורב יוסף סבר ילפינן בהמה מעוף.
לא נחלקו אלא כגון ששחט מיעוט סימן בחוץ וגמרו בפנים. דלא בעי מעשה גמור. והוא הדין במולק בעולת העוף מיעוט סימנין למטה וגמרה למליקה למעלה.
כיצד אירע בה פסול בשחיטתה. פירש רש"י ז"ל כגון שנתנבלה בשחיטה ולישנא דרבה מסייע ליה דאמר רבה נתקלקלה בשחיטתה קאמרת, שאני התם דאיגלי מילתא למפרע דלא שחיטה ההיא כלל. והאי לישנא ודאי לכאורה בשאירע פסול בגופה של שחיטה ממש משמע. ומיהו אינו מחוור, חדא, דהא משמע לכאורה דאפוסלין במלאכה קאי, וכגון שחתך דלעת עם שחיטתה מדקתני ופוסלין אותה במלאכה כיצד, וסתמא היא כיצד אפוסלים אותה במלאכה דסמיך ליה קאי, ועוד דאם איתא דדוקא בשאירע פסול בשחיטתה ממש הא שנעשה מלאכה לא, למאן דאמר ישנה לשחיטתה מתחלתה ועד סוף ליפלוג וליתני בדידה במה דברים אמורים בשנתנבלה אבל עשה מלאכה עמה לא, אלא מחוורתא דאפסול מלאכה קאי, ורבה הכי קאמר, אירע בה פסול בשעת שחיטה קאמרת שאני התם דאיגלי מילתא למפרע דלאו שחיטת פרה היא כלל.
אירע בה פסול בשחיטה בין קודם פסול בין פסול וכו'. גירסא (דוקא) [דווקני] לא גריס בין קודם בין אחר, דבשחיטה, מאי קודם שייך, דהא אינה [מטמאה] פרה אלא משחיטה ואילך, ומשנה היא במסכת פרה (פ"ד מ"ד) ובנוסחאות מדוקדקות אינו.
אינה מטמאה בגדים. פירש רש"י ז"ל אם נגע בפשוטי כלי עץ שלא טמאוהו משום נבלה אף משום פרה לא טמאוהו, ולא היה צריך רבינו ז"ל לומר בפשוטי כלי עץ, דנבלה אינה מטמאה בגדים במגע ואין טומאת בגדים בנבלה אלא במשא, וכדתנן בפרק קמא דמסכת כלים (מ"ב) למעלה מהם נבלה וכו' עד מטמאין את האדם במשא ולטמא בגדים וחסורי בגדים במגע, כלומר נחסרו בגדים מטומאת מגע אבל לא נחסרו ממשא.
הכי גריס רש"י ז"לז: והוינן בה טעמא דשלא לשמו הא סתמא פטור. כלומר דמדקתני שלא לשמו חייב, שמע מינה לשמו פטור דקתני, היינו סתמא. ואינו מחוור דמנא לן הא דשלא לשמו דוקא [ו]לשמו סתמא, אדרבה לימא לשמו דוקא ושלא לשמו סתמא. ויש לומר דעל כרחך שלא לשמו דוקא, דאילו אתה אומר דסתמא שלא לשמו ומשום דפסח בשאר ימות השנה שלמים הוא ולא בעי עקירה, אם כן אפילו כי שחטו לשמו בפירוש כלומר לשם פסח חייב דהוה ליה כשוחט שלמים גמורים לשם פסח דחייב, וכדתנן התם בפסחים (עא, ב) ושאר כל הזבחים ששחטן בין לשמן בין שלא לשמן חייבים, אלא שעדיין לפי פירוש זה לא היה צריך להקשות מדיוקא אלא ליקשי לשמואל ואמאי פטור פסח בשאר ימות השנה הוא, וכן גריס ר' שמואל ז"ל ואמרו בתוספתא שכן נמצאת הגירסא בספר שכתב רבינו גרשון ז"ל מאור עיני הגולה. והיא עיקר.
השוחט בשנים ושלשה מקומות. פירש רש"י ז"ל שחתך כאן מעט ולמעלה ממנה מעט ולמטה ממנו מעט. ואינו מחוור דאם יש [ב]אחד מהם שיעור שחיטה דהיינו רוב. הא איכא שחיטה מפורעת, ואי לא היכי מצטרפי, והא ליכא לא רוב חלל ולא רוב הקף¬. ור"ח ז"ל פירש כגון ששוחט את הושט כלפי הראש וחזר ושחט את הקנה כלפי הגוף, והיינו ממש ברייתא דרבי אבין דבסמוך דקתני שחט את הושט למטה ואת הקנה למעלה שחיטתו כשרה. והפירוש אמת. אלא שאינו נאות לדברי רב(י) יהודה, משום דשני מקומות איכא שלשא ליכא, אלא הפירוש הנכון כגון ששחט את הסימן מעט כלפי הצואר והפכו ושחט בו מעט כלפי המפרקת, ועוד חזר ושחט מעט כנגד הצדדין, ואין באחד מהן רוב, אבל כשתצ(ט)רף? את (הזעצער: נדמה לי שאו אות ט או המלה את מיותרים) הכל יהיה בין כולן רוב כשירה, דהשתא הא איכא רוב חלל שחוט ורוב הקף ואין הפרש בזה בין שיהו החתוכין מכוונין בהקף בין שלא יהו מכוונין בהקף.
ובשאלתות דרב אחאי גאון ז"ל בפרשת בהעלותך כתוב היכא דשחט מקצת סימנין בחדא דוכתא ונידחי ידיה בדוכתא אחריתי ושחט הנך סימנין באידך גיסא בין כנגד זה בין שלא כנגד זה, כשר, וזהו הפירוש הנכון.
בי רב אמרי תחת העור איני יודע. תמיהא לי דבי רב אמרי מנו רב הונא, ורב הונא הא אמר בפירקין קמא (כ, ב) גבי מלק בסכין מטמא בגדים אבית הבליעה, מאי טעמא מפני שהוא מחליד, אלמא החליד בין עצמות דמפרקת ואף על פי שנגלה קרי ליה חלדה, וכל שכן תחת העור שהסכין נכסה כחולדה, ויש לי לומר דרב הונא דהתם משום דסבר מוליך ומביא במליקה כשר לא אשכח דיחויא אחרינא אלא טעמא דחלדה, והכי קאמר דילמא האי תנא סבר דאפילו בכי האי גונא הויא חלדה, ומתניתין לא הויא סיעתיה דרב שיזבי, ואם איתא דהתם מיקריא חלדה כל שכן תחת העור ולכשתמצא לומר דתחת העור ועצמות דמפרקת לא הוי חלדה, ההיא מתניתין הויא סייעתיה דרב שיזבי.
תחת מטלית מהו תחת צמר מסובך מהו. פירש רש"י ז"ל מטלית הכרוכה לה סביבות צוארה. ובעל הלכות כתב רוקעתה דמידבקא בקירא או בקנדרוס, ודבוקה ההיא רוקעתא עלוי אפקותא דחיותא, ועייל סכינא תותי האי רוקעת. וגם הר"מ ז"ל (הל' שחיטה פ"ג ה"ו) מודה לו, ועיקר. ומכל מקום מדברי כולם נלמוד שאם פירס טליתו עליה אינה נקראה חלדה, וסלקה בתיקו, ולחומרא.
החליד במעוט סימנין. פירש רש"י ז"ל במיעוט בתרא, וכן פירש גם ההיא דלקמן (לב, א) דאיבעיא להו שהה במיעוט סימנין מהו במיעוט בתרא דסימן בתרא דכתב אף על גב דאישתחוט רובא ואיתכשרא לה בהמה אסור לחתוך המיעוט בשהייה או בהחלדה? או בהגרמה או בדרסה שלא יראה כשוחט בפסול שחיטה, והקשה הוא ז"ל על עצמו מהא דשנינן לעיל (כט, א) גבי שחט חצי קנה ושהה בה וגמרה כשרה דאוקימנא בעוף, וממה נפשך דאי מחצה על מחצה אינו כרוב הא לא שהה ברובא דגרגרת, ואי מחצה על מחצה כרוב הא שחט רובא דגרגרת. ותירץ הוא ז"ל דההיא שנויא היא דקא משני מאן דסבירא ליה מחצה על מחצה כרוב, אבל למאן דאמר אינה כרוב אין אנו צריכין לכך וקיימא לן כותיה.
וכתב עוד הרב ז"ל דאפילו שחט שני שליש והגרים שליש דרך שחיטה פסולה, ואין דרכו מחוור בזה כלל, חדא, דהא על כרחין שחט שני שליש והגרים שליש כשרה דהא לא אשכחן בההיא סוגיא מאן דפליג בהא, אלא מאן דסבירא ליה כולה גרגרת בעי ולית ליה מתניתין דרובו שלא אחד כמוהו, ואנן כמתניתין קיימא לן, ואי בהגרמה שאינו מקום שחיטה כן כל שכן בחלדה ושהייה, שהרי מצינו שהחמירו שלא במקום שחיטה יותר וכדאמרינן התם (יט, ב) במצא חצי קנה פגום, ותניא בתוספתא (??) שחט בה אחד או רוב אחד בעוף אף על פי ששהה בה זמן מרובה וגמרה שחיטתו כשרה.
והנכון מה שפירש ר"ת ז"ל דהכא בבהמה שצריכה שני סימנין וכגון ששחט רובו של סימן ראשון והחליד הסכין תחת המיעוט הנשאר ושחט השני, והכי קא מיבעיא ליה מי אמרינן כיון דמידי דבעי שחיטה הוא, הוה ליה החליד בין סימן לסימן ופסולה, או דילמא כיון דלא מעכב בשחיטה הוה ליה כתחת העור וכשרה. וקא מיבעיא ליה לרב פפא אליבא דרב יהודה דאמר תחת העור כשרה, דאלו לדאמרי בי רב לא גרע מעור, והיינו דלא אמרינן בדרב פפא לבי רב דאמרי כדאמר בבעיא דתחת מטלית וצמר מסובך, אלא יש לומר דלבי רב נמי איבעיא ליה אי הויא ודאי חלדה כיון שהיא בסימנין שהן בני שחיטה או דילמא מספקא ליה נמי בהא כדאסתפק ליה בעור, וסלקא בתיקו, ולחומרא.
התיז הראש בבת אחת. פירוש שני סימנין, ודוגמתו לעיל (כז, א) מנין לרבות את הראש שכבר הותז, דהיינו שהותז בסימנין בשעת שחיטה, וכלשון הזה כתב הרמב"ם ז"ל (הל' שחיטה פ"ב ה"ט), והוצרכתי לכתוב זה מפני שראיתי למקצת מגדולי המפרשים שלא פירשו כן.
דמזמנין עפר דכולא פקתא. כתב רש"י ז"ל שמזמנין אותה בפה. ואינו מחוור בעיני דעפר כסוי אינו צריך זימון בפה. והלשון הראשון שכתב שמזמנין כלומר שמכינין אותו בחרישה, יותר נכון.
היה שוחט והתיז שני ראשין בבת אחת אם יש בסכין מלא צואר כשרה. ואסיקנא בגמרא מלא צואר חוץ לשני צוארין, ואם אין בו אלא כמלוא שני צוארין, לבד יש מי שאומר שהראשון פסול, לפי שלא היתה בו הולכה כשיעור, אבל השני מותר, שהרי יש לשני מלא צואר חוץ ממנו, וזה דעת התוספות. אבל בנמוקי הרב רבי משה בר נחמן ז"ל (הזעצער: אולי צריך להוסיף כאן כתב) ששניהם אסורין. דהואיל ושחיטתן כאחת ודרס על כרחו בראשון אף דורס בשני. דעל שניהם העביר היד בשוה, וזה יותר נכון, ועיקר.
או דלמא מלא צואר וחוץ לצואר משהו. איכא למידק מאי קמיבעיא להו דהא משהו ליכא במתניתין, דבשלמא כמלא צואר חוץ לצואר קאמר, איכא למימר דרבי זירא פירש מלא צואר דמתניתין דאחוץ לצואר קאי, אבל אי משהו הא משהו ליכא במתניתין, ויש לומר דילמא מלא צואר שוחק קאמר, דהיינו מלא צואר, כלומר צואר כדי צואר מלא.
הא הפילה הוא כשרה. יש לפרש הפילה הוא שנפלה מידו, דכל שנפלה מידו כח בן דעת איכא, וכדאמרינן בבבא קמא (כו, ב) לענין נזקין היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה מעולם עד שנפלה לענין נזקים חייב, והא דקתני במתניתין נפלה סכין ושחטה, היינו שהפילתה הרוח, ויש לפרש דכל שנפלה בין מידו בין שהפילתה הרוח נפלה קרי לה, ואין שחיטתו כשרה עד שיפינה הוא, והיינו דקאמרינן הא הפילה דלעולם אינה כשרה אלא בשהפילה הוא, וכן דעת רבותינו בעלי התוספות ז"ל.
והא אמרה רבה? חדא זימנא. (הזעצער: נדמה לי שאצלנו בגמרא כתוב רבא) כתב רש"י ז"ל דהא דפריך הא אמרה רבה? חדא זימנא ולא פריך והא תנינא חדא זימנא, משום דבמתניתין לא תנן הפילה הוא בהדיא דכשרה אלא רבה? הוא דייקא לה, פירוש לפירושו שאלמלא לא אמרה רבה? הוה אמינא דכל שלא נתכוון הוא לזבחיה נפלה קרי לה דלא קרינן ביה מה שאתה זובח אתה אוכל אלא במה שזובח לדעת.
צריכא. פירש רש"י ז"ל צריכה ליה לרבה? לאשמועינן כתרוייהו דאי אשמעינה כההיא הוה אמינא התם הוא דמכווני לחתיכה בעלמא, אבל הכא דלא מיכוין אפילו לחתיכה אי לא אשמעינן רבה? לא הוה דייקנא מינה הא הפילה הוא כשרה, ואין הפירוש מתיישב בעיני, דתינח הא דאשמיענן בהא דהכא דאפילו הפילה הוא כשרה ואף על גב דלא מיכוין אפילו לחתיכה בעלמא, דאי לאו דרבה? לא הוה ידעינן לה, אבל הא דמצרכי ההיא דכולן ששחטו ואמרינן דצריכא ליה לאשמועינן משום דלא אתי מכח בן דעת מאי חידושא שמעינן בה מדברי רבה?, וכי אי לא אמר לה רבה? דסתם לן תנא בההיא כרבי נתן מי לא שמעינן ממתניתין (ב, א) דחרש שוטה וקטן ששחטו ואחרים רואין שחיטתן כשרה, והא בהדיא תנינן לה. ואם באנו לפרש דצריכא ליה לרבה?בתרוייהו לאשמועינן דאליבא דר' נתן מתני', ולימא דאי אשמעינן בההיא הוה אמינא דוקא ההיא היא דמסתמא כר' נתן, אבל הא דנפלה סכין לא, הא אי אפשר לפרש כן, דאם כן מאי קאמר התם משום דקא מכוין לחתיכה בעלמא, כלומר התם הוא דסתים לן כרבי נתן ודלא כרבנן משום דקא מכוין לחתיכה בעלמא, אדרבה איפכא מסתבר דכיון דמכווני לחתיכה בעלמא הוה איפשר למימר טפי דלא סתים בה כרבי נתן דאפילו רבנן מודו בה, ועוד מאי קאמר אבל הכא [דלא] מיכווני לחתיכה בעלמא, אימא סתמא דלא כרבי נתן.
ואפשר לי לפרש דהכי קאמר דצריכי הני תרתי דרב? לאשמועינן דהתם תנא לגמרי כרבי נתן, דאי אשמעינן התם הוה אמינא דלאו סתם גמור כרבי נתן, דדילמא התם הוא דסתם לן תנא כוותיה, דמכל מקום קצת כוונה יש, שהרי יש כוונת חתיכה? בשר בעלמא, אבל הכא דהפילה הוא דאינו מתכוין לשום חתיכה כלל לא, והוא הדין לזרק סכין לנעצה בכותל דאמר רבי נתן דכשרה דלא סבירא ליה לתנא דמתניתין בההיא כוותיה, לפיכך הוצרך רבה לאשמועינן בהא דאפילו הפילה הוא כשרה, דלגמרי סתם לן תנא כרבי נתן. ואי אשמעינן בהא אכתי לא הוה שמעינן דסתם לן תנא לגמרי כרבי נתן, דהוה אמינא דהכא הוא דמכל מקום אתי מכח בן דעת, אבל התם דלא אתי מכח בן דעת אימא לא, סתים לן כוותיה, והוא הדין לזרק סכין לנועצה בכותל דטפי עדיף שזרק סכין שלא לנועצה בכותל משזרק לנועצה, משום דהתם איכא כונה שלא לשחיטה, אבל הפילה הוא שלא לשום כוונה כיון דליכא כוונה שלא לשם שחיטה ואיכא שחיטה הבאה מכח בן דעת שחיטתו כשרה.
ואינו מחוור כלל, דמכל מקום ההיא דכולן ששחטו מאן סתמא, דאי אפילו כרבי נתן לא סתמא כל שכן דלא סתמא כרבנן. ואפשר לומר דהכי קאמר, הוה אמינא דההיא לאו משום דר' נתן סתם לן כן, אלא משום דאיכא אחרים שרואין אותן וכוונת האחרים ככונתן, ומסתבר דצריכא אמתניתין קאי, כלומר מדרבה? שמעינן דהני תרי מתניתין סתמה ליה כרבי נתן, ומתניתין תרוייהו צריכי, דאי תנא ההיא ולא תנא הא דהכא, הוה אמינא התם הוא משום דמכווני לחתיכה בעלמא ובכי הא הוא דסבירא ליה לתנא דמתניתין כר' נתן, אבל הפיל סכין ואזלה ושחטה לא, ואי תנא הא ולא תנא הא הוה אמינא בכי הא תני דסבירא ליה כרבי נתן, אבל בההיא דהתם לאו שחיטה היא כלל דהא ליכא כח בן דעת, לפיכך צריכי תרוייהו לומר דבין בכי הא בין בכי הא סבירא ליה כוותיה.
עון כרת התרתה עון מיתה מיבעיא. תימה והלא בכמה מקומות אמרו במסכת נדה (יא, ב) לא שאנו? אלא לטהרות אבל לבעלה מותרת, והעוברת לשמש את הבית ששנינו בפ"ק דנדה (יא, ב) שצריכה בדיקה, אסיקנא התם בעסיקה בטהרות דוקא, אבל לבעלה לא. ויש מתרצים דהתם לפי שהן חומרות יתירות מדבריהן חששו שמא לבו נוקפו ופורש וכדאיתא בשילהי פרק קמא דנדה (יב, א) ותבדוק ומה בכך, ואהדר ליה אם כן לבו נוקפו ופירש, ולפיכך לא החמירו כל כך, אבל בנדה שנאנסה וטבלה אין לחוש לכך, לפיכך ראוי להחמיר בבעלה כבטהרות. ועדיין אינו מתיישב בעיני לפי גירסת הספרים דגרסי בפרק בתרא דנדה (סז, א) אמר מר עוקבא לפלוף שבעין לח אינו חוצץ יבש חוצץ וכו' אמר ר' יוחנן פתחה עיניה ביותר או עצמה עיניה ביותר לא עלתה לה טבילה, והני מילי לטהרות אבל לבעלה כדריש לקיש וכו', דאלמא אף בחציצה החמירו לטהרות יתר מבעלה ומיהו ודאי ספרי דוקאני לא גרסי הכי התם, אלא הכי גרסי ולית הילכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר ריש לקיש וכו', וזו באמת הגירסא הנכונה וכמו שכתבתי שם בס"ד, ולפי גירסה זו אפשר לתרץ כן כמו שכתבנו.
לגזור משום חרדלית של גשמים. פירש רש"י ז"ל חרדלית קטפרס, ובתוס' הקשו דקטפרס לא שייך אלא היכא (דאי') [דליכא] במוקה ארבעים סאה, ולמעלה הימנו ע"י קטפרס מחובר אל מקוה אחר שיש בו מ' סאה, אבל כאן שיש בגל עצמו מ' סאה האיך שייך למגזר ביה משום קטפרס. ועוד אמאי נקט של גשמים, לימא ליגזר משום חרדלית. ולפיכך פירשו הם שהמעין מטהר בזוחלין ומקוה מטהר באשבורן כדאיתא בספרי (תו"כ פ' שמיני) (כל) זה מן הדין מטהר אפילו זוחל וכמאן דאמר כל הימים מטהרין בזוחלין, ואפילו למאן דאמר התם (במקוה) [בגל] נוקי הא בגל נהרות של מים חיים. ואי לאו דאשמועינן הכא דמטבילין בגל זה הוה אמינא דנגזור ביה אטו חרדלית של גשמים [ד]הוא מקוה בזוחלין, וקא משמע לן הכא דלא גזרינן.
ולענין פסק הלכה, בנדה נ"ל דקיימא לן כרבי יוחנן, דכל רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, ורבה כר' יוחנן סבירא ליה לכאורה מדמקשי ואזיל, אף על גב דרב נחמן מתרץ לה ואמר דחולין לא בעו כוונה, מכל מקום הוה ליה רב' יוחנן לגבי רב ורבה לגבי רב נחמן וקיימא לן כר' יוחנן, ועוד דבשל תורה הלך אחר המחמיר. ור' יוחנן דבר תורה קאמר, מדאוקימנא ר' יוחנן כרבי יונתן ברבי יוסי ורב[י] יונתן בר ר' יוסי דבר תורה קאמר, וקמפרש טעמיה ואזיל מקיש תכבוסת שנייה לתכבוסת ראשונה, ואף על גב דקיימא לן כר' נתן דאמר דלא בעינן כוונה לשחיטה, בחולין קא אמרינן דבהא אפילו ר' יונתן בן יוסי מודה בה, מדגלי רחמנא מתעסק בקדשים דפסול מכלל דבחולין שרי.
אבל ראיתי לרמב"ם שפסק בפרק ראשון של הלכות מקואות (ה"ח) כרב, ושמא הוא מפרש דמה שאמרו מנא תימרא דחולין לא בעו כוונה דתנן (מקואות פ"ו, מ"ו) גל שנתלש לשנא דגמרא הוא ולא סיומא דמילתא דרב נחמן, דאלמא מסקנא דגמרא כרב, ואף על גב דדחינן וממאי דילמא ביושב ומצפה, דחויא בעלמא הוא ולא סמכינן עלה אלא אדעתיה דגמרא דאמר בחולין לא בעי כונה.
פירות שנשרו לתוך אמת המים ופשט מי שידיו טמאות וכו'. מכאן דקדקו בתוס' דלא בעינן רצון בעלים, מדקאמר מי שידיו טמאות, דמשמע אפילו אחר שאינו בעל הפירות, ועוד דעיקרו מדכתיב (ויקרא יא, לח) וכי יותן מים ואמרינן דומיא דכי יתן. וכל היכא דקרי יותן משמע באיזה ענין שיותן בין על ידי רצון בעלים בין על ידי רצון אחרים, וכדאמר גבי עגלה ערופה בפסחים (כו, ב) אמר רב פפא אי כתיב עובד וקרי עובד אפילו ממילא ואי כתיב עבד וקרי עבד עד דעביד בה איהו והשתא דכתב עבד וקרינן עובד בעינן עובד דומיא דעבד מה עבד דניחא ליה אף עובד דניחא ליה. והכי נמי אמרינן לענין פרה אדומה (פסחים כו, א) דילפינן עול עול מעגלה ערופה. ורב פפא נמי כי היכי דאמרה גבי עגלה ערופה הכי נמי אמרה גבי פרה, דאמרינן התם הא לא דמיא אלא להא שכן עליה עוף כשרה עלה עליה זכר פסולה. מאי טעמא אמר רב פפא אי כתיב וכו', ואמרינן (בבא קמא נו, א) העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. אלמא משמע הא דדרשינן מה עבד דניחא ליה אף עובד דניחא ליה לאו דוקא דניחא להו לבעלים, אלא אפילו לאדם אחר, ומינה דלגבי הכשר דכתיב יתן וקרינן יותן לא בעינן דוקא דניחא להו לבעלים אלא אפילו לאדם אחר. אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפרק יב של טומאת אוכלין (ה"א) אחד המים ואחד שאר ז' משקין והוא שיתן עליה ברצון הבעלים.
אמר רב פפא בעומדת להטיל. לא גרסינן איכא בינייהו, חדא דהא לא איבעיא לן מאי בינייהו, דנהדר רב פפא בעומדת להטיל איכא בינייהו, ועוד דהנך דקאמרינן כדי שחיטה ולא אדכרו שיגביהנה וירביצנה, לאו משום דפליגי בהגבהה והרבצה, תדע לך דהא מתניתין כדי שחיטה קתני, ואפילו הכי קא פריש רב[י] יוסי דבכלל שחיטה הגבהה והרבצה דכולהו צורך שחיטה נינהו.
במערבא אמרו משמיה דרב יוסי בר חנינא כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט דקה לדקה וגסה לגסה. והגאונים ז"ל וכן הרב אלפסי ז"ל פסקו כן, דהלכה כר' יוסי בר' חנינא, והא דלא אדכר בדר' יוסי בר' חנינא עוף משמע דליכא אלא הני תרי שיעורי דקה וגסה, ובכלל שיעור דקה הוי שיעור עוף, דהכי אגמריה רחמנא למשה בשהייה לדקה ועוף כדי שיעור שחיטה דקה ושיעור גסה לגסה, אבל רש"י ז"ל מחמיר בכדי שחיטת עוף לעוף.
הא דבעי רב הונא בר נתן שהה במיעוט סימנין מהו. פירש רש"י ז"ל: אפילו במיעוט בתרא דסימן בתרא וכדרך שפירש למעלה (ל, ב) גבי החליד מיעוט סמנין כבר כתבנו למעלה שאין פירושו כאן וכאן מחוור, והרמב"ם ז"ל (פ"ג מהל' שחיטה ה"ד) פירשה אכדי שחיטה, כלומר מי בעינן כדי שחיטה גמורה כדי שיעור שני סימנין או אפילו שחיטת משהו. וגם זה אינו מחוור כלל.
אלא הפירוש הנכון דארבה קאי, דלפי שאמר רבה השוחט בסכין רעה אפילו הוליך והביא כל היום כולו שחיטתו כשרה, קא בעי רב הונא דילמא הא דרבה דוקא בשמתעסק בצרכי שחיטה, כלומר בחתיכת רוב הסימן, אבל אם שחט רוב סימן הראשון ובמיעוט האחרון של סימן הראשון הוליך והביא ושהה (כ)[ב]שחיטת אותו מיעוט, מי אמרינן כיון דמדאורייתא שחיטת מיעוט האחרון של סימן אינו צריך, ולפיכך בששוהה בחתיכתו כדי שחיטה שחיטתו פסולה דאינו אלא כמחתך בשר בעלמא, או דילמא כיון דכולה סימן בר שחיטה הוא לא חשבינן ליה כשוהה דמתעסק בשחיטה הוא, וסלקה בתיקו, ולחומרא, ולזה הפי'? בעיא דרב הונא לא שייכא אלא בבהמה אבל בעוף לא.
הכי גרסינן: או שפסק את הגרגרת ושחט את הושט. ולא גרסינן ואחר כך שחט את הושט. דהא במתניתין לא גרסינן ואחר כך שחט את הושט דהא אותביה והתניא ואחר כך, מכלל דבמתניתין לא גרסינן ואחר כך. ואף על גב דברייתא תני לה הכין, לא שביק מתניתין ואקשי מברייתא, ועוד דאם איתא, היכי אמר ליה אימא וכבר שחט, והא בהדיא קתני ואחר כך, והא דאקשינן ועוד הא תניא, ואחר כך הכי קאמר ליה מאי דקאמרת דמתניתין כבר שחט קאמר לא אפשר דהא מפרש בברייתא ותני ואחר כך.
אבל בשאר בני מעים לא. פירוש בששחט את הקנה אבל שחט את הושט הוי איפכא, דהתם לימא ריש לקיש דנקבו שאר בני מעים כשרה, הואיל וחיי בני מעים תלויין בושט אבל ריאה לא.
ברש"י ז"ל: והדר ביה רבי זירא ממאי מדבעי רב זירא פי' הדר ביה מיה' דהכא. ואין הסוגיא מתחוורת לפי הגירסא הזו, אלא הכי גרסינן והכי איתא ברוב הספרים והדר ביה רבי זירא מדבעי דבעי ר' זירא. ומההיא דהתם היא דהדר ביה, מדקאמר ליה הכא לרבה מאחר שנולדו בה סימני טרפה והתרתה וכו', והא דאמר ליה רב אחא לרבינא לעולם לא הדר ביה ור' זירא לדברי רבה קאמר וליה לא סבירא ליה. ה"פ הא דאתקיף ליה רבי זירא הכא לרבה מה לי בריאה מה לי בשאר בני מעים לדברי רבה קאמר וליה לא סבירא ליה, הכי פירושו הא דאתקיף ליה רבי זירא הכא לרבה מה לי בריאה מה לי בשאר בני מעים לדברי רבה קאמר וליה לא סבירא ליה (אל') [לא[ בשאר בני מעים ולא בריאה דלית ליה דריש לקיש.
הכי גרסינן: מי מצטרף סימן ראשון לסימן שני או לא. ולא גרסינן בבעיא דר' זירא לטהרה מידי נבלה, דאם כן למה לי דאמרינן ואמרינן לאו היינו דבעי אילפא. דמדרבי זירא גופיה שמעינה לה דמדבעי לטהרה מידי נבלה דלאכילה פשיטא ליה, ומיהו אכתי לא ניחא לי למאי איצטריכינן הכא להא,ואמרינן דבלא[ו] הכי הוה מצי למידק דהדר ביה רבי זירא, דאילו הכא קאמר דכיון ששחט בה סימן אחד כאילו שחטה לגמ[רי] דאין טרפות לחצי חיות ואפילו לאכילה שריה. אם כן בין דקא בעי התם לאכילה בין דקא בעי לטהרה מידי נבלה שמעינן מיהא דהכא דהדר ביה מההיא וצריך לי עיון.
אמינא הא טעמא קאמר. כלומר וכיון דטעמא קאמר לא שייך למימר מי איכא מידי דאמרי (הזעצער: אולי צריך להיות דאמרינן) בסנהדרין (נט, א) ליכא מידעם דלישראל שרי ולנכרי אסור, ופריך, והרי יפת תואר לישראל שרי ולנכרי אסור, ומשני התם משום דלאו בני כבוש נינהו. ופריך טוב' ובכולהו יהיב טעמא, אלמא בדאיכא טעמא ליכא לאקשויי.
ומלחו יפה יפה. כלומר אפילו לצלי. דאי לקדרה מאי ימתין עד שתצא נפשה, דמסתמא ודאי בכדי שיעור מליחה תצא נפשה, אלא לצלי קאמר, ואף על גב דקיימא לן דלצלי לא בעי מליחה בעלמא וכדכתבינן בפירקין קמא (טו, א) בשמעתא דהשוחט לחולה בשבת, הכא שאני דכיון דמבית שחיטתה קא חתוך ועד שלא תצא נפשה הדם מתמצה דרך שם ונעקר ממקומו ובא [ל]כאן, ולפיכך לא מקרי דם האיברים שלא פירש אלא כדם האיברים שפירש.
תניא דלא כרב אחא בר יעקב הרוצה לאכול מבהמה וכו' ואחד נכרי ואחד ישראל מתרין בו. וכן הלכה. ותמהני על הר"מ במז"ל שפסק בספר שופטים (הל' מלכים פ"ט הי"ג) דלישראל שרי ולנכרי אסור ואפילו בששחטה ישראל, ובברית'? לא משמע הכין, ואיתא לקמן (קכא, ב).
השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהם דם כשרים. להכי נקט חיה ועוף לאשמועינן דלא בקדשים מיירי אלא בחולין, וכדדייקינן מינה בגמרא דחיה בקדשים [מי איכא] לאשמועינן נמי דאף על גב דבני כסוי נינהו לא מיפסלא כי לא יצא מהם דם.
לפי שלא הוכשרו בדם. דקדק מכאן רבי יצחק ברבי אברהם ז"ל דאין צריך להדיח הבשר אלא מולח ומבשל, דאם לא כן היאך נאכלין בידים מסואבות והא הוכשרו במים שהודחו בהן, ולא הבנתי דבריו ולאחר בישול היאך נאכלין בידים מסואבות אחר שהוכשרו במים שבקדרה. ובתוס' דחו דבריו דאיכא לאוקמי מתניתין באוכל בצלי, דאז אין צריך לא הדחה ולא מליחה. וגם זה אינו מחוור בעיני. ומסתברא שאין מכאן ראיה לא לזה ולא לזה, דדילמא בשהודחו במים שלא מדעת, ומתניתין לאשמועינן הוא דאתא דהיכא דלא יצא מהם דם לא הוכשרו, הא יצא מהם דם הוכשרו בדם דמינח ניחא ליה בהוצאת דם ונכשרין בדם, ולאשמועינן דידים תחלות או לאשמועינן דחולין שנעשו על טהרת הקודש כקודש דמו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה בגמרא.
דילמא עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי מאיר אלא באכילה דמעשר. פירשו בתוס' דהאי דילמא עיקר הוא דהכין משמע מלשון הברייתא דקתני וחכמים אוסרין, ולשון אוסרין ומתירין לא שייך אלא באכילה, והכין הוא מוכרח בעיני, דהא אמרינן בפרק קמא (יח, א) גמרא השוחט במגל קציר פוסלים ומכשירים אוסרים ומתירים חדא מילתא היא, עוד הביאו ראיה מדפרכינן הכי להדיא הכא ובחגיגה (יח, ב) ואי לאו דעיקר הוא לא הוה פריך מינה כל הכי להדיא. ועוד דהתם לא גרסי בשום ספר דילמא אלא מתקיף לה רב שימי בר אשי, ע"כ לא פליגי רבנן וכהאי יש לנו אחרים בתלמוד דילמא שהן נאמרין בעיקר בנדרים (מז, ב) אמר רבא [דלמא] לכתחלה הוא דלא הא עבד עבד. וההוא על כרחין לאו בספק קאמר, דליכא מאן דאמר שיכול להחליף לכתחלה איסורי הנאה וליהנות בחליפים וכמו שכתבתי שם, ועוד בפרק אלו נדרים (פג, א) דלמא מיין הוא דהפר לה מחרצן וזוג לא הפר לה שאינו מתענה.
הכי גרסינן: רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי שמעון ידים תחלות לחולין. ולא גרסינן משום ר' מאיר דגרסי בספרים דאי ר' מאיר כיון דרוב סתמי ר' מאיר נינהו לא הוה להו למימר ורבי שמעון בן אליעזר היא אלא ר' מאיר היא.
הכא בחולין שנעשו על טהרת הקדש עסקינן ודלא כר' יהושע. כלומר דלא כרבי יהושע אבל לר' אליעזר אתיא מדלא מסיים בה בחולין שנעשו על טהרת תרומה כדמסיים בה ר' יהושע, ומשום דרבי יהושע מתלמידי בית הלל ורבי אליעזר מתלמידי בית שמאי וכדאמרינן ר' אליעזר שמותי הוא ניחא ליה לאוקומי כר' יהושע כל היכא דמצי לאוקומי כותיה, אבל כר' אליעזר לא מוקי אלא מדוחק, ולפיכך (לא) קאמר הכא ודלא כר' יהושע ולא קאמר ור' אליעזר היא, ואי נמי מסתברא דמשום דרבי אליעזר לא קאמר בהדיא לא מצי מוקי כר' אליעזר, דדילמא הא דקאמר בסיפא בחולין שנעשו על טהרת תרומה אתרווייהו קאי, או דילמא לאו אתרווייהו אבל דלא כרבי יהושע ודאי אתיא.
מאן חבריא רבה בר בר חנה. הוא הדין דהוה מצי למימר מאן חבריא ר"א א"ר הושעיא, דאיהו הוא דמוקי לה לעיל בחולין שנעשו על טהרת הקדש ולא כרבי יהושע, אלא דניחא ליה לאתויי ההיא דרבה בר בר חנה דמפרש טעמא כדמפרש ואזיל.
אף אני לא אמרתי אלא בחולין שנעשו על טהרת תרומה שטהרתה טומאה אצל הקדש. פירוש ומכאן שרבי יהושע בחולין שנעשו על טהרת תרומה בלבד הוא דקאמר שיש בהן שלישי, ומשום דטהרתה טומאה היא אצל הקדש, אבל חולין שנעשו על טהרת הקדש אינן כקדש ולית בהו שלישי. ואם תאמר ומנא לן מיהא דאית ליה לרבה בר בר חנה הכי, דילמא ר' יהושע טעמא קא יהיב למה שלישי שני ומשום דטהרת תרומה טומאה הוא אצל הקדש, אבל חולין שנעשו על טהרת הקדש שלישי לא הוי שני דטהרתה טהרה גמורה היא, ולעולם אית בהו שלישי, כבר פירש רש"י ז"ל אם איתא דרבי יהושע טעמא בלחוד הוא דקאמר אבל חולין שנעשו על טהרת הקדש שלישי שני ומשום דטהרת תרומה טומאה הוא אצל הקדש, אבל חולין שנעשו על טהר הקדש שלישי לא הוי שני דטהרתה טהרה גמורה היא, ולעולם אית בהו שלישי, כבר פירש רש"י ז"ל אם איתא דרבי יהושע טעמא בלחוד הוא דקאמר אבל חולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמו שיש בו שלישי, אם כן מאי קא מותיב ליה ר' אלעזר שלישי שני למה הא אשמעיניה ר' יהושע טעמיה, כלומר בעל כרחין מסתמא ליכא אלא טעמא דטהרת תרומה טמאה היא אצל הקדש.
ואינו מחוור, דאי משום הא, ברייתא נמי קתני בהדיא (כ)[ב]דברי ר' יהושע בחולין שנעשו על טהרת תרומה, ואם כן עולא נמי על כרחיה אית ליה (לאורויי) [לאודויי] דר' יהושע דוקא על טהרת תרומה קאמר, דאי לא מאי קא מהדר ר' אליעזר שלישי שני למה, הא אשמועינן רבי יהושע טעמיה, ועוד דמסתמא עולא לא יסבור [דלא] כר' יוחנן, דלא אהדר ליה רבי אליעזר לרבי יהושע כלום, אלא עולא נמי מודה דהכי אהדרו אהדדי, אלא דסבירא ליה לעולא דהאי אף אני לא אמרתי טעמא הוא דקא יהיב למילתיה, ולעולם אף בחולין שנעשו על טהרת הקודש שלישי אית בהו, אלא שאין האוכל שלישי (י)[נ]עשה גופו שני, וכן כתב רש"י ז"ל עצמו בלשון ראשון, ואם כן מה ראה, עולה בדברי חבריו (דילמא) [דלימא] דחלוקים עליו בכך. וראיתי שכתוב על כך הרבה ולא נתיישבה דעתי בכל מה שראיתי.
ומדוחק יש לי לומר דעולא שמעינן בהדיא לרבה בר בר חנה דהא [ד]קאמר רבי יהושע אף אני לא אמרתי שיהא בו שלישי כלל קאמר, והכי קאמר אף אני לא אמרתי שיתפוס בו שלישי אלא בשנעשו על טהרת תרומה, ולפיכך דינא הוא דהאוכל שלישי שבו יהא שני לקדש, לפי שטהרתה טומאה היא אצל הקדש. והא דפרכינן בסמוך והא אף אני לא אמרתי קאמר (ו)לאו למימרא דכל מאן דאית ליה דאף אני לא אמרתי קאמר סבירא ליה דרבי יהושע לית ליה שלישי בחולין שנעשו על טהרת הקדש, אלא לומר דאם איתא דאף (אם) לא אמרתי קאמר על כרחין אית ליה לרבי יהושע חדא מן תרתי או דלית ליה שלישי (חסר כאן ב' שורות). הקדש טהרת הקדש נינהו והאוכל שלישי שבו אין גופו נעשה שני לקדש, דהא אף אני לא אמרתי קא מהדר ליה לר' אליער, ואם כן תקשי ליה לר' יוחנן דקאמר דהאוכל שלישי של חולין שנעשו על טהרת הקדש נעשה גופו שני לקדש, ופרקינן אמוראי נינהו אליבא דר"י ור' אסי דאמר משום דר' יוחנן דנעשה גופו שני לקדש סבירא ליה דלא אהדרי בה אהדדי כלום ולא אמרה רבי יוחנן מעולם.
אי נמי יש לי לומר דעולא סבר דלמאן דאמר חולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמו אף הן טהרתן טומאה אצל קדש מקודש וכדקאמר ר' אסי בסמוך משמיה דר"י, והילכך רבה בר בר חנה דאמר דהכי אהדרי ליה רבי יהושע לרבי אליעזר אף אני לא אמרתי אלא בחולין שנעשו על טהרת תרומה, על כרחין אית ליה חולין שנעשו על טהרת הקדש לאו כקדש דמו, ולית בהו שלישי, דאילו הוו ביה שלישי האוכל שלישי שלהן היה שני לקדש דאף טהרתן טומאה היא אצל הקדש מקודש, ובהא מיתרצא ליא אחריתי (ו)דקשיא לי לעולא דאמר לא מיבעיא קאמר, עדיפא מינה הוה ליה למימר ולימא תרומה דנקט משום דטהרתה טומאה היא אצל הקדש, אבל חולין שנעשו על טהרת הקדש האוכל שלישי שלהן שלישי הוי ולא שני, אלא היינו טעמא דלא אמר הכי כדאמרן דאילו הוה בהו שלישי אף האוכל שלישי שלהן שני הוי לרבי יהושע וכדאמרן. וזה נראה לי עיקר וברור.
הראשון שבחולין טמא ומטמא. פירש רש"י ז"ל: בלשון ראשון בחולין כחולין שנעשו על טהרת תרומה כפשוטה של שמועה, והשלישי שבו נאכל בנזיד שנתערבו בו תבלי תרומה, ואי אמר'? האוכל שלישי של חולין שנעשו על טהרת תרומה נפסל גופו מלאכול בתרומה, ספינן ליה האי תבשיל דפסיל גופיה דהא שלישי דאית ביה פסול גופיה, והיכי אכיל נזיד זה דאיתערבא ביה תרומה, ופרקינן הנח לנזיד הדמע דבעינן כזית בכדי אכילת פרס וליכא. והוא ז"ל הקשה על עצמו דמכל מקום היכי ספינן ליה מידי דפסיל גופיה מלאכול בתרומה דעלמא, דהא פסול הגויה כהן מוזהר עליה מדאמרינן בפרק בתרא דיומא (פ, ב) (אל) [ולא] תטמאו בהם ונטמאתם בה מכאן לטומאת גויה מדאורייתא, ואפילו למאן דאמר דרבנן איסורא מיהא איכא, ועוד דלישנא דתלמודא דפריך ספינן ליה מידי דפסיל גופיה, משמע דלאו מתבלי תרומה פריך אלא מדספינן ליה שלישי של חולין זה ולפיכך פירש הוא ז"ל רישא דמתניתין בחולין גרידי, והכי קאמר והשלישי כלומר מקפה של חולין שנתערבו בו תבלין של תרומה ונגע בו שני לטומאה והוה ליה שלישי מותר לאכלו, והא הכא כיון דנזיד הדמע הוא כלומר שנתערבו בו תבלין של תרומה, על כרחיה אית ליה למיכליה בתורת חולין שנעשו על טהרת תרומה משום תבלין של תרומה דפתיך ביה, ואי אמרת שני של חולין שנעשו על טהרת התרומה פסיל גופיה מלאכול בתרומה היכי ספינן ליה לכהן זה תבשיל זה דפסיל ליה מלאכול בתרומה אבתריה (כאן חסר ב' שורות) תרומה מיחייב למיכליה משום הנך תבלי תרומה דפתיכי ביה, דהא לית בהו כזית בכדי אכילת פרס, הילכך לאו כתורת חולין שנעשו על טהרת תרומה מיחייב למיכליה משום הנך תבלי תרומה דפתיכי ביה, דהא לית בהו כזית בכדי אכילת פרס אלא חולין גמורינן נינהו.
והקשו עליו בתוספות אי בחולין גרידא היכי קתני השלישי, והלא חולין גרידא לא שייך בהו שלישי. פירוש לפירושם אם שני לטומאה זה נגע למקפה של חולין בלבד ולא לתבלין של תרומה שבו אפילו תורת שלישי לא ירדה להן כלל, שאין שלישי בחולין גרידא ואינו פוסל את התבלין בנגיעה, ואי נגע בתבלין שבו מעיקרא כי סבירא לן דאית בהו בתבלין כזית בכדי אכילת פרס היכי מצי אכיל, [הא] תרומה טמאה אכיל.
ואפשר לי לתרץ קושיא זו דדלמא אתיא כרבי עקיבא דאמר בפסחים (יח, ב) דככר שני עושה שלישי בחולין ונגע מקפה זו בככר שני ונעשית שלישי ואינו פוסלין תבילין שבה. ומכל מקום מה שהקשה הוא זכרונו לברכה ללשון ראשון, אינו קשה, דפסול הגויה אפילו למאן דאמר דאורייתא אי אפשר לומר שיהא אסור לאכול ולפסול גוייתו, דהא כהן אינו מוזהר אפילו על נגיעת נבלה עצמה, והיאך יהא אסור לפסול גופו בטומאת גויה, אלא אסור לאכול תרומה וקדשים אחר שפסל גויתו קאמר, והיינו דקאמר התם מכאן לפסול הגויה מדאורייתא ולא קאמר מכאן שאסור לפסול את הגויה, ואי נמי ברגל דלאוי? דטומאת נבלות עצמן בהכי מתוקמי. ותדע לך דההוא קרא (אל) [דלא] תטמאו ונטמתם בישראל כתיבי (ויקרא מ, ד?) ולא הוזהרו ישראל מלטמאות בשרץ נבלה ואפילו בטומאת מת אלא ברגל וכדמוכח בפרק קמא דראש השנה (טז, ב). גם מה שהקשה מלישנא דהיכי ספינן ליה מידי דפסיל גופיה לא קשיא, דהכי קאמר היכי ספינן ליה מידי דפסיל גופיה והדר אכיל תבלי תרומה דאיכא בנזיד הדמע וקא עבר על ונטמאתם בם. ופריק הנח לנזיד הדמע וכו' ואין חיוב אוכל תרומה בפסול הגוף אלא באוכל כזית בכדי אכילת פרס, והר"ם במז"ל (הל' אבות הטומאה פי"א, הי"ח?) פירשה במקפה של תרומה שנתערבו בתוכה שום ושמן ותבלין של שלישי של חולין שנעשו על טהרת תרומה. [ו]הכי קאמר הנח לנזיד הדמע דבעינן כזית בכדי אכילת פרס וליכא, והילכך לא נפסל גופו ולא נטמאת המקפה שאין שלישי עושה רביעי בתרומה בנגיעה.
שאין לך דבר עושה רביעי בקדש אלא קדש מקודש בלבד. פירש רש"י ז"ל: קדש מקודש קדש גמור שקדש גופו, כגון בשר קרבן וחלות תודה שנשחט עליהן הזבח ומנחות שקדשו בכלי, אבל שלישי של חולין שנעשו על טהרת הקדש דקדושת פה לא, משום דשלישי דעביד רביעי בקדש מעלה דרבנן היא, דהא גבי שש מעלות האחרונות דחומר בקדש תני לה בחגיגה (כא, ב) דאמרינן התם דלית להו דררא דטומאה מדאורייתא. וכי תקינן רבנן בשלישי דקדש מקודש בלבד תקינו, אבל בקדושת פה לא תקינו, וכיון דלא עביד רביעי אף גברא לא פסיל, וקא סלקא דעתך כל שכן חולין שנעשו על טהרת תרומה, ומשום הכי פרכינן משלישי שני לקדש ואין שני לתרומה בחולין שנעשו על טהרת תרומה. ולפי פירושו של רש"י ז"ל רבי יצחק בר שמואל בר מרתא שפיר אית ליה חולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמו, כלומר שהקדושה נתפסת בהן אלא שאין עליהן מעלות הקדש להיות בהן רביעי ולא נעשות רביעי בנגיעה אפילו בקדש מקודש ולא לפסול גברא באכילה. ותנאי דקאמרי, היינו תנא דברייתא דהשלישי שבחולין מטמא משקה קדש ופוסל אוכלי קדש, ורבי אלעזר ברבי צדוק שאמר באידך ברייתא הרי הן כתרומה לטמא שנים ופוסל אחד. ורבי יצחק דאמר כרבי אלעזר ברבי צדוק.
ויש לעיין מה ראיה היה מביא רבי יצחק דלא מיפסיל גברא מדאין לך דבר שעושה רביעי אלא קדש מקודשת בלבד, והלא האוכל שלישי של חולין שנעשו על טהרת תרומה נפסל גופו מלאכול בתרומה, ואף על פי שאינו פוסל את התרומה בנגיעה, ועוד הקשו בתוס' אם אינו מטמא שלישי שבו (ו)אפילו בקדש וגברא נמי לא פסיל. מאי (ד)קאמר רבי אלעזר בר' צדוק מטמא שנים ופוסל אחד, מאי פסליתיה, דהא ודאי מדאינו מטמא קדש ולא פוסל כל שכן ודאי תרומה. ותירצו שנפסל מלהק[ד]יש למזבח.
ויש מפרשים דרבי יצחק כמאן דאמר חולין שנעשו על טהרת הקדש לאו כקדש, ולפיכך (האומר) [הוא אומר] האוכל שלישי שבו אין גופו נפסל דטהור גמור הוא ואפילו הוא עצמו אינו פוסל את הקדש בנגיעתו, ותנאי דקאמר, היינו תנא קמא דר' אלעזר בר' צדוק, ור' אלעזר בר' צדוק ורבי יצחק כתנא קמא. דרבי אלעזר ברבי צדוק דאמר חולין שנעשו על טהרת הקודש הרי הן כחולין.
ויש שואלים כאן רביעי בקדש היכי משכחת ליה, אי דאיטמי אוכל בשרץ אפילו שני לא משכחת ליה מדאורייתא, שאין אוכל מטמא אוכל כדאיתא בפסחים (יד, א) ואדם וכלים אין מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה. ואי איטמי אדם או כלים בשרץ ואחר כך נגע באוכלין שני משכחת לה שלישי וכל שכן רביעי לא משכחת להו, דכלי בשרץ הרי ראשון ואוכל בכלי הרי שני, אבל שלישי ורביעי ליכא, דאין אוכל מטמא אוכל, וכי תימא על ידי משקין כגון דנגעו משקין בכלי והדר נגעו אוכלין במשקין, הא נמי ליתא, דבשלמא למאן דאמר בפסחים (טז, א) טומאת משקין אפילו לטמא אחרים מדאורייתא שפיר משכחת לה אפילו רביעי, כגון דאיטמי בשרץ הרי ראשון ואוכלין בכלי הרי שני ומשקין באוכלין הרי שלישי ואוכלין במשקין הרי רביעי, אלא למאן דאמר דטומאת משקין לטמא אחרים לאו דאורייתא, רביעי היכי משכחת לה, ועוד למאן דאמר התם בפסחים (טו, א) דמשקין אפילו טומאת עצמן מדאורייתא אין להן אפילו שלישי לא משכחת להו, בשלמא למאן דאמר התם אוכל מטמא אוכל בתרומה וקדשים, אלא למאן דאמר בפסחים (יד, א) מקרא מלא דבר הכתוב לא שנא חולין ולא שנא תרומה וקדשים מאי איכא למימר. ולפי מה שכתב רש"י ז"ל כאן דשלישי ורביעי מעלות דרבנן נינהו בתרומה וקדשים, ומביא ראיה מדתני להו בחגיגה (כא, ב) בשש מעלות אחרונות דלית להו דררא דטומאה דאורייתא וכמו שכתבתי למעלה לא קשיא כלל, דהא ודאי מדאורייתא לא משכחת להו אלא דרבנן נינהו כתרומה וקדשים.
וצריך (לו) [לי] עיון דאם כן לר' יצחק בר' שמואל בר מרתא אף שני של חולין שנעשו על טהרת תרומה לא יעשה שלישי בתרומה, כי היכי דשלישי של חולין שנעשו על טהרת הקדש אינו עושה רביעי בקדש, וטעמא לפי מה שפירש רש"י ז"ל דכיון דבקדש מקודש עצמו אינה אלא מעלה רבנן בקודש מקודש בלבד תקנו ולא בחולין שנעשו על טהרת הקדש. ואם כן אף אנו נאמר דשלישי של תרומה מעלה דרבנן היא ולא תהא נוהגת אלא בתרומה גמורה ממש. ובתוספות פירשו דכל מאן דסברי ליה דאין טומאת משקין לטמא אחרים מדאורייתא סבירא ליה כמאן דאמר בפסחים (יד, ב) דאוכל מטמא אוכל בתרומה וקדשים, ורבינא דאית ליה התם מקרא מלא דבר הכתוב לא שנא חולין ולא שנא תרומה וקדשים, סבירא ליה דטומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא.
רבי שמעון דם המת אינו מכשיר. פירש רש"י ז"ל: דם בהמה שמתה מאליה. ואמרינן מאי לאו הא דם שחיטה מכשיר, ודחינן לא דם חללים מכשיר, כלומר דם בהמה שנהרגה, ואינו מחוור, חדא, דמה לי שחיטה בסימנין מה לי הריגה מה לי נחירה אם דרך נחירה קרוייה חלל אף דרך שחיטה קרויה חלל דמאי שנא, ועוד דאי בבהמה הוה ליה למימר דם המתה. ועוד דבהדיא תנינן לה במסכת מכשירין (פ"ו, מ"ו) באדם מת דתנן התם אלו מטמאין ומכשירין זובו ורוקו ושכבת זרעו של זב ומימי רגליו ורביעית דם המת ודם הנדה, רבי אלעזר אומר שכבת זרע אינה מכשרת, ר' אלעזר בן עזריה אומר דם הנדה אינו מכשיר, ר' שמעון אומר דם המת אינו מכשיר, ואם נפל על הדלעת גוררה והיא טהורה, אלמא באדם מיירי. ועוד דהדר קתני התם (מ"ז) דם שחיטה בבהמה בחיה ובעופות.
ואם תאמר אם כן היכי דייקינן הכא מינה מאי לאו דם שחיטה מכשיר, דמה ענין דם שחיטת בהמה לדם אדם, וכדדחינן נמי לא דם חללים מכשיר, כלומר דם אדם חלל וכדכתיב ודם חללים ישתה. יש לומר דהכי קאמר מדקאמר דם המת אינו מכשיר, שמע מינה דכל דם אחר ואפילו דם שחיטה דבהמה מכשיר, משום דדם חלל אדם מכשיר מדכתיב (במדבר כג, כד) ודם חללים ישתה, ודם שחיטה דבהמה מדכתיב (דברים יב, טז) על הארץ תשפכנו כמים, דאי דם שחיטה של בהמה לא מכשיר, והא דכתיב על הארץ תשפכנו כמים למשרי דם פסולי המוקדשין בהנאה, לישמעינן דם שחיטה ואנא ידענא דכל שכן דם אדם מת דדם חללים דוקא וכדמקשה ואזיל, כי משנינן לא דם חללים מכשיר, והא נמי דתניא דם מגפתו אינו מכשיר דם מגפתו של אדם קאמר, דאלו של בהמה אפילו רבנן מודו דאינו מכשיר דתנן התם (מ"ח) יטמא חלב בהמה שלא לרצון שדם מגפתו טהור, ועוד דאמרינן הכא דם מגפתו איצטריך סלקא דעתך אמינא מה לי קטליה כוליה מה לי קטליה פלגיה קא משמע לן, ואי בבהמה אפילו קטליה כולה נמי וכדאמרן, ואפילו לספרים דגרסינן דם מגפתה של אשה קאמר, וזו ששנינו לא אם טמא חלב האשה שלא לרצון שדם מגפתה טמא, ומייתי לה בשבת (קמג, ב), ההוא תנא סבר דאמרינן אדם מה לי קטליה כוליה מה לי קטליה פלגיה דבעיא הכשר, איכא למידק אי לא הוה כתיב אלא חד על כרחין לא הוה מוקמינן אלא בשרץ, דכולה פרשתא בשרץ כתיבה ולא במת. ויש לומר דהכי קאמר השתא דכתיב תרי קראי בשרץ על כרחין אם אין ענין לגופו תנהו ענין למת, וצריכי תרי קראי לאשמועינן מת ושרץ, דאילו כתיב טומאת מת בהדיא לא הוה שמעינן מיניה שרץ, ואי אשמעינן שרץ ולא מת לא שמעינן מינה טומאת מת.
ושתיק ליה הלל לשמאי. איכא למידק ומאי קא מייתי מהא דבוצר לגת, דהא התם טעמא משום גזרה שמא יבצרנו בקופות מזופפות כדאמרינן בשבת (יז, א), ואי אפשר נמי לומר דר' שמעון סבר דאוכל הבא במים דוקא קאמרי, אבל יין ושאר משקין לא מכשרי, דאם איתא לותביה ממתניתין (מכשירין פ"ו, מ"ד) דתנן ואלו משקין המכשירין וקא חשיב יין ושאר משקין, אלא על כרחין אית ליה נמי לר' שמעון דכל דבר שהוא נקרא משקה מכשיר כמים דכל משקה אשר ישתה כתיב (ויקרא יא, לד), ויש לומר משום דהתם לאו משקה גמור הוא, דהא קא אזיל לאיבוד קא פריך, והכי קאמר התם מיהא דבוצר בקופות שאינן מזופפות לאו משקה הוא, ואפילו הכי אמר דמכשיר משום גזירת קופות מזופפות ומונין בו ראשון ושני והא הוכשרו קאמר, וכל ששנינו הוכשרו למנות בו ראשון ושני קאמר, והכא נמי כיון דחבת הקדש מכשרתן אף על פי שאין כאן הכשר משקה מונין בו ראשון ושני.
ודילמא היינו טרפה היינו מסוכנת. פירש רש"י ז"ל דטרפה לאו מחוסרת אלא בין מיחסרא בין לא מחסרא משעה שאינה ראויה לחיות קרויה טריפה, דמאי טרפה שנטרפה בריאותיה ומסוכנת ומפני שהיא קרובה למות, ואקשי אם כן נבלה דכת(י)ב רחמנא למה לי. דאי לעבור עליה בעשה דחיה אכול שאינה חיה לא תיכול ובלא תעשה דנבלה כדאמרינן לעיל, תו לא איצטריך דהשתא מחיים כי הויא מסוכנת הויא טרפה וקא עבר עליה בלאו ועשה לאחר מיתה מיבעיא, איסורא להיכן אזל, ודלמא היינו טרפה היינו מסוכנת, כלומר אפילו בנבלה שמתה לאחר שנסתכנה מצית מוקמת לה ולעבור עליה בב' לאוין ועשה, אלא מהכא (ויקרא ז, כד) וחלב נבלה וחלב טרפה וכו', ואי סלקא דעתך היינו טריפה היינו מסוכנת ומשום שהיא קרובה למות אתי טרפה וחאיל אאיסור חלב, לכתוב חלב טרפה אכול לא תאכלוהו ואנא ידענא דכל שכן חלב נבלה, דהשתא טרפה דמחיים שעדיין לא מתה מפני שהיא קרובה למות וחאיל איסורה אאיסור חלב נבלה ממש שנסתכנה ומתה לא כל שכן, וליכא למימר דצריכי כדמצרכי להו בזבחים (ע, א) דאי כתב רחמנא נבלה משום דמטמיא, ואי אשמועינן טרפה משום דאסורה מחיים דהשתא הא אמרינן דהיינו נבלה היינו מסוכנת ונבלה נמי מחיים היא, אלא מדכתב רחמנא נבלה מכלל דטרפה לאו היינו מסוכנת, דמסוכנת משרא שריא, ומאי טרפה מחוסרת, וכיון שכן איצטריך חלב נבלה וחלב טרפה דלא אתי חד מחבריה, דאיסור טרפה לאו משום מיתה, אלא משום חסרון וכדמצרכינן להו התם בזבחים, דאי כתב רחמנא טרפה משום דחסרה אסורה ואפילו מחיים, ואי כתב נבלה משום דמיטמא, ודלמא לעולם אימא לך היינו טרפה היינו מסוכנת, ונבלה הבאה מכח מסוכנת ודאי לא איצטריך קרא למיכתב, דמטרפה אתינן כדקאמר, אלא נבלה דהכא לאו דאתיא מכח מסוכנת אלא דעשאה גסטרא, וההיא לא אתיא מטרפה, דאיכא למימר כדמצרכינן לה בזבחים כנ"ל שטתו של רש"י ז"ל.
[ו]בשם ר"ת ז"ל פירשו ומה מחיים אתי איסור טרפה וחאיל אאיסור חלב ואף על פי שאינה מטמאה נבלה דלאחר מיתה כלומר דמטמאה לכל שכן, ואין להשיב על זה כמו שהשיבו שם בזבחים דאי כתב רחמנא טריפה משום דאסורה מחיים אבל נבילה דלא אסורה בחיים לא, שהרי נבילה אסורה מחיים כשהיתה מסוכנת הואיל ואתה אומר בטריפה היינו מסוכנת היינו נבילה ואף על פי שניתוסף בה איסור לאו מכל מקום מצינו נבילה מחיים.
שלא אכלתי בשר כוס כוס מעולם. אלמא שריא כ' (הרמב"ם) [הרמב"ן] ז"ל בשם הגאונים ז"ל שלא הותרה אלא בשל ישראל ומשום הפסד ממונו, הא בשל טבח נכרי אסור, וכתב הוא ז"ל דגם זו מדת חסידות.
שלא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה. והא דלא כמאן דאמר לקמן (קלב, ב) האוכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה כאוכל טבלים, דלדידיה מאי רבותא דיחזקאל דאורייתא היא.
רבי אליעזר ברבי יוסי אומר משמו אפילו הטילה רעי וכשכשה בזנבה אין זה פרכוס. והא דר' אליעזר ברבי יוסי פליגא אמתניתין דקתני עד שתכשכש בזבנו, ומתניתין ר' מאיר היא, וקיימא לן כסתם מתניתין דכשכוש זנב פירכוס הוא, ומתניתין דלקמן (ע"ב) דסמיך רבא עלה הכין תניא ועוף אפילו לא רפרף אלא בעינו ולא כשכש אלא בזנבו הרי זה פירכוס, ועוף דנקט לאו דוקא, אלא לרבותא נקטינן דהייתי סבור דכשכוש זנב בעוף דבר קל הוא ולא הוי פרכוס, קא משמע לן, וכ"כ בבהמה, וכ"כ הרמב"ן ז"ל.
ואמר שמואל כותלי בית השחיטה שנינו. ואיכא למידק למאי איצטריך הכא להא דשמואל, דבלאו דשמואל מוכיח מינה שפיר דפרכוס שאמרו אפילו בתחלת שחיטה, דאי בסוף שחיטה לחוש דלמא כי זנקת בכותלי הבית בתחלת שחיטה זינקה. ויש לומר דאין הכי נמי, אלא דאגב אורחיה קא מפרש למתניתין ואזיל. ואי נמי יש לומר דאיצטריך דאי כותלי הבית איכא למיקם אמילתא וכגון דשחיט באמצע הבית ובסוף שחיטה מתקרב אצל הכותלים.
רבה אמר פירכוס שאמרו בסוף שחיטה. ואם תאמר אם כן תיקשי לן עד שתפרכס, דמשמע דפירכוס עדיף מזינוק, וזינוק הא אמרינן במתניתין דאפילו בתחלת שחיטה וכדדייקינן לעיל בסמוך. יש לומר דרבה לית ליה דשמואל אלא כותלי הבית שנינו, ובשוחט באמצע הבית ונתקרב אצל הכותלים בסוף שחיטה, דזינוק זה על כרחין בסוף שחיטה היה, וכמו שכתבנו למעלה.
מאי קא משמע לן כולהו תננהי. פירוש מאי קא משמע לן רבא דאמר הילכתא כי הא מתניתא, דפשיטא דכולהו תננהו במתני', ופריק משום עוף דתני בברייתא ולא תנן במתניתין איצטריך, אבל לא אקשינן מאי קא משמע לן תנא, דהא כולהו מתניתא תנו מאי דתנא במתני'.
אי שמעינן דחשיב אין אי לא לא סתם מחשבת נכרי לעבודה זרה לא אמרינן. ושחיטתו כשרה דקתני, לאו למימרא דדוקא דיעבד אבל לכתחלה לא, דהא אמרינן סתם מחשבת נכרי לעבודה זרה לא אמרינן, אלא מדקתני ר' אליעזר פוסל דלדידיה פסולה אפילו בדיעבד ואסורה בהנאה, תנא איהו כשירה. ואי נמי דאפילו לתנא קמא לכתחלה לא, דחיישינן שמא יחשב לעבודה זרה. וללישנא בתרא דאמרינן דאפילו שמעיניה דחשיב זה מחשב וזה עובד, לא אמרינן אפילו הכי לכתחלה לא, שמא יבא לאכול משוחט ממש לעבודה זרה.
איכא דאמרי דשמעיניה דחשיב וכו'. לאו למימרא דר' אליעזר דוקא כדשמעיניה דחשיב הוא דפוסל הא לא שמעיניה לא, דהא בהדיא קתני במתניתין ר' אליעזר פוסל שסתם מחשבת נכרי לעבודה זרה, אלא משום תנא קמא נקט לה, כלומר דאפילו בדשמעיניה דחשיב פליג תנא קמא ומכשר.
ואתא ר' יוסי למימר אפילו בפנים זה מחשב וזה עובד לא אמרינן. ואם תאמר ואם איתא דתנא קמא ורבי אליעזר אית להו שהבעלים מפגלין, מאי קא מייתי להו ר' יוסי ראיה מפנים.יש לומר דר' יוסי מיפלג הוא דפליג עלייהו אפילו בהא, וטעמא דנפשיה קאמר, כלומר אפילו במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשין על ידי העובד אני נחלק עליכם לומר שאין זה מחשב וזה עובד בחולין, לא כל שכן דפליגנא עלייכו, ויש לנו כיוצא בה לקמן בפרק המקשה (סט, ב) גמ' חותך מן העובר שבמעיה אמר ר' יוסי והלא האומר רגלה של זו עולה. ואמרינן ר"י למאן קא מהדר, אילימא לר' מאיר ור' יהודה מי אית להו האי סברא ופרקינן דילמא רבי יוסי טעמא דנפשיה קאמר, והרבה יש בתלמוד כיוצא באלו.
השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעבודה זרה ולהקטיר חלבה לעבודה זרה ר' יוחנן אמר אסורה. כלומר בהנאה וכדתניא? לקמן (לט, א) השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעבודה זרה (הרי אלו זבחי מתים) ורבי שמעון בן לקיש אמר מותרת, ורבי יוחנן אמר אסורה דגמרינן חוץ מבפנים. וריש לקיש אמר מותרת לא גמרינן חוץ מפנים. ואם תאמר תיפוק ליה דשחיטת מומר היא. יש לומר דלא לזרוק הוא דמה קאמר, אלא ששחט לנכרי ועל דעת שיזרוק הנכרי דמה לעבודה זרה ושיקטיר הנכרי חלבה לעבודה זרה, ולא דמי (לנכרי) [לדיכרי] דטייעי דלקמן (ע"ב), דהתם אין הישראלים מחשבינן בשחיטה שיזרוק הנכרי הדם לעבודה זרה, אבל הכא בישראל השוחט מחשב כן.
כך ברש"י ז"ל וכן היא בספרים בשלמא פנים לר' שמעון בן לקיש לא קשיא הא מקמי דשמעיה מר' יוחנן הא לבתר דשמעיה מר' יוחנן. ואם תאמר אמאי לא מוקי ליה לר' שמעון בן לקיש במחשבת פיגול, יש לומר דמדקתני פוסלת ולא קתני מפוגלת. ואם תאמר לוקמא במחשבה פסול והיינו לאכול חוץ למקומו דפסול ואין בו כרת ופסול לכולי עלמא, ותירץ ר"ת ז"ל משום דמשמע ליה דלא איירי תנא אלא בפסול (דשנות) [דשינוי] קדש, דהשתא הוי פסול שיכולן להיות בחוץ דמשנה השחיטה מלשם חולין לשם עבודה זרה, דאילו איירי ר' יוסי בפסול דחוץ ממקומו או דפסול (הזעצער: אולי בפסול) מחוץ לזמנו בכי הא ליתא בחולין כלל, ולא משכחת לה לעולם בחוץ אלא בשינוי שחיטה, ומסתמא בכי האי גוונא [מיירי] רבי יוסי (בפוסל) [בפסול] פנים, דהיינו שנוי קדש. ומכל מקום קשיא היכי אמר בהדיא לריש קיש לא קשיא הא מקמי דשמעה הא בתר דשמעה, ועוד דאם כן כל היכא דמקשינן לריש לקיש נימא הכי, ורבינו חננאל ז"ל (גרסי') [גרס בשלמא פנים לריש לקיש לא קשיא ד]מוקי לה במחשבת פיגול, ואף על גב דקתני פסולה לאו דוקא, אלא משום דקא בעי למיתני מקום שאין מחשבה פוסלת בחולין ולומר שאפילו מפסל לא פסלה תנא נמי פוסלת במוקדשין, ועוד שהרבה מקומות (אומרת) [אמרינן] פסול במקום פיגול, דתנן (בפסחים) [זבחים] (כח, א) השוחט את העולה חוץ למקומו פסול. אלמא קרי לפיגול דחוץ למקומו פסול. וכן בהרבה מקומות בפרק שני דזבחים (שם) וזה עיקר.
הכי קאמר ומה במקום שמשחבה פוסלת במוקדשין ד' עבודות. פירש רש"י ז"ל: שהמוקדשין נפסלין במחשב בהן בשעה אחת מד' עבודות דהיינו שחיטה זריקה קבלה והולכה, באיזו מהן שחשב על מנת לאכול חוץ למקומו או לחוץ הזבח פסול, אבל בחולין אינו נפסל אלא בשחשב מחשבת עבודה זרה בשעת [עשיית] אחד משתי עבודות דהיינו שחיטה וזריקה, דהני תרתי כתיבה, דכתיב (שמות כב, יט) זובח לאלהים חרם וכתיב (תהלים טז, ד) בל אסיך נסכיהם מדם, והקטרה אף על גב דכתיבא, שניא, שאפילו במוקדשין אינה פוסלת, שאם חשב בשעת ההקטרה לאכול חוץ למקומו או חוץ לזמנו לא פסל הזבח. ומדברי רבינו ז"ל נלמוד שאם לאחר שחיטה חשב לזרוק דמה לעבודה זרה פסל את הבשר.
ואינו מחוור דהא תניא בסמוך (ע"ב) שחטה ואחר כך חשב עליה זה היה מעשה בקיסרי ולא נהגו בה לא איסור ולא היתר, ואוקימנא בהוכיח סופו על תחילתו, אי אמרינן הוכיח סופו שחשב לאחר שחיטה לזרוק דמה לעבודה זרה וזרק על תחילתו שכך היה מחשבתו גם בתחלה בשעת שחיטה, דאלמא דוקא משום הוכיח, הא לאו הכי לא פסול, והדין נותן דבשלמא קדשים כיון דלא מיתכשרי אלא בזריקת דמים ובד' עבודות הדין נותן שאף בהן תפסול המחשבה את הזבח, אבל בחולין שאין הכל תלוי אלא בשחיטה. כיון דנשחטו הותרו והיאך חוזרין ונאסרין.
ועוד קשה לפירושו של רבינו ז"ל אמאי לא מני בחולין שלש עבודות, דהא איכא הקטרה, ואי משום טעמא דקאמר משום דאף בקדשים לא פסלה, הא לא מיחוור, דאטו שתי עבודות גופייהו בחולין מידי הוא טעמא אלא משום דכתבין (הקטרת) [הקטרה] נמי מיכתב כתיבה, אלא הכי פירושא המחשבה פוסלת במוקדשין בד' עבודות מעבודה לעבודה כגון במחשב בשעת שחיטה לקבל ולהוליך ולזרוק ולהקטיר חוץ למקומו או חוץ לזמנו פגול ופסול, ואין הכל הולך אלא אחר השוחט מקום שאין המחשבה פוסלת כלל אלא בב' עבודות מעבודה לעבודה כגון שמחשב בשעת שחיטה לזרוק ולהקטיר לעבודה זרה.
אילימא רבן שמעון בן גמליאל דגיטין. ואם תאמר אם כן אמאי לא אמרו בו איסור, דהא ליכא מאן דפליג בההיא אדרבן שמעון בן גמליאל. יש לומר משום כבוד עצמן דלא סבירא ליה לדמויה אההיא דהתם, דשאני הכא דישראל מיבדל בדיל מעבודה זרה, ואף על גב דשמעיניה השתא דחשיב הוכיח סופו על תחלתו לא אמרינן דדלמא יצר הוא דאלבשיה השתא, אי נמי איכא למימר דהוא הדין דהוה מצי לאקשויי אי הכי אמאי לא אמרו בו איסורא, אלא כיון דלא קאי לא חש לאקשויי.
חזינן אי גברא אלימא הוא דלא מצי מדחי ליה אסור ואי לא אמר ליה רישיה להר?. פירש רש"י ז"ל: אף על גב דמעות בנכרי קונות אי לאו גברא אלימא הוא דמצי מדחי ליה שרי, דאינו נעשה שלוחו, דאמר ליה לעוותי לא שלחתיך. והרמב"ן ז"ל הקשה עליו דכיון שהוא קונה ממילא איתסר, דהא על כרחך שותפא הוא ואוסר, ופירוש הוא ז"ל דאי לאו גברא אלימא [ד]לא מצי מדחי ליה לא סמכא דעתיה, ואף הוא אינו מחשב דמימר אמר דילמא דחי לי ישראל מינה.
ועדיין אינו מיושב בעיני, דלא הוה ליה למימר ואי לא אמר ליה רישיה להר אלא הכין הוה ליה למימר ואי לא שרי דאמר אמר ליה רישך להר, ומסתברא לי דהא אתיא כאמימר דאמר בשילהי עבודה זרה (עא, א) דמעות בנכרי אינן קונות, וקיימא לן כותיה. והלכך אי לאו גברא אלמא? הוא לא קנה ואינו שותף בה דאמר ליה רישיה להר. מיהו בגברא אלמא?, דעל כרחך שקיל, הוה ליה כאילו נעשה שותף בה ואסור, ומדרבנן קאמר, וכאותה שאמרו בפסחים (ה, ב) בעירו חמירא דבני חילא דאילו מיתבד או מיגנב ברשותייכו קאי הוה ליה כדדיכו. ובהא מיתרצא לי נמי אחריתי דאי לא אפילו בגברא אלמא אמאי אסור, והא קיימא לן (ב"מ מח, א) דמשיכה בנכרי קונה ולא מעות, ואף הרמב"ם ז"ל נשמר מזה ואמר דרב אשי לטעמיה דאמר בעבודה זרה (שם), דמעות בנכרי קונות ולא קיימא לן כותיה, ואין צורך.
פסולה אין זבחי מתים לא. ואם תאמר דילמא אף זבחי מתים קאמר, דהא אשכחן פסול דהוי זבחי מתים, וכדקתני במתניתין (לח, ב) רבי אליעזר פוסל דעל כרחך זבחי מתים היא לרבי אליעזר כדמסיק סתם מחשבת נכרי לעבודה זרה. ויש לומר דפסול על כרחך לא משמע זבחי מתים, והתם איידי דתנא תנא קמא כשר תנא איהו נמי פסולה, ולאשמועינן דזבחי מתים נמי הויא הוא תנא שסתם מחשבת נכרי לעבודה זרה.
הא דאמר להר הא דאמר לגדא דהר. פירש רש"י ז"ל דהיכא דאמר להר משרא שריא, דהא הר אינו נעשה עבודה זרה, וכדאמרינן בעבודה זרה (מח, ב) אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם, וכל שהוא אינו נעשה עבודה זרה אף השוחט לשמו אינו שוחט לעבודה זרה, אלא מיהו אסורה באכילה דמחזי כאוכל תקרובת עבודה זרה. ואינו מחוור דהא אמרינן בעבודה זרה (מו, א) נכרים העובדים את ההרים הן מותרין ועובדיהן בסייף, ובסנהדרין (סא, א) אמרינן מידי דהוה אמשתחוה להר דהר מותר ועובדו בסייף, אלמא הר נעשה עבודה זרה, ואף על גב שהוא עבודה זרה אינו נאסר, ואף נויין שלו נאסרין כמו עבודה זרה, דכתיב (דברים ז, כה) לא תחמוד כסף וזהב עליהם. ואוקימנא בפרק הצלמים (מח, א) בצפוי דהר, ומיהו בתוספתא אמרו דצפוי דהר דוקא בשעובדין הר וצפויו.
ואם תאמר אם כן [1]דמאן דשרי התם, יש לומר דכיון דצפוי ומחובר עמו והשתחוה לשניהם כאחד בטל הוא לגביה דהר עיקר, ועיקר כונתו להר היא, ומאן דאוסר סבר דכיון שהצפוי תלוש נאסר משום עיקר עבודה זרה הא משום נויין לא. ואינו מחוור דהא משמע בתמורה (כח, ב) דצפוי בעלי חיים אסורין אף להדיוט, ואף על גב דהן עצמן מותרין, דאמרינן התם ומה אתנן ומחיר דצפוייה מותרין הן אסורין נעבד שצפוייה אסור אינו דין שהוא אסור. והתם על כרחך בשאין הצפוי נעבד דומיא דאתנן, ואסור אף להדיוט קאמר, דהא מייתי לה התם מקרא דלא תחמוד כסף וזהב עליהם, והרמב"ם ז"ל פירש (הל' שחיטה פ"ב הי"ד) שלא נתכוון לעבדו אלא לשם רפואה בעלמא, ולפי פירושו אף לגדא במתכוין נמי לרפואה, ואפילו כן הרי הן זבחי מתים ומדרבנן דמיחלפא בתקרובת גמור. ולשם הר כיון דהר עצמו אינו נאסר אף במתכוין לעובדו, וכאן לא נתכוין לעובדו לא מיחלף ליה בתקרובת גמור.
- ^ נראה שחסר כאן "מאי טעמיה"