חידושי הרשב"א על הש"ס/חולין/פרק י
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י | יא | יב
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
רבינו גרשום |
מאירי |
ריטב"א |
רשב"א |
רמב"ן
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
דף קל עמוד ב עריכה
מנין שאין נותנין מתנות לכהן עם הארץ: איכא למידק דהא תנן במסכת חלה בפרק בתרא (מ"ט) ואלו ניתנין לכל כהן החרמין והבכורות ופדיון הבן ופדיון פטר חמור והזרוע והלחיים והקיבה וראשית הגז ושמן שריפה וקדשי המקדש והבכורים רבי יהודה אוסר בבכורים, אלמא המתנות ניתנין לכל כהן ואפילו לעם הארץ. וכפי' רש"י ז"ל ריש פרק כל הבשר (קד, ב) וכ"מ בירושלמי (פ"ד, ה"ז) וניתנת לכל כהן שירצה בין לכהן חבר בין לכהן ע"ה, ואע"פ שאמרוה בירושלמי גבי חלת נכרי בארץ (ובחלת) [ותרומת] נכרי בחוצה לארץ, מכל מקום ש"מ דכל כהן שירצה היינו בין לחבר בין לכהן ע"ה, וכן אמרו בירושלמי (שם) רבי יהודה אוסר בבכורים רבי יודה כדעתיה דאמר אין נותנין אותן אלא לחבר עיר בטובה, ותירצו בתוספות דהכא מיירי בשיש כהן חבר וע"ה ואז אסור ליתן לע"ה, וההיא דמסכת חלה בשאין שם כהן חבר דמוטב שיתנם לכהן ע"ה משלא יתנם לשום כהן, א"נ י"ל דקמ"ל דבזמן שאין שם כהן חבר א"צ לעכבן עד שימצא כהן חבר או ישכור וישלח למקום אחר.
לא צריכא דאתי לידיה: ואקשינן אי דאתי לידיה מאי למימרא, ה"ה דהוה מצי לאקשויי א"ה אפילו חזה ושוק נמי, אלא דעדיפא ליה לאקשויי (בחזה ושוק) [במתנות] גופייהו דמיירי בהו. ופרקינן דאתי לידיה בטבלייהו וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין, איכא למידק א"ה אפילו חזה ושוק נמי, וי"ל דשאני חזה ושוק דכהנים משולחן גבוה קא זכו ולאחר הקרבה והפרשה, אבל מתנות ממון כהן הן.
הא עשיר משלם אמר רב חסדא מדת חסידות שאנו כאן: וא"ת והא משלם קאמר וכדאקשינן לעיל, י"ל דרבנן לאו משלם קאמרי אלא דמכלל דבריהם אנו אומרים הא עשיר אינו פטור אלא משלם.
ומשום מדת חסידות: ורבנן בתרתי פליגי אדר' אליעזר דבעני באותה שעה פטרי לגמרי ואפילו מדת חסידות אין בו ובעשיר אף ע"פ שעשה שלא כהוגן אין משלם בדיינין אלא נותן משום מדת חסידות.
אין לך בהם אלא משעת הרמה ואילך: איכא למידק אדרבה את אשר ירימו בעתידין לתרום הכתוב מדבר, ומינה גמרינן בסנהדרין (פג, א) דהאוכל טבל במיתה דבעתידין לתרום הכתוב מדבר ותירצו בתוספות דודאי מדכתיב אשר ירימו ולא כתיב אשר הרימו שמעינן דטבל במיתה דבעתידין לתרום הכתוב מדבר, ומיהו מדסמך אשר ירימו לה' אשמעינן דאין לגבוה, אלא משעת הרמה ואילך, וא"נ מדסמך ההוא קרא דאשר ירימו לההוא קרא דכתיב (ויקרא כב, יד) ואיש כי יאכל קדש בשגגה דההוא בתרומה מיירי דאי בטבל אינו משלם חומש. ואין זה מחוור דאם איתא ה"ל לאסוקי וסמיך ליה ואיש אשר יאכל קדש בשגגה.
דף קלא עמוד א עריכה
הכי גרסינן: שבעה נכסי כהן ואלו הן תרומה ותרומת מעשר והחלה והדמאי והבכורים והקרן והחומש: ואע"פ שיש אחרים שאין ממון כהן כגון המתנות וראשיתה גז ופדיון הבן ופדיון פטר חמור וכיוצא בהן, הכא לא חשיב אלא אותן שיש בהן קדושה, אבל בהנך פשיטא דחולין גמורין נינהו, אבל בהני אשמעינן דאע"ג דיש בהן קדושה ממונו הן.
וקרן וחומש של אוכלי תרומה בשוגג קאמר, ולא בגזל הגר, כמו שפירש רש"י ז"ל. והא דקתני ספר תורה פירש הרמב"ן ז"ל דהא קמ"ל דאפילו ספר תורה שאין גופו ממון ואינו אלא לראיה שבו ומילי לא מיקנו בכספא, אע"פ כן לוקחין אותו בהן ע"כ הנחת"י למעל"ה.
מעשר עני המתחלק בתוך הבית טובת הנאה לבעלים: [פירש"י] דבידו לתתו לכל מי שירצה, ואינו מחוור דא"כ אפילו ממעשר ראשון נמי, ובתוספות פי' דה"ק ומעשר עני בזמן שמתחלק בתוך הבית, ולפי ששני זמנים יש במעשר עני כדתניא בספרי כתוב אחד אומר (דברים יד, כח) מקץ שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך והנחת בשעריך, וכתוב אחד אומר (שם כו, יב) כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית ונתת, הא כיצד, עד הפסח מחלק בתוך הבית מכאן ואילך מניחו בחוץ, כלומר עד הפסח שהוא זמן גשמים אם מניחו בחוץ יתפסד בגשמי שנה, ולפיכך אמרה תורה שיכניסנו בביתו ונתנה לו בו טובת הנאה שיתננו למי שירצה דכתיב ונתתה, אבל מפסח ואילך שכבר כלו גשמי שנה מוציאו ומניחו בחוץ, וכל הרוצה ליטול יבא ויטול ואין לו בו מאותה שעה ואילך שום טובת הנאה, והכי מוכח נמי בנדרים (פד, ב) דמתניתין אוסר מעשר עני במודר הנאה וברייתא שרי, ומשני רבא כאן במעשר עני המתחלק בתוך הבית דכתיב ביה נתינה כאן במעשר עני המתחלק בגורן דכתיב ביה הנחה.
דף קלב עמוד א עריכה
זאת אומרת הדין עם הטבח: נראה פירושא שאע"פ שהטבח שוחט לישראל אינו יכול לדחות הכהן ולומר לו ולא בעל דברים דידך אנא זיל אצל בעלים, אלא הדין עמו ונותן לו, ולאו למימר שאם נתן לבעלים או שמכרן לאחר שיהא הטבח חייב לו, דהא קיימא לן כרב חסדא דאמר (לעיל קל, ב) המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור, והאי טבח נמי לא משתרשי ליה זוזי דהא לאו דידיה היא בהמה אלא כדאמרן כנ"ל.
דף קלב עמוד ב עריכה
והמשתתף עמו פטור מן המתנות: וא"ת ומ"ש מצבי הבא על התיישה לרבנן דחייב בחצי מתנות. י"ל דהתם כל שיות שבו חייב, דהא אית להו לרבנן שה ואפילו מקצת שה, וכיון דאין כאן אלא חצי שה, נותן חצי המתנות, דהיינו מתנות שכל שיות שבו, אבל כאן שכולו שה לא מצינו במתנות שיהא חציין פטורות וחציין חייבות וכיון דמקצתן פטורות משום חלקו של כהן כולן נמי פטורות.
אפילו כהן טבח נמי במשמע: פי' רש"י ז"ל אפילו בשוחט בהמתו למכרו לאחרים דלא פטרתן תורה אלא בשוחט לעצמו וב' וג' שבתות דפטור, י"ל לפי פירושו משום דלא מוכחא מילתא שהוא שוחט לאחרים אלא שמא שוחט הוא לעצמו, ואם ירצו אחרים לקנות ימכור להם ממה ששחט לעצמו, ואי קבע מסחתא מוכחא מלתא וחייב מיד. אבל בתוספות פירשו דדוקא בשוחט לישראל, אבל בשל עצמו פטור לעולם דרחמנא פטריה, ותדע לך דאם איתא מי איכא למימר דטעי רבי טבלא בדאורייתא אלא דרבנן הוא דגזרו כשהוא טבח ליתן מתנות כדי שלא ירגילו טבחי ישראל לשתף כהנים עמהם לפטור את המתנות ונמצאת תורת מתנות משתכחת, והילכך עד שלש דאיכא למימר דלא קבע לא גזרו ואוקמו' אדין תורה ואילך ואי לא קבע מסחתא דמוכחא מילתא אפילו מיד, ורבי טבלא לא שמיעא ליה האי תקנתא.
מתנות כהונה אין נאכלות אלא צלי: לאו דוקא, דהא תנן בזבחים (צ, ב) ובכולן הכהנים רשאין לשנות באכילתן לאוכלן צלייה שלוקין מבושלין, ואמרינן נמי בסמוך אי מטוי להו ומידב דייבי או לקדרה אידי דמחתך להו כו' אלמא אף בקדרה אכל להו, אלא הכא ה"ק אינן נאכלות להנא(ת)[ה] ולהתענג כדרך שהמלכים אוכלין וכל אחד לפי מה שהוא אוהב ונהנה יותר.
דף קלג עמוד א עריכה
אי מטוי להו מידב דאיב: ובחתיכה קאמר, וכמו שפירשתי בפרק גיד הנשה (צג, א) גבי חוטין שביד.
דף קלד עמוד א עריכה
לא שנו אלא ששקל לעצמו אבל שקל לו טבח הדין עם הטבח: יש לפרש דהדין אף עם הטבח קאמר, ורצה מזה גובה ורצה מזה גובה ורב אסי סבר הדין עם הלוקח דוקא דהוא הזיקן שאכלן, ותרווייהו סבירא להו דלא כרב חסדא קמייתא דקאמר המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מן התשלומין, ואי אפשר לפרש כן מדאתי לאוקימו פלוגתייהו בדרב חסדא דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים, דלפי פירוש זה כרב חסדא, ורב אסי דלא כרב חסדא, ואם איתא היכי קאמר רב אסי הדין עם השני, והא מאן דפליג בההיא עליה דרב חסדא הדין עם הראשון דהיינו הגזלין סבירא ליה, על כן יש לפרש דמעיקרא הוה סלקא דעתיה דרב הדין עם הטבח דוקא קא אמר שהוא גזל אותן ולית ליה דרב חסדא, ורב אסי סבר הדין אף עמו קאמר וכדרב חסדא דאמר רצה מזה גובה רצה מזה גובה, ומיהו למאי דאסיקנא דבמתנות כהונה נגזלות או אינן נגזלות רב אף עם הטבח קאמר, ורב אסי דוקא עם הלוקח, והכין איתא בבבא קמא פרק הגוזל (קטו, א).
דף קלד עמוד ב עריכה
ה"ג רש"י ז"ל: מקום שנהגו למלוג בעגלים לא יפשיט את הזרוע: פירוש אף על גב דמדאורייתא אינו חייב אלא בזרוע מופשט מעורו, דמנא תיתי דאי מהזרוע, הא אוקימנא לימין הזרוע המיומן שבזרוע כדאיתא בסמוך, אלא אהני מנהגא למיתן ליה עם העור ומשום עין יפה. אבל הרב אלפסי ז"ל גריס מקום שנהגו למלוג בעגלים לא ימלוג את הזרוע, ולומר דמדאורייתא עור הזרוע ניטל עם הזרוע, לפיכך לא ימלוג כדי שלא יפסיד העור, ואי קשיא לך עור הזרוע מנא תיתי, י"ל דהזרוע כמות שהוא בשעת זביחה משמע, ותדע לך דהא לא מרבינן מדהלחיים שבלחי אלא צמר בשראשי כבשים וזקן שבתיישים, וא"נ איכא למימר דמהו כו' מרבינן ליה, ואתיא כדורשי חמורות דמייתי ימין מויקח רומח בידו, (ואם כן דאידך) [וא"נ כאידך] תנא דמייתי זרוע שבחולין מתתנו כדאיתא בסמוך