פתיחת התפריט הראשי

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | ריטב"א | רשב"א | רמב"ן
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף קיח עמוד אעריכה

הא דאמרינן תנור וכירים יותץ וגו' לרבות את הידות:    איכא דקשיא לי' ומי עדיף יד מגבו של חרס. ותירצו בתוס' דגזרת הכתוב היא, והרמב"ן ז"ל תירץ דהכא ביד חלולה כגון שנטמא מאוירו, וכשנטמא היד נטמא הכלי, אי נמי ביד של עץ או של אבן ומחוברת בו באוירו, וזו היא ששנינו (כלים פ"ה, מ"ב) האבן היוצאת מן התנור טפח. ולא הבנתי תירוצו דמ"מ כיון שאין יד האבן והעץ חלולין היאך הם בעצמן מקבלין טומאה. ותירוץ התוס' נראה ביותר.

דף קיח עמוד בעריכה

יש יד לטומאה ואין יד להכשר:    ודוקא יד הא שומר יש אפילו להכשיר לכולי עלמא, דהא כתיב (ויקרא ??, לח) כי יתן מים על זרע כדרך שבני אדם זורעין חטין בקליפיהן עדשים בקליפיהן, ותדע דאי לא לישמעינן שומר וכ"ש יד.

וכשם שאין מקבלין טומאה אלא לכשיתלשו כך אין נכשרין אלא לכשיתלשו:    פרש"י ז"ל דאין מקבלין טומאה אלא לכשיתלשו כדאמרינן בספרי שאם אין אתה אומר כן טומאת הכל, כלומר שאין לך זרעים שלא מתו שרצים ונגעו בהן בעודן מחוברין. וזה תימה וא"כ למה תלה הכשר בטומאה לענין זה, אדרבה כ"ש בהכשר, שאם אין אתה אומר כן טומאת הכל שאין לך זרעים שלא ירדו עליהם גשמים בעודן מחוברין, מה שאין כן בטומאה שיש כמה זרעים שמעולם לא נגע בהן שרץ. ותירצו בתוס' מתוך הדחק שאפשר שאפילו היו נכשרין במחובר יכול [להיות] שלא הוכשרו מעולם כגון שהיה יוצא לדרך ולא ניחא ליה בגשמים. והרמב"ן ז"ל כתב דהא דקתני כשם שאין מקבלין טומאה לאו למיתלי הכשר בטומאה אלא משום שיטפא דרישא דקתני כשם שיש יד לטומאה כך יש יד להכשר נקט ליה האי לישנא ולהשוות טומאה והכשר, וזה יותר נכון.

יש יד לפחות מכזית:    וא"ת ומאי נפקא מינה דהא אפילו נגע באוכל בעצמו אינו מקבל טומאה, ואילו היינו אומרין דכל שהוא מקבל טומאה ולא אמרו כביצה [אלא] לטמא אחרים, כדרכו של רש"י ז"ל בהרבה מקומות, הוה ניחא דנפקא מינה להכניס אלא שהתא שמע שאמרו לקמן (קיט, א) בסמוך מההוא דר' אלעזר בן עזריה שמטהר בפול ומטמא בעדשים קשה על זה, וכן מוכיח בהרבה מקומות דכביצה אוכלין שאמרו בין לטמא בין ליטמא, וא"כ מ"נ מינה הכא, כבר פי' רש"י ז"ל דהכא בחצי פול או בחצי זית בשר והוא עם כביצה אוכלין ונגע טומאה ביד של פחות מכזית זה, לרב דאמר אין יד לפחות מכזית הואיל ואין עיקרו כזית ביחד אינו חשוב יד והכל טהור, ולר"י חשוב יד והכל טמא, ואינו מחוור דה"ד אי מחובר לכביצה ה"ז יד לכביצה, ואם אינו מחובר אפילו נגע הטומאה בחצי זית בעצמו אין השאר טמא, והאי באפי' נפשי' קאי, וכדאמרינן בפרק קמא דמכלתין (כד, ב) התורה העידה על כלי חרס אפילו מלא חרדל, אלמא אי לאו משום אוירו של כלי חרס אילו נגע שרץ בגרגיר אחד לא נטמא הכל אע"פ שהכל מקובץ יחד ונוגע זה בזה ובתוך כלי אחד, אלמא האי באפיה נפשיה קאי והאי באפי נפשיה קאי. ובמסכת חגיגה (כ, ב) תנן הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש אבל לא לחולין ולתרומה, ובעי' עלה בפרק הקומץ (כד, א) בדנגעי אהדדי או בדלא נגעי, ואי סלקא דעתך נוגע במחובר מאי קא מיבעיא ליה, פשיטא בדלא נגעי, דאי בדנגעי אפילו לחולין ולתרומה, ואפילו שלא מחמת צירוף כלי, ויש מתרצים דלעולם נפקא מינה להכניס, ואע"ג דמדאורייתא אפילו ליטמא בעינן כביצה, מדרבנן מיהא מיטמא בכל שהוא. ובתוס' פירשו שפחות מכזית זה מחובר עם כביצה אוכלין, אבל אינו מחובר בו כל כך שאם היה מגביהו היה ניתק שאר האוכל מאותו פחות מכזית, לפיכך לא חשוב יד לכל הביצה אלא לאותו פחות מכזית.

הא דאמר רבי יוחנן יש יד לפחות מכזית:    פירש רש"י ז"ל דוקא פחות מכזית, והוא שיהא בו כפול, הא פחות מכפול מודה דאין לו יד דאי לא ליעריב וליתני יש יד ויש שומר לפחות מכפול, (והרמב"ם) [והרמב"ן] ז"ל פי' דה"ה לפחות מכפול, אלא איידי דקאמר רב יש יד לפחות מכזית ואין שומר לפחות מכפול אמר איהו יש יד לפחות מכזית, וקא יהיב טעמא דטעמיה דרב משום דאין יד אלא לשיעור טומאה דהיינו כזית, ואין שומר אלא לשיעור זרעים גדולים, דהיינו פול דכתיב (ויקרא יא, לז) על כל זרע זרוע דגמר מבריה גדולה. ורבי יוחנן ל"ל הני טעמיה, וכיון דאפיקתיה מכזית אוקמינן אכל שהו, דהא מ"מ כאן וכאן לפחות מכשיעור הוא. ואין טעמו מחוור בעיני, דאם כן אמאי נקט רב לגבי טומאה שיעורא מציעאה דהיינו כזית, ולא נקט שיעורא רבה דהיינו כביצה או שיעורא זוטא כעדשה, ומאי שנא דנקט בשומר שיעורא רבה, אדרבה הוה ליה למנקט כאן וכאן שיעורא זוטא, דהא אשכחן יד ושומר לפחות מכאן, ועוד שהסוגיא מתפרשת יותר כהוגן לפי פירוש רש"י ז"ל.

והאהיל הבית עליהן הבית טמא:    איכא למידק יד או שומר למת מנלן, וכי תימא דאתי מהנך, אכתי לטמא באהל אגב יד, ושומר מנלן לימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון וכדאמרינן לעיל (ע"א) גבי נבילה. ונראה לי דכיון דגלי קרא דידות בין להכניס בין להוציא בטומאת העיקר בין לטומאה קלה בין לטומאה חמורה, אף למת כן, וגלוי מילתא בעלמא הוא לגבי הא, ולא דמי לההיא דלעיל דנבילה, דהתם אכתי לא אשכחן שיהא היד כעיקר אלא לטומאה קלה, והילכך (הוה איכא) [הוא דאיכא] למימר דנבילה הלמדה מהם דיה שתהא כנדון, אבל השתא דגלי קרא בידות להיותן כעיקר בין לקולא בין לחומרא אף למת כן כנ"ל.

דף קיט עמוד בעריכה

מאי לאו משום יד:    ואע"ג דקתני בשערה שכנגדו, לאו דוקא, ומשום דאין שומר על גבי שומר (כד)דחיק ומוקי לה בהכין ואמר דשכנגדו לאו דוקא, וריש לקיש סבר דשכנגדו דוקא, ומשום הכי מוקי לה בשומר.

אלא מעתה תפילין היכי כתבי:    לרבותא נקט תפילין, דכל שכן ספר תורה ומזוזה שנכתבין במקום (בשר) [שער] היכי כתבינן כנגדו הוא ומחלחל, וא"ת ולרב אחא בר יעקב ספר תורה ומזוזה מיהא דבמקום שער היכי כתבינן, וי"ל דהוה סלקא דעתיה דאפי' במקום שער לא מינקב אלא משהו וכשגוררו הלכו להם גומות של שער.

דף קכ עמוד אעריכה

מה לחלב שכן לא היתה לו שעת הכושר:    וא"ת והלא חלב דשליל לרבי יהודה מותר, א"כ שעת הכושר היתה לו. י"ל לרבי יהודה לא מיקרי חלב עד שעת לידה, א"נ עד שעת יציאתו לאויר העולם, דחדשים ולידה גרמי ליה, וא"נ חדשים ואוירא, ומשעה שחל עליו שם חלב לא היתה לו שעת הכושר, והוא הטעם לנבילה דמשעה שחל עליה שם נבילה לא היתה לו שעת הכושר, ותירוצים אחרים נאמרו בו, וזה עיקר.

דף קכ עמוד בעריכה

מה לשרצים שכן איסורן:    פרש"י ז"ל כדאמר במעילה (טז, ב) בפ' קדשי מזבח והבדלתם בין הבהמה הטמאה לטהורה וכו' פתח הכתוב באכילה וסיים בטומאה לומר לך מה טומאה בכעדשה אף אכילה בכעדשה, ודוקא בשרצים טמאים דה"נ בשרצים טמאים אמרינן, אבל בשרצים טהורים אין בכעדשה אלא בכזית כשאר האיסורין, וכדאמר ר' יוחנן התם דאין לוקין עליהם אלא בכזית, ובכריתות (ד, ב) נמי אמרינן דם ובשר מצטרפין לכזית בטהורין, איכא למימר דהתם בשלמים ומשום בריה, ודאמרינן נמי ביבמות (קיד, א) פרק חרש לא תאכלום קרי ביה לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים, וצריכא, דאי אשמעינן שרצים שכן איסורן במשהו, ההיא נמי בשלמים, ומשום ברי'.

מה לשרצים וכו':    איכא למידק ליכתוב רחמנא שרצים וחלב וחמץ ותיתי נבלה מינייהו, ונימא תיתי משרצים מה לשרצים שכן בכעדשה חמץ יוכיח מה לחמץ שכן ענוש כרת שרצים יוכיחו. ומיהו חמץ לא אתי מינייהו, דאיכא למפרך מה להנך שלא הותרו מכללן, אבל נבלה תיתי במה הצד, ותי' בתוס' דאי"ל דלמא ה"א ה"מ לענין אכילה אבל לענין טומאה כגון נבלת העוף דבית הבליעה לא, אע"ג דאפק' רחמנא בלשון אכילה דכתיב (ויקרא כב, ח) נבילה וטריפה לא יאכל, [ו]הא דאמרינן לעיל ליכתוב רחמנא בשרצים וליתו הנך מינייהו לאו כולהו קאמר דהא חמץ וחלב א"א כדאמרן אלא נבלה קאמרינן, ואפ"ה דחי' דלא.

הא דתניא הטבל החדש ומשקין היוצאין מהן כמותן מנ"ל:    קשיא הא ל"ל קרא בכל הני, דלעיל לא אצטריך לן אלא משום דכתיבא בהו אכילה, אבל בהני דלא כתיבא בהו אכילה קרא ל"ל לרבות את השותה. ועוד קשיא לן אכולה שמעתין ל"ל קרא כלל בחד מינייהו דהא שתיה בכלל אכילה היא, וכדדרשינן (שבועות כב, ב) מדכתיב ונתת הכסף בבקר ובצאן ביין ובשכר ואכלתא, ואמרינן נמי בנדה (לב, א) בריש פרק בנות כותים והנפש לרבות את הסך ואת השותה, ואקשינן שתיה בכלל אכילה היא, ופרקינן אלא אימא לרבות את הסך כשותה. וביומא (עו, ב) פרק בתרא שתיה בכלל אכילה ומדכתיב (דברים יד, כו) ואכלת שם מעשר דגנך תירושך ויצהרך, וי"ל דהתם דוקא בדברים שדרכן לשתותן, אבל הכא בדברים שדרכן באכילה ולא בשתיה, ודם דאמרינן (מנחות כא, א) הקפה את הדם ואכלו, היינו טעמא נמי משום דרכו לאכול דרך שתי', וזה שהקפו אותו ואכלו אי לאו דאחשביה הא לא"ה ה"א דוקא בשאכלו כברייתו דהיינו מחוי, הא בשהקפהו וגמעו פטור, שלא חייבה תורה אלא כדרך ברייתן.

וא"ת א"כ מאי קאמר גבי בכורים הביא זיתים וענבים והוציא מהן משקין מנין ת"ל תביא, דהא זיתים וענבים דרכן בשתיה ורבויא ל"ל, י"ל דלאו דוקא זיתים וענבים אלא דמינה לכל שאר פירות דבכורים, וכי אצטריך קרא לשאר פירות אצטריך.

וקשיא לי דתינח לר' אליעזר דאית ליה דון מינה ומינה, אבל לר' יהושע דאית ליה דון מינה ואוקי באתרא, הא אפי' בבכורים לא הוה משקין היוצאין מהן כמותן אלא זיתים וענבים בלבד כדאמרינן בסמוך הא דתנן אין מביאין בכורים משקה אלא היוצאין מן הזיתים ומן הענבים מני ר' יהושע היא, וההיא אפילו בשהביא פירות ואח"כ דרכן, וכדפירש רבי' שלמה ז"ל. וי"ל דמ"מ בכורים גופייהו אצטריך קרא אפילו בזיתים וענבים משום דכתיב מיעוטא פרי, והיינו נמי דר' יהושע לא מוקי ריבויא דתביא בכל הפירות שנוהג בהן בכורים משום דכתיב בהו מיעוטא פרי, והלכך אי לאו דאהדריה קרא משום דאיתקן לתרומה ה"א אפילו תירוש ויצהר נמי לא. וערלה נמי פרי כתיב בה, והלכך אצטריך לרבויא מהיקישא דבכורים.

דף קכא עמוד בעריכה

ומי אמר חזקיה הכי וכו':    פירש רש"י ז"ל דאלמא לית ליה לחזקיה מתניתין דאין טומאת נבלות במפרכסת והא אתמר וכו', ואיכא למידק א"כ ליקשי ליה ממתני'. ותי' בתוס' דה"ה דה"ל לאקשויי עליה ממתני', אלא דנ"ל טפי לאקשויי מדידיה לדידיה.

דף קכב עמוד אעריכה

שמא יעשה עורות אביו ואמו שטוחין:    אביו ואמו לאו דוקא אלא ה"ה עורות שאר מתים דכולן אסורין הן בהנאה, דמת אסור בהנאה, דילפינן שם שם מעגלה ערופה כדאיתא בע"ז (כט, ב) פרק אין מעמידין, והכא אלומי אלמה למילתא לומר אף עורות אביו ואמו.

וא"ת כיון דאסורין בהנאה למה (הוזכרו) [הוצרכו] לגזור בהן טומאה תיפוק לי דהא אסור בהנאה ולא יעשה ממנה שטוחין. י"ל שמתרחקין מן הטומאה כדי שלא יתרחקו אחרים מהן ואין מתרחקין מאיסורי הנאה, ובנדה פ' דם הנדה (נה, א) הארכתי בה יותר בסייעתא דשמיא.

דף קכב עמוד בעריכה

ת"ש ר' יוחנן אומר כל זמן שיונק וכו':    ואיכא למידק תינח דשמעי' דאף לאחר שנתו כל שיונק קרי ליה ר' יוחנן כך, אלא אכתי תיבעי לך לעולם כל שנתו בין יונק בין אינו יונק, או דלמא עולא תרתי הוא דבעי שנתו והוא שיונק, וי"ל דעיקר בעיא אינה [אלא] על דר' יוחנן, משום דקיי"ל כותיה.

לגבל ולתפלה:    פירש רבינו חננאל זצ"ל לנט"י לתפלה. ואינו מחוור דהא אמרינן בברכות (טו, א) רב [חסדא] לייט אמאן דמהדר אמייא בעידן צלותא, ורבי' שלמה ז"ל פירש לתפלה ללכת במקום שיש שם חבר עיר להתפלל עם הצבור, ובתוס' פרשו לבעלי קריין, ושם בברכות הארכתי יותר בסייעתא דשמיא.

דף קכג עמוד אעריכה

טלית שהתחיל בה לקרעה כיון שנקרע רובא שוב אינה חבור וטהורה:    פירש רש"י ז"ל וטהורה לגמרי ואפילו הקרעים יתרים ?(על)? שלש על שלש שראויין עדיין לקבל טומאה, ושנינו ג' על ג' שנקרע טהור מן המדרס, אבל טמא מגע מדרס ומייתי' לה לעיל פרק בהמה המקשה (עב, ב) דאלמא כל היכא דחזי למגע מדרס לא פקעה טומאה מיניה, התם שתי טומאות נינו, אבל הכא חד שמא הוא, דכולה טומאה דשלש על שלש, וקריעה מהניא לבטולי שמא מיניה, ותו לאו פש עליה מידי. ומדבריו ז"ל נראה דכל שנטמא טומאת מדרס אף ע"פ שקרע אכתי טמא טומאת מגע מדרס, והוא שנשתייר בו כדי מגע מדרס.

והרמב"ן ז"ל פירש דאפילו במדרסות נמי אמרינן הכי, וכדאמרינן בסמוך בעור טמא מדרס כיון שנתן בו איזמל טהור, ואפילו לרבנן כשממעטו מחמשה דלא חזו למדרס טהור לגמרי ולא מטמי' לה משום מגע מדרס. וההיא דפרק בהמה המקשה כשנקרע מעצמו, וכדקתני שלשה על שלשה שנקרע, אבל הכא קורעה קתני, שהוא קורע במתכוין, [ד]כיון לטהרה ולבטל שם שעליה, הלכך אפילו מגע מדרס אין בו, וזה נ"ל נכון, שאם לא כן תיפוק לי דמשעת פרישתן מאביהן מקבלות טומאה מאביהן, דתני' עלה דההיא דשלשה על שלשה שנחלקו א"ר יוסי וכי באיזה מדרס נגע זה לימא שאם נגע בו זב יהא טמא מגע זב, ואיתמר עלה אמר עולא לא שנו [אלא] בשלשה על שלשה שנחלקו, אבל שלש [על שלש] הבאות מבגד גדול בשעת פרישתן מאביהן מקבלות טומאה מאביהן, וטלית טלית גדולה משמע.

חדא שמא יאמרו טבילה בת יומא עולה:    פרש"י ז"ל והלכך על כרחין מתני' לאו בשקרעה ביום טבילה, אלא בשלא הוטבלה כל עיקר וקרעה ביום המחרת לטומאתה שהרואה אומר שנטבל מאמש, והרמב"ן ז"ל הקשה אי איכא למיחש לעולם גזרינן כדאמרינן בפרק קמא דשבת (טז, ב( חזרו לטומא(ת)[ה] ישנה משום שמא יאמרו טבילה בת יומה עולה, ולא מפלגין בין הוטבלו ללא הוטבלו, משום דזמנין דמשתמש בהו ביום טומאה, ולא הבנתי קושייתו דהתם דוקא בשרתכן, אבל בשלא רתכן טהורין, ולא גזרי', וטעמא משום דזימנין דמשתברין ביום טומאתן ומרתכן ביומה, (ואמרי') [ויאמרו] אף בטבילה טהרו ביומן, אבל הכא גזירה אחריתי הוא, דאף בשעת חלוקתו אי אטבליה ביומיה מימר אמרינן דלא מחמת קריעתו אלא מחמת טבילתו וגזירה קרובה היא, אבל בשלא הטבילו מאי איכא למגזר, דהתם ננמי בששברן ביום טומאתן ונשתמש בהן מיד לא גזרו משום טבילה בת יומה. והוא ז"ל פי' דה"ק (רב האי) [רבה אי] בשאינה טבולת יום טמאה אף בטבולת יום ליגזור שמא יאמרו לא קריעה מטהרת, אלא לאו ליכא למיגזר כלל משום דקריעת טלית מילתא דלא שכיחא היא, ועוד מילתא דמנכרא היא ואינה חוזרת לקדמותה, וכל שאין לו תקנה לא גזרו כלל.

דף קכג עמוד בעריכה

עולת העוף לר' אלעזר בר' שמעון ליגזר:    הקשה הראב"ד ז"ל וכן בתוספות מאי קושיא מעולת העוף, דהתם מאי ליעבד [יבדיל] כולהו רוב שנים דוקא אמר רחמנא דגמרינן מחטאת העוף דכתיב בה לא יבדיל, וי"ל דהכא קא מקשה אליבא דמאן דאמר רוב שנים ל"ד ולא יבדיל דאמר רחמנא לומר שאין צריך להבדילן כמ"ש למעלה בפרק (השוחט) [קמא] (כא, א) ובתוס' תירצו דנ"מ שלא יביא עולת העוף נדבה, וא"ת וליקשי' ליה חולין לרבנן, י"ל שאני התם דלא חייס עלייהו, אבל בעולת העוף חייס (דנ"ל) [דניחא ליה] דלא ליבדיל דאז נוח לו לאחוז בראשו להזות, והוי דומא לטלית דחייס עליה, (דהא אקשי') [והא דאקשינן] מהפשטה ולא מתרצינן דהתם ליכא למיחש משום דחייס כיון דמשהו משהו הוא דמפשיט איכא למגזר דלמא לא מפשיט ביה כדי אחיזה.

דף קכד עמוד בעריכה

הא דאמר ר' יוחנן לאו מי אמר ר' דוסא בן הרכינס התם אינו מאהיל חוזר ומאהיל:    קשיא ליה לראב"ד ז"ל ל"ל לאתויי ממאהיל, ליתי מנוגע ממש, דהא בהדיא תנן התם בבחירת' (פ"ג, מ"א) בההיא מתני' דכל המטמאין באהל הנוגע בכשני [חצאי] זיתים מן הנבילה ר' דוסא מטהר וחכמים מטמאין, ותירץ ז"ל משום דאיכא לדחויי בהך נגיעה דקאמר ר' דוסא דהיא בשני חצאי זיתים המחוברין בעור ובנוגע מאחריו כבר פדא, משום דאין שומ' נעשה יד לפחות מכזית, אבל בנוגע מלפניו דילמ' יש נוגע וחוזר ונוגע, הלכך ליכא למיגמר מנוגע אלא ממאהיל, ויש מתרצים דאי מהתם ה"א בכשני חצאי זיתים המחוברין בעור, ומשום דסבר ר' דוסא כר"א דעור מבטלן ור"ע ור' דוסא אמרו דבר אחד, אבל השתא דליכא למיתלי טעמא בביטול עור דקתני כל המטמאין באהל שנחלקו, אלמא ר' ישמעאל ור' דוסא אמרו דבר אחד ומאי דמטהר בנוגע וחוזר ונוגע לאו במחוברין בעור אלא משום דאינו נוגע חוזר ונוגע,.

וא"ת ואי ר' ישמעאל ור' דוסא אמרו דבר אחד, היכי קאמר בנושא שני חצאי זיתים שהוא טמא, וי"ל דהתם במגביה שניהם בבת אחת אין זה נושא וחוזר ונושא שהרי הוא נושא את שניהם בבת אחת, אבל במאהיל משום שתי אהילות הוא שדבר אחד מאהיל על חצי זית זה ודבר א' על חצי זית זה.

אמר רב פפא במרודד:    איכא למידק אי במרודד אפילו במגע נמי, דהא תנן ברישא עור שיש עליו בכזית בשר הנוגע (בציר) [בציב] היוצא ממנו ובשערה שכנגדו טמא, ועוד לבר פדא דאמר לעיל לא שנו אלא מאחריו אבל מלפניו יש נוגע וחוזר ונוגע, דקא סבר כיון דלא מצטרף אלא ע"י מרודד לא חשוב למיהוי ליה שומר, והא (ד)קתני הנוגע (בציר) [בציב] היוצא ממנו או בשערה שכנגדו טמא, אלמא איכא שומר אפילו במרודד, ותירצו בתוספות דקסבר דאוחז בקטן ואין גדול עולה עמו אינו כמוהו, והכא נמי בשאוחז בקטן ואין גדול עולה עמו. וההיא דעור שיש עליו כזית בשר בשעולה גדול עמו. ומיהו נושא ונישא הוא דכי אוחז מיהא בגדול וקטן עולה עמו הרי הוא כמוהו למשא.

וא"ת היכי נחלק בין מרודד דהכא למרודד דלעיל, דהא אמרינן לעיל כדאמר רב פפא במרודד הכי נמי במרודד אלמא בחד גונא נינהו, י"ל לאו למימרא דשוין נינהו לגמרי, אלא שמדברי רב פפא יש ללמוד כן.

דף קכה עמוד אעריכה

הא דדייקינן: נוגע אין מאהיל לא:    איכא למידק ומנא ליה דמאהיל לא, אי משום דלא קתני מאהיל, הא לא קתני נמי משא, ואפ"ה מטמא, י"ל דמשא ודאי לא איצטריך ליה, דעצם גופיה מטמא במש', אבל אהל דצריך ולא קתני אהל משום מוקדשין דלא מיתני' לו, לא היא דמתניתין מילי מילי קתני, ואלו במת מטמא במשא ה"ל למיתנייא.

אי קסבר מוח מבפנים מעלה ארוכה מבחוץ אבר מעליא הו':    פירש רש"י ז"ל ואע"ג דליכא מוח הואיל ובמחובר סוף המוח לבא, שהרי פעמים שהמוח כולו כלה וע"י מוח גדל בשר מלמעלה. והוצרך ז"ל לפ' משום דאי בעי מוח לוקמה כגון דליכא מוח כל. ואינו מחוור דאם איתא דאפילו בלא מוח כלל מטמא משום אבר, היכי בעינן בעצמות רוב בנינו ורוב מנינו לטמא באהל, והלא ברוב בנינו ורב מנינו אי אפשר שלא יהא בהן עצמות שיהא בהן מוח ונימא שהן כאבר מן המת ומטמאין באהל בפני עצמן. ועוד דהא דאמרינן לקמן בסמוך דמוח המתקשקש אינו מעלה ארוכה מבחוץ (ואפשר) [וכי אפשר] לומר דגריע טפי המוח המתקשקש ודמי (שאין) [מכשאין] שם מוח כלל אלא ודאי מוח ממש בעינן. וא"ת א"כ תיקשי לן לוקמה בשאין שם מוח, לא היא דמ"ה נקט קולית דש"מ דבר שיש שם מוח קא מיירי.

דף קכה עמוד בעריכה

פרסן על פני המת:    כלומר שנטלן מן המטה ופרסן באויר על פני המת דכיון שאינו מסורג במטה אינו מקבל טומאה שהרי אינו מקבל טומאה אלא על ידי המטה, הילכך הנוגע שלא כנגד הנקב טהור. ואע"פ שלא בטל את (החלב) [החבל] לגבי המת וכ"נ מדברי רש"י ז"ל. וא"ת כיון דלא מבטל ליה אפילו שלא כנגד הנקב יהא טמא כדמוכח בפרק לא יחפור (בבא בתרא יט, ב) דכל דבר שאינו מבטלו אינו חוצץ בפני הטומאה. תירצו בתוס' דכ"ד שסותם כל החלון אינו צריך בטול, וה"נ אע"פ שאינו ממלא את כל האויר, כיון דכשהוא ממלא את כל האויר חוצץ וא"צ ביטול כנגדו מיהא חוצץ.

רבי יוסי מטהר מפני שיכול להוציאם לחצאין ולשורפה במקומה:    פי' בתוספות דר"י מודה בהך ברייתא [ביצה?] דתני בית שיש לו פתחים הרבה טמאין מפני שדרך טומאה לצאת דרך שם, וטעמא דהתם מיירי במת שלם ומת שלם אין דרכו לשורפו ולנתחו פחות פחות מכזית.

דף קכו עמוד אעריכה

מאן תנא דפליג עליה דר"י ר"ש היא:    פרש"י ז"ל מאן תנא דאמר לעיל נוגע בהחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית טהור דלא מנטרף, אלמא תרי שמא נינהו, ואהל לאו היינו נגיעה, אינו מחוור דאילו לרבא דאמר למעלה מטפח נמי אהל נגיעה הוא, והיכי דמי אהל גרידה בהמשכה מתניתין דהנוגע בכחצי זית שפיר אתיא כר"י דכשנוגע בכחצי זית והוא עצמו מאהיל עליו היינו אהל נגיעה, אבל כשדבר [אחר] (אהל) מאהיל עליו ועל חצי זית היינו אהל המשכה, ולאביי נמי כל מעלה מטפח הוי אהל גרידה, אפילו לר"י, ומתניתין איכא לאוקמ' בלמעלה מטפח, אלא משום דקאמרינן לעיל מאן תנא (דקאמרי) [דקרי] למאהיל נוגע משמע דאיכא תנא דפליג עלה, ולפיכך קא בעי השתא מאן ניהו תנא דפליג עליה, והכין אורחא דתלמודא, פירוש מדקתני שלש טמאות פורשות מן המת שתים בכל אחת והשלישית אין בהן, ואי כר"י בתר דרקב שהרי יש בו מגע כשמאהיל עליו ממש דהויה אהל נגיעה וכדרבא, אי נמי בלמטה מטפח כאביי.

דף קכו עמוד בעריכה

גולל ודופק מטמא במגע ובאהל ואינו מטמא במש':    למ"ד לעיל בפ' בהמה המקשה (עב, ב) דגולל ודופק הלכה, איכא למימר דהכי גמירי לה דמטמא במגע ובאהל ואינו מטמא במשא, ולמ"ד מקרא דעל פני השדה י"ל משום דההוא קרא דאשר יגע על פני השדה מוקמינן ליה בנזיר (נג, ב) ב[מ]אהיל, הילכך מטמא באהל ובמגע א"ל משום דאפקיה רחמנא בלשון נגיעה אבל משא לא אשכחן כך פירשו בתסופות.

דף קכז עמוד בעריכה

ומר סבר אין בהמה נעשית יד לאבר:    איכא למידק אפילו כי הויא יד לאבר מאי הוי והא אבר לא אתכשר לר' שמעון דהא אית לר"ש דשחיטה מכשרת ולא דם, כדאמר ר"א לעיל בפרק השוחט (לו, א) אומר היה ר"ש שחיטה מכשרת ולא דם, וקתני נמי בברייתא בואו ונסמוך על דברי ר"ש שאמר שחיטה מכשרת ולא דם, וכיון שכן שחיטה זו אינה מעלה ולא מורידה לגבי האבר והבשר המדולדלין שבבהמה דהא אסורין נינהו. פירשו בתוספות דהכי קאמר אין נעשית יד לאבר דאילו נעשית היה מוכשר בשחיטת הבהמה כיון דמדאורייתא שרו כדאמרינן בפרק בהמה המקשה (עג, ב) אמר רבה בר בר חנה אר"י אין לך בהם אלא מצות פרישה בלבד. וכן יש לפרש לכולהו אמוראי לבר מר"א דקאמר בנתקנח הדם בין סימן לסימן קא מיפלגי, דלדידיה דם מכשיר לר"ש, ולא שמיע ליה ההיא ברייתא דקתני שחיטה מכשרת ולא דם. והא נמי דאוקי רב פפא פלוגתייהו בסמוך בהכשר קודם למחשבה, בהכשר שחיטה קאמר על כרחיה, דהא רב פפא ידע לה לההיא ברייתא דשחיטה מכשרת ולא דם דהא איהו פריש לה התם בפרק השוחט (לו, ב) וטעמא כדאמרן הואיל ומן התורה שחיטה זו מתרת האבר והבשר המדולדלין, וכולהו פליגי אדרב אשי דאמר בסמוך בשחיטה מכשרת ולא דם קא מיפלגי, דלרב אשי כיון דשחיטה זו אינה מתרתן באכילה אף היא אינה מכשרת. וא"ת ולרב אשי נמי כיון דמדאורייתא שחיטה מתרת היאך [אפשר] לומר כן שאינה מכשרת דהא טומאה דאורייתא היא. תירצו בתוס' דטעמיה משום דשחיטה אינה מכשרת אפילו לר"ש אלא מדרבנן וכדמשמע לעיל (עד, ב) כדאמרינן התם עשאוה כהכשר מים דרבנן וכיון דמדרבנן היא ומכשרת הכא שהוא אסור באכילה מדרבנן אתי דרבנן ומפקע הכשר דרבנן.

דף קכח עמוד בעריכה

אי הכי אפילו בשר נמי לא ס"ד וכו':    הקשו בתוס' דהכא משמע דבשר עושה חליפין חוץ מכוליא וניב שפים, ואילו בנדה (נה, א) אמרינן מה עצם שנברא עמו ואין גזעו מחליף וכו', ופריך והרי בשר דגזעו מחליף ומשני מקומו נעשה צלקת, ותירצו דהכא מעניניה דקרא, והתם מעניניה דקרא, הכא דומיא דמיתה מה מיתה שאינה עושה חליפין כלל אף כל שאינה עושה חליפין כלל, אבל בשר אע"ג שמקומו עושה צלקת ואינו חוזר לכמות שהיה ממש קצת עושה חליפין, והתם מעניניה דקרא דומיא דעצם נמי פעמים [מתרפא] קצת ואין המכה נראה אלא משהו אבל אינו מתרפא כתחילה שהרי נעשה מקומות צלקת.

דף קכט עמוד אעריכה

אמאי טומאת בית הסתרים היא:    הכא לא מצי למימר בשעת פרישתן מאביהן מקבלות טומאה מאביהם, א"כ אוכלין כמאן דמפרשי דמו דמיירי כגון שלא נשאר בו יותר בשר ואין עליו שום דין אבר מן החי כך פי' בתוס'. הא דאקשי ליה רבה (ב"ב) [בר רב] חנן לרבא ל"ל הכשר הרי מטמאה טומאה חמורה אגב אביו איכא למידק אמאי אקשי ליה, ל"ל לאוקמה כר"מ דאמר טומאת בית הסתרים אפי' לרבנן נמי מטמא דכל שסופו לטמא טומאה חמורה א"ל לא הכשר שרץ ולא הכשר מים וכדאיתא בנדה (נא, א) ולא עוד אלא דפשיטא להו התם טפי דא"צ הכשר שרץ מדא"צ הכשר מים דאמרינן התם גבי נבילות עוף טהור נמי דהכשר שרץ לא בעי הכשר ודם מי לא בעי, אלמא פשיטא להו דכל שסופו לטמא טומאה חמורה הכשר שרץ לא בעי הכשר ודם מי לא בעי', אלמא פשיטא להו דכל שסופו לטמא טומאה חמורה הכשר שרץ לא בעי טפי מהכשר מים הכא אמרינן איפכא, ובמסקנא דהתם בין הכשר שרץ ובין הכשר מים לא בעי. יש מתרצים דהתם הוא דוקא בשסופו לטמא טומאה חמורה מחמת עצמו, אבל אגב אביו כי הכא צריך הוא למגע טומאת אביו.

דף קכט עמוד בעריכה

ודלמא טעמיה דר"ש או כרבא או כר"י:    איכא למידק דטפי ה"ל לאקשויי ולימא והא ר' יוחנן הוא דמפרש לעיל טעמיה דר' שמעון בההיא משום דאוחז בקטן ואין גדול עולה עמו אינו כמוהו, וקשיא דר' יוחנן אדר' יוחנן דהא נמי ר' אסי משמיה דר' יוחנן אמרה, וי"ל דהא עדיפא ליה לאקשויי דאי מהתם ה"א אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן, אבל השתא פריך שפיר [דרב אמי] גופיה אמאי דחיק ומוקי בהאי טעמא דלמא טעמיה (דר') [דר"ש] משום דאין בהמה נעשית ידים לאבר א"נ דאוחז בקטן ואין גדול עולה עמו אינו כמוהו.

אלא לעולם אסיפא ולאו אאבר אלא אבשר:    הקשה (הרמב"ם) [הרמב"ן] ז"ל כיון דר' יוחנן גופיה אמר לעיל (קב, ב) לא תאכל הנפש עם השר זה אבר מן החי, ובשר בשדה טריפה זה בשר מן החי, א"כ בשר מן החי דאסור לבני נח מנא לן, דפסוק זה לישראל נאמר ולא לבני נח, ואי משום אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו דכתיב בבני נח לאבר מן החי הוא דאתא, דהרי הוא כמה שנאמר לישראל לא תאכל הנפש עם הבשר. ותירץ הוא ז"ל דהא דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר משמע ליה לר"י דבכשהוא כנפש שאינו עושה חליפין והיינו אבר מן החי כ"פ רש"י ז"ל, ואין בכלל זה בשר מן החי, אבל בבני נח דכתיב (בראשית ט, ד) אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו משמע לא תאכל הנפש עם הבשר בשנפשו בו, והלכך אפי' בשר מן החי במשמע, ולפיכך קרי ליה ר' יוחנן אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים, וזה נכון.