חידושי הרשב"א על הש"ס/חולין/פרק ה
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י | יא | יב
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
רבינו גרשום |
מאירי |
ריטב"א |
רשב"א |
רמב"ן
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
מתני': השוחט אותו ואת בנו חולין בחוץ שניהם כשרים: פירש רש"י ז"ל דמשום דאיכא שניהם פסולין אחד פסול ואחד כשר תנא הכא שניהם כשרים ואף על פי שהוא פשוט ששניהם כשרים. ורבותינו בעלי התוספות ז"ל פירשו דאיצטריך לאשמועינן משום דכתיב (דברים יד, ג) לא תאכל כל תועבה ודרשינן (??, ?) כל שתעבתי לך אסור אותו ואת בנו תעבתי לך הוא מהו דתימא אסור קא משמע לן דלא, וכדאמרינן לקמן (קטו, א) מדאיצטריך קרא למיסר מחוסר זמן לגבוה מכלל דלהדיוט שרי.
גמרא: תנו רבנן מנין לאותו ואת בנו שנוהג במקודשין וכו': ואם תאמר אמאי איצטריכינן לאתויי מקרא, והא קרא דאותו ואת בנו סתמא כתיב, יש לומר משום דלכאורה הוה משמע דושור הפסיק הענין ולא יהא נוהג אלא בחולין, דליכא למימר דמשום דלא תימא במקודשין דוקא אפסקה קרא, דאם כן לכתביה רחמנא בעלמא וממילא משמע בין בחולין בין במוקדשין, אי נמי איכא למימר דלר' שמעון דאית ליה שחיטה שאינה ראויה היא לא שמה שחיטה ושחיטת קדשים שאינה ראויה הוא כדאמרינן לקמן (פ, ב) דלדידיה איצטריך מהו דתימא לא נהגא בהו איסור אותו ואת בנו קא משמע לן.
ועוד שה כתיב ואמר רבא זה בנה אב כל מקום שנאמר שה אינו אלא להוציא את הכלאים. פירש רש"י זצ"ל דילפינן כולהו משה כשבים ושה עזים מדלא כתיב שה כשבים ועזים שמע מינה עד שיהא אביו כבש ואמו כבשה. וקשיא לפירושו דלא משמע הכי בבבא קמא (עח, א) דהתם מסקינן דבנין אב דרבא איצטריך לפטר חמור וכדתנן (בכורות יב, א) אין פודין לא בעגל ולא בחיה ולא בשחוטה ולא בכלאים וכו'. ופריך התם ולר' אליעזר דמתיר בכלאים מפני שהוא שה למאי אתא, ומשני לטמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא ודלא כר' יהושע, דאי כר' יהושע משה כשבים ושה עזים נפקא, שמע מינה בהדיא דבנין אב דרבא לאו משה כשבים ושה עזים נפקא ליה.
ורבותינו בעלי התוס' ז"ל פירשו דנפקא ליה משה דפסח, ותדע דהתם במרובה מסקינן דבנין אב דרבא איצטריך לפטר חמור ובסוף פרק קמא דבכורות (יב, א) למדוהו לפדיון פטר חמור מגזרה שוה דשה שה מפסח. ואם תאמר ומאי שנא דהכא קרי ליה בנין אב והתם בבכורות עביד לה גזרה שוה, נאמר כאן שה ונאמר להלן שה, ועוד (מסקנא) [מאי שנא] כלאים דנקט רבא טפי מעגל וחיה וטרפה שחוטה דכל הני נפקא לן משה דפסח דקאמר, התם מה להלן פרט לכל השמות הללו אף כאן פרט לכל השמות הללו. ויש לומר דנקט רבה בנין אב לכלאים דוקא, משום דלא הוה מסתבר למעוטי כלאים אלא מבנין אב מפני שהוא שה, דבין אזלת לגבי אב שה הוא (ד)[ו]בין אזלת לגבי האם שה הוא, אבל מבנין אב ממעטינן ליה שפיר משום דכתיב (שמות יב, ה) שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם מן הכבשים ומן העזים עבדינן בנין אב כל מקום שנאמר שה להוציא את הכלאים עד שיהא אביו ואמו כבשים, אבל כל שאר השמות הללו שפיר ממעטינן להו מגזרה שוה.
תאמר באותו ואת בנו שעשה בו הכתוב מזומן כשאינו מזומן: פירוש ובלבד שיהא מין בהמה, אבל בחיה ובעוף אינו נוהג, וכדתניא [בתוספתא] שור ולא חיה, שה ולא עוף.
ולחנניה כתיב אותו דמשמע זכר וכתיב בנו דמשמע נקבה הילכך נוהג בין בזכרים בין בנקבות: ואם תאמר ולחנניה למאי איצטריך רחמנא למיכתב אותו ואת בנו, לכתוב בן ויהא הכל במשמע, יש לומר דחנניה לאו מדכתיב בנו ולא כתיב בן משמע ליה מי שבנו כרוך אחריו, אלא בן נמי משמע מי שבנו כרוך אחריו.
מהו דתימא אתי צד סוס ומשתמש בצד חמור קא משמע לן: ואם תאמר ואמאי לא אמרינן הכי, דהא גבי חציו עבד וחציו בן חורין אסרו לישא אשה מן הטעם הזה, מדאמרינן (גיטין מא, ב) לישא שפחה אינו יכול משום צד חירות שבו, בת חורין אינו יכול משום צד עבדות שבו. ויש לומר דכלאים בשני מינין תלה הכתוב, והילכך בר סוסיא [וחמרא] מיבלבל זרעא וכדאמרינן בפירקין דלעיל (סט, א) דאם כן סומא יוליד סומא קטע יוליד קטע, הילכך בר סוסיא וחמרא בהדי בר סוסיא וחמרא כולהו חד מינא הוא, ואפילו למאן דאמר חוששין לזרע האב וכדאמרינן לעיל אבל חכמים אומרים כל מיני פרדות אחת הן, אבל בר סוסיא וחמרא אבר סוסיא וסוס למאן דאמר חוששין לזרע האב אסור, דהאי מינא אחריני, אבל התם גבי חציו עבד הא איכא צד אחד שאסור בבת חורין.
אמר ר' אבא לשמעיה כי מעיילת לי כודנייתא בריספק עיין בהני דדמיין להדדי ועייל: כלומר שיהיו דומין באודנייהו או בזבנותייהו וקליהו דאז נודע שאביו ואמו של זה כאביו ואמו של זה וליכא משום מנהיג בכלאים, אבל אי לא דמיאן להדדי אסור, אלמא מדאסר בדלא דמיאן קסבר אין חוששין לזרע האב, דלמאן דאמר חוששין הא אמר דכל מיני פרדות אחת הן. ואיכא דקשיא ליה היכי מוכח מהכא דקסבר דאין חוששין לזרע האב, דילמא ספוקי מספקא ליה, ומשום חומרא בעי להו דדמיאן להדדי, ומדקאמרינן אלמא קסבר אין חוששין, משמע כלל וכלל לא בין להחמיר בין להקל. ומתוך לשון זה פסוק דלא חיישינן לזרע האב כלל כר' אבא דהוא בתרא, ומתרצינן עיקר קושייתנו דר' אבא הכי קאמר לשמעיה כי מעיילת בהמה בריספק שאביה ואמה סוס ותרצה להביא כודניאתא בהדה, עיין בסימנין דדמיא אהדדי, דאי עיילת סוס גמור (לעיוני) [לעיולי] ?כונדיאת'? דזוטרא אזניה ורבן זנבותיה וצניף קליה, ואי חמור גמור קא מעיילת עייל בהדיה ?כונדיאת'? דרבן אודניה וזוטר זנבותיה ועבי קליה, אלמא ודאי מדשרי להביא סוס גמור עם פרד בן סוסיא וחמור מפשט פשיטא ליה דאין חוששין לזרע האב כלל להחמיר ולהקל. ונרא ליה דלשון כי מעיילת ?כונדיאת'? עיין דדמיאן אהדדי אינו מתיישב כלל לפירוש הזה, ?דכונדיאתא? תרתי משמע ועליהם אומר שיהו דומות זו לזו. ונראה ודאי דאין חוששין מספק קאמר להחמיר ולא להקל ופרד עם פרד קאמר, וכן כתב הר"ז הלוי ז"ל דר' אבא חומרא הוא, ותיובתא דמותבינן מלישנא דאין חוששין, דמשמע כלל וכלל (קא') [לא] אשלי רברבי חזינא תיובתא לא חזינא, דהא ר' יהודה נמי אין חוששין קאמר, ואפילו הכי אסיקנא דספוקי מספקא ליה, וכולה שמעתין אין חוששין נקטיה, ובכולהו אסיקנא דספוקי מספקא להו וכדאמרינן לקמן רבנן סברי חוששין לזרע האב ור' אלעזר סבר אין חוששין לזרע האב, ואסיקנו דתרוייהו ספוקי מספקא להו כנ"ל.
ולענין פסק הלכה כתב רבינו אלפסי ז"ל איכא מאן דאמר דליתא לדחנניה, דאמר ליה רבי אבא לשמעיה כי מעיילתא ?כונדיאת'? בריספק עיין דדמיאן להדדי, אלמא קא סבר אין חוששין לזרע האב, וסימנין דאורייתא, ואמרינן בכתובות פרק שני דייני גזירות (קיא, ב) יצחק ושמעיה אומרים הלכה כר' יהודה בפרדות והילכתא כר' יהודה דאמר אין חוששין לזרע האב, ואיכא מאן דאמר שאם מתברר שהוא אביו ודאי אין שוחטין אותו ואת בנו ביום אחד, דהא אמר שמואל הלכה כחנניה. ומסתברא דליתא לדחנניה. והר"ז הלוי ז"ל נראה ששמע מדברי רב אלפסי ז"ל שהוא סובר דאין חוששין לזרע האב בין להקל בין להחמיר, מדשרי אותו ואת בנו בזכרים. ואף על פי שנודע ודאי שהוא אביו. וכתב ול"נ דברי איכא מאן דאמר כהוגן וכשורה והלכה כחנניה באותו ואת בנו בענין איסורא אבל למלקות לא וכרבי יהודה בפרדות לחומרא, דהא אסיקנא לחומרא בגמרא ספוקי מספקא ליה, הילכך פרד עם האם אסור, ופלוגתא דרבנן ורבי אליעזר בכלאים ובכוי אסיקנא דכולהו ספוקי מספקא לה וכדפירש רב פפא בגמ', נקיטי בכל הני דלחומרא אזלינן בכל דוכתא באותו ואת בנו ובכיסוי הדם ובמתנות ובפרדות, ודאמר ר' אבא לשמעיה חומרא הוא כרבי יהודה, וכיון דנקטינן בכל דוכתא לחומרא הא דאמר רב משרשיא לעיל (סט, א) לדברי האומר חוששין לזרע האב בן פקועה דאזיל אבהמה מעלייתא הוולד אין לו תקנה הלכה הוא וה"ה (לזכר) [לזרע] מעליא דאזיל אבן פקועה, ולאו לאפוקי מדרבי יהודה אתא רבי משרשיא אלא לאפוקי מדרבנן דפליגי עליה דחנניה, וכן כתב ר"ת ז"ל כענין הזה מפורש דאין חוששין לזרע האב ספוקי הוא דמספקי להו לכולהו, הילכך לענין אותו ואת בנו אזלינן לחומרא ואסור אפילו האב עם בנו.
ומיהו נראה דסבירא ליה לר"ת דרבנן נמי דחנניה באותו ואת בנו היינו רבי יהודה, והא דקאמר דאינו נוהג בזכרים למלקות קאמר, אבל לענין איסורא מיהא כולהו אודויי מודו דאסור מספקא, ודלמא אין חוששין לזרע האב לא כדברי הר"ז הלוי ז"ל שכתב דת"ק דחנניה אותו ואת בנו תנא אחרינא הוא ורב משרשיא לאפוקי מיניה אתא, ולדברי ר"ת ז"ל הא דאמר רב משרשיא לדברי האומר חוששין דמשמע דלדברי האומר אין חוששין בן פקועה דאזיל אבהמה מעלייתא הולד (אין) [יש] לו תקנה מדלא קאמר לה סתם, יש לומר משום דלא פסיקא ליה דר' אליעזר דאמר אין חוששין ספוקי מספקא ליה דדלמא מפשט פשיטא ליה כדהוה משמע לומר מעיקרא, וכשנמצא לומר דרבי אליעזר נמי ספוקי מספקא ליה אתיא (כרב) [דרב] משרשיא לכולי עלמא. ומיהו ודאי קשה דהיאך אפשר לומר דתנא קמא דחנניה באותו ואת בנו ספוקי מספקא ליה לענין אותו ואת בנו ולענין מלקות בלבד הוא דקאמר דאינו נוהג בו, דהא מדרש קא דריש ומדלא קתני כדתניא יכול יהא אותו ואת בנו נוהג בזכרים וכו' אחר שחלק הכתוב יש בדין לזכות וכו' ואם נפשך לומר כתיב אותו דמשמע זכר ה"ה? (אולי הרי הוא) אומר בנו מי שבנו כרוך אחריו יצא זכר שאין בנו כרוך אחריו, אלמא משמע מפשט פשיטא באותו ואת בנו. מיהו ונראין דברי הרב רבינו משה בר נחמן ז"ל שכתב דתנא קמא דחנניה היינו רבי יהודה, ולענין אותו ואת בנו ומפשט פשיטא ליה, אלא דבעלמא מסתפקא ליה אי ילפינן מאותו ואת בנו כשם שלענין אותו ואת בנו אין חוששין, בעלמא נמי אין חוששין, או דילמא מדאיצטריך רחמנא לגבי אותו ואת בנו למימר דאין חוששין שמע מינה בעלמא חוששין, וחנניה סבר לגבי אותו ואת בנו דאפילו זכרים במשמע, דאלמא חוששין לזרע האב, ומדגלי רחמנא לגבי אותו ואת בנו דנוהג אפילו בזכרים שמע מינה דלעולם חוששין לזרע האב ולהקל ולהחמיר, ופרדה שתבעה זכר מרביעין עליה פרד אחר דכל מיני פרדות אחת הן ומנהיגין בכל שתי פרדות. וקיימא לן כרבי יהודה דמספקא ליה בעלמא ואין חוששין לזרע האב כלל (ו)לגבי אותו ואת בנו, דהתם מפשט פשיטא ליה, לר' יהודה כדדריש מקראי, ושמא זו היתה סברתו של רבינו אלפסי ז"ל דאמר דליתא לדחנניה באותו ואת בנו, ולא משום דקא סבר דבעלמא אין חוששין כלל לזרע האב להקל ולהחמיר, והרב בעל הלכות ז"ל סבירא ליה מדר' אבא דמפשט פשיטא לן דאין חוששין כלל, וכבר כתבתיה למעלה דהא דר' אבא לא משמע הכי וחומרא הוא דקאמר. ולדברי רבינו בעל הלכות ז"ל מוקמינן הא דתנן (לקמן פג, ב) כוי אין שוחטין אותו ביום טוב ואם שחטו אין מכסין את דמו כרבי יוסי דאמר בריה בפני עצמה היא ולא הכריעו בו חכמים אם מין חיה אם מין בהמה, אם מין חיה ואין חיה מתעברת מבהמה ולא בהמה מחיה כדאמרינן בבכורות (ז, א)דכולי עלמא סבירא להו הכי חוץ מרבי אליעזר ובר מחלוקתו.
אלא הא דתנן כוי אין שוחטין אותו ביום טוב ואם שחטו אין מכסין את דמו במאי עסקינן וכו': ותמיהא לי ומאי קא קשיא ליה מכוי, דילמא לא רבי אלעזר ולא רבנן אלא רבי יוסי דאית ליה (לקמן פ, א) כוי בריה בפני עצמה היא, ולא הכריעו בו חכמים אם מין בהמה אם מין חיה, ומשום הכי אין שוחטין ואם שחט אין מכסין, דהא רבי יוסי קתני ליה בהדיא (דתנן) [דתניא] (לקמן פד, ב) רבי יוסי אומר כוי אין שוחטין אותו ביו"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו מקל וחומר וכו'. ושמא יש לומר דכל כמה שהיה יכול להעמידה למשנתינו ככולי עלמא מחזר להעמידה ואפילו למאן דאמר שהוא מתיש ומצבי, וצ"ע.
בין לרבנן בין לר' אליעזר לשחטיה ולכסייה צבי ואפילו מקצת צבי: אמרינן לא הוה צריך להאי טעמא אלא לרבנן בלבד, אבל לר' אליעזר אפילו לא הוה סבירא ליה צבי ואפילו מקצת צבי לשחטיה ולכסייה, דהא קא סבר אין חוששין לזרע האב וצבי מעליא הוא אלא משום רבנן נקט ליה, והקשה הרב רבינו שמואל ז"ל מרודוס דהא גבי מתנות לא חשיב כוליה שם להתחייב במתנות אלא במחציתן כדאיתא בסמוך, ואם כן הכא אמאי קא פריך לרבנן לשחטיה ולכסוייה דצבי ואפילו מקצת צבי אמרינן, דהא הוה ליה כדם צבי שנתערב בדם בהמה, ואמרינן בפרק קמא דביצה (ח, ב) לא כוי בלבד אמרו אלא אפילו שחט בהמה חיה ועוף ונתערבו דמם זה בזה אסור לכסותם ביום טוב. ויש לומר דהכא שאני שהרי כל משהו שבו חייב לכסות והוה ליה כמו שיכול לכסות בדקירה אחת, ובההיא דהתם הא אמרינן במה דברים אמורים בשתי דקירות אבל בדקירה אחת חייב לכסות.
ומדרבנן מספקא להו רבי אליעזר מפשט פשיטא ליה אלא הא דתניא וכו': תימה דאפילו תימא דמספקא ליה לרבי אליעזר, (הכי) [הוי] מצי לאקשויי ליה מהך ברייתא דמתנות כיון דאכתי לא הוה מוקמינן פלוגתייהו בשה ואפילו מקצת שה, ועוד תמיהא לי דאטו עד השתא דאמרינן דרבנן ספוקי מספקא להו מי לא ידעינן דרבי אליעזר מפשט פשיטא ליה, והא ודאי מדקאמר ר' אליעזר דאין אותו ואת בנו נוהג בו בודאי פשיטא ליה דאין חוששין לזרע האב, דאי מספקא הוה ליה (למימ') [למיסר] מספקא מיהא, אלא שיש לומר בזו דאי לאו דרבנן הוה אמינא דר' אליעזר לענין מלקות קאמר אבל לכתחילה אסור וכדאמרינן לקמן בסמוך.
לענין כסוי הדם ומתנות לא משכחת לה אלא בצבי הבא על התיישה: פירוש מתנות ודאי לא משכחת לה אלא בהכין, דאי בתייש הבא על הצביה לרבנן היאך חייב דפלגא לא יהיב ליה אידך פלגא אמר ליה אייתי ראיה דחוששין לזרע האב ושקול, ולענין כיסוי נמי לא משכחת לה אלא בהכין כשתמצא לומר כמתניתין דרבנן הוא. ומיהו ודאי משכחת לה בתיש הבא על הצביה אי מוקמת לה לרבי אליעזר, דדילמא (א"ח) [חוששין] לזרע האב [ו]לאו בר כסוי הוא דשה ואפילו מקצת שה לא אמרינן, אלא דניחא ליה לאוקמה לרבנן, והילכך אמר דלא שמכחת לה אלא בצבי הבא על התיישה, ואי נמי משום דניחא ליה טפי לאוקמי כיסוי ומתנות בחד גוונא ומתנות ליכא לאוקמי כלל אלא בהכין כנ"ל.
בתיש הבא על הצביה לאיסורא רבנן סברי כיון דאיכא למימר דחוששין לזרע האב שה ואפילו מקצת שה אמרינן וכו': על כרחין דצריכין אנו לפרש בתיש הבא על הצביה וילדה בת ובת ילדה בן כדאוקימנא ברישא דשמעתין, דאי בתיש הבא על הצביה וילדה בן ושחיט לה ולברה אפילו איסורא ליכא וכדאמר רב חסדא הכל מודים בצביה ובנה תיש שהוא פטור מאי טעמה שה ובנו אמר רחמנא ולא צבי ובנו, וצבי הבא על התישה למלקות בכי האי גוונא מיירי בצבי הבא על התיישה ולדה בת והבת ילדה בן ושחיט לה ולברה, ובכי האי גוונא [הוא] דקאמר רבי אליעזר דלא לקי, דדילמא חוששין לזרע האב ושה ואפילו מקצת שה לא אמרינן והוה ליה צבי ובנו, אבל בצבי הבא על התיישה וילדה בן ושחיט לה ולברה בהא ליכא מאן דפליג, וכולי עלמא מלקה לקי וכדאמר רב חסדא הכל מודים בתישה ובנה צבי שחייב מאי טעמא שה אמר רחמנא ובנה כל דהוא, ואף על גב דאמרינן סתמא בתיש הבא על הצביה ובצבי הבא על התיישה (וילדה) [ולא קאמרינן דילדה] בת ובת ילדה בן משום דסמיך ליה אשקלא וטריא דשקלינן וטרינן עלה בריש שמעתין ופרקינן ומוקמינן לה הכי.
ותמיהא לי מה שנראה מדברי הרמב"ם ז"ל שמפרש לה כצורתה בתייש הבא על הצביה ושחיט לה ולברה לאסורה, שכן כתב (פי"ב מהל' שחיטה ה"ח) ונוהג בכלאים כיצד צבי שבא על העז ושחט את העז ובנה לוקה, אבל עז שבא על הצביה אסור לשחוט אותה ואת בנה, ואם שחט אינו לוקה, פרה ובנה אסרה תורה ולא צביה ובנה. ושמא הוא ז"ל מפרש דהא דמותבינן לעיל במאי עסקינן אילימא בתיש הבא על הצביה וילדה בן ושחט לה ולברה, והא אמר רב חסדא הכל מודים בצביה ובנה תיש שהוא פטור, משום דהוה סלקא דעתין דמחלוקתן דרבנן ורבי [אליעזר] לענין מלקות הוא דפליגי הוא דמותבינן הכי, והיינו דפריך מדרב חסדא דאמר הכל מודים שהוא פטור דמשמע פטור ממלקות, אבל השתא דמוקמינן פלוגתייהו באיסורה אפילו בצביה ובנה תייש אסרי רבנן. ואינו מחוור דכיון דאמרינן דשה אמר רחמנא ולא הצבי והכא ליכא לא שה ולא מקצת שה מאי טעמא מפלגינן בין איסורא למלקות, אי שה ואפילו צבי אמר רחמנא מלקי נמי לקי, ואי שה אמר רחמנא ולא צבי איסורא מנא לן, וצ"ע.
הא דאמרינן: שור הבר מין בהמה רבי יוסי אומר מין חיה. פסק הרמב"ם ז"ל (פ"א מהל' מאכלות אסורות ה"ח) כרבנן דאמרי מין בהמה, ומתרגמינן תורבלא, ומיהו לפי גרסת הספרים שלנו דגרסי באתקפתא דאתקיפו על מילתה דרב המנונא ודילמא מינה דתאו הוא, משמע דרב אחא ורב אשי דבתראי נינהו סבירא להו כרבי יוסי דאמר דתאו היינו שור הבר מין חיה הוא, ומדסבירא להו כרבי יוסי ודאי הילכתא כותיה. ועוד דרבי יוסי נמוקו עמו. ומיהו מקצת ספרים יש דלא גרסי באתקפתא דרב אחא אלא דילמא מינה דזמר הוא ותו לא, ושמא אף בספרי הרב ז"ל כך הגירסא ופסק הלכה כרבנן, ועם כל זה יש לתמוה דהא ר' יוסי נמוקו עמו. ולענין עיזי (דבלא) [דבאלא] קיימא לן כרב אחא ורבינא ורב חנן דאמר מינה דחיה הוא ורב חנן נמי דאסהיד עליה דאמימר דשרי תרבייהו.
שחיטת קדשים נמי שחיטה שאינה ראויה היא דכל כמה דלא זרק דם בשר לא תשתרי: פירש רבינו שלמה ז"ל כלומר לא מיבעיא לענין מלקות דלא לקי משום שחיטת שני, דאי אית ליה רבי שמעון אותו ואת בנו בקדשים הויא לה שחיטת שני אינה ראויה, דהא מחוסר זמן הוא ופסול, אלא אפילו אותו ואת בנו נמי לרבי שמעון לא נוהג בקדשים דהא שחיטה שאינה ראויה היא דאינה מותרת בלא זריקת דם שני, אמאי פסול להקרבה ואמאי סופג את הארבעים. ומן הטעם הזה מחק גרסת הספרים למטה בסוף השמועה שכתוב בה אלא אמר רבא הכי קאמר רב המנונא אין מלקות אותו ואת בנו נוהג בקדשים משום התראת ספק, וכתב הוא ז"ל תיפוק לי? דשחיטה שאינה ראויה היא, ואפילו למאן דקסבר התראת ספק שמה התראה הכא לא לקי משום דמחוסר זמן הוא ואין כאן התראה כלל. וקשיא לפירושו דאי מחוסר זמן אמאי לא לקי, דכיון דכתב רחמנא אותו ואת בנו גבי קדשים כדדרשינן בריש פירקין אין לו להפטר משום מחוסר זמן ממלקות, כיון דלית ביה פסולה אחרינא אלא האי דגזירת הכתוב היא כדאשכחן גבי שחוטי חוץ דמחייב משום גזרת הכתוב היא אף על גב דבעלמא לא שמה שחיטה, ועוד דאם כן דלרבי שמעון אותו את בנו לא נהוג בקדשים אמאי לא מייתינן הכא רישא דמתני' דקתני ונוהג בחולין ובמוקדשין, ועוד דאם כן לותביה לרב הושעיא מברייתא וכדמותיב ליה רבא לרב המנונא. ועוד דהא שמעינן ליה לר' שמעון ודאי דאית ליה איסור אותו ואת בנו במוקדשין וכדאמר לקמן בפרק כיסוי הדם (פה, א) ראה רבי דבריו של ר' מאיר באותו ואת בנו, וסתם לן כותיה מאי טעמא דרבי מאיר דגמר שחיטה שחיטה משחוטי חוץ וכו' ור"ש חולין מקדשים לא גמרינן, ור' מאיר אטו אותו ואת בנו בקדשים מי לא נהיג, והיינו דראה רבי דבריו של רבי מאיר וסתם לן כותיה, אלמא שמעינן מהתם דכולי עלמא אותו ואת בנו בקדשים נוהג, ועוד שאנו צריכין למחוק גרסת הספרים דלקמן דכתיב בהו משום דהויא להו התראת ספק. ועוד דבספרים ישנים ובפירוש רבינו חננאל ז"ל לא גרס הכא אמאי סופג את הארבעים הוא דקשיא להו, משום כך פירש רבינו תם ז"ל האי סוגיא (ב)[כ]מסקנא דשמעתין דפירש רבא אליבא דרב המנונא, דאין מלקות אותו ואת בנו נוהג בקדשים אליבא דר' שמעון, ומסופג את הארבעים הוא דקא פריך הכא משום דהוי ליה התראת ספק דעד כמה דלא זריק דם דשני בשר לא משתרי, וכי אתרו ביה משום אותו ואת בנו התראת ספק הוא דדילמא לא זריק דם והויא לה שחיטה שאינה ראויה דלא שמה שחיטה, והילכך לא לקי לר' שמעון וכדאמר רבא בשילהי שמעתין אליבא דרב המנונא.
ואם תאמר ואמאי חשבינן לה שחיטה שאינה ראויה, משום דאכתי לא זריק, והא שמעינן לר' שמעון דאמר (ב"ק עו, א) כל העומד לזרוק כזרוק דמי וכל העומד לפדות כפדוי דמי, ומשום האי טעמא משמע בבבא קמא (שם) דחשבינן שחיטה לקדשים שחיטה הראויה, כדתנן התם מחייב היה ר' שמעון תשלומי ארבעה וחמשה בקדשים שחייב באחריותם, ומוקי לה בגמרא בשחט תמימים בפנים לשם בעליהם ונשפך הדם, ופריך וכי שחיטה מתרת והלא זריקה מתרת, ומשני כל העומד לזרוק כזרוק דמי. יש לומר דהתם דינא הוא דחשבינן ליה כזרוק משום דמתחלתו מצוה לזורקו (דמחוסר) [אבל מחוסר] זמן ואין מצוה לזורקו לא הוי כזורק וכדאמר בכריתות (כד, ב) אימא דאמר ר' שמעון (במידעם) [במידי] דעומד לזרוק, מנחות (קא, ב) גבי עומד לפדות כפדוי, בשלמא פרה מצוה לפדותה אם מצה אחרת נאה הימנה, אלא הני מנחות מצוה לפדותן.
הכא דלא מחוסר זמן דנתוקי עשה הוא: פירוש לאו מלא ירצה נפקא, אלא מיום השמיני והלאה ירצה, כלומר משמיני והלאה ירצה, הא תוך זמן לא, ולאו הבא מכלל עשה עשה.
לילה לקדוש יום להרצאה: ואם תאמר להקרבה למה לי קרא מביום צותו נפקא, יש לומר שאם עלה לא ירד, דאלו מחוסר מן אף על פי שעלה ירד, ואי משום לילה אם עלה לא ירד.
מתני': שנים שלקחו פרה ובנה מי שלקח ראשון ישחוט ראשון: ואוקימנא בגמרא דלענין דין תנן דאם נחתו לדינא (אומר) [אומרים] להן מי שלקח ראשון ישחוט ראשון, וטעמא דמילתא דסתם לוקח בהמה לשחוט הוא לוקח, וכשמכרה לו מוכר על דעת כן מכרה לו שידחה הוא מלפניו, וכדתניא בתוספתא (פ"ה) הלוקח מבעל הבית הוא קודם לבעל הבית שמתחילה לא לקחו אלא על מנת כן ואומר לשני לא עדיפא מגברא דאתית מיניה. וקשיא לי דהא אמרינן דרוב שוורים לחרישה הן עומדים וכדאמרינן בבא בתרא (צב, א) דרובא לרדיא זבני, ואם כן זה שלקח פרה סתם מסתמא לחרישה לקחה, ואמאי ישחוט ראשון, והלא לא מכר לו על דעת כן, ואולי נאמר דפרה דוקא אמרו משום דאין רוב פרות עומדות אלא לאכילה דשוורים הן שעומדין לחרישה ולא פרות כדכתיב (משלי יד, יד) ורב תבואות בכח שור. וכן כתב ר"ת ז"ל בריש פ"ק דע"ז וצ"ע. עוד תמיהא לי דאם כן אף בשאר ימות השנה יהא צריך להודיע אמה מכרתי לשחוט בתה מכרתי לשחוט, כיון דמחזיקין ליה דלשחיטה דהשתא זבין דהשתא הוא דקא בעי לה כדאמרינן (לקמן פג, א) במוכר את האם לחתן ואת הבת לכלה, ויש לומר דאפילו בשוורים נמי דינא הכין משום דמוכר לכל רצונו של לוקח הוא מוכרו, דאפילו רצה לקיימו לחרישה מקיימו, ואילו רוצה לשחוט היום ישחוט שאין משייר במכירתו כלום, דהא לא אמר ליה על מנת שלא תשחוט היום, הילכך הוה ליה כאלו פירש לו אם תרצה לשחוט שחוט, ומשום הכי אילו אתו תרוייהו קמן דחינן שני מפני ראשון דלא עדיף ממוכר דאתי מיניה, אבל אם הלך זה לביתו שוחט השני ואינו נמנע, ואין צריך לשאול לראשון אם שחט אם לא, דאינו חושש מן הסתם אלא בד' פרקים.
(ו)לעולם רבנן וכו': והאי דקתני כלאים לאפוקי מדרבי יאשיה דאמר רבי יאשיה אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד קא משמע לן או חטה וחרצן או שעורה וחרצן. כלומר שבאחד מאלו חייב מה שאין כן לר' יאשיה עד שיזרע שלשתן חטה ושעורה וחרצן, וקיימא לן כרבי יאשיה כדאמרינן (לקמן קלו, ב) נהגו עלמא כתלתא סבי וחד מינייהו כרבי יאשיה בכלאים, ומיהו הא דאמר ר' יאשיה דאינו חייב אלא בזורע שלשתן, היינו משום (ד)לאו דכלאי הכרם, וטעמא דידיה משום דכתיב (דברים כב, ט) לא תזרע כרמך כלאים כלומר בעי חוץ מכרמך כלאים, וה(ו)א דבעי כרמך בדרך זריעה כמו שזרע החרצן, משום דלא כתיב כרמך לא תזרע כלאים, אבל משום כלאי זרעים בתרי (גווני) [גרעיני] כגון חטה ושעורה או שני מינין אחרים ודאי מלקא לקי משום שדך לא תזרע כלאים, וזורע חטה ושעורה וחרצן לוקה שתים, אפילו לרבי יאשיה, ומשום הכי אוקמה בזורע חטה וחרצן או שעורה וחרצן לאפוקי מדרבי יאשיה, ולא אוקמה כלאים בזורע חטה ושעורה וחרצן בבת אחת דלקי תרתי, חדא משום כלאי הכרם, וחדא משום כלאי זרעים, לאפוקי מדר' יאשיה דלא לקי אלא חדא, דהיינו משום כלאי הכרם, משום דלר' יאשיה תרתי נמי לקי כמ"ש, והכי מוכח בירושלמי במסכת כלאים פרק שמיני (ה"א) דגרסינן התם כתיב לא תזרע כרמך כלאים מלמד שאינו חייב עד שיזרע שני מינין בכרם דברי רבי יאשיה, רבי יונתן אומר אפילו מין אחד, על דעתיה דרבי יאשיה כתיב שדך לא תזרע כלאים לאיזה דבר נאמר לא תזרע כרמך כלאים כלומר שהרי בכל שני מינין חייב משום כלאי זרעים, חבריה אמרי להתרייה שאם התרו בו משום כרמך [ומשום שדך] לוקה באיזה שיתרו בו לוקה, ואם התרו בו משום שניהם לוקה שתים. כיון דשני לאוין הן, ולא פליגי רבי יונתן ורבי יאשיה אלא בלאו דכלאי הכרם, דר' יאשיה משמע ליה דכלאים בעינן לבד מכרמך מדכתיב כרמך כלאים. ורבי יונתן משמע לכשיהיה בכרמך יהיה כלאים דהיינו מין אחר בכרם.
ואם תאמר ולרבי יאשיה מאי שנא דבכלאי הכרם בעינן שני מינין מלבד כרמך, ובכלאי זרעים מחייב בכל שני מינין, דהא נמי שדך לא תזרע כלאים כתיב. יש לומר דשדך שדה בור משמע, ושדה לבן נמי שדה מיקרי, הילכך בזורע כלאים בשדה חייב, אבל כרם לא מיקרי אלא על ידי הגפנים, הילכך כי כתיב רחמנא לא תזרע כרמך כלאים לא חייב אלא על הזורע כלאים בכרם, דהיינו שני מינין לבד מן הכרם. ומיהו במסכת כלאים (פ"א, מ"ט) משמע דרבי יהודה לא מחייב נמי משום כלאי זרעים אלא בזורע שלשה מינין כגון חטה ושעורה וכוסמת או שני חיטין ושעורה או שני שעורין וחטה, דבעינן כלאי זרעים כראי כלאי הכרם.
והראב"ד ז"ל כתב נ"ל דלענין איסור הפירות קאי, ושמא מדכתיב (דברים כב, ט) פן תקדש המלאה הזרע ותבואת הכרם והם זרע דומיא לתבואה שאין עושין אלא לג' שנים כדאיתא במסכת כלאים בפרק שני (מ"ה), אבל לענין מלקות כל תרי מיני זרעים נמי עם חרצן חייב במפולת יד משום כלאי הכרם, ומשום כלאי זרעים כל תרי מיני נמי חייב, ודוקא במפולת יד כר' יאשיה דהא כתיב שדך לא תזרע כלאים בעינן כלאים בשעת זריעה, מיהו לענין איסור הפירות דכלאי הכרם בקנבוס ולוף וחרצן אף על פי שלא נזרעו במפולת יד אסורים כדדרשינן (לקמן קטז, א) כתיב המלאה וכתיב הזרע, ומתרצינן זרוע ובא בתוספת זרוע מעיקרא בהשרשה, וכתב עליו הרב רבינו משה בר נחמן ז"ל ואינו נכון דזרוע מעיקרא למלקות וזרוע ובא בתוספת לענין איסור הפירות שוין הן בין לר' יאשיה בין לרבנן, לרבנן במין אחד ולרבי יאשיה בשני מינין, לפיכך כל מקום ששנינו במשניות עציץ נקוב לענין קדוש משכחת לה לרבי יאשיה בעציץ של שני מינין חטה ושעורה, והוא הנכון, ע"כ.
צריך להוסיף כאן הערה על סדר הקטעים שאינו תואם עם הגמרא שלנו.
הא דאמרינן: לעולם בזה אחר זה וכגון דלית ביה כזית. פירש רש"י ז"ל דלרבי יהודה חייב משום דבחד אית ביה כזית ובשני לית ביה כזית. ואינו מחוור דהא לישנא לא משמע הכי מדקאמר אבל שני גידין משמע דבהדדי נינהו, דאם לא כן היה לו לפרש, ופירושו האחרון נראה יותר כגון שאכלן בזה אחר זה בשתי התראות בתוך כדי אכילת פרס דהתראות אינן מחלקות צירוף האכילה, הלכך לוקה משום התראה ראשונה בשתי אכילות שנצטרפו בכזית, ולרבנן דמחייבי עליה אף על פי שאין בו כזית משום בריה לקי שתים דהא שתי התראות איכא, ואף על פי שאכלן רצופות.
אמר רב יהודה אימתי בזמן שאין לו ריוח: פירש רבינו שלמה ז"ל כגון שלקחו שניהם ערב הפסח וערב העצרת ממש, אבל יש לו ריוח כגון שלקחו יום או יומים קודם ליום טוב אין צריך להודיעו, דדילמא ראשונה אתמול נשחטה, וכדברי רבינו ז"ל נראה מדגרסינן בתוספתא (פ"ה, ה"ב) אמר ר' יהודה במה דברים אמורים בזמן שחל יום הכפורים להיות בשני בשבת, אבל אם חל להיות באחד מכל ימות השבת אין צריך להודיעו, מפני שזה יכול לשחוט היום וזה למחר, כלומר אבל כשחל להיות בשני בשבת הכל שוחטין באחד בשבת ערב יום הכפורים שאין מקדמין לשחוט קודם שבת. והרב רבינו משה בר מיימון ז"ל פירש (פי"ב מהל' שחיטה ה"?) בזמן שאין ריוח ביום כגון שלקח סמוך לערב והיה טרוד ומחזר ליקח בהמה, דמעשיו מוכיחין דלשחיטה היום הוא רוצה, אבל בזמן שיש לו ריוח כלומר שקנה מבעוד יום שמא לא לשחטה קנאה, ולישנא דמתניתין ודאי כדידיה משמע, דהא רבי יהודה לפרש דברי חכמים בא, דאימתי אינו אלא לפרש, ותנא קמא בלוקח ערב יו"ט מיירי, ועלה קאמר ר' יהודה דאימתי בזמן שאין לו ריוח, אלמא ודאי משמע דיש חלוק בלוקח בו ביום בין שיש לו ריוח ביום בין אין לו ריוח ביום, אלא שאנו יכולין לפרש דערב דקתני לאו דוקא קאמר בלוקח ערב ממש קאמר, אלא פירוש היא לארבעה פרקים שאמרו כלומר שבאותן פרקים שהן ערב הפסח וערב עצרת רגילין לשחוט ולהרבות בסעודה והמוכר באותן פרקין צריך להודיע שמא לשחוט ערב הפסח הוא רוצה, ולולי דברי ר' יהודה היה במשמע דאפילו קודם יום או יומים לפסח או לעצרת צריך להודיע, דכל שסמוך להן לוקחין ומצניעין עד הערב ששוחטין ומתקנין לסעודה, עד שבא רבי יהודה ולמד דלא אמרו ממש בערב החג אלא קודם לכן (והרמב"ם) [והרמב"ן] ז"ל כתב דלא אמר ר' יהודה דאין צריך להודיע בשיש ריוח ביום אלא בערב יום הכפורים דוקא, וכדמפרש עלה בתוספתא, אבל בשאר הפרקים לעולם צריך להודיעו, שהכל שוחטין בי"ט, וכתב עוד דהא דקתני צריך להודיע, קודם מכירה קאמר ואם לא הודיע מקח טעות הוא, דעל מנת לשחוט היום לוקח דמסתמא יכול לשחוט כדקתני ואם לא הודיעו הולך ושוחט ואינו נמנע, ונכון הוא.
ובאותן פרקים שאינו צריך להודיע, יש לדקדק אם צריך הלוקח לשאול אם לא, ונראין הדברים שאינו צריך כלל לשאול, שאם כל לוקח בשאר ימות השנה צריך לשאול מה ראו חכמים לומר לו למוכר באותן פרקים שיודיע ללוקח, הא ודאי אף באותן פרקים אם לשחיטה הוא צריך הוא היה שואל מן המוכר, אלא ודאי מדאיצטריך מוכר להודיע באותן פרקים שמע מינה דלעולם אין הלוקח צריך לשאול כלל, אלא כל כמה דאין מוכר מודיעו הולך לוקח ושוחט ואוכל ואינו נמנע, וטעם הדבר לפי שאין מחזיקין שיש לזו בן או שיש לבן הזה עדיין אם קיימת, או אם יש לה שמא לא מכרה לאחר, ואפילו מכרה שמא לא לשחטה היום לקחה, הילכך אינו חושש לו מן הספק כלל ואינו צריך לשאול. ולפי הענין הזה גם הלוקח מן הנכרי באותן ארבעה פרקים אף על פי שהכל לוקחין ושוחטין, לוקח ושוחט ואינו נמנע, ואף על פי שאין הנכרי מודיעו, לפי שאין חוששין שמא מכר את האם לאחר עד שיודיענו שמכרה, שאם היה הלוקח בשאר ימות השנה צריך לשאול מן הספק היה לנו לאסור ליקח מן הנכרי לעולם, וכל שכן באותן ארבעה פרקים בין הודיעו בין לא הודיעו, ואפילו העיד הנכרי שלא מכר את האם לאחר, לפי שאין עדות לנכרי. ואיסור זה לא נזכר בשום מקום, ולא אמרו כאן והלוקח מן הנכרי לעולם אסור, ואפילו תאמר שמאמינין אותו בכיוצא בזה, במסיח לפי תומו היה להם לומר כן (אפי') אין לוקחין [אפילו מנכרי] ואם מסיח לפי תומו נאמן כנ"ל.
הכי גריס בפירושי רבינו חננאל ז"ל: רבי אומר יום אחד המיוחד מה יום המיוחד טעון כרוז. כלומר טעון להודיע אמה מכרתי לשחוט ומה יום המיוחד היום הולך אחר הלילה אף זה היום הולך אחר הלילה.