חידושי הרשב"א על הש"ס/חולין/פרק א

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | ריטב"א | רשב"א | רמב"ן
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ב עמוד אעריכה

מתני' הכל שוחטין ושחיטתן כשרה:    אוקימנא בגמרא דשחיטתן כשרה חוץ מחרש שוטה וקטן דאפילו דיעבד שחיטתן פסולה, שמא קלקלו בשחיטתן, ואפילו מומחין, דמועדין הן לקלקל, ואינם יודעין אם קלקלו אם לאו. והא דתני יקלקלו בלשון עתיד, לאשמועינן דאין מוסרין להן חולין לכתחלה, כדלקמן (יב, ב), ופירש רש"י ז"ל אפילו אחרים רואין אותן, דמועדין הן לקלקל תמיד, כלומר ואיכא משום בל תשחית. אי נמי דאיכא למיחש דכיון דרגילין בכל עת לקלקל, דלמא ישהו וידרסו ולאו אדעתייהו דאחרים העומדים עליהן. ויש שהקשו לפירושו של רבינו ז"ל דהיינו סיפא דקתני וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה, דשמעת מינה דדוקא דיעבד כשרה, הא לכתחלה אין מוסרין להן ואפילו אחרים רואין אותם, וסיפא דמתניתין ודאי לכולי עלמא אחרש שוטה וקטן קאי, אלא דלרבה בר עולא ורבינא קאי נמי אטמא במוקדשין וליתיה קמן, או אשאין מומחין או אשאין מוחזקין וליתיה קמן דלישיילא ליה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, וכדאמרינן עלה לקמן (שם) מאן תנא דלא בעיא כוונה בחולין בשחיטה, אלמא לכולי עלמא וכולן ששחטו אחרש שוטה וקטן קאי מיהא. וזו אינה קושיא דאורחא דתנא הוא למיתני הכין הכל ששחטו שחיטתן כשרה דיעבד חוץ מחרש שוטה וקטן, ואפילו בדיעבד שחיטתן פסולה, שמא קלקלו בשחיטתן, ואפילו באחרים רואין אותן אין מוסרין להן לשחוט, דכיון שהן מועדין לקלקל תמיד אין סומכין בראיית אחרים לכתחלה, מיהו אם שחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה. ור"ת ז"ל פירש כשאין אחרים רואי אותן ואפילו בלהתלמד, ומשום חשש הרואין שמא יחשבו דכשרין הן אצל שחיטה ומוסרין להן בלא אחרים רואין אותם וסומכין עליהם.

גמרא: התם כדקתני טעמא לא שהאדם רשאי להמיר:    פירש רש"י ז"ל התם עקר ליה להכל דרישא, אבל הכא בדוכתיה קאי, דכל כמה דלא עקר ליה ותני לא שהן רשאים לשחוט כדעקר ליה התם, משמע לכתחלה רבינהו. והא דלא תנא בתמורה לשון קצרה הכל שהמירו תמורתן תמורה, לשון תנאים הוא זה, הכל שוחטין הכל סומכין הכל חייבים, והלכך הכא אף על גב דהוצרך להאריך ולפרש לא שנה התנא את לשונו. והקשו עליו דלשון כדקתני טעמא לא משמע כטעמו של רבינו ז"ל, דהוה ליה למימר התם הא קתני לא שהאדם רשאי להמיר, וכן הקשה עליו הרמב"ן ז"ל דהתם למה לא קצר את לשונו, ואי משום דדרך התנא לשנות בלשון זה, אכתי [לפום] סלקא דעתיה [ד]השתא דכל הכל דוקא לכתחלה הוא ודוקא תני להו, ואם כן על כרחך היה לו לשנות את לשונו ולמיתני לישנא דוקא.

ור"ת ז"ל פירש דהא דתנן הכל ממירין, דמשמע לכתחלה, הא קמ"ל אע"ג דבא לכתחלה להמיר במזיד תמורתו תמורה, דל"ת ארבעין בכתפי' וכש' כדאמרינן במנחות (פא, א) והכל ממירין הכל מתפיסין בתמורה קתני, כדמשני התם ר"י בתמורה (ב, א) הכי קתני הכל מתפיסין בתמורה אחד אנשים ואחד נשים. ולדידי ק"ל דהכא משמע דהשתא הוה סלקא דעתיה דרב אשי דכל הכל לכתחלה הוא והיינו דוקא דקא קשיא ליה הכל שוחטין, ולישנא דהכל קא דייק, ומהדר לפרוקי קושיא דרב אחא ולמתלייה לההוא הכל בטעמא, ולקמן (ע"ב) אהדר ליה לרב אחא אנא (ו)שחיטתן כשרה קא קשיא לי דאי דיעבד תרתי למה לי, דמשמע דא"ל דמעולם לא הקשה ליה מלשון הכל אלא משום דתרתי למה לי קשיא ליה, _ ואם כן ברישא מאי מהדר ליה לרב אחא התם כדקתני טעמא, מיד הוה ליה למימר אנא תרתי למה לי קשיא לי, ולא שאני סבור דכל הכל הוי לכתחלה.

ומתוך כך נראה לי דרב אשי ודאי מעיקרא נמי עיקר קושי' תרתי ל"ל קשיא ליה, אלא קצר לשונו כדרכן של דברי חכמים, וסבר שהבין רב אחא קושיתו, ורב אחא לא הבין ועלה בדעתו שלשון הכל קא דייק לומר שכל הכל לכתחלה הוא, וכדאמר ליה בסיפא אין איכא הכל לכתחלה ואיכא דיעבד, אלא הכל דהכא ממאי דלכתחלה הוא, ולפיכך הקשה לו מהכל ממירין דדיעבד הוא, וגם הוא סתם לשונו, ועלה בדעת רב אשי שהקשה ליה דהתם נמי איכא תרתי מדקא מסיק עלה לא שהאדם רשאי להמיר ולא קשה הכל ממירין, מלבד כדקתני הכל מעריכין, ולא האריך. לא שאדם רשאי להעריך, ואהדר ליה התם לא דמי למתניתין דהכא דהכל, דהתם ליכא למימר תרתי למה י, דאיצטריך למתני' לא שהאדם רשאי להמיר לאשמועינן שסופג את הארבעים דלוקין על לאו שאין בו מעשה, וכמו שפירש רש"י ז"ל לקמן בסוגיין. ומה ששנה התנא הכל ממירין, והוצרך להאריך לא שהאדם רשאי להמיר ולא תנא הכל שהמירו תמורתן תמורה אלא שסופג את הארבעים, משום שלשון התנא הוא זה לעולם הכל סומכין הכל מעריכין וכדברי רש"י ז"ל, וכשחזר והקשה לו מהכל מעריכין, חשב גם כן רב אשי שהיה סבור רב אחא דאי אפשר לומר דהכל דהכא לכתחלה דכל הכל לאו לכתחלה הוא, ודברי רב אחא לקמן ומה שהשיב רב אשי מוכיחין כן, שעד הסוף לא הבין האחד את דעת חבירו לא זה קושיתו של זה ולא זה תשובתו של זה, כן נראה לי.

רבי יהודה אומר טוב מזה ומזה נודר ומשלם ואפילו ר' יהודה לא קאמר אלא דאמר הרי זו:    פי' נדבה.ואף על גב דקתני נודר ומשלם, הא אמרינן בנדרים (י, א) לר' יהודה תני נודב, ואיכא מאן דמפרש דר' יהודה נמי לא קאמר אלא במביא כשבתו לעזרה וסומך עליה כדרך שהיה הלל עושה, והכא נמי משמע בתוספתא (פ"ב ה"ה) דגרסינן התם רבי יהודה טוב מזה ומזה מביא כשבתו לעזרה וסומך עליה ושוחט, והיינו נודב, דמתרץ התם בנדרים רבי מאיר דאסר אפילו בכי הא אסר, לפי שהרגיל בנדרים בא לידי לא יחל, כמו שפירש רש"י ז"ל דלפעמים ידור בחוץ בנדר או בנדבה ובא לידי מעילה או לידי לא יחל: ויש אחרים דנותנין טעם לדבר, שהרגיל בקרבנות סומך על קרבנותיו ואינו נזהר מן השגגות, אבל מי שאינו רגיל בקרבנות נזהר ויירא ומדקדק על עמו. והקשו בתוס' אם כן לר' מאיר היאך אכלו בשר במדבר, שהרי נאסרו בבשר תאוה. ותרצו דלפי שנאסרו בבשר תאוה הותרו בשלמים. ועוד הקשה והא כתיב (בראשית כח, כ), וידר יעקב נדר וכתיב (במדבר כא, ב) וידר ישראל וכתיב (תהלים עו, ב) נדרו ושלמו לה' אלהיכם. ותירצו דבשעת צרה שאני, וכך דרשו בהגדה (ב"ר ע, א) וידר יעקב נדר לאמר לאמר לדורות שיהיו נודרין בשעת צרתן. והרמב"ן ז"ל כתב דלכולי עלמא מודו בכדרך שהיה הלל עושה שהיה מביא כשבתו לעזרה שהוא מותר ונאות, ור' מאיר ור' יהודה לא פליגי, אלא דמשמעות דורשין לבד איכא בינייהו. הלכך בכל עת מותר להביא שלמים לעזרה ולסמוך עלייהו ולשחוט, וכן לא נאסר אלא נדרי גבוה כגון עולות ושלמים שאין חפץ לה' בעולות וזבחים, אבל נדר לעניים מצוה וחובה, ואין צריך לומר שנודרין ונשבעין לפרוש מן האיסור או לנדר וכדתנן (אבות פ"ג, י"ג) ונדרים סייג לפרישות:

דף ב עמוד בעריכה

ובמוקדשין לא ישחוט שמא יגע בבשר ואם שחט כו':    הקשו בתוס' האיך אפשר לו לטמא זה לשחוט במוקדשין, דהא בעו עזרה. ואי בטמא מת מיירי, טמא מת אסורין ליכנס אפילו (בחול) [בחיל], ואי בשנטמא בשרץ, טבול יום אסור ליכנס אפילו בעזרת נשים, כדתנן בפרק קמא דכלים (ז ח) החיל מקודש מהר הבית, שאין נכרים וטמא מת נכנסין לשם, עזרת נשים מקודשת ממנו שאין טבול יום נכנס לשם, ועזרת נשים ארוכה קל"ה אמה, והאיך יתכן שתהא סכין זו ארוכה כל כך. ותירץ הרמב"ן ז"ל דמתניתין דהכא לא מיתניא משום איסור טומאה דעזרה כלל, אלא משום חשש שחיטה גופה, אבל משום טומאה דעזרה אפשר שעבר ונכנס ובא לשחוט אף על פי שהוא אסור לו.

ומיהו לדבריו יש לדקדק דמכל מקום פירושא דמתניתין הכין מפרש לה רבה בר עולא הכל שוחטין לכתחלה ואפילו טמא בחולין אבל טמא במוקדשין לכתחלה לא ישחוט שמא יגע בבשר, ולהך לישנא דאמרינן הכי עיקר, ולאשמעינן דינא דטמא במוקדשין מיתניא מתניתין, אמאי נקיט לה משום שמא יגע בבשר הא פשיט דלכתחלה לא ישחוט שאין מניחין אותו לשחוט ולהתעכב בעזרה. בתוספ' מתרצים דמדאורייתא מותר ליכנס טמא מת בכל מחנה לויה, וכדתניא בפסחים (סז, א) טמא מת מותר ליכנס במחנה לויה, ולא טמא מת בלבד דאמרו, אלא מת עצמו שנאמר (שמות יג, ט) ויקח משה את עצמות יוסף עמו, עמו במחיצתו, אלא דרבנן גזרו ואסרו שלא יכנסו מן החיל ולפנים, ולא בכל מקום אסרו, וטבול יום נמי כשהוא אסור ליכנס במחנה לויה ובעזרת נשים אינו אסור אלא מדרבנן, וכדאמרינן ביבמות (ז, ב) החצר החדשה שחדשו בה דברים ואמרו טבול יום לא יכנס למחנה לויה, ולא בכל מקום החמירו, שהרי בית המוקד שהיא חציה בקדש וחציה בחול טבול יום נכנס לשם, וכדתנן בתמיד (פא, א) אירע קרי לאחד מהן הולך וטובל ירד וטבל עלה ונסתפג ונתחמם כנגד המדורה ובא וישב לו אצל אחיו הכהנים. ואומר רבינו יצחק ז"ל דלא החמירו ליכנס טבול יום אלא בעזרת נשים, לפי שהוא משמש כניסה ויציאה לכל אדם, אבל בשאר מקומות נכנס סמוך ממש לעזרה, ובסכין ארוכה קצת ניחא:

אילימא דאיטמא במת בחלל חרב אמר רחמנא חרב הרי הוא כחלל:    ה"ג רש"י ופירש דהכא לא אצטריך (דהאי) [להאי] טעמא דחרב הרי הוא כחלל כלל, דבלאו ה"נ מיטמא בשר, דגברא הוי אב הטומאה וכלי ראשון ובשר שני, אלא רבותא קאמר דאפילו ראשון הוי האי בשר, והא דפרקינן אלא דאיטמא בשרץ, הוא הדין דהוי מצי לפרוקי דאיטמא בטמא מת, דלא אמרינן חרב הרי הוא כחלל אלא בטומאת של מת הראויות לטמא כלי, כגון מת והנוגע בו דהוי אב, והתם הוא דכי נגע בהו כלי מתכת חזר הכלי להיות כטומאה שנגע בו, אם במת עצמו הוי אבי אבות ואם בטמא מת הוי אב, אבל שני וראשון דאין מטמאין כלי וכדקיימא לן שאין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה אפילו כלי מתכת נמי אין מקבל טומאה ממנו כלל. והכי אמרינן בפסחים (יד, א) בנר של מתכת דאי נגע בדיקר' טהור (נראה לי דצריך לומר טמא), וכן שנינו במסכת אהלות (פ"א, ג) ארבעה טמאים במת שלשה טמאים שבעה ואחד טמא טומאת ערב, כיצד ארבעה כלים הנוגעים במת אדם בכלים וכלים באדם טמאים טומאת שבעה הרביעי בין אדם בין כלים טמאים טומאת ערב. והא דלא אוקמיה כגון דאיטמי בטמא מת, משום דטומאה פסיקתא ניחא ליה למינקט, דלא איפשר למיהוי האי בשר טמא לעולם, מה שאין כן בטומאת מת דאיפשר למיהוי ראשון או שני. וגרסתו של ר"ח ז"ל דגריס אילימא דאיטמא בטמא מת, ליתא:

דף ג עמוד אעריכה

כגון שבדק קרומית של קנה ושחט בה:    וא"ת והא קדשים טעונין כלי כדמונח במנחות (פב, ב) ובזבחים (צז, ב) ודרש לה מויקח (אברהם) את המאכלת (בראשית כב, י) מכאן לעולה שטעונה כלי, וכולהו קדשים ילפינן להו מעולה. ואפילו תאמר דמיירי כגון שתקנה ועשאה כלי, והלא אין עושין כלי שרת של עץ, דהא אפליגו בהא ר' יוסי בר' יהודה ורבי בסוכה (נ, ב) בסוטה (יד, ב) וקיימא לן כרבי דאמר דאין עושין. ויש מתרצים דכלי ודאי בעינן, אבל אין טעון כלי שרת, והכא בשתקנה ועשאה כלי. ומביאין ראיה מדאמרינן בפסחים (סו, א) דכל אחד ואחד מביא סכינו, ומי שפסחו טלה תוחבו בצמרו ומי שפסחו גדי קושרו לו בין קרניו, אלמא לא בעינן כלי שרת. וטעמא דמילתא דכיון ששחיטה כשרה בזרים כל אחד בסכינו הוא שוחט. ומיהו יש לדחות דהתם דילמא כל אחד ואחד היה מקדיש סכינו מאתמול. ותירצו בתוס' דלשחיטה לא בעינן כלי יפה, ולא פסלינן בה קרומית של קנה משום הקריבהו נא לפחתיך (מלאכי א, ח). והכא משמע מדתני בתוספתא (מנחות פ"א) חומר בקמיצה מבשחיטה הקמיצה טעונה כלי ואין השחיטה טעונה כלי אלא אפילו קרומית של קנה, ואי אפשר לומר שאין טעונה כלי כלל, דהא גמרינן לה (זבחים שם) מויקח (אברהם) את המאכלת, אלא לומר שאין טעונה כלי יפה אלא אפילו קרומית של קנה כשר לה:

אמר אביי הכי קתני הכל שוחטין אפילו כותי במה דברים אמורים בישראל עומד על גביו:    _ אביי סבירא ליה כמאן דאמר (קידושין עה, ב) כותיים גירי אמת הם, ולפיכך כשישראל עומד על גביו מיהא שחיט, והכא מיירי בששוחט בהמה דידן אי נמי דידיה לזבוני לה, אבל למה שהוא שוחט לפיו, אין צריך עומד על גביו, דהא כל מצוה שהחזיקו בה כותיים הרבה מדקדקים בה יותר מישראל, וכדמשמע נמי מדאביי דאמר אפילו דיעבד בחותך כזית סגי ליה. ומה שאין מוסרין לו לכתחלה אפילו בשאין ישראל עומד על גביו ונתן לו כזית לבסוף. לפי שיש לגזור שמא ישכח ליתן לו וישגה ויאכל, אי נמי משום הרואים שמא יחשבו שהן כשרים אצל שחיטה כישראל ואפילו בלא חתיכת כזית, וכן הטעם בדברי רבא ובדברי ר אשי, ובדברי רבינא שאין מוסרין לכל אחד לשחוט לכתחלה ונסמוך על בדיקה שבסוף. ובזה הוא שנחלקו על רבינא דאמר שאין מוסרין לו לכתחלה משום דאין סומכין על בדיקה שלבסוף. לפי שאין רוב המצויין אצל שחיטה מומחין ואסור לאכול משחיטתו ואפילו בששחט, עד שיבדוק אם יודע לומר הלכות שחיטה אם לאו, וכל שאסור בלאו הכי אין עושין לכתחלה על סמך מה שיעשו בסוף שמא ישכח וישגה, ואנן קיימ"ל דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, הלכך מוסרין לו לכתחלה ונסמוך על בדיקה שבסוף אף על פי שהיא מחוייבת כל היכא דאיתיה קמן, דכיון דאפילו אי אזיל ליה לעלמא שחיטתו כשרה, אי נמי אי אישתלי ואכל קודם שיבדקנו אם יודע לומר הלכות שחיטה אם לאו אין בכך כלום, דרוב המצויין אצל שחיטה מומחים הן, הלכך לא חיישינן להכי ומוסרין להם לכתחלה.

וזו היא סברת הגאון ז"ל דלא נחלקו על רבינא אלא בלמסור לו לכתחלה ונסמוך על בדיקה שבסוף, אבל היכא דאיתיה קמן לכולי עלמא בודקין אותו אם יודע הלכות שחיטה אם לאו, וכן כתב הרב אלפסי ז"ל. ויש דברים הרבה שסומכין על הרוב בדיעבד וצריכין בדיקה היכא איתנהו קמן. כגון בדיקת סכין שלאחר שחיטה ובדיקת ריאה (מצריכה) [שצריכה] בדיקה בדאיתיה קמן, והיכא דאזלא לה כגון שנטלוה זאבים סומכים בה על רוב בהמות שאינן נטרפות כדאיתא לקמן (ט, א) וגם זו כאחת מהן שאין אוסרין בדליתיה לשוחט קמן ובדאיתיה בדקינן ליה, וסברתן של גאונים ז"ל תורה היא ואין לזוז ממנה.

וסעד לדבריהם הביא הרמב"ן ז"ל, דהא איכא חזקה דאיסורא, דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, ומן הדין היה שלא תצא מחזקתה אלא בידיעה ודאית, ולא שנסמוך על הרוב, אלא משום קולא דבהמה לא איתרעי, שהרי שחוטה לפניך, סמכינן ארובא, ודי אם נסמוך בכך היכא דליתיה קמן, וכי הא איכא במסכת נדה (מח, ב) דאמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה (ולא הביאה שתי שערות) אינה ממאנת חזקה הביאה שתי שערות, ואמרינן עלה כי אמר רבא חזקה למיאון, אבל לענין חליצה בעיא בדיקה:

דף ג עמוד בעריכה

כולהו כרבינא לא אמרי להך לישנא דאמר מומחין אין שאין מומחין לא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן:    פירוש וניחא להו טפי לאוקמה כל חד וחד כדאית ליה, ואף על גב דקיימא לן וכולן ששחטו, משום דלא קשיא אלא לישנא בעלמא ואילו לרבינא קשיא דינא. ותמיהא לי אמאי לא אוקמיה באוקימתא רויחא, ולימא הכי קתני הכל שוחטין ואף על גב דלא ידעינן אי גמירי אי לא גמירי דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, אבל ידעינן דלא גמיר לא ישחוט ואם שחט ושאלנוהו ואמר בריא לי שלא שהיתי ולא דרסתי שחיטתו כשרה, חוץ מחרש שוטה וקטן דאפילו דיעבד נמי לא. וכולן ששחטו וליתנהו קמן ואחרים רואין אותם כשרה. ונראה לי כי מכאן יש לדקדק דכל דלא גמיר הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו ואפילו בדקנוהו ואמר שלא שהה ושלא דרס, דכל מילתא דלא רמיא עליה בשעת מעשה עביד לה ולאו אדעתיה, והיינו דאמרינן לקמן (ט, א) כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו ואסור לגמרי משמע, ושם נאריך יותר בסיעתא דשמיא:

להך לישנא דאמר מוחזקין אין שאין מוחזקים לא לעלפויי לא חיישינן. מדקאמר רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, והכי קאמר לעלפויי לא חיישינן, ולא קאמר רוב מצויין אצל שחיטה מוחזקין הן, שמע מינה דלעלפויי לא חיישינן כלל ואפילו איתיה קמן לא צריך לשיולי. הרמב"ן ז"ל:

דף ד עמוד אעריכה

אלא איכא בינייהו דלא כתיבא ואחזיקו בה וכו':    פירוש אף דלא כתיבה ואחזיקו בה איכא בינייהו, והוא הדין נמי דכתיבא ולא אחזיקו בה איכא בינייהו, דלעולם תנא קמא אזיל בתר כתיבה במצוה ואף על גב דלא ידעינן אי אחזיקו בה אי לאו סמכינן עלייהו, ורשב"ג אזיל לעולם בתר חזקה דכל מצות שהחזיקו בה כותיים קאמר, וכן מוכח בגיטין (י, א) דתנן התם כל הגט שיש עליו עד כותי פסול חוץ מגיטי נשים. והוינן בגמרא מני, אי ת"ק אפילו שאר שטרות נמי, אי ר"א אפילו גט אשה נמי לא, אי רשב"ג אי אחזוק אפילו שאר שטרות נמי, אי לא אחזוק אפילו גט אשה נמי לא, אלמא משמע דת"ק אזיל בתר כתיבה לעולם, ורשב"ג בתר החזיקו לעולם, והא דאמר לעיל ואחזוק בדלא כתיבא תנאי היא ולא אמרינן ואחזוק ולא אחזוק תנאי היא, משום דמאי דאיצטרכינן מינה למאי דאיירי בה בשמעתין, דהיינו אי סמכינן עלייהו בשחיטה כיון דאחזיקו (בהאי לאו) [בה ו]משום דהגרמה ועקור לא כתיבן הוא דמהדרינן לאתויי הני תנאי, ומיהו אף בדכתיבא ולא אחזיקו נמי פליגי. ויש לי גם כן ללמוד על פירוש זה מסוגיין דהכא, דאם איתא דההיא אוקימתא דלעיל דאוקימנא פלוגתיה בדכתיבא ולא אחזיקו לא קיימא אם כן בדרך וכי תימא הוה ליה למימר לה, דהא ההוא דאמר תנאי היא הוא דקאמר לה, והכין הוה ליה למימר וכי תימא כתיבה ולא אחזיקו בה איכא בינייהו אם החזיקו מיבעי ליה, אלא לאו דלא כתיבה ואחזוק בה איכא בינייהו, ומדלא קאמר הכי וקאמר בדרך פשיטות, משמע דודאי ההיא הוא דאיכא בינייהו אלא דאקשינן אי הכי דהא איכא בינייהו כנ"ל.

דף ד עמוד בעריכה

סברוה הא מני רבי יהודה היא וכו':    והני רבנן סבירא להו כסברא קמא דרב אחא דאמר בפסחים (כט, א) אליבא דרבי יהודה חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר, דיליף שאור דאכילה משאור דראייה מה שאור דראייה שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה אף שאור דאכילה שלך אי אתה אוכל אבל אתה אוכל של אחרים ושל גבוה, ואע"ג דאהדר ביה רב אחא התם, לא מאתקפתא ותיובתא הדר ביה, אלא מסברא דנפשיה הדר ביה, וכתב רש"י ז"ל דאע"ג דהשתא נמי אסור הוא לגביה, דהא מיתהני מחמץ דאי לאו דיהיב דידיה לנכרי לא הוה יהיב ליה דידיה, אפילו הכי כמה דאפשר למיעבד ביה התירא פורתא עביד, ולדידן מיהא שרי, דאין לך איסור הנאה תופס חליפתיו חוץ מעבודה זרה והקדש ושביעית. ויש אומרים אף לעצמו מותר, וטעות הוא בידם, דאם כן מצינו דמים לחמץ בפסח ולשור הנסקל שאם רצה למכרו לנכרי מותר, ותנן (פסחים לא, ב) האוכל תרומת חמץ בפסח פטור מן התשלומים ומדמי עצים כך כתב רש"י ז"ל.

ואם תאמר והרי ערלה שאסורה בהנאה, ותנן בקידושין (נו, ב) מכרן וקדש בדמיהן מקודשת, אלמא אף לדידיה חליפי איסור מותרין. ויש לומר דכל איסורי הנאה שאינן תופסין דמיהן כהקדש אין חלופיהן אסורים אלא מפני שנראה כנהנה מהן, והלכך למחליפים לבד הן אסורין, אבל לאשה שלא נהנית מן האיסור מותר לגמרי, שאפילו מה שנאסר לבעלים אינו אלא מקנס חכמים. הילכך האשה שאינה נהנית מן האיסור ממילא מקודשת לו בהן: וכתב הרמב"ן ז"ל דאף לבעלים המחליפין דמיהן מותרין, לפי שאינן תופסין את דמיה ואינן בידיהם אלא גזל מכיון שלא היה להם רשות למכרו, וכדגריסנן בירושלמי דקידושין (פ"ב ה"ח) עלה דההיא דמכרן וקדש בדמיהן ר' חגאי בשם ר' זעירא בשאין דמיהם אמר רבי חנינא זאת אומרת שמקדשין בגזלה, פירוש לפיכך היא מקודשת במעות, ואלו לפי שאינן דמי הערלה וכלאי הכרם שאינן תופסין אותן באיסור ואינן אלא כגזל ביד מוכר.

ומה שהקשה רש"י ז"ל שאם כן מצינו דמים לחמץ בפסח ולשור הנסקל, לא קשיא, דודאי אין להם דמים, שהרי אין יכול למכרן והן עצמן אסורין הן בהנאה ועומדין לישרף, הלכך הרי הן כאילו אינן שלו, ולפיכך האוכלן פטור אפילו מדמי עצים, אלא שאם מכרן שהוא מותר בדמיהן כטעם המפורש בירושלמי שאין תופסין דמיהם, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (אישות פ"ה ה"ב). בתוספות לרבותינו הצרפתים ז"ל מצאתי ראיה לדברי רש"י ז"ל מההיא דנדרים דאיבעיא להו בפרק השותפין (מז, א) קונם פירות עלי מהו בחילופיהן, תא שמע מכרן וקידש בדמיהן מקודשת, שמע מינה דחלופי איסור מותרים, מדקתני מכרן וקדש בדמיהן מקודשת, ודחינן ודילמא לכתחלה הוא דלא הא דיעבד עבד, אלמא לדידיה לכתחלה אסור. ונראה לי דמהא ליכא ראיה, דהתם לא מקדש בדמיהן קא מייתי לה אלא ממכרן, והכי פירושו מהו בחילופיהן, כלומר (מאי) [מהו] להחליפן וליהנות בחילופיהן, תא שמע מכרן וקידש בדמיהן מקודשת, אלמא חילופיהן מותרין, ודחינן ודילמא בדיעבד שעבר ומכר מה שעשה עשוי שאין איסורי הנאה תופסין דמיהן, אבל למכור לכתחלה ולקדש בדמיו את האשה לא, ודכותה הכא אסור. ותדע לך מדפריך בעבודה זרה (סב, א) גבי שוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך שכרו אסור, מאי טעמא, אילימא משום דאסור בהנאה שכרו אמאי אסור, הרי ערלה וכלאי הכרם דאסורים בהנאה ותנן מכרן וקדש בדמיהן מקודשת. ואם איתא, מאי קושיא, הא אמרינן התם דלכתחלה אסור ליהנות ממנו, אלא ודאי כיון שמכרן מותרין לו לכתחלה ומקדש בהן את האשה. ומיהו בתוס' תירצו דשכרו אסור, משמע להו בין לדידיה בין לאחריני ביין נסך עצמו מה שאין כן בערלה שמותר לאחריני. וקשיא לי אם כן אמאי קא מייתי ממכרן וקדש בדמיהן דהתם לא תניא בהדיא דלאחריני שרי. ויש לומר דעל כרחך כיון דקתני שהיא מקודשת, משרא שרי לה, דאי לא, במאי מיקדשא.

וממאי דילמא ר' שמעון היא וכו':    ואם תאמר לרבי שמעון מה הועיל בתקנת חליפין, דהוא גופיה לרבי שמעון אינו אסור אלא מתקנת חכמים, ודמיו הרי הן כמוהו ואסורין הן לו מקנס חכמים, ולמה טרח ולמה החליף. יש לומר דאיסור אכילה חמור להם יותר מהנאת דמים.

ומה בדרבנן לא שביק היתירא ואכיל איסורא בדאורייתא לא כל שכן:    כלומר דאילו ר"ש היא כל שכן דהיא סייעתיה דרבא. וקשיא ליה אם כן למה הוצרכו מעיקרא לפרש טעמן של חכמים אלו משום דאינשהו סברוה דהא מני רבי יהודה היא. ויש לומר דמעיקרא לא דייקינן בלישניה דאיכא לאפלוגי בין לישנא דהחליפו ובין לישנא דמחליפין, אלא קא סלקא דעתך דזה וזה מספק מחליפין אמרו, ולפיכך לא הוי סייעתא, אלא אם כן נאמר דר"י היא דאפילו בדאורייתא נסמוך אטעמא דלא שביק התירא ואכיל איסורא. אי נמי יש לומר דרבותא קאמר, דאפילו סברוה דרבי יהודה היא איכא סייעתא, וכל שכן אי סברי לה דרבי שמעון היא, אלא שהמקשה לא הבין מתחלה כן עד שפירשנו דאי רבי שמעון כל שכן הוא, כן נראה לי.

לא לעולם אימא לך מומר לאותו דבר לא מאי טעמא כיון דדש ביה כהתירא דמי ליה אלא מומר לעבודה זרה וכדרב ענן אמר שמואל:    קשיא לי מאי דוחקיה לאוקמי ברייתא כרב ענן דאיתותב, לוקמא בישראל מומר אוכל נבלות לתיאבון ובעומד על גביו, דהא על כרך לצדדין איתני' דאף על גב דמומר לערלות מיירי אפילו בשאין ישראל עומד על גביו כותי ודאי בישראל עומד על גביו היא, ולא הוי סייעתיה כרבא. ויש לומר דהא ליתיה, דאם כן מאי אפילו דטובא עדיף ישראל אוכל נבלות לתיאבון בישראל עומד על גביו מכותי. (וא"כ) [וא"ת] אכתי לוקמה באוכל נבלות להכעיס ובישראל עומד על גביו, דהשתא ודאי איכא רבותא, דטפי עדיף כותי מיניה אצל שחיטה, ומיהו בעומד על גביו שחיט לכולי עלמא, דאפילו לרב אחא דאמר בעבודה זרה (כו, ב) דלהכעיס מין הוא, ותניא לקמן (יג, א) שחיטת מין לעבודה זרה ובמין ישראל מיירי התם במין לעבודה זרה, כלומר שהוא כומר לע"ז קאמר, וכן פירש שם רש"י ז"ל, ועוד דהלכתא כרבינא דמיקל דאמר להכעיס מומר ואיזהו מין מומר לע"ז, וא"כ לכולי עלמא שחיטה בישראל עומד על גביו. ונראה לי דמשום הכי לא אוקמה באוכל נבלות להכעיס, דלכתחלה מיהא אין מוסרין לו, דלא עדיף מחרש שוטה וקטן שאין מוסרין לכתחלה אפילו באחרים רואין אותם, לפי שהם מועדין לקלקל, וכל שכן במומר להכעיס שיתנכל לנבל והרואה לא ידע ואשם, ותנא בברייתא לכתחלה קאמר דמוסרין להן, הלכך ודאי לאו באוכל להכעיס מיירי כנ"ל, ומשום הכי דחקה להעמידה כרב ענן (ולאוקמה) [ולא קיימא] הא דרב ענן, דהא איתותב לקמן מברייתא דמכם ולא כלכם. הילכך ברייתא כרבא מיתניא והויא סייעתיה, והלכתא כוותיה.


כללא דנקטינן מהני שמעתתא. הכל שוחטין לכתחלה, ואפילו שאין ידועין לנו שיודעין הלכות שחיטה, כדקיימא לן רוב מצויין אצל שחיטה מומחים, כדאמר כולהו כרבינא לא אמרי להך לישנא דאמר מומחין אין שאין מומחין לא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין, וסוגיין לקמן (ב) נמי לכולי עלמא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. וכדאמרינן בבבא מציעא (כד, ב) גבי רבי חנינא שמצא גדי שחוט בין טבריא לצפורי התירו לו משום שחיטה כרבי חנינא ברבי יוסי הגלילי, ואמרינן נמי לקמן (שם) היכי דמי אי דלא ידע אי גמיר אי לא גמיר, רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן.

ומיהו ל היכא דאיתיה קמן, בודקין אותו כדעת הגאון ז"ל, ואין לזוז מהן וסברתן תורה (שלנו) שלמה היא, ולשאינן מוחזקין גם כן מוסרין לכתחלה חזקה מומחין ומוחזקין הן, ואפילו הוא לפניו אין צריך לשאלו אם נתעלף אם לא דלעלופויי לא חיישינן, וכן כתב הרמב"ן ז"ל מדאמרינן לעיל (ג, ב) גבי מומחין דרוב מצויין אצל שחיטה מוחזקין הן, אלמא אלמא לא חיישינן לה כלל, דעילוף בבן דעת אינו מצוי כלל. והרמב"ם ז"ל (פ"ד שחיטה ה"ג) שכתב שלא ישחוט בינו לבין עצמו עד שישחוט בפנינו פעמים רבות, חומר הוא שהחמיר ליראי חטא, ונכון הוא לחוש בזה לכתחלה.

והיכא דאינו מומחה דיודעין בו שאינו יודע לומר הלכות שחיטה ושחט, אסור לאכול משחיטתו, וכדאמר רב יהודה לקמן (ט, א) כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו ואפילו שחט לפנינו ב' או ג' פעמים ושחט, שפיר אין סומכין על זה, וכדאמר התם כיון דלא גמיר זימנין דשהה ודרס ולא אדעתיה, ואפילו נבדק ואמר שלא שהה ושלא דרס ושלא החליד, אין סומכין עליו בכך, דכל מלתא דלא רמיא עלה דאינש אמר לה ולאו אדעתיה.

ומיהו באחרים רואין אותה מתחלה ועד סוף, אוכלין משחיטתו, וכדאמרינן לקמן (יד, א) אמר רב נחמן אמר רב ראה אחד ששחט אם ראהו מתחלה ועד סוף מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור לאכול משחיטתו, ואקימנא לה בדלא גמיר, ואפילו שחט קמן חד סימן שפיר לא אמרינן כיון דהך שפיר שחוט אידך נמי שפיר שחוט, דזמנין דשהה ודרס ולא אדעתיה.

ונראה דבעומד על גביו מותר למסור לו לכתחלה, דאינו דומה לחרש שוטה וקטן דאינהו אינן יודעין לאמן את ידיהם לשחיטה ומועדים לקלקל, אבל בן דעת אף על פי שאינו יודע הלכות שחיטה רוב מעשיו מתוקנים הן, והילכך אין לחוש שמא יקלקל ולאו אדעתין.

ולענין קטן אם אינו יודע לאמן את ידיו לשחיטה, אף על פי שיודע הלכות שחיטה, אין מוסרין לו לכתחלה ואפילו באחרים רואין אותו, וכדאמרינן בגמרא (יב, ב) שמא קלקלו לא קתני אלא שמא יקלקלו, אמר רבא זאת אומרת אין מוסרין להן חולין לכתחלה, ופירש רש"י ז"ל אפילו באחרים רואין אותן דמועדין הן לקלקל תמיד, ואם שחט ואחרים רואין אותו מתחלה ועד סוף שחיטתו כשרה, דתנן (לעיל ב, ב) וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה, וכלהו אמוראי סברי דאחרש שוטה וקטן נמי קאי, וקטן היודע לשחוט אוכלין משחיטתו, כלומר אוכלין משחיטתו שמוסרים לו לשחוט לכתחלה, ודוקא בשאחרים עומדין על גביו כדאוקמא רב הונא בסוכה (מב, ב) דאמרינן אמר רב הונא והוא שגדול עומד על גביו.

וקטן שאינו יודע לאמן את ידיו, אפילו להתלמד אין מוסרין לכתחלה באין אחרים עומדים על גביו לשחוט, משום הרואין שמא יחשבו כי הוא כשר אצל שחיטה וימסור לו ויאכל, והוא לא ידע שלהתלמד מסרנו לו ויסמוך עליו ואשם.

וחרש ושוטה אין מוסרין להן לכתחלה אפילו באחרים רויאן כדין קטן, ואפילו להתלמד באין אחרים רואין, ואם שחטו ואחרים רואין אותם מתחלה ועד סוף שחיטתן כשרה.

ושחיטת כותי אסורה לעולם כשחיטת נכרי, שכבר נמנו עליהם ועשאום נכרים גמורים, כדאמרינן לקמן (ה, ב) ושחיטת צדוקי ובייתוסי כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ד שחיטה ה' ט"ז) אם הוא מומחה בישראל עומד על גביו מותר לאכול משחיטתו כדינא דכותים קודם שנמנו עליהם ואסרום.

וישראל אוכל נבלות לתאבון בודק סכין ונותן לו, כדרבא דלא שביק היתירא ואכיל איסורא, ואפילו בשאין ישראל עומד על גביו ובודקין סכין גם כן אחריו היכי דאיתיה לסכין, ואין סומכין עליו בבדיקה שלאחר שחיטה לא בסכין ולא בבדיקת סימנים, דאיהו אינו נאמן באיסור שחיטה במה שצריך עדות, אלא בדליתיה לסכין או דלא אפשר למבדק בסימנין אנו סומכין עליו שאינו מקלקל השחיטה במתכוין, וחזקה על בן דעת שאין קלקולי שחיטה יוצאים מתחת ידו במקרה אלא אם כן נתכוון בכך, או שלא השגיח, דכל בן דעת משגיח בשעת שחיטה, ואם לא שחט רוב הסימנים חוזר הוא קודם [שיעור] שהיה ושוחט וגומר את שחיטתו. וכבר אמרינן דהוא אינו מניח את הכשר ואוכל את האיסור במקום שאין טורח. ויש מי שאומר שאם בא לשחוט בהמות הרבה, בודק לו ישראל סכין בין כל אחד ואינו סומך על בדיקתו שבין בהמה לבהמה (ואה) [ואם] לא בדק לכתחלה לא ישחוט, ואם לא בדק בין בהמה לבהמה ונאבד הסכין, אף על פי שהוא אומר שבדקו ונמצא יפה, לדעת מי שפירש למטה לדברי רב כהנא דמצריך בדיקה בין כל אחד ואחד, דבדיקת הסכין חובה היא, וכדמשמע לשון מצריך, אלו כולן משניה ואילך פסולות דאין סומכין על עדותו, אלא שיש לומר דרב כהנא לא מצריך בחובה קאמר, אלא עצה טובה כדי שלא יפסיד בהמות הרבה, הכי נמי היכא דליתיה לסכין סומכין עליו לא מחמת עדותו אלא דאמרינן אוקי סכין אחזקתו, וכמו שנכתוב שם במקומו בסיעתא דשמיא, וכן כתב הרמב"ן ז"ל דמסתברא דכל המומחה לשחיטה רוב הוא שוחט ואינו מסלק ידו עד שידע ששחט רוב כדרכו או שבודק, ואם לא שחט רוב, חוזר וגומר, כדי שלא יהא שם שיעור שהיה, שכל מי שאינו שוחט רוב בודאי אינו מומחה לשחיטה, והלכך אף מומר זה כיון דבעי למשחט בהיתירא בודאי כך נהג כדרך השוחטין ולא פירש עד ששחט רוב, ועוד כתב דנראה שאפילו בא לשחוט בהמות הרבה שוחט לכתחלה בבדיקה ראשונה שבדק הסכין ונתן לו, ואם אבד הסכין דינו כדין ישראל ששחט בהמות הרבה ונאבד הסכין קודם הבדיקה.

ומיהו היכא דשחט בינו לבין עצמו ולא בדקנו לו סכין. אם ישנו לסכין בודקין אותו, ואם נמצאת סכינו יפה, מותר לאכול משחיטתו, ואם לאו או שנאבד הסכין אסור לאכול משחיטתו, דמטרח לא טרח ודילמא בסכין פגומא שחט. אלא שיש לדקדק בזה היכא דנמצאת סכינו יפה אם צריכין אנו לדעת באמת שהסכין שנמצאת בידו עכשיו באותו סכין הוא ששחט אם לאו, ובודאי משמע דאם באנו בגמר שחיטה או שהיו לפניו שתים שלש בהמות שחוטות ועדיין הוא שוחט והולך, כיון שהוא מתעסק עדיין בשחיטה וסכינו בידו, מימר אמרינן דבודאי בסכין זו שבידו שחט האחרות, אבל אם כבר יש שעה שגמר לשחוט, ואנן שואלין אותו במה שחט, והראה לנו סכינו, ונמצאת יפה, לא נסמוך עליו, כי שמא בסכין פגומה שחט דמטרח לא טרח אלא שלאחר השחיטה נזדמן לו זו שהיא בדוקה, או דלמא כיון דסכין בדוקה יוצאה מתחת ידו, חזקה מעיקרא נמי בידו היתה ובה שחט, ואולי יש להכריע כלשון זה האחרון, מדאמרינן לעיל אלא אישראל מומר הכי דמי, אי דאיתיה לסכין לבדוק אי דליתיה לסכין כי אחרים רואין אותו מאי הוי דלמא בסכין פגומה שחט, מדקאמר אי דאיתיה או דליתיה ולא קאמר אי דידעינן באיזו סכין שחט ואיתיה קמן, משמע דכל אימת דנפיק קמן מתותי ידיה אין חוששין שסכין ששחט בה נאבד וזה אחר הוא. ומיהו דוקא בשעה או בשתים שלא היה לו פנאי ללכת לדרכו ולמצוא אחרת בשוק ליקח, אבל כשהיה לו פנאי גדול יום או יומים בזה ודאי לא נסמוך על דבריו כלל, כך הדעת נותנת, אלא שיש להחמיר בדבר.

ומומר לנבלות להכעיס לכתחלה לא ישחוט, ואפילו בבודק סכין ובישראל עומד על גביו, דכיון שהוא מתכוין להכעיס מתנכל הוא לנבל ואפשר דשהה ודרס ולאו אדעתיה, וטפיה גרע אצל שחיטה מחרש שוטה וקטן שאין מוסרין להן לכתחלה, וכמו שהוכחנו למעלה.

ומיהו אם שחט ואחרים רואין אותו מתחלה ועד סוף ונמצאת סכינו יפה, מותר לאכול משחיטתו, דמומר לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה כולה, ואינה כשחיטת נכרי, דישראל הוא אלא שמורד במצוה זו.

ומומר לדבר אחד כגון מומר לערלות או לאחת מכל מצות ה' חוץ ממומר לע"ז או לחלל שבתות בפרהסיא שוחט בינו לבין עצמו, ואפילו בלא בדיקת סכין וסומכין עליו בשחיטה לגמרי, וכדתניא (לקמן ה, א) הכל שוחטין ואפילו ערל, ואוקימנא לה במומר לערלות.

אל הרב רבי משה בר מימון ז"ל (פ"ד שחיטה ה' י"ד) כתב, ישראל מומר לעבירה מן העבירות שהיה מומחה, הרי זה שוחט לכתחלה, וצריך ישראל כשר לבדוק את הסכין ואחר כך יתנהו למומר זה לשחוט בה, מפני שחזקתו שאינו טורח לבדוק. נראה מתוך דבריו שהוא מפרש הברייתא כולה דקתני הכל שוחטין ואפילו ערל ואפילו כותי ואפילו ישראל מומר בישראל בודק ונותן להם דומיא דישראל מומר. ועוד למדנו מדבריו דאף על גב דקיימא לן בשאר אנשים דעלמא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, בישראל מומר לא נסמוך על הרוב בין שיהא מומר לאכול נבלה לתאבון בין מומר לאחד מן העבירות. וקצת יש מן התימה בדבריו בזה, שהרי רבא ורב אשי ואביי לא הזכירו מומחה כלל אלא עומד על גביו או יוצא ונכנס או בודק סכין, אבל מומחה לא הזכירו כלל, ורבינא לבד הוא שהזכיר באוקימתא דמתניתין הכל מומחין שוחטין, ואמרינן כולהו כרבינא לא אמרי להך לישנא דאמרי מומחה אין שאין מומחה לא קסברי רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, אלמא אפילו לרב אשי דמוקי מתניתין בישראל מומר לאכול נבלות לתאבון רוב מצויין מומחין הן קאמרינן ביה ואין צריך בדיקה תחלה [א]לא כשאר אנשים, שאם לא כן היה לו לרב אשי לפרש באוקימתיה בודק סכין ונותן לו והוא שיודעין בו שיודע לומר הלכות שחיטה, ויותר שרב אשי סומך בשאר אנשים שהן מומחין מן הסתם ואין צריכין בדיקה, היה לו פרש כאן שהוא צריך בדיקה כדי שלא נטעה לומר דגם זה כאחד מן האחרים שאנו אומרין עליה מן הסתם שהן מומחין. עוד כתב הרמב"ם ז"ל (שם ה' ט"ו) מי שהוא פסול לעדות בעבירה מן העבירות של תורה הרי זה שוחט בינו לבין עצמו אם היה מומחה, שאינו מניח דבר המותר ואוכל דבר האסור, זו חזקה על כל ישראל אפילו הרשעים מהם. ומומר לעבודה זרה ולחלל שבתות בפרהסיא הרי הוא כמומר לכל התורה כולה ושחיטתו כשחיטת נכרי, ורב ענן דאמר משמיה דשמואל דשחיטתו כשרה היא, איתותב, ואפילו דיעבד ואפילו ישראל עומד על גביו ובודק סכין ונותן לו שחיטתו נבלה כשחיטת נכרי, וכן שחיטת מין ישראל שכופר בתורה ובמשה רבינו הרי הוא כנכרי ושחיטתו נבלה, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (שם). ואם הוא מין שנעשה כומר לעבודה זרה אין צריך לומר ששחיטתו נבלה שאף בהנאה היא אסורה, כי מתוך שהוא אדוק בעבודה זרה שחיטתו לע"ז ואסורה בהנאה, וכדתניא (לקמן יג, א) שחיטת מין לע"ז פתו פת כותי ויינו יין נסך ספריו ספרי קוסמין פירותיו טבלים ויש אומרים אף בניו ממזרים, ובמין ישראל מיירי, מדקתני בניו ממזרים.

ונשים ועבדים אם הן מומחין שוחטין לכתחלה בינם לבין עצמם, ובודקין סכין לעצמן ושוחטין, וכדתנן בזבחים (לא, ב) שהשחיטה כשרה בזרים בנשים ובעבדים ובטמאין, והא דקתני לה בדיעבד שהשחיטה כשרה, הא אמרינן בפסחים ובזבחים (שם) דמשום טמאים דקתני בהדייהו קתני בדיעבד, דטמאים לכתחלה לא, שמא יגע בבשר, אבל נשים ועבדים אפילו לכתחלה נמי, ומדלא קתני והוא שאחרים עומדים על גביהן שמע מינה דכשרים הן אצל שחיטה לגמרי כגדולים בני דעת ומומחין, והכי נמי משמע ממתניתין דקתני חוץ מחרש שוטה וקטן ולא קתני חוץ מן הנשים וקטנים, שמע מינה דנשים בכללא דרישא איתנהו דהכל שוחטין ואפילו נשים.

דף ה עמוד אעריכה

אלא לאו הכי קתני חוץ מן המומר לנסך את היין ולחלל שבתות בפרהסיא אלמא מומר לע"ז הוי מומר לכל התורה כולה ותיובתא דרב ענן תיובתא:    קשיא לי אמאי לא אוקמא במומר לדבר אחר,ואשמעינן שאין מקבלין ממנו לאותו דבר, שהרי לכולי עלמא משמע דמומר לאכול חלב אין מקבלין ממנו קרבן על החלב, ורישא במומר לכל התורה כולה ומציעתא במומר לנבלות שמביא קרבן על הדם וסיפא במומר לאכול חלב שאין מקבלין ממנו קרבן על החלב. ויש לומר דאם כן היינו רישא, דמאחר דגלי לן קרא דמומר לכל התורה כולה אין מקבלין ממנו קרבן לאחת מן העבירות, פשיטא דלאותה מצוה שהוא מומר לה שאין מקבלין ממנו עליה. ועוד י"ל דמדקתני בהדיא מנסך את היין ומחלל שבתות בפרהסיא שאין מקבלין ממנו קרבן לכל התורה כולה, הכי נמי מומר דקתני בהדייהו היינו נמי שאין מקבלין ממנו לכל התורה כולה, והא דקא נטר עד הכא לאותובי מינה לרב ענן וקאמר אלמא מומר לע"ז הוי מומר לכל התורה, לאו למימרא דאי לא הוי מוקמינן לה במומר לע"ז דלא הוי תיובתיה דרב ענן מהא בריתא, דהא קתני בה בהדיא מנסך את היין דהיינו מומר לע"ז, אלא דאורחא דתלמודא כשמביא מתניתין או מתניתא דמהדר לפרושא, הכי נמי מעיקרא הוי מצי לאותובי מינה, כן נראה לי.

דף ה עמוד בעריכה

מומר לאכול חלב ומביא קרבן על הדם איכא בינייהו:    דתנא קמא סבר אין מקבלין ממנו קרבן על הדם ורבי שמעון ברבי יוסי סבר כיון דשב מידיעתו מיהא על הדם מקבלין ממנו על הדם, ואיכא דקשיא ליה אם כן תנא קמא סבר דמומר לדבר אחד הוי מומר לכל התורה כולה, והא דפרכינן מהכא נפקא מהתם נפקא מדרבי שמעון ברבי יוסי בלבד פרכינן, אם כן עדיפא מינה הוה ליה למיפרך ומומר לדבר אחד הוי מומר לכל התורה והתניא וליפרך מתנא קמא, ור"ת ז"ל פירש דכולי עלמא אית להו מומר לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה כולה, ובמומר לאכול חלב אם מביא קרבן על הדם בלחודיה הוא דפליגי, דתנא קמא סבר דחלב ודם כחדא עבירה היא, לפי ששתיהן שקולות, דתרווייהו בלאו אחד נאמרו ושניהם בכרת ומטעם אחד נאסרו, וכיון שכן מומר לזה כמומר לזה, ואע"פ שהוא שב מידיעתו על הדם, דלמא היינו לפי שנפשו קצה בדם, אבל ודאי מומר הוא לו, והלכך אף על פי שעדיין לא פקר בו אין מביא קרבן עליו, אבל ודאי בשאר עבירות מודה ת"ק לר"ש דמביא קרבן, דלא הוי מומר לכל התורה, ור"ש סבר דאף בזה מביא קרבן, דכיון שעכשיו מיהא שב מידיעתו הוא בדם מקבלין ממנו קרבן עליו, והיינו טעמא דלא נקט מומר לדבר אחד מביא קרבן על דבר אחד איכא בינייהו. והשתא לפי פירושו פרכינן מתרווייהו.

ויש מי שתירץ דמומר לאכול חלב היינו מומר לכל הלאוין, אלא שדרך התלמוד לכלול כל העבירות בלשון חלב, ודוגמתא איכא (בכריתות) [מנחות ו, א סוטה טו, א] חטאת חלב. והכא הכי קאמר מומר לרוב עבירות אם מביא קרבן על הדם שלא שלח בו יד עדיין, איכא בינייהו, דתנא קמא סבר כיון שהוא מומר לרוב התורה אע"פ שלא ראינוהו מזיד לאחד מהנך אין מקבלין ממנו כלל גם לזאת. ור"ש סבר כיון דלזאת מיהא אינו מומר מקבלין ממנו עליה.

אר"ח א"ר יעקב בר אידי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא רבן גמליאל ובית דינו נמנו על שחיטת כותי ואסרוה:    פירש רש"י ז"ל דהיינו רבן גמליאל בנו של רבינו הקדוש שהיה מן האחרונים, ונמנה על שחיטת כותי אחר שנשנית משנת דהכל שוחטין ואפילו כותי.

שמא לא שמע ר' אלא בשאין ישראל עומד על גביו. והיינו נמי כמתניתין.

למימרא בעי:    בתמיהא, וכי לא פשט לן דלית להו לפני עור לא תתן מכשול כן כתב רש"י ז"ל. וקשה לי בהא טובא. חדא דמה ראה רבי זירא שלא האמינו לריב"א בעדותו, דהא דר"ג לאו בדינא ובטעמא דמתניתין ומתניתא תליא מלתא אלא גזירה היתה, וכי לא אפשר דגזרי עלייהו משום מעשה שהיה בימיו או מחמת שנתקלקלו ביותר בדורו, דהא דאמרינן בב"ב (עד, ב) שמא לא שמע ר' אלא במודד לתוך קופתו, היינו משום דהוה קשיא ליה דאי במודד בסימטא על גבי קרקע ממש אי אפשר דליקני סימטא מדינא, והלכך הוה מסתפק בעדותו דשמא לא שמע כך אלא בהא דגזירה היא אמאי מסתפק בעדותו של ר' יעקב. ועוד דמתוך פירושו של רש"י ז"ל משמע דר"ז חולק עליו בעיקר הגזירה שלא היתה ודינא דמתניתין כדקאי קאי, ולישנא לא משמע הכי, דהא לא קאמר לו שמא לא שמע רבי כלל, אלא שמא לא שמע רבי אלא כך, משמע שהיה מודה לו במקצת הגזירה שאפשר שגזר עליהם במקצת, וכן נמי משמע ממאי דמהדר ליה רבי יעקב דמי האי מדרבנן כדלא גמרי אינשי שמעתתא בשאין ישראל עומד על גביו למימרא בעי, ואם איתא דר"ז לא מודה ליה בגזירה זו כלל אין הכי נמי דלא בעי למימרא אלא דלאו הכין הוה מעולם, אלא ודאי משמע דר"ז נמי מודה ליה במקצתה, וכיו שכן קשיא ליה אם כן מאי אהני לן גזירתו של רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא, דמן בתר מתניתא הוה, דהא במתניתין נמי הכי קתני וכדמפרשי לה אביי ורבא דבשאין ישראל עומד על גביו או נכנס ויוצא דהוי ליה כעומד על גביו לכתחלה לא ישחוט, ושפיר קאמר ליה רבי יעקב למימרא בעי מתניתין היא וברייתא נמי הכי קתני שחיטת כותי מותרת במה דברים אמורים בישראל עומד על גביו.

ונ"ל דר"ז שמיע ליה מיניה דר' יעקב טעם גזירתו של רבן גמליאל משום דמות יונה שנמצאו להן בהר גריזים גזר עליהם כדאמר בסמוך _ ומאי טעמא גזור בהו רבנן ואסיקנא אמר רב נחמן בר יצחק דמות יונה מצאו להם בהר גריזים שהיו עובדין אותה, ומשום הכי הוה מספק בה רבי זירא ואמר אי אפשר דרבן גמליאל גזר עליהם לגמרי לעשות שחיטתן כשחיטת נכרי, דאם כן סבירא ליה כרבי מאיר דחייש למיעוטא, ולא קיימא לן כוותיה, וזו היא שספק לו לרבי זירא עדותו של רבי יעקב בר אידי, דאפשר שביק רבן גמליאל ועביד כרבי מאיר, אלא שמא לא שמע רבי שגזר עליהן לעשותן נכרין גמורין, אלא גזירתו של רבן גמליאל מפני שנתקלקל בשחיטה היתה וחזרו להיות כישראל אוכל נבלות שאם שחטו בינם לבין עצמם אסור לאכול משחיטתן, ואהניא לגזירתו של רבן גמליאל, דאלו למתניתין בחותך כזית ונותן לו סגי ליה, ואיהו גזר עלייהו דאפילו בחותך כזית לא סגי להו שחשודין הן על הנבלות, ואהדר ליה רבי יעקב בשאין ישראל עומד על גביו למימרא בעי, דאפילו קודם גזירתו של רבן גמליאל קיימא לן דלא סמכינן עלייהו בחותך כזית, דהא שהיה דרסה חלדה הגרמה ועיקור בדאורייתא לא כתיבן, ואף על גב דאחזיקו בה, כיון דלא כתיבא לא סמכינן עלייהו דכתנא קמא דרשב"ג סבירא לן דאחזוק בדלא כתיבא לא סמכינן עליה, ואם כן למימרא הא בעי הא פשיטא ולא צריכה גזירה, וכן מצאתי כתוב לרמב"ן ז"ל דרבן גמליאל ובית דינו ודאי כתנא קמא סבירא להו דהוה להו רבים ורשב"ג יחיד, וקיימא לן (ברכות לז, א) יחיד ורבים הלכה כרבים. ורבי זירא סבר דצריך למימרא דרבן גמליאל ובית דינו דלמא כרשב"ג סבירא להו, והלכך לדידיה צריך מנין דרבן גמליאל ובית דינו לאסור אפילו בחתיכת כזית, משום דכי מיבעיא לן קבלה מיניה רבי זירא, או דלמא לא קבלה מיניה, משום דאיכא למימר דודאי (צ"ל לרשב"ג) [ס"ל כרשב"ג] כדאמרן.

דף ו עמוד אעריכה

למאי אי לשחיטה רבן גמליאל גזר אי ליין נסך רבי מאיר גזר:    הקשה הרמב"ן ז"ל לפירושו של רש"י ז"ל שפיר דרבן גמליאל דהכא היינו בנו של רבי יהודה הנשיא, דאם כן צריכין אנו לומר דרבי מאיר לא גזר אלא על יינן לבד ולא על שאר דברים, והיאך אפשר, שמאחר שמצאו להן דמות יונה ורבי מאיר הוא דחייש למיעוטא בודאי נחשדו על כל העבירות דמומר לע"ז הוי מומר לכל התורה, אלא ודאי רבן גמליאל זה היינו רבן גמליאל אביו של רשב"ג, שבימי רבי אלעזר ורבי יהושע ורבי עקיבא רבו של ר"מ, ולישנא דגמרא דיקא נמי, דקאמר ברישא שחיטה רבן גמליאל גזר והדר ליין נסך רבי מאיר גזר, והכא הכי קא מקשי אי לשחיטה ר"ג גזר והוא הדין לכל האיסורין של תורה מפני שחשש למיעוט זה כדברי רבי מאיר, אבל לא החמיר בהן כל כך שיגזור אפילו בדבר שאסור מדברי סופרים כגון ס"י [סתם יינם], ובא רבי מאיר וחשש יותר מכאן וגו' שיהא כנכרים אפילו לכל דבר שאיסורו מדברי תורה, ושחיטה ויין נסך לאו דוקא, אלו דברי רבינו ז"ל. ונראה לי דאי משום הא דלא תקשי לפירושו של רש"י ז"ל דהא דאקדמיה לרבן גמליאל ואמר למאי אי לשחיטה והדר ביה לרבי מאיר, זו אינה קושיא, דמשום דגזירתו של רבן גמליאל היתה יותר קרובה תפס את הקרוב ראשון, והכא הכי קאמר אי ליין נסך והוא הדין לכל שאר דברים סופרים רבי מאיר גזר וכל שכן שגזר עליהם בכל איסורי תורה, ואי לשחיטה כלומר ואפילו תאמר שרבי מאיר לא גזר אלא על יינן לבד משום דסבירא ליה כרב ענן אמר שמואל דמומר לנסך את היין מותר לאכול משחיטתו, דמומר לע"ז לא הוי מומר לכל התורה כולה, ואתו אינהו גזור על השחיטה וכן לכל שאר איסורי תורה, כבר גזר עליהן רבן גמליאל, כן נראה לי לפרש דברי רש"י ז"ל.

גזור אינהו ולא קבילו מנייהו:    פירש רש"י ז"ל דמשום שלא היה אפשר להם לפרוש מן הכותים בימי רבי מאיר ורבן גמליאל לא קבלו מהם, אלא בימי רב אמי ורב אסי היה אפשר להם לפרוש מהם וקבלו גזירתם. ולדברי רש"י ז"ל לא היתה אף גזירת רב אמי ורב אסי אלא מחששא דמעוטא, ואנן קיימא לן דאין חוששין למיעוט. והרמב"ן ז"ל פירש דטעמא דלא קבילו מרבי מאיר ורבן גמליאל, היינו משום דאינהו גזור משום שחששו למיעוט, ולית הלכתא כותייהו, אלא כרבנן דלא אזלי בתר מיעוט, ובימי רב אמי ורב אסי ורבי אבהו, נתקלקלו כולם או רובם, ולפיכך גזרו עליהן וקבלו מהם, וראיה לדבר מדגרסינן בירושלמי (פ"ה ה"ד) ובמסכת ע"ז (?) כותאי דקסריה בעו מרבי אבהו [וכו'] אבותיכם לא קלקו מעשיהם ואתם קלקלתם מעשיכם ורבי אבהו היא שהיה כאן בגזירתם, אלמא מפני שתקלקלו בדורות האחרונים הוא שגזרו עליהם, ומיהו לשון גזור אינהו ולא קבלו מינייהו ניחא טפי לדברי רש"י ז"ל.

הנותן לשכינתו עיסה לאפות וקדרה לבשל אינו חושש לשאור ותבלין שבה לא משום מעשר ולא משום שביעית:    פירש רש"י ז"ל שכינתו אשת עם הארץ, ומשמע מכאן דעם הארץ חשוד על השביעית, כן משמע מהא דתנן במסכת דמאי פ"ג (מ"ד) המוליך חטין לטוחן כותי לטוחן עם הארץ בחזקתן למעשרות ולשביעית, ובתוס' דמסכת דמאי (פ"ד) נמי שנינו המפקיד פירות אצל עם הארץ הרי הן בחזקתן למעשרות ולשביעית אמר לו נטלתים והנחתי לך ישנים תחתיהם מתוקנים אם אתה מאמינו שנטלו האמינו שנתן אם אין אתה מאמינו שנתן אל תאמינו שנטל, במה דברים אמורים בזמן שהניח ובא ומצא את אותו המין שהניח, אבל הניח קיסרי ומצא אגדו הניח אגדו ומצא קיסרי הרי זה חושש משום מעשרות ומשום שביעית, ועוד שנינו שם בתוספתא השולח ביד עם הארץ וביד כותי הרי זה חושש משום מעשרות ומשום שביעית, השולח ביד נכרי הרי זה חושש משום מעשרות ומשום שביעית, אבל חמרי נכרים המורידין מן הגורן לעיר אינו חושש משום מעשרות ומשום שביעית מפני שבחזקת המשתמר. וקשה לן דאילו מהני מתניתין דמייתין לקמן משמע דעמי הארץ אינן (חוששין) [חשודין] על השביעית, דקתני הנותן לחמותו מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל ממנה, וקתני נמי הנותן לפונדקית מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל ממנה, משמע דעל המעשרות לבד הן חשודין ולא על השביעית, דאם כן אי עישר מאי הוי, הא איכא למיחש משום שביעית.

ובשם רבינו שמואל ז"ל אמרו דכל שהיא קרוב לשביעית כגון שנייה ושלישית חוששין שמא נשתיירו להם הפירות שביעית, וכל שהוא רחוק משביעית כגון רביעית וחמישית אין חוששין שמא נשתייר בידן מפירות שביעית עד עתה ובודאי שחשודין על השביעית הן. וכענין ששנינו במסכת מכשירין פ"ב (קלז) [מ"ט] המוצא פירות בדרך אם רוב מכניסין לבתיהן פטור למכור בשוק חייב מחצה למחצה דמאי וכו', פירות שנייה שרבו על של שלישית ושל שלישית על של רביעית ושל רביעית על של חמישית ושל חמישית על של שישית ושל שישית על של שביעית ושל שביעית על של מוצאי שביעית הולכים אחר הרוב מחצה למחצה להחמיר, אלמא שהולכים אחר הרוב להקל.

ורבינו ת"ם ז"ל פירש (שאם) [ד]סתם עם הארץ אינן חשודים על השביעית דחמיר להו, וכל הני דמשמע דחיישינן להו לשביעית דוקא בעם הארץ החשוד לכך. והרמב"ן ז"ל מודה לדברי ר"ת ז"ל דסתם עם הארץ אינן חשודין על השביעית, וראיה לדבר מדתנן בגיטין (סא, א) משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה רחיים ותנור אבל לא תבוא ולא תטחון עמה, הדר קתני אשת חבר משאלת עם הארץ נפה וכברה ובוררת וטוחנת עמה, אלמא סתם עמי הארץ לא חשידי אשביעית, אלא שהוא ז"ל מפרש דבכל מקום שהזכירו עם הארץ משמע דאין לו פסול אחר אלא חשש עם הארץ לבד, ואם תאמר אם כן אכתי תיקשי לן כל הני מתניתין דאייתינן לעיל דהזכירו עם הארץ סתם, ואפילו הכי משמע דחיישינן להו אף לשביעית. אלא יש לומר בכולהו דלצדדין קתני, כותים אשביעית ואמעשר ועם הארץ אמעשר לחודיה, וההיא דהנותן לשכנתו דלא תנא כותי' בהדיא לשכנתו חשודה קאמר, דלעיל מינה תני בתוס' דמאי (שם) טוחנין (ומדקדק) [ומרקדין] אצל אוכלי שביעית אבל [לא טוחנין ולא מרקדין] לאוכלי שביעית ולא לעושה בטומאה, והדר קתני הא דשכנתו אלמא בחשודין ממש על השביעית קא מיירי, וההיא תוספתא דקתני בעם הארץ כחזקתן למעשר ולשביעית ולא קתני בה כותים ולא קתני בהדיא אצל עם הארץ החשוד על השביעית. תירץ הוא ז"ל דדילמא לישנא קלילא תניא שביעית לאוכלי [שביעית] ושמא משבשתא היא, וזה כמעט דחיק.

ואם אמר לה עשי לי משליכי חושש לשאור ותבלין שבה משום שביעית ומשום מעשר:    איכא דקשיא ליה דהכא משמע דתבלין חייבין במעשר, ותנן במסכת נדה (נ, א) כל שהוא חייב במעשר מטמאה טומאת אוכלין, ובפרק העור והרוטב (קיז, ב) תנן הקיפה והאלל מצטרפין לטמא טומאת אוכלים, ואמרינן בגמרא (קכ, א) מאי קיפה אמר רבא פירמ', אמר ליה אביי הוא עצמו יטמא טומאת אוכלים (ולא) [אלא] אמר רב פפא תבלין, דאלמא תבלין איצטרופי מיצטרפי והן עצמן אינן מטמאין טומאת אוכלים. ותירצו דלצדדין קתני, שאור משום שביעית ומשום מעשר ותבלין משום שביעית. ועוד יש לומר דלא כל מיני תבלין שוין יש שהן כאוכל ומטמאין בפני עצמן ויש שאינן כאוכל גמור ואינן מטמאין אלא מצטרפין.

דף ו עמוד בעריכה

והתניא אשת חבר טוחנת עם אשת עם הארץ בזמן שהיא טמאה וכו':    פירש רש"י ז"ל שהתבואה היא של אשת עם הארץ, ומשום חשש שמא תשגה אשת חבר ותאכל שאינו מעושר נגעו בה, והילכך בזמן שאשת חבר טמאה מסייעה עמה, לפי שלמודה היא שאינה נוגעת בפירות בימי טומאתה ועומדת היא מרחוק, ולפיכך אם תסייע לטחון פירותיו של עם הארץ שהן דמאי ליכא למיחש דילמא תישתלי ותתן לתוך פיה, אבל בזמן שהיא טהורה איכא למיחש שמא תשכח מתוך טרדתה ותאכל ונמצאת אוכלת טבלים, הילכך לא תטחון עמה, ור"ש דאסר אף בזמן שהיא טמאה משום אשת עם הארץ זו תתן לתוך פיה וגוזלת משל בעלה ונותנת לה, והיינו דאקשינה השתא מגזל גזלה שזו כשנותנת מתבואת בעלה לאשת חבר גוזלת את בעלה ומגזל גזלה חלופי דקיל מינה מיבעיא דחשודה לחילוף, ומיהו אשת חבר שמקבלת ממנה אינו משום שהיא חשודה לגזול ולאכול דבר שאינו שלה, אלא שזה מצוי שעל ידי טרדת הלב אדם שוכח (לקבל) [ומקבל] מיד חברו מה שנותן לו, אבל ליקח ולתת לאחרים אינו תלוי' בטרדת הלב ושכחתו לולי שהיא חשודה לעשות כן במתכוין, ומר"ש בן אלעזר פרכינן. וקשה לפירושו של רבינו ז"ל, חדא, דמה שהאשה נותנת משל בעלה דבר מועט אינו גזל, וכדאמרינן בבבא קמא (קיט, א) בשילהי פרק הגוזל מקבלין (ממנו) [מהן] דבר מועט אבל לא דבר מרובה. ואי אפשר לומר (כן) דהתם דוקא בגבאי צדקה ומשום דבעל הבית מינח ניחא ליה בהכין, דאבל אחר אפילו דבר מועט אסור, דהא תנא עלה בתוספתא (ב"ק פי"א ה"ב) הבן שהיה אוכל משל אביו וכן עבד שאוכל משל רבו קוצה ונותן פרוסה לבנו ובתו ולעבדו של אוהבו ואינו חושש משום גזלו של בעל הבית שכן נהגו. ותדע דאפילו במדיר את אשתו שלא תשאיל אמרו (כתובות עב, א) יוציא ויתן כתובה, לפי שמשיאה שם רע בשכנותיה, ועוד דאם כן שהתבואה של עם הארץ היאך תסייע עמה אשת חבר אף בזמן שהיא טמאה, דהא מסייעת ידי עוברי עבירה, ותנן בגיטין (סא, א) פרק הניזקין משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה ורחיים ותנור אבל לא תבור ולא תטחון עמה, אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ נפה וכברה ובוררת וטוחנן ומרקדת עמה, ואמרינן בגמרא מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, ואוקמ' רבא בעם הארץ דרבי מאיר וטומאה וטהרה דרבנן, כלומר עם הארץ שהוא מעשר פירותיו אלא שאינו אוכל בטהרה, אבל בעם הארץ דרבנן אסור, אלמא אסור לטחון עמה בתבואה מפני שמסייעת ידי עוברי עבירה, ואביי נמי דאוקמה לההוא דהתם בעמי הארץ דרבנן הא קאמר טעמא דסבירא ליה דרוב עמי הארץ מעשרין, הא לאו הכי אסור לסייעם.

ונראה דפירוש ר"ח ז"ל עיקר. שפירש דתבואה זו היא של חבר, ואשת עם הארץ זו היא טוחנה, ובזמן שאשת עם הארץ מחזקת עצמה בטומאה מותר לטחון עמה, שאין לחוש שמא תגע בפירות ותטמאה, לפי שבימי נהשדתה מיהא אף היא מחזקת עצמה בטמאה ונזהרת מליגע בפירות, אבל בזמן שהיא טהורה כלומר שמחזקת עצמה בטהורה, לא תטחון עמה שמא תגע בפירות ותטמאם דכזבים שוינהו רבנן, ור"ש דאסשר לפי שחברתה אשת עם הארץ אחר נותנת לה מן התבואה, ואוכלת (והם) [והתם] ודאי היא גוזלת משל אשת חבר, ולשון הירושלמי מוכיח כן, דקתני במסכת תרומות (פ"ט ה"א) אבל בזמן שהיא טהורה לא תטחון מפני שמחזקת עצמה טהורה ממנה, והשתא פרכינן אפילו מדת"ק וכן פירשו בעלי התוס' ז"ל.

התם נמי מוריא ואמרה תורא מדישיה קא אכיל:    קשיא לי אי לית ליה להאי מקשה טעמא דמוריא ואמרה, היכי ניחא ליה רישא דמתניתין דהנותן לחמותו והנותן לפנודקית, דברישא דהני מתניתין קתני במסכת דמאי פרק שלישי (מ"ד) המוליך חטיו לטוחן כותי ולטוחן עם הארץ בחזקת למעשרות ולשביעית אלמא לחלופי לא חיישינן, ובגיטין (סא, ב) שלהי פרק הניזקין (?) פרכינן להו אהדדי, ושנינן להו התם מוריא ואמרה, ואם כן למאן דלית ליה האי טעמא הכי ניחא ליה, והל"ל כאן ולדידך מי ניחא כדפרכינן בכמה דוכתא בתלמודא. ויש לומר דודאי מאן דמקשה הכא מהנותן לחמותו והנותן לפונדקית לאו למימרא דסבירא ליה דלחלופי חיישינן ומשום הכי אזיל ומקשה מינייהו, אלא דמקשה קשי ליה מתניתין אהדדי כדאמרן ובעא לברורי טעמא דמתניתין מאי היא, כי היכא דלא ליקשי אהדדי, וכההיא דגיטין ואזיל ומתרץ להו כולהו דבכלהו הוי משום דאיכא הוראת היתר שהוא תלה חילופה בו, ובתר דפריק להו למתניתין אהדדי פריק נמי ברייתא דבההוא טעמא גופיה תליא, ומשום בכל חדא מינייהו איכא הוראה דלא דמיא לחברתה שזו הוראתה משום כך וזו משום כך, פריך להו כלהו לגלויי ולפרושי טעם הוראתן בכל אחת מהנה, כך נראה לי.

וא"ת אמאי לא פריך ברישא מהנותן לפונדקית והדר מהנותן לחמותו, דההיא דפונדקית עדיפא לאקשויי מינה דלא קתני טעמא, דבההיא דחמותו קתני בה בהדיא טעמא כדמשני ואזיל התם כדקתני טעמא אמר רבי יהודה רוצה היא בתקנת בתה. ועוד שכך נשנו משנתינו שם במכת דמאי. יש לומר משום דההיא דחמותו היא בשילהי פירקין וסופא דכולהו מתניתין היא. פריך מינה תחלה דריש פירקין וסופיה מסוים יותר מאמצעיתו ואחר כך פריך מאידך דלעיל מינה.


כללא דנקטינן מהאי שמעתין. ממאי דאיתמר עלה מסקנא דשמעתין דלחלופי לא חיישינן, בסתם אנשים שלא נודעו לנו בגזלנים, ולפיכך מפקידין פירות מעושרים אצל מי שנחשד על המעשרות ואינו חושש, וכן גבינה אצל מי שנחשד שאינו משתמר מגבינת הנכרים, וכן פת אצל מי שנחשד לאכול פת של (ב"ב דנכרי) [בעל הבית נכרי] וכן נותנין לו גבינה לבשל בו תבשיל ואינו חושש שמא יחליפנו. ונראה שגם כן מותר לתת לחייטים ישראלים חיטין של קנבוס ואינו חושש שמא יחליפנו בשל פשתים, אף על פי שחשוד לתפור בגדיו בפשתים. אלא שיש להתישב בדבר, לפי שיש בו כדי להחמיר מפני שיש טורח בתפירת קנבוס מתפירת פשתים, ומאחר שקל איסורו בעיניו שמא כדי להקל טרחו מחליפו לו, וכמו שאמרו במשנה (דמאי פ"ב מ"ב) ר' יהודה אומר המתארח אצל עם הארץ נאמן אמרו לו על עצמו אינו נאמן כיצד יהא נאמן על אחרים, וכאן אף על פי שאינו חשוד להחליף מחמת חליפיו מכל מקום מחמת טורחו הוא מחליף ותופר. ומכל מקום אסור לו לתפור בחוטי קנבוס שלו וכדאמרינן הכא כיון דא"ל עשי לי משליכי כמאן דעריב איהו בידים דמי, דאף כאן כיון שהוא רגיל לתפור בכך ואינו חושש לתפור גם בזה אינו מחזר על הקנבוס אלא אחר המצוי לו והנקל בטרחו, דגבי מעשר מי לא עסקינן דאמר לה עשי לי משליכי וטלי מעשר ואפילו הכי חושש הכי נמי לא שנא, וכן האומר לחברו (לחשוד) [החשוד] על אכילת גבינה של נכרים עשה לי תבשיל מגבינה כשרה או קח לי מגבינת היהודים הבדוקים שחזקת מי שחשוד בכך שאינו קפיד ליקח בין מזה ובין מזה והחשוד בדבר לא דנו ולא מעידו.

מיהו ודאי אם אמר לו קח מישראל פלוני והביא לי, נאמן בכך, דמירתת שמא יתפס בזה כגנב, וכן שנינו במסכת דמאי פ' ד' (מ"ה) האומר למי שאינו נאמן על המעשרות קח לי ממי שהוא מעשר אינו נאמן, מאיש פלוני הרי זה נאמן. הלך ליקח ממנו אמר לו לא מצאתיו לקחתי לך מאחר שהוא נאמן אינו נאמן.

וכן אם הביא לו מתנה בשם אחד הבדוקין אצלו אוכל ואינו חושש, דכיון דקיימא לן דאינו מחליף למאי ניחוש ליה, ואי משום חשש שמא משלו הוא נותן לו, אין אדם עשוי ליתן משלו בשם אחר, ועוד שאם אתה חושדו בכך הרי את חושדו כנכרי גמור שמתכוין ומתנכל להכשיל ולהעבירו, ובמה דברים אמורים במי שלא נחשד על הגזל, אבל מי שנחשד על הגזל כל שכן שהוא חשוד להחליף וכדאמרינן הכא השתא מגזל גזל חלופי מיבעיא.

וכן מי שהוא חשוד לעבירות שאין רוב עם הארץ חשודים, אין זה כי אם מדרך המרד והפשיעה ואין מפקידין [אצלו] אלא בשתי סימנין דברים של תורה ושל רבנן בחותם אחד, כדאיתא בעבודה זרה (פ"ג) [לט, א] בחותם אחד שרי, ומפרשי לה קצת דרבוותא ז"ל בישראל חשוד.

וכן הנותן לחמותו או לפונדקית שהן חשודין להחליף משום תקנתו של זה, אסור לומר להם לבשל גבינה או כל דבר שהן חשודות לו, כדאמרינן הכא.

ומיהו כל דבר שהוא מפקיד אצלו להחזיר לו בעינו כגון שמפקיד אצלו גבינה לשמור אותה עד שיבא מבית המרחץ או מבית הכנסת מותר, דכיון שאינו דבר המתפסד ומתקלקל אצלה לא תחליפנו ולא תמיד אותו טוב ברע. תנן בבכורות (מה, ב) הנושא נשים בעבירה פסול עד שידיר הנאה, והמטמא למתים פסול עד שיקבל עליו שלא יהיה מטמא למתים, ואמרינן עלה בגמרא מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, ופרקינן התם יצרו תקפו הכא אין יצרו תוקפו.

והתיר רבי את בית שאן על ידו:    פירש רש"י ז"ל דקסבר רבי מאיר דבית שאן לאו מארץ ישראל היא, ומעשר דגן דבארץ מתעשר דבר תורה בחוצה לארץ מתעשר מדרבנן, אבל ירק דבארץ גופיה אינו אלא דמרבנן בחוצה לארץ פטור לגמרי, דלא גזר בחוצה לארץ עליו כלל, דאי קא סבר דבית שאן מארץ ישראל היא, אף על גב דר"מ אחר חרבן היה, הא קיימא לן מעשר דגן בזמן הזה מדאורייתא וירק דרבנן, דקדושה שנייה קדשה עזרא לשעתא וקדשה לעתיד לבא. וקשיא לן דהכא משמע דאין מעשר ירק ופירות נוהג בחוצה לארץ, והכי נמי משמע בע"ז (נח, ב) דאמרינן התם ריש לקיש אזיל לבצרה חזינהו דאכלי פירי דלא מעשרי אסר להו, אתא לקמיה דר' יוחנן אמר ליה אדמקטורך עלך זיל הדר בצר לאו היינו בצרה, ובברכות (לו, א) אמרינן ר"א אומר צלף מתעשר האביונות והקפריסין ר"ע אומר אין מתעשר אלא האביונות בלבד, ואר"י צלף של ערלה זורק את האביונות ואוכל הקפריסין, ופריך ולימא הלכה כרבי עקיבא, ומשני דהוה אמינא אפילו בארץ ישראל קא משמע לן בחוצה לארץ, ואי אמרת כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ, הוה אמינא הני מילי ירק דבארץ גופא דרבנן, אבל ערלה דבחוצה לארץ גופא דאורייתא לא, אלמא משמע בהדיא דמעשר ירק וצלף נוהג בחוצה לארץ, ותירץ ר"ת ז"ל דר"מ מן דמאי אכל, וההיא דע"ז נמי דאכל דמאי עד דלא מעשרי ליה קאמר, ובחוצה לארץ לא גזרו על הדמאי כלל, כדתנן במסכת דמאי (פ"א מ"ג) מכזיב ולהלן פטור מן הדמאי, אבל טבל ודאי חייב בכל מקום, והקשו עליו בתוס' דבירושלמי דמסכת דמאי פ"ג (ה"ג) משמע דאפילו את הודאי התיר, ותירצו דיש מינין אסורין ויש מינין מותרין כדאשכחן בירושלמי דפ"ב דמסכת דמאי (ה"א) אלו הן מינין האסורין בבית שאן הקצח והשומשמין והחרובין וכו', אלמא משמע מקומות יש ומינין חלוקין יש, דצלף היה מן המינין האסורין, ומיהו בחוצה לארץ ממש שאינה מארץ ישראל ולא מכיבוש יחיד ואינו חייב במעשר כלל, אלא מיעוט מקומות שגזרו בהן כגון עמון ומואב ומצרים ובבל שהמעשר נוהג בהן מתקנת חכמים שהנהיגו בהן דייני ישראל מפני שהן סמוכות לארץ, כדאיתא במסכת ידים (פ"ד מ"ג). והרב רבי משה ז"ל (פ"ד מ"ג) סובר שאף בכיבוש עולי מצרים יש מקומות שלא הנהיג בהן אפילו ודאי, מפני שלא היו ישראל בכיבוש שני מצויין שם כ"כ, והיו מקומות היישוב של כבוש שני היינו מעשה דבית שאן שפטר לגמרי.

אמר רבי זירא אמר שמואל ליבן סכין ושחט בה שחיטתו כשרה חדודה קודם ללבונה:    כלומר ממהר לחתוך מתוך חדודו קודם שיכו' הסימנים.

והא איכא צדדין שהסכין נוגע ומתקרב בהם ושורפן.

בית השחיטה מרוח רוח חיתוך השחיטה רוח לכאן ומתרחק מצדדי הסכין:    מכאן משמע שאם ינקב הושט במה שנשחט ממנו קודם גמר שחיטה טרפה, מדאקשינן והא איכא צדדין, כלומר שנוגעין במה שנשחט מן הושט. וכן נמי משמע לקמן בפירקין (יז, ב) מדאצרוכא בדיקה אתלת רוחת' כדי שלא ינקוב עוקץ הפגימה היוצא מן הצד כותלי הוושט הנשחט. והא דר"ז לא הביאה הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו, נראה דסבירא ליה דליתיה, וכדברי רבינו ז"ל נראה עיר, דהא לקמן משמע דסבירא ליה דבית השחיטה לא מרוח מדאמרינן (שם) דסכין צריכא בדיקא אתלת רוחתא וכדעברא לה לרב אשי ורב אחא בריה דרבא ורבינא ורב יימר דאמר דאבישרא ואטופרא צריכא אתלת רוחתא לא צריכא, מוכח לה מדר"ז אמר שמואל דאמר בית השחיטה מרווח רווח, ומדסוגיין דאתלת רוחתא נמי צריכא אלמא ליתא לדר"ז, ואיכא מאן דאמר דודאי מרווח רווח קצת כדי להנצל מכוית לבונו של סכין, אבל מורשת של סכין שיוצאה ומתפשטת חוץ לסכין נאחזת בצדי [בית] השחיטה וקרעתן אף על פי שכותלי בית השחיטה מתרחקין לכאן ולכא. ומה שלא השיבו לו לרב יימר דלא דמי לר"ז וכדאמרן, לפי שלא חשו להם חכמים להשיב על זה, דדבר ברור הוא לחלק ביניהם וכדאמרינן בעלמא, ושפיר עביד דלא אהדר ליה.

ורבינו הרב החסיד מוסיף בה ביאור דמדאמר רב יימר מי לא אמר ר"ז, משמע דהלכה פסוקה היתה לאצלם, דאם לא כן הל"ל דאמר ר"ז ורבנן דמצרכי בדיקה אתלת רוחתא, סברי דעל כרחך לא מכשרי בליבן סכין ושחט בה אלא בשיודע שהיה הסכין מלובן וכיון בשחיטתו שלא יטה הסכין לצדדין, אבל לענין פגימה שבצדדין לא, שאם לא בדק פעמים שתהיה שם פגימה והוא לא ידע ושוחט כדרכו ומטה וקורע. ובשם הראב"ד ז"ל כתב דעד כאן לא קאמר שמואל אלא בדיעבד אבל לכתחלה לא, ולפיכך צריכה בדיקה אתלת רוחתא, שאין סומכין על זהירותו אף על פי שהוא אומר אני אשחוט ולא אטה, וכדרך שאמרו במוקדשין (זבחים לב, א) לא ישחוט שמא יגע בבשר, וכל שכן כאן שאינו יודע שיש שם פגימה שאינו נזהר מלהטות, ואפילו דיעבד אם לא בדקה אתלת רוחתא פוסלין אותה שמא הטה, ורב יימר סבר כיון דחשש רחוקה היא שלא נפגם חודו של סכין ונפגם לצדדיו, ואפילו אם נפגמו אפשר שהטה, כיון דבית השחיטה מתרחב לא חיישינן לבדוק אותו לג' רוחותיו אלא בחדודו לבד.

וזה הדרך הקרוב בדברי ר"ז, והחלוק הנכון שחלקו בו מי שפוסק כדברי ר"ז, אלא שעדיין נראה לי לכאורה דסוגיין לקמן (ע"ב) דלא כרבי זירא אזלא בענין השוחט בסכין של נכרי, דאפליגו בה רב ורבה בר בר חנה דמר אמר בדיעבד קולף ומר אמר מדיח, ואם בית השחיטה מרויח למה קולף למה מדיח, וכן סכין טרפה דבעי הדחה מיהא או בליתא דפרסא, משמע דעד שידיחנו או עד שיקנחנו אסור לשחוט בה, ומשום שמנונית שנדבק בדפני הסכין שמא יתקנח הסכין בכתלי בית השחיטה, אלא שאפשר לומר דהא דהשוחט בסכין של נכרים מיירי בששחט ולא דקדק על עצמו שלא יטה, ואתא לאשמועינן שאם לא דקדק אם יגע אם לא, אי נמי בזמן שנגע ודאי במה מספיק לו אם בהדחה או בקליפה אי ביה"ש רותח או צונן. ואגב דוחקא דסכינא דאי בלע אם לאו, וכן בשוחט בסכין טריפה הא אמרה הראב"ד ז"ל דלכתחלה אין סומכין על זריזותו.

והא דאמר ר"ז חדודה קודם לליבונה, משמע מלשון קודם, דמכל מקום הליבון פועל בסימנים אחר החידוד, וכן נמי משמע מדאמרינן בסמוך תא שמע דאמר רבי זירא וכו' אלמא חבטה קדים וקשיא לי דאם כן למה הכשיר ר"ז, דלמא אחר שחתך קצתו של וושט אתי הבלא של סכין ושורפן והוי ליה כנקב קודם גמרו וטרפה וכדאמרן. ואין סברא לומר דהכי קאמר חדודה גומר השחיטה קודם שיפעול בה ליבונה, דאם כן שוחט בסכין רעה טרפה והוי ל"ל ליבן סכין יפה ושחט בה. ואם תאמר דהכי קאמר חדודה קודם לחתוך עד שאין ביכולת הליבון לפעול בה כלל קודם זה, כענין מי הקדימני ואשלם (איוב מא, ג) שאין אחר בא אחריו, אכתי תקשי לן דהא לא משמע הכי, מדאמרינן לקמן תא שמע ליבן שפוד והכה בו נדון משום מכות אש, ופרקינן התם נמי דברזיה מיברז דהיינו חדוד, אלמא אף בחדוד אמרו דאתי הבלא בתריה ושריף, דהא נידון משום מכות אש. ויש לומר דודאי מתוך חידודו אין כח האש פועל בו לשעתו כלל, ומשום צדדין נמי ליכא, דהא בית השחיטה מרווח והכה בשפוד שהוא נדון משום מכות אש, לאו היינו משום אשו של חדוד דמתוך שהוא חד אין (כחו חם) [כח חום] חדודו קשה ואין בו כדי לשרוף, והתם משום צדדי השפוד הוא ששורפים סביבות המכה, לפי שאין כותלי המכה מרחיבין ככותלי בית השחיטה, והלכך כיון שאין שם כח הכאה שאין חבט לחדוד, אבל של צדדי השפוד שורפין, ומשום הכי נדון משום מכוה כן נראה לי.

ואסור לחתוך בה בשר מתקן הוא:    הוא הדין דהוה מצי למימר ואם חתך בו בשר אסור, שהרי הנאתו אסורה לו, אלא משום דתנא רישא מותר לשחוט דעדיף ליה לאשמועינן כחה דהיתירא, דכיון שהוא מקלקל מותר לשחוט בה לכתחלה תנא נמי סיפא אסור, ומיהו בהולכת הנאה לים המלח סגי דקיימא לן כרבי אליעזר דאמר בע"ז (מט, א) גבי אשרה אפה בו את הפת יוליך הנאה לים המלח, ואפסיק הלכתא התם כוותיה.

והא דאמרינן מותר לשחוט בה מקלקל הוא. איכא דקשיא להו מיהא דגרסינן בפסחים (עג, א) שוחט חטאת בשבת בחוץ (לעזרה) [לעבודה זרה] מה תקן תקן להוציא מידי אבר מן החי. _ַ אלמא שוחט מתקן קרייא ליה. ויש לומר דהתם לענין שבת במלאכת מחשבת תליא מלתא, וכיון דאיכא תקון כל דהוא לגבי מלאכה שדרך האדם לחשוב עליה פעמים קרי ליה תקון וחייב. אבל לענין ע"ז דבהנאה תליא מלתא משום ולא ידבק בידך מאומה מן החרם (דברים יג, יח) כיון שהפסדו מרובה מהנאתו אין כאן מתקן ומרווח אלא קלקול ומפסיד.


דף ח עמוד בעריכה

אי בעית אימא כגון שליבנה באור:    הכא משמע דסכין אסורה בעי ליבון, וכן מוכח בתוספתא דע"ז (פ"ט) דגרסינן התם והסכינים והאסכלאות מלבנן באור והן טהורין. וקשיא לי דבפסחים (ל, ב) משמע דבהגעלה בעלמא סגי ליה, וכדגרסינן התם והלכתא אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון, ואיכא מאן דאמר דהתם היתירא בלע הכא איסור בלע, וכדמשדני בשילהי השוכר דמסכת ע"ז (עו, א) ואיכא מאן דאמר דאפילו דאיסורא לא בעי ליבון דהא ההיא ברייתא השנויה בתוספתא לא הביאו ממנה בגמרא דילן בע"ז כי אם השפודין והאסכלאות ואילו הסכינין לא הזכירו בה, דמשמע דלגמרא דילן ההיא ברייתא שבתוספתא משובשת ולית כאן סכיני, ואי נמי אית בה לא עדיפא ממאי דאמרינן בפסחים (ל, ב) מעייל קתייהו בטינא ופרזלוהי בנורא, ואפילו הכי לא קיימא לן אלא כדפסקינן התם אידי ואידי ברותחין, והא דאמרינן הכא כגון שליבנה באור, לרווחא דמלתא נקטיה, כדי שלא יצטרך לומר מגעילה ברותחין ובכלי ראשון וכ"נ משום דאיכא (למימר) למ"ד בכולהו סכינין דבעי ליבון אריח בה הכא ואמר כגון שליבנה, לפי שאין זה מקום דינו של סכין לדקדק עליו אם צריכה ליבון או בהגעלה סגי לה, וכבר הארכתי בדבר זה בסברתן של ראשונים ז"ל במסכת ע"ז. ומיהו אומר רבינו החסיד ז"ל דהכא ודאי לענין שחיטה בשיפא בעלמא סגי ליה לכולי עלמא, דהא בית השחיטה אינו רותח גמור להפליט הבלוע, כיון ששפוהו בקרקע וסר מעליו שמנו הנדבק, וכדמשמע לקמן (ע"ב) דפסיק תלמודא גבי סכין טרפה דאין צריך הגעלה כי אם הדחה או קנוח בבלית', ואף על פי שהסכין כבר בלע מן האיסור ונאסרו, כדאמרינן לקמן (קיא, ב) סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח, דמשמע דבלע הסכין ונאסר, ואפילו הכי אמרינן והלכתא כל היכא דאין ממשו של איסור נדבק על פני הסכין [אין] בית השחיטה מפליטו, והכי נמי בשיפה בעלמא סגי ליה, וכל זה ראיה שאין ליבון שנזכר במקום זה נזכר על דרך שיהא התירו בכך ולא בהגעלה, לרווחא דמילתא נקט ליה הכין.

אתמר השוחט בסכין של נכרים רב אומר קולף:    וא"ת למה קולף, דהא קי"ל דסתם כליהם של נכרים אינן בני יומן, כדמוכח בכמה מקומות בע"ז מדשרינן שמנן (לח, ב) וכוספין של נכרים, וכן גבי חלתית אמרו מאי טעמא משום דמחתכי ליה בסכינא דארמאי, ואפילו למאן דאמר נותן טעם לפגם מותר, הכא אגב חורפא דחלתית מחליא ליה, ואי סתם כליהם בני יומן הן למה הוצרכו לטעם זה, דהא נותן טעם לשבח הוא, וכיון שכן למה קולף, שהרי נותן טעם לפגם הוא, וקיימא לן כמאן דאמר נותן טעם לפגם מותר, ואמרינן בשילהי ע"ז (עה, ב) וכולן שנשתמש בהן עד שלא הגעיל וכו', תניא חדא מותר ותניא אידך אסור, ולא קשיא הא כמאן דאמר נותן טעם לפגם מותר הא כמ"ד נותן טעם לפגם אסור. וא"ת דלמא רב נותן טעם לפגם אסור סבירא ליה, לדא היא מדאמרינן בע"ז (סח, ב) גבי עובדא דההוא עכברא דנפל לחביתא דשכרא ואסרה רב, אמר רבא טעמא דרב לא ידענא או משום דקסבר נותן טעם לפגם אסור ולית הלכתא כותיה, או משום דקסבר דעכברא בשכרא אשבוחי משבח, ואי שמעינן ליה לרב מהכא דנותן טעם לפגם אסור סבירא ליה, לוכח לה מיהא דמשום נותן טעם לפגם אסור אמרה, וי"ל דמיירי בסכין בן יומו. אי נמי י"ל דשאני דסכין דאפילו בשאינו בן יומו לא הוי נותן טעם לפגם אלא לשבח, דאיסורו טוח על פניו, ולא אמרו בשאינו בן יומו שהוא לפגם, אלא באיסור בלוע, דדופני הכלי פוגמו, כדאמר בע"ז (עו, א) ובפסחים פרק כל שעה (מד, ב) אפילו קדרה בת יומו אי אפשר דלא פגמא פורתא, מה שאין כן באיסור בעין שהוא לשבח, והלכך סכין אף על פי שאינו בן יומו נותן טעם לשבח הוא, דמתוך שמחתכין בו תמיד נשאר שומן על פניו ולא יסור ממנו אלא אם כן מקנחין אותו יפה יפה, וכמ"ש רש"י ז"ל לקמן (קיב, א) גבי צנון שחתכו בסכין אסור לאכלו ברותח ולא קרינן ביה נותן טעם חבר נותן טעם מן הטעם הזה שהסכין נדבק על פניו שומן וממשו של בשר הוא שבלע הצנון, והכא דכותה היא.

ואי קשיא לך הא דאמרינן בע"ז (לט, א) גבי חלתית מ"ט משום דמחתכי ליה בסכינא דארמאי, ואפילו למ"ד נותן טעם לפגם מותר, הכא חורפה דחילתית מחליא ליה, דאלמא אי לאו חורפי דחלתית אסורו של סתם סכינו של נכרי נותן טעם לפגם הוא. תירץ רבינו החסיד נ"ר דהתם בחנוני שהוא מקנח כליו כדי לעשות מלאכתו בנקיות, ושלא יהא שומנו של סכין נדבק בחלתית ויזהמנו, ואין איסור נשאר על פניו בעינו. ואי לאו חורפא דחלתית דמחליא ליה שרי משום נותן טעם לפגם, ושמעינן מיהא דאע"ג דבעינן שיפה לסכין של נכרים לחתוך בה צונן כדאיתא בשלהי ע"ז (עו, ב) הני מילי לכתחלה אבל דיעבד אם קנחו יפה בסמרטוט או שהדיחו יפה מותר, דהא גבי חלתית אי לאו דאגב חורפיה מחזירו לשבח הוי שריא ליה, ואף עלגב דסתם חנונים אינם שפים סכיניהם ולא נועצים עשר פעמים בקרקע קשה אלא שמקנחין אותו.

רבה בר בר חנה אמר מדיח:    א"ת תיפוק לי דמכל מקום צריך להדיחו משום דמו, וכדאמרינן בחולין (קיג, א) אמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מולחו יפה יפה ומדיחו יפה. ואתמר רב הונא אמר מולח ומדיח, במתניתא תנא מדיח ומולח ומדיח, לא פליגי הא דחלליה בי טבחא הא דלא חלליה בי טבחא, ויש מפרשים דלצלי אינו צריך הדחה (זמניה) [זימנין] דבעי ליה לצלי ולא ידיחנו, ואתא רבה בר בר חנא למימר דמשום גיעולו של סכין זהו, מיהו צריך הדחה דהיינו שפשוף ביד להסיר שומן הנדבק בדפני השחיטה, ובודאי נראה דאפילו לצלי צריך הדחה, דדם שעל פני הבשר אינו הולך ע"י האש אלא נקרש ומתייבש ונשאר על הבשר, אלא דמו הנבלע בו שהוא קלוש וזב ממנו על ידי האש (הוי) [הוא] שאינו נדבק בו, ואפילו צלאו בלא מליח.

ורבינו הרב ז"ל תירץ דאי משום דם בשפשוף בעלמא עד שיצאו המים בלא מראה דם סגי' ליה, אבל משום שמנינותו של סכין של אסור בעי לשפשופי יפה יפה עד שיסור ממנו שמנו באומדן הדעת. עוד כתב רבינו דאי משום דם אם רחצו מעט במים בשעה שהדם חם, [סגי] כשהטבח מדיחו כשהוא חותך הבשר, די לו בכך, ואז אינו צריך הדחה ושפשוף (דבר חוצה) [דברחיצה] כל דהו הדם שהוא חם (ולא) [ולח] סר ממנו, אבל כשהדם מתייבש על הבשר אז הוא צריך הדחה ושפשוף גדול, והיינו דאמרינן התם הא דחלליה בי טבחא, כלומר הא דאמר רב הונא מולח ומדיח ואינו צריך הדחה תחלה בשחללו הטבח, ותרגום רחצו חללי' כדמתרגמינן (ויקרא א, ט) ירחץ במים יחלל במיא, ומתניתא דתני שצריך הדחה תחלה, בדלא חלליה טבחי, והלכך צריך מליחה הדחה ושפשוף, והיינו דאצטריך רבה למימר דצריך הדחה אפילו רחצו מיד בעודו חם וגם זה נכון. ובשם הראב"ד ז"ל שהקשה לרבה אמאי אינו צריך גרירה, וכענין שאמרו בקישות לקמן (קיב, א) ואבטיח גריר לבי פוסקי ואכיל, וגרירא הוא הסרת ממשו של דבר, כאותו שאמרו לקמן (נג, א) ריש מעים באמתא בעיא גרירא. ותירץ רבינו ז"ל דגרירה דהתם דגבי קישות ואבטיח במקום הדחה דהכא קיימא אלא דבדבר לח לא מהני הדחה, דאדרבה כל אימת דמדיח מבליע בו האיסור, ולפיכך אין לו תקנה עד שיגרור מקום חתך מיהא, אבל בדבר שאינו לח ואשר יוסר חלב הדבק בו כמו בשר אין צריך גרירה רק הדחה ודיו, ונכון הוא.

לימא בהא קמיפלגי דמר סבר בית השחיטה רותח:    פירוש דאף על פי שאין בית השחיטה רותח גמור שאפילו היד אינה סולדת בו, ואלו לענין תולדות האור בכשיעור זה אינו רותח אלא פושרין ואינו מבליע, שכך השוו רבותי ז"ל דלענין תולדות האור אפילו כשהיד סולדת בו דוקא כלי ראשון הוא שמבשל ומבליע, אבל כלי שני אינו בולע ולא מבליע, ואפילו הכי קים ליה לרב מכח התולדה דבית השחיטה דרכו לבלוע ולהבליע בשיעור החם המועט שבו כדין רותח, ולפיכך קולף, כיון שלא הכשיר הסכין אפילו כדין הצריך לחתוך בו צונן דהיינו שיפה. כך פירש רבינו הרב נ"ר. ותמיה' לי קצת מדאמרינן לא דכולי עלמא בית השחיטה רותח ומאן דאמר קולף שפיר, ואם איתא דרותח כזה בעלמא אינו בולע ומבליע כלל, היכי קאמר מאן דאמר קולף שפיר, כלומר כיון דבית השחיטה רותח דינא הוא דנימא קולף, דאלמא משמע דמחמת רתיחתו הוא דניחא לן למימר דצריך קליפה ולא מחמת תולדתו, ואינו אלא מחמת תולדתו. ובסוף מסכת ע"ז (עה, ב) כתבתי טעם דברי האומרים דכלי שני אינו בולע (ומטעם) [וטעם] דברי האוסרין כמו שמצאתי להם כתוב.

ומאן דאמר מדיח איידי דטרידי סימנין למיפלטו דמא לא בלעי:    קשיא לי אם כן אפילו בבשר שחיטה שנמלח בהדי בשר נבלה ליתכשר, ונימא איידי דטריד בשר שחיטה למיפלט דמא לא בלע ציר דאיסורא, דמהאי טעמא הוא דאמרינן דמותר למימלח תרתי חתיכות בהדי הדדי, ואי נמי חדא דלא אמרינן דפלטה האי גיסא ובלעה האי גיסא כדאיתא בחולין (קיג, א). ויש לומר דשאני סימנין דכיון דפלט דמא בשפע לא בלעי אפילו שמנונית, אבל פליטת דם דעלמא לא מעכבא מלבלוע שמנונית אלא דם.

קשיא לי שמעתין למאן דאמר בית השחיטה רותח (סגי) [למה] ליה בקליפה, דהא שמנונית דאיסורא מפעפע ונבלע בכל, ואם תמצא לומר שאין בו כדי לאסור, אם כן אפילו קליפה לא ליבעי. ויש לומר דבית השחיטה אינו רותח גמור ואינו מבליע אלא כדי קליפה, ויש לנו כיוצא בה בחם לתוך צונן דאפילו למ"ד תתאה גבר אמרינן בפסחים (עה, ב) דאדמקרר ליה מיבלע בלע וקליפה בעי. אי נמי יש לומר דשמנונית שעל הסכין אינו שמן כל כך שיפעפע ודי אם תדינהו כחלב כחוש דאמרינן בחולין (צז, א) שאינו מפעפע. עוד יש לומר דאפילו חלב מפעפע כל שידענו מקום בליעתו, אף על פי שאין בו כדי לאסור צריך הוא מיהא קליפה, דלא גרע מאיסור שאינו מפעפע שצריך קליפה. ונראה לי שיש קצת ראיה על זה מההיא דאמרינן בפסחים (עה, ב) נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו ואף על פי שהרוטב מפעפע, וצ"ע.

ואיבעית אימא דכולי עלמא בית השחיטה צונן מ"ד מדיח שפיר:    ואף על גב דסכין בעיא שיפה ולא סגי לה בהדחה אפילו לחתוך בה צונן (דעלמא) [דאלמא] משמע לכאורה דאגב דוחקא דסכינא בלע מאי דחתיך בה אי לאו דשפיה, והכא אמרה דכיון דבית השחיטה צונן לא בלעה אגב דוחקא דסכינא. לא קשיא דלכתחלה ודאי צריכה שיפה דאגב דוחקא דסכינא פריש איסור הנדבק בה ומתדבק בדפני מה שחתך בה, אלא ודאי אגב דוחקא דסכינא אינו מבליע כלל, והילכך בדיעבד בהדחת בי פסקי בדבר שאינו לח כמו בשר או דגים סגי ליה בהדחה או בגרירה בדבר לח כמו קישות ואבטיח וכדכתבנו לעיל.

ומאן דאמר קולף אגב דוחקא דסכינא בלע:    והא דאמרינן בית השחיטה צונן, הכי אמר אפילו למאן דמצריך קליפה אין בית השחיטה נחשב רותח גמור כדי להצריך קליפה מטעם רותח אלא משום דוחקא דסכינא, ומיהו רותח הוא קצת, דאי לאו הכי לא היה צריך קליפה כלל, דלא אמרינן אגב דוחקא דסכינא בלע אלא היכא דאיכא מקצת חם. ותדע מדאמרינן לקמן אימת קא בלעא לכי חיימא אימת קא חיימא לכי גמרה שחיטה, אלמא לא בלעה עד דחיימא מיהא, וכיון שכן בשר צונן שנחתך בסכין של גוים בהדחה בעלמא סגי ליה לכולי עלמא, והדחה יתירה מיהא צריכה מפני שמנינותו של סכין שנדבק בו פיסקי, והילכך צריכה שפשוף והדחה גדולה עד שיתבאר באומד הדעת שסר ממנו האיסור וכמו שכתבנו למעלה.

סכין טריפה פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר בחמין וחד אמר בצונן:    פרש"י ז"ל דמאן דאמר בחמין קא סבר בית השחיטה רותח, והילכך צריכה הגעלה בחמין מפני שבלעה שמנונית טרפה, ומאן דאמר בצונן, קא סבר בית השחיטה צונן ולא בלעה הסכין שלא נתחמם, והילכתא בצונן, וגבי הא דאמרינן בסמוך דהתירא נמי הא בלעה מאבר מן החי, פירש ז"ל אבל אבליעת דם לא חייש שהסכין קשה ואין הדם נבלע בו אלא שמנונית שנבלע ברך ובקשה. וקשיא ליה דהכא פסקינן כמאן דאמר צונן, ואם כן בית השחיטה צונן סבירא לן ולא בלע הסכין אפילו שמנוניתו וכל שכן דם לפי פירושו של רבינו שלמה זצ"ל, ואפילו לחתוך בה רותח מותר בהדחה בעלמא. ואפילו למ"ד רותח בשוחט את הכשירה דליכא שמנונית דאיסורא משום דם ליכא, ואפילו לחתוך בה רותח בהדחה בעלמא סגי ליה, ובחולין (קיא, ב) גרסינן אמר ר"נ אמר שמואל סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח, ופירש שם רש"י ז"ל איידי דבית השחיטה רותח בלע סכין מן הדם ואסור לחתוך בה רותח מפני שחוזר ופולט. וקיימא לן כר"נ, ולפי פירושו תקשי לן תרתי, חדא דהכא פסקינן דבית השחיטה צונן, והתם אמרינן דבית השחיטה רותח. ועוד דהכא פירש דאפילו למאן דאמר בית השחיטה רותח דם אינו בולע בקש' ואין הסכין נאסר מחמת דם כלל, והתם אמרינן דבולע הוא דם וחוזר ופולטו ברותח שחותך בו אחר כך.

על כן נראה לי דמאן דאמר בחמין סבירא ליה בית השחיטה רותח, ואי נמי סבר בית השחיטה צונן קסבר דאגב דוחקא דסכינא בלע סכין שמנונית דטרפה, ואגב דוחקא נמי פליט עם חם מעט של בית השחיטה, והילכך בעיא הגעלה שאם לא יגעילנה אגב דוחקא פלטא סכין ובלע בית השחיטה, ומאן דאמר בצונן קא סבר דבית השחיטה צונן, ומשום דוחקא דסכינא לא פלטא מה שנבלע בתוכה, דמה שבתוך הסכין אינו נפלט (ע"י) [אלא] רותח ממש. ומיהו ודאי אגב דוחקא דסכינא עם חם קצת של בית השחיטה בלע סכין שמנונית ודם שהן בעין, דכל כמה שהוא מוצא איסור בעין כגון שמנונית ודם אפילו סכין שהוא קשה בולעו אגב דוחקא, וכשהוא חוזר וחותך בה רותח גמור חוזר ופולט, והלכך סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח עד שיגעילנה דאגב דוחקא בלע אפילו דמא, ואגב רתיחת מה שחותך בה חוזר ופולט והיינו דר"נ, אבל לשחוט בה בהדחת מה שטוח על פניו סגי לה, דכיון שהאיסור נבלע בו והסכין קשה הוא להפליט את בלוע אפילו אגב דוחקו, ובית השחיטה צונן הוא אין צריך להגעילה. ומיהו הדחה מיהא בעיא, דהשתא סכין קשה בולע מאיסור בעינו על ידי דוחקו סימנין רכין לא כל שכן שבולעין מאיסור בעין אגב דוחקו של סכין. ודוקא בסכין טרפה אבל בסכין ששחט בה כשרה, דליכא משום שמנונית דאסורה אף הדחה אינה צריכה לכולי עלמא, אלא שוחט והולך בלא הדחה כלל. דמאי איכא משום דמא איכא למימר דשמנונית דוקא שהוא רך הוא שנבלע בסימנין, אף על גב דטרידי למפלט, אבל ודאי דם דמשרק שריק איידי דטרידי סימנין למפלט דמא לא בלעי דמא. אי נמי יש לומר דאפילו תאמר שהן בולעין דם שנדבק בדפנו של סכין כשם שיפלוטו דמן על ידי מליחתן כך יפלטו דם הבא להן ממקום אחר, אבל חלב ושמנונית אינו יוצא על ידי מליחה כלל, והילכך בעיא הדחה או הגעלה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה קודם שחיטה.

ולפי פירוש זה נתברר שאף על פי שאין בית השחיטה רותח, ואף על פי שהסכין קשה לבלוע, אפילו הכי אגב דוחקא דסכינא בלע הסכין דם בית השחיטה כיון שהוא בעין וכל שכן שמנונית, אלא שאינו נפלט אגב דוחקא דסכינא אלא ברותח גמור, וכל שכן דאגב דוחקא דסכינה בלעי סימנין שהן רכין איסור שעומד בעין על גבי הסכין, וכיון שכן אף על גב דקיימא לן בסכין טרפה כמאן דאמר בצונן, אפשר דקיימא לן בשוחט בסכין של גוים כרב אמר קולף, שהרי האיסור שעל פני הסכין שהוא בעין נבלע בסימנין, וכן אם שחט בסכין טרפה נמי קודם שידיחנו אפשר לומר דרב אחא ורבינא תרווייהו קולף סבירא להו כרב, וכן פסק רש"י ז"ל כרב דאמר קולף, ונראין דבריו ואי אפשר לפסוק כרבה בר בר חנה אלא אם כן נאמר דטרידי סימנין לאפוקי דמא לא בלעי אפילו שמנונית ואף על פי שהוא בעין, וזה דחוק. וכיון שאין לנו שום ראיה לפסוק כסברא זו דאגב טירדת סימנין לא בלעי שמנונית, אנן טפי עדיף לן למנקט חומרא באיסור דאורייתא, ועוד דרבה בר בר חנה (תלמוד) [תלמיד] הוא לגבי רב, ועוד דנקטינן בכל דוכתא כלישנא בתרא, וכיון דללישנא בתרא לא שמעינן לחד מינייהו דאית ליה האי סברא דאיידי דטריד סימנין לא בלעו, על כרחך סבירא להו כמאן דאמר קולף.

ורבינו אלפסי ז"ל סבר לה כרבה בר בר חנה דאמר מדיח. ויש מביאין סעד לפסק זה דאם איתא דרבינא דאמר בצונן כרב סבירא ליה, אמאי איצטריך תלמודא למיפסק הלכתא בהדיא כרבינא, דהא בהדיא אמרו בחולין (צג, ב) בכל התורה כולה רב אחא ורבינא רב אחא לחומרא ורבינא לקולא והלכתא כרבינא לקולא, אלא ודאי דמדקים להו דרבינא פליג אדרב הוה אמינא דבהא הילכתא כרב אחא דקאי כרב קמ"ל דאפילו בהא שבקינן דרב ועבדינן כרבה בר בר חנה דקאי רבינא כותיה, ולא היא דמשום דקא בעי לסיומי עלה ואי איכא בליתא דפרסא לא צריך אמר בהדיא והלכתא בצונן. וזו היא שיטתו של רבינו הר"ב נ"ר.


ובהא דאסיקנא בסכין טרפה והלכתא בצונן. א"ת שיפה מיהא ליצטריך כדתנן (ע"ז עה, ב) הסכין שפה והיא טהורה, ומתוקמא התם בשילהי ע"ז כגון שבא לחתוך בה צונן. תירץ ר"ת ז"ל דשאני התם שבלעה הסכין מרותח ולפיכך נדבק שם השמנונית וצריך שיפה אפילו לחתיכת צונן. ויש אומרים דשאני התם שבלעה איסור בתדיר. אבל כאן בפעם אחת די לו בהדחה לבד.

ולמ"ד בחמין מאי טעמא משום דקא בלעה דהיתירא נמי הא קא בלעה:    הקשה רבינו הרב ז"ל אפילו למ"ד בצונן הא מצי לאקשויי (למאן) [למאי] דסבירא להו השתא דהא קא בלעה מאבר מן החי. ותירץ דאלימא ליה לאקשויי למ"ד בחמין לפי שצריך לקלוף (על) [כל] בית השחיטה. אבל למ"ד בצונן איכא למימר דלמא סבירא ליה בשוחט בסכין של גוים מדיח, הלכך לא קשיא ליה כולי האי.

הא דאמרינן אחד ששוחט בה ואחד שמחתך בה בשר. תמיה לי סכין מיוחד לשחיטה למה לי, דהא צריך היא בדיקה בכל שעה קודם שחיטה. ושמא נאמר דנפקא מינה להיכא דבדק לאחר שחיטה והצניעו שאינו צריך בדיקה כשחוזר ושוחט פעם אחרת, דסומך הוא על בדיקתו שלאחר שחיטה, ואם שחט ולא בדק ונאבד הסכין שחיטתו כשרה דהעמידה על חזקתו. ואם אינו מיוחד לכך פעמים שיחתוך בו בשר ואינו חושש לו משום פגימה לפי שאין הבשר מצוי לפגום ופעמים שיש בו עצמות שבבשר ומישתלי ושוחט וסומך על בדיקה ראשונה ואסור.

גזרה שמא יחתוך בה חלבים ואחר יחתוך בה בשר:    וצריך שפשוף יותר גדול מכדי שפשוף הדחתו מחמת דם, וכמו שכתבנו למעלה [ד"ה רבב"ח] ושמא ישכח מלשפשף היטב.

הא דאמר אמימר לא ליסחוף איניש כפלי עילוי בשרא. פירש בתוספות דדוקא בעוד שהם חמים, אבל לאחר שנצטננו מותר וקרא כתיב (ויקרא ט, ב) וישימו את החלבים על החזות, ופירש רש"י ז"ל דדייב תרבא ובלע בשרא שהחלבים ובשר מתחממים וזב החלב ובולע הבשר, ונראה מזה דבדיעבד נאסר הבשר, ושמא בקליפה סגי ליה, שהרי אינו רותח גמור, ודי אם יהיה כרותח דבית השחיטה דסגי ליה בקליפה אפילו לרב. והרמב"ם ז"ל (פ"ז מ"א הי"ט) כתב בכל אלה שאינן אלא לכתחלה, ומשמע שהוא מפרשה מטעם שמא ישכח מלשפשף היטיב, אבל בדיעבד בשפשוף רב די לו גם בזה, וצריך עיון דהא (דייב) [דאיב] תרבא ובלע בשרא קאמר.

דף ט עמוד אעריכה

ואלו הן הלכות שחיטה שהייה. דרסה. חלדה. הגרמה. ועיקור:    פירש רש"י ז"ל עיקור היינו פסיקת הגרגרת, ותנינן לה לקמן (נב, א) במתניתין דהשוחט שחט את הושט ופסק את הגרגרת ר' ישבב אומר נבלה רבי עקיבא אומר טרפה. וקשיא לן דאם איתא דשמואל מידי דמטרפי סימנים מני בהלכות שחיטה נמני נמי נקובת הושט. ועוד דאמרינן לקמן (כ, א) בפירקן תני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנין לעוף, ואילו פסוקת הגרגרת בעוף ודאי איכא, כדתנן לקמן (נו, א) אלו טרפות בעוף נקובת הושט ופסוקת הגרגרת, וכן תני (שם) לוי כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף, ואם תאמר דדילמא שמואל כרבא בר קיסי סבירא ליה דאמר לקמן (כ, ב) דהא דתני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנין לעוף, לא אמרינן אלא במליקה, אבל בשחיטה יש עיקור, דכי אגמריה רחמנא למשה הכי אגמריה דמליקה בעיקור סימנין כשרה. ולא היא, חדא דאי אפשר לומר כן, דאטו טרפות אכשר רחמנא למזבח, וכדאקשינן לקמן (שם) וכי מתה עומד ומולק. ועוד דשמואל ודאי לא כרבא בר קיסי סבירא ליה, וכדאמרינן לקמן בהדיא דשמואל פליגי אדרבה בר קיסי, דהא אמר שמואל כל הכשר בשחיטה כנגדו בעורף כשר הא פסול פסול, אלמא אי עיקור סימנין פסול בשחיטה במליקה נמי פסול. ועוד דאמרינן התם אמר רבי ירמיה אמר שמואל כל הכשר בשחיטה כנגדו בעורף כשר במליקה, ואמרינן עלה הא פסול פסול לאתויי מאי, אילימא לאתויי עיקור סימנים, והא תני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנין לעוף, כלומר וכיון שכן אין זה פסול כאן וכאן אלא כשר כאן וכאן, ופרקינן אלא לאתויי ראשו, דאלמא אין עיקור סימנין בעוף אפילו בשחיטה (ואין) [ואי] עיקור היינו פסוקת הגרגרת טרפה היא, ומתניתין היא.

ובה"ג מפרש עיקור סימנין כיון שנעקרו סימנין ממקום חבורן בלחי מקום שאין עושין אותה טרפה, ואפילו הכי אגמריה רחמנא למשה דשחיטה בסימנין עקורין, אף על גב דכשרה היא, לא תהני לה שחיטתה. וכן מוכח לקמן (מד, א) בהא דאמר ר"נ אמר שמואל תרבץ הושט שניטל כולו מלחי כשר, ואתקיף עלה רב פפא והא איכא עיקור סימנין. שמעינן מינה דעיקור סימנין היינו סימנין שנעקרו ממקום חבורן בלחי, והתם משני מלתא דשמואל לא תימא כל אלא אימא רובו, כלומר דהיכא דנטלו כולו אף על פי שיכולה לחיות דלאו טרפה היא, וכדתנן נטל לחי התחתון דכשרה אפילו הכי לא תהני לה שחיטתה, דהכי אגמריה רחמנא למשה, אלא לוקה עליה אחר שחיטתה משום נבלה כאלו הכה על ראשו ומתה, אבל נעקרו רובן כשרה ושחיטתה מתירתה. והא דאמרינן כולהו תנינהו כבר פירש בעל הלכות ז"ל עיקור היכא תנינא דתנן לקמן (מה, א) הנוחר והמעקר פטור מלכסות, ואילו השוחט את הטרפה חייב לכסות דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה.

מאי קא משמע לן כולהו תנינהו:    פירש רש"י ז"ל כולהו תנינהו במתניתין, וכיו דאינו בקי פשיטא דאסור לאכול משחיטתו.

ולא ידע אינו יודע שאסור לעשות כן והאכילה לנו, ומתוך לשון זה משמע שאם הודיעוהו הלכות שחיטה שהייה כיצד דרסה כיצד ואמר בריא לי שלא שהיתי ושלא דרסתי, שמותר לאכול משחיטתו. ולפי זה הא דאמרינן הכא דאסור לאכול משחיטתו, דוקא (בדלתיה) [בדליתא] קמן דנישייליה, וכן נמי הא דאמרינן לקמן (יב, א) ראה אחד ששחט אם ראה אותו מתחילתו ועד סופו מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור לאכול משחיטתו, ואוקימנא בדידעינן ביה דלא גמיר אסור, בלא בדיקה קאמר, הא בדקינן ליה ואמר כך וכך שחטתי מותר לאכול משחיטתו. וכן אמרו בשם חכמי הצרפתים ז"ל. ואינו מחוור בעיני כלל, דאם כן לא הוה ליה למימר אסור לאכול משחיטתו, דהא בבודקין אותו סגי. ועוד למה לי רואה אותו מתחילתו ועד סופו, בבודקין אותו סגי, וכדאקשינן בריש מכילתין (ג, ב) למה לי אחרים רואים אותו והא אמרת בבודקין אותו סגי, אלא ודאי אסור לגמרי משמע, דדילמא שהה ודרס, וכל מאן דלא ידע עביד ולאו אדעתיה ולא מדכר. ונראה לי שיש להוכיח כן מדלא אוקימנא מתניתין דשחיטתן כשרה בדידעינן ביה דלא גמיר כמו שכתבתי שם בריש פירקין. ואם תאמר אם כן מאי קא מקשינן הכא מאי קא משמע לן כולהו תנינהו, הא טובא קא משמע לן דלא מהימן לומר לא שהיתיה ולא דרסתי. יש לומר דהאי גופא קא מקשינן, כלומר דכיון דכולהו פסלי שחיטה פשיטא דהאי לא מהימן, דאי שהה ודרס לאו אדעתיה.

בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת:    כלומר בחזקת איסור שאינה זבוחה עומדת, דרחמנא אמר (דברים יב, כא) וזבחת ואכלת שלא תאכל בשר אלא אם כן נשחטה יפה, בשנים או ברוב שנים, ובעוף באחד או ברובו, ועד שלא נודע לך שיצאתה מידי איסורה בשחיטה מעלייתא באיסורה עומדת, הילכך אם לא בדק בסימנים אסורה. ואי אפשר לפרש בחזקת איסור אבר מן החי עומדת, דכיון דנשחטה בין שחיטתא מעלייתא בין שחיטת מיעוט סימנין הרי יצאה לה מאיסור אבר מן החי. ומיהו אינו קשה כל כך, דאפשר לומר דכיון דמעיקרא בחזקת איסור אבר מן החי עומדת ועכשיו נמי לא נתברר אם נשחטה כהוגן, הרי היא מוחזקת מאיסור לאיסור, ויש כיוצא בה ביבמות (ל, ב) וכולן שהיו בהן ספק קידושין או ספק חגירושין, ושם כתבתיה.

מר סבר בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן:    דכיון דמתה לה ועל ידי שחיטת מומחה מסתמא שפיר שחט, דרוב הפעמים רובן של סימנין נשחטין בשחיטת מומחה, אבל באיסור, דרובא דתלוי במעשה, ומיעוטא דאינן תלוי במעשה הוא. ובכי הא לא אזלינן בתר רובא, כדאיתא בבכורות (כ, א) וכדכתבינן לקמן בעזרת השם, משום הכי אוקמיה רבנן בחזקת איסור הראשונה, ומיהו בחזקת איסור דהות קיימא מוקמינן לה, בחזקת טומאה דלא הוה קיימא מספק לא מוקמינן לה, ומר סבר עד השתא באיסורא הוה קיימא והשתא מתה, וחיה שמתה נבלה היא, מספק אתה בא להוציא מדי טומאתה אל תוציאנה.

אמר ליה אין חוששין שמא במקום נקב נקב:    כלומר דאף על גב דאיתילד בה ריעותא, כיון דאיכא למיתלי במידי דבתר שחיטה תלינן.

בשם רבינו יצחק הלוי ז"ל שאין ריאה בכלל בני מעים, וכדאמרינן לקמן (נ, א) מקיפין בבני מעים ורבי יוחנן אמר מקיפין בריאה. אלמא ריאה לאו בכלל סתם בני מעים היא, ואמרינן נמי לקמן (קיג, א) אין מחזיקין דם בבני מעים. ואין ריאה בכלל כדאיתא התם, ומטעם זה היה אוסר בהמה שנאבדה הריאה שלה קודם בדיקה, לפי שהריאה עלולה אצל הסרכות, מה שאין כן שאר בני מעים.

ואינו מחוור דודאי אף ריאה בכלל בני מעים, ובני מעים כלל הן לכל מה שיש במעי הבהמה, וההיא דאמרינן אין מחזיקין דם בבני מעים, אדרבה משם ראיה לזה מדאמרינן עלה תרגימה בכרכשא והדרא דכנתא.

וראיה להתיר אף בשנאבדה הריאה, מדאמרינן לקמן (יא, א) מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובה אתיא מעגלה ערופה, דאמר רחמנא (דברים כא, ו) הערופה שהיא שלימה. ואמרינן נמי אתיא מפרה אדומה דאמר רחמנא (במדבר יט, ג) ושחט ושרף מה שחיטתה כשהיא שלימה אף שריפתה כשהיא שלימה, ואמרינן נמי אתיא משעיר המשתלח שאין הגורל קובע אלא בראוי לשם. ואמרינן לא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה איברים איברים, מכל הני שמעינן דאף על פי שלא נבדקה הריאה מעמידין אותו בחזקת כשרה. והיינו דאמר רב הונא נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה, דאלמא בחזקת היתר גמור עומדת משעה שנשחטה, והיינו דאקשינן ונימא נשחטה הותרה דאם איתא דעד שתבדק הריאה אסורה, היאך הותרה, ובביצה פרק אין צדין (כה, א) מוכח הכי נמי בשמעתא דהפשט וניתוח לעולה ואין הפשט וניתוח לקצבים. ועוד אני אומר דבגמרין מפרש לקמן (מט, א) דאמרינן התם גמרא רבי שמעון אומר עד שתנקב לבית הסמפונות, אי נקוב בריאה היכא דמשמשא ידא דטבחא תלינן או לא תלינן, ואסיקנא דתלינן, דהא תלינן בזאב, דאלמא פשיטא להו לכולהו דבזאב תלינן אפילו בריאה, אלא דבשמוש ידא דטבחא פליגי, ואפילו בהכי אסיקנא דתלינן, וזה מבואר.

וכן רבינו שלמה זצ"ל השיב לפני רבותיו שהיו מחמירין בדבר, ואמר אתמול אכלנו מחלבה ועכשיו נחזיק אותה בטריפה. ומה שהשיבו לו על זה דשאני חלב דחדוש הוא, דאף על גב דאתו מן החי מותר דאמרינן בבכורות (ג, א) חלב מנא לן דשרי דכתיב (שמות ג, ח) ארץ זבת חלב ודבש. אין טענה זו מספקת, שהרי חלב טריפה אסור כדתנן לקמן (קטז, ב) כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה, ולא אמרינן כיון דהיתר חלב חדוש הוא אפילו חלב טריפה מותר, וכאן נמי (אי) [אם] אתה מחזיק אותה בטריפה היה לנו לאסור חלבה עד שיודע לך שאינה טריפה, ואי משום דחדש בו רחמנא משכחת לה כגון שעשו מהם גבינות והניחם עד שנשחטה ונמצאת כשרה.

ובירושלמי דמסכת י"ט פרק אין צדין (ה"ג) גרסינן אם באו זאבים ונטלו בני מעיה ואכלוה כשרה, וחש לומר שמא ניקבה הריאה חזקת בני מעים כשר, אלמא משמע דאף ריאה בכלל בני מעים, ואם נאבדה או אכלום זאבים בחזקת כשרה היא.

ואפילו רבי מאיר דחייש למיעוטא, נמי משמע ודאי דאית ליה הכין, מדלא פליג עלייהו דרבנן אלא בקטן וקטנה לבד (יבמות סא, ב) ולא אפליגי (בה) [בזה] כלל, וטעמא דמילתא כדאמרינן לקמן (יב, א) דלרבי מאיר היכא דאיפשר איפשר היכא דלא איפשר לא איפשר, ואף על גב דבחולין אפשר למיבדק, כיון דגבי פסח וקדשים לא אפשר וסמכינן ארובא אף בחולין כן, דלחצאין לא שרא לן רחמנא. אבל ודאי היכא דאיתיה לריאה קמן ואיפשר למיבדק, אסור למיכל מינה עד שתבדק.

מדאמרינן במסכת ביצה (כה, ב) נטיעה מקטעת רגליהון דקצביא ודבועלי נדות, ומיהא דירושלמי נמי דאייתינן איכא למידק (נמי) [הכי] שאלמלא שהיא צריכה בדיקה בדאיתא קמן היכי מקשה ואזיל חש לומר שמא ניקבה הריאה, מאי אתא לאשמועינן דכשרה היא, פשיטא, דהא בדאיתיה נמי בחזקת כשרה מחזקינן לה ולא בדקינן לה כלל.

ועוד התם בירושלמי במסכת ביצה (פ"ג ה"ד) רבי יודן בעי דמאי מדבריהם וראיית טרפה מדבריהם, כמה דתימר רואין את הטרפה ביו"ט (דכותים) [דכוותיה] מפרישין את הדמאי ביום טוב, והיינו ודאי בספק טריפות הריאה, שאם תאמר בשראה בה טרפות אין ראיה זו מדבריהם אלא מדבר תורה. ראיה זו מצאתי לרמב"ן ז"ל, ועוד (לן) [לו] בספר המלחמות ובילמדנו (פ' שמיני ח, א) בענין אגד[ה] אמרו כן אמר רבי יהודה בן פדיה מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון שאתה לא יכולת לעמוד בנסיונך אפילו שעה אחת והרי בניך (משערין) [משמרין] את כל המצות שנתנו להן ועומדין בהן, אחד מהן עומד ונוטע מעדר מנכש טורח ומשקה, ורואה פירות נטיעות לפניו כשהן מבכרות קופץ ידו ואינו טועם מהן, ועוד בניך נצטוו את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו, וביותר אדם מישראל לוקח בהמה שה או עז כבש או שור ושוחט ומפשיט רוחץ בודק בריאה ונמצאת טרפה מונע ואינו אוכל, הוי אמרת ה' צרופה (תהלים קה, יט) ובודאי בדיקה זו מדבריהם הוא דאלו מדאורייתא אסיקנא במסכת ביצה (כה, א) הפשט וניתוח לעולה ולא לקצבין.

ומיהו בשאר טריפות אף לכתחלה אין צריך לבדוק כלל, כדאמרינן לקמן (יא, ב) ודילמא היכא דאיפשר איפשר היכא דלא איפשר לא איפשר, אלמא משמע דלרבנן אפילו היכא דאיפשר נמי אין בודקין כלל. ותו מדאמרינן לקמן (נא, א) דנפלה מן הגג צריכה בדיקה, ואמרינן נמי לקמן (מז, ב) האי עטום בריאה מייתי סכינא וקרעינן לה, אי אית מוגלא מחמת מוגלא הוא וכשרה, ואי לא מותבינן עליה (גילא) [גדפא] אי לא מבצבצא טריפה, וכן אמרו (שם) בריאה דאוש', אלמא שמעינן מכל הני דהיכא דליכא ריעותא לא בדקינן לה ולא חיישינן לה כלל, וכן אמרו בהדיא לקמן (נא, א) בההיא אימרתא דהות משדרא כרעא בתריתא דשרינן ותלינן בשגרוני' ואין צריכה בדיקה, וכל שכן היכא דלא נולד בה ריעותא כלל.

ומה שחששו להן חכמים ואבותינו הראשונים ומנהג אבות קדושים קדמונים יותר לבדיקת הריאה משאר שמונה עשר טרפות. יש מפרש מפני שסירכות הריאה דבר מצוי, ולמיעוט מצוי חששו למיעוט שאינו מצוי לא חששו. וכתב רבינו הרב ז"ל שאין טעם זה מספיק, שאם כן תהא כל ריאה צריכה ניפוח, שאין סירכא אסורה אלא מחמת חשש נקב, ואף על פי שיש קצתן (יולדות) [נולדות] מחמת ריר חששו לסירכות הבאות מחמת נקב, ואם לסירכות באות מחמת נקב חיישינן ניחוש לנקב בלא סירכא. והעלה הוא הענין בטעמים נכונים. האחד כדי להסיר המכשולים, לפי שהסירכות ניכרות לעינים ועם שהן מצויות אם לא היינו בודקין יבא הדבר לידי הפסד גדול ורבו המכשולות, פעמים שימצא האחד סירכא בריאה ויחזור על כל לוקחי הבשר לשבור כליהם ולהריץ מאכלו לפני כלבו, ואפשר שיחוס עין מי שאינו הגון על ממונו והתקצף וימלא בטנו מן האיסור אחר שנודע, אבל שאר הטרפות שהן תלוין בנקב או בענינים דקים ושאין מצויין לא חשו להן חכמים.

ועוד טעם אחר (בדבר) [דדבר] שהוא קרוב ומזומן לראותו כגון הריאה שאם יש בה סירכא מיד תראה לעינים בפתיחת הבהמה, ואינו בודק, נראה כמעלים עינו מן האיסור, ואם מן הטעם הזה היה מותר לאכול מן הבהמה מבית טביחתה קודם שפתח אותה, והיינו דתנן במסכת ביצה (כה, א) בהמה מסוכנת לא ישחוט אלא אם כן יכול לאכול כזית מבעוד יום, רבי עקיבא אומר כזית חי מבית טביחתה, ומשמע התם דמותר לאכול קודם בדיקה, מדמוקמינן לה התם כדרב הונא דאמר נשחטה בחזקת היתר עומדת, ואמרינן נמי התם דרב הונא דאמר בחזקת היתר עומדת סבירא ליה דאין הפשט ונתוח לקצבין, משמע דאפילו לכתחלה נמי קאמר, ומיהו אין נכון לעשות כן, ומי שהוא עושה כן הרי זה כפורץ גדר של מנהג ישראל, וישראל קדושים נהגו איסור בדבר זה.

ויש מי שאומר דהא דקאמר רב הונא התם הפשט' ונתוח לעולה ואין הפשט' ונתוח לקצבין מן התורה קאמר, ובמקום הפסד ממונו אוקמא רבי עקיבא אדאורייתא, ואמר דשוחטין את המסוכנת שאם יכול לאכול כזית חי מבית טביחתה ואפילו בלא בדיקה, דכיון דאילו לא שחטה (מפסלא) [מתנבל] לה כדיעבד דמי. וזה נכון וברור. ותדע לך דאפילו סעד ואין דעתו לאכול כלל למאן דאית ליה (פסחים מו, ב) הואיל, אף על גב דבעלמא אסור לאפות מיום טוב לחול הכא מותר משום הפסד ממונו, ולמאן דלית [ליה] הואיל נמי הכא כיון דאיכא הפסד ממון שרינן ליה למיכל בלא בדיקה כלל, דהוי ליה כאי אפשר למבדקה, וסמכינן ארובא כדשרינן חלב וביצים דסמכינן ארובא.

דף ט עמוד בעריכה

אמר ליה אביי ולא שני לך בין איסורא לסכנתא והא ספק טומאה ברשות הרבים ספקו טהור ואלו ספק מים מגולין אסורין:    קשיא לי דהא ודאי ספק טומאה ברשות היחיד ספקו טמא, ואם כן מנא ליה לאביי לדמויי ספק איסורא לספק טומאה ברשות הרבים, דלמא לספק טומאה ברשות היחיד מדמינן לה, וכיון שכן כל ספק איסורא בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים ספקו אסור, דבספק איסורא לא אשכחן הפרש בכל התלמוד בין שנולד הספק ברשות הרבים בין ברשות היחיד דלאו לגמרי מדמינן לה לספק טומאה, ואלמא לא שנינן לן בין איסור לסכנתא ובין הכא ובין הכא ספקתן לחומרא שדינן. ותירץ רבינו הרב ז"ל דאביי סבירא ליה דספק טומאה ברשות היחיד דטמא הלכתא גמירי לה מסוטה, וגזרת הכתוב הוא, דמדינא הוי ליה למימר העמד דבר על חזקתו, וחזקתו טהור, וספק טומאה ברשות הרבים דטהור קם ליה אדינא, ולאו מדגמרינן לה מסוטה, וכיון שכן גבי איסור בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים אית לן למימר דחזקתו כשר, מד[מ]דמינא איסורי לסוטה, למאי דקם בה אדינא מדמינן לה, דהיינו ברשות הרבים, ולא למאי דקאמר בה רחמנא וגזר דספקו טמא, אלמא ספק איסורא העמד דבר על חזקתו ואפילו בקולא, ואילו ספק מים מגולין אסורין. ודוקא בדבר שהוא בחזקת היתר, אמר אביי דספקו להקל, כגון בא זאב ונטל בני מעיה והחזירן כשהן מנוקבין, אבל ודאי בדבר שאין בו חזקה כלל לא להיתר ולא לאיסור, כגון ספק חלב ספק שומן ודאי ספקו אסור. ואיכא תנא דאית ליה דקאי עלה באשם תלוי כדאיתא בכריתות (יז, ב) ובנדה (יד, ב) ובמקומות אחרים, ואהדר ליה רבא דספק טומאה ברשות הרבים נמי דטהור לאו מדינא הוא, אלא דהלכתא גמירי לה מסוטה.

ואי קשיא לך וכי לית ליה לרבא זיל בתר חזקה, והא ליכא מאן דפליג בה, ואם כן היאך אפשר לומר כן דספק טומאה ברשות הרבים דטהור לא מדינא אלא הלכתא גמירי לה מסוטה. ותירץ רבינו הרב ז"ל דמים מגולין בטלה חזקתן משנתגלו, כיון דאיכא דוכתא דשכיחי נחשים, וכההיא דאמרינן בנדה (ד, א) אשה כיון דשכיחי בה דמים כשאינה מכוסה דמיא, ואפילו הכי סבירא ליה לאביי דכל ספק איסור שהאיסור תלוי במקרה הבא לו [מותר] אף על פי שאין שם חזקת טהרה, וכההיא דמקואות (פ"ב מ"ה) דאמר ר"ש מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו למפרע ברשות הרבים טהורות, ואף על פי שאין שם חזקת טהורה, שאם אתה אומר העמד מקוה על חזקתו והשתא הוא דחסר, אדרבה העמד טמא על חזקתו ואימר לא טבל, וחתיכה ספק חלב ספק שומן שהיא אסורה שאין הספק תלוי במעשה אלא מעולם היתה חתיכה זו או חלב או שומן ולא ידענו לה היתר מעולם, ואינו דומה לספק טומאה ברשות הרבים שאנו מסופקים אם נתחדשה שם טומאה, וכן במקוה שאנו מסופקים בשעה שעשו טהרות על גבה אם כבר נתחדשה שם מקרה וחסר, ואמר ליה רבה התם ספק טומאה ברשות הרבים דטהור, אף על פי שאין שם חזקת טהרה, לאו מדינא הוא, אלא הלכתא גמירי לה מסוטה, וכן בההיא דמותיב רב שימי בטלה לה חזקת הטהרות כיון שחולדה מהלך על גבי הככרות ושרץ בפיה דעביד דנגע.

וק"ל רב שימי דמותיב לה משרץ בפי חולדה ומחולדה מהלכת על גבי ככרות של תרומה, דאמרינן דספקו טהור, כלומר אפילו ברשות היחיד, ופריק לה רבא דהתם נמי הילכתא גמירי לה מסוטה. דקארי לה מאי קארי לה, דלרב שימי מי ניחא, דמאי שנא ככרות משאר טומאות דברשות היחיד ספקן טמא, אלא ודאי משום דככרות הלכתא גמירי לה מסוטה דאין בהן דעת לישאל נינהו. ויש לומר דרב שימי הוה סבירא ליה דכי היכי דאביי לא גמר מסוטה אלא רשות אחת, דהיינו רשות היחיד, דרשות הרבים קם ליה אדינא, הכי נמי לרבא לא גמרינן מסוטה אלא רשות אחת והוא רשות הרבים, אבל רשות היחיד דספקו טמא בדבר שבטלה חזקתו מחמת מעשה הבא לו מיהא כדאמרינן מדינא הוא ולאו דגמרינן לה מסוטה.והכי קא קשיא ליה, בשלמא לאביי דסבירא ליה דרשות היחיד הוא דגרמנין לה מסוטה ולחומרא היינו דככרות אפילו ברשות היחיד ספקו טהור, דלא הקיש רחמנא שאר טמאות לסוטה, אלא היכי דדמו לסוטה לגמרי, דמה סוטה שיש בה דעת לישאל ברשות היחיד ספקו טמא אף כל שיש בו דעת לישאל ברשות היחיד ספקו טמא, אבל דבר שאין בו דעת לישאל (בסוטה) [כסוטה] לא אקשיה רחמנא לסוטה כלל, וקם ליה אדינא וטהור, וככרות נמי מדינא היא דטהורות, אלא לדידך דאמרת דספק טומאה בדבר שבטלה חזקתו מחמת מעשה הבא לו מדינא ספקו טמא ברשות היחיד, וברשות הרבים דטהור מסוטה הוא דגמרנין לה, אם כן ככרות ברשות היחיד אמאי טהורות, דהא נפקי להו מחזקתן במעשה זה, דכיון שהחולדה מהלכת עליהן ושרץ בפיה ודאי עביד דנגע, ופרקינן אנא נמי רשות היחיד מסוטה גמירי לה, דטומאה בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים להקל ולהחמיר מסוטה גמרינן לה, ומה סוטה שיש בה דעת לישאל ברשות היחיד ספקה טמא אף כל שיש בו דעת לישאל ספקה טמא, אבל שאין בו דעת לישאל טהור.

דף י עמוד אעריכה

השוחט בסכין ונמצאת פגומה אמר רב הונא אפילו שבר בה עצמות כל היום כולו פסולה חיישינן שמא בעור נפגמה:    פירש ובששחט בסכין בדוקה, דאי בשלא בדק אפילו לא נמצאת פגומה פסולה וכגון שנאבדה, דסתם סכינין אינן בדוקין, וכדמוכח נמי ההיא דישראל מומר אוכל נבילות לתאבון, דאמרינן (ג, ב) לא בדק סכין ונתן לו בודק סכין אחריו וכו', כולם ששחטו אהייא וכו', אלא אישראל מומר, אי דאיתיה לסכין כי אחרים רואין אותן מאי הוי, דילמא בסכין פגומה קשחיט,ואף על גב דאמרינן דלא שביק התירא ואכיל איסורא, משום דלא טרח, וסתם סכינין אינן בדוקין, ואוקימנא טעמא דרב הונא כשמעתיה דאמר בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה בב' סימנין ובסכין יפה שאין בה פגימה.

וכתב הרמב"ן ז"ל דהוא הדין אם נאבד הסכין לרב הונא דפסולה, דהא איהו כשמעתיה אמרה, ואמרין לעיל (ט, א) דלרב הונא אם לא בדק בסימנין לאחר שחיטה אסורה באכילה, ואיכא מאן דאמר נבלה, ואף על גב דאיכא לאיפלוגי דהכא שאני, לפי שבדק הסכין קודם שחיטה, ואיכא למימר אוקי סכין אחזקתיה, אפילו הכי מדאמרינן דרב הונא כשמעתיה אם אתה אומר דהיכא דנאבד קודם בדיקה כשרה לא הוי כשמעתיה, והא דאמר לקמן (ע"ב) כמאן כרב הונא ולמיפסל בקמייתא (לרב הונא אלא) שאם נמצאת פגומה פסליה לקמייתא. וכיון שכן, אם נאבד הסכין כשרה, דאם איתא דהיכא דנאבד הסכין פסלינן לה ולא מתכשרא אלא בבדיקה שלאחר שחיטה, אדרבה הוי ליה למימר כמאן כרב הונא ולאכשורי בקמייתא. לא קשיא דכל מידי דלא אפשר לתקוני קארי ליה אפסולי, דהא אי משתכח פגים לא אפשר לאכשורי. אי נמי איידי דאיצטריך למימר אליבא דרב חסדא לאכשורי נקט בדרב הונא לאפסולי. ומדברי רבינו הרב ז"ל נראה דלא סבירא ליה הכי, אלא בין לרב הונא בין לרב חסדא היכא דנאבד כשרה, דנוקי סכין אחזקתיה, וכבר בדקה קודם שחיטה ונמצאת יפה, אלא דהשתא דנמצאת פגומה, ואיכא למיתלי דבעור (פגומה) [נפגמה] תלי לחומרא, והיינו כשמעתיה, דאי לאו טעמא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, היינו מכשירין אותה, כיון דשוחטה לפניך, ותליא פגימתו של סכין בשבירת עצמות, וראיה יש מדאמרינן לקמן (ע"ב) לא כרב חסדא ולאכשורי בתרייתא, ואקשינן אי הכי תבעי נמי בדיקת חכם, כלומר אי אמרת בשלמא כרב הונא ולאפסולי בקמייתא היינו דלא בעי בדיקת חכם, דהוה ליה בדיקה שלאחר שחיטה, ובדיקה לאחר שחיטה אינה צריכה חכם, דאילו רצה לשחוט בהמה אחרת בבדיקה ראשונה שוחט והולך ואינו חושש, ורב כהנא דמצריך בדיקה בין כל אחד ואחד עצה טובה קא משמע לן, כדי שלא יפול הספק אלא באחת, אלא אי אמרת כרב חסדא הוה ליה בדיקה של קודם השחיטה, ובדיקה של קודם שחיטה צריכה חכם, אלמא משמע דלרב הונא אי בעי למישחט ב' או ג' בהמות בבדיקה ראשונה הולך ושוחט ואינו (חששה) [חושש], ובודאי אילו היה פוסל רב הונא בשנאבד הסכין, ומשום דחשיבא לה שחיטה לגבי סכין לחומרא (בשבירת) [כשבירת] עצמות, ודאי אינו רשאי לשחוט אלא אם כן בדק קודם שחיטה, ולדידיה נמי תיבעי בדיקת חכם. וזו ראיה גמורה לסברתו של רבינו ז"ל.

ועוד ראיה מאוקימתא דרב אשי דלעיל (ג, א) אוקי מתניתין בשבדק סכין ונתן לו, אבל לא בדק סכין ונתן לו לא ישחוט, ואם שחט בודק סכין אחריו. ואם איתא אפילו בדק סכין ונתן לו, היאך סומכין עליו בבדיקה שלאחר שחיטה. ועוד למה לי בודק לכתחלה ונותן לו, הא בבדיקה שלאחר שחיטה סגי ליה, אלא ודאי משום דבדיקה שלאחר שחיטה לא צריכא לאכשורי קמייתא אלא לכתחלה, ובדאיתיה קמן, הא ליתיה קמן כשרה, וזו ראיה גמורה, אלא אם כן תאמר דהא (דרבא) [דרב אשי] אתיא דלא כרב הונא אלא כר"ח וכדפסקינן הכא כותיה דרב חסדא בששבר בה עצמות, דודאי למאי דאיפסיקא הלכתא כר"ח בששבר בה עצמות ואף על גב דאתיליד בה ריעותא, כל שכן בשנאבד דלא איתיליד בה ריעותא.

אמר לך עצם ואי פגים עור ספק פגים ספק לא פגים והוה ליה ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי:    ספק וודאי שנאמרו כאן, לא נאמרה על דרך רוב ספק וודאי שנאמרו בתלמוד שהודאי מכחיש את הספק והספק מכחיש את הודאי. אבל כאן אין ספק מכחיש את הודאי, דאפשר לעור שפגם ואפשר לעצם שפגם, ואפשר ששניהם פגמו את הסכין, והכא הכי מפרשין ליה אין מניחין את המצוי לפגום ותולין במי שאינו מצוי לפגום, ועצם מצוי לפגום.

מתיב רבי אבא לסיועיה לרב הונא טבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ אף על פי שנתעסק באותו המין כל היום כולו. כלומר אחר טבילה.

לא עלתה לו טבילה:    ומיירי כגון שחפף קודם טבילה, דאי לא חפף אפילו לא נמצא עליו דבר חוצץ לא עלתה לו טבילה, ומיירי נמי בשלא חפף סמוך לטבילה. דאי בשחפף סמוך לטבילה אפילו נמצא עליו דבר חוצץ אינו חוזר וטובל, וכדגרסינן בנדה (סו, ב) אמר רבא טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ אם סמוך לחפיפה טבלה אין צריכה לחוף ולטבול ואם לאו צריכה לחוף ולטבול.

והא הכא דודאי טבל ספק הוה עליה ספק לא הוה עליה וקא אתי ספק מוציא מידי ודאי:    ולפי מה שפירש הרמב"ן ז"ל דלרב הונא אפילו נאבד הסכין בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך בודאי במה נשחטה, קשיא לי דאם כן מאי סייעתיה לרב הונא איכא מיהא דלרב הונא נמי לא ניחא, דהא הכא כי נמצא עליו דבר חוצץ חושש, אבל מספק אין צריך לבדוק אם יש עליו דבר חוצץ אם לא, וכדקתני נמצא עליו דבר חוצץ. ואילו לרב הונא צריך הוא לחזור אחריו ולבדקו. ותו קשיא לי מאי קא מותיב מיניה לרב חסדא, דשאני סכין דאיכא בדיקה קודם שחיטה והוה ליה כחפף סמוך לטבילה דאף על פי שנמצא עליו דבר חוצץ אין צריך לחזור ולטבול. ואדרבה לרב הונא קשיא, דהא בטבילה כי הא גוונא עלתה לו טבילה, כלומר אילו היתה חפיפה סמוך לטבילה כמו שהשחיטה סמוכה לבדיקת הסכין.

ונראה דסבירא ליה לרב אבא דחתיכת עור בית השחיטה קודם שיגיע לסימנין הוה ליה כאלו נתעסק בדברים החוצצים בין חפיפה לטבילה, שלא עלתה לה טבילה כלל, ואף על פי שלא נמצא עליו לבסוף דבר חוצץ, דהא סבירא ליה לרב הונא דעור נמי שכיח לפגום, ומכל שכן קא מותיב, דהא הכא דלא נתעסק בדבר קודם טבילה ואפילו הכי כיון דלא חפיף סמוך לטבילה אם נמצא עליו דבר חוצץ צריך לחזור ולטבול, וכל שכן בסכין שנתעסק בחתיכת העור קודם שחיטת סימנין שיש לנו לחוש שמא בעור נפגמה, ואפילו תימר שאין עור מצוי לפגום, מכל מקום פעמים שהוא פוגם, והכי נמי אית ליה לרב חסדא כדבעינן למכתב לקמן בעזר ה', וכדמשמע נמי מדאמרינן לעיל אמר ליה רב חסדא עצם ואי פגים עור ספק פגים ספק לא פגים ולא קאמר עור לא פגים, ואם כן ניחוש דלמא בעור נפגם, שהרי גבי טבילה לא נתעסק במין המצוי לחוץ בין חפיפה לטבילה, ואפילו הכי חיישינן היכא דנמצאת עליו דבר חוצץ מיהא, וגבי סכין שנמצאת פגומה נמי היכא דנמצאה פגומה מיהא אמאי תליא בעצם ולאח תלינן בעור, כך נראה לי.

וקשיא לי כיון דהשתא סבירא ליה דרב חסדא תלי טעמיה להקל משום שבירת עצמות שלאחר שחיטה, הא לא שבר בה עצמות ודליכא למיתלי במידי, ודאי מודה ליה לרב הונא דפסולה, אם כן מאי קא מותיב ליה מטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ דליכא למיתלי במידי. ואם תאמר דהכא נמי קתני אף על פי שנתעסק באותו המין כל היום כולו, ואפילו הכי לא תליא בעסק המין שלאחר טבילה, ועיקר קושיתו מדקתני עלה דההיא אף על פי שנתעסק באותו המין כל היום הוא, אם כן אמאי לא אדכר ליה בקושיא כלל, דהא לא נסיב ליה אלא והא הכא דודאי טבל ספק הוי עליה קודם לכן ספק לא הוי עליה, והכין הוה ליה לאקושיי והא הכא דודאי טבל ספק הוי עליה ספק לא הוי עליה ונתעסק באותו המין לאחר טבילה וקא אתי ספק מוציא מידי ודאי. יש לומר דאמסקנא סמיך דאסיקנא דר"ח אפילו בלא שבר בה עצמות מכשר, דתלי ליה להקל, דאימר בעצם דמפרקת נגעה ובנגיעתה בו נפגמה, וזו ראיה דכי אמרי אימר בעצם דמפרקת איפגם אימר נגע ואימר אפגים קאמר ולא בשנגע ודאי בעצם דמפרקת כמו שפירש שם רש"י ז"ל, ובסמוך נאריך בה בסייעתא דשמיא.

הכא נמי הרי טבל לפניך הא אית ליה ביה ריעותא:    כלומר שנמצאה עליו דבר חוצץ ואימא קודם טבילה הוי ביה. בהמה נמי אתיליד בה ריעותא. כלומר דריעותא (הבהמה) [דבהמה] והכשרה בסכין תלוי, והרי הסכין פגום לפניך.

סכין איתרעאי בהמה לא איתרעאי:    (התם) [אבל] גברא [הוא] דאתיליד ביה ריעותא, ואם תאמר והא תנן (מקואות פ"ה מ"ב) מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו למפרע בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד טמאות, משום דאמרינן העמד טמא על חזקתו, ואמאי לימא מקוה איתרעי גברא לא איתרעאי שהרי טבל לפניך. יש מפרשים דשאני ריעותא דמקוה, דאלימא לאורועי לטבילה, כיון שנמצא חסר לפניך וליכא מידי למיתלי ביה השתא טפי מדמעיקרא, אבל ריעותא דסכין לא אלימא לאורועי לבהמה, כיון דעור ספק פגים ספק לא פגים ועצם ודאי פגים. ואי נמי למסקנא דאמרי [ד]ר"ח אפילו בשלא שבר בה עצמות, היינו נמי דתליא דבעצם המפרקת איפגום טפי מעור. אי נמי יש לפרש דהכי קאמר התם ודאי גברא איתרעאי. דאי אפשר להיות המקוה חסר או לדבר חוצץ להיות עליו שתעלה לו טבילה, אלא הרי הוא ודאי כאילו לא טבל כלל, ומשום הכי בין בנמצא עליו דבר חוצץ בין בשנמדד ונמצא חסר העמד טמא על חזקתו, אבל הכא סכין הוא דאיתרעאי אבל בהמה לא איתרעאי דאף כשתמצי לומר שנפגם בעור, אכתי איכא למימר דלא פגעה פגימתו בסימנין כלל [ד]במקום הבדוק שבסכין נשחטו, וכדין נשחט, והוא שיש בסכין מלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר, דאפשר לומר שבצד הבדוק נשחטה, הלכך לא אלימא ריעותא דסכין לאפוקי בהמה מחזקת כשרותה כיון שהיא שחוטה לפניך.

מאי לאו לאיתויי בכי האי גוונא:    כלומר אף כי האי גוונא, דהא כייל ואמר כל ספק בשחיטה לא שנא ספק דרס ולא שנא ספק בעור ספק בעצם לא ספק שהה ספק דרס דוקא, וקא משמע לן דאף על גב דרוב מצויין אצל שחיטה אין שוהין ודורסין דרך מקרה, אפילו הכי לא תליא לקולא בתר רובא אלא לחומרא. משום דאמרינן העמד בהמה על חזקתה ומ"ש כלומר כיון דאפילו בספק שהה ודרס אזלינא לחומרא משום חזקתה של בהמה אף על פי שרוב השוחטין מצויין לשחוט בלא שהיה ודרסה, בנמצאת פגומה נמי איכא למימר הכי, אף על גב דעצם מצוי לפגום ועור אינו מצוי לפגום, אפילו הכי הוה ליה למיסר, משום דהעמיד בהמה בחזקתה. התם איתילידא ריעותא בבהמה, כלומר דהתם אי אפשר ששהה ודרס באמצע שחיטה שלא תהיה בהמה נאסרת כדאמרינן לגבי מקוה, אבל הכא סכין אתרעאי בהמה לא איתרעאי.

דף י עמוד בעריכה

והלכתא כותייהו דרב חסדא בששבר בו עצמות. מכלל דרב חסדא אף על גב דלא שבר, ואי לא שבר במאי איפגים אימר בעצם מפרקת אפגים:    פירש רש"י ז"ל דסבירא ליה לרב חסדא דשבירת מפרקת כשבירת עצמות לפגום יותר מעור, נראה שהוא מפרש אימא בנגיעתו בעצם המפרקת איפגים, והוא שיודעים בו שנגע בעצם דמפרקת, אבל אי לא ידעינן אי נגע בעצם דמפרקת אי לאו, אפילו רב חסדא מודה דפסולה, דבמאי איפגים.

ויש מקשים לפירוש של רבינו מדאמרינן בסמוך לעולם כרב הונא, דאי כרב חסדא מכדי מתלא בעצם דמפרקת תלינן, ממאי דבעצם דמפרקת דקמייתא אפגים, דילמא בעצם דמפרקת דבתרייתא איפגים. ואם איתא דרב חסדא בשנגע ודאי קאמר, מנא לן דרב חסדא משום דתליא לקולא הוא דקאמר, הא אינו אלא משום דסבירא ליה דעצם דמפרקת ודאי פוגם כשאר עצמות.

ועוד קשיא לי דהאי דקא מקשה ואזיל, מכלל דרב חסדא סבר אף על גב דלא שבר, בודאי היה סלקא דעתן השתא דלרב חסדא אפילו בשלא שבר ולא נגע בעצם דמפרקת כלל מכשר, מדקא מתמה אי לא שבר במאי פגים, ואם איתא דהאי דקא מהדר ליה אימר בעצם דמפרקת איפגים, היכא אהדר ליה דלא כדקא סלקא דעתיה דבשלא נגע כלל, אלא דוקא בשנגע בעצם דמפרקת, וקולו של רב חסדא משום דתלי פגימתו בעצם דמפרקת, הכין הוה ליה למימר הכא במאי עסקינן בשנגע בעצם דמפרקת ואימא בנגיעתו נפגם. ועוד דאי בשנגע דוקא, כי קא מותיב רבי אבא לרב חסדא מטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ, הוה ליה לאדכורי בקושייתו מה שנתעסק באותו המין אחר הטבילה, והכין הוה ליה לאקשויי והא הכא דודאי טבל ספק הוה עליה ספק לא הוה עליה ונתעסק באותו המין כל היום כולו אחר הטבילה, ואפילו הכי קא אתי ספק ומוציא מידי ודאי.

אלא ודאי משמע דשמעינן לרב חסדא דאפילו בשלא שבר אמרה לשמעתיה, משום דתלינן דדילמא נגע בעצם דמפרקת ובו נפגמה, ומשום הכי לא חש למימר ליה אלא דודאי טבל ספק הוה עליה ספק לא הוה עליה וכמו שכתבתי למעלה. אלא הכא הכי פירושא אימר בעצם דמפרקת נגע ואימר בנגיעתו נפגמה, ומיהו אף על פי (שאין) [שאנו] מפרשים דברי רב חסדא בשלא נגע ודאי בעצם דמפרקת, לאו למימרא דבכי האי גוונא הוא דלא פסיקנא כוותיה הא נגע ודאי בעצם דמפרקת כשרה, דאנו אין לנו הלכה כרב חסדא אלא בששבר בה עצמות ולא בששבר בה עצם דמפרקת, דרב חסדא תרתי קולי אית ליה, חדא דעצם (דמפקרת) [דמפרקת] פגמה טפי מעור ובה תלינן טפי, ועוד אחרת דאימא בעצם דמפרקת נגע, ולית הילכתא כותיה בקולותיו דאפילו נגע לא תלינן ביה להקל, ותדע דלא פסקינן כמותו אלא בששבר בה עצמות.

כתב הרב רבינו ז"ל וע"כ נגיעת עצם דמפרקת אינה פוגמת כשבירת עצמות, דהא ודאי אי שבר בה עצמות בסכין אחר שבדקו לפני השחיטה צריך לחזור ולבדקו, דהשתא בסתם צריך לבדקו כל שכן בששבר בה עצמות, ואילו משום נגיעת עצם דמפרקת אין צריך בדיקה, דהכי מוכחא סוגיא דלקמן כי מה שהיה מצריך רב כהנא בדיקותא בין כל חדא וחדא דרך עצה טובה ולא מחובה, ואי סלקא דעתך דנגיעת עצם דמפרקת עשויה לפגום כשבירת עצמות, ודאי היה חובה לבדוק הסכין בין בהמה לבהמה שהיינו חוששים שמא נגע בעצם דמפרקת ולפסול אם לא בדק בין בהמה לבהמה ואבד הסכין. מ"ר. ויש נותנים טעם דעצם דמפרקת רך ואינו מצוי לפגום יותר מעור. ויש מפרשים דאפילו שאר עצמות כגון נגיעתו של מפרקת לא תלינא בהו, דדוקא שבר אמרו, אבל חתך דרך הולכה והבאה כדרך שהוא עושה בעצם דמפרקת לא פגמה כלל.

ואם תאמר מנא ליה לתלמודא דרב חסדא אפילו בשלא שבר קאמר. כתב רבינו הרב ז"ל דנפקא ליה לפי שלא אמרו השוחט בסכין ושבר בה עצמות ונמצאת פגומה, אבל רב הונא נקיט לה במילתא לרבותא, מכלל דרב חסדא אפילו בשלא שבר מכשר, ואם תאמר היאך אפשר לומר דרב חסדא מכשר אפילו בשלא נודע שנגע בעצם דמפרקת, והא אמרינן עצם ודאי פגים עור ספק פגים ספק לא פגים ואין ספק מוציא מידי ודאי, [ו]אם לא נגע אין כאן ודאי, אדרבה עור ודאי נגע ועצם ספק נגע ספק לא נגע. יש לומר כבר אמרנו דהכי פירושה עור אינו מצוי לפגום, ועצם מצוי לפגום, ולפיכך אני אומר שלא נפגם אלא במצוי לפגום, ואי נמי יש לומר אין ספק עור מוציא מידי ודאי (ב)בדיקת הסכין, אבל עצם אם נגע בו ודאי (פגום) [פוגם], ויש לתלות בו שהוא פגום וראויה להוציא מידי ודאי בדיקת הסכין.

כמאן כרב הונא ולמפסל בקמייתא:    יש לפרש שעל דעת כן היה בודק בין כל אחד ואחד, שאם נמצאת הסכין פגומה היה פוסל אותה ששחט, ואותה ששחט קורא אותה קמייתא, והיינו דלא קאמר אפילו בקמייתא כדאמרינן לעיל כמאן כרב הונא אפילו בקמייתא. ואי נמי יש לפרש דמשום הכי מצריך בדיקה בין כל אחד ואחד, שאם שחט בהמות הרבה ונמצאת פגומה אחר שחיטה, כולן היה פוסל אפילו קמייתא. וזה יותר נכון.

ודחינן ליה לא כרב חסדא ולאכשורי' בתרייתא, כלומר מה שהיה מצריך בדיקה בין כל אחד ואחד לא להכשיר על ידי בדיקת זו אותה ששחט, ואף על פי שנמצאת פגומה אותה ששחט כשרה היא דתליא בעצם דמפרקת, אלא לאכשורי בתרייתא, דאילו שחט ולא בדק בין כל אחד ואחד ונמצאת פגומה לבסוף כולן פסולות, חוץ מן הראשונה, דאפילו כשתתלה בעצם המפרקת מכל מקום משניה ואילך פסולות.

אי הכי תיבעי נמי בדיקת חכם:    אי אמרת בשלמא כרב הונא ולאפסולי בקמייתא, היינו דלא מצרכינן חכם בבדיקה זו, לפי שהיא בדיקה שלאחר שחיטה, ובדיקה שלאחר שחיטה אין צריך חכם, אלא אי אמרת כרב חסדא ולאכשורי בתרייתא, נמצא שהיא בדיקה שלפני שחיטה, שהרי אינה באה מחמת הראשונה ששחט, דאפילו נמצאת פגומה הראשונה כשרה היא, אם כן אינו בא לבדקה, אלא שאם נמצאת פגומה שישחיזנה כדי להכשיר אותה שהוא בא לשחוט עכשיו, ובדיקה שלפני שחיטה היא ותהא צריכה בדיקת חכם. ומה שאמרו כאן לא כרב חסדא ולאכשורי בתרייתא, דחייה בעלמא היא, והפך מה שאמרו למעלה לעולם כרב הונא, דאי כרב חסדא מכדי מיתלא תליא בעצם דמפרקת, ממאי דבעצם מפרקת דקמיה איפגם, דלמא בעצם מפרקת דבתרייתא איפגם, וכההיא ק"ל דאתמר בטעמא, וכדאמר מכדי מיתלא תליא, אבל הכא בדרך דחייה איתמר, והלכך רב כהנא כרב הונא אמרה ומצריך בדיקה כדי שלא יבא לידי בל תשחית. ומיהו אם שבר עצמות בסוף כולם או נאבד הסכין קודם בדיקה, לדידן דקיימא לן כרב חסדא בששבר בה עצמות כולן מותרות ואילו לרב חסדא אפילו נמצאת פגומה בסוף כולן מותרות, דמיתלא תלינן לקולא דבעצם מפרקת דבתרייתא איפגם, כיון שנבדק הסכין קודם שחיטה דהעמד בהמות על חזקת כשרות עם חזקת הסכין שהיה בדוק מתחלה שהוא מסייע בהכשרן.

יש מי שפירש דקיימא לן כי האי אוקימתא דאוקימנא רב כהנא כרב חסדא, דהא מלתא דאורייתא היא ובדאורייתא הלך אחר המחמיר, והאי אוקימתא לחומרא היא, דרב חסדא עושה לפום האי אוקימתא שחיטת הבהמות כשבירת עצמות דאימר בעצם מפרקת נגע ונפגם הסכין, והלכך אינו רשאי לשחוט עד שתהא לו בדיקה בין כל חדא וחדא, ואם שחט ונאבד הסכין כולן אסורות משניה ואילך, ובהא רב הונא לקולא ורב חסדא לחומרא, ואף על גב דלא תלינן אנן להקל בעצם מפרקת בבהמה אחת כרב חסדא, מיחש מיהא חיישינן להחמיר כרב חסדא בששחט ב' וג' בהמות להצריך בדיקה בין כל אחת ואחת, וכרב כהנא נמי דמצריך בדיקה בין כולן. וכן ראיתי משם הראב"ד ז"ל, והראשון נראה עיקר. וראיתי להרמב"ם ז"ל (פ"א שחיטה הכ"ה) שהוא חוכך לאסור אם נגע בבירור בעצם מפרקת. אבל בשלא נגע בבירור מתיר, וכן דעת מורי הרב ז"ל שהוא אוסר בשנגע אבל בשלא נגע התיר כמ"ש. ומיהו אפילו בשלא נגע המחמיר תבא עליו ברכה.

וכבר כתבנו שיש ללמוד מכאן דאפילו לרב הונא אם נאבד הסכין אחר שחיטה כשרה, ולא חיישינן שמא נפגמה בעצם המפרקת כאלו שבר בה עצמות, ורב כהנא שהיה מצריך בדיקה בנתים, עצה טובה קא משמע לן, שאם היתה בדיקה זו חובה אם כן אפילו לרב הונא נמי תבעי בדיקת חכם, כיון שאינו רשאי לשחוט בהמה אחרת עד שיבדוק, והגע עצמך שאם שבר בה עצמות אחר בדיקה ראשונה כלום הוא רשאי לשחוט עד שיראה לחכם. והכי נמי אילו היינו חוששין לשבירת עצם דמפרקת כשבירת עצמות לא היה רשאי לשחוט בלא בדיקת חכם, לפי שכבר הלכה תור' בדיקה הראשונה, אלא ודאי לרב הונא נמי אילו לא בדק אחר שחיטה ונאבד הסכין שחיטתו כשרה, דהעמד סכין על חזקתו, ורב כהנא עצה טובה קא משמע לן, שלא לפוסלן אם תמצא הסכין פגומה במקרה אחר שחיטת כולן, והיינו דאמרי הא אמר רבי יוחנן לא אמרו להראות סכינו לחכם אלא משום כבודו של חכם, וכיון (שבדיק') [שעל ידי בדיקה] ראשונה הורשה לשחוט כל מה שירצה, ואילו נאבד הסכין קודם בדיקה היו כולן כשרות, עכשיו שהוא רוצה לבדוק בנתים אף על פי שיש תועלת בבדיקה זו אינה מחובה אלא כדי להציל ממונו מספק, ואין כאן ביטול כבודו של חכם, כך פירש רבינו הרב זצ"ל.

ואם תאמר אם כן מאי מצריך דקאמר, דלשון מריך משמע מצריך להוציא מידי איסור, ואין כאן אלא עצה טובה. יש לומר מצריך משום בל תשחית, אי נמי הכי קאמר הכא להתיר את כולן חוץ מאותה שנמצאת הסכין פגומה אחר שחיטתה צריך שיבדוק בין כל חדא וחדא, דאי לא בדק בין כל חדא וחדא ונמצאת סכינו פגומה אחר שחיטת כולן, כולן אסורות.

עד אחד נאמן באיסורין:    פירש רש"י ז"ל דכל אחד האמינתו תורה, דכתיב (ויקרא א, ה) ושחט את בן הבקר ואכלו כהנים ולא הזקיקו להעמיד עדים בדבר, וכתיב (דברים יב, כא) וזבחת מבקרך, וגרסינן בירושלמי במסכת כלאים שאם אין אתה אומר כן אין לך אדם מתאכסן אצל חברו. ויש מי שפירש דאתיא מדכתב (ויקרא טו, כח) גבי אשה וספרה לה לעצמה, אלמא עד אחד נאמן באיסורין קל וחומר מאשה.


כללא דנקטינן מהאי שמעתא ומאי דאתמר עלה. השוחט בסכין ונמצאת פגומה, אף על פי שבדקה תחלה, פסולה, חיישינן שמא בעור נפגמה, ואפילו נגע בעצם דמפרקת, לא תליא בעצם דמפרקת כלל, לפי שהוא רך ואינו מצוי לפגום בעצם יותר מעור, ועוד שאין הסכין מצוי לפגום אפילו בעצם דרך הולכה והבאה אלא דרך הכאה ושבירה.

ומיהו אם שבר בה עצמות אחר שחיטה ונמצאת פגומה, כשרה, כדאמרינן הלכתא כרב חסדא בששבר בה עצמות, וכתב רבינו ז"ל דדוקא כשיש בסכין שיעור הכשר שחיטה חוץ לפגימה, דאמרינן אף על פי שהבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת הרי שחוטה לפניך וסכין איתרעאי בהמה לא איתרעאי, כלומר אפילו נפגם הסכין בעור איפשר שנשחטו הסימנים בסכין שלא כנגד הפגימה, ונראין היו דברי הרב רבינו ז"ל, שהרי לא שבר בה עצמות לרב חסדא כשבר בה עצמות לדידן דכותה הוא. ועוד דאם כן לא תיקשי לן טבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ אף על פי שנתעסק באותו המין כל היום כולו לא עלתה לו טבילה, דנתעסק באותו המין (הרי) [הוי] כשבירת עצמות לגבי סכין, ואפילו הכי צריך לחזור ולטבול, והכי נמי שבירת עצמות דכותה היא, אלא דפרקינן לה כדפריק לה רב חסדא סכין איתרעי בהמה לא איתרעי. ומכל מקום כיון שנחלקו בסכין סתם יש לנו לומר דבסתם סכינין נחלקו אפילו בקטנה, ובדידה פסקינן להקל בששבר בה עצמות, ולא דמי למקוה שנמדד ונמצא חסר, דהתם ליכא מידי למיתלי ביה וכמש"ל. וכן נראה לי עיקר, והוא הדין אם נאבד הסכין קודם בדיקה, שאין מוציאין הסכין מחזקתו אלא בשנמצאת פגומה, קל וחומר משבר בה עצמות ונמצאת פגומה דתולין בשבירת עצמות.

ומיהו בדאיתיה לסכין קמן, צריך בדיקה, דכל שישנו [ו]אפשר לבודקו, אין סומכין על החזקה. ושלשה דברים הן שצריכין בדיקה בשישנן לפנינו, ואם אי אפשר, כשרים, דחזקתן כשר ותולין בחזקתן להקל. האחד בדיקת השוחטין אם הם מומחין, לכתחלה צריכין בדיקה בשישנן לפנינו או קודם שחיטה או לאחר שחיטה כדברי רבותינו הגאונים ז"ל, ואם הלך ואינו ידוע אם הוא מומחה אם לאו סומכין על רוב המצויין אצל השחיטה שהן מומחין. והשני בדיקת הסכין אחר שחיטה, דבישנו בודקין, ואם אינו סומכין על בדיקתו ראשונה. והשלישי בדיקת הריאה לכתחלה אסור לאכול מבהמה עד שתבדק, ובאי אפשר לו לבדקה כשרה, כדאמרינן (לעיל ט, א) בא זאב ונטל בני מעיה והחזירן כשהן מנוקבין אין חוששין שמא במקום נקב נקב.

והני מילי כשבדק הסכין קודם שחיטה שמעמידין סכין בחזקתו עם מה שיש לתלות דאפילו נפגם בעור שמא שלא כנגד הפגם נשחטו הסימנין, אבל אם לא בדק קודם שחיטה ונאבד הסכין או ששבר בה עצמות ונמצאת פגומה, ודאי פסולה היא, דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה. ועוד דאמרינן בריש פירקין (ג, א) גבי ישראל מומר אוכל נבלות לתאבון אי דבדק סכין ונתן לו אפילו לכתחלה שחיט ואי דלא בדק סכין ונתן לו אי איתיה לסכין לבדקיה ואי דליתיה לסכין מנא ידעינן. וכי אחרים רואין אותו מאי הוי, דילמא בסכין פגומה קא שחיט, ואף על גב דלא שביק היתירא ואכיל איסורא, מכיון דאינו מחזר אחר סכין בדוקה אלא ששוחט בכל סכין הבא לידו חיישינן לסתם סכינים שמא פגומים הם.

ורבינו ז"ל אומר הלכה למעשה בשחתך בעצם המפרקת, אף על פי שאין תולין בו להקל, שמא שבירת המפרקת [אינו] כשבירת עצמות כמו שכתבנו, אפילו הכי תולין בו להחמיר, דאימר פוגם הוא, וכיון ששבר בו חוששין לו לסכין שמא נפגם בשבירתו, והלכך אם שחט ב' ג' בהמות ונאבד הסכין ולא בדק בין בהמה לבהמה אם נגע בעצם דמפרקת כולן אסורות מאותה ששבר מפרקתה ואילך, ומיהו אם לא נגע בעצם דמפרקת אפילו שחט בהמות הרבה בבדיקה ראשונה כולן כשרות, דרב כהנא שהיה מצריך בדיקה בין כל אחת ואחת כבר כתבנו שעצה טובה קא משמע לן, שאם לא בדק בין בהמה לבהמה שאם תמצא הסכין פגומה לבסוף נמצאו כולן פסולות, ואפילו הראשונה, ועכשיו אפילו כשנמצאה הסכין פגומה אי אפשר ליפסל אלא האחרונה לבד.

והיכא דנפלה סכין אחר שחיטה על קרקע או על האבן ונמצאת פגומה, אם על חודה נפלה הרי היא כששבר בה עצמות, אבל אם אין ידוע אם נפלה על חודה או על צדה, פסולה, שמא בעור נפגמה, זה הכלל אין תולין להקל אלא בששבר בה עצמות ודומה לו, אבל מספק אין תולין.

ולענין עד אחד באיסורין, קיימא לן דעד אחד נאמן, ולא אמרו להראות סכינו לחכם אלא משום כבודו של חכם, ובשם הראב"ד ז"ל אף על פי שלא אמרו להראות סכין לחכם אלא משום כבודו של חכם כיון שיש תועלת גדולה בדבר שהרי בדיקת סכין צריכה דקדוק יתר ומי כהחכם ומי יודע להזהר, אין ראוי לחכמים למחול על כבודם בדבר זה, אשר לא כדת שאינם משגיחין על תקנת הדור, וגם העם כולם ראשיכם וחכמים בעיניהם, מכל מקום אחר שאין חכמים מקפידין על הדבר אין משמתין את הטבח שאינו מראה סכינו לחכם, אבל בדורות הראשונים אמרו (לקמן יח, א) האי טבח דלא סר סכיניה לחכם משמתינן ליה.

ונשים ועבדים נאמנין באיסורין, כדתנן בזבחים (לב, א) שהשחיטה כשרה בזרים ובנשים ובעבדים ובטמאים, וההיא אפילו לכתחלה מיירי, כדאמרינן (בפסחים) [בזבחים] (שם) דהא דקתני בהו כשרה דמשמע דיעבד, משום טמאין דתנא בהדייהו קתני הכי, דלכתחלה לא, שמא נגע בבשר, ובדלא אחרים עומדים על גבם ודאי מיירי דכשרה בלא אחרים רואין אותן משמע, ותנן נמי בריש פירקין (ב, א) הכל שוחטין וכו' חוץ מחרש שוטה וקטן, והיינו (דשאין) [כשאין] אחרים רואין אותן דוקא, ואילו נשים ועבדים לא קתני, אלמא נשים ועבדים אף על פי שאין אחרים רואין אותן שחיטתן כשרה, ובמסכת בכורות (לו ב) אמרינן אשת חבר הרי היא כחבר ונאמנת על התכלת אף על פי שאין עמי הארץ נאמנין עליה.

והא דאמרינן בכתובות (עב, א) מנין לנדה שהיא סופרת לעצמה שנאמר וספרה לה לעצמה, דמשמע מדאיצטריך קרא להימונה לנדה לספור לעצמה אלמא בשאר איסורין לא מהימנא, דאם כן הוה ליה למימר מנין לאשה שהיא נאמנת באיסורין, התם טעמא אחרינא איכא משום דאיתחזק איסורא ואין בידה לתקן עד שתספור שבעה נקיים, ואי לאו קרא דוספרה לה לא הוה מהימנא. וביבמות (פח, א) איצטריכי' לטעמא דעד אחד נאמן על הטבל, כיון דאיתחזק איסורא משום דבידו לתקן. ואפילו למאן דלית ליה הכין התם, נראה לי דאצטריך קרא דוספרה לה משום דהוי דבר שבערוה דבעלמא אין פחות משנים, והכא בודקת וסופרת לעצמה ונאמנת.

והא דתניא בפסחים (ד, ב) הכל נאמנין על בדיקת חמץ ואפילו נשים ועבדים וקטנים, ומסיק התם כגון דאמרי אנן בדקיניה, ומשום דבדיקת חמץ דרבנן והמנינהו רבנן בדרבנן, דמשמע דבאורייתא לא מהמני, ההיא נמי לא קשיא דמשום דבדיקת חמץ צריכה טירחא יתירא, ועוד דצריך בדיקת חורין וסדקים ונשים ועבדים עצלים הן וסומכין לומר דחמץ בחורין ובסדקין ליכא, וסתמא דמילתא אין בודקין כל צרכן, אי לאו דבדיקת חמץ דרבנן לא הוה מהימנא בכי הא, וכדגרסינן בירושלמי (פ"א ה"א) עלה דההיא לית כאן נשים מתוך שהן עצלניות אין בודקין כל שהן, פירוש אין כאן נשים שהנשים נאמנות הן באיסורין כעד אחד ואפילו בדאוריתא. ופריק ודאי שפיר אית כאן נשים דמתוך שהן עצלניות בודקות כל שהן, ודכותה בדאורייתא לא מהימני, וטעם זה מספיק אף לעבדים דאף הם עצלנים הן כדאמרינן עשרה קבין עצלות ירדו לעולם תשעה נטלו עבדים ואחת כל העולם. והא דתנן בעירובין (נח ב) אפילו עבד ואפילו שפחה נאמנין לומר עד כאן תחום שבת, שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל, כלומר משום דתחומין דרבנן הקילו, ומשמע דאלו הוי תחומין דאורייתא לא מהימני. התם נמי היינו טעמא לפי שמדידת תחומין צריכה מומחה היודע לדקדק ובקי (בכידו') [בקידור] ובריבוע ובהבלעה כמו שאמרו שם בעירובין, ואלו היה תחומין דאורייתא ודאי היו חוששין להן שמא מדדו וטעו או שראו מי שאינו בקי מודד וטועה.

ואם תאמר בשחיטה היאך נשים ועבדים נאמנין לה, ואפילו עד אחד נמי, והא איתחזק איסורה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ואין בידו לתקן. שאם שהה או דרס שוב אין בידו לתקן או שלא שחט רוב אחד בעוף או רוב שנים בבהמה. נראה לי משום דרוב מצוין אצל שחיטה מוחזקין הן ובידם לתקן ולשחוט שחיטה הראויה, וכל בן דעת אין קלקול דריסה ושהיה נקרית לו בשחיטתו, וכן רוב הפעמים שוחט הוא או שנים או רוב שנים, ואם לא שחט קודם שיעור שהיה מתבונן על השחיטה ואם לא שחט רוב שנים חוזר (וגו') [וגומר] שחיטתו קודם שהיה, ותדע שהרי מומר לאכול נבלות לתאבון אינו נאמן בעדותו על השחיטה במקום שאנו צריכין לעדותו כגון בבדיקת סכין, ולא בשאר איסורין כגון בחתיכת ספק חלב ספק שומן, ואפילו הכי בבודק סכין ונותן לו (שחוט) [שוחט] לכתחלה, אלמא מסתמא חזקה רוב מעשה בן דעת מתוקנין הן, הילכך אוכלין משחיטתם, והכא כל דכן הוא. ולענין כל ספק בשחיטה, תניא (ע"א) שחט את הושט ונמצאת הגרגרת שמוטה ואינו ידוע אם קודם שחיטה נשמטה אם לאחר שחיטה נשמטה, זה היה מעשה בבית שאן ואמרו כל ספק בשחיטה פסולה. וכן בספק שהה וספק דרס דלא אמרינן הלך אחר הרוב שוחטין שאין שוהין ואין דורסין. והיכא דנשמטה גף העוף או נשברה רגלו מן הארכובה ולמעלה ואין ידוע אם קודם שחיטה או לאחר שחיטה, כתב רבינו ז"ל דמסתבסרא דספק דאורייתא היא ולחומרא, וכדתניא שחט את הושט ונמצאת גרגרת שמוטה ואינו ידוע אם קודם שחיטה וכו', זה היה מעשה בבית שאן ואמרו כל ספק בשחיטה פסולה והוא הדין לכל שאר טרפיות, וכדאמרינן לקמן (נא) ההיא אימרתא דהות ביה רחבוניא והוה משדרה כרעא בתרייתא אמר רב יימר האי שגרוניא נקטיה, מתקיף לה רבינא דילמא האי חוט השדרה איפסיק, אלמא מדאתקיף עליה רבינא הכי, שמע מינה דכל היכא דאיתיליד ריעותא לחומרא תלינן. ואף על גב דפסיק תלמודא התם כרב יימר, הא קא אמר טעמא התם משום דשגרוניא שכיח חוט השדרה לא שכיח, אלמא אי תרוייהו שכיחי או תרוייהו לא שכיחי לחומרא תלינן. והא דאמרינן לקמן (נג, א) ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא, ואמרינן נמי (שם ע"ב) ספק קניא ספק שונרא אימר קניא, התם משום דלא שכיח דדריס שונרא דהא מעשים בכל יום דשכיח שונרא בין התרנגולים ואינו דורס. ותדע דהא קיימא לן שם דחוששין לספק דרוסה, אלמא היכא דתלינן לקולא כגון בספק כלבא ספק שונרא טעמא דמילתא משום דמיסתברא טפי למיתלי להתירא, ואי' ק"ל דתלינן לקולא בזאב והיכא דמשמשא ידא דטבחא, התם לפי שיש דבר לפנינו לתלות בו להיתר ואין דבר לפנינו לתלות בו לאיסור. ומיהולך כל היכא שיש לפנינו דבר שיש בו להיתר שדרסו על העוף או פרכס ונלחץ אל הקיר ואיכא אומדנא דאיפשר שנשמטה גפו מחמת כן, תלינן לקולא דהא תליא בזאב. כן כתב רבינו ז"ל.


ודילמא כגון שיצא דרך אחוריו:    הוא הדין דהוה מצי למימר כגון שהחזיר פניו אל הבית אחר שיצא וראה שלא חסר.

תניא דלא כרב אחא בר יעקב:    פירש רש"י ז"ל משום דקתני שאם הלך לביתו והסגיר הסגר מוסגר. והקשה עליו הרמב"ן ז"ל וזה לשונו אי מהא מאי קושיא, דהר רב אחא לא פליג אמאי דאמר רבנן אוקי מילתא אחזקה אלא אמאי דאמר ר"י דנפקא ליה מהסגר הוא דפליג, ואכתי מנא ליה מהא ברייתא דמדאורייתא אם הלך לביתו והסגיר הסגרו מוסגר, דילמא דאורייתא לעומד בתוך הבית אי נמי תחת (השקוף) [המשקוף] והסגיר, וההוא תנא צרף ליה הלך לביתו והסגיר, ואכתי תבעי לך הלך לביתו מנא לן, ופירש הוא ז"ל דלא אייתי ליה אלא מדאיצטריך אל פתח הבית שלא ילך לביתו ויסגיר ברחוק מקום. פירוש לפירושו מדאיצטריך רחמנא למימר שלא ילך למקום רחוק, שמע מינה בעלמא מוקמינן מילתא אחזקה, דאי לא הכא למאי איצטריך לשתוק קרא מיניה ואנא ידענא דמנא תימרא. ואינו מחוור לי דאדרבה נימא כאן לימדך הכתוב שלא נעמיד דבר על חזקתו. ולי נראה כפירוש רש"י ז"ל, דהא מיעט רחמנא שלא יעמיד תחת (השקוף) [המשקוף] מדכתיב (ויקרא יד, לח) ויצא מן הבית, ומיעט כאן נמי שלא ילך ברחוק מקום מדכתב אל פתח הבית. ואי לאו דכתב רחמנא אל פתח הבית היה במשמע אפילו הולך לביתו, דכיון שצוה לצאת מן הבית ולא קבע לו מקום לעמיד[ת]ו היה במשמע ע"כ שאין ההקפדה אלא על יציאתו מן הבית, הא יצא והלך לו לביתו רשאי ומסגיר, והילכך כשכתב לך הכתוב אל פתח הבית חזר וקבע מקום ומיעט שלא ילך לביתו, וכשחזר וריבה והסגיר את הבית על כרחך כל מה שמיעט ריבה מאי מיעט תחת ה[מ]שקוף ורחוק מקום ומאי ריבה ריבה אפילו הלך לביתו, כן נראה לי.

דף יא עמוד אעריכה

אתיא מפרה:    ואם תאמר דילמא לאו משום דאזלינן בתר רובה הוא, אלא טעמא דפרה משום דאזלינן בתר חזקה דפרה בת שתים, וקיימא לן (לקמן נז, ב) דטרפה אינה חיה י"ב חדש, והילכך אגליא מילתא דבשעה שנולדה כשרה הוה, ואוקי פרה אחזקתה. יש לומר אם אתה אומר דטעמא דפרה משום חזקה, כל שכן שהוכחת דהולכין אחר הרוב, דכל דכן הוא, דעד כאן לא איבעיא לן אי אזלינן בתר רובה אי לא אלא משום דלא איפשיטא בעיין דהולכין אחר חזקה. אבל אי איפשיטא לן דהולכין אחר חזקה, כל שכן דקים לן דהולכין בתר רובא דרובא וחזקה רובא עדיפא.

ויש אומרים דהא ליתא דבעיין קמייתא דמנא לן דאזלינן בתר חזקה ודאי איפשיטא, מדתניא (לעיל ו, ב) מנין שאם הלך לביתו והסגיר שהסגרו מוסגר, ואף על גב דאמרינן ורב אחא בר יעקב אמר לך כגון דקיימי דרא דגברי ואמרי לא בציר, דיחויא בעלמא היא, ואפילו הכי אבעיא לן אי אזלינן בתר רובא או לא, דהא דקיימא לן רובא וחזקה רובא עדיפא, הני מילי בתר דאיפשיטא לן דאזלינן בתר רובא, אבל עד דלא קיימא לן אי אזלינן בתר רובא או לא לא מוכחינן לה מחזקה, דאימר בתר חזקה אזלינן ולא בתר רובא כלל, והדרא קושיא לדוכתיה דילמא טעמא דפרה משום חזקה היא.

ורבותינו בעלי התוספות ז"ל מתרצים דלא אזלינן בתר חזקה אלא בחזקה אלימתא שהיה לה זמן מבורר, כגון חזקת פנויה או חזקת נשואה, דבשעה שנולדה בודאי פנויה היתה, אי נמי כשנשאת בודאי בחזקת נשואה ודאית, אבל חזקת פרה אינו כן, שלא היתה לה חזקת כשרה מבוררת מעולם, דבשעה שנולדה לא נודע אם היא כשרה או טרפה, אלא שלאחר שראינוה שחיתה י"ב חודש נודע לנו מתוך כך שבשעה שנולדה היתה כשרה, וכן בכל עת ועת נודע שלמפרע זה י"ב חדש היתה כשרה וזה לא חזקה גמורה, ואי אומרין בכי הא אזלינן בתר חזקה. ויש מביאין ראיה מכאן לאסור גבינות שנעשו מבהמה שנמצאת טרפה בשעת שחיטה, לפי שלא היתה לבהמה זו חזקת כשרות ודאית מעולם, ואף על פי שבהמה זו בת י"ב חדש והיה לנו לומר הרי הוחזקה בהמה זו שבשעה שנולדה כשרה היתה, והעמידנה על חזקתה ועכשו הוא שנולד בה טרפות, אפילו הכי לא אזלינן בתר חזקה זו.

ובשם רבינו שמשון בן רבי שמשון ז"ל שאין לאסור הגבינות מטעם זה. דאפילו תאמר שאין הולכין אחר חזקה, יש לנו להתיר מכח הרוב, דרוב בהמות כשרות הן, וזו עכשו היא שנטרפה, וכענין שאמרו בענין חזקה בכתובות (יב, ב) גבי הכונס את הבתולה ולא מצא לה בתולים, וגבי (נדרים) [מומין] (עה, ב) (גבי מומין), ולדעתו הסכים רבינו הרב ז"ל, מדאמרינן נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה, ואמרינן עלה (לקמן) [לעיל] (ט, א) דאף על גב דאיתיליד ביה ריעותא, ואף על גב דאיכא למימר דהתם שאני דריעותא בעלמא היא שנולד בה, וגופא דבהמה לא איתרעי בודאי, אבל כאן דודאי איתרעי ליה בהמה, דהשתא מיהא טרפה ודאית היא, אפילו הכי איכא למשמע מינה דאזלינן בתר חזקה הבאה מכח הרוב, דהתם משום דאזלינן בתר חזקה דאתיא מכח הרוב שאין רוב בהמות טרפות הוא דאזלינן בה לקולא, ותלינן בזאב, ומיהו הני מילי בטרפות, שאפשר לומר דהשתא סמוך לשחיטה ממש נולד בה, אבל ודאי בטרפות סירכא או טרפיות אחרים שאי אפשר לתלותם בשעת שחיטה בהא ודאי אסורין, דהא אי אפשר לך לומר בה העמידנה על חזקתה, דהא ודאי נפקא לה מחזקתה ואי אתה יודע מתי נטרפה ומתי יצאה מחזקתה, וכיון דודאי יצתה מחזקתה ואי אתה יכול לברר מתי ולא לתלות בזמן ידוע, אוסרין אותה למפרע, וכענין שאמרו בנדה (נו, ב) גבי כתמים שהאשה טמאה משעת כבוס כיון דכתם זה יבש, ועל כרחך לא ראתה עכשיו אלא מכבר, ולא אמרינן בה העמד אשה על חזקתה ולא נחזיקנה בטמאה למפרע, אלא בכדי שיוכל הכתם להתייבש, אלא אמרינן בשעת כיבוס ראתה. ואף על גב דגבי מומין אמרו (כתובות עו, ב) העמד אשה על חזקתה ובחזקת הבעל נולדו, ואף על פי שהמומין הללו שנולדו בה מומים שאי אפשר שנולדו בה עכשו ממש, התם הוא דמכל מקום ברשות הבעל נמצאו ואין לנו להחזיקם מרשות לרשות, אלא אמרינן כאן נמצאו וכאן היו, כלומר ברשות זה נמצאות וברשות זה אנו מחזיקים שהיו כן כתב רבינו ז"ל. וכן נמצאת בה"ג שבהמה שנמצאת טרפה אוסרין גבינות שנעשו ממנה למפרע, וכן הוא בספר התרומה (הל' איסור והיתר אות עג).

דף יא עמוד בעריכה

וכי תימא משום איבוד נשמה דהא מנוולה ליחוש שמא במקום סייף נקב הוי:    קשיא לי דבמכות (ז, ) משמע דודאי חיישינן לה, ואי לא ידעי עדים אי במקום סייף נקב הוי או לא עדותן בטלה ולא קטלינן ליה, דאמרינן התם רבי עקיבא ורבי טרפון אומרים אילו היינו בסנהדרין לא היה אדם נהרג מעולם, ומפרש התם טעמייהו משום דהוו אמרי להו לעדים ראיתם טרפה הרג או שלם הרג, ואם תמצי לומר שלם הרג דלמא במקום סייף הוי נקב. ויש לומר דהתם היינו בנקבים שתחת בגדיו ונראין בגופו, ומשום דאפשר לעדים לעמוד עליהן כגון שראוהו ערום ולא היה בו נקב, משום הכי בודקין אותו כך, ולא תהא עדותן קיימת עד שיעידו עליו כך, ואף על גב דאמרי ליה לא היה אדם נהרג מעולם, הכי קאמרי' לא היה אדם נהרג אלא לעיתים רחוקות מאד, לפי שאין ענין זה מצוי שיראוהו ערום ויבדקוהו קודם לכן, דומיא דאידך דאמרי מנאפי' ראית' (או) כמכחול בשפופרת ראית', ואף על גב שאפשר שראו כמכחול בשפופרת, אלא שהוא ענין רחוק ואינו מצוי. והא דמשמע בשמעתין דלא חיישינן ליה כלל, היינו בנקב שתחת העור שאי אפשר לעמוד עליו לעולם, וכיו שכן אף על פי שלא היו העדים יודעין אם היה גופו מנוקב תחת לעורו או הדקין מבפנים לא היתה עדותן בטלה על ידי כך, והיינו דאפשיטא לן לקמן הכא דלא חיישינן לה כלל וקטלינן ליה.

רב אשי אמר אתיא משחיטה עצמה:    ואם תאמר דלמא קרע ליה לעורו ובדיק לסימנין, דושט יש לו בדיקה מבחוץ בנקב. יש לומר דאין לו מבחוץ בדיקה אפילו מחמת נקב אלא כשאתה מסתפק בנקב במקום ידוע ממנו, אבל שלא במקום ידוע אלא שאתה צריך לבדקו כולו אין לו בדיקה מבחוץ וכן מוכח לקמן (כח, א) באווזא דבי רבא דהוי (מבצבץ) [ממסמס] קועי' דמא.

וכי תימא רבי מאיר לא אכיל בשרא:    ואם תאמר והיאך אפשר לומר כן, והא כתיב (דברים יב, ב) בכל אות נפשך תאכל בשר. ויש לומר דדלמא לא התירה תורה אלא בשר תאוה, ולא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר, ומוטב שיאכלו בשר תמותות שחוטות ולא שיאכלו בשר תמותות נבלות כמו שהתירה תורה יפת תואר כנגד יצר הרע מן הטעם הזה כמו שכתוב בקידושין (כא, ב).

דף יב עמוד אעריכה

הכא נמי היכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר:    משמע מיהא דלרבנן דפליגי עליה דרבי מאיר אפילו היכא דאפשר לא חיישינן לה כלל ותלינן אפילו להקל, וכבר הארכנו בזה למעלה (ט, א, ד"ה וראיה).

ומיהו הני מילי היכא דמיעוטא ורובא דתרווייהו תלו במעה וכל שכן ברובא דלא תלי במעשה ומיעוטא תלי במעשה, אבל ברובא דתלי במעשה ומיעוט לא תלי במעשה שבקינן רובא דתלי במעשה, וכדתנן בבכורות (יט, ב) הלוקח בהמה מן גוי ואינו יודע אם בכרה אם לא בכרה, רבי ישמעאל אומר עז בת שנתה לכהן מכאן ואילך ספק, והוינן בה בגמרא מכאן ואילך ספק ליזיל בתר רובא ורוב בהמות מתעברות ויולדות. ופריק לה רבינא כי אזלינן בתר רובא הני מילי ברובא דלא תלי במעשה, אבל ברובא דתלי במעשה לא, כלומר ורבא דמתעברות תלוי במעשה ומיעוט שאינן מתעברות ממילא הויא ומלתא דהויא ממילא שכיחא טפי מרובא דתלוי במעשה.

הא דאמר ר"נ לעולם אין חזקה שליח עושה שליחותו, בכעין דברים הללו קאמר, כלומר בדאורייתא כגון שחיטה ותיקון טבלים ולקולא. אבל בדרבנן אפילו לקולא אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו כגון האומר לשלוחו צא וערב לי חזקה שליח עושה שליחותו וסומך עליו, ור"נ הוא דאית ליה הכין בעירובין (לא, ב) ובדאורייתא נמי לקולא לא אמרינן לחומרא אמרינן, דאמר רבי יוחנן במסכת נזיר (יא, ב) האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה ומת השליח אסור בכל הנשים שבעולם חזקה שליח עושה שליחותו, כלומר בין בדאורייתא בין בדרבנן, ופרקינן בגיטין (סד, ב) כי אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו לחומרא לקולא לא אמרינן.

הא דתניא הרי נאבדו גדייו ותרנגלויו ובא ומצאן שחוטין רבי יהודה אוסר ורבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי מתיר. לאו דוקא אבדו, אלא אפילו נגנבו והחזירום שחוטים כשרין לרבי חנינא, דתניא בתוספתא (פ"ב ה"ב) נגנבה לו תרנגולת ונמצאה שחוטה בשוק לרבי יהודה כנמצא באשפה לרבי חנינא כנמצא בבית, שמעינן מינה דאף על גב דחשיד אגנבה לא חשיד אנבלות, וכן נמי לא (חשבי') [חשדי'] ליה באינו מומחה.

הא דאמרינן שאף רבי יהודה לא נחלק עליו אלא באשפה שבבית. לאו למימרא דמודה לו רבי יהודה לרבי חנינא בכל מקום שהוא מתיר חוץ מאשפה שבבית, דהא אפילו בשוק עצמו משמע דפליגי נמי, כדאמרינן בבבא מציעא (כד, ב) רבי חנינא אשכח גדי שחוט בין טבריא לצפורי והתירוהו לו משום שחיטה כרבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי, ובכל מקום מעשה רב. ומשמע נמי מדאמרינן להדיא התירו לו משום שחיטה כרבי חנינא, דרבי יהודה ורבי חנינא הלכה כרבי חנינא, וכיון שכן תיסוק לן הלכתא אפילו באשפה שבבית דכשרה כרבי חנינא.

אלא שמצאתי להרמב"ם ז"ל (פ"ד שחיטה ה"ח) שפסק באשפה שבבית לאסור כרבי יהודה. ויש מן התימה במה שכתב גם כן דבשוק נמי אסור, שכן כתב בפרק ד' מהלכות שחיטה אבד גדי או תרנגולת ומצאו שחוט בבית מותר שרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, מצאו בשוק אסור שמא נתנבלה, וכן אם נמצא באשפה שבבית אסור, ע"כ פסק הרב לגמרי כרבי יהודה, וזה מן התימה דהא בהדיא אמרינן בפרק אלו מציאות (שם) התירו לו משום שחיטה כרבי חנינא, ומאחר שעשוי בו מעשה מאין לנו לאסור אותו, ודוקא בשוקי ישראל, אבל בשוקי נכרים או שרובן נכרים אסור, ורבינו אלפס ז"ל לא בירר בהלכותיו מכל זה כלום.

דף יב עמוד בעריכה

מאן תנא דלא בעי כונה בחולין אמר רבה רבי נתן היא דתני רבי אושעיא זעירא דמן חבריא זרק סכין לנעצה בכותל וכו':    ואוקימנא לקמן (לא, א) דהוא הדין הפילה הוא, והאי דנקט זרקן, להודיעך כחן דרבנן דאפילו נתכוון לזריקה ולנועצה לא מהניא אפילו בחולין עד שיתכוין לחתיכה סימנין מיהא, אבל רבי נתן אפי כוונת חתיכת בשר לא בעי, כדאמרינן לקמן (שם) טעמא דנפלה הא הפילה היא כשרה, וקא משמע לן דאף על גב דלא מכוין אפילו לחתיכה בעלמא כשרה, ורבנן נמי לא בעי כונת שחיטה, דמדגלי רחמנא מתעסק בקדשים דפסול, מכלל דחולין שרו, אלא כונת חתיכת סימנין מיהא בעי, והני לאו בני כונת חתיכת סימנין נינהו, אלא לחתיכת בשר בעלמא מכוני, כדאמרינן לקמן(שם).

ואיכא דקשיא להו היכי מוכח מהכא דלא בעינן כוונה בחולין, דשאני הכא דאחרים רואין אותם, וכונת אחרים הרואין אותם כונה היא אפילו במקום דבעינן כונה, וכדתנן בגיטין (כב, ב) הכל כשרין לכתוב את הגט ואפילו חרש שוטה וקטן, והוינן בה בגמרא והא לאו בני דעה נינהו, ואמר ר"ה והוא שגדול עומד על גביו. ונראה לי דאינה קושיא, דאנן עיקר דיוקא מרישא דמתניתין דייקינן, דקתני ושחיטתן כשירה חוץ מחרש שוטה וקטן שמא יקלקלו בשחיטתן, טעמא דשמא יקלקלו, הא איתברר דלא קלקלו כגון דאתא אליהו ואמר שחיטתן כשרה, וכן נמי אי איכא אחרים רואין אותם שלא קלקלו שחיטתן כשרה, אלמא אחרים רואין אותם לא משום שתהא ראיה במקום כונה אלא לדעת שלא קלקלו, אלמא לא בעינן כונה, ואחרים רואין אותן לא משום כונה, ומאן תנא על כרחך רבי נתן היא, וזה נראה לי ברור. ורבותינו בעלי התוספות ז"ל תירצו דגדול עומד על גבן טפי עדיף מאחרים רואין אותן, משמע שהן רואין באקראי בעלמא, אבל התם כי גדול עומד על גבו ומזהירו כונתו כונה הוא להכשיר הגט על ידו, והיינו נמי טעמא דמתניתין דתנן נמי ביבמות (קד, ב) חרש שנחלץ והחרשת שחלצה וחולצת לקטן חליצתן פסולה, ומפרש בגמרא טעמא דקטן משום דאיש כתוב בפרשה, וחרש (וחרשה) [וחרשת] אמרי דבי רבי ינאי לפי שאינן באומר ואמרה, ולא נקטי להו טעמא משום דלאו בני דעה נינהו, אף על גב דחליצה בעי כונת שניהן כדאמר רבי יוחנן (שם קו, א) בי שנתכון הוא ולא נתכונה היא בין שנתכונה היא ולא נתכון הוא חליצתן פסולה עד שיתכונו שניהן, לפי שחליצה בבית דין היא, וכונת בית דין העומדין עליהן ומלמדין אותם ומזהירין אותם הוי לה כונה.

אלא שיש להקשות לתירוץ זה מדתניא בתו' יבמות (פרק יא) שוטה שנחלץ חליצתו פסולה ולא מהני להו כונת בית דין העומדין שם, ותרצו דשוטה שאני דלא מהניא ליה אפילו עמידת גדול על גביו, משום דלאו בר דעה כלל הוא, ואפילו בעמידת גדול על גביו לא מצי מכוין, אבל חרש וחרשת דעת קלישת' אית להו ובעמידת אחרים על גביהן ומזהירין אותן, יכולין הן לכוין כונה זו בראיה, ומשום הכי לא מעכבא מידי אלא קריאה, ואף על גב דלגבי מצות חרש כשוטה חשבינן להו, הכא דכונה מועט היא שאני כדאמרן, דכונה מקצת אית להו באחרים עומדים על גבן, ואף על גב דגבי כתיבת הגט מהניא אפילו בשוטה, דהתם הוא דמתוך שהוא כותב בגט שמו ושמה והעומד על גבו מזהירו מתוך כך הוא מכיר יותר שהוא נכתב לשמה.

ורבינו הרב ז"ל תירץ שכל דבר שאפשר לעשותו על ידי שליח הוי עמידה על גבו [כ]כונת העושה ומדין שליחות, אבל דבר שאי אפשר לעשותו על ידי שליח אף עמידת בן דעת על גבו לא מעלה ולא מורידה במקום שצריך כונה, והלכך חליצה שאי אפשר לעשותה על ידי שליח לא מהניא עמידת בית דין על גבו, והיינו טעמא דשוטה שחלץ שחליצתו פסולה, אבל גט שאפשר למנות שליח לכתיבת הגט ולכונת כתיבת שמו ושמה, ואף זה שעומד על גבו כשליח הממונה לכתוב ולכוין בכתיבתו. וטעמא דשחיטה דלא מהני עמידת גדול על גבו לרבנן דבעו כונה בשחיטה, לפי שהכל תלוי בדעת השוחט, דאלו שחט בהמת חבירו שלא מדעתו כשרה, ואף על פי שלא נתכון לה כלל בעל הבהמה, אלמא כל ההיתר תלוי מדעת השוחט וכונתו, מה שאין כן בגט דאלו אחר שגרש את אשת חבירו לא עשה ולא כלום, והלכך דעת שוחט דוקא בעינן. ומה שפירשו דבי רבי ינאי ביבמות (שם) טעם חרש וחרשת משום דאינן בואמר ואמרה, ובקטן משום דאיש כתיב בפרשה, ולא אמרו שאינן בני דעה לרבותא אמרו כן, דאלו נקט בקטן טעמא דבני דעה הוה אמינא דקטן כבן תשע כבן עשר שהוא בן דעת ויודע בטיב חליצה שתהא חליצתו חליצה, כאותה שאמרו בגיטין (נט, א) הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין, קא משמע לן דלא, דאיש כתוב בפרשה. וחרש וחרשת נמי לאשמועינן דאפילו אלם ואלמת דבני דעה נינהו לאו בני חליצה נינהו, ותדע דלרבי ינאי דמפרשי טעמא התם לפי דאינן בואמר ואמרה (עסיק') [מסקינן] דאלם ואלמת חליצתן פסולה, וכי היה סלקא דעתיה דרבא מעיקרא לפרושי טעמא התם משום דלאו בני דעה נינהו הוה מכשרינן אלם ואלמת כך פירש רבינו ז"ל.

האלון והרמון שחקקו התינוקות למוד בהן עפר או שהתקינום לכף מאזנים טמאים לפי שיש להן מעשה:    פירש רש"י ז"ל למוד בהן עפר שהן אומרים כן וזהו שנקרא מעשה שמתקן האלון. וגם הוא מפרש שלשם כך הוא עושה, אבל מתקן בשתיקה זהו מחשבתו נכרת מתוך מעשיו. והקשו עליו רבותינו הצרפתים ז"ל מהא דאמרינן עולה דקיימא בדרום (מדאתיא) [ואתיי'] לצפון איכווני אכוין או דלמא מקום הוא דלא איתרמי ליה בדרום, דמשמע דאלו ליכא למיתלי טעמא דמקום הוא דלא איתרמי ליה, אלא ודאי ניכר דמשום כונת צפון הוא דאתיא בצפון הויא ליה מעשה גמור ואפילו לא פירש כן בדבור. ועוד דמאי שנא דשבקיה למניתין דהאלון והרמון ונקט היכי דמי כגון דקימא עולה בדרום ואתיא בצפון, הוה ליה למימר והיכי דמי כגון שתקנום ולא אמר דלמוד בהן עפר הוא עושה. ופירש רבינו יצחק ז"ל דכל היכא דליכא למיתלי בדבר (א') [אחר] כגון חקיקת האלון והרמון ודאי לבית קבול הן חוקקין אותה, אף על פי שלא פירש לשם מדידה ולא לשם מאזנים טמאין, וזהו נקרא מעשה, וכשיש לתלות הדבר בשני ענינים כגון עולה שעומדת בדרום דאיכא למימר דלכונת עולה הביאה ואיכא למימר דמקום הוא דלא איתרמי ליה, דהוי מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, כיון (דטעי) [דטפי] מחזיא מלתא דמשום כונת עולה הביאה לצפון, וכן בענין העלה חרש שוטה וקטן דלקמן כשהפך בהן יותר [נראה] הדבר שמתכוין להפכם מצד לצד להטיף הטל מצד זה לצד זה, אלא שיש לתלות גם כן מפני כנימה הוא מהפך בהן, אבל בהעלאה לבד יש לתלות יותר שמעלה אותם מפני כנימה, וכיון שאין כאן הוכחת מחשבה מתוך מעשה אף על פי שאמרו כן, אין בדיבורן כלום, כדקתני אף על פי שנתכוין לכך אינן בכי יותן.

דף יג עמוד אעריכה

מנין למתעסק בקדשים שהוא פסול:    פירש רש"י ז"ל כגון שהגביה ידו להגביה כליו ושחט דרך הגבהות ידו שלא בכונה כלל. ולפי פירושו לא בעיא לה אלא אליבא דרבי נתן, דאילו לרבנן אפילו בחולין כי האי גוונא לא מהניא, ויש לפרש כגון שנתכון לחתיכת סימנין ולא לשחיטה, דאילו לרבנן בחולין כשרה ובקדשים פסולה עד שיתכוין לשחיטה מעליא שיודע שנצטוו ישראל על השחיטה, ולפיכך הוא שוחט. ורבינו יצחק ז"ל פירש כגון ששחט עולה וכסבור שהיא חולין, דמתעסק הוא אצל קדשים, וכדגרסינן בזבחים (מו, ב) חטאת ששחטה לשם חולין כשרה משם חולין פסולה. פירש לשם חולין שיודע שהיא עולה ושחטה לשם חולין, וכדתנן (שם ב, א) כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה משם חולין כגון שהוא סבור שהוא של חולין ושחטה.

דף יג עמוד בעריכה

ואי זו זו תקרובת ע"ז ודלא כרבי יהודה בן בתירה:    דאית ליה דמטמאה כמת, ולאו למימרא דרבנן דפליגי עליה לא מקשי ליה למת דהא בע"ז (כט, ב) גמרי איסור יין נסך בהנאה מדאתקש לזבחי מתים כדכתיב (תהלים קו, כח) ויאכלו זבחי מתים וכתיב (דברים לב, לח) אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם, אלא טעמיה דרבנן דקא סבשרי דכי אקשינהו הכתוב למת לאכילה ולהנאה דכתיב בהו חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם, אבל לטומאת מת לא אקשינהו, ורבי יהודה סבר דלגמרי איתקש, כך פירש רבי יצחק ז"ל, ובמסכת ע"ז הארכתי בזה יותר די הצורך ת"ל.

דף יד עמוד אעריכה

מתניתין השוחט בשבת וביום הכפורים אף על פי שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה:    ואם תאמר והא קיימא לן דמומר לחלל שבתות בפרהסיא הוי מומר לכל התורה כולה, ושחיטתו נבלה, וכדתניא (לעיל ה, א) חוץ מן המומר ומנסך את היין ומחלל שבתות בפרהסיא, ואסיקנא לעיל הכי קתני חוץ מן המומר לנסך את היין ומחלל שבתות בפרהסיא. פירשו בעלי תוס' ז"ל דבפעם אחת לא הוי מומר לפסול אותה שחיטה, ומנא תימרא מדתנן לקמן (פא, ב) השוחט ונמצא טריפה והשוחט לע"ז רבי שמעון פוטר וחכמים מחייבין, וקאמר עלה בגמרא אמר ריש לקיש לא שנו אלא ששחט ראשון לע"ז ושני לשלחנו וכו', ואמר ליה רבי יוחנן זו תינוקות של בית רבן יודעין אותו, אלא פעמים שאפילו שוחט ראשון לשלחנו ושני לע"ז חייב, והיכי דמי כגון דאתרו ביה באותו ואת בנו ולא אתרו ביה משום ע"ז, והלכך לרבנן דסברי שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה חייב שני, ואיכא למידק והלא שחיטת מומר היא, ואמאי מחייבי רבנן, דהא לאו שחיטה כלל הוא, אלא נחירה בעלמא, דלא מיקרי שחיטה שאינה ראויה אלא בששחט ישראל ודבר אחר גורם לה להפסל. אלא ודאי משמע שאין שם מומר עליו אלא מאותה שחיטה ואילך.

ולי נראה דהכא אין צריך לכל זה, למסקנא, דהא אוקימנא לה בגמרא למתניתין בשוגג, ורבי יהודה דמבשל היא ואף על פי שמתחייב בנפשו קתני. הכי קאמר אף על גב דאלו מזיד מתחייב בנפשו הכא בשוגג שחיטתו כשרה, וכיון שכן לאו מומר הוא אלא אנוס, וישראל מעליא הוא אף על פי ששחט במקום רואין ובפרהסיא.

מחתכין את הדלועין לפני הבהמה:    פירש רש"י ז"ל (שדלועין) [בדלועין] התלושין היום. וקשה לפירושו, דהא משמע בפרק קמא דביצה (ג, א) דפירות הנושרין לכולי עלמא אסורין גזירה שמא יעלה ויתלוש, ולכולי עלמא מחתכין אותן לפני הבהמה, דגרסינן התם אמר רבי יוסף היינו טעמא דביצה גזירה משום פירות הנושרין, והוינן בה פירות הנושרין טעמא מאי שמא יעלה ויתלוש, היא גופה גזירה ואנן ניקום ונגזר גזירה לגזירה, ומדפריך ליה הכי שמע מינה דרב יוסף אפילו כר"ש אמרה לשמעתיה, דאילו לרבי יהודה פירות הנושרין לאו משום גזירה שמא יעלה ויתלוש אסורין אלא משום מוקצה, כדמקשינן בפסחים (נו, ב) גבי של בין הכיפין והא מוקצות נינהו, אלא ודאי משמע דר"ש אית ליה נמי איסור פירות הנושרין משום גזירה שמא יעלה ויתלוש. אלא נראה לפרש בדלועין שנתלשו מאתמול, והא קא משמע לן דמטרח באוכלה טרחי', ואי נמי דשווי אוכל' משוי' למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה בפרק בתרא דשבת (קנה, ב) והא דאמר רב פפא במסכת ביצה (כד, ב) הילכתא נכרי שהביא דורן לישראל אם יש מאותו המין במחובר לקרקע אסורין ולערב בכדי שיעשו, לר"ש דלית ליה מוקצה הוי טעמא משום גזירה שמא יעלה ויתלוש, אי נמי איכא למימר דבמוקצה דמחובר אף ר"ש מודה בו, והכי משמע טפלי, דכולה שמעתא דפרק אין צדין דמייתי עלה הא דרב פפא בספק מוכן מיירי דעלמא משום מוקצה הוא, ובפירות הנושרין תרתי אית בהו, מוקצה וגזירה שמא יעלה ויתלוש, וכן כתב רש"י ז"ל שם בפרק אין צדין דר"ש מודה במוקצה מחמת מחובר דמדלא ליקטן מערב שבת אקצינהו מדעתיה ואינו יושב ומצפה אימתי יתלשו, והוי להו כגרוגרות וצמוקים, וכן דעת רבותי הצרפתים ז"ל.

ואם תאמר אם כן מאי קא נסיב לה תלמודא בריש פרק קמא דביצה (ג, א) טעמא דפירות הנושרין משום גזירה שמא יעלה ויתלוש, ותקשי ליה היא גופא גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה, הא משום מוקצה הוא וליכא אלא חדא גזירה. תירץ הרב נ"ר ז"ל משום דקא סבר דאי ליכא בפירות הנושרין אלא משום מוקצה, א"א דגזרינן ביצה משום לתייהו דשאינן מוקצה אטו מוקצה לא גזרינן, והכי קא פריך אף כשתמצא לדמותה לפירות הנושרין ולרבות איסור בפירות הנושרין מאי איכא למימר דאית בהו גזירה שמא יעלה ויתלוש, אפילו הכי אין טעם האיסור מספיק לאסור ביצה שנולדה, דהיא גופה גזירה ואנן נגזור גזירה לגזירה, אלא שיש לעיין בדברי רש"י ז"ל ששם פירש דמודה ר"ש במוקצה דמחובר, וכאן פירש דלועין שנתלשו בו ביום ורחוק הוא להפריש בין פירות האילן לדלועין.

ואת הנבלה לפני הכלבים:    אפילו נתנבלה בו ביום, ומנא תימרא מדקתני סיפא ר"י אומר אם לא היתה נבלה מערב שבת אסורה, אלמא שמעינן לתנא קמא דשרי אפילו נתנבלה בו ביום, ואוקימנא להא סתמא בריש ביצה כר"ש דלית ליה מוקצה, ובמסכת ביצה (כז, ב) פליגי אמוראי בדר"ש, דמר בר אמימר משמיה דרבא אמר מודה היה ר"ש בבעלי חיים שמתו שאסורין, ומר [בריה ד]רב יוסף משמיה דרבא אמר חלוק היה ר"ש אף בבעלי חיים, ולמר מר אמימר דאסר, מוקי הא בנבלה דמסוכנת מערב שבת דדעתיה עליה מאתמול לחתכה לפני כלבים היום, ולמר רב יוסף דשרי, מיירי הא דנבלה אף בבריאה מערב שבת דקסבר מוכן לאדם הוי מוכן לכלבים, ולא תקשי ליה למר רב יוסף הא דתניא בשבת (מד, א) אבל כוס וקערה ועששית לא יזיזם ממקומן, ומוקי' לה בפרק כירה (מו, ב) אפילו לר"ש, דשאני התם דדחינהו בידים ובשעת דחיתו לא היה יושב ומצפה לכבייתן, ואף על גב דלית ליה לר"ש מוקצה מחמת איסור, ואף על גב דדחייא בידים, כגון נר שהדליקו בה באותו שבת, כדאיתא בשילהי מסכת שבת (קנז, א) שאני כוס ועששיית דמתוך גדלן אינו יושב ומצפה לכבייתן, אבל נר תמיד מצפה אימתי יכבה ויטלטלנו.

א"ל אביי מי דמי התם מעיקרא מוכן לאדם השתא מוכן לכלבים, הכא מעיקרא מוכן לאדם והשתא מוכן לאדם:    ומוכן לאדם דקאמר לא שראוי לשחיטה קאמר, אלא לומר דמעיקרא עומדת לאכילת אדם והשתא ראויה לאכילת אדם. ואם תאמר מכל מקום כיון דאית ליה מוקצה לרבי יהודה, היאך אפשר לומר דלית ליה האי מוקצה, שהרי על כרחין בשבת זו לא היתה מוכנת לאדם כיון דאיסור שחיטה רכיב עליה. פירדש רבינו נ"ר ז"ל דסבירא ליה לאביי דאין מוקצה אלא מה שמקצה האדם מדעתו, והקצאת בהמה בחייה אינה באה מדעת האדם, אלא דאריא דאיסורא רכיב עלה, וכיון שנשחטה הותרה, וכדדחי אביי לקמן (סו, א) גבי נר שהדליקו בו באותה שבת שאני התם דדחייה בידים.

אי הכי בהמה לר"י היכי שחטיה:    קשה ודלמא כגון שזימנה מערב יו"ט. ונראה לי דהכי קאמר בהמה שלא זימנה מערב יו"ט היכי שחטיחה, ושמעינן ליה לר"י דשרי במסכת ביצה (טו, א) דתנן אין משקין ושוחטין את המדבריות אבל משקין ושוחטין את הבייתות, וההיא רבי יהודה היא, דאלו לר"ש אף המדבריות שוחטין, וכדאיתא בשלהי מסכת שבת (קנז, א).

דתנן הלוקח יין מבין הכותים:    משנה היא בדמאי (משנה, דמאי ז, ד) לא מסיים בה דברי רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ור"ש אוסרין, ואורחא דתלמודא הוא, דכל ברייתא דאית ליה עיקר במשנה אמרינן עלה דתנן, ומהכא משמע דרבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון סבירא להו גירי אמת הן. ואיכא למידק דבמנחות (סו, ב) פרק רבי ישמעאל סברי דכותים גירי אריות הן, דתנן התם תורמין משל ישראל על של ישראל ומשל כותים על של ישראל וכו' ומשל כל על של כל דברי רבי מאיר, ר"י ור"י ור"ש אומרים תורמין משל ישראל על של ישראל ומשל גוים על של כותים ומשל כותים על של גוים אבל לא משל ישראל על של נכרים ושל כותים ולא משל נכרים ושל כותים על של ישראל, משום דמירוח הנכרי פוטר, (דלמא) [דאלמא] גירי אריות הן, ואם כן יינן יין נסך ופירותיהן אין צריך לעשר, ואין לומר דלדידהו ודאי גירי אריות נינהו, ולטעמא דרבי מאיר קא אמרי ליה לדידן גירי אריות נינהו ויינן יין נסך ופירותיהן פטורין מן המעשרות, אלא לדידך דחשבת להו גירי אמת ובני עשורי נינהו לית לך שמא יבקע הנוד ונמצא שותה טבלים למפרע, אי נמי יש לומר דלאו משום כותים נחלקו עליו, אלא משום דמיהא נפקא לעם הארץ. והא דנקט כותים ולא נקט עם הארץ, לפי שבא ללמדנו דכותים חשודין אף אתרומה גדולה מה שאין כן בעם הארץ כדאמרינן (יומא ט, א) שלח בכל גבול ישראל ומצא שאין מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד, אבל כותים חשודין על הכל. ואי קשיא לך הא דאמרינן בברכות הני כותאי עשירי מעשרי כראוי דבמאי דכתיב באורייתא מיזהר זהירי. ויש לומר דודאי מאי דאכלי אינהו מעשרי שפיר, אבל למכור לאחרים אינו חושש לעשר, דלית להו לפני עור לא תתן מכשול כדאמרינן לעיל (ד, א) בריש פרקין.


הא דאמרינן אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש וכו' מיחל ושותה מיד:    קשה לי דהא בעי למימר לצפונו או לדרומו, כדתנן בפרק ג' דתרומות (מ"ה) האומר תרומת כרי זה בתוכו ומעשרותיו בתוכו ותרומת מעשר זה בתוכו, ר"ש אומר קרא שם וחכמים אומרים עד שיאמר לצפונו או לדרומו, אלמא בעי למימר לצפונו או לדרומו, והכי קאמר מה שאני עתיד להפריש, ועוד דבמדת הלח אפילו לצפונו או לדרומו לא מהני', דהא משקה מעורב הוא, וכדתנן במסכת תרומות (?) [וכדתניא בתוספתא: דמאי פ"ח הלכה י"א] קרא לה שם מפיה לא ישתה משוליה משוליה לא ישתה מפיה. וכתב הרמב"ן ז"ל בשם גאון ז"ל דלמאן דאמר יש ברירה באומר שאני עתיד להפריש מהני, דכשהוא מפרישו הוברר הדבר למפרע שעל מה שהפריש חל המעשר, ושיריה ניכרין הן למפרע, אף על פי שלא היו ניכרין בשעת קריאה ובשעת שתיה, והא דבעינן לצפונו או לדרומו בקורא לה שם מעתה, וכדתנן במסכת דמאי (פ"ז ה"א) המזמין את חבירו והוא אינו מאמינו על המעשרות אומר מערב שבת מה שאני עתיד להפריש למחר הרי הוא מעשר וכו', מזגו לו את הכוס אומר מה שאני עתיד לשייר בשולי הכוס הרי הוא מעשר ושאר מעשר סמוך לו, וזה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר עליו, ומעשר שני בפיו, ומחולל על המעות, וגרס בירושלמי (ה"ב) עלה דההיא אם באומר מכבר משקה מעורב הוא, ואם באומר לכשישתה למפרע טבל שתה, אלא (כן) [כי] אנן קיימין באומר מכבר לכשישתה.

ומיהו לכאורה בעירובין (לו, ב) לא משמע הכין, דגרסינן התם בפרק בכל מערבין גמרא מתנה אדם על עירובו דתניא (שם לז, ב) הריני מערב לשבתות של כל השנה כולה רציתי אלך לא רציתי לא אלך רצה מבעוד יום עירובו עירוב משחשכה ר"ש אומר עירובו עירוב וחכמים אומרים אין עירובו עירוב, קשיא דר"ש אדר"ש, כלומר דאסר גבי נוד דאלמא לית ליה ברירה, ופרקינן אמר רבא התם היינו טעמא דבעינן שיריה ניכרין, כלומר לעולם אית ליה לר"ש ברירה, והתם גבי נוד היינו טעמא דאסר, משום דבעינן שיריה ניכרין בשעת קריאת שם ובשעת שתייה, ואקשינן עליה אביי (והתניא) [והתנן] (תרומות פ"ג מ"ה) תרומת הכרי הזה בתוכו ומעשרותיו בתוכו ותרומת מעשר בתוכו ר"ש אומר קרא השם, ופרקינן שאני התם דאיכא סביביו, אלמא משמע דאפילו למאן דאית ליה ברירה בעלמא גבי נוד לא קריא ליה שיריה ניכרין, כיון דאין ניכרין בשעת קריאה ובשעת שתייה, וא"ל דמסקנא בהכי סלקא דאמרינן התם ואי בעית אימא כדקתני טעמא א"ל לר"מ אי אתה מודה שמא יבקע הנוד, כלומר אי איכא מאן דאית ליה ברירה שיריה ניכרין למפרע, וכשמפרש למחר מן הדין מתוקן [מה ש]שתה למפרע, אלא דלכתחלה אסור לעשות כן, גזירה שמא יבקע הנוד ונמצא שותה טבלים למפרע, דהא לא איתבררא ליה התרומה מיניה ואפילו לבסוף [ד]לאו לכלל תרומה אתיא.

דף יד עמוד בעריכה

אלא ר' יהודה דכלים היא וכו':    איכא למידק אמאי לא מייתינן ליה מכמה דוכתי דאית ליה לר"י מוקצה, כגון כרכי דזוגי דמסכת שבת (כ, ב), ועז לחלבה וקליפין ועצמו (ו)בשבת (קנו, ב), וכן הרבה. ויש לומר דכל הנך אינן מוקצה מחמת איסור אלא מחמת שמקצה אדם אותה מדעתו מחמת מיאוס או מחמת חסרון כיס וכיוצא בזה, אבל מחמת איסור (בבהמה) [כבהמה] שנשחטה לא אשכחן, והיינו דכי אתי לקמן למימר דרבי יהודה דנרות היא אקשינן אימר דשמעת ליה לר"י מוקצה מחמת מיאוס מוקצה מחמת איסור מי שמעת ליה.

מעין מלאכתן אין מעין מלאכת אחרת לא אלמא וכו' הכא נמי כיון דלא איתכן מאתמול אסירי:    ואם תאמר אכתי מי דמי, התם מעיקרא לא קיימו לכסות בהן את החבית ופי הפך ולא איתכן להאי מלאכה עד השתא, אבל בהמה מעיקרא מוכן לאדם והשתא מוכן לאדם כדדחי אביי לעיל (ע"א), ותירץ רבינו ז"ל נ"ר דהכי קאמר רמי להו רב יוסף ערבה זו מעיקרא מוכן לתשמיש אדם והשתא נמי מוכן לתשמיש אדם ואפילו הכי כיון דלא איתכן ממש מערב שבת להאי מלאכה אסורה, וכל שכן בבהמה דלא איתכן כלל לאכילה מאתמול, כלומר שלא היתה מתוקנת לכך שיש לנו לאסרה כיון שנתחדש בה ענין המתקן אותה עכשיו למה שלא היתה מתוקנת מערב שבת.

מי דמי התם מעיקרא כלי והשתא שבר כלי והוה ליה נולד:    דאין שבר כלי דומיא לכלי. ומיהו כשהוא ראוי למלאכתו הראשונה אינו נחשב נולד. הכא מעיקרא אוכלא והשתא אוכלא. דמעיקרא ועד סוף לאכילה היתה עומדת.

ושמעינן ליה לרבי יהודה דאמר אוכלא דאפרת שפיר דמי:    ואם תאמר למה הוצרך עוד להאריך ולומר אוכלא דאפרת הוא ושמעינן ליה לרבי יהודה וכו', והלא כבר חלק והפריש ביניהם בטעם נכון. יש לומר כדי שלא יקשה עליך דמכל מקום גם כאן בא ענין מחודש בשבת, דהיינו השחיטה, ועל ידי אותו חדוש נתקנה לאכילה, דמעיקרא לא היתה נראית לאכילה, ועכשיו נתקנה ונראית לאכילה, ואילו בכלי מעיקרא היה ראוי להשתמש בו אדם ועכשיו ראוי לתשמיש אדם, לפיכך הוצרך לפרש דבאוכלין לא שייך ביה נולד כלל, ואפילו נשתנו לכמה שינוין בין מאכילה לאכילה אפילו מאכילה לשתייה דשמעינן ליה לר"י דאמר אוכלא דאפרת שפיר דמי, כך פירש רבינו. וק"ל. ולי נראה דהכי קאמר וכי תימא דהכא נמי לא אפשר ליה למיכלה בלא איסור, וכל שתיקונו בא לו בענין שאי אפשר לו להביא אותו תיקון מדעת אלא באיסור מוקצה הוא, הא שמעינן ליה לר"י דאוכלא דאפרת בשבת אפילו בענין שאי אפשר לו להשיג אותו אוכל מדעת בלא איסור שהוא מותר, דהא פירות העומדין לאכלה משקה הבא מהן מותר, ואף על פי שאי אפשר לו להביא אותו משקה בלא איסור.

לאו איתמר עלה אמר ר"י אמר שמואל מודה ר"י לחכמים בסלי זיתים וענבים כיון דלסחיטה קיימי יהיב דעתיה הכי נמי כיון (דלסחיטה) [דלשחיטה] קיימי יהיב דעתיה:    כלומר והיינו דנסבין חבריא למימר דר"י היא. ואם תאמר אם כן אמאי נסבין חבריא דר"י היא, וכל שכן דאתיא כרבנן, כיון דשחיטה בהמה לסחיטת פירות מדמינן לה, ועוד מאי האי דדחינן מידי הוא טעמא אלא לרב, הא אמר רב חלוק היה ר"י אפילו בסלי זתים וענבים דמכל מקום בלמשקין היוצא מהן אסור מודה ר"י, ובהמה לעומדין למשקין דמיא, דהא נמי לשחיטה קיימא. תירץ רבינו ז"ל דלרבנן דאסרי אף לאוכלין לא דמיא, דרבנן גזירה הוא דגזרי לאוכלין (אף) [אטו] משקין, דכולה חדא גזירה היא, דאפילו ביצה גזרינן אטו משקין שזבו, כדאיתא בריש פרק קמא דביצה (ג, א) ולמשקין ליכא לדמוייה כלל, דסחיטת פירות קלה היא, וכיון דקיימי להכי אי שרית ליה היוצא מהן אתו למסחט מינייהו לכתחלה, אבל שחיטת בהמה אינה קלה, ואפילו אי שרית ליה בדיעבד לא אתי למשחט לכתחלה, וכל מה שגזרו חכמים בדומין לענינים אלו על הענין הזה גזרו. תדע דקיימא לן (שבת קכב, א) נכרי שעשה כבש לעצמו ירד אחריו ישראל, וכן נכרי שהדליק את הנר לעצמו ישתמש לאורו ישראל, ור"מ לא גזר מבשל בשוגג אטו מזיד, לפי שכל אלו מלאכתו שאין רגילות וקלות לעשותן, ובמשקין שזבו, בלמשקין כולי עלמא מודו דאסור, לפי שהסחיטה רגילה וקלה, ואילו שרית ליה כשזבו אתי למסחט לכתחלה ולאו אדעתיה. ומיהו לסלי זתים וענבים שהכניסן לאוכלין, אי גזר בהו ר"י הוא דאיכא לדמויינהו, דכיון דר"י לא גזר בלעומדין לאכילה, ואפילו הכי בסלי זתים וענבים שהכניסן לאוכלין גזר, אף על פי שהדבר רחוק שיבא לידי סחיטה, דכיון דהקצה אותן לאכילה, עד שיתן לבו לעקור דעתו מהן מאוכלין ולסחטן יהיב דעתיה שיש אסור בדבר ונזכר ונמנע, ואפילו הכי גזר בהו ר"י לדידיה, הכא נמי דאיכא למגזר בשחיטת בהמה, דכיון דקיימא לאכילה אי שרית ליה בדיעבד אתי למשחט לכתחלה בשוגג.

והרמב"ן ז"ל תירץ דטעמא דלמשקין שאסור, היינו משום נולד, אבל לשמא יסחוט לא חייש רב לדעת ר"י, אבל לאוכלין אינו משום נולד, המשקה הבא שלא לרצון לא הוי משקה, והכי איתא בשבת (קמג, ב) הילכך אוכלא דאפרת הוא, ולרבנן נמי דחיישי שמא יסחוט, לא דמי לשחיטת בהמה, דהתם הוא דחיישינן דכיון דאתי ממילא אי שרית ליה ועבדית ליה התירא במילתא מעיקרא אתי למיעבד בידים, אבל שחיטה דלא אתיא ממילא, אפילו שרית להו בדיעבד, ליכא למגזר דילמא שחיטה לכתחלה, דהא לא עבדינן ליה התירא במילתא מעיקרא.

וקצת אני מסתפק בתירוץ זה, דאם כן מאי קא מקשה ואזיל מדר"י אמר שמואל דאמר מודה היה ר"י בסלי זיתים וענבים, דכי מודו בהא ר"י מאי הוי, והא לא דמי דהתם אתי ממילא והכא תלוי במעשיו, ואי מקשינן מדר"י ולא מחלקין בטעמייהו, אם כן תהדר קושיא לדוכתה, אמאי נסבין חבריא למימר רבי היא כל שכן לרבנן. ושמא לטעמיה דאביי דמקיש להו ולא מיפלג בטעמייהו קא פריך, אבל לדידיה לא דמי כלל.

והרב בעל המאור ז"ל כתב דמשום הכי לא אקשי ליה הא לא דמיא (למכניסין) [למכניסו] לאוכלין, אלא (דמכניסין) [למכניסו] למשקה [ד]היוצא מהן אסור, משום איכא לאקשויי עלה בהא ר"י ולא לרבנן והא כל שכן [לרבנן] דמחמרי טפי ואמאי נסבין חבריא למימר ר"י היא, משום הכי שבקינן לכל הדין שקלא וטריא, משום דלא דמיא שחיטה בהמה לסחיטת פירות כלל, ואתאן עלה מצד אחר למימר רב יהודה דנרות היא.

דף טו עמוד אעריכה

אלא אמר רב אשי רב יהודה דמבשל היא דתניא (ב"ק עא, ב) המבשל בשבת בשוגג יאכל. פירוש בין הוא בין אחרים, דרבי מאיר לא קניס שוגג אטו מזיד כדאיתא בגיטין (נג, ב). במזיד לא יאכל. בשבת עצמו בין הוא בין אחרים, כדי שלא יהנה ממעשיו הרעים, ומנא תימרא דרבי מאיר אסר במזיד לאחרים ביומא, מדאמרינן בסמוך ונוקמא במזיד ורבי מאיר היא, אלמא רבי מאיר מודה דביומא מיהא אף לאחרים אסורה. ולא מצית למימר דהכי קאמר ונוקמה במזיד ורבי מאיר היא דאסר ליה לדידיה, דאסורה ביומא לכולי עלמא משמע דומיא דיום הכפורים.

רבי יהודה אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת. בין הוא בין אחרים:    דאף על גב דקניס רבי יהודה שוגג אטו מזיד כדאיתא במסכת גיטין (נג, ב), הני מילי ביומיה, כי היכא דלא ליתי לאיערומי ולבישולי במזיד כדי לאכול ממנו ביומו ואומר שוגג הייתי, אבל לקונסו עולמית לא, דכיון דקנסיה ליה ליומיה תו לא אתי לבשולי, כיון דלא אהני ליה מעשיו, דליכא מאן דקניס שוגג בהא כמזיד לגמרי אלא רבי יוחנן הסנדלר בלבד, אבל רבי יהודה לא.

במזיד לא יאכל הוא עולמית:    דקנסי ליה, אבל אחרים אוכלין למוצאי שבת, דליכא מאן דאסר מעשה שבת אלא רבי יוחנן הסנדלר בלבד, וכדמשמע בבבא קמא (שם) דאמרינן התם מאי טעמא דרבי יוחנן הסנדלר אמר קרא (שמות לא, יד) קודש היא לכם מה קודש אסור אף מעשה שבת אסורים, מדקאמר מאי טעמא דרבי יוחנן הסנדלר ולא קאמר מאי טעמא דרבי יוחנן הסנדלר ורבי יהודה, שמע מינה דליכא מאן דאית ליה האי סברא אלא רבי יוחנן הסנדלר, אבל רבי יהודה לערב הוא נהי דאינו אוכל אבל אחרים אוכלין, ועוד שלא הוזכר איסור אחרים אלא בדרבי יוחנן לבד. וכן כתב הרב בה"ג ז"ל וכלל זה מסור בידינו דשוגג דרבי יהודה כמזיד דרבי מאיר שוגג דרבי יוחנן הסנדלר כמזיד דרבי יהודה.

וכל מאי דשרי לערב כתב רש"י ז"ל וכן בה"ג בכדי שיעשו, וטעמא דמסתבר הוא, דכיון דאסרינן לה ביומא כדי שלא יהנה ממעשיו הרעים אם אתה מתירה לערב מיד הרי הועילו מעשיו. ויש מי שפירש לערב מותר מיד, וכן כתב רבינו הרב ז"ל דלא אמרו בכדי שיעשו אלא בדבר הנעשה על ידי נכרי, כגון שהביא דורון לישראל (ביצה כד, ב) ויש מאותו המין במחובר, אי נמי (שבת קנא, ב) נכרי שביא חלילין, וטעמא דמילתא משום דאי שרית ליה לערב מיד אתו למימר ליה בשבת שיביא, לפי שאמירה לנכרי קל בעיניו, אי נמי בדבר שנעשה על ידי ישראל אלא שנעשה מאליו, כההיא דפרק יציאות השבת (יח, ב) לא תמלא אשה קדרה עססיות ותורמוסין ערב שבת עם חשיכה ואם עשה כן למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו, אבל המבשל ליכא למגזר, שאין ישראל עשוי לבשל בשבת ואפילו בשוגג, [ו]במזיד נמי דאסר רבי יהודה ביומיה ושרי לה לערב לאחרים מילתא דלא שכיחא היא ולא גזרינן בה.

ונוקמא כרבי יוחנן הסנדלר דאמר לא שנא שוגג ולא שנא מזיד לא יאכל:    כך היא גירסת הספרים. וקשה לי למה ליה להזכיר כאן מה שאוסר רב יוחנן לדידיה בין בשוגג בין במזיד, ואין צריך לזה בענין שאלתו כלל, והכי הוה ליה למימר ונוקמא בשוגג ורבי יוחנן הסנדלר וכדאמרינן לעיל ונוקמה במזיד ורבי מאיר היא. ונראה דמכיון דאוקמוה חבריא כרבי יהודה הבין המקשה דמשום דרבי יוחנן הסנדלר אסר לה לדידיה לגמרי אפילו בשוגג לא אוקמה כותיה, אלא שאל הבין טעמו של דבר, ולפיכך שאל אף על גב דרבי יוחנן הסנדלר אסר לגבי דידיה שוגג כמזיד אמאי לא מוקמינן לה כותיה ובשוגג. ופרקינן משום דכשרה לגמרי, משמע בין לדידיה בין לאחריני, וכאן גילה לו טעמא של דבר. אי נמי יש לומר דמשום דנדינן מדרבי מאיר מדלא אסר בשוגג אלא במזיד, ואנן דומיא דיום הכיפורים תנינן, לפום כן אמר ליה ונוקמוהו כרבי יוחנן הסנדלר דאסר בין בשוגג בין במזיד, וזה נכון.

עד כאן לא שרי רבי מאיר אלא במבשל הואיל וראו לכוס:    כלומר שאין שם איסור מוקצה, [ו]מחמת איסור בישול לא אסר ליה רבי מאיר בשוגג אפילו לדידיה, אבל בשוחט אף על גב דאינו נאסר עליו מחמת מעשה איסור שנעשה בו בשבת, מוקצה מיהא הוי. ואיכא מאן דאמר דאפילו רבי שמעון דלית ליה מוקצה מחךמת אסור מודה הוא בשוחט שאסור, ואפילו מר בריה דרב יוסף דאית ליה (שבת מה, ב) דחלוק היה רבי שמעון בבעלי חיים שמתו, הכא מודה, דמודה בה רבי שמעון דשאני התם דאדם יושב ומצפה אימתי תמות בהמתו דמיתה שכיחא, אבל שוחט דבר רחוק הוא שיהא יושב ומצפה אימתי תשחט בהמתו בשבת, והיינו דמשתיק ליה רב לתנא. ותדע לך דאם איתא דחלוק היה רבי שמעון בשוחט, איכא למיפרך אטו דמאן דאית ליה כרבי שמעון משתיק לה רב, ורבינו נ"ר כתב דרבי שמעון ודאי כיון דלית ליה מוקצה מחמת איסור אלא בשדחאו בידים כגון כוס וקערה ועששית דאיכא תרתי לגריעותא, חדא דדחאו בידים ואינו יושב ומצפה לכבייתן מחמת גדלן, בשוחט בשבת ודאי שרי למיכל מינה ביומא, והא דמשתיק ליה רב לתנא, לא אקשינן עליה מאן דתני כרבי שמעון משתיק ליה כדאקשינן אטו מאן דתני כרבי מאיר משתיק ליה, היינו טעמא משום דלא הוזכר דעת רבי שמעון בשום משנה ובשום ברייתא, אבל רבי מאיר הרי נתברר דעתו בברייתא דהתיר במבשל בשוגג.

אבל שוחט דאינו ראוי לכוס לא:    וסבירא ליה לרב דבין רבי מאיר ובין רבי יהודה מוקצה מחמת איסור הבא מאליו אית להו, ודלא כי הא דאמרינן לעיל שאני התם דדחיא בידים. וא"ת א"כ היכי מקשינן בפרק קמא דביצה (ו, ב) השתא מוכן לאדם לא הוה מוכן לכלבים דתנן רבי יהודה אומר אם לא היתה נבלה מערב שבת אסור, לפי שאינו מן המוכן, מוכן לכלבים הוי מוכן לאדם, והיכי פשטי מהא דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים, כלומר אפילו מתה ביום טוב אסורה, דילמא מוכן לאדם הוי מוכן לכלבים, וטעמא דנבלה משום חדאית ליה לר"י מוקצה מחמת איסור הבא מאליו, אבל בהמה שמתה ביום טוב דליכא איסור מוקצה שרי, דמוכן לאדם הוי מוכן לכלבים. ותו היכי קרי לה מוכן לאדם, דכיון שבאת שבת ולא נשחטה הרי נדחית מאכילת אדם ומוכן לאדם נמי לא הוי.

ורבותינו בעלי התוספות ז"ל (לעיל יד, א) פירשו דלישנא יתירה דייק, דכיון דתנא ר"י אומר אסורה למה ליה לאורוכי לישני ולמיתני לפי שאינה מן המוכן, אלא משום דאשמעינן בה דטעמיה בהא משום דמוכן לאדם דאינה מוכן לכלבים ואפילו ביום טוב אסירא. ורבינו זצ"ל תירץ דסוגיין דהתם כסוגיין דהכא דלית ליה מוקצה מחמת איסור אלא בשדחאו בידים, וכיון שכן ודאי טעמיה דרבי יהודה בנתנבלה בשבת שאינו מן המוכן לכלבים הוא. ואם תירוצו של רבינו ז"ל על פירוק למה שקראה שם מוכן לאדם.

והרמב"ן ז"ל תירץ דמוקצה מחמת איסור הבא מאליו הוי מוקצה כשהוכן על ידי איסור, כגון ששחט את הבהמה שלא נראה אלא על ידי איסור שנעשה בה, לפי שהוא ודאי כשבאה שבת ולא שחטה הקצה אותה מדעתו מחמת איסור שבת, אבל כל מה שיתכן שיכין ממנה בלא איסור, כגון שמתה מאליה, שהרי נתכנה מאליה לכלבים בלא שום איסור, ואם איתא דמוכן לאדם הוי מוכן לכלבים ודאי הוה שריא לכלבים אפילו נתנבלה בשבת, שהכנה זו לא הוקצת ממנה, ומן הטעם הזה ביצה שנולדה בשבת מדינא שריא, והיינו דמקשינן בפרק קמא דביצה (ב, ב) שבת בעלמא תשתרי, שאף על פי שהתרנגולת מוקצה מחמת איסור שחיטה ביצתה שאפשר להכנתה בלא איסור היה לן למשרי. ומיהו ר"ת ז"ל אוקמה לההיא כגון שהיה לו חולה מבעוד יום. ורבינו ז"ל פירש דלר"ש קא מקשי. ומינה שמעינן דחלוק היה רבי שמעון בשוחט, והכי מקשינן אי הכי לדידן דקיימא לן כרבי שמעון בכל מוקצה בר ממוקצה מחמת איסור שדחאו בידים בשבת דעלמא תשתרי.

כי שרי רבי מאיר כגון שהיה לו חולה מבעוד יום:    ואם תאמר ומאי דוחקין לאוקמוה למתניתין כשהיה לו חולה מבעוד יום ורבי יהודה היא, דילמא בשלא היה לו חולה מבעוד יום ורבי מאיר היא דאסר משום מוקצה, וניחא לאוקומי טפי כותיה משום דסתם מתניתין רבי מאיר. יש לומר מדקתני שבת דומיא דיום הכפורים, מה יום הכפורים אסורה באכילה ביומא בין שהיה לו חולה מבעוד יום בין שלא היה לו חולה מבעוד יום, שבת נמי אסורה בין שהיה לו חולה מבעוד יום בין שלא היה לו חולה, ואף על גב דאי אפשר לומר דשבת דומיא דיום הכפורם לגמרי, שהרי כשהיה לו חולה מבעוד יום ולא הבריא בשבת מותרת אפילו ביומא, מכל מקום מתניתין הא מפרשי בהדיא דלאו בשהיה לו חולה ולא הבריא מיירי, מדקתני אף על פי שמתחייב בנפשו, ואילו שוחט לחולה ולא הבריא מותר לשחוט לכתחלה.

דף טו עמוד בעריכה

המבשל לחולה בשבת אסור לבריא. גזירה שמא ירבו בשבילו, פירש הרב ז"ל גזירה שמא אחר שיניח הקדרה על האש ירבה שם חתיכה בשבילו, ומשום הכי גזרינן שמא יעשה כך. לפי שיבא לידי איסור סקילה בכך. אבל אין לפרש שמא ירבה חתיכות בקדרה קודם שיתן אותה על האש, דאפילו עביד הכי לית כאן איסורא דאורייתא, אלא דרבנן לבד, שהרי ביום טוב מותר לכתחלה בכי האי גוונא, כדתניא במסכת ביצה (יז, א) ממלאה אשה קדרה בשר אף על פי שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת, ממלא נחתום חביות של מים אף על פי שאינו צריך אלא לקיתון אחד, אבל לאפות אינו אופה אלא מה שצריך, והתם נמי אמרינן אין מזמנין את הנכרי ביום טוב גזירה שמא ירבה בשבילו, ועל כרחך אית לן לפרושי כי האי גוונא שמא יתן בקדרה אחר שהיא על האש חתיכה נוספת על שאר חתיכה, דאילו ליתן שם חתיכות הרבה בבת אחת קודם הנחתה על האש שרי, כדתניא ממלאה אשה קדרה בשר, אלא ודאי בזו אחר זו קאמר, ובאפיית הפת גזרו אפילו בבת אחת, לפי שדרך האפיה ליתן זה אחר זה, ומיהו קיימא לן כרבי שמעון בן אלעזר דשריא אפילו בפת, מפני שהפת [נאפית] יפה בשעה שהתנור מלא.

ואם תאמר כיון דביום טוב נמי אסור להרבות בזה אחר זה, אמאי לא גזרינן ביום טוב כדרך שגזרו בשבת. יש לומר דכיון שלצורך היום מותר לו לבשל כל מה שצריך לו, ליכא למגזר שמא ירבה בזו אחר זו, אלא אם כן זימן את הנכרי, דהשתא איכא למיגזר דפעמים שיזמנו אחר נתינת קדרה על האש וירבה בשבילו. ומסתברא דביום טוב אפילו נתן בקדרה חתיכות נוספות זו אחר זו ואחר נתינת הקדרה על האש מותר, דלא גרע מפת דשרי ר"ש לפי שהפת יפה בשעה שהתנור מלא וכל שכן בשר, וההיא דאין מזמנין את הנכרי גזירה שמא ירבה בקדרה אחרת קאמר כן נראה לי.

ובשם רבינו יצחק ז"ל ובשם רבינו יצחק ז"ל אף על פי שהתירו ביום טוב למלאות חבית מים אף על פי שאין צריך אלא לקיתון אחד. בשבת לא התירו להרבות בשביל הבריא אף על פי שמבשל לחולה, משום חומרא דשבת, והיינו דאיבעיא להו במסכת מנחות (סד, א) פרק רבי ישמעאל אמדוהו לב' גרוגרת ויש גרוגרת בעוקץ זה וגרוגרת בעוקץ זה וג' גרוגרות בעוקץ אחר הי מינייהו מייתינן, מכלל דפשיטא לן שאם יש ב' בעוקץ וג' בעוקץ זה שאסור להביא את הג'. ואם תאמר והא אמרינן בערובין (סח, א) ההוא ינוקא דאישתפוך חמימיה אתו לקמיה דרבא אמר להו נשיילה לאימיה, ואי צריכה ניחמו ליה אגב (אותה) [אימיה], אלמא אפילו בשבת לרבות בשיעור שרי. יש לומר ניחמו ליה על ידי נכרי קאמר, וכן פירש שם רש"י ז"ל ור"ח ז"ל.

הא דאמר רבא פעמים שהשוחט מותר כגון שהיה לו חולה מבעוד יום. פירש רש"י ז"ל ועדיין לא הבריא, דאין כאן איסור מוקצה ולא איסור שבת, הלכך מותר לבריא לכוס. והמבשל לחולה שנחלה היום אסור לבריא, כגון שקצץ לו דלעת מן המחובר ובשלה לו, דיש כאן איסור מוקצה דמחוברת היתה בין השמשות. ואית דמפרשי בדלעת תלושה, ומוקצה דידה משום דקשה היא. ולא היא [חדא ד]דלעת רכה היא יותר מן הבשר, ועוד קצץ מן המחובר משמע, דאי בתלושה לא שייך קציצה אלא חתוך, כגון מחתכין את הדלועין לפני הבהמה, עכ"ל. ור"ת ז"ל פירש בתלושה, דאי במחוברת מאי איריא משום בישול, כי לא נתבשלה נמי אסירא משום מחובר, ושפיר שייך קציצה בתלושה כדאמרינן בסנהדרין (לג, ב) אדמוקדך יקוד קוץ קראך וצלי, ובשבת (לד, א) אמרינן כאן קצץ בן זכאי תורמוסי תרומה, ותרומה לא שייכא אלא בתלוש, (קידושין סא, ב) והא דלא נקיט לשון חתיכה, לפי שדרך לקצצה בחתיכות קטנות כשרוצין לבשלה, ולאותו חתוך קרי קציצה. אבל כשמחתכה לפני בהמה מחתכה חתוך גדול, וההיא קרי חתיכה. וטעמא דמבשל דאסור משום דדלעת לכוס לא חזיא, כדאמרינן במסכת נדרים (מט, ב) כל מידי לא תפלוט קמיה רבך בר מקרא ודיסא. ואי קשה לך כיון דחזיא לכלבים מוכן לאדם קרי ליה כדאמרינן בסמכת ביצה (ו, ב) גבי אפרוח שנולד ביום טוב דמוכן לכלבים הוי מוכן לאדם, יש לומר דשאני דלעת, דכיון שעומדת לאכילת אדם ואינה עכשיו ראויה לאדם, אף על גב דחזיא לבהמה, מוקצת היא, ומוקצת קריא לה. זו היא שיטתו של ר"ת ז"ל.

ולעיקר פירושו של רש"י ז"ל שפירשה מבשל אסור בחולה שנחלה בו ביום, ומשום הכי אסור בשקיצץ לו דלעת מן המחובר, דבין השמשות מוקצה היתה, אם כן לא הוה ליה לרבא למיסתם לישניה ולמימר מבשל אסור כגון שקצץ לו דלעת, אלא הוה ליה למימר מבשל אסור כגון שחלה בו ביום וקצץ לו דלעת, ועוד דלשון שקצץ לו דלעת משמע דקאי אאותו חולה דאיירי ביה שהיה חולה מבעוד יום, ואם בא רבא לקצר את לשונו, היה לו להפך דבריו ולומר פעמים שהמבשל אסור כגון שקצץ לו דלעת שוחט מותר, כגון שהיה לו חולה מבעוד יום, דאז ודאי היה במשמע שחלה בו ביום, כיון שחדש בשוחט שחלה מבעוד יום, ועוד שסמך דבריו לדברי רב דמיירי בחולה שחלה בו ביום, ועוד דאם כדברי רבינו ז"ל אין חלוק בין שוחט למבשל אלא בין חלה מבעוד יום לחלה היום, ולא הוה ליה לרבא למימר אלא פעמים ששוחט ומבשל מותר, כגון שהיה לו חולה מבעוד יום ושוחט ומבשל אסור כגון שקצץ לו דלעת. ולא ירדתי לסוף דעת רבינו ז"ל מפני מה לא העמידה כולה בחולה שחלה מבעוד יום, ואפילו הכי בשקצץ לו דלעת מן המחובר אסור, משום גזירת פירות הנושרין, דהא איכא התם מאן דאסר ביצת תרנגולת העומדת לאכילה משום גזירת פירות הנושרין, ואף על גב דתרנגולת עצמה מוכנת ועומדת לאכילה, והכא נמי לא שנא, דאף על גב דדלעת זו מוכנת לחולה, אפילו הכי אסירא לבריא משום פירות הנושרין. אלא שעדיין לא יתיישב הענין בכך אמאי נקט מבשל, שהרי אין איסורו מחמת בישולו אלא מחמת הקצאת חיבורו.

על כן נראה לי דרבא כולה בחולה שחלה מבעוד יום נקט לה, וקוצץ לו דלעת מערב שבת קאמר, והכא נמי משמע לישנא דנקיט שקוצץ לו, כלומר שקצץ לו כבר, ומאי דנקט דלעת ושבקיה לשוחט ולא אמר מבשל אסור כגון שבישל לו בשר, משום דבשר ראויה לכוס ודלעת אינה ראויה לכוס, כדאמרינן בשבת (קנה, ב) נבלה דומיא דדלועין מה דלועין דאשוני אף נבלה דאשוני היכי משכחת לה בבשר פילא, אלמא סתם דלועין אינן ראוין לכוס כבשר.

ואם תאמר אי בשחלה מבעוד יום מאי שנא משוחט בהמה דבחייה אינה ראויה לכוס לבריא, ואפילו הכי אגב הכנתו של חולה נתכנה לו לבריא, דלעת נמי כיון דאיתכנה לחולה ולחולה אינה ראויה אלא על ידי בשול, כשנתבשלה מיהא לישתרי אף לבריא, דאיסור שבת ליכא ומשום מוקצה ליכא,דהא איתכנה בבשולה אף לבריא על ידי החולה, ולא היא דהתם על כרחך איתכנה כולה בהמה על ידי החולה דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה. אבל דלעת אפשר להכין ממנה מה שצריך לחולה לבד והשאר אסור הקצאתו רביע עליה, וכיון שכן נמצאת שהיא מוקצה לבריא, כן נראה לי.

ולענין פסק הלכה במבשל בשבת. יש מי שפוסק כרבי מאיר דהא כי מורה רב לתלמידוי כרבי מאיר מורה להו. אבל הרב בעל ההלכות ורבי אחא משבחא ז"ל פסקו כרב יהודה. וכן פסק הרמב"ם ז"ל (פ"ו שם הכ"ג), חדא דהא רב הכי דרש בפירקא משום עמי הארץ, והשתא ליכא לאורויי כרבי מאיר דהא נפישי עם הארץ, ועוד דעל כרחך לא מורה רב כרבי מאיר אלא משום דסבירא ליה כרבי מאיר ורב יהודה לית הילכתא כרב יהודה במטין איתמר וכדאיתא התם בעירובין (מו, ב), אבל אנן כרבי יהודה סבירא לן, דאמר התם דכי אמרינן רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרב יהודה הלכה אתמר, ועוד דסתם מתניתין דהכא על כרחך רבי יהודה, ועוד נראה לי ראיה מדאמר רב דימי מנהרדעי הילכתא המבשל לחולה בשבת אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו, ומי עדיף מבשל באיסור שוגג ממבשל לחולה בהיתר דאפילו הכי אסרינן לבריא, אלא שיש לדחות דאין הכי נמי דטפי עדיף שוגג ממבשל לחולה, דהתם איכא למיגזר הכא ליכא למגזר דלא קנסינן שוגג אטו מזיד. ולרבי יוחנן הסנדלר לא חיישינן דאפילו בפירקא לא דריש רב כותיה, והלכך ליתא כלל, וכן פסק הרב אלפסי ז"ל.

ולענין מה שאמרו מותר למוצאי שבת, כבר כתבתי למעלה (טו, א) שיש מי שמפרש דלערב צריך להמתין בכדי שיעשו כדי שלא יהנה ממעשיו הרעים ואפילו בעושה בשוגג, וכן דעת רש"י ז"ל. ויש אומרים שלא הוזכר בכדי שיעשו אלא בדבר הנעשה על ידי נכרי. אי נמי בדבר הנעשה ממילא על ידי מלאכת ישראל שמערב שבת, כאותה שאמרו בשבת (יח, ב) לא תמלא אשה קדרה עששית ותורמסין מערב שבת וכמו שכתבנו למעלה. ומיהו לכולי עלמא במבשל לחולה או שקצץ לו דלעת מותר לבריא למוצאי שבת מיד, דלא בעינן בכדי שיעשו אלא במחלל את השבת או בשוגג או במזיד. אבל כאן שעשה ברשות ואין כאן אלא אי משום מוקצה אי משום גזירה שמא ירבה בשבילו לא בעינן בכדי שיעשו. והשוחט לחולה ואפילו חלה בו ביום, איכא מאן דאמר שמותר לבריא באומצא, לדידן דקיימא לן כרבי שמעון בשבת, דלית ליה לרבי שמעון מוקצה מחמת איסור אלא באיסור שדחאו בידים ואינו עומד ומצפה לו ככוס ועששית שהדליקו בו באותו שבת. ויש מי שאומר דאף רבי שמעון מודה בשוחט אף על פי שאיסור הבא מאליו הוא, כיון שאינו מצפה אימתי תשח(ו)ט בהמתו בשבת וכמו שכתבנו למעלה. ולפי הדעת הזו הא דאמר רב דימי בחולה שח(ו)לה מבעוד יום היא, ואההיא דרבא דלעיל מינה קא סמיך. והמבשל לחולה אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו.

ועד כאן לא קא שרי רבי חייא אלא דיעבד אבל לכתחלה לא. והאי מחובר דקאמרינן, לאו מחובר מעיקרו קאמר, אלא תלוש ולבסוף חברו, דאי במחובר מעיקרו מאי טעמא דרבי חייא, אי סבירא ליה דמחובר מעיקרו דאורייתא אפילו דיעבד נמי לא, ואי לאו דאורייתא אפילו לכתחלה אמאי לא, דהא ליכא מידי מדאורייתא דנגזור עליה.

לעולם רבי חייא אפילו לכתחלה. וברייתא דקתני רבי חייא מכשיר דיעבד, [לאו] דוקא קאמר, אלא משום דקתני רבי פוסל תנא רבי חייא מכשיר, אבל לדידיה אפילו לכתחלה נמי שרי.

לא קשיא כאן במחובר מעיקרו כאן בתלוש ולבסוף חברו. קשיא לי אמאי נדי מאוקימתא דאוקימנא כרבי חייא, לימא מתניתין נמי רבי חייא, ורבי חייא במחובר מעיקרו מיפסל פסיל, ומתניתין וברייתא דשרו בדיעבד בתלוש ולבסוף חברו ובטלו, וברייתא דקתני הכל שוחטין בין בתלוש ובין במחובר בשלא בטלו, והיינו דנקט סכין, משום דלא מבטיל ליה. ויש לומר דלא בעי לאיפלוגי בלכתחלה בין ביטלו לשלא בטלו, דהא ברייתא דהשוחט במוכני בתרוייהו קא תני שחיטתו כשרה. והאי מתרץ על ההיא ברייתא קסמיך כדאמרינן ומנא תימרא דשני לן בין מחובר מעיקרו לתלוש ולבסוף חברו, דאלמא על ההיא ברייתא קא סמיך במאי דמתרץ. עוד יש לומר דכיון דאשכח אוקימתא למיתני כרבי, ניחא ליה לאוקמיה כותיה, דאיהו הוא דקא סתים להו. ועוד דלא ניחא ליה למימר דרבי חייא מודי ליה לרבי במחובר מעיקרו, דאיהו מסתמא עיקר דינה פליג עליה, וכדתני בברייתא דבסמוך (טז, א) ויו דקאי אאפותא קאמר. דקרא זריזותיה דאברהם קא משמע לן, דאלמא לרבי חייא לית ליה פוסל במחובר כלל, ולפי מה שכתבתי ניחא לי מאי דלא אוקי כולהו מתניתין ומתניתין כרבי ולימא מתניתין בתלוש ולבסוף חברו ובטלו, ומתניתא דרבי פוסל במחובר מעיקרו, ומתניתין דהכל שוחטין בשלא בטלו, דהא איהו אברייתא דהשוחט במוכני קא סמיך, וההיא לא חלק בין בטלו, הילכך לרבי דפוסל מחובר מעיקרו אפילו בדיעבד לא שנא תלוש ולבסוף חברו ובטלו ולא שנא לא בטלו לכתחלה לא ישחוט, כן נראה לי.

דף טז עמוד אעריכה

לענין הכשר זרעים תנאי היא. קשיא לי דהא רבא קא מהדר לאשכוחי תנא דסבירא ליה תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי, ואם כן אמאי נקט להא כאוקימתא דרבי אלעזר דאמר תברא, לימא בהכשר זרעים כתלוש דמי וכאוקימתא דרב פפא. וניחא לי דהכי קאמר אפילו תמצא לומר כרבי אלעזר דאמר תברא, לכל הפחות איכא חד תנא דסבירא ליה כתלוש דמי, ולרבותא אמר הכין. ואי נמי יש לומר דרבא משמע ליה טפי כאוקימתא דרבי אלעזר דמוקי לה בחד טעמא, ולא אוקמוה בחד תנא ובתרי טעמא, דפלוגתא דאמוראי היא בבבא מציעא (עא, א) גבי חבית, הי(ה) עדיף [אי] דחקינן ומוקמינא בחד תנא ובתרי טעמא או דחקינן ומוקמינן בחד טעמא ובתרי תנאי.

דף טז עמוד בעריכה

לענין שחיטה מאי. כלומר מי אשכחן תנא דסבירא ליה כתלוש דמי. וקשיא לי מאי תיבעי ליה, הא תניא (לעיל טו, ב) בכל שוחטין בין בתלוש בין במחובר. וניחא לי דדילמא ההיא רבי חייא דלית ליה איסור מחובר לענין שחיטה כלל, ואפילו במחובר מעיקרא, וכדאוקימנא לה לעיל, ורבא לדידן דסבירא לן כרב(א) קא מיבעיא ליה אי תלוש ולבסוף חברו אסרו כמחובר מעיקרו או כתלוש דמי. ואי קשיא לן לידוק ממתניתין דשרי בדיעבד ואוקימנא על כרחן אליבא דרבי, דאלמא כתלוש דמי. ויש לומר דהיא גופיה קא מיבעיא ליה, דכיון דמאן דמוקי לה לעיל בהכין סמיך אברייתא דהשוחט במוכני וכדקאמר, ומנא תימרא דתני השוחט במוכני קא מיבעיא ליה לרבא הכא משום דההיא לא מכרעה שפיר, וכדדחי לה ואזיל בסמוך, ודלמא מתניתין בתלוש ולבסוף חברו ולא בטלו, הא בטלו כמחובר דמי.

תא שמע היה צור יוצא מן הכותל או שהיה קנה יוצא מאליו שחיטתו פסולה. קשיא לי מאי קא מייתי ליה מהא דקתני פסולה, דהא רבא לא מהדר אלא לאשכוחי כי כמחובר דמי לכולי עלמא או לא, ומיהא דקתני פסול לא שמעינן, דכולהו תנאי סבירא להו הכין, דדילמא תנא קמא דזרעים היא. ויש לומר דכיון דלא אשכחן מאן דפליג בה בהדיא ובלא פלוגתא תני לה סתמא דמילתא כולהו תנאי מודו בה, דאי לא, הוה ליה לאיתויי בה בר פלוגתא דההוא תנא, כיון דדיני מחובר לא אזלי בכל מילי בחד גונא, דבע"ז כתלוש דמי ובזרעים פליגי בה תנאי. אי נמי יש לומר דהוא הדין דהוה מצי לדחויי ליה הכין, אלא דעדיפא מינה מהדר ליה דאפילו תמצא לומר דההיא ליכא מאן דפליג בה ההיא בכותל מערה דומיא דקנה יוצא מאליו, והראשון נראה לי עיקר.

תא שמע נעץ סכין בכותל שחיטתו כשרה שאני סכין דלא מבטיל ליה. תא שמע במחובר לקרקע וכו' דילמא פרושי קא מפרש וכו'. תמיה לי [א]מאי קא מייתי לה להא ברייתא מסורסת פשיט מסיפא ובתר הכי ממציעתא ובתר הכין מרישא. ותו מעיקרא פשיט מינה לאיסורא ובתר הכין להיתרא, ותו מאי קא מייתי מרישא ולומר דרישא בתלוש ולבסוף חברו ובטלו, והא איהו סיפא בכותל בנין הוה מוקי לה (ואי נמי) [ואם כן] לדידיה תקשי רישא לסיפא, אלא על כרחיה רישא בשלא בטלו, ופירושה קא מפרש. אם כן מאי קא מייתי מינה איהו.

ונראה לי בכל הני שמעתי' לאו חד גברא קא מייתי להו, אלא מאן דמייתי מסיפא הוה סבירא ליה דרישא ומציעתא בשלא בטלו, ופירושה קא מפרש. ומאן דקא מייתי מרישא ומציעתא הוה מוקי סיפא בכותל מערה ולא בשל בנין. ופשיט מינה להיתרא. ועוד נראה לי דאף לכשתמצא לומר דחד גברא הוא דקא פשיט ליה, וקסבר דברייתא בכותל בנין היא, ניחא משום דהאי תנא מכניף בהאי ברייתא כולהו דיני מחובר, סיפא תנא מחובר מעיקרו דהיינו קנה היוצא מאליו, ועריב ותני בהדי צור יוצא מן הכותל, כלומר בכותל בנין, ולאשמעינן דתלוש ולבסוף חברו ובטלו כמחובר דמי, דאי בכותל מערה היינו קנה עולה מאליו, ותרתי למה לי, ונעץ סכין בכותל דהיינו תלוש ולא בטלו, לאשמועינן דאפילו תלוש שחברו ולבסוף בטלו אין שוחטין בו לכתחלה דשחיטתו כשרה קתני. ורישא דהיינו במחובר לקרקע שחיטתו כשרה, לאשמועינן דכל שלא בטלו אפילו הוי דבר שאינו מוכיח בגופו שאינו מבטלו, אפילו הכי שחיטתו כשרה, דאי לאו דאשמועינן הכי הוה אמינא דוקא נעץ סכין הוא דשחיטתן כשרה, משום דאיכא תרתי, חדא דלא בטלו, ועוד דליכא למיגזר ביה אטו בטלו, דכולי עלמא ידעי דלא בטלו, דסכין לא מבטלי ליה אינשי, וכדאמרי שאני סכין דלא מבטיל ליה, כלומר שאין דרכן של בני אדם לבטלו, [אבל רישא] אף על פי שזה לא בטלו ליהוי כתלוש ולבסוף חברו ובטלו קא משמע לן.

אשתכח דברייתא תנא כללא לכולהו מחוברין, וכי דחי ליה בסיפא בכותל מערה קא דייק ואזיל, אם כן דעל כרחין סיפא בכותל מערה מדקתני ליה בהדי קנה העולה מאליו כדקאמר, אם כן על כרחיה איכא למידק או מרישא או ממציעתא דכתלוש דמי כדאמרינן [ב]מציעתא נעץ סכין בכותל שחיטתו כשרה, ומסתמא לא מסקינן ליה [תרי] דרגא על סיפא, כלומר סיפא במחובר מעיקרא ודלעיל מינה בתלוש ולבסוף חברו ובטלו, אם כן נפשוט מיהא להיתירא, ודחינן שאני סכין דלא מבטל ליה, כלומר משום הכי נקט סכין לאשמועינן דדוקא בשלא בטלו, משום דסכין לא מבטלי ליה אינשי, ומדאמר ליה שאני סכין דלא מבטלי ליה ולא קאמר ליה סכין בדלא בטלי ליה, הוה משמע ליה דסבר דאם תמצא לומר דמחובר דמי כל שהיה ממין העשוי לבטלו בכותל אף על פי שזה לא בטלו איהו נמי כמחובר דמי, ולפיכך אייתי ליה מרישא תא שמע במחובר לקרקע שחיטתו כשרה, ואי אמרת דאפילו תלוש ולבסוף חברו ולא בטלו כמחובר דמי, כל שאינו מוכיח בגופו שאין מבטלו, ורישא במוכיח היינו מציעתא ממש. והשיב אין הכי נמי , ורישא ומציעתא חדא נינהו, ופרושי קא מפרש.

ואי נמי יש לפרש דהכי קאמר תא שמע נעץ סכין בכותל, כלומר אי אמרת בשלמא סיפא בתלוש ולבסוף חברו ובטלו רישא ומציעתא על כרחין בשלא בטלו, ואין צריך לפרש אלא לדידך דקאמרת דעל כרחין סיפא בכותל מערה, אם כן מציעתא אפילו בבטלו, דאי לא היה לו לפרש והוא שלא ביטלו, ודחינן שאני סכין דלא מבטל ליה, כלומר אילו לא תנא סכין בודאי הוה ליה לפרושי, אבל סכין שאני, דאף על פי שלא פירש תנא דברייתא והוא שלא בטלו, על כרחין בהכין קא מיירי דסכין לא מבטלי ליה.

תא שמע מרישא במחובר לקרקע שחיטתו כשרה. והא הכא לאו בסכין, דהני מחובר סתם, אלמא אפילו בטלו, דאי לא, הכא מיהא הוה ליה לפרושי, ואהדר ליה דילמא היא גופה בסכין דלא מבטלי ליה, ופרושי קא מפרש. ואף על גב דקתני כשירה כשירה תרי זמני, והוה ליה למתני במחובר לקרקע נעץ סכין בכותל שחיטתו כשירה לא דק כולי האי, משום דלאו חדא ממש היא דניקשי כשירה כשירה למה לי דהא לאו כיצד [קאמר'] אלא דומיא דסכין, כלומר הכי קתני במחובר לקרקע שלא בטלו כשירה, ואף על גב דאינו מוכיח בעצמו שלא בטלו דומיא דסכין, ואין צריך לומר בנועץ סכין בכותל שמוכיח בעצמו שלא בטלו דשחיטתו כשירה, ובעיא דרבא לא איפשיטא.

ומיהו לענין פסק הלכה, כיון דאוקימתא דלעיל הוי לישנא דגמרא, [ו]פשיטא להו דברייתא דהשוחט במוכני בתלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי, וסיפא דקתני היה צור יוצא מן הכותל בכותל מערה לא שבקינן מאי דאפשיטא ליה לגמרא ותפסינן מאי דאיסתפקא ליה לרבא, והילכך בין תלוש ולבסוף חברו ולא בטלו בין בטלו לכתחלה לא ישחוט, דנעץ סכין בכותל שחיטתו כשירה קתני, הא לכתחלה לא ישחוט, אבל אם שחט אפילו בטלו שחיטתו כשרה.

אבל סכין למטה וצואר בהמה למעלה חיישינן שמא ידרוס. קשיא לי דמדקאמר שמא ידרוס ולא קאמר שמא דרס, משמע דדוקא לכתחלה הא דיעבד כשירה, ואם כן מאי שנא משום חשש דריסה, תיפוק ליה משום מחובר דאפילו בצואר בהמה למטה קתניח שחיטתו כשירה, דלא שנא בטלו לא שנא לא בטלו לכתחלה לא ישחוט. ועל כן נראה לי דבצואר בהמה למעלה אפילו דיעבד, ואפילו אמר בריא לי שלא דרסתי אסורה, גזירה שמא ישחוט וידרוס ולאו אדעתיה, ודוקא בהמה אבל עופא דקליל לכתחילה לא ישחוט, משום לתא דמחובר, הא שחט שחיטתה כשירה, דאי משום דריסה כיון דקליל אין כאן חשש דריסה.

הכל בשחיטה ואפילו עוף. ואף על גב דבהדיא תניא לקמן (כז, א) השוחט אחד בעוף, אורחא דתנא הוא בהכין, דכיון דאיירי בדיני שחיטה איירי בדיני כולהו נשחטים, ולא נטר עד פירקא אחרינא, והילכך תנא הכא דהכל בשחיטה ואפילו עוף, ובפירקין דלקמן (שם) תנא הכשר שחיטתו בכמה. ואי נמי אילו מהתם הוה אמינא דוקא מדרבנן, אבל הכא דכאיל ותני הכל בשחיטה שמעינן מינה כולהו מחדא אנפא נינהו, ולאשמעינן דאפילו עוף טעון שחיטתו מדאורייתא.

שבתחילה נאסר להן בשר תאוה. פירש רש"י ז"ל דכתיב (ויקרא יז, ד) ואל פתח אוהל מועד לא הביאו דם יחשב לאיש. ואיכא דקשיא להו לפירושו דהא לכולי עלמא ההוא בקדשים קא מיירי, ותדע מדלא אדכר ליה רבי ישמעאל כלל, דאם איתא הוה ליה למימר שבתחלה נאסר להן בשר תאוה דכתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו. ועוד דאם איתא, הוה לן למימר בשלמא לרבי ישמעאל היינו דכתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו, אלא לרבי עקיבא מאי איכא למימר, וליפרוק רבי עקיבא מוקי ליה בקדשים הנשחטים בחוץ וכדאקשינן ופרקינן לקמן בשמעתין בכי האי גוונא מכל הנך קראי. ועוד דאם כן מאי קאמר לקמן (יז, א) בשלמא לרבי עקיבא היינו דכתיב (דברים יב, כב) אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל, אלא לרבי ישמעאל צבי ואיל גופייהו מי הוו שרו, ואם כדברי רש"י ז"ל מאי קשיא, דהא לא אסרה תורה בשר תאוה אלא בראויין לפתח אהל מועד וצבי ואיל אינן ראויין פתח אהל מועד, ובהדיא כתיב (ויקרא יז, ג) אשר ישחט שור או כבש או עז במחנה.

ולפיכך יש מפרשים דכל עצמו של רבי ישמעאל אינו בא אלא ממאי דכתיב בההוא קרא דקאמר דכתיב (דברים יב, כ) כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך דמכלל הן אתה שומע לאו, כלומר כי ירחיב בכל אות נפשך תאכל בשר הא במדבר לא תאכל בשר. ומיהו במדרש (אלה שמות רבה) מפורש כדברי רש"י ז"ל דאמר התם רבנן אמרי הרבה דברים אסר אותן הקדוש ברוך הוא וחזר והתירן במקום אחר, תדע לך אסר הקב"ה לשחוט ולאכול לישראל עד שיביאנו פתח אהל מועד מנין שנאמר (דברים רבה פ"ד, ו) אל פתח אהל מועד לא הביאו מה כתיב שם דם יחשב לאיש ההוא דם שפך וכאן חזר והתירן להן שנאמר בכל אות נפשך תאכל בשר מנין ממה שכתוב בענין כי ירחיב ה' אלהיך וגו'. [וכתב] הרמב"ן ז"ל שכן נראה עוד בברייתא השנויה במדרש ויקרא רבה (פ' כב, ד) במחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא.

על כן נראה לי לפרש וליישב לפי פירושו של רש"י ז"ל כי ממה שכתוב כי ירחיב ה' אלהיך למד רבי ישמעאל שאסרה להן תורה במדבר לאכול לתאבון. ומעתה ממילא אגלי דהכל בכלל ואל פתח אהל מועד לא הביאו, ואפילו רצה לשחוט ולאכול אי אפשר לו עד שיביאנו אל פתח אהל מועד, ואילו רצה לאכול יביא שלמים ויאכל, ואי לאו דכתיב כי ירחיב היייתי אומר דאין בכלל ואל פתח אוהל מועד לא הביאו אלא קדשים ששחטן בחוץ, אבל חולין לא, והילכך עיקר דברי רבי ישמעאל אינן אלא ממקרא שהביא שכתוב כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך, ולפיכך לא הוצרך רבי ישמעאל להזכיר אלא עיקר מקרא שהביאו לידי מדה זו, ולכולי עלמא ואל פתח אוהל מועד לא הביאו בקדשים ששחטן בחוץ הוא, אלא לדרבי ישמעאל כיון שאסרה תורה לאכול אפילו חולין אלא אם כן הקדישן אף הן בכלל קדשים הן אם רצה לשחוט ולאכול. (וכן) [וכי] אקשי לקמן (יז, א) אלא לרבי ישמעאל צבי ואיל גופייהו מי הוו שרו, הכי קאמר אם איתא דאסרה תורה אפילו חולין לשחוט ולאכול אלא אם כן הביאן אל פתח אהל מועד, אלמא כל אכילת בשר דאסרה תורה כל שלא הביאן אל פתח אהל מועד, ואם כן שור וכבש ועז דאפשר בראויין לפתח אוהל מועד מקדיש ומביא ושוחט ואוכל, אבל צבי ואיל דלא אפשר ואינן ראוין לפתח אהל מועד ליתסר לגמרי, דמאי שנא שור וכשב מאיל וצבי זה חולין וזה חולין ולמה אסור זה יותר מזה, ואהדר ליה אפילו הכא לא אסרה תורה אלא בראויין להביא פתח אהל מועד, אבל צבי ואיל דאינן ראויין לפתח אוהל מועד בהיתירא הן עומדין, כן נראה לי.

דף יז עמוד בעריכה

הא דאמרינן מאי שנא משתי רוחות דמורשא קמא מחליש מורשא בתרא בזע'. פירש רש"י ז"ל דכל מורשא בין דאוגרת בין דמסוכסכת מחלשא וקורעת הסכין, בין שפוגעת בהן בין בירידתן ממנה. ולפיכך הקשה משני רוחות מורשא קמא מחלשא עור ובשר ובתרא פוגעת בסימנין וקורעת, מסוכסכת נמי חורפא דסכינא מחליש עור ובשר ומורשא של פגימה כשנופלין הסימנין בתוכה ונאחז ממנה נקרעין, ואוקימנא דמסוכסכת דכשרה דוקא בדקיימא ברישא דסכינא דאין הסימנין נוגעין במורשא כלל. ואינו מחוור, חדא דמסוכסכת דמכשרינן מי לא עסקינן דשוחט סימנין גרודי' שאין עליהן עור ובשר כלל, ואי נמי אפילו בחצי קנה פגום ושוחט בו מיעוט של קנה, ועוד דכיון דאוקימנא מסוכסכת דוקא בדקיימא ברישא דסכין והוליך ולא הביא, אלמא אוגרת דקיימא נמי ברישא דסכין, והיאך אפשר שהעוקץ הראשון העומד בראש הסכין ממש יקרע העור והבשר, ועוד אם איתא דאפילו מסוכסכת כדקיימא באמצע הסכין פסולה, אם כן מאי שנא סכין שיש בו פגימות הרבה, אפילו חדא נמי הוי דומיא דהרבה, והיכי דמי כגון דקיימא באמצע הסכין דאי אפשר לפגימות הרבה שלא תהא אחת מהן באמצע.

לפיכך נראה דלעולם אין הפגימה קורעת אלא בפוגעה בסימנין דרך הבאה שהסימנים נאחזין לעוקץ ונקרעים. והכא הכי קאמר מאי שנא משתי רוחות משום דמורשא קמא אף על פי שאינה אלא מחלשת ולא קורעת ואפילו הכי הסימנין עצמן המורשא האחרת פוגעת בהן וקורעת, אם כן מסוכסכת נמי חורפא דסכינא מחלישה, כלומר אף על פי שדרך הליכתה אין כאן אלא חתיכה כתקנה כשחוזרת פוגעת וקורעת. ופריק כדקיימא ברישא דסכינא שאינה פוגעת בהן, ופרכינן וסוף סוף אף על פי שאינה פוגעת בהליכתה פוגעת בהבאתה, דסתם שוחט מוליך ומביא הוא, וסתמא קתני מסוכסכת כשרה, ופריק כשהולך ולא הביא, והכי קתני אוגרת פסולה בכל ענין, אבל מסוכסכת זימנין דכשרה, כיצד כשהוליך ולא הביא, ומעתה לא שנא דקיימא ברישא דסכינא ולא שנא קיימא אפילו באמצע סכינא. ותדע לך מדאמרינן בסמוך והאמר רבא מסוכסכת כשרה, לא קשיא כאן שהוליך והביא כאן שהוליך ולא הביא. ולא הזכיר שם דקיימא ברישא דסכינא, דאלמא אין הכל אלא כשהוליך ולא הביא, דאילו לדברי רש"י ז"ל אפילו הוליך ולא הביא דוקא בדקיימא ברישא דסכינא והוה ליה לפרושי, וכן דעת הרב אלפסי ז"ל. וגם הפירוש הזה אינו מחוור בעיני, חדא דאם איתא דהדר ביה מאוקימתא קמייתא, הוה ליה למימר אלא בשהוליך ולא הביא, ועוד מאי דקא מקשי סוף סוף כי אתיא בזע, היינו קושיין חקמייתא, ומאי פריק ליה מעיקרא.

על כן נראה לי דהאי קיימא ברישא דסכינא דקאמר לא קרוב לראש הסכין קאמר, אלא קיימא כלפי ראשה דעוקץ הפגימה נוטה כנגד הקתא קאמר, והכי קאמר מדפסלת אוגרת משום דאית ליה שתי מורשות ומכשרת מסוכסכת דלית לה אלא חדא, אלמא מסוכסכת דכשרה היינו אפילו המורשה נוטה כלפי הראש, ואם כן כי אזלא בזע(א) ופריק בדקיימא ברישא דסכינא ומורשא דידה נוטה כלפי הקתא, דכי אזלא לא פגע במורשא כלל, ואקשינן סתם שוחט מוליך ומביא הוא כי אתא מיהא פגע בה ובזע(ה), ופריק בשהוליך ולא הביא. והוא הדין בדקיימא כלפי הקתא ונוטה כלפי הראש וכשהביא ולא הוליך. והילכך כי אמר ליה רב אמי להונא מר בריה דרב נחמיה כאן שהוליך ולא הביא כאן שהביא ולא הוליך, לא הוצרך לפרש והוא דקיימא ברישא דסכינא, דעל כרחך לא איצטריך למימר שהוליך ולא הביא אלא כי היכי דלא לפגע במורשא, והיכי דמי על כרחין בדקיימא ברישא דסכינא כנ"ל. ויש בה פגימות הרבה, ואפילו מסוכסכת דפסולה, ואפילו הוליך ולא הביא היינו טעמא לפי שאנו חוששין שמא יחזיר ידו מעט ויפגע בפגימה אחת מהן, ואפילו אמר בריא לי, פסולה, דגזרינן דילמא הביא מעט ולאו אדעתיה אלא בפגימה אחת אפשר לו ליזהר. ומגל קציר שהכשירו בית הלל לטהרה מידי נבלה מיהא היינו טעמא שהפגימות שוכבות ונמוכות הרבה, ואפשר שאפילו הביא אין עוקצי הפגימות נאחזין בסימנין, וכיון שהוליך ולא הביא ואפשר שלא יחזיר ידו לאחריו כלל ואפילו החזיר נמי אפשר של אתאחוז הפגימה בסימנין לרוב נמיכות הפגימות, לפיכך הכשירוה להוציאה מידי נבלה, אבל לא לאכילה.

דף יח עמוד אעריכה

וכמה פגימת המזבח כדי שתחגור בה צפורן. איכא למידק כיון דפגימת סכין בחגירת צפורן, אמאי בדק לה בבשרא, אפילו יחגור בה בשר ולא תחגור בה צפורן כשרה, ועוד מאי קא מיבעיא ליה לרב דמיא לסאסא מאי, ולפיכך פירש הרמב"ן ז"ל דאמוראי נינהו, דלמאן דאמר אבשרא ואטופרא וחוט השערה ושמשא בכל פגימה אסורה ואפילו קטנה שבקטנות, והוא שתחגור כל דהוא טופרא או בשרא או אפילו חוט השערה, הא בלא חגירה כל דהוא, כשרה, דאין זו אלא דמיא לסאסא ודמיא לסאסא, פירש רש"י ז"ל שאין בה פגימה אלא שאין פיה חלק. ועוד נראה לי ראיה מדקא תני בברייתא (יז, ב) אוגרת פסולה, אלמא אינה פסולה אלא בשאוגרת איזה דבר שיהיה. ואם תאמר אם כן מאי קשיא ליה ריש לקיש מאי טעמא לא מני פגימות סכין בהדייהו ופרקינן בחולין לא מיירי, דמשמע דליכא מאן דפליג אדרב חסדא, לימא ואידך דילמא לית ליה דרב חסדא. יש לומר דמכל מקום הוה ליה למימר ארבע פגימות הן שלש כפגימות המזבח ואחת בכל שהוא.

ולענין פסק הלכה. קיימא לן ככל הנך אמוראי דלעיל דמשמע דפסלי אפילו בפגימה כל דהוא, ולא מכשרי' אלא דמיא לסאסא בלחוד ודרב חסדא ליתא. ואף הרב אלפסי ז"ל לא הביאה להא דרב חסדא בהלכותיו.

פגימת המזבח. פירש רש"י ז"ל דילפינן בשחיטת קדשים מדכתיב (שמות כ, כד) וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך, ודרשינן התם (כתובות כז, א) [זבחים נט, א) וכי עליו אתה זובח אלא בזמן שהוא שלם אבל לא בזמן שהוא חסר, ואסיקנא בסידא כזית או טפח למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, ובאבנא כדי שתחגור בה צפורן דכתיב (דברים כז, ) אבנים שלמות. ואם תאמר כיון דאוקימנא וזבחת עליו בסידא, מאי שנא סידא ומאי שנא אבנא, לימא כאן וכאן בכדי חגירת צפורן או כאן וכאן בכזית, ויש לומר דסידא כיון דנפיק לן מעליו ודרשינן אבל לא בזמן שהוא חסר אין חסרונו ניכר בפחות מיכן, אבל באבנא דכתיב אבנים שלמות כל שפגימתן גדולה כחגירת צפורן אינן שלימות, ואי נמי האי כאורחיה והאי כאורחיה ואין דרכו של סיד להיות כל כך חלק. אבל בתוספות אמרו דפגימת המזבח [ילפינן] מאבנים שלמות. וזבחת עליו לא איצטריך אלא לפסול קדשים שעבר ושחט בזמן שהוא חסר, וכדאמרינן התם [שם] מנין למזבח שנפגם שכל קדשים שנשחטו בה פסולין שנאמר וזבחת עליו וכי עליו אתה זובח אלא כשהוא שלם ולא כשהוא פגום, הילכך בסידא דלא כתיב בה בהדיא פסול פגימה, שיעורה מר [ב]טפח ומר בכזית. ואי נמי למדו פגימת סיד מדבעינן מרובע, דתניא התם (סב, א) כבש וקרן ויסוד וריבוע מעכבין וכו' כדאיתא התם עד דתניא אותו היום נפגמה קרן המזבח והביאו בול של מלח וסתמוהו, ולא מפני שכשר לעבודה אלא שלא יראה מזבח פגום שכל מזבח שאין לו קרן וכבש ויסוד וריבוע פסול, מכלל דפסול פגימה משום דאינו מרובע.

ואף רבי יוסי ברבי יהודה לא אמר אלא בטבעת גדולה אבל בשאר טבעות לא. פירש רש"י ז"ל כי אמר רבי יוסי רובו ככולו הני מילי בטבעת גדולה, אי נמי בבשר שבין טבעת וטבעת. דהתם הוא מקום שחיטה, וכל במקום שחיטה רובו ככולו, אבל לשוויי שאר טבעות ראויין לשחיטה, משום דמקיפין רוב הקנה לא אמר, שאין מקום שחיטה אלא במה שמקיף את כל הקנה, ובודאי דלישנא דברייתא לכאורה מכרעא הכין, דתניא השוחט בשאר טבעות אף על פי שאין מקיפות את כל הקנה הואיל ומקיפות את רוב הקנה שחיטתו כשרה, דאלמא לשוינהו לשאר טבעות מקום שחיטה קאמר.

ומכל מקום אינו מחוור כלל. חדא דכל הצואר כשר לשחיטה, וכדתנן במתניתין, ולא משמע שיהא בצואר מקום שאינו ראוי לשחיטה ולמעלה ולמטה כשר לשחיטה, ורש"י ז"ל בעצמו הביא תוספתא (פ"א ה"ו) דתניא מצות שחיטה מן הטבעת ועד הריאה, אלמא כל מה שיש מן הטבעת שהיא הטבעת הגדולה עד הריאה ראוי וכשר לשחיטה. ועוד דאם כן לרב ושמואל כיצד שוחטין, וכי יכול אדם לכוין שישחוט בין טבעת לטבעת, ואפילו היה קורע עור ובשר ורואה סימנין ושוחט היה מן התימה שיוכל לכוין, וכל שכן דרך מקרה, ואנן דקיימא לן כרב ושמואל, היאך נאכל בשר, דהא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה, ואחר שלא תתכן שחיטה אלא בהשגחה גדולה שיכוין בין טבעת לטבעת, לא היה לנו לאכול עד שנבדק ונראה ששחט בין טבעת לטבעת.

אלא הכי פירושא, ואף רבי יוסי לא אמר דשחט רוב הקיפו של טבעת כאלו שחט את כולו אלא בטבעת גדולה, הואיל ומקפת את כל הקנה, וכששחט בה רוב הקיפה שחט רוב חללה, אבל בשאר טבעות שחוט בשר מחברן מלמטה אף על פי ששוחט בהן רוב ההקף, אינו כאלו שחט את כולו, דפעמים ששוחט רוב ההקף ועדין לא שחט רוב החלל והא דקתני בברייתא השוחט בשאר טבעת אף על פי שאין מקיפות כל הקנה הואיל ומקיפות את רוב הקנה שחיטתו כשרה, אפלוגתא דמתניתין קאי דברייתא פירוש מתניתין הוא, והכי קאמר השוחט מתוך הטבעת הגדולה אם שייר מלא החוט על פני רובו שחיטתו כשרה, דהא איכא רוב הקף ורוב חללה, ולא עוד אלא אפילו שחט רוב בשאר הטבעות שחיטתו כשרה, דהואיל ומקיפות את רוב הקנה ושחט ממנה רוב ההקף כאלו שחט רוב החלל.

דף יח עמוד בעריכה

ורבי זירא לית ליה נותנין חומרי מקום שיצא משם. איכא למידק והא רבי זירא כפר ביה ברב יוסף דלא שמעה מרב ושמואל מעולם, ואפילו תמצא לומר ששמעה מאחרינא, מיטעא הוה טעו באיסור, דסבורין דרב ושמואל אסרו, והן לא אסרו, ותניא (פסחים נא, א) דברים המותרין ואחרים נהגו בהן איסור נשאל ומתירין לו.

ולפיכך יש לפרש דהא דקאמר רבי זירא רב יוסף ברבי חייא מכולי עלמא גמר, הכי קאמר לא מרב ושמואל גמר לה, אלא חומרא בעלמא הוא שנהגו במקומו, והוא סבר דרב ושמואל אמרוה, ואינה להם אלא חומרא בעלמא, ולפיכך הקשו אפילו לא אמרוה רב ושמואל מכל מקום מודה הוא דחומרא הוא שהחמירו על עצמן, והוה ליה כדברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור דנשאל ואין מתירין להן.

ועדיין קשה לי ומאין להן דרבי זירא מודה דמשום חומרא נהגו בכך דלמא מטעא טעו. ולפיכך נראה לי שכל מה שנהגו באיסור ואין אדם יודע עיקרו של איסור מחמת טעות או מחמת חומר נשאל ואין מתירין לו, דדילמא משום חומר עד שנודע שעיקרו מחמת טעות היה אין מתירין לו. והילכך כיון שבמקומו של רבי זירא נהגו בו איסור ולא נודע אם מחמת טעות או מחמת חומרא יש לו לרבי זירא לנהוג בו איסור, דדילמא חומרא בעלמא היתה, שהרי אנו רואין אותם נוהגין בו איסור, ומי שבא להתיר ולומר טועין באיסור היו עליו הראיה.

הכי גרסינן אמר רב פי משמיה דרבא פגע בחוטי טרפה. ופירש רש"י ז"ל שהתחיל לחתוך במקום שחיטה והגביה למעלה עד דפגע בחיטי. ואיבעיא להו פגע ונגע בהו או פגע ולא נגע אלא ששייר כל החיטי, ואי הכי כיון דנטה כל כך כנגד הראש עד ששחט סמוך להן ממש טרפה, ולא איפשיטא. ואיכא למידק כיון דלא איפשיטא הוה ליה לגמרא למימר תיקו. ועוד דאי גרסינן בדרב פפי טריפה, תיקשי לן דהא רב פפא אמר משמיה דרבא כשרה ואפילו נגע כל ששייר מהן קצת כלפי הראש. ולפיכך נראה דהאי אתמר דקאמר הכא בתר ההיא בעיא תשובת השאילה היא. ולומר דמפלוגתא דרב פפא ורב אחא בריה דרבא שמעינן לה, דעל כרחין רב פפי ורב פפא דתרוייהו משמיה דרבא קא אמרי, בודאי פליגי, דהא רב פפא מכשר משמיה דרבא אפילו בפגע ונגע, אלא רב אחא סתמא לא פליג אאבוה, ואי לאו דשמעיה לאבוה דלא אמר כאסהדתיה דרב פפא לא הוה אמר ואיהו נמי בפגע ונגע הוא דטריף הא לא נגע מכשר, והילכך רב פפא נמי בפגע ונגע הוא דקאמר, ונלמוד דברי רב פפי הסתומין מדברים הללו המפורשים. כן נראה לי לפי גירסת רש"י ז"ל.

ויש מי שפירש דפלוגתא דרב פפא ורב אחא בריה דרבא בשייר כל החיטי היא, ומרב פפא דמכשר שמעיה דרבא כדטריף פגע ונגע סבירא ליה, והילכך הא דרב פפי משמיה דרבא פגע ונגע כאמר, דמסתמא כיון דתרוייהו משמיה רבא אמרי ליה לא פליגי. ורב אחא מטריף אפילו פגע ולא נגע. ואינו מחוור דשייר בחיטי בשוחט בתוכן משמע, וכלישנא דמתניתין השוחט מתוך הטבעת ושייר מלא החוט על פני כולו, והכא נמי בשוחט מתוכן ושייר בהן כלפי הראש, ותוספות דוחקין הרבה ומפרשים דהכא בשהתחיל כלפי הראש למעלה מן החיטי ומשפיל ידו כנגד הגוף, והכי קאמר שחט כלפי הראש ופגע בחיטי טרפה, ואיבעיא להו פגע ונגע קאמר דהיינו שייר בחיטי ואפילו הכי טרפה או דילמא או דילמא פגע ולא נגע דוקא הוא דטרפה הא פגע ונגע כשרה, ואהדר ליה דרב פפא משמיה דרבא אמר כשרה, והילכך רב פפי נמי פגע ולא נגע קאמר, הא נגע כשרה, ואינו מחוור דמסתמא אין דרך לשנות בענין שיתחיל למעלה ממקום שחיטה, והוה ליה לרב פפי לאשמועינן האי דינא במתחיל מקום שחיטה ולומר שייר בחיטי כשרה כלישנא דרב פפא משמיה דרבא. ויש מי שגורס מדחק קושיא זו כדרב פפי פגע בחיטי כשרה, והיינו ממש דרב פפא, ואינו צורך למחוק גירסת הספרים.

דף יט עמוד בעריכה

איקלע רב נחמן לסורא בעי מיניה שחט שליש והגרי' שליש ושחט שליש מהו אמר להו לאו היינו דרבי אלעאי בר מניומי דאמר שחיטה העשויה כמסרק כשרה. ודחינא

דילמא ההיא במקום שחיטה וקא משמע לן דלא בעי שחיטה מפורע'. וכיון דרב נחמן לא אהדר להו כשרה אלא תליא לה כדרבי אלעאי, ואנן דחינן ליה דלא דמיא להא דרבי אלעאי, לית לן ראיה מיהא בשחט שליש והגרי' שליש ושחט שליש שתהא כשרה. ועוד דהא רב חסדא אמר ליה לרב הונא לא תהדר בך, דאם כן אפסדתא לקמיתא דבעינן דתיפוק חיותא בשחיטה ובהגרים שליש ושחט שליש, והגרים שליש נמי אין בנו כח להתיר, שהרי נחלקו עליה רב יהודה ורב הונא משמיה דרב ר"י טריף משום דבעיא רובא בשחיטה, ורב נחמן נמי דסבירא ליה בשחט שליש והגרים שליש ושחט שליש דכשרה, על כרחין בהגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש טרף, דהא בהא תליין, וכדאמר ליה רב חסדא לרב הונא, וללישנא קמא נמי דרב הונא משמיה דרב אשי מיפסל פסיל ואפילו בהגרים שליש ושחט שני שליש, וכל שכן בשלא שחט אלא שליש האמצעית לבדו, הילכך אף על פי שאמר רב הונא משמיה דרב להכשירה ורב (ששת) [חסדא] נמי לכאורה משמע דסבירא ליה הכין, אפילול כן לחומרא אזלינן, כיון דרב יהודה ורב נחמן ורב אסי אלישנא קמא פליגי עליה [ו]עוד דהא סוגיא דגמרא נמי תפיס ליה לאיסורא וכדאמרינן לקמן (כ, א) פסול בשחיטה פסול במליקה לאתויי מאי, ואסיקנא לאתויי שפוי ראשו דנקיט מראשו והגרים ואזיל עד דמטי תתאי וכדרב הונא אמר רב אסי דאמר הגרים שליש ושחט שני שליש פסול, אלמא מדנקיט האי לישנא, שמע מינה דהכין הילכתא. והילכך אפילו הגרים שליש ושחט שני שליש טריפה דבעינן כי נפיק חיותא דתיפוק ברובא דשחיטה, ולא דמי לחצי קנה פגום, דהתם במקום שחיטה והכא לאו מקום שחיטה. והילכך אין לנו להכשיר אלא כששחט שני שליש והגרים שליש דאיכא רובא בשחיטה, וכי נפקא חיותא ברובא דשחיטה נפקא, אבל בכולהו אינך טריפה כך נראה לי.

ויש מרבותי נוחי נפש שהכשירו בהגרים שליש ושחט שני שליש, ומשום דבהא בין רב הונא בין רב יהודה מודו בה וכדאיתמר הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש רב הונא אמר כשרה כי נפק חיותא בשחיטה קא נפקא, רב יהודה אמר רב טרפה בעינן רובא בשחיטה וליכא, אלמא אף רב יהודה לא נחלק אלא בשליש האחרון בהגרמה, דליכא רובא בשחיטה, הא שחט שני שליש האחרונים כשרה, דהא נפקא חיותא בשחיטה, והא איכא רובה בשחיטה, וכי תימא רובא קמא בשחיטה קאמר, דאילו בתרא כמחתך בשרא בעלמא היא. הא ליתא, דהא רב יהודה גופיה הוא דקאמר בסמוך משמיה דרב שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש כשרה, אלמא לדידיה כל דאיכא רובה בשחיטה ואפילו איכא הגרמה באמצע דאיכא למימר כי נפקא חיותא בהגרמה נפקא, אפילו הכי כשרה, כל שכן בדאיכא רובא במקום אחד דכשרה. והראשון נראה לי עיקר.

מאי עורף מול עורף כדקתני סיפא וכל העורף כשר למליקה. נראה לי דלישנא קיטא נקט, ואין עיקר ראיתו אלא מסיפא, דסיפא דקתני וכל הצואר כשר לשחיטה, (דילמא) [דאלמא] כל העורף דקתני היינו מה שכנגד כל הצואר, הא לאו הכי אכתי אמינא דמאי כל העורף כל העורף שכנגד הפנים ממש, אלא רישא דסיפא נקטה ועיקרא משום סיפא דסיפא.

ממול עורף מול הרואה את העורף. קשיא לי(ה) אם כן (כל כנגד) [כנגד כל] הצואר מנא לן, דילמא מול הרואה ממש את העורף, אבל אידך לא, דהוה ליה מול מול, וכדאמרינן ביבמות (קג, א) מעל רגלו ולא מעל דמעל, שמע מינה האי אסתוירא עד ארעא נחית, דאי לא הוה ליה מעל דמעל. ויש לומר דכל שאין בו מקום שנראה כמוחלק זה מזה, כולו נקרא ממול ערפו.

דף כ עמוד אעריכה

מאי איריא מולק אפילו שחט נמי. דהא סימנין קא שחט, דלא הקפידה תורה שתהא שחיטה מן הצואר דוקא כמו שהקפידה במליקה שתהא ממול עורף, דשחיטה בסימנין תליא, והיינו דשוחט בצדדים שחיטתו כשרה, ומולק מן הצדדין מליקתו פסולה, והילכך אף במחזיר סימנים להדי עורף ושחט שחיטתו כשרה.

ברש"י ז"ל למעוטי שן וצפורן. ופירש הוא ז"ל דאכשר במליקה פסול בשחיטה קאי והיא עיקר, ורישא אטו סיפא נקטה, והכי קאמר כשר במליקה צפורן מחוברת, דהא מצותה בעצמו של כהן ופסול בשחיטה דמחובר פסול בשחיטה. וכן נמי שן מחוברת פסולה לשחיטה, ואיידי דנקט צפורן נקט שן. ואקשיה שן וצפורן מחוברין בהדיא קתני להו, דהא קתני להו במתניתין (טו, ב) חוץ מן השנים והצפורן, ואוקימנא במחוברת. וכתב הוא ז"ל דאי אפשר לפרש למעוטי שן וצפורן תלושין, ורישא דוקא, כלומר כשר בשחיטה פסול במליקה. דמליקה בציפורן תלושה אפילו מליקה פסולה לא מיקריא, דאין מליקה אלא בציפורן מחוברת ופסול שלה [היינו] בשדבר אחר גורם לה, כגון שהיא מן הצדדין או מן הצואר וכיוצא בהן.

ויש להקשות לפירושו, חדא דאי במליקה פסול בשחיטה קא דייקינן לל"ל למעוטי שן, לימא למעוטי צפורן ותו לא, ועוד מאי קאמר שן וצפורן, בהדיא קתני להו, דשן מחוברת במתניתין ליכא, (דהשנים) [דהשינים] דקתני לאו במחוברין, אלא בתלושין, ו[א]שנים קתני, מפני שחונקין, וצפורן בלחוד הוא דאוקימנא במחוברת, אלא למעוטי סכין וצפורן גרסינן, והיא גרסתו של ר"ח ז"ל, וכולה מתניתין דוקא כשר בשחיטה פסול במליקה למעוטי סכין, והוא הדין לכל שאר הדברים, חוץ מעצמו של כהן, וכשר במליקה פסול בשחיטה למעוטי צפורן מחוברת, ואקשינן סכין וצפורן בהדיא קתני להו. צפורן דתנן חוץ מן הצפורן, ואוקימנא במחוברת, וסכין שפסול במליקה דתנן ומייתי לה בסמוך (כ, ב) מלק בסכין מטמא בגדים אבית הבליעה. ומה שאמר רש"י ז"ל דמליקה בסכין אפילו מליקה פסולה לא מיקריא. הכא הא לא קתני מליקתו פסולה אלא פסול במליקה, ועוד מנא ליה דלא, דאי משום דעיקר מליקה בגופו של כהן, אם כן מולק מן הצואר לא תהא אפילו מליקה פסולה, דהא ממול ערפו כתיב, ואילו במתניתין קא תני מן הצואר מליקתו פסולה.

קוצץ ויורד אין מוליך ומביא לא. שהתורה חלקה לגמרי בין שחיטה למליקה אמר ליה רבי ירמיה כל שכן דמוליך ומביא במליקה כשר דלא אשכחן דחלקה תורה אלא בממול עורף אבל בהלכותיה כל שאתה יכול לעשות מליקה כשחיטה כדי שתעשה עיקר מליקה, דהיינו בסימנין בחיות אתה עושה ונהי שהתורה התירה אפילו בדריסה אבל כל שכן דאם הוליך והביא כדי שלא תחנק קודם גמר מליקה שהוא כשר וטעמא דמאן דאמר נמי אף מחזיר סימנין מהאי טעמא הוא דקאמר.

וכדרב הונא אמר רב אסי הגרים שליש ושחט שני שליש טרפה. והא דאיפשיטא ליה טפי בשחיטה מבמליקה, משום דשאר הלכות שחיטה אינן נוהגות במליקה, דהיינו שהייה דרסה חלקה שפוסלין בשחיטה ואינן פוסלין במליקה, וטעמא דהגרמה שפסולה אפילו במליקה, משום ד[מ]מול ערפו אמר רחמנא, וקא משמע לן שמואל דכי היכי דבשחיטה התחלת מקום שאינו ראוי פסול אף על גב דעביד לבסוף רובא בשחיטה, הכי נמי במליקה דפסול.

דף כ עמוד בעריכה

והאמר רב ירמיה אמר שמואל כל הכשר בשחיטה כשר במליקה הא פסול פסול אההיא פליגי. ואם תאמר ומאי קושיא, לימא דשמואל לאתויי ראשו וכדמפרש לה רב פפא לעיל. הא ליתיה, דהא שמואל כאיל ואמר כל הכשר כשר הא כל הפסול פסול, ואילו לרבא בר קיסי הא איכא עיקור סמנין דפסול בשחיטה וכשר במליקה. (ואם כן) [ואם תאמר] אכתי מאי קושיא, הא אמרינן בעירובין (כז, א) אין למדין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בהן חוץ. יש לומר דהתם במתניתין ומתניתא אבל במימרא דאמוראי לא, דאינהו בדוקא קאמרי.

אמר זעירי נשברה מפרקת ורוב בשר עמה נבלה. נראה לי דהכי קאמר נבלה ומטמאה במשא אף על פי שמפרכס, וזעירי דשמואל היא דאמר לקמן (כא, א) נשברה מפרקת ורוב בשר עמה מטמא באהל, והיינו דאמר רבה אי קשיא לי הא קשיא לי וכי מתה עומד ומולקה ואי זעירי נבלה מעשה נבלה קאמר, אבל אינה מטמא עד שתמות מאי קושיא דהא כל (שחיטת) [שחיטה] נמי הכי היא, דנקובת הושט נבלה היא כרב ישבב, והודה לו רבי עקיבא כדאיתא בפרק השוחט (לב, א), ואם כן תיקשי לן לדעת רבה וכי מתה עומד ושוחט. אלא דהתם מעשה נבלה הוא דקא עביד, ואי אפשר לשחיטה בלאו הכין, הא נבלה ממש לטמא אינה, אבל הכא דנבלה ומטמאה קאמר קשיא וכי לאחר שמתה ומטמאה עומד ומולק ונטהרת, ולשון שפירש רש"י ז"ל, צריך עיון.

הא דקאמר רבה אי קשיא לי הא קשיא לי. קשה דהא מעיקרא לא אקשו מידי עליה דרבי זירא, ומה שייך לומר אי קשיא לי שאין רגילות לומר כן בשום מקום בתלמוד אלא בזמן שהקשו. ותירצו ואחר כך אומר אי קשיא לי.

אמר ליה אביי ותיקשי לך עולת העוף דבעיא שני סימנין. ופירש רש"י ז"ל וכי מתה עומד ומולק דהא ודאי עוף בחד סימן היא מת ואמאי מעכב שני. ואינו מחוור בעיני. דאף על גב דעוף סופו למות בסימן אחד, השתא מיהא לאו נבלה הוא לטמא. ובהמה נמי אפילו נשחטו בה שנים או רוב שנים אינה מטמאת עד שתמות, וכדתניא בפירקא דלקמן (יח, א) שחט בה שנים או רוב שנים הרי היא כחיה לכל דבריה עד שתמות או עד שיתיז את ראשה, ותנן בהעור והרוטב (קיז, ב) השוחט בהמה טמאה לנכרי ומפרכסת מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבלות. אלא נראה לי דהכי פירושא, ותיקשי לך עולת העוף דבעיא שני סימנין דאפילו תמצא לומר דליתא לזעירי דשבירת מפרקת ורוב בשר אין עושה אותה נבלה, מכל מקום כל שנשברה מפרקתו רוב בשר ורוב שני סימנין מטמאה כנבלה, וכדתנן (אהלות פ"א, מ"ו) הותזו ראשיהן אף על פי שמפרכסין טמאין כזנב הלטאה שמפרכסת, וסבירא ליה לאביי דרב אסי דאמר לקמן (כא, א) מאי הותזו כהבדלת עולת העוף לרבי אליעזר ברבי שמעון, ואפילו הכי קאמרי רבנן דצריך לחלק כל שני סימנין להיות הראש בעצמו והגוף בעצמו, וכי מתה עומד ומולק לרבנן, וממליקת עולת העוף לרבנן קא פריך. ואמר ליה התם לקיים בה מצות הבדלה. אבל משחתך בה רוב שנים הויא לה מתה גמורה ומיתתה והכשרה באין לה כאחד.

אלא דאכתי קשיא לי דמדקאמר הכא סתם ותקשי לך עולת העוף, ולקמיה פריך והא מיעוט סימנין לרבנן דלא מעכבי בשחיטה ומעכבי בהבדלה, משמע לכאורה דקושיא קמייתא לכולי עלמא קאמר ולא לרבנן בלבד. על כן נראה דאביי לית ליה לא כרבי שמעון בן לקיש דאמר הותזו כהבדלת עולת העוף לרבנן, ולא כרב אסי דאמר כהבדלת עולת העוף לרבי אלעזר ברבי שמעון, אלא הותזו ראשיהן בהכשר שחיטה, דהיינו אחד או רוב אחד, ואפילו הכי צריך להבדיל לרבנן כל שנים ולרבי אלעזר ברבי שמעון רוב שנים כנ"ל.

דף כא עמוד אעריכה

אמר ליה כהבדלת עולת העוף לרבי אליעזר ברבי משעון ופליגית. איכא למידק אמאי לא אקשו לזעירי ולשמואל מיהא מתנית' דאינהו מטמו אפילו במפרקת ורוב בשר, והכא קתני הותזו ראשיהן. ואפשר שעל כן פרשה רש"י ז"ל בשרצים ולומר שחיותן גדול מחיות אדם ובהמה, אלא שבתוס' אמרו שבמסכת אהלות (מה,?ב?) פרק קמא ??? נשנית גבי בהמה חיה ועוף דתנן התם וכן בהמה וחיה אינן מטמאים עד שתצא נפשם, הותזו ראשיהן טמאין אף על פי שמפרכסין, אלא יש לומר דזעירי ושמואל מפרשי דהותזו ראשיהן היינו שנשברה מפרקת ורוב בשר, ואף על פי שלא הותזו בסמנין כלל. ומיהו לריש לקיש ולרבי אסי תיקשי ברייתא דלעיל דקתני כיצד מולקין חטאת העוף חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לושט או לקנה. אלמא דוקא מפרקת בלא רוב בשר, הא ברוב בשר נבלה ולאחר שמתה אינו עומד ומולק, ואין לומר דאינהו נמי בלא רוב בשר קאמרי, דהא (ב)[כ]הבדלת עולת העוף קאמרי, ולכולי עלמא צריך הוא לחתוך שדרה ומפרקת ורוב בשר לאחר חתיכת סימנים, וי"ל דהאי (ב)[כ]הבדלת עולת העוף דקאמרי לא מדמו לה לגמרי אלא לחתיכת מפרקת וסימנין אבל לא ברוב בשר, ואינו מחוור דכיון דקאמרי כהבדלת עולת העוף, והבדלה בלא בשר ליתא לכולי עלמא, אם כן על כרחין אינהו נמי הותזו ראשיהן מפרקת ורוב בשר וסימנן קאמרי. אלא יש לומר דאינהו ברייתא דכיצד מולקין חטאת העוף לא שמיעא להו, והלכך דריש לקיש ורבי אסי ליתנהו מקימני ברייתא אלא כזעירי ושמואל.

מה חטאת בהמה אינה באת אלא מן החולין ביום ובידו הימנית. איכא למידק למה ליה למגמר מחטאת בהמה מן החולין, תיפוק [ליה] מדאמרינן בחגיגה (ז, א) וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין, ויליף לה מדכתיב (דברים טז, י) מסת ידך. ויש מתרצים דהתם בעולת ראיה ודכותה שהיא חובה ממש עליו, אבל דבר הבא על חטא שהוא הביא עצמו לידי חובה זו ולא חובא? מעיקרא הא צריכה.

כשהוא אומר והקריבו חלק. איכא למידק האי והקריבו הא אפקיניה במסכת זבחים (סה, א) לדרשה אחרינא, דתניא התם והקריב מה תלמוד לומר לפי שנאמר (ויקרא א, ?) והקריב מן התורה יכול המתנדב עוף לא יפחות משני פרידין תלמוד לומר והקריבו. ויש לומר דכוליה והקריבו יתיר' הוא, דהא והקריב אחרינא כתיב ודרש והקריב ודריש והקריבו דאפילו לא כתב רחמנא אלא והקריב בלא וא"ו הואיל ומיותר הוא הוה משמע מיעוטא דחלוקה הקרבה זו מהקרבה אחרת, דהיינו חטאת העוף ומו' דוהקריבו דריש אפילו פרידה אחת. ואכתי איכא למידק והיאך יליף עולת חובה מעולת נדבה דילמא כמשפט כמשפט חטאת העוף והקריבו דבעולת נדבה לחלק בין נדבה לחובה, ותדע לך דהא במסכת ביצה (כ, א) משמע דלא ילפינן חובה מנדבה, דאמרינן התם תני תנא קמיה דרב יצחק בר אבדימי ויקרב את העולה ויעשה כמשפט כמשפט עולת נדבה, ומוקי לה בין לבית שמאי בין לבית הלל, אלמא לכולי עלמא אי לאו היקישא לא גמרינן עולת חובה מעולת נדבה, וטעמא משום דאיכא למיפרך מה לנדבה שכן מצוי, ותירצו בתוס' דהתם הוא גבי סמיכה דהיא חומרא בעלמא, ולפיכך אין ללמוד זה מזה אלא בהיקישא, אבל לענין דין עיקר הקרבה גלויי מילתא בעלמא הוא מה עולת נדבה כן אף עולת חובה כן.

דף כא עמוד בעריכה

מה להלן מול עורף וכו'. ואיפכא ליכא למימר דכמשפט אתא לסימן אחד והקריבו שלא יהא ממול עורף, דרבי ישמעאל נמי אומלק והקטיר קא סמיך דלא תהא שלימה אלא חתוכה בהקטרת הראש, והא דמייתי והקריבו, משום דאיהו קא גרים, דאי לאו והקריבו, הוה אמינא כמשפט לכל דבר ומלק והקטיר בעל כרחין הוה דרשינן ליה מה הקטרה בראשו של מזבח אף מליקה בראשו של מזבח וכדאיתא בסמוך. והא נמי ליכא למימר דכמשפט אתא לתרתי שלא יבדיל וגם ממול עורף ומלק והקטיר לראשו של מזבח, דעל כרחינן לא אתי אלא לדרשא חדא, כיון דאיגלי כמשפט והקריבו בא לומר דצריך יתר מסימן אחד מיהא לא יבדיל וישאיר מיעוט כמו לרבי אלעזר ב"ר שמעון בסמוך, דהא אינה סברא שנחלק בחצי סימן או ברובו (מדעתיה) [מדעתנו ו]נאמר שצריך להבדיל ולא לגמרי דזו אינה סברא או יבדיל לגמרי או לא יבדיל כלל, דבשלמא לרבי אלעזר ב"ר שמעון בעל כרחיה אית ליה למימר הכי, כיון דלא איצטריך כמשפט למול עורף ומקרא אחד מלמדנו שיבדיל ומקרא אחד מלמדנו שלא יבדיל היא שיטתו של רש"י ז"ל, וכן ביארו דבריו בתוספות.

דף כב עמוד אעריכה

ותנא קמא (ורבי שמעון בן אלעזר) [ורבי אלעזר ב"ר שמעון ממול עורף מנא להו גמרי מליקה [מ]מליקה. ואם תאמר לימא איפכא, ונגמור עולת נדבה מחטאת העוף להבדלה ממליקה מליקה והקריבו לחלק שלא תהא מליקתו ממול עורף. ויש לומר דמסתברא דמליקה מליקה למול עורף שהיא עיקר המליקה, וכענין גלוי מילתא בעלמא הוא. ואיכא למידק אשמעתין דהכא אמרי דלרבי אלעזר ב"ר שמעון בעולת העוף דוקא אוחז הראש בגוף ומזה דגמרי' מחטאת העוף, ואלו בזבחים (סה, ב) אמרינן אומר היה רבי אלעזר ברבי שמעון שמעתי שמבדיל בעולת העוף ומאי לא יבדיל אינו צריך להבדיל, ויש מי שתירץ דבשמעתין נמי הכי קאמר מה להלן [אם ירצה] אוחז בגוף ומזה אף כאן אם ירצה אוחז בגוף ומזה.

ואינו מחוור דהא אמרינן לעיל (ע"א) גבי ברייתא דקתני חותך שנים או רוב שנים כמאן אי כרבנן ב' דוקא אי כרבי אלעזר ברבי שמעון רוב שנים דוקא, דאלמא לרבי אלעזר בר' שמעון אם רצה להבדיל אינו מבדיל. אלא יש לומר דהתם משמיה דרביה והכא דידיה, ודיקא נמי דקתני התם שמעתי ודכותה בעירובין (לה, ב?) גמ' נתגלגל חוץ לתחום. ומי סבר רבי מאיר תחומין דאורייתא והא אמר ר' מאיר שמעתי שמקדרין בהרים. ומשני הא דידיה הא דרביה. עוד יש לומר דההוא מקשה דלעיל [לא] סבירא ליה כמאן דאמר התם מאי לא יבדיל אינו צריך להבדיל, ובפירקין דלקמן (כט, א) נראה לי שיש לנו לומר כן על כרחינו כמו שאני עתיד לכתוב שם בס"ד בגמ' רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה (בד"ה ור' אלעזר ב"ר שמעון).

דף כב עמוד בעריכה

הכי גרסינן: לא לישתמיט קרא ליכתוב מן התורים או מן היונים. והכי קאמר מאי תלמודיה דיונים קטנים דוקא ולא גדולים, אימא כי כתיב בני לרבות אפילו קטנים. ואהדר ליה אם איתא דלרבות קטנים, ליכתוב בחד דוכתא מן התורה או מן היונים, דאז ודאי הוה משמע דיונים נמי גדולים כתורים, ובני יונה לאשמועינן דאפילו קטנים כשרים, אף על גב דתורים אינן כשרין קטנים, והיינו דהדר אקשינן ואימא יונים דכתיב בהו בני קטנים אין גדולים לא תורים אי בעי גדולים ליתי אי בעי קטנים ליתי, דאלמא הא דאמרינן לא לישתמיט אבני יונה קאי, דאי אתורים מאי קא מקשה. ואימא תורים בין גדולים בין קטנים דהא אמרן דאם כן לא לישתמיט קרא ולכתוב מן בני התורים, ומכאן ודאי ראיה דגרסת הספרים דגרסי לא לישתמיט קרא ונכתב מן בי התורים או מן (בני היונה) [היונים] ליתא.

דף כג עמוד אעריכה

למעוטי נרבע ונעבד. למאן דאמר יש נרבע בעופות למעוטי נרבע ונעבד, ולמאן דאמר אין נרבע ונעבד בעופות למעוטי נעבד, ובעיא היא בזבחים (פה, ב) אי [יש] נרבע בעופות או אין נרבע בעופות.

דף כג עמוד בעריכה

הכא במאי עסקינן דלא אמר לפטור מיפק גברא ידי נדריה נפיק או לא נפיק. פירש רש"י ז"ל: מי נפיק ידי נדריה ויפלו דמיהם לנדבה לתודה אחרת או לא נפיק. ובתוס' אמרו שאי אפשר כמו שפירש רש"י ז"ל, דכיון דנדר זה להביא על חברו עשר לחמים אם הוא פודה קודם שישחט הזבח לא עשה ולא כלום, שאין הלחם קדוש אלא בשחיטתה זבח, וכיון דלא קדשי קודם שישחוט הזבח אם הוא פודה אותה לא הביא בשביל חבירו כלום. ואם שחט עליהן הזבח קודם פדיה, שוב אין להן פדיון עולמית. ועל כן אמרו בתוספות שדין עשר חלות אלו כדין אותן שנחלקו בהן חזקיה, ורבי יוחנן (מנחות עח ,א) דאיתמר תודה ששחטה על שמונים חלות חזקיה אמר קדשו ארבעים מתוך שמונים ורבי יוחנן אמר לא קדשו וכדין אותן ארבעים הנותרים לדעת חזקיה כן דין עשר חלות אלו, ומיהו אותן ארבעים לא נתפרש מה יעשה בהן.

דף כד עמוד אעריכה

מקום שלא קדש הגורל קדש השם. פירש רש"י ז"ל: כגון קיני זבים ויולדות שאם הגריל עליהן לא מצינו שיהא הגורל קובען, ואם רצה לשונתן הרשות בידו. קדש השם מאחר שפי' זה לחטאת וזה לעולה אם שינה פסול דכתיב (דברים כג, כד) מוצא שפתיך תשמור, אלמא שם קובע. וקשיא לן דהא אמר רב חסדא בערובין (לז, א) אין פרידין נקבעין אלא או בלקיחת בעלים או בעשיית כהן, וקא מפרש ביומא (מא, א) בלקיחת בעלים דכתיב ביולדת (ויקרא יב, ח) ולקחה שני תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת, ובעשיית כהן דכתיב (שם טו, ל) במצורע עני ועשה הכהן את האחד חטאת ואת האחד עולה, אלמא דוקא בלקיחה ובעשיה, הא אם לקחם סתומין ואחר כך פירש זו לעולה וזו לחטאת לא קבע השם, מדכתיב מוצא שפתיך. אלא נראה לי דמהתם נפקא לן דקדש השם לומר שאם בשעת לקיחה או בשעת עשית הכהן אמר זה לעולה וזה לחטאת הוקבע. ומשם ג"כ נפקא לן דאין הגורל קובען, דאי לא איכא למידק ומנא לן דלא קבע הגורל, לימא קל וחומר ומה מקום שלא קדש השם קדש הגורל מקום שקדש השם אינו דין שקדש הגורל, אלא דמהתם נפקא לן דלעולם אין נקבען אלא או בלקיחת בעלים או בעשיית כהן כנ"ל.

דף כד עמוד בעריכה

נתמלא זקנו ראוי להיות שליח צבור ולירד לפני התיבה ולישא את כפיו. [הא] (מ)דקתני למנותו שליח צבור ופירש רש"י ז"ל דשליח היינו שממנין אותו שליח להלקות ולרדות ולהיות פרנס על הצבור, וכן ראוי לירד לפני התיבה להתפלל, ואינו מחוור, דההוא לאו ש"ץ הוא אלא שליח בית דין, ועוד דאפילו ש"ץ הממונה על הכנסת לאו ש"ץ מיקרי בשום מקום אלא חזן הכנסת. אלא הכא חדא קתני ראוי למנותו שליח צבור לירד לפני התיבה.

ואיכא למידק דהכא משמע דאינו ראוי לירד לפני התיבה ולישא את כפיו עד שתתמלא זקנו, ואילו במגילה (כד, א) תנן קטן פורס על שמע אבל אינו יורד לפני התיבה ואינו נושא את כפיו עד שיביא שתי שערות, אלמא משהביא שתי שערות יורד לפני התיבה ונושא את כפיו אף על פי שלא נתמלא זקנו. ויש לומר דהכא אינו ראוי קאמר, כלומר אינו ראוי שימנו אותו הציבור עליהם בקבע ומשום כבוד הצבור, אבל לישא את כפיו או לירד לפני התיבה לעתים בשלא מינוהו עליהם בקבע נושא ויורד לפני התיבה, ודיקא נמי דהכי קתני ראוי להיותו שליח צבור ולא קתני כשר או יורד לפני התיבה, והתם לא קתני אינו ראוי אלא אינו נושא עד שיביא שתי שערות. ובסדר רב עמרם ז"ל שהשיב רב נטרונאי גאון ז"ל כך ראינו שזה [ש]אמרו חכמים אינו עובר לפני התיבה ואינו נושא את כפיו עד שתתמלא זקנו, כך מצוה מן המובחר, וכמה דאפשר למיהוי גברא מליא טפי עדיף מן ינוקא, אבל ודאי במקום [ד]מבטל קדושה וברוך וימלוך ויהא שמיה רבא וכו' אפילו בן י"ג ויום אחד בדלא אפשר נעשה שליח צבור, דקאמרינן (ר"ה כט, א) זה הכלל כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן טעמא דשלא הגיע לכלל המצות, אבל בן שלש עשרה ויום אחד כי לא אפשר שפיר דמי. ואי קשיא לך הא דאמרינן במסכת סוכה (מב, א) קטן היודע לנענע חייב בלולב היודע לפרוש כפיו מחלקין לו תרומה בבית הגרנות, דאלמא אפילו קטן שלא הביא שתי שערות נושא את כפיו. כבר נשמר ממנה רש"י ז"ל ופירש שם קטן שהביא שתי שערות. ומיהו אינו מחוור דהא לא משמע הכי, דרישא קתני קטן, וסיפא נמי קתני קטן היודע לשחוט מותר לאכול משחיטתו והוא שגדול עומד על גביו, וההיא ודאי בשלא הביא שתי שערות הוא, דאי לא אפילו בשאין גדול עומד על גביו אוכלין משחיטתו. אלא יש לומר דהתם לאו נושא את כפיו קאמר, אלא יודע לישא קאמר, כלומר שיודע הלכות נשיאות כפים לפי שבא לכלל כהן משרת מחלקין לו תרומה, אבל אינו נושא עד שיביא שתי שערות, ובתוס' מפרשינן שהוא פורס עם הגדולים לבסומי קלא כמו שהיו עושים בשיר, וכדתנן בערכין (יג, ב) ובין רגלי הכהנים היו עומדין וצעירי לוייה היו נקראין.

כלי חרס תוכו טמא גבו טהור. פירוש אם נגע בגבו טהור, אבל אם נטמא תוכו נטמא אפילו גבו, ובהדיא אמרינן בבכורות בפרק אלו מומין (לח, א) דאמרינן התם כלי חרס נטמא תוכו נטמא גבו, ובתוספתא (??, ??) תניא מרובה מדת לטמא מליטמא דכלי חרס אינו מיטמא מגבו ומטמא אחרים מגבו, ועוד הביא ראיה בתוספות מדאמרינן בפרק לא יחפור (יט, ב) גבי חבית מלאה גרוגרות איפומה לבר היא גופה תיחוץ, לא צריכא דפומא לגאו. ואם איתא דאפילו ניטמא תוכו אין גבו טמא אם כן אפילו פומא לגאו תיחוץ דהא גבו אינו טמא וחוצץ.

דף כה עמוד אעריכה

ארבע תוכו כתיבי תוכו תוך תוכו [תוך] (תוכו תוכו). פירש רש"י ז"ל: דבכל חד הוה ליה למכתב תוך. ויש מקשים עליו אם כן ליכא מופנה כלל לגזירה שוה. דתרי לגופיה וחד ליטמא וחדא לטמא וחד לתוכו של זה וחד לתוכו ולא לתוך תוכו. ויש לומר דלאו גזירה שוה הוא אלא גלויי מילתא בעלמא, דכיון דהכא והכא כתיב תוך [וב]לטמא על כרחין אף על גב דלא נגע אף דליטמא אף על גב דלא נגע, ומשום דברייתא נסיב לה בלשון גזירה שוה קאמר הכא חד לגזירה שוה, וברייתא על כרחיה לא סגיא דלא אמרה נאמר כאן ונאמר כאן. ויש מפרשים דתוכו דלטמא מופנה לגמרי, דהא מצי למכתב כל אשר בו יטמא, וכיון שכן תוך לגזירה שוה (וא') [והוי"ו] לתוכו של זה ולא לתוכו של אחר.

וחד לתוכו ולא תוך (ד)תוכו ואפילו כלי שטף מציל. ואם תאמר לאפוקי תוך תוכו למה לי קרא, הא מדינא נפקא שהרי אין כלי מיטמא מאויר כלי חרס אפילו כלי שטף, דהא מיעטיה קרא, דכתיב (ויקרא יא, לד) מכל האוכל אשר יאכל, דתניא בפסחים (כ, א) יכול יהו כל הכלים מטמאין מאויר כלי חרס ת"ל כל אשר בתוכו יטמא, וסמיך ליה מכל האוכל אשר יאכל אוכלין ומשקין מיטמאין מאויר כלי חרס ואין כל הכלים מיטמאים מאויר כלי חרס, וכיון שאין הכלי מיטמא אף הוא מציל בפני הטומאה לפירות שבתוכו. יש לומר אף על פי שהכלי אינו מטמא אי לאו מיעוטא דתוכו הוה אמינא שהפירות טמאין דכעומדין באוירו של חיצון הן, קא משמע לן תוכו ולא תוך תוכו.

ואיכא למידק דהכא לא מצריך לתוך תוכו אלא חד קרא דלטמא, ובתורת כהנים משמע דצריך נמי מיעוטא דלא תוך תוכו דלטמא, דאמרינן התם כל אשר בתוכו יטמא ולא מה שבתוך תוכו, כיצד חבית שנתונה בתנור ופיה למעלה מן התנור שרץ בחבית ואוכלין ומשקין בתנור טהורין, ובתר הכי נסיב כל אשר בתוכו יטמא ולא מה שבתוך תוכו כיצד חבית שנתונה בתנור ופיה למעלה מן התנור שרץ בתנור ואוכלין ומשקין בחבית טהורין. יש מי שתירץ דמגזירה שוה קמא אית ליה לתנא דכיון דמיעט רחמנא תוך תוכו בלטמא אף בלטמא אינו מטמא, ואינו מחוור. דהא התם אמרינן דאיצטריך קרא לטהר מה שבתוך תוכו של כלי חרס, ואיצטריך נמי לטהר מה שבאויר כלי חרס כשהטומאה בתוך תוכו, דאי לאו הכי הוה אמינא דליטמא מקל וחומר, וצ"ע.

הא כל הכלים בין יש צמיד פתיל בין אין צמיד פתיל מטמאין. ואם תאמר לימא איפכא הא כל הכלים בין יש צמיד פתיל בין אין צמיד פתיל טהור, הא ליתא דבהדיא כתיב דכל הכלים מיטמאין באהל דכתיב (במדבר יט, יח) והזה על האהל ועל כל הכלים.

דף כה עמוד בעריכה

הא דאמר רב נחמן כלי עצם ככלי מתכות דמי. לאו לכל דבר קאמר, אלא לגולמיהן, אבל פשוטיהן טהורין ככלי עץ, דבמקרא דכל בגד וכל עור כתיב (שם לא, כ) וכל מעשה עזים דמיניה דרשינן ליה, אלמא כבגד ועור וכלי עץ הוא לדידהו איתקש. ורש"י ז"ל שפירש בפרק המוציא (גמ') (פא, א) (כלי) עצם כדי לעשות תרוד גבי חפיפות קבען טמאין דפשוטי כלי עצם טמאין כדאיתא בהכל שוחטין, ליתא דההיא בשל מתכת.

זה וזה לפטור. פירש רש"י ז"ל: קטנים שבזה ושבזה, וליתא דהא אמרינן גדולים למאי חזו הואיל וראוי למתקן על ידי האור, דאלמא לאו בקטנים שבזה ושבזה קא מיירי, אלא אשקדים המרים קאי, והכי קאמר זה וזה לפטור, כלומר בין קטנים בין גדולים, וחד אמר זה וזה לחיוב בין קטנים שבהן ובין גדולים שבהן, ומפרש טעמא הואיל וראוי למתקן.

התמד עד שלא החמיץ אינו נקח בכסף מעשר. פירש רש"י ז"ל: תמד מים הניתן שם? בחרצנים, וליתא אלא מים הניתנין על גבי שמרים, תדע לך מדמייתי עלה פלוגתא דרבי יהודה ורבנן דהמתמד ונתן מים במדה, וההיא בשל שמרים היא, וכדמוכח בהדיא בבא בתרא (צז, א), והפרש יש בין הניתנין על גבי שמרים לניתנין על גבי החרצנים כדאמר בפסחים (מב, ב) הא בדרוקא? הא בדפורצני, ומיהו ללשון ראשון שבפסחים אין הפרש בין רוקא לפורצני, ולאותו לשון אפשר כדברי רש"י ז"ל.

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה בשהחמיץ מחלוקת. ואפשר היה (לי) [לו] להעמיד מחלוקתם בשלא החמיץ. וכדמוקי לה נמי רבי אלעזר לקמן, אלא שאין נראה לו לרב נחמן לומר דרבי יהודה מחייב בשלא מצא אלא כדי מדתו בשלא החמיץ. ואף על פי שסברת המקשה היתה כך וכדמקשה ואזיל אי רבי יהודה ואפילו בשלא החמיץ נמי, וכן כתב רש"י ז"ל. ואם תאמר אמאי לא אוקי מתניתין כרבנן ובמצא יתר מכדי מדתו, לא היא דהא רבנן אפילו נמצא יתר מכדי מדתו פליגי כדאיתא התם בבבא בתרא (??, ?), והאי דפליגי בכדי מדתו, כדי להודיעך כחו דרבי יהודה וברמא תלתא ואתו ארבעה דמודו בה כולי עלמא כדאיתא התם, לא בעי לאוקמה דבכי הא מסתברא דאפילו בלא החמיץ נמי חמרא מעליא הוא.

דף כו עמוד אעריכה

דילמא אי שבקיה הוה מחמיץ. ואם תאמר ומאי קושיא, ומשום דילמא מחמיץ ילקח בכסף מעשר כבר נשמר רש"י ז"ל מהא, ופירש דרובן מחמיצין, והכי קאמר כיון דכל שהחמיץ לבסוף קנה מעשר אף בדליתיה קמן נימא כיון דרובן מחמיצין ניזיל בתר רובא, ולימא דילמא אי שבקינן הוה מחמיץ, ומדקתני אינו נלקח ופוסל, שמע מינה כל דלא החמיץ אף על פי שעתיד להחמיץ ההיא שעתא מיהא לאו פירא הוא.

מיהו בתוספות הקשו על פירושו של רש"י ז"ל דאם איתא דרובן מחמיצין כיון דאית ליה לרב נחמן דכל שהחמיץ לבסוף איגלאי מילתא דחמרא הוה מעיקרא וקנה מעשר, אם כן אפילו קודם שהחמיץ נמי נימא דקנה מעשר ומעות חולין ביד מוכר דרובא דאורייתא וניזל בתר רובא, ויש מתרצים דרב נחמן לא הוה סלקא דעתיה דרוב מחמיצין, אבל המקשה ידע דרובן מחמיצין, ולפיכך? מקשה ואזיל ממתניתין. ויש מפרשים דהכי קא מקשה דילמא אי שבקיה הוה מחמיץ ומדקתני במתניתין עד שלא החמיץ אינו נלקח בכסף מעשר, משמע דאינה קנייה כלל, ומעות מעשר ביד מוכר הן, ואפילו ספק מקח לא הוי, ואם קדש מוכר בהן את האשה אינה מקודשת כלל ואפילו ספק מקודשת לא הוי, ובשלמא אי ליתא לדרב נחמן היינו טעמא משום דההיא שעתא מיהא לאו פירא הוא ובתר מעיקרא אזלינן, אלא לרב נחמן דאמר דכל שהחמיץ לבסוף אמרינן איגלי מילתא למפרע אמאי לא.

כך היא הגירסא בכל הספרים: שלשת לוגין מים שנפל לתוכן קורטוב יין ומראיהן כמראה היין ונפל למקוה לא פסלוהו שלשת לוגין מים חסר קורטוב ונפל לתוכן קורטוב חלב ומראיהן כמראה המים ונפל למקוה לא פסלוהו רבי יוחנן בן נורי אמר הכל הולך אחר המראה. ואסיפא פליג (לימא) [לומר] דשלשת לוגין חסר קורטוב שנפל לתוכן קורטוב חלב כיון דמראיהן כמראה מים אף על פי שיש שם בבירור קורטוב חלב, אפילו הכי הולכים בהן אחר המראה, וכיון שמראיהן מראה מים פוסלין את המקוה, והילכך משנתינו דעד שלא החמיץ דמראהו וטעמו מים אף על פי שלבסוף החמיץ ונודע בבירור למפרע דיש בו יין אפילו הכי בשעת לקיחה שלא החמיץ אינו נידון אלא כמיא, ורב נחמן דאמר כרבנן דאמרי אינו פוסל את המקוה, דאלמא לדידהו אף על פי שמראיהן כמראה המים אינן פוסלין את המקוה, דלא אזלינן בתר חזותא אלא הואיל ובבירור יש בהן קורטוב חלב לא פסלוהו, והכא נמי הואיל ולבסוף החמיץ הרי נודע בבירור שבשעת לקיחה פירא הוה. ואם תאמר אפילו רבנן בתר חזותא אזלי מדקתני שלשת לוגין מים שאובין שנפל לתוכן קורטוב יין ומראיהן כמראה יין שנפלו למקוה לא פסלוהו. יש לומר דרבנן לפסול את המקוה תרתי בעי, שיעורא וחזותא, והילכך שלשת לוגין מים שנפלו לתוכן קורטוב יין ומראיהן כמראה יין שיעורא איכא חזותא ליכא, ושלשת לוגין מים חסר קורטוב שנפל לתוכן קורטוב חלב ומראיהן כמראה מים חזותא איכא שיעורא ליכא, אבל לגבי מעשר בפירא קפיד רחמנא והא פירא הוא, והכא לא בעי תרתי, כך פירש רש"י ז"ל.

ועם כל זה פקפק בה הרב ז"ל היאך אפשר להעמיד רב נחמן כרבנן, הואיל ורבנן בתר חזותא אזלי. ולפיכך כתב הוא ז"ל דבין ברישא בין בסיפא שלשת לוגין מים חסר קורטוב גרסינן, אבל שלשת לוגין מים שנפל לתוכן קורטוב יין אף על פי שמראיהן כמראה יין פוסלין את המקוה, והשתא מיתוקמא שפיר רב נחמן כרבנן, דרבנן נמי בין ברישא בין בסיפא לאו בתר חזותא אזלי(נן), ורישא דקתני אין פוסלין את המקוה משום דלית להו שיעורא, ותנא קמא לא זו אף זו קתני, ורבי יוחנן בן נורי אפילו ארישא פליג, דלאו דוקא שלשת לוגין חסר קורטוב אלא אפילו שלשת לוגין שלמים נמי כל שמראיהן כמראה יין לא פסלוה, ותדע לך מדאמרינן בריש מסכת מכות (ד, א) דלרבא חסר קורטוב תנינן ברישא ובתוספות אמרו דאין צריך לכל זה כאן, דאפילו תנינן ברישא שלשת לוגין מים לאו משום חזותא הוא לרבנן אלא משום דחמרא מזיגי מיקרי וכדאיתא התם במקוה.

ופליגא דר' אלעזר. כלומר הא דאמר רב נחמן כשהחמיץ מחלוקת, ר' אלעזר פליג בה, דלר' אלעזר שלא החמיץ מחלוקת, מדקאמר הכל מודים שאין מפרישין עליו ממקום אחר אלא אם כן החמיץ, דאלמא לר' יהודה בשלא החמיץ פליג ואמר דחייב לאפרושי מיניה וביה.

ויש לפרש מדקאמר רבי אלעזר הכל מודים ולא קאמר מודה ר' יהודה, איכא למשמע דלדידיה בשלא החמיץ דוקא מחלוקת, ומשום דרבנן אזלי בתר השתא ועד דהחמיץ לאו פירא הוא כלל, ורבי יהודה סבר אי שבקיה הוה מחמיץ, והילכך אסור למשתי מיניה עד דמעשר ליה מיניה וביה הא בשהחמיץ לכולי עלמא אין מפרישין עליו ואפילו (ב)[מ]מקום אחר, ולפי פירוש זה משנתינו רבנן היא ולא רבי יהודה, דלרבי יהודה אפילו לא החמיץ נמי ניקח בכסף מעשר, כלומר לקיחה היא מספק ופוסל את המקוה דדילמא אי שבקיה הוה מחמיץ.

ויש מפרשים דהא דקאמר רבי אלעזר הכל מודים, היינו רבי יהודה, אבל רבנן בין החמיץ בין שלא החמיץ כל שלא מצא אלא כדי מדתו אינו חייב במעשר. ולפי פירוש זה משנתינו לא רבי יהודה ולא רבנן, ומתניתין ר' יוחנן בן נורי היא, והא דלא קא מקשה הכא לרבי אלעזר מתניתין כמאן [כמו] דאקשינן לעיל, היינו משום דבתר דאוקי הכא מתניתין כרבי יוחנן בן נורי לר' אלעזר נמי מוקמה לה כר' יוחנן בן נורי כנ"ל.

דף כו עמוד בעריכה

כל מקום שיש מיאון אין חליצה. תמיהא לי אמאי לא קאמר עלה בגמרא זו דברי רבי מאיר אבל חכמים אומרים יש חליצה במקום מיאון, דהא אמרי ליה לרבי מאיר קטן יפה אתה אומר איש כתוב בפרשה אבל אשה בין קטנה בין גדולה, אי נמי לימא חכמים אומרים יש (חליצה במקום מיאון) [מיאון במקום חליצה] ומאן חכמים רבי ישמעאל ברבי יוסי שאמר משום אביו וכדאיתא ביבמות (קה, ב), וצריך לי עיון.