חידושי הרשב"א על הש"ס/חולין/פרק ז

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו גרשום | מאירי | ריטב"א | רשב"א | רמב"ן
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף פט עמוד ב

מתני': ונוהג בשליל:    פירש רש"י ז"ל דבן ט' חי, מפני שנראה לרבינו ז"ל דהא דאמר רבי אליעזר אמר רב הושעיא מחלוקת בבן ט' חי, והלך ר"מ לשיטתו ור"י לשיטתו אפי' אגיד נמי קאי, וכן דעת רוב המפרשים, ובגמרא נאריך בה בע"ה.

גמרא: וסבר תנא דידן אין בגידין בנותן טעם והא תנן ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בה בנותן טעם וכו':    ואם תאמר דלמא משום שמנו של גיד, ולעולם אין בגידין בנותן טעם. תירץ ר"ת ז"ל דאם איתא לא היה מפיק ליה בלשון גיד. ומקשים עליו מדתני' (צ, ב) העצמות והגידין והנותר ישרפו לששה עשר ואוקמא רבינא לקמן בשמנו של גיד. ונראה לי דל"ק לי' מידי דהתם אף על גב דלא אצטרכא ליה [אלא] לשמנו של גיד מ"מ אף הגיד בכלל דאף הוא ישרף לששה עשר בגררת שמנו אם נותר, אבל כאן שאין הדין כן בגיד עצמו אלא בשמנו לבד, אם איתא דאין בגידין בנותן טעם לעולם לא הוי מפיק האוסר בלשון מי שאינו אוסר. ומקצת רבני צרפת להוכיח מכאן דלמאן דאמר אין בגידין בנותן טעם אף שמנו אינו אוסר אחרים בתערובתו, דהא שמנו של גיד משום גזירת גיד נאסר, ואם הגיד אינו אוסר תערובתו אנן היאך נגזר ונאסור תערובתו של שומן ולא יהא טפל חמור מן העיקר. ועוד דמאי איכא למיגזר, בשלמא באכילת גופו [גזרו] אטו אכילת גיד עצמו שהוא אסור, אבל תערובתו מאי איכא, דאי שרית ליה טעמו של שומן אתי למישרי תערובתו של גיד לישרי ליה, דהא אין בגידין בנותן טעם. ולכאורה ודאי הכי הוה משמע, אלא דליתא מדאמר רבא לקמן (צז, א) אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בששים מין במינו בס' ואסורא? דליכא למיקם אטעמא כגון שומנו של גיד (וליכא) קפילא וכו', אלמא שמנו של גיד אוסר תערובתו בנותן טעם, [ו]כן הנהו אטמאתי דאיתמלחן בבי ריש גלותא בגידא נשיא (לקמן צז, ב) והוה אסר ליה רבינא ורב אדא, ומר בר רב אשי דשרי ליה משמיה דאבוה הא אמרי טעמא משום דמליח לאו כרותח דמבושל דמי אלא כרותח דצלי, הא בשנתבשל (כולו) [כולי עלמא] מודו דאוסר, וכן רב נחמן דאמר [שם] גיד הנשה בששים, ומסתמא משום שמנו קאמר, דאין סברא לומר דכולהו אמוראי בתראי סבירא להו יש בגידין בנותן טעם ודלא כהילכתא, והיאך א"ל דרבינא ורב אשי סבירא להו יש בגידין בנותן טעם, ותלמודא פסיק (לקמן צט, ב) והילכתא אין בגידין בנותן טעם.

אלא בוולדות קדשים עסקינן וקא סבר נוהג בשליל ולדות קדשים ממעי אמן קדושים דאיסור גיד ואיסור מוקדשין בהדי הדדי קא אתו:    ואם תאמר והא אמר רבי אלעזר אמר ר' הושעיא לקמן (צב, ב) מחלוקת בבן תשעה חי והלך ר' מאיר לשיטתו ור' יהודה לשיטתו אלמא אפילו לרבי מאיר דאית ליה נוהג בשליל לא חאיל עליה איסור גיד עד ט' חדשים [דחדשים הוא] דגרמי ליה ואיסור מוקדשין חאיל עליה משעת יצירה, יש לומר דהא אתיא דלא כרבי אלעזר אמר רב הושעיא, וכן נמי הא דאמרינן לקמן (ק, ב) בגיד הנשה של בהמה טמאה הכא בשליל עסקינן דאיסור גיד ואיסור טומאה בהדדי קא אתו, אתיא נמי דלא כרבי אלעזר אמר ר' הושעיא, והוא הדין דהוה מצי לאקשויי מדרבי אלעזר אמר רבי הושעיא כדאקשינן מינה לקמן (צב, ב) לשמואל גמ' וחלבו מותר, אלא משום דעדיפא ליה לאקשויי ממתני' דעל אלו טומאות הנזיר מגלח. ובמסקנא אידחי לה ולא איצטרכינן לאקשויי מדר' אלעזר אמר רבי הושעיא כלל. ורבותינו בעלי התוספות ז"ל כתבו דהא דאמר רבי אלעזר אמר רבי הושעיא מחלוקת בבן תשעה חי אף על גב דקאי אברייתא דפליגי בה ר' מאיר ורבי יהודה לענין גידו חלבו כדקתני נוהג בשליל וחלבו אסור דברי ר' מאיר רבי יהודה אומר אינו [נוהג] בשליל וחלבו מותר, ועלה קאמר ר"א אמר ר' הושעיא מחלוקת בבן תשעה חי, לא קאי ר"א אלא [א]חלבו לבד, והיינו דשייך בה מחלוקתן של עסקי שחיטה דלר"מ דקאמר טעון שחיטה דאלמא חשיב ליה בהמה מעליא וקרינן ביה וזבחת מבקרך ומצאנך, הוא הדין נמי דחשבינן לה בהמה מעלייתא, דחדשים גריס ליה לענין חלבו וקרינא ביה חלב שור וכשב ועז, רבי יהודה סבר דלא חשבינן לה בהמה הילכך לא קרינא ביה בקר וצאן, וחלבו מותר עד שאת יציאתו מרחם כדכתיב (ויקרא כב, כז) שור או כשב או עז כי יולד, אבל לגבי גידו לא הלכו בו לשטתן אלא טעמא דרבי יהודה בגידו משום דקרינא כל בבהמה תאכלו, ונכון הוא.

אלא שיש לדקדק מאי קא משני דבר זה מחלוקת ר' יהודה ורבנן, דהא אף ר' יהודה לא שרי אלא היכא דניתר בשחיט(ה)[ת] אמו. אבל לא נשחטה אמו מודה דאסור וכאותה שאמר ר"י לעיל (עה, א) תלש חלב מבן ט' חי והוציא לחוץ חלבו כחלב בהמה, ואף על גב דאם נשחטה אמו מותר מכל בבהמה תאכלו, ועוד קשיא אמאי לא אוקי רישא בשליל שלא נשחטה אמו ולאשמועינן דהאוכל מגידו לוקה שתים דבהדדי קא אתו, וסיפא בשליל שנשחטה אמו. אבל לפי התירוץ הראשון שכתבנו אפשר דלא חש לדקדוקי עליה ולאהדורי לאוקמיה לההוא פירוקא, משום דלא אתי כהילכתא, דהא דר"א א"ר הושעיא הלכה פסוקה היא וליכא דפליג עליה כדמשמע לקמן. ונראה לי דאפילו לתירוץ התוס' לא קשיא מידי, דודאי אף על גב דאית ליה לרבי יהודה דתלש גיד מן העובר והוציאו לחוץ לוקה עליו משום גיד הנשה, אלא דבנשחטה אמו מותר מכל בבהמה תאכלו וכדאמר ר"י לקמן (ק, ב) גבי גיד של בהמה טמאה, מכל מקום אף כשנולד לענין איסור חל על איסור לא חשבינן ליה לאיסור גיד חל משעת יצירתו אלא משעת לידתו, משום דכיון דאפשר שתשחט אמו ויהא לו לגיד היתר אכילה על ידה לא חשבינן ליה לאיסור חל על איסור עד שנולד או עד שיוצא לאויר העולם מחיי האם, וכדאמר ר"י בשילהי פירקין (קג, א) אכל חלב מן החי מן הטריפה חייב שלש, ואוקימנא בשנטרפה עם יציאת רובה, דאיסור חלב ואיסור אבר ואיסור טריפה בהדדי קא אתו, ואף על גב דשמעינן ליה לר"י דאמר דקודם שנולד חל עליה איסור חלב דחדשים גרמי ליה כדאמרינן לעיל, וטעמא משום דאיסור חלב תלוי ועומד שמא תשחט האם ויהא לו היתר בשחיטה, ועד שיולד או עד שיצא לאויר העולם בחיי האם לא חשבינן ליה איסור חל עליה, והכי נמי לא שנא, והילכך שפיר קא פריך הכא, והכי קאמר מדקתני סיפא נוהג בשליל שמע מינה דרישא לאו בשליל עסקינן, דאם כן לא הוה לאהדורי ולמימר נוהג בשליל אלא הכי הוה ליה למימר רבי יהודה אומר אינו נוהג במוקדשין כלומר שאין איסור הגיד חל בשליל עד (שעת הזה) [שעה זו] שמא תשחט האם ונמצא שלא נאסר הגיד עדיין (דאלמא), דאי נמי הכי קאמר שפיר שמעינן מינה פלוגתייהו בשליל שנשחטה אמו דהא בהא תליא, ואהדר ליה דאין הכי נמי קאמר ולאו פלוגתא אחריתי היא אלא כולה חדא פלוגתא היא, דהכי קאמר נוהג במוקדשין לפי שאיסור גיד במוקדשין (ו)בהדדי קא אתו, ודבר זסה מחלוקת רבי יהודה ורבנן, שר' יהודה אומר גיד הנשה אינו נוהג בשליל, וכיון שכן לדידיה אין איסור גיד הנשה נוהג במוקדשין דאיסור מוקדשין קדים ולא אתי איסור גיד וחאיל אמוקדשין, כך נ"ל, ובזה עמדו דברי רבותינו בעלי התוס' ז"ל.

דף צ עמוד א

אלא הכא במבכרת עסקינן. כלומר אף על גב דבשאר קדשים סבירא לן ממעי אמן קדושים, הכא במבכרת היא מתניתין דאינו קדוש עד יציאתו מרחם:    ואם תאמר אם כן תהדר קושיין קמייתא לדוכתא (ו)[ד]אי הכי מוקדשין נוהגין בגיד מיבעי ליה, דהא הכא איסור גיד קדים ואיסור מוקדשין הוא דאתי חאיל אגיד. לא קשיא דתנא דמתני' בחידוש איסור גיד קא מיירי, ועיקר חדוש דתנא היינו כשאיסור גיד נוהג במוקדשין, לפי ששאר וולדות קדשים ממעי אמן קדושים ולא אתי איסור גיד חאיל עלייהו, והלכך קא משמע לן דאף על גב דבשאר וולדות קדשים אין איסור גיד נוהג בהן, פעמים שיש איסור גיד נוהג, והיכי דמי במבכרת. וכן בתירוץ האחרון שתירץ וולדות קדשים בהווייתן קדושים יש לומר נמי שבא להשמיענו בחדוש שאיסור גיד נוהג בוולדות קדשים, דהוא סלקא דעתך אמינא וולדות קדשים ממעי אמן קדושים ואין איסור גיד חל עליהן, קא משמע לן דאיסור גיד נוהג בהן ולומר דבהוייתן קדושים.

דף צא עמוד א

רב אשי אמר לא נצרכה אלא לשמנו של גיד:    כתוב בתוס' דלאו אדרב חסדא קאי דאוקמה כרב יהודה, דלרב אשי לא מצינא לאוקמה כר' יהודה דר' יהודה שמנו של גיד משרא שרי ליה לגמרי כדמשמע לקמן (צב, ב), והא דלא קאמר הכא לא נצרכה אלא לשמנו של גיד ואליבא דרבי מאיר, משום דההיא ברייתא דישראל קדושים נהגו בו איסור דמייתי לה רבינא לא נזכר בה רבי מאיר.

הא דאמרינן: ואי פשיטא ליה אמאי ארבעים תו לא. לאו למימרא דאי הוה אמרינן דלא פשיטא ליה דאתיא שפיר טפי, דאדרבה תקשי לן אמאי לקי כלל, אלא הכי קאמר ברייתא ודאי הכי מוכחת דמיפשט פשיט ליה כדקאמר. מיהו ברייתא גופא קשיא לן אמאי ארבעים ותו לא דהא שני גידין אסורין (אבל) [אכל] בשתי אכילות ובשתי התראות מדקא מחייב ליה רבנן שמונים. ופריק הכא במאי עסקינן דלית ביה כזית, וכבר כתבתי למעלה בסוף אותו ואת בנו מה שפירש רש"י ז"ל בו ומה שפירשו בו אחרים.

והכן טול גיד הנשה בפניהם כמאן דאמר גיד הנשה נאסר לבני נח:    ואם תאמר דלמא לא נאסר להם אלא (הכא) [הכן] שנהגו בו איסור כמו שנהגו בשחיטה שלא נצטוו, ואפילו הכי אמר ליה וטבוח טבח פרע להן בית השחיטה. ויש לומר דמאי דקאמר פרע להן בית השחיטה היינו נחירה, לומר שיראה להן שאינו אבר מן החי, וקרי ליה בית השחיטה דנחירתן זו היא שחיטתן.

דף צב עמוד ב

אית ליה ולא עגיל בעי רבי ירמיה אית לעוף ועגיל אית לבהמה ולא עגיל מאי בתרוה אזלינן. בין להקל בין להחמיר ועוף אסור ובהמה מותרת, או דילמא בתר מיניה אזלינן ואף על גב דאית ליה לעוף שרי ואף על גב (דאית) [דלית] לה לבהמה אסורה וסלקא בתיקו. ואזלינן בתרווייהו לחומרא ובין עוף דאית ליה בין בהמה דלית לה אסירי, ואם תאמר אמאי לא פשיטא ליה בתר דידיה מתפילין דתניא במנחות (לז, א) איטר מניח בשמאלו שהוא ימין כל אדם, ויש מתרצים דשאני התם דכתיב ידכה, ודרשינן יד כהה, וגזרת הכתוב הוא להניח כל אחד ביד כהה שלו. ואחרים אמרו דהכא (ד)איכא למיזל בתר מיניה מפני שלא נאסר להם לישראל אלא על ידי מעשה ומה יעקב ומינו שיש להם כף אף כל שהוא ומינו יש להם כף, ומן הטעם הזה נחלקו הרבה רבותינו הצרפתים ז"ל לענין חליצה דגמרינן רגל רגל ממצורע מה להלן ימין אף כאן ימין כדאיתא ביבמות (קד, א) ואם יבם איטר הוא יש אומר חולצת בימינו שהוא שמאל כל אדם, דאזלינן בתר דידיה כתפילין, ויש אומרים תפילין שאני דכתיב בהו ידכה דדרשינן יד כהה, אבל בעלמא ספק הוי כי הא דר' ירמיה, והילכת חולצת בשתיהן, ויש אומרים שאף על פי כן יש לחוש דשמא אינו חולץ כלל מדתני' במסכת בכורות (מה, ב) בענין מומי כהן איטר בין ביד בין ברגל פסול. ופירש רש"י ז"ל משום דבעינן ימין וזה אין לו ימין, והתם טעמא משום דגמר ממצורע והכא נמי חליצה רגל רגל ממצורע גמרינן כדאמרינן בזבחים (כד, ב) יד יד לקמיצה רגל רגל לחליצה וזה אין לו ימין, ויש אומר דכהן אטר שהוא פסול לאו משום דבעינן עבודה בימין והאי לית ליה ימין, אלא משום מום וכדתנן התם בבכורות השולט בשתי ידיו רבי פוסל וחכמים מכשירין, מר סבר בריותא הוא וכשר ומר סבר חלישותא הוא, אבל אטר דכ"ע הוא פסול משום מום, וכתב הרמב"ן ז"ל וזו אינה תורה, דאם כן במתני' דבכורות דפליג בה רבי ורבנן בשולט בשתי ידיו ליתני אטר פסול לדברי הכל, אלא שמע מינה דלאו משום מום נפסל דהא לית כחישותא ובריותא טפי משאר אינשי, אלא ודאי משמע דמפני שאין לו ימין הוא, הילכך גבי חליצה נמי לא חליץ וצ"ע.

אמר שמואל חלבו מותר לדברי הכל:    כלומר חלבו מותר דקתני במתניתין לא דמלתיה דרבי יהודה הוא אלא דברי הכל הוא.

חלבו דמאי אילימא חלבו של שליל:    כלומר חלב הקרב של שליל, דהא דפליגי בגיד טעמיה דר' מאיר משום דקסבר חדשים גרמי ליה, ור' יהודה דאמר אינו נוהג בשליל, משום דכתיב כל בבהמה תאכלו, אבל בחלבו של שליל אפילו ר' מאיר מודה דשרי דלאו חלב מיקרי כדאמרינן לעיל (עה, א) מה חלבו וכליות מוצ(י)א מכלל שליל אף כל מוצא מכלל שליל, והא מיפלג פליגי דתניא (עד, ב) ונוהג בשליל וחלבו אסור דברי ר' מאיר וכו', ואמר ר' אלעזר אמר ר' הושעיא מחלוקת בבן תשעה חי וכו', משום הכי איצטריך לאיתויי דרבי אלעזר אמר ר' הושעיא, משום דאי לאו דרבי אלעזר הוה מוקמינן (בתריתא) [ברייתא] בחלב דגיד, דמר סבר אסור גיד אויר' גרים ליה (ומה) [ומר] סבר חדשים גרמי ליה, אבל בחלב דכליות כולי עלמא מודו כדאמרן מה חלב וכליות מוצא מכלל שליל. אבל מהא דאמר ר' אלעזר שהלכו לשטתן ודאי שמעינן ליה דמסתמא אגיד ואחלב דשליל פליגי, דאי אגיד לחודיה קאי אמתני', הוה ליה לרבי אלעזר למימר למילתיה, אלא להכי אמרה אברייתא משום דפליגי בה בתרוייהו, ואכולה פלוגתא קאי, ומדמקשינן מהא דרף אלעזר אמר רב הושעיא ולא דחינן דשמואל פליגא עליה, שמע מינה דהא דר' אלעזר הלכה פסוקה היא וליכא מאן דפליג עליה, ולעיל נמי גבי מהו לגמע חלבו כלומר בבן פקועה חיה שהוציא ידו קודם שנשחטה אמו אמרינן אי לר' יהודה איסור יוצא איכא איסור חלב ליכא והיינו כר' אלעזר אמר ר' הושעיא.

ולענין פסק הלכה, כתב רבינו אפרים זצ"ל דקיימא לן כר' מאיר בין בגידו בין בחלבו, וטעון שחיטה, והביא ראיה מדרבי יוחנן דאמר לעיל בפרק בהמה המקשה (עה, א) תלש חלב מבן תשעה חי חלבו כחלב בהמה חדשים גרמי ליה וריש לקיש אמר חלבו כחלב חיה חדשים ואוירא גרמי ליה, אלמא ר' יוחנן כר' מאיר וריש לקיש כר' יהודה, ור' יוחנן וריש לקיש קיימא לן כר' יוחנן, והא ליתא דהא ודאי בעיסקי שחיטה קיימא לן כר' יהודה וכסתמא דמתני' בפרק בהמה המקשה (עד, א) דסתים לן תנא כותיה, ועוד דרבא דהוא בתרא אמר לעיל (עה, א) גבי שוחט את הטריפה ומצא בה בן תשעה חי אף לדברי המתירים מותר ארבעה סימנין אית ליה להאי ומדמהדר לאוקמה אליביה לכאורה כותיה סבירא ליה, ואביי נמי משמע דהכי סבירא ליה, מדשקיל וטרי אליבא דרבנן דקאמר הכל מודים בקלוט בן פקועה שהוא מותר מאי טעמא כל מלתא דתמיהא מידכר דכירי לה אינשי, ועוד דאמר זעירי אמר ר' חנינא הלכה כר' שמעון שזורי, ואף על גב דלא קיימא לן כותיה, היינו משום דדחינן דר' שמעון שזורי מקמי רבנן בשהפריס על גבי קרקע, אבל היכא דלא הפריס מיהא כולהו אמוראי הכי סבירא להו דאינו טעון שחיטה, וכן (שם) רב אדא בר חבו הכין סבירא ליה, ואפילו רב אשי דאמר ליה זיל (שחיטה) [שחטיה] כר' יהודה ודאי סבירא ליה מדשרי ליה בשחיטה, דאילו לר' מאיר אסור אפילו בשחיטה דטריפה הוה כדפירש רש"י ז"ל וכדמשמע ודאי מלישנא דגמרא דאמר נפל עליה דובא, דאי לאו לאשמועינן דטריפה ואפילו הכי שרא ליה רב אשי בשחיטה למאי אצטריך ליה למימר נפל עליה דובא ומאי נפקא לן מינה.

מכל הני ודאי נראה דקיימא לן כרבי יהודה לענין שחיטה ולא כדברי רבינו אפרים ז"ל. והרמב"ם ז"ל והרב בעל העיטור ז"ל פסקו כרבי יהודה לענין שחיטה, כדמשמע בהדיא דהלכתא כותיה כדאמרן, ולענין חלבו וגידו פסוק כרבי מאיר, מהא דאמר ר' יוחנן תלש חלב מבן תשעה חי חלבו כחלב בהמה חדשים גרמי ליה וגידו כחלבו כדאמרינן הכא שהלכו לשיטתן. וזה מן התימה דמאחר שפסקו הלכה כרבי יהודה שאינו טעון שחיטה, היאך אפשר לפסוק הלכה כר' מאיר לעיל גידו וחלבו, דהא אמר ר' אלעזר אמר ר' הושעיא דלשיטתן הלכו במחלוקת חלב וגיד, והא בהא תליא, ואם כן אי איתא בשחיטה איתא נמי בחלב וגיד ואי ליתא בחלב וגיד ליתא נמי בשחיטה. ושאר הפוסקים כולם חדשים גם ישנים זכר כולם לברכה פסקו כרבי יהודה בכולהו בין בשחיטה בין בחלב וגיד מדאמר ר' אלעזר שהלכו לשטתן והא בהא תליא. והא דאמר רבי יוחנן תלש חלב מבן תשעה חי חלבו כחלב בהמה חדשים גרמי לה, אפילו לרבי יהודה אמרה כמו שכתבתי שם במקומה, דהיינו טעמא [דאיירי] בשתלשו ממנו והוציא לחוץ קודם שחיטת אמו אבל לאחר שחיטת אמו ודאי חלבו כחלב חיה, אפילו לרבי יוחנן דמרבינא לה מכל בבהמה תאכלו, ותדע שהרי גיד מן העובר שבמעיה ואכלו אסור ולוקין עליו, ואלו שחטה גיד של שליל שבה מותר דמרבינן ליה מכל בבהמה תאכלו כדאמרינן לקמן (ק, ב) בהדיא גבי גיד של בהמה טמאה הני מילי בטהורה דרחמנא אמר כל בבהמה תאכלו אבל בטמאה נוהג. ועוד דהא רבי יוחנן גופיה הוא דאמר לקמן בשילהי פירקין (קג, א) כגון שנטרפה עם יציאת רובה דאיסור חלב ואיסור אבר בהדדי קא אתו, אלמא לרבי יוחנן איסור חלב לא חאיל עד שיצא לאויר העולם ואפילו בבן תשעה חי, והא דאמרינן בריש פירקין (פט, ב) וקסבר נוהג בשליל וולדות קדשים ממעי אמן קדושים דאיסור גיד ואיסור מוקדשים בהדדי קא אתו, הא לא אתיא כר' אלעזר אמר ר' הושעיא כמו שכתבנו למעלה, ואפילו הכי קיימא לן כר"א, דההיא הא אידחיא במסקנא, וכן הא דאמרינן לקמן (ק, ב) גבי בהמה טמאה נוהג בשליל דאיסור גיד ואיסור טומאה בהדדי קא אתו ההיא נמי הא אדחיה במסקנא וכיון דאידחו לא קיימא לן הכי אלא כרבי אלעזר א"ר הושעיא.

ואם תאמר אם איתא דר' יוחנן לא אמר אלא בחלב שתלשו קודם שחיטת אמו, אבל חלב של שליל שנשחט אמו אף לרבי יוחנן משרא שרי, אם כן מאי קא מקשי ליה ריש לקיש מדמעטיה קרא מחלב ושתי הכליות האמורים באיל אשם, והא ההיא כבשר גמור היא אפילו לרבי יוחנן, יש לומר דהכי קא אמר ליה בשלמא לדידי דאמינא דלית ליה תורת חלב כלל אלא בחדשים ואוירא דלידה ניחא, והיינו דמעטיה קרא מהקרבה, אלא לדידך דאמרת דאית ליה תורת חלב דחדשים גרמי ליה אלא דשרא ליה רחמנא באכילה בנשחטה אמו מכל בבהמה תאכלו לענין הקרבה אמאי מעטיה קרא והא חלב גמיר.

ומיהו נראה לי דאיכא למידק דהא סתים לן תנא בגיד כרבי מאיר, וכיון דהלכו לשיטתן כדאמר ר' אליעזר, אם כן אית ליה למימר דמעיקרא סבר לה כרבי יהודה וסתם לן כוותיה בשחיטה, והדר סבר לה כרבי מאיר וסתם לן כוותיה בגיד הנשה. והוה ליה הא סתמא דגיד הנשה בתרא דהא קיימא לן דיש סדר למשנה בחד מסכתא כדאיתא בריש ע"ז (ז, א) אם כן ר"י דפסיק ותני כסתם מתניתין כר' מאיר סבירא ליה בחלב בן ט' חי וכר' מאיר אמרה למלתיה, ואפילו לגבי שחיטה נמי הוה ליה למפסק כר' מאיר, ושמעינן ליה לרבי יוחנן דאית ליה בשחיטה כרבי יהודה כדאמרה לעיל (עה, ב) כי סליק ר' זירא אשכחיה לרבי אסי דיתיב וקאמר (ד)[ל]הא שמעתא, כלומר להא שמעתא דאמרינן ד' סימנים אית ליה להאי להתירו באכילה א"ל יישר, וכן אמר ר' יוחנן, ושמא נאמר דאמוראי נינהו ואליבא דר"י, ואתיא ההיא כמאן דאמר דלא כאיל דר"י אמר הלכה כסתם מתני', וצריך עיון. ואילו היינו אומרים כדרך התוס' דהא (דר"י) [דר"א] א"ר הושעיא לא קאי אלא אחלבו לבד כמו שכתבנו למעלה בריש פרקין, הוה ניחא טפי, דלא סתרן סתמי דמתני' אהדדי אלא קיימא ככוהו סתמי דהלכה כרבי יהודה בשחיטה כסתם מתני' דבהמה המקשה ובחלבו נמי הלכה כמותו כדר' אלעזר דאמר דהלכו לשיטתן, וכיון דהא בהא תלאן וקיימא לן כוותיה בשחיטה קיימא לן כותיה נמי בחלבו, אבל בגידין לא הלכו לשיטתן כלל, והא לאו בהא תליא, והילכך קיימא לן כותיה דרבי מאיר בגידו וכסתם מתני' דפירקין דסתים ותני ונוהג, וההיא דר' יוחנן נמי אתיא שפיר, דהא תרתי סתמי הילכתא נינהו.

(וכ') [ונראה] שזו היא דעת רבינו אלפסי ז"ל שכתב למעלה בפרק בהמה המקשה קיימא לן כחכמים דאמרי שחיטת אמו מטהרתו והוא שלא הפריס על גבי קרקע וחלבו מותר, אבל דמו אסור, ואם הפריס על גבי קרקע טעון שחיטה וחלבו אסור, ואין צריך לומר [דמו] דתניא לענין גיד הנשה ונוהג בשליל וחלבו אסור דברי ר' מאיר רבי יהודה אומר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר וקיימא לן כר' יהודה ע"כ לשון ההלכות. מדנקט רבינו ז"ל וחלבו מותר אבל דמו אסור, ולא קאמר וחלבו וגידו מותר דתרוייהו איתנהו בברייתא, משמע דסבירא ליה דדוקא חלבו מותר, אבל גידו אסור. ועוד שהביא מתני' דגיד הנשה דקתני נוהג בשליל, ונראה שדעת רבינו הגדול ז"ל כמו שכתבנו כנ"ל. והשתא נמי לא דחקינן לאוקמי שתי סוגיות דלא כרבי הושעיא, דאף על גב דלא קמו להו במסנקא כדמקשינן עלייהו מדתנן (נזיר מט, ב) על אלו טומאות הנזיר מגלח, היינו משום דהוי סבירא ליה למימר דאיסור גיד הנשה קאים באיסור מוקדשים, אבל לא דחינן דלא ליחול איסור גיד משעה שנוצר הגיד עצמו, והשתא נמי אתי שפיר הא [ד]טרח גמרא לאיתויי מימריה דרבי אלעזר אמר רבי הושעיא, משום דמינה ודאי שמעינן דבאיסור חלב דשליל פליגי, דאי בגיד ובחלבו לא הלכו בו לשיטתן.

דתניא גיד הנשה מחטט אחריו כל מקום שהוא וחותך שמנו מעיקרו דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר גוממו עם השופי:    פירש רבינו שלמה ז"ל גומם הגיד והשומן עם השופי כדי שלא יראה כאוכל גיד, אבל שרשין ועקרין לא. והקשו עליו רבותינו הצרפתים ז"ל דאם כן בין לרבי מאיר בין לרבי יהודה שמנו של גיד כגיד, כל מקום שנאסר הגיד שומנו נמי אסור, ולא פליגי ר' מאיר ור' יהודה אלא בשיעור הגיד, דלר' מאיר מחטט אחריו וכיון שמחטט אחר הגיד מחטט אחר השומן, ור' יהודה לית ליה חטיטה בגיד והלכך אין צריך לחטט אחר השומן, ולישנא דגמרא לא משמע הכי מדקאמר אלא חלבו דגיד והא מיפלג פליגי, כלומר דאפילו בחלבו של גיד האסור פליגי דר' מאיר אסר ור' יהודה שרי ליה דאלמא רבי יהודה שומן של גיד האסור מתיר. ועוד דלפי פירושו דעדיפא מינה הוה ליה לאקשויי דהא שומנו של גיד כולהו מיסר אסרי ליה וליכא מאן דשרי. משום הכי מפרשי לה ז"ל דר"י לית ליה איסור בשומנו של גיד כלל, והא דתניא שומנו מותר וישראל קדושים נהגו בו איסור, ר' מאיר היא, אבל ר' יהודה כשאסר אסר אפילו מדאורייתא וכשהתיר התיר אפילו מדרבנן, והא דאמרינן לקמן (צו, א) אמר רב ששת מאי דשקל בר פיולי דאורייתא לר' יהודה ומאי דשייר דרבנן לר' יהודה, ואקשינן עלה אלא דאורי ליה כמאן לא כרבי יהודה ולא כר' מאיר, הוא הדין דהוה מצי לאקשויי והא ר"י איסורא דרבנן בגיד לית ליה [אלא המקשן דשם סבר דכיון] דלר' יהודה לא שמעינן ליה דאמר הכי בהדיא משום דוכתא, ואדרבה (הוה) [הא] הכא מקשי ליה ואזיל ודילמא ר' יהודה היא דאיסור אסר ליה מדרבנן, אבל רבי מאיר אפילו מדאורייתא אסר, ולא דחינן מצד דרבי יהודה לית ליה הכי אלא מצד דר' מאיר לא אסר מדאורייתא כנ"ל, אלא התם איצטריך לאקשויי עליה מצד אחר [א]לא דאורי לך כמאן אורי לך, (ופריך) [ופריק] דהכי קאמר ר' ששת מאי דשקיל בר פיולי דאורייתא לר' מאיר ומאי דשייר דרבנן לר' מאיר, דאי לר' יהודה אפילו מדרבנן לא שייר, כלומר דלית ליה לר"י איסור דרבנן בגיד כלל. והא דאמר (רבינא) [רב אשי] לעיל בריש פירקין (צא, א) לא צריכא אלא לשומנו של גיד אליבא דר' מאיר קאמר, וכמ"ש למעלה במקומו. ולכאורה לישנא דקא אמר התם לר' יהודה אפילו מדרבנן לא שייר לא אתי שפיר דמההוא לישנא משמע דלר' יהודה ודאי אית ליה דרבנן וכוליה שקיל ליה בר פיולי וכן פירש רבינו חננאל ז"ל וז"ל אבל אליבא דר' יהודה אפילו מה שהוא אסור מדרבנן לא שייר עד כאן.

ומיהו נראה דעל כרחין לא אפשר לפרושי הכי, דקאמרינן דמאי דשקל דאורייתא לר' מאיר ומשמע ודאי דאורייתא לבד קאמר ולא שקל לר' מאיר דרבנן כלל, ואם אתה אומר דלר"י אפילו דרבנן שקיל נמצאת אומר דר"מ ור' יהודה בשיעורא דאורייתא נמי פליגי, דמה שאסר ר' יהודה מדרבנן הוי דאורייתא לר' מאיר, וליתא דר' מאיר ור' יהודה בדאורייתא לא פליגי כלל כמו שנכתוב שם בע"ה, אלא ודאי הכי קאמר דאילו לרבי יהודה אפילו מדרבנן לא שייר משום דאיסור דרבנן דגיד לית ליה כלל.

דתניא גיד הנשה מחטט אחריו כל מקום שהוא ושמנו מותר מאן שמעת ליה דאית ליה חטיטה ר' מאיר, וקאמר שמנו מותר לכאורה הוה משמע הכא דחטיטה לר' מאיר מדאורייתא היא, דאי מדרבנן היכי קאמר ושמנו מותר דהא שמנו [אסור] מדרבנן כדתניא ישראל קדושים נהגו בו איסור. וק"ל דהא דאמרינן לקמן (צו, א) מאי דשקל בר פיולי דאורייתא לר' מאיר מאי דשייר בר פיולי דרבנן לר' מאיר, במאי מוקמינה לא אי שקל בר פיולי שעל הכף בלבד ובחטיטה ושייר כל שאר הגיד, איכא למפרך תרתי. חדא, דאם כן דאורי ליה כמאן אורי ליה לא כר' מאיר ולא כר' יהודה, ועוד דר' מאיר נמי בגופו של גיד כר' יהודה סבירא ליה ולא פליגי דעל כף הירך דכוליה ירך משמע, וכן דעת רבותינו הצרפתים ז"ל וכמו שאנו עתידין לכתוב במקומו בע"ה, ואי אמרת דשקיל דכוליה ירך בגמימה [ו]לא חטט ביה כלל, אם כן היכי קאמר מה דשייר דרבנן לר' מאיר דמשמע דלא שייר דאורייתא לר' מאיר כלל, והכא משמע דחטיטה דאורייתא היא לר' מאיר כדאמרן. ואם תאמר שעל הכף בחטיטה והשאר בגמימה, זו לא מצינו שיחלק ר' מאיר בין חטיטת מקום אחד לחטיטת מקום אחר, אלא או כולה דאורייתא או כולה דרבנן דכיון דכוליה גיד דאורייתא ולא מפלגינן בין של הכף לשל שאר הגיד היכי מפלגינן בין חטיטה זו לחטיטה זו, ועוד דאורי ליה כמאן אורי ליה, ואי שקיל דכוליה ירך בחטיטה ושייר שמנו הא נמי לא אפשר לדחוייה דהוה גאים ביה בגיד עצמו משמע. ועוד דאורי ליה כמאן אורי ליה. אלא נראה ודאי דחטיטה מדרבנן היא ובר פיולי דכולה ירך שקל בגמימה, אבל עיקרו ושמנו לא שקל כלל דמאן דאורי ליה כרבי יהודה אורי ליה, והיינו דקאמר מאי דשקל דאורייתא לר' מאיר ומאי דשייר [מדרבנן] לר' מאיר, דחטיטתו ושמנו לרבי מאיר נמי דרבנן היא, דאילו מדאורייתא משרא שרו ואינו אסור אלא מדרבנן, והא דתניא הכא דמשמע מינה דחטיטה מדאורייתא הוא מדקתני בגוה ושמנו מותר הכי קאמר גיד הנשה מחטט אחריו מתקנת חכמים ושמנו מותר, וישראל קדושים נהגו בו איסור, והא דאמרינן מודה שמואל שאסור מדרבנן, לאו רבנן ממש קאמר, אלא מהנהגת קדושים שאיסור לעובר עליה מדרבנן.

פסק, נמצא שיש בגיד ושמנו שלשה דינין חלוקין, לר' מאיר דאורייתא ותקנת חכמים והנהגת קדושים, הגיד בגמימה דאורייתא, וחטיטתו מתקנת חכמים, ושמנו מהנהגת קדושים, ואף על גב דר' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה בחטיטת גיד ומשנו קיימא לן כר' מאיר, מדקאמר ליה שמואל לבר פיולי חות ביה טפי אי לאו דחזיתיך הות ספית לי איסור, אלמא כר' מאיר סבירא ליה, והכי הילכתא.

הא דאמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב גיד הנשה לא אסרה תורה אלא קנוקנות שבו ועולא אמר עץ הוא והתורה חייבה עליו. איכא מאן דמפרש דפליגי בפלוגתא דתנאי דפליגי לקמן (צט, ב) אם יש בגידים בנותן טעם או אין בגידין בנותן טעם, דרב יצחק סבר יש בגידין בנותן טעם, כלומר בגידין שאסרה תורה, ומשום הכי קאמר דלא אסרה תורה אלא קנוקנות, דאם איתא דסבירא ליה לרב יצחק כמאן דאמר אין בגידין, מאי שנא קנוקנות מגופו של גיד, ואדרבה הוה ניחא טפי למימר דלא אסרה תורה אלא גופו של גיד וכטעמיה דעולא דסבר גיד אמר רחמנא ולא קנוקנות, אלא ודאי מדסבר איהו דיש בגידין בנותן טעם כלומר בגיד שאסרה תורה הוא הטעם שהצריכו לדחוק ולומר דלא אסרה תורה אלא קנוקנות שבגיד, אבל גופו של גיד עץ הוא ואכילת עצים לא אסרה תורה, ועולא אמר מדכתב רחמנא גיד אף על פי שאין בגידין בנותן טעם גזירת הכתוב הוא לאסור אכילת עץ זה. ואיכא דקשיא ליה אם כן לא הוה להו לרב יצחק ועולא לעשותה מחלוקת בפני עצמה אלא על מתני' דקתני ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בו בנותן טעם הוה להו לאיפלוגי ולימא מר הלכה כתנא דמתניתין ומר לימה הלכה כרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה דקאמר אין בגידין בנותן טעם. ועוד אביי דאמר כוותיה דעולא מסתברא היכי תלי לה [ב]דעולא גבי מתניתא דרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה דלקמן (צט, ב), הוה ליה למימר כותיה דרבי ישמעאל מסתברא, משום הכי מפרשי לה דפלוגתיה לא נגעה בפלוגתא דיש בגידין כלל. ומיהו ודאי רב יצחק כמאן דאמר יש בגידין בנותן טעם סביר ליה, מדאפקיה לפשטיה דקרא ממשמעותיה ואמר דלא אסרה תורה [אלא] קנוקנות וכדאמרן, אבל הא דעולא אסר אפילו גופו של גיד אפשר דאתיא אפילו למאן דאמר יש בנותן טעם דמאן דאמר יש בגידין אמר לך דגופו של גיד יש בו טעם איסור לאסור. ומיהו עולא ודאי כמאן דאמר אין בגידין סבירא ליה מדאמר עץ הוא והתורה חייבה עליו. ואי נמי יש לומר דעולא נמי סביר ליה כמאן דאמר יש בגידין בנותן טעם, והא דקרי ליה עץ, לדברי רב יצחק אמר, כלומר לדידי יש בגידין בנותן טעם סבירא לי, וטעם יש בהן, אלא אפילו לדידך דסביר לך דאין בהם טעם אפילו הכי טפי עדיף למימר דעץ זה אסרה תורה, ממה שנוציא קרא מפשטיה דגיד אמר רחמנא ולא קנוקנת, זה מן התימה וכי נחלקו במה שיעיד עליו החיך ליטעמיה קפילא, ולימא אם יש בו נתינת טעם אם לא ואין זו דרך למחלוקתן של חכמים.

ונראה (ל)[כ]פירוש הראשון שכתבנו, והא דלא פסקי להדיא רב יצחק כתנא דמתניתין ועולא כרבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה, היינו משום דבעו לגלויי טעמא דפלוגתא דתנאי ביש בגידין בנותן טעם ואין בגידין במאי פליגי, והא דאמר אביי נמי כותיה דעולא מסתברא, להאי טעמא נמי הוא דעולא הוא דפירש ואמר עץ הוא והתורה חייבה עליו, אבל ר' ישמעאל לא פירש טעם דבריו, משום הכי תליא ליה אביי בעולא משום דפלוגתייהו מיפרשא להדיא במאי פליגי, וכן נראה עיקר. ומיהו פלוגתא דרבי יהודה ורבי מאיר בחטיטת גיד וכן פלוגתא דרבי יהודה ורבנן דכוליה ירך ושעל הכף לא שייכא בפלוגתא דידהו כלל, דחטיטת גיד נמי ושעל הכף נמי שייך למימר כרב יצחק, אי נמי קנוקנות שעל הכף דאורייתא ושאר קנוקנות והגיד דכוליה ירך הוי דרבנן לרבי מאיר, ולרבי יהודה קנוקנות דאורייתא ושאר כל הגיד שרי לגמרי, ובגופו של גיד שעל הכף שייכא חטיטי דר' מאיר נמי וכדעולא, הילכך פלוגתא דרב יצחק ועולא לא נגעה בהני פלוגתא כלל.

אלא דקשיא ליה הא דאמרינן לקמן (שם) ההוא דאתא לקמיה דרב חנינא הוה יתיב ר' יהודה בר זבנא אבבא אמר ליה מאי, אמר לך א"ל שרייה ניהליה, אמר ליה תני ועייל קמיה, אמר ליה זיל אימא לההוא דיתיב אבבא לא תצערן אין בגידין בנותן טעם, דאלמא בגופו של גיד פליגי אם יש בו נתינת טעם אם לא, דאי לא תימא הכי עובדא היכי הוה אם נתבשל בו הגיד לבד ולא הקנוקנות לכולי עלמא משרא שרי משום דלא נאסר כלל (כ)[ל]מאן דאמר יש בגידין בנותן טעם או משום דאין בו בנותן טעם כמאן דאמר אין בגידין בנותן טעם, ואמאי אהדריה רבי יהודה בר זבנא, ואי בשנתבשל הגיד והקנקנות ורבי יהודה משום קנוקנות הוא דאהדריה, רבי חנינא היכי שרא ליה, והא דקנונקות ודאי אסירי ואסרי בנתינת טעם דרבנן לכולי עלמא חוץ מר' יהודה דשרי להו. וכן הדין נמי אם נתבשלו בו קנוקנות לבד לכולי עלמא מיסר אסירי והיכי שרא ליה רבי חנינא, אלא אם כן נאמר שאין הקנוקנות אוסרין למאן דאמר אין בגידין בנותן טעם שלא יהא טפל חמור מן העיקר הגיד אינו אסור והקנוקנות שאינן אסורין אלא משום ליתא דגיד אסורין וכסברת רבותינו הצרפתים ז"ל כמו שכתבנו בריש פריקין, וסברא זו כבר דחינוה למעלה מכמה ראיות מדאמר רבא לקמן (צז, ב) מין ומינו ואיסורא כגון שמנונית וקנוקנות שלו אוסרין תערובתן, דאין סברא לומר דכל אותן האמוראין סבירא להו דיש בגידין בנותן טעם, אלא ודאי לפי הפירוש השני דבגיד עצמו פליגי אם יש בנותן טעם אתיא שפיר, ושמא סבירא להו דבטעם משהו לא סמכינן אקפילא כנ"ל.

אמר אביי כותיה דעולא מסתברא דאמר רב ששת אמר רב אשי חוטין שבחלב אסורין:    כלומר מדרבנן ואין חייבין עליהם מדאורייתא אלמא חלב אמר רחמנא ולא חוטין והכא נמי גיד אמר רחמנא ולא קנוקנות ומדפסק אביי כותיה דעולא קיימא לן כותיה מיהו מדרבנן אפילו קנוקנות נמי וכו' גיד אסור וכדשמואל דאמר ליה לבי פיולי חות ביה טפי. והכי איתא בב"ר האי פקקלותא דגידא שרו וישראל קדושים נהגו בו איסור ופירש הערוך פקקלותא קנוקנות פקוקי גפנים קנוקנות שבכרם. ועולא נמי דאמר דעץ הוא והתורה חייבה עליו מדאורייתא קאמר אבל דרבנן מודה הוא דתסרי אפילו קנוקנות שבו. וכן כתב רב אחא ז"ל בשאלתות אע"ג דאמר אביי כותיה דעולא מסתברא מיהו מדרבנן אסור וישראל קדושים נהגו בו איסור כשמנו של גיד.

לובן כוליא רב[י] ור' חייא חד אסר וחד שרי רבא ממרטיט [ליה] ר' יוחנן ממרטיט ליה ר אסי גאים ליה אמר אביי כותיה דרב אסי מסתברא דאמר ר' אמא אמר ר"י אמר שמואל חלב שהבשר חופה אותו מותר עלמא שעל הכסלים אמר רחמנא ולא שבתוך הכסלים הכא נמי שעל הכליות אמר רחמנא ולא שבתוך הכליות:    ורבינו אלפסי ז"ל והרב רבינו משה בן מיימון ז"ל (פ"ז מהל' מאכלות אסורות ה"ז) פסקו כרב אסי דגאים ליה מדפסק אביי כותיה ומייתי ליה מדשמאול דאמר חלב שהבשר חופה אותו מותר, וקיימא לן כשמואל דלא אשכחן מאן דפליג עליה. ושמעתי שכן פסק רב אחא משבחא ז"ל. ומאן דפסק הכין נראה דלא גריס הכא רבא ממרטיט ליה אלא רבה, דאילו אביי ורבא הלכה כרבא חוץ מיע"ל קג"ם, וזו אינו מהם. ואינו מחוור כי בכל נוסחאות גרסינן רבא, ועוד דהוה ליה רב אסי לגבי ר' יוחנן וקיימא לן כר' יוחנן דרביה הוא. ורש"י ז"ל פסק כרבא ורבי יוחנן דממרטי ליה, וכן פסק הרב רבי זרחיה הלוי ז"ל, וכן פסק הרב בעל התרומות ז"ל.

ומיהו קיימא לן כשמואל דאמר חלב שהבשר חופה אותו מותר, דהא ליכא מאן דפליג עלה. ותדע שהרי ר"י דפליג בכוליא, וממרטיט ליה אית ליה הא דשמואל כדמשמע בסמוך (צג, א) דקאמר עלה אמר ר' יוחנן אנא לאו טבח אנא ולאו בר טבח אנא נהירנא כד הוינא ביה מדרשא אמרי דבהמה בחייה איפרוקי מיפרקא, דאלמא כשמואל ס"ל, דאי לאו הכי כי לא מיפרקא נמי מאי הוי חלב שהבשר חופה אותו אסור, אלא לאו שמע מינה דהא דשמואל הלכה פסוקה היא וליכא מאן דפליג עלה. ואם אתמר ומאי שנא מחלב שבתוך הכליות, איכא למימר דהתם כיון דאמר רחמנא ואת שתי הכליות הרי חלב שבתוך הכליות אמור, ואם כן לא איצטריך קרא למיסר אלא שעל הכליות, דמה שבתוך הכליות כבר נאסר כדאמרן, אבל חלב שבתוך הכסלים כיון דלא סלקא לגבוה אם איתא דמיסר אסור לא הוה ליה למכתב אשר על הכסלים, ומדכתב רחמנא הכי, שמע מינה דחלב שתבוך הכסלים שרי, ואף על גב דהוי תותב קרום ונקלף, הא לאו הכי הא קיימא לן לעיל (מט, ב) דבעינן תותב קרום ונקלף ואף על פי שאין בשר חופה אותו שרי.

ומיהו קשיא ליה דכי האי גוונא לא שתיק גמרא מיניה, ואם איתא כי אמר אביי כותיה דרב אסי מסתברא דאמר ר' אבא אמר רב יהודה אמר שמואל וכו' הכא נמי חלב שעל הכליות אמר רחמנא וכו', הוה ליה לתלמודא לממימר ולא היא, דשאני התם דמדאמר רחמנא ואת שתי הכליות הרי חלב שבתוך הכליות אמור, אלא נראה כמו שפסק רבינו אלפסי ז"ל, [ו]הא דרבא ורבי יוחנן דממרטט ליה דילמא מדת חסידות ולהחמיר על עצמו, דהא לא אמרינן רבא אסר ורבי יוחנן אסר כדאמרי רב ורבי חייא חד שרי וחד אסר, (והא) [ואמר] אביי כותיה דרב אסי מסתבר, משום דאיהו שרי בהדיא, אבל מדרבא ור' יוחנן לא איסורא שמעינן ולא התירא לעלמא שמעינן. ואם תאמר אם כן מאי קא מייתי (ול)[מד]שמואל דהא אף רבה ור' יוחנן מודה בה מדאורייתא מישרא שרי ליה, יש לומר משום דפליגי בה רב[י] ורבי חייא דחד מינייהו אסר אמר אביי דמדאורייתא שרי מדשמואל (ומר אמר) [ומדאמר] שמואל מותר, דשמע מינה דמותר לגמרי קאמר, ואפילו מצות פרוש אין בו, כך נ"ל.

דף צג עמוד א

ואמר רבי אבא אמר רב יהודה אמר שמואל חוטי יד אסורין אמר ליה רב ספרא משה מי אמר רחמנא לא תיכול בשרא:    פירוש, קסבר רב ספרא דאסורים לעולם קאמר, ומשום הכי קא מתמה דלא אסרה תורה בשר בעלמא, דהא חלב בחוטי יד ליכא. ואהדר ליה רבי אבא דלאו אסורין לעולם קא אמרינן ומשום חלב אלא משום דם שכנוס בתוכן, ולא שרא רחמנא דם.

חתכיה ומלחיה ואפילו לקדרה שפיר דמי:    ופירש רבי יצחק בעל התוס' ז"ל דמדקאמר אפילו לקדרה, משמע דעד השתא בצלי קאמר, ואפילו הכי קא אסר להו לחוטי יד בלא חתיכה, ולא מחוור דלצלי לא בעיא חתיכה ולא מליחה וכדמשמע לקמן (ע"ב) דאמרינן האי אומצא דאסמיק חתכיה ומלחיה ואפילו לקדרה שפיר דמי, אותבי אגומרי פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר משאב שאיב ליה וחד אמר מצמת צמתה ליה, והלכתא משאב שאיב ליה, אלמא לצלי לא בעינן לא חתיכה ולא מליחה ואפילו במידי דבעי חתיכה ומליחה לקדרה, ומאי דקא דאיק רבי' יּצחק ז"ל מלשון אפילו התם נמי אפילו קאמר, ואפילו הכי לקדירה דוקא ולא לצלי. ותי' בתוס' דהא דאמר רבינא בבשרא דאסמיק מישאב שאיב ליה נורא בדחתכיה אלא דלא מלחיה, וקשא דהא סתמא קאמרינן אנחיה אגומרי, וכיון דלא קאי אחתכיה ומלחיה דקאמר איתיה דחתכיה ליבעי הוה ליה למימר הכא בהדיא ולא הוה שתיק מינה. ועוד מצאתי באיסור משהו לרבי אברהם בר דוד ז"ל מדאמרינן תלייה בשפודא מידב דאיב אנחיה אגומרי רב אחא ורבינא חד אמר מצמת צמתא ליה, ואי בעיא חתוכא לצלי היכי צמתא, והא קא נפיק דרך חתוכא, וכן ביעי וכן במוזרקי פליגי, ואי דחתכינהו היכי צמית להו נורא, אלא שמע מינה דלא בעיא חתוכא לצלי, ועוד דאמרינן לקמן (קלג, א) אמר רבי אבא אמר רב הונא אמר רב חוטין שבלחי אסורין [ו]כל כהן שאינו יודע ליטלן אין נותנין לו מתנה, ולא היא אי מטוי להו מידב דאיב אי לקדרה איידי דמחתך ומלח להו מידב דיבי, אלמא מדקאמר אי לקדרה איידי דמחתך להו ומלח להו ולא קאמר הכי לצלי אלא אמר סתם אי מטוי להו מידב דאיבי, שמע מינה דלצלי לא בעי חתיכה ולא מליחה, דנורא משאב שייבא ליה לדמא. וכן שדר רב עמרם ממתיבא כל שהוא משום דם לקדרה אסור לצלי מותר כל שהוא משום חלב אף לצלי אסור. ותשובת הגאונים ז"ל בר יונה או בר אווזא דמטוי ליה לא בעי קריעה ומליחה ולא עדיף מכבדא, ולא אשכחן צלי דבעי מליחה כלל, ושדרו ממתיבתא בשרא דלית ביה מלחה לטוויי טווייה דשייב ליה נורא ובתר דמטוי פלגא איבעי לבשולי שפיר דמי, והלכך חוטי יד אי לצלי לא בעי לא חתיכה ולא מליחה דנורא מישב שייבא ליה כדאמרן.

ומיהו תמיהא לי דהא קיימא לן כר' יהודה בורידין דאי לא נקבינהו בשעת שחיטה אפילו לצלי בעינן חתיכה כדאמרינן לעיל (כח, ב) אמר רב חסדא לא לכל אמר ר' יהודה אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחת, אבל בבהמה הואיל ומנחתה אבר אבר לא צריך, אלמא אפילו לצלי אסורה אלא אם כן חותכו אבר אבר בבהמה? (אולי כבהמה), ולא משום ורידין עצמן לבד הוא שצריך לחתוך אבר אבר, אלא משום שאר חוטי הגוף, ותדע שאילו משום ורידין לבד למה לן לחתוכיה אבר אבר בנטילת ורידין לבד סגי ליה, אלמא משמע דאפילו שאר חוטין אין כח האש מוציאן מידי דמן אלא בחתיכה, אם כן חוטי יד שאינן נכשרין בנקיבות ורידין לפי שאינן שופכים בורידין כמו שאר החוטים שבגוף, אמאי לא בעי למחתכינהו כשאר חוטי הגוף בשלא שחט את הוררידין, ושמא נאמר דשאר חוטין שבגוף שנשפכין דרך הורידין כשבהמה (מונחה) [גונחת] הדם פורש ממקומו לצאת דרך הורידין, וכשאין הורידין נקובין חוזר הדם לאחוריו ונקרש במקומו, ומשום כך קשה לפלוט מכח האש אלא אם כן חותכו, והאש שואב הדם דרך החתוך, אבל חוטי יד ושבלחי שאינן נשפכין דרך הורידין ואינו מתנענע ממקומו אינו כל כך קשה לפלוט בכח האש. ואינו מחוור דהא מזריקי נמי אמרינן לקמן דנורא שאיבא להו ומזריקי היינו ורידין שלא חתכן בשעת שחיטה. ויותר היה נראה כסברתו של רבי' יצחק ז"ל מהא דורידין שהקשינו והא דשרינן לקמן מזריקי בלא חתיכה ומליחה כלל כדברי הרב רבינו אברהם בר דוד ז"ל, שאני התם שהן מופשטין ופניהם על פני האש ויש כח באש להוציאן מידי דמן בענין זה, אבל חוטין מלאין שמובלעין בבשר הזרוע אין כח באש להפליט דמן אלא אם כן חתכן ועושה להן פתח להוציא ממנו הדם, והא נמי דאמרינן בהזרוע (קלג, א) לטויה מידב דאיב, ולא קאמר כיון דמחתך להו ומלח להו, [כד]אמרינן אי לקדירה כיון דמחתך ומלח להו, איכא למימר דתלמודא מפשט פשיטא ליה דבעי חתיכה אפילו לטויא מדר"י אמר שמואל דהכא, אלא משום דאינו צריך ליטול איצטריך לאשמועינן דנורא משאב שאיב ליה דם דרך חתך, ובקדרה הוא דאיצטריך לאשמועינן במאי מתכשר דאף על גב דמחתך ליה כי פליט בקדרה הוא דאפלט, הלכך איצטריך לאשמועינן תקנתא דהיינו מליחה, ואיידי דאיצטריך למימר דמלח ליה איצטריך נמי למימר דמחתך להו, דלא תימא כיון דמלח ליה תו לא צריך חתיכה, דהא מלח מוציא מידי דם בכל מקום הכא נמי במליחה לחודה סגי ליה, קא משמע לן דהכא חתיכה ומליחה בעיא כן נ"ל.

אלא דאכתי ק"ל מרישא בכבשא דאמרינן דאי אנחיה אנחיריה, אי נמי בית השחיטה לתחת שפיר דמי, והאי רישא משום קרמא דמוקרא הוא, וקרמא גופיה משום איסור דמא, ואפילו הכי כי מנחיה לרישא ובית השחיטה לתחת דאיכא דוכתא למידב דמא שרי, ואף על גב דלא חתיך קרמא גופיה, אלמא חתיכה לא בעי בצלי. ומדוחק יש לומר דקרום שאני, שהוא רך ודוק ויש כח באש להפליטו בלא חתיכה כלל. אחר כך מצאתי שנשמרו בתוס' מזה אמרו דרישא בכבשא, היינו כשמניח להשיר את השער בלבד, ובשיעור מועט כזה אין לחוש, אבל לצלותו אסור בלא חתיכה, ואינו מחוור וגם הם מגמגמין בו, ומיהו משמע דלכולי עלמא מיהא למכליה באומצא אסור משום דם החוטין.

ואם תאמר כיון דלא פריש הוה ליה דם האיברים דשרי לגמרי בשלא פירש, כדאיתא בכריתות (כב, א) וכדקיימא לן נמי לקמן (קיא, א) גבי כבד מר חלטי ליה בחלא ומר חלטי ליה ברותחין, דלמא כי לא פריש שרי לגמרי, יש לומר דשאני הכא שהוא כנוס בתוך החוטין ולא אמרו בדם האיברים שהוא מותר אלא בדם שהוא נבלע בבשר האיברים, אבל דם הכנוס אסור, והילכך באומצא מיהא אסור עד שיטול החוטין כולם, אפילו לצלי נמי אסור, אלא אחר שיצ(י)לוה היטב כדי שיצא כל דם החוטין על האש. שאם לא כן אף על פי שהגיע למאכל בן דרוסאי או יותר, עדיין הדם נשאר בפנים ואסור. ושמא אף הבשר אסור, אף על פי שנוטל משם החוטין לאחר צלייה, לפי שהדם שבחוטין נבלע בבשר ועדיין לא יצא ממנו, בשלמא אם הוא מתבשל יפה מותר, משום דאמרינן כבולעו כך פולטו וכמו שאמרו בפסחים (עה, ב) גבי מוליאתא, אבל אם לא נתבשל היטב שמא הדם שפירש מן החוטין נבלע בבשר ועדיין לא נפלט. ויש לדקדק אם צריך לבדוק אם יצא כל הדם מן החוטין אף על פי שנצלה היטב, דכיון שהוחזק באיסור הוה ליה כבהמה בחייה, דאמרינן (ט, א) לעיל שהיא בחזקת איסור עד שיודע לך במה נשחטה, וכן נמי החוטין שהוחזקו באיסור, ויש לומר דכיון שנצלה הבשר עד שאפשר לצאת דם החוטין באותה (כלי) [צליה] באומד יפה תו לא צריך, אלא חזקה על הדם שיצא בשיעור הצלייה, שאם אין אתה אומר כן בשר במליחה היאך מותר בקדירה דילמא עדיין לא נפלט דמו. ופירש הוא לתוך הקדרה, אלא שנסמוך על שיעור מליחה שמוציא את הדם, הכא נמי חזקה על שיעור צלייה שמוציא דם החוטין כנ"ל.

ולענין מליחת צלי שכתבנו בשם הגאונים ז"ל שאינו צריך כלל, כן כתב רבינו יצחק ז"ל, והביא ראיה דאמרינן במסכת שבת (קכח, א) בשר תפל רב הונא אמר מותר לטלטלו בשבת רב חסדא אמר אסור, ופריך והא ההוא בר אווזא דהוה בי רב חסדא והוה מטלטל לה משמשא לטולא, שאני בר אווזא דחזי לאומצא, ואמרינן נמי בריש מכילתין (טו, ב) השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא, וההוא ודאי בלא מליחה מיירי, דהא אסור למלוח בשבת משום מעבד, כדאמרינן בשבת (עה, ב) האי מאן דמלח בשר מיחייב משום מעבד, ואף על גב דאוקימנא דלא אמרו אלא דקא בעי ליה לאורתא, כלומר שמלח היטב כדי ליבשה כמו שעושין לבשר מליח שמצניעין, מכל מקום במולח קצת פטור אבל אסור הוא כדאמרינן בשבת (קח, ב) גבי פוגלא ממלח לא ממלחנא טבולי מטבלנא. כל שכן בשר שהוא מתקנו במלח שהוא אסור בשבת, וכל שכן אם הוא בלא מליחה, דהשתא משוי ליה אוכלא ואסור. אלמא בשר חי מותר בלא מליחה, והוא הדין לצלי, דעיקר טעמא משום דדם האיברים מותר לגמרי בשלא פירש, ומה שיצא בחוץ (שואפו) [שואבו] ושורפו, ואינו חוזר ונבלע, והא דאמרינן לעיל (לג, א) בפרק השוחט הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה, חותך כזית בשר מבית שחיטתה, ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה, וממתין עד שתצא נפשה ואוכלו, וההוא לצלי מיירי, מדקאמר וממתין עד שתצא נפשה, דאי לקדרה מאי ממתין דקאמר, דהא ודאי בכדי שיעור שהיית מליחה תצא נפשה, אלמא לצלי נמי בעיא מליחה, יש לומר דכיון שחותכו קודם שתצא נפשה הדם מתקבץ שם ולפיכך צריך מליחה, אי נמי איכא למימר לקדרה מיירי, וממתין דקאמר, משום דפעמים שמפרכסת הרבה, ואתא לאשמועינן שאסור לאכול ממנה עד יציאת נפשה, אבל לצלי אפילו בכי האי גוונא לא בעיא מליחה, דלא גרעה מבשרא דאסמיק דלצלי לא בעיא מליחה כלל כדאמרן. והא דאמר בפרק קמא דביצה (יא, ?) ושוין שמולחין [עליו] בשר לצלי, לאו משום שצריך מליחה, אלא קא משמע לן שמותר למלוח בשר על העור בי"ט מליחה מועט[ת] כדרך שבני אדם רגילין למלוח בשר לצלי, ואין כאן משום מעבד העור בי"ט. והא דאמרינן במנחות בפרק הקומץ רבה (כא, ?) יכול תבונהו תלמוד לומר תמלח, מאי תבונהו אמר רב אשי יכול יתן בו טע' (כבונה) [כבינה] תלמוד לומר תמלח, כיצד הוא עושה מביא את האבר ונותן עליו מלח והופכו ונותן עליו מלח ומעלהו, ואמר אביי וכן לקדרה, ואיכא נוסחאות דגרסי אמר אביי וכן לצלי דאלמא לצלי נמי בעי מליחה, פי' רבינו יצחק בעל התוס' ז"ל דשבוש הוא, דלצלי א"צ מליחה כלל כמו שהוכחנו וגרס דוקא וכן לקדרה.

אבל הראב"ד ז"ל כתב בסוף איסור משהו שלו דבגרסא ספרדית מצא וכן לצלי, והיא ישרה בעיניו, דלנוסחאי דגרסי וכן לקדרה, מאי וכן, דהא לא השוה לו מליחת בשר לקדרה, שהרי זו א"צ שהייה במלח ולקדרה בעיא שהייה, וזו א"צ הדחה ממלחו אלא צריך להעלותו עם מלחו ולקדרה בעי הדחה קודם בשולו, ועוד דלקדרה אשמועינן שמואל דאין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מולחו יפה יפה ומדיחו יפה. אבל לגרסא ספרדית דגריס וכן לצלי אתיא שפיר, דמהא דאביי שמעינן חומרא דמליחה אפילו לצלי ומיהו לא בעי שהייה ולא בעי הדחה אלא מולחו וצולהו מיד עם מלחו, שכן היה עושה בשעת הקטרת אימורין, והיינו דאמר רב אשי יכול יתן בו טעם (כבונה) [כבינה], כלומר שישהא במליחת האימורין עד שיקבל הבשר טעם המלח [ו]יהא מוטעם (כבונה) [כבינה] שנותנת טעם באדם, תלמוד לומר תמלח ומעלהו עם מלחו, ועלה אמר אביי וכן לצלי, והרב רמב"ן ז"ל כתב בריש מכילתין גבי השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא כדברי הראשונים ז"ל שהתירו צלי בלא מליחה כלל, ואפילו לגרסא הספרדית דגרסי התם במנחות וכן לצלי דלהקל קאמר, והכי קאמר מי שרוצה למלוח הצלי מותר אף על פי שאינו מדיחו וצולהו עם מלחו, (וקמ"ל מאי) [מהו] דתימא אם מולחו אסור עד שידיחנו מפני שהמלח בולע הדם והוא נאכל עם הצלי, קא משמע לן דהמלח על ידי האור מפלט פליט מבלע לא בלע, והילכך מותר לתת מלח על גבי צלי וצולהו בלא הדחה ובלא ניפוץ, ולנוסחת הספרים שלנו דגרסי וכן לקדרה, קא משמע לן שצריך למלוח משני צדדין אפילו נתן מלח הרבה מצד אחד אינו יוצא מידי דמו בכך. וקא משמע לן נמי שאין צריך לבונהו (כבונה) [כבינה] אלא במלח פחות מכאן כדרך שהוא מולח בקדשים. ור"ח ז"ל גריס וכן לצלי, וגם הוא כתב בפרק כל הבשר (קיג, א) גבי שובר מפרקתה של בהמה מהא שמעינן דאסור למבלע דם באברים והאוכלו כאילו אוכל דם הוא חשוב, אבל דם המובלע באיברים מעצמו אינו כדם, דגרסי בזבחים (כו, א) שמע מינה דם המובלע באיברים דם הוא, ודחינן משום שמנונית ע"כ. [ו]בפסחים (עא, א) אמרינן לענין שעירי הרגלים בשבת חי נאכלין צלי אין נאכלין. אלמא בלא מליחה נאכלים שאיברי חטאת אינן קריבין ואינן טעונין מליחה משום גבוה ולצורך הדיוט אסור למלוח כדאמרן לעיל, ואפילו הכי אין נאכלין בלא מלח. וכן כתב הרב אלברצלוני ז"ל וכי בעינן מליחה לקדירה אבל לצלי לא בעינן מליחה דנורא משאב שאיב.

ומיהו הא דאמרינן דצלי בלא חתיכה ובלא מליחה סגי ליה. הני מילי בששחט את הורידין ושני סימנין, הא לאו הכי אסור עד שיחתכנו וימלחנו היטב, שהרי בעוף אסור בצלי בשלא שחט את הורידין, ולא התירו בהמה אלא הואיל ומנתחה אבר אבר, אלמא כל אימת דלא שחט את הורידין הדם כנוס [ו]מובלע בחוטי הבשר ואסור, אי נמי חשבינן להו כדם שפירש משום שהתחיל לצאת ממקומו והוה ליה כדם שפירש שהוא בלאו, דומיא דשובר מפרקתה של בהמה דמבליע דם באיברים ואסור למיכל מיניה באומצא, דהא סלקא בתיקו לקמן בפרק כל הבשר, והוא הדין נמי לשני סימנין שצריכין ליחתך בשעת שחיטה שהדם חם, הא לאו הכי אפילו עוף נמי אסור בלא חתיכת אבר אבר לצלי ולקדרה חתיכת אבר אבר ומליחה, דאפילו רבנן דפליגי לעיל (כז, א) עליה דר' יהודה בורידין בסימנין מיהא מודו שדם האיברים מן הסימנין יוצא, וכדאמרינן לקמן (קיג, א) בשובר מפרקתה של בהמה, וכל שכן בשלא נשחטו שני סימנין שאין מקום לדם שיצא משם ואפילו בעוף נמי, שהרי שנינו השוחט אחד בעוף הא לכתחלה בעינן שנים, ועוד דהא אמרינן לעיל (כט, א) חדא בחולין וחדא במוקדשין, וצריכא, דאי אשמועינן קדשים התם הוא דבעיא רובא משום דלדם הוא צריך אבל בחולין דלאו לדם הוא צריך, אפילו פלגא נמי סגי ליה, אלמא אפילו בחצי הסימן אין כל דם הסימנין יוצא, כל שכן שאין דם האיברים יוצא בסימן אחד, והילכך צריך לבדוק בורידין ובשני סימנין ואפילו בעוף, ואם לא נשחטו שניהם או רובן (והורידין) צריכין חתיכה כמו שאמרו בורידין, וכן כתב הרב רבינו משולם ז"ל באיסור משהו שלו.

והראב"ד ז"ל כתב וז"ל לצלי מיהא מתכשרי כולהו בחתיכת הורידין ובשחיטת רוב שני סימנין בשעת שחיטה, והוא דממצה ליה שפיר כדכתב מרנא ע"כ. ומיהו קשיא דהא ודאי לר' יהודה בששחט ושט או קנה ושני ורידין סגיא ליה ולא בעיא חתיכת אברים כלל, וכדתנן לעיל (כז, א) ר' יהודה אומר עד שישחוט הורידין, ואדרבנן דאמרי השוחט אחד בעוף קאי, אלמא בסימן אחד ובשני ורידין סגיא ולא בעיא חתיכה כלל, ורבנן נמי אפילו בסימן אחד בעוף משמע דסגי להו ולא בעיא חתיכת אבר, כדתנן (שם) השוחט אחד בעוף שחיטתן כשירה, ובלא חתיכה ודאי קאמר, מדקתני עלה רבי יהודה אומר עד שישחט את הורידין, כלומר אינו ניתר בלא חתיכה עד שישחוט את הורידין, דלהכשירו בחתיכה אפילו ר' יהודה מודה דורידין אינן בתורת שחיטה וכדאסיקנא בגמרא, אלא שאתה יכול לומר בזו אפילו דלרבנן בשלא שחט שני סימנין ונתקרר הדם יפה אינו ניתר אלא בחתיכת אברים, אלא שאינן מצריכין חתיכת ורידין ושני סימנין בשעת שחיטה ממש אלא סמוך לשחיטה שעדיין הדם חם מעט קצת ונפלט וכדאמרינן ליה לר"י לעיל (כח, ב) וכי מאחר שלא הוצרכו הורידין אלא לדם מה לי בשעת שחיטה מה לי שלא בשעת שחיטה, כלומר אלא סמוך לשחיטה קצת, דאכתי חאים דם נפיק, ואמר להו ר"י בשעת שחיטה חאים דם שפיר ונפיק לאחר שחיטה קריר דם ולא נפיק שפיר, אלא ר"י בסימן אחד ובשני ורידין סגיא, וכדתניא ר"י אמר בעוף עד שישחוט ושט ושני ורידין, ופירשו בגמרא (כח, א) דלא אמר ושט אלא משום דורידין סמוכין לושט, וה"ה לקנה לבד ושני ורידין.

ולקדרה מיהא שמעינן מההיא דאמרו במנחות בפרק הקומץ (כא, א) ליתן בו מלח משני צדדין וכן תרנגולת או טלה צריך למלוח בפנים ובחוץ כדאמרינן התם הא כיצד הוא עושה מביא האבר ונותן עליו מלח והופכו ונותן עליו מלח ומעלהו, ואמר אביי וכן לקדרה, ולגרסא ספרדית ור"ת ז"ל דגריס התם וכן לצלי, שמעינן נמי מהתם דמלח שנותנין על גבי צלי א"צ ניפוץ, אלא צולהו ומלחו והוא ומלחו שרי. וה"ר משולם כתב באיסור משהו דמליחת בשר לצלי בעי ניפוץ המלח קודם צלייה. ותפס עליו הראב"ד ז"ל, וז"ל אמור מעתה שצריך הדחה שאין ניפוץ בלא הדחה, ואם כן אין כאן מליחה, והלא כל העולם נוהגין כן ששופדין הבשר בשפוד לצלותו, ולאח"כ נותנין עליו את המלח לומר כי עם המלח והאש הדם יוצא יפה יפה והמלח אינו בולע מן הדם כלום, כי האש שואבת אותו ואם בולעו מיד פולטו, וכה"ג פוק חזי מה עמא דבר ע"כ. ושיעור מליחה כשיעור צלייה כ"כ בהלכות גדולות.

ובשעת מליחה כתב הראב"ד ז"ל באיסור משהו דאותן חתיכות שיש בהם חוטי הדם צריך להניח בשעת מליחתן (חתיכן) [חיתוכן] למטה, כדי שיזוב הדם דרך החתך, ואף על גב דלצלי לא בעי חתיכה כלל כדאמרן לעיל, וכדמשמע מבשרא דאסמיק ומביעי ומזרקי כמ"ש למעלה, מיהו לגבי מליחה כיון שצריך לחתכם כדאמרינן חתכינהו ומלחינהו, דאלמא אין גדול כח המלח ככח האש להוציא הדם כי אם ע"י חתיכה, נראה שג"כ צריך להניח החתך למטה דכל היכא דבעי חתיכה בעינן חתוכא לתתא כי היכי דלידוב דמא בין לצלי כגון כבדא בין לקדרה בחוטי יד ובדלועא וכדותייהו.

וכתב עוד לענין חתיכתן והרוצה לצאת ידי חתיכת החוטין יחתוך כל אבר ואבר לשנים, וישבר את העצם לשני חלקים, ולא יסמוך על חתיכת הבשר שעל גבי העצם, כי פעמים שהחוטין אצל העצם ויחתוך הבשר והחוטין עדיין קיימין גם לא יסמוך בפירוק האיברים זה מזה שמתפשטין לתוך האיברים ומתרככין (עד) [עם] לוחות הבשר ושם הדם רבה, ומשם צריך לחתכם כי הפתח נפתח ורחב ליציאת הדם משם, ובשעת מליחה יתן החתוך למטה בירידה, וכן הדם יצא יפה.

ומיהו אחר מליחה נראה שאין צריך לחלוט את הבשר במים חמין כמ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"א מהל' מאכלות אסורות ה"י), ודבר זה הוא מן התימה דהא דאמרינן לקמן בפרק כל הבשר (קיא, א) גבי כבד מר חלטי ליה ברותחין בשלא נחתך ונמלח קאמר, אבל בשר שנמלח שוב אין צריך חליטה כלל, וכן נראית דעת הרב ראב"ד ז"ל, וכן שדרו ממתיבא דלא בעינן רותחין, דכי בעיא רותחי לחליטה הני מילי דשרי ליה בלא מליחה דחליט ליה עמודא דרותחין, וכיון דלאו כל אינש יכול למיקם על שיעורא דחליטה, תקינו הדחה ומליחה והדחה.

א"ר יהודה ריש מעיא באמתא בעי (גרידה) [גרירה]:    וזהו חלב שעל הדקין, פירש רש"י ז"ל כשהדקין יוצאין מן הקיבה צריך לגרר חלב שעליהן עד אורך אמה, וזהו חלב שעל הדקין שנחלקו בו רבי ישמעאל ור' עקיבא באלו טריפות (מט, ב) ור"ח ז"ל כן פי', ומשם אחרים כתב (שהיה) [שהוא] המעיא הנמשך מן הכרכשתא ולמטה. ולא מיחוור דכרכשא לא מיקרי מעיא אלא הדקין. וכדאמר לקמן (קיג, א) תרגמא אהדרא דכנתא וכרכשא. ולעולם קוראין חלחולת או כרכשא, והפירוש הראשון עיקר.

ואי לא צריך לחטוטי בתרוייהו:    ואף על גב דהני חוטי מיבלעו בגו כפלי, לא דמי לחלב הכסלים דרשינן, משום שהבשר חופה אותו, דהכא איכא למימר כדאמרן גבי חיוורא דתותי מותני דבהמה בחייה אפרוקי מפרקא.

אמר אביי ואיתימא רב יהודה חמשה חוטי הוה תלתא משום תרבא ותרי משום דמא וכו' דידא ודלועא משום דמא למאי נפקא מינה הנך משום דמא אי חתיך ומלך שפיר דמי:    כלומר לקדרה, וכמו שכתבנו לעמלה, והוא הדין לחוטין שבגף העוף, דגף העוף כיד הבהמה, והילכך צריך לחתוך עצם האגפים ולמלחם, וכן עצם הלחיים בעוף וחוטין שבכתף בכלל ידא הם, וצריך לחתכם או ליטלם, כן כתב הראב"ד ז"ל באיסור משהו, וכן כתב בעל התרומות ז"ל וכן החוטין שתחת הלשון בכלל דלועא הן וצריך לחתכן או ליטלן, ותמיהא לן מדקאמרי סתמא תרתי משום דמא, ונפקא מינה דאי חתיך ומלח להו שפיר דמי, משמע דבכל ענין מיירי בין בשחתך את הורידין בשעת שחיטה בין שלא חתך את הורידין, דאפילו כי חתך את הורידין שני אלה שביד ושבכתף אינן אדוקין בורידין ואינן משתרשין מהם ואינן מנק[ז]ין את דמן דרך הורידין, והילכך צריך לחתוך הן עצמן ולמלחן היטב, וכל שאר החוטין אף על פי שלא חתך את הורידין אינן צריכין חתך, וזה אינו נראה דשאר החוטין ודאי נגררין דרך הורידין ולא דרך הסימנין שאינן אדוקין בהן כלל. ותדע שהרי כשלא שחט את הורידין אסור עד שישחוט את האיברים, אלמא כל חוטי האיברים תלוין ונשרשין בורידין ונגרין דרך הורידין, ואם כן בשלא שחט את הורידין במה הן יוצאין מידי דמן עד שיחתכם וימלחם יפה יפה, ונראה ודאי דכששחט את הורידין מיירי, ואפילו הכי דידא ודלועא צריכין חתיכה ומליחה, לפי שאינן נגרין דרך הורידין כלל ואינן אדוקין בו כמו שאמרנו, אבל כל שאר החוטין שהן נגרין ונשפכין דרך הורידין אינן צריכין חתיכה כלל, ואפילו לקדרה, אלא במליחה לבד סגי להו כשאר הבשר, שהרי דמן מתמצה היטב דרך חתך הורידין, ומה שנמצא בהם דם לאחר מכאן, שמא שומן בעלמא הוא, או שמא לא הניחו למצות יפה יפה בשעת שחיטה, וזהו שפרט אלו לבד, וסתם דבריו ולא חלק בשני אלה בין שחט את הורידין בין לא שחט את הורידין, אבל שאר חוטי הגוף לא הוצרך להשמיענו כלל, משום דכיון דקיימא לן כרבי יהודה בשחיטת הורידין, ואמר רב חסדא עלה לא לכל אמר רבי יהודה אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחת, אבל בבהמה הואיל ומנתחה אבר אבר לא צריך תו לית ליה לאביי לאשמועינן בשלא שחט את הורידין, ששאר חוטי צריכין חתיכה, ואם שחט את הורידין שאינה צריכין חתיכה בשעת בישול דכבר שמעינן לה מדר' יהודה (ומדפריש) [וכדפריש] עלה רב חסדא אבל בששחט את הורידין הוא דצריך לאשמועינן דלא לכל מהניא שחיטת ורידין אלא לחוטי הגוף שאדוקין בהם אבל דידא ודלועא שאינן אדוקין בהן לא מהניא חתיכת ורידין אלא חתיכת עצמן ומליחתן כנ"ל.

אבל ראיתי לראב"ד ז"ל שהאריך בזה הרבה באיסור משהו וזה לשונו: וכיון דאדיקי כולהו למה לי למחשב דידא ודלועא משום דם איבעי למחשב כולהו דוכתי, ואף על גב דאדיקי בהדדי ליחשוב נמי כולהו דירך העוף דלא הוו בכל הנך כלל, ואם משום דבעו לאפרושי (מינייהו) [בינייהו] הנך דאסירי משום תרבא ושאר חוטי דגופה כולהו אסירי משום דמא, ומשום הכי פרט בהני משום דמא הנך דזוגי לא הוו צריכי למשרי, ועוד דהנהו לא חוטי היו אלא גידים הוו, ושמא מפני שהן סמוכין לורידין קא משמע לן דאפילו הנך דסמיכן לא מתכשרן בחתיכת הורידין לקדרה אלא אם כן חתך להו ומלח להו, וכל שכן שאר חוטי הגוף, אבל לצלי מיהא מתכשרי כולהו בחתיכת הורידין ובשחיטת רוב שני הסימנין בשעת שחיטה והא דממצה ליה שפיר ע"כ.

ותמיהא לי (דגם) [דאם] כן כיון דעיקר חדושי הוא לאשמועינן דאף על גב דשחט את הורידין כולהו גידין צריכין חתיכה, אי לקדרה בעינן ליה, הוה ליה לפרושי ולמימר תרתי משום דמא, ואף על גב דשחט את הורידין אי חתיך להו ומלח להו שפיר דמי ואי לא לא. ועוד דמני להו חמשה חוטי נינהו, ואמר תרתי משום דמא, משמע דליכא דאית לה האי דינא אלא הני תרתי, ולדברי (רבותינו) [רבינו] ז"ל כולהו נמי משום דמא נינהו, והיכי נחית למנינא חמשה נינהו תרי משום כך ותלתא משום כך, אי מנינא לאו דוקא, ואף על גב דאמרינן בסוטה פרק היה מביא (טז, א) אמר ?יוחנן משום רבי ישמעאל בשלשה מקומות הלכה עוקבת את המקר', ואסיקנא התם דאיכא נמי עפר סוטה ותנא ושייר, ודכוותייהו טובא בגמרא, לא דמי למניינא דהכא, [דהכא] ודאי משמע דדוקא קתני, מדקאמר חמשה חוטי ומחלק תרי משום דם ותלת משום חלב, ואף על גב דקתני דכותה בנדה פרק דם הנדה (נה, ב) דתניא תשעה משקין הן בזב זיעה ליחה סרוחה והרעי טהורין מכלום דמעת עינו דם מגפתו וחלב שבאשה מטמאין טומאת משקין ברביעית, אבל רוקו ומימי רגליו מטמאין טומאה חמורה, ואסיקנא התם דאיכא נמי מימי האף ורוקו וניעו, אף על גב דאיכא מנינא ומחלקן כי הכא לא דמו, דהתם הא אמר רבי יוחנן טעמא דכולהו איתנהו בכלל הנך דקאמרי דתניא רוקו וכל דאתו מרבויה, ואפילו למאן דמקשינן מינה לרבי יוחנן התם וקסבר (התנא) [דתנא] ושייר מימי האף, משום דלא פסיקא (לית) [ליה] כדאיתא התם, אפילו הכי לא דמי דהא אמר נמי טעמא משום דלא מני הנך דפסיקא ליה דהוו מעין לעולם כרוקו, ועוד דמסתמא כל היכא דקתני מנינא דוקא קתני, אלא אם כן מפרש לה תלמודא כי התם, וכדאמרינן בקדושין פרק קמא (טז, ב) גמרא יתירה עליו אמה העבריה ר"ש אומר ארבעה מעניקין להן שלשה באיש ושלשה באשה וכו', וכי תימא הכא נמי תנא ושייר, והא ארבעה קתני, אלמא כל היכא דקתני מנינא מסתמא דוקא קתני, ואם כן הכא היכי אמרינן דלאו דוקא, ועוד שהראב"ד ז"ל הלך בזה לשטתו שהוא ז"ל כתב דאין תקנה לעוף ולבהמה לקדרה אלא בחתיכה אבר אבר בששחט את הורידין, ואף על גב ד[ל]צלי סגי חתיכת ורידין אין כח המלח גדול ככח האש. אבל לפי מה שכתבו רבוותא ז"ל דשחיטת ורידין מהני אפילו לקדרה ולאו דוקא נקט רב חסדא וצולהו, דהוא הדין לבישול דסגי בהכי, אלא לפי שדרכן של בני אדם לצלותו כאחת נקט ליה, אין לך לומר כלשון תירוצו של הראב"ד ז"ל שהרי אף לקדרה סגי בחתיכת ורידין לבד ואין לך לומר אלא כלשון הראשון שכתבתי, והרב בעל העיטור ז"ל שכתב דמנינא למעוטי שאר החוטין דלא אסירי כלל דשומנא בעלמא הוא כדאמרינן בטחול, לא מסתברא כלל, דאם כן נתוח אבר אבר למה בשלא שחט את הורידין [דאי] משום דם האיברים ה(ו)א לא פי' משרא שרי, ואי משום ורידין עצמן אבר אבר למה, בנטילת ורידין לבד סגי או בנתוח הצואר, אלא ודאי משום דם החוטין קאמר שהוא אסור.

(ביצי) [ביעי] חשלתא רב אמי ורבי אסי חד אסר וחד שרי מדלא קא בריין הני אבר מן החי נינהו:    לא אבר מן החי ממש קאמר, דהא אכתי אגידי בה בבהמה ולא גרעי מאבר ובשר המדולדלין דלית בהו אלא מצות פ(י)רוש בלבד, כדאמרינן לעיל בפרק המקשה (עד, א) אלא הכי קא אמר הני איכא למגזר עלייהו משום אבר מן החי, ומצות פ(י)רוש איכא כאבר ובשר המדולדלין בבהמה, ואף על גב דרב ורב אסי הלכה כרב דרביה [הוי], קיימא לן הכא כרב אסי, מדאמר ליה ר' יוחנן לר"ש בר אבא הני ביעי חשילתא שריין ואת לא תיכול משום שנאמר אל תטוש תורת אמך, ור"ש בר אבא דעתו לחזור היה.

דף צג עמוד ב

אמר מר בר רב אשי הני ביעי דגדיא עד תלתין יומין שרו בלא קליפה מכאן ואילך אי אזרען אסורין ואי לא אזרען שריין מנא ידעינן אית בהו שורייקי סומקי אסירן לית בהו שורייקי סומקי שריין:    כלומר כל זמן שיש בהן חוטין אדומין מן הידוע שהזריעו ואסורין בלא קליפה ומשום דם, וכדאמר לעיל דביעי ודמזריקי משום דמא, ונראה דדוקא לבתר תלתין יומין היא דאסירן בלא קליפה כי אית בהו שורייקי סומקי אבל בגו תלתין אף על גב דאית בהו שורייקי סומקי [שריין] דלאו דם הוא אלא תולדות החוטים וליחתן שהיא אדומה, דאי לא תימא הכי ליכא הפרש בין קודם שלשים לאחר שלשים, דאי איכא שורייקי סומקי כאן וכאן אסורין בלא קליפה ואי ליכא שורייקי כאן וכאן אין צריכין קליפה, אלא ודאי נראה כמו שאמרנו, וכן נראה לי.

והילכתא מישב שייבא ליה וכו' וכן ביעי וכן מזריקי:    ואם תאמר ואפילו למאן דאמר מצמת צמתא ליה אמאי אסור, והא דם האיברים [הוא] ודם האיברים דלא פריש שרי, כדאמרינן לקמן (קיא, א) בכבדא דחלטי ליה בחלב ובשרא דלא אסמיק דאמר בכיצד צולין (פסחים עד, ב) הוא וחלייה שרי וכדמשמע מכל הני דאמרינן לעיל, יש לומר שאני הכא דדם כנוס בתוך החוטין הוא וכמו שהוא בעין דמי וכדכתבינן נמי לעיל.

מזריקי:    פירש ר"ח ז"ל מקום בית השחיטה, ובהכשר הבשר לבעל העטור זצ"ל [???] ורידין, וכתב ודוקא שלא נקבן בשעת שחיטה, אבל נקבן הרי הכן כבשר, וקשיא ליה כיון דקיימא לן כר' יהודה דאמר בשעת שחיטה [דהיינו] חם ונפקי [ו]שלא בשעת שחיטה קריר ולא נפיק כדאיתא בריש השוחט (כח, ב) הכא מאי מהניא להו חתיכתן, ותירץ (ו)[ד]הני מילי נקב אבל חתוך מהני, ולא מסתברא כלל דמאי שנא נקב מאי שנא חתך, דהא עיקר טעמא ליתיה בנקב או בחתך, אלא כדי שימצא הדם מקום פתוח לזוב דרך שם בשעה שיתחמם ויזוב על ידי כח האש, וכיון שכן מה לי נקב מה לי חתך, דהא גבי רישא אמרינן אי דץ ביה מידי דמעב(ד)[ר] ליה שרי ואף על גב דלית ביה אלא נקב בעלמא, אלא דעיקר קושיתו אינה דהא דאמרינן התם שלא בשעת שחיטה קריר דם החוטין ודם הורידין (ו)[ד]לא נפיק מההיא שעתא מנפשיה דרך נקיבת הורידין, והוא הדין אילו חתך את הורידין כולן לשנים לא נפיק דם כיון דקריר אלא עומד במקומו ונקרש, וכיון דנקרש במקומו אפילו חותך את הורידין לא נפקא בהו דם החוטין ואפילו על ידי צלייה אלא מתבשל בתוכן ואסור, דדם שפירש וחזר למקומו הוא, אי נמי דדם כנוס אסור ואף על גב דלא פריש, אבל הכא דמהני חתיכתן היינו דורידין בעצמן שעל ידי חתוכן דמן יוצא דרך שם והוא הדין לכל (שער) [שאר] החוטין אם חתך כל אחד ואחד דמהני להו ונפיק דמייהו דרך חתוכייהו כדאמר רב חסדא, אבל בבהמה הואיל ומנתחה אבר אבר לא צריך.

אלא אי קשיא לי הא קשיא לי מדקאמר הכא חתכינהו ומלחינהו אפיו לקדרה שפיר דמי, אלמא בורידין עצמן שלא נחתכו כלל איירינן, ובכי הא הוא דאמר רב אחא דאפילו היכא דאותבינהו אגומרי נורא מישב שייבא ליה ושרי, ואפילו רבינא לא אסר אלא היכא דאותבינהו אגומרי, אבל כי תליא בשפודא משרא שרי ליה ואמאי, והא קיימא לן כרבי יהודה דאמר אפילו לצלי אסירי אלא אם כן חתכן תחלה וכדאמר (שם) רב חסדא לא לכל אמר רבי יהודה אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחת, וקיימא לכן נמי כרב חסדא וכדאסיקנא התם בריש השוחט, ושמא נאמר דשאני התם כשהחוטין בתוך הבשר אין רוב דם שבתוכן יכול לזוב ולצאת מהן שדפני הבשר מעכבין אלא אם כן חתכן כדי שיצא ויזוב הדם דרך החתך, אבל בורידין או חוטין גופן שפניה ע"פ האש כח האש שולט בהן היטב ושואב הדם יפה יפה כנ"ל וכמש"ל.

רישא בכבשא תלייה בבית השחיטה לתחת מידב דאב דמא אצדדין מקוי קוי דמא ואסירי אנחירי אי דץ ביה מידי דמיעב(ד)[ר] ליה שרי ואי לא אסירי:    ופסק רבינו אלפסי ז"ל (ד)[כ]הא לישנא קמא דאפילו אותביה אנחירי בעיא מידי דמעב(ד)[ר] ליה, ואי לא איסיר, דכל תרי לישנא בדאורייתא הלך אחר המחמיר, והלכך בין אנחירי בין אצדדין בעינן מידי דמעבר ליה כי היכי דלידוב דמא מהתם. ואם תאמר והלא מחותך (היא) [הוא] הראש מן הצואר וכדאמרינן תלייה ובית השחיטה לתחת מידב דאיב דמא, אם כן למה הוא צריך לחתך ולנקב אחר אטו מזריקי למאן דאמר מצמת צמתא ליה, אי מחתך חתיך להו ושדי ליה אצדדין בנורא מי לא שרי, ונראה לי דשאני רישא דכיון דקאי אצדדין וליכא חתך ונקב סמוך למוח במקום שהוא שוכב עליו על האש אין הדם יוצא לחוץ אלא מתמצה ויורד לגומא של מוח, אבל במזריקי שאין שם גומא שיתמצה בתוכה זב ושותת דרך הראשים שנחתכו, ובה"ג [כ'] מאן דמטוי רישא מנח בית השחיטה תתאי, והיכא דאתשנ[י] והפכיה מוקרה הוא דאסור, אבל כוליה רישא משרא שרי באכילה, משמע דליכא אסורא כי אם משום קרום המוח שהוא מלא דם, וכדאמרינן ה' קרמי הוו תרי משום דמא דביעי ודמוקרי משום דמא והדם מתבשל בתוך המוח שאינו יכול לצאת, מפני שהוא מלא עצמות, והעצמות סותמין בפני הדם, אבל שאר הבשר שבראש אינו נאסר, שהרי אין הדם יוצא מעצם המוח ולחוץ ואם יוצא ממנו קצתו אין בכך כלום דכבולעו כך פולטו. ומיהו ודאי משמע דדוקא לצלי וכדאמרן, אבל בקדרה אסור דא"א דלא נפיק קצת דם ממנו ומתמצה לתוך הקדרה ולא ידעינן כמה נפיק מיניה, והילכך אסור ואפילו מלחיה נמי כמה דלא חתיך ליה לקרמא אסור, והרב בעל העיטור ז"ל שכתב דמסתברא דהכא בלא מליחה קאמר, לא מסתברא כלל דמלח שעל הראש, היאך הוא מוציא דם שבתוך המוח, שאפילו כח האש אינו מפליטו בלא חתך, ויהיה גדול כח המלח מכח האש, ואפילו בחתיכת בשר בלא עצמות לא מהני מליחת צד זה לצד זה, וכדאיתא במנחות פרק הקומץ (כא, א) ומייתינן לה לעיל, והיאך תהני ליה לראש מליחת הפנים החיצונית להוציא מידי דם שבתוך המוח ובקרומות המוקפין עצמות, אלא ודאי אפילו במליחה מיירי ולקדרה אסור ואוסר עד שיחתוך וימלח יפה יפה.

ולפי דברי הרב בעל ההלכות זצ"ל צריך לדקדק בעוף שצלאו כולו כאחד ולא שחט את הורידין דאסור לר' יהודה אם לא נאסר את העוף כי אם החוטין, ואם מחטט אחר החוטין אפילו לאחר שנצלה די בכך ומותר, כענין רישא בכבשא, כי הדם הנשאר בחוטין הרי הוא זורק את החוטין ומחטטן, ומה שפלטו ובלע הבשר הא אמרינן כבולעו כך פולטו, וכענין שאמרו במוליאתא, או נאמר דאפילו כל העוף אסור דמכל מקום כיון שהחוטין אסורין ועדיין מלאים דם כשמסיר אותו מן האש הוה ליה חם בתוך חם ולכולי עלמא אסור, דבולע זה מזה ואין בו כח להפליט לחוץ, ואינו דומה למוליאתא (פסחים עד, ב) דאפשר לומר דמוליאתא שאמרו דוקא בנתבשל בשר (המלוחים) [המילואים] יפה באומד שלא נשאר בו דם לפלוט ולאסור בשר החיצון הא לאו הכי מיסר אסירי דחם לתוך חם הוא, אבל כאן (ד)לעולם החוטין אסורין ואוסרין בשעת סלוקן מעל האש, ואינו דומה לרישא בכבשא שכתב בהלכות דאינו נאסר אלא המוח לבד, ואף על גב דהוי חם לתוך חם נמי בשעת סלוקו מן האש, דשאני התם דעצמות מבדילין בין מוח לבשר, דנהי דעל ידי האש פולט קצת מפני שיש נקבים דקים בעצם המוח, אבל אינו יכול לפלוט כלום אחר שנסתלק מן האש, שהעצם מבדילו, אבל החוטין בשר בעלמא הוא ואינן מבדילין ולא מונעין מלבלוע זה מזה, ואף על פי שאמרו דקרום מבדיל ומונע וכדאמרינן לקמן (צז, א) כוליא בחלבה הויא, כלומר והקרום הבדיל בפני החלב ולא הניח הכוליא לבלוע ממנו, קרום שאני שאינו רך וחלול, אבל בשר חלול ורך ואינו מונע ומבדיל, ועוד החוטין בשר בעלמא הן, ומכל מקום נראה שאין אסור בו מן הדין אלא החוטין לבד שהחוט מבדיל הוא, ואפילו תמצא לומר שאינו מבדיל, מכל מקום דם אינו מפעפע וכדאמר לקמן (קיא, א) דם משריק שריק, ולא עדיף משמנו של גיד דאמר שמואל לקמן (צז, ב) אבל בצלי קולף ואוכל עד שמגיע לגיד, כלומר ומניח סמוך לגיד כדי קליפה או כדי נטילת מקום, והכי נמי לא שנא, אלא שאפשר שיש חוטין רבים בתוך הבשר שאינן ניכרין ולא נודע מקומם לחטט אחריהם ומשום כך יש לאסור הכל כנ"ל.

וכ' הרב בעה"ת זצ"ל ויש מקומות כשרוצין להסיר הנוצה שנותנין אותם על הרמץ, ושפיר דמי, דליכא עצמות שיעכבו הדם לצאת כמו בראש הבהמה, וראש התרנגול אינו משים על הרמץ אלא חותכו ומולחו, ואפילו נותנו על הרמץ אינו אסור רק הראש, וכתוב בהכשר הבשר ואנן דלא מותבינן רישא בכבשא ומחרכינן ליה בעי לאזדהורי לאותובי בית השחיטה תתאי, כי היכי דלידוב דמא. וכן תרנגולת מחרכין אותה ובית השחיטה למטה, ואף על פי שהלב והכבד מבפנים אין לחוש שאין מניחין אותן כל כך [להתחמם], נראה לדעת הרב בעל העטור ז"ל שאם מניחין אותן על האש עד שיוכל הלב להתחמם מבפנים ולזוב שהוא אסור, שלא כדברי בעל התרומות זצ"ל שאמר דכיון דליכא עצמות שיעכבו הדם מלצאת שפיר דמי, ולכאורה הוה מסתברא כדברי הרב בעל העיטור ז"ל דאי לקדרה בעי ליה אסור דדם שפירש ממקומו על ידי האש ונבלע במקום אחר אינו יוצא ממקום שנבלע בכח המלח אלא בכח האש, דכל שבליעתו על ידי האש פליטתו על ידי האש כדאמרינן (שם עד, א) כבולעו כך פולטו מכלי ראשון בראשון מכלי שני בשני על ידי האש ממש כגון השפודין על ידי האש ממש בליבון ומן הצונן דיין ע"י הצונן בהעראה דעל ידי מלח כדם על ידי מלח והילכך אי לקדרה לא מתכשר, דהא מלח לא מכשר ליה מידי דמו, אבל לצלי הניחו על האש הרבה אין בכך כלום, שהרי הדם שפלט ממקום זה ונבלע בזה על ידי האש, כמו כן יצא משם על ידי האש, אלא שאם הוציא בני מעיו תחילה שהדם מתמצה מבני המעים בתוך הגוף אז נראה שהוא אסור, לפי שהוא בעין על דפני העוף ודם שהוא בעין אינו נבלע ונפלט אלא מתבשל ונקרש על גביו והילכך אסור, אבל כל זמן שלא הוציא בני מעיו אין דם מתמצה לגופו ושרי לצלי, אבל לקדרה מסתברא דלא, אלא אם כן נזהר יפה שלא יניחנו כל כך שיוכל דם הלב והכבד לפלוט וליבלע בתוך העוף, וכן הללו שמשימים רגלי הבהמה על האש להסיר שערה ולהסיר הטלפים התיר בספר התרומות מן הטעם שכתבנו דאפילו בראש ליכא איסורא אלא משום קרום של מוח, אבל דם שבשאר המקומות מישאב שאיבי דמא, וכן ברגלי הבהמה גומרי מישאב שאיבי דמא. ויש מחמירין ומולחין ברגלים ושוהין כדי מליחה ומדיחין אותן לפני נתינתן על האור להסיר השער והטלפים ואחר כך חוזרין ומולחין אותן כהוגן, משום שמליחה ראשונה היתה כנגד הטלפים ועל השער ולא נכנס בבשר רק מיעוט (ואינו צריך לתת כלום ולעשות כתחילה), ואיני מבין מה יצאנו ידי חובה אף בחומרא זו, וכי מלח שעל הטלפים מפליט דם שתחת הטלפים, ואפילו חתך הרגלים ומניחן על גבי האור וחותכן לתחת אכתי לא ניחא, דדם שפירש ממקום למקום על ידי האש היאך יצא על ידי המלח כמו שכתבנו, ושמא יוצא אף הוא על ידי המלח שמנהגן של ישראל תורה היא, והילכך כשמניח חתוכן למטה שפיר דמי, ואילו היו מסירין הטלפים בכלי תחילה ואחר כך מולח ומשהה שיעור מליחה ואחר כך (חותך) [חורך] ומשיר השער אז נראה יותר נכון ולצאת ידי כל ספק, מיהו אלו שמחריכין התרנגולת על האור שמעתי משום רבינו הרב ז"ל שצריך להדיח תחילה יפה יפה בית השחיטה כדי שלא ישאר שם הדם והוא עומד על גבו בעין ומתבשל שם ואוסר, ובתשובת הגאונים ז"ל אלו שמולגין גדאים וטלאים בעורותיהן ברותחין בכלי ראשון אסור, משום דכלי ראשון מבשל ויש בו איסור חלב ודם, והא דאמרינן לקמן בפרק הזרוע והלחיים (קלד, ב) מקום שנהגו למלוג בעגלים לא ימלוג את הזורע לא תיקשי לן דדילמא בשניקר חלב וגידין ומלח משום דם אי נמי בכלי שני שאינו מבשל.

ומיהו איכא מאן דאמר דאפילו בכלי שני צריך שיתן הרותחין תחילה בכלי שני ואחר כך נותן לתוכו העוף, אבל להשליך הקילוח ראשון על העוף אסור דקלוח מכלי ראשון כלי ראשון הוא. הרב בעל העיטור ז"ל כתב דליתא מדתנן בשבת (מב, א) האלפס והקדרה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין אבל נותן לתוך הקערה או לתוך התמחוי, שמע מינה דאינו אסור אלא לתוך הקדרה, דאם איתא נפלוג בקערה גופא בין שנתן המים תחילה ובין שנתן התבלין לתוך הקערה תחילה, אלא לאו שמע מינה משיצא קלוח מכלי ראשון כלי שני הוא, ור"ת ז"ל אית ליה כסברא הראשונה והביא ראיה מן הירושלמי בפרק כירה (ה"ה) ובפ"ק דמעשרות (ה"ד) מהו ליתן תבלין מלמטה ולערות עליהם מלמעלה וכו' וכדאיתא התם, ובסוף עבודה זרה (עו, א) הארכתי לכתוב ראיותיו, ומה שהקשו עליו (ש"נ) [ש"ל] (דפרק) [ובפרק] כירה מבואר בארוכה.

גופא אמר רב יהודה אמר שמואל שני גידין הן פנימי סמוך לעצם אסור וחייבין עליו:    כלומר שזהו גיד שאסרה תורה, אבל חיצון לא אסרה תורה כדאמר לעיל (צא, א) הירך דפשיטא בכוליה ירך לאפוקי חיצון דלא.

והתניא פנימי הסמוך לבשר איקלודי מיקליד בהו:    ולא למימרא דמה שמקליד בבשר שהוא אסור (אסור) מדאורייתא, דהא אמר שמואל לקמן (צו, א) לא אסרה תורה אלא שעל הכף, אלא הכא משום דקא קרי ליה שמואל לגיד האסור פנימי הסמוך לעצם קא מקש' ליה לומר דאין זה הפנימי שנאסר מה שעל הכף ממנו אלא הסמוך לבשר, דההוא הוא דקרי ליה תנא דברייתא פנימי, דאלמא הסמוך לבשר הוא שאסרה תורה מה שיש ממנו על הכף, ואהדר ליה דמשום דאקליד בהו קרי ליה לפנימי הסמוך לעצם פנימי סמוך לבשר.

והילכתא להלקות בכזית להעבירו בכשעורה:    ומדקאמר הילכתא, משמע דמר זוטרא לאו לפרושי מילתא דרבי יוחנן הוא דאתא, אלא לאפלוגי עליה דרבי יוחנן [ד]בעי כזית במקום אחד, ומר זוטרא מחייב אפילו בכזית בשנים או בשלשה מקומות. ומשום הכי פסיק תלמודא כרבי יוחנן דבעינן כזית במקום אחד, דמסתמא כזית דקאמר במקום אחד (היא) [הוא] דבעינן, וכן משמע מדברי רבינו חננאל ז"ל דלא מיייתי דברי מר זוטרא כלל, ומדברי רבינו אלפסי ז"ל שהביא דברי מר זוטרא ומאי דפסק תלמודא והלכתא להלקותו בכזית, לא נתברר דעתו בזה.

מתני': שולח אדם ירך לנכרי וגיד הנשה בתוכה מפני שמקומו ניכר:    כלו' ואף על פי שיחזור וימכרנה לישראל, לא אתו למיכל גיד הנשה שבתוכה שהרי מקומו ניכר, ואמרינן בגמרא דדוקא שלימה אבל חתוכה לא, משום דאי אתי ישראל למזבן מינה אתי למיכל גיד הנשה דאין מקומו ניכר וחושב שכבר ניטל גידה, וקשיא לי כיון דעיקר חשש אינו אלא בשביל ישראל שמא יחזור הנכרי וימכרנה לישראל ויבא ישראל בו לידי תקלת אכילת גיד הנשה, למה שנה הענין בנכרי, לימא שולח אדם ירך לחבירו וגיד הנשה בתוכו מפני שמקומו ניכר, הא חתוכה לא שאין מקומו ניכר ובא לידי תקלה, וכדקתני בברייתא (צד, א) השולח ירך לחבירו שלמה אין צריך ליטול ממנה גיד הנשה, חתוכה צריך ליטול ממנה גיד הנשה, ויש לומר דרבותא קא משמע לן דלא תימא לישראל אסור משום דאיכא לפני עור לא תתן מכשול, אבל לנכרי דהוי לפני דלפני לא וכדאמרינן בעבודה זרה (ח, א) דאלפני מפקדינן אלפני דלפני לא מפקדינן, קא משמע לן דאפילו הכי אסור ד(ב)דבר קרוב הוא ו(ב)[כ]וודאי משוינן ליה וכדתנן בנדה (סא, ב) בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לנכרי שמא יחזור וימכרנו לישראל.

גמרא: שלמה אין חתוכה לא:    ופירש רש"י ז"ל דירך משמע שלמה, ולא ידעתי מי הצריכו זצ"ל לכך דחתוכה נמי ירך מיקרי אלא מפני שמקומו ניכר דקתני במתני' דייק, כלומר שלמה שמקומו ניכר אין חתוכה שאין מקומו ניכר לא כנ"ל.

במאי עסקינן אילימא במקום שאין מכריזין וכו':    כולה שמעתא דבמקום שמכריזין מקום שאין מכריזין בטבחי ישראל ומקולין ישראל קא מיירי, דמדינא (הוא) [היכא] דטבחין ומקולין של ישראל הם, כל בשר הנמצא ביד נכרי מותר ליקח ממנו, והולך ואוכל ואינו חושש לא משום טריפות דישראל ולא משום נבילות שמנבלים נכרי העיר איש בביתו לפעמים, משום דמיעוט טריפות דישראל ומיעוט נבילות שמנבלין הם לגבי שחיטות וכשירות מיעוטא דלא שכיח הוא ולא חיישינן ליה כלל, וכיון דמדינא מותר ליקח מהן היה אסור למכור להן לעולם נבלות וטריפות שמא יחזור וימכרנו לישראל. וכדתנן (נדה סא, ב) בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לנכרי, וכעובדא דארבא דטבעא בחישתא (פסחים מ, ב) דאסרינן לנכרי, וכן ביתא דחיטי דנפל עליה חביתא דחמרא בע"ז (סה, ב) דאסרינן לזבוני לנכרים בעיניה, וכלהו משום שמא יחזור וימכרנו לישראל, וכן נמי בגד שצבעו בקליפי הערלה (ערלה פ"ג, מ"א) שאסור למכרו לנכרים, וכן הדין לכל הדברים האסורים שכיוצא בהן ניקחין מן הנכרים, ולפי שהדבר הפסד ממון שלא למכור להם נבילות וטריפות הנהיגו במקצת המקומות להכריז ביום שנפל טריפה או נבילה במקולין נפל בשרא לבני חילא, וכל אותו היום אסור ליקח בשר מן הנכרי לחוש שממנה היה, וכל יום שלא הכריזו מותר, ועל סמך המנהג התירו למכור להם נבילות וטריפות, ומקצת מקומות הנהיגו שלא להכריז לעולם בין ביומא דאיכא טריפה בין ביומא דליכא, ושלא ליקח מהן כלל, ומוכרין להן ולא לוקחין מהן. ואם תאמר אם כן היאך העמידו (לסמוך) [בסמוך] משנתינו במקום שאין מכריזין גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל, והא במקום שאין מכריזין אין לוקחין מהם כלל, ואם כן מה הועילו בתקנתן. ויש לומר ד[ה]הוא מתרץ דאוקמה [בהכי] סבר דלא התירו למכור אלא במפרש טריפה היא [אבל] בסתם כלל לא(ו), משום גזירה שמא יראה ישראל שזה מוכר לו סתם מימר אמר דלא טרפה היא, דאי טרפה לא הוה מזבין לה סתם שמא יתפס עליו כגנב, ואפילו בנותנה לו במתנה בוש הוא למחר כשיודע לו שטריפה או נבילה נתן לו, והילכך אי טריפה זבין ליה אי נמי יהב ליה איבעי ליה למימר לישראל הרואה שלא יקח ממנו, אבל כששולח או מוכר לו כשירה א"צ לפרש והילכך חתוכה לא, והיינו דאמרינן בסמוך ואיבעית אימא במקום שאין מכריזין גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל.

וכתב הרמב"ן ז"ל דבין במקום שמכריזין והכריזו ובין במקום שאין מכריזין שאסרו לקנות, לא אסרו אלא לקנות לבד, אבל בשר הנמצא בידו ונפל ממנו לעינינו או שלקחו מן המקולין והחזירו למקולין או שנתערב עם שאר בשר מותר, וכסתמא דברייתא דמייתי לה לקמן (צה, א) אם נמצא בה בשר אם חי הלך אחר רוב טבחים אם מבושל הלך אחר רוב אוכלי בשר, ולא מפליג בין מקום שמכריזין למקום שאין מכריזין, אלמא לא אסרו אלא בלוקח ממנו, ומשום הכי פריך במאי עסקינן אילימא במקום שאין מכריזין הא לא אתי למבזן מיניה ואפילו חתוכה נמי לישדר ליה, ואי במקום שמכריזין, כלומר ושלא הכריזו ולא הוצרך לפרש במקום שמכריזין ולא הכריזו (דלאוקמא) [דכיון דלא מוקמא] ליה במקום שאין מכריזין משום דחתוכה נמי לישדר, וכיון דלא אתי לזבוני מיניה (הא מקום) [ה"ה במקום] שמכריזין והכריזו (איסר דכהדדי) [דאסור ליקח מהם דהרי] כהדדי נינהו, והילכך כי קאמר אלא במקום שמכריזין הרי זה כאלו פריש ולא הכריזו, כלומר במקום שמותר לקנות שלמה נמי לא לשדר דילמא מחתך ליה ומזבין לה [לישראל ו]ישראל שרואה אותה חתיכה אתי למיכל מינה, וגיד הנשה בתוכה [ומשני] חתוכה דנכרי מידע ידיע, ואי חתך ליה נכרי לא אתא ישראל למסמך על חתוך זה ומחזר אחר בקי לבדקה. ובשם רש"י זצ"ל מכאן סמך בשולח ירך לחבירו על ידי נכרי בלא חותם וחתוכה כדרך שישראל חתכה אחר חתיכת הגיד שמותר, אבל באבר אחר אסור. ומיהו נראה דדוקא שולח מותר, ד[ב]הא ליכא למיחש [למידי] דמאי איכא [למיחש] דלמא לבתר דחטיט ליה ישראל אתגלי דטריפה היא וזבנה או יהבה לנכרי זה, ואתי ישראל אחרינא ומשדר לישראל חבריה על ידי נכרי זה ירך שלמה בחותם, ואתי נכרי וחלפה בהאי חתוכה, להא ליכא למיחש, דכיון שיש בה סימן, ועוד שזו שלמה וזו חתוכה רתותי מרתת ולא מחליף לה. ואי אמרת דחתוכה משדר ליה לחבריה על ידיה וחתוכה בחתוכה מיחלף ליה לכולי האי לא חיישינן דלהוי נכרי חתוכה טריפה וישראל קא משדר חתוכה על ידיה מחליף ליה, אבל מכל מקום ליקח מן הנכרי ירך חתוכה איכא למיחש דישראל זבנה או יהבה ניהליה לבתר דאיגלי ליה דטריפה הוה, אי נמי טריפה מעיקרא הות ונוטל גידה כדי להחשיבה בפני הנכרי, דכי האי חששא ודאי חיישינן וכדאמרינן הכא במאי עסקינן אילימא במקום שאין מכריזין חתוכה נמי לישדר, דהא לא אתי למזבן מיניה, ואם איתא דלא חיישינן להכי לימא ליה לעולם במקום שאין מכריזין, וחתוכה היינו טעמא דלא משום דאתי למיזבן מיניה דחתיכה דנכרי מידי ידיע, הילכך הכא נמי חיישינן ולא זבנינן מיניה.

ואם תאמר אפילו בשולח היכי שרי, דלמא למד נכרי זה לחתכה כישראל ואיהו הוא דחתיך ליה, להא לא חיישינן דמה שאין דרכן של נכרים ללמוד לא חיישינן שזה יחידי למד וזייף, ותדע דהא אקשינן שלמה נמי לא לישדר דלמא איהו מחתך לה, ואהדרינן חתוכה דנכרי מידע ידיעי וללמד לא חיישינן, מכל מקום בסימן כתב הקדש אף על פי שאין דרכן של נכרים לכתוב ככתבן של ישראל וללמד נמי לא חיישינן, אפילו הכי בסימן אות אחת לבד לא סמכינן עליה בבשר, דבעיא שני חותמות, משם דאף על גב דהוא אינו דרכו בכתב זה ולא למד חיישינן לזיופה, וכדאמרינן בעבודה זרה (לט, ב) חותם אחד טרח ומזייף, אבל בחתוכה של ירך לטרח ומזייף לא חיישינן, דטרחא טובא איכא בחתוכה [יותר] משני חותמות ואפילו ממאה למי שאינו יודע בדרך הלמוד. ומיהו בשתי אותיות סמכינן, דשתי אותיות כשני חותמות הן, ולא טרח ומזייף כמו שכתבתי בעבודה זרה (לא, ב) משמו של רבינו יצחק הזקן ז"ל.

והרב בעל העיטור זצ"ל כתב ומסתברא דעוף שחוטה או בהמה שחוטה מותרת. ובית השחיטה סימן, דהאידנא נכרא לא שחיט כלל, ובבהמה נמי לא שחיט כלל (בשרא) [ושרי] כההוא דב"מ (כד, ב) דמצא גדי שחוט, ולא אקשינן התם מהא דרב דאמר בשר שנתעלם אסור ע"כ. ולא מחוור כלל דאדרבה היא הויא תיובתיה דההיא ברוב ישראל דוקא מיירי, משום דסמכינן ארובא הוא דשרי ליה ולא משום סימן שחיטתו, וכדאמרינן התם בהדיא מדהתירו לו משום שחיטה כרבי חנינא בנו של ר' יוסי הגלילי שמע מיניה ברוב ישראל הוה, ושמע מינה ר' אליעזר בר"ש ברוב ישראל אמר, אלמא משום דסמכינן ארובא הוא, דאי משום סימן דשחיטה מאי קא מוכיח מינה דר"א בר"ש ברוב ישראל אמר, דילמא דוקא במיעוט ישראל, והא דהתירו לו משום סימן דשחיטה אלא דסימן שחיטה אינו סימן דפעמים דנכרי נמי משחט שחיט ולא בסכין בדוקה ובכונת סימנין, כך נ"ל.

דף צד עמוד א

איבעית אימא במקום שאין מכריזין גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל ואיבעית אימא משום דגניב ליה לדעתיה:    נראה דמדקאמר ואיבעית אימא משום דגניב לדעתיה ולא קאמר אי נמי משום דגניב לדעתיה, דהכי קאמר ואיבעית אימא בדליכא גזירה אלא משום גניבת דעת. וקשיא לן אי אית ליה אכתי ההיא גזרה, אלא דמתני' דהכא בדליכא למיגזר ה"ד אי במקום שאין מכריזין דסלקינן מינה, הא איכא משום ההוא גזירה, ואי במקום שמכריזין ולא הכריזו דאיירי' בי' בשמעתין, כ"ש דאיכא משום טעמא אחרינא דאתי ישראל למזבן מיניה, ועוד דאי במקום שמכריזין על אוקמתא דמוקמינן לה במקום שמכריזין הל"ל האי ואיב"א משום דגניב לדעתיה, ואי במקום שמכריזין ואכרזו היינו מקום שאין מכריזין, ואיכא נמי משום גזרה שמא יתננה לו בפני ישראל, ועוד דהוה ליה לפרושי בהדיא הכי כיון דהשתא [מוקמינן] במאי דלא איירינן ביה עד השתא בכולה שמעתיה. אלא ודאי נראה דבמקום שאין מכריזין דסליק מינה מיירי, והכי קאמר ואיבעית אימא משום גזירה ליכא, דכיון דמקום שאין מכריזין הוא כולי עלמא ידעי דטרפות ונבלות לנכרי מזבנינן להו וכענין שכתוב או מכור לנכרי, ואף על גב דמיחזי חזי ישראל חבריה דמזבן או יהיב בשרא לגר, לא אתיא למזבן מינה, דמימר אמר דלמא טריפה נבילה היא, והיינו דקאמר איבעית אימא דגניב לדעתיה, כלומר אבל משום גזרה ליכא, דלית דחש לה, והשתא נמי אתי שפיר הא דאמרינן בסמוך והא דשמואל לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דשמואל הוה עבר אמברא וכו', ואמרינן אמאי איקפד ואמר אביי תרנגולת טריפה הואי ויהבה ניהליה במר דשחוטה, ופרכינן ואי מכללא מאי הוי, כלומר הא לא כללא הוא, אלא בפירוש אמר שמואל (דא"כ) [דאל"כ] מאי עביד דאיקפד, ואי אמרת דחיישינן לההוא גזירה דשמא ימכרנה לו בפני ישראל היכא מתמיהינן, ואי מכללא מאי דילמא משום דיהבה ניהליה ולא חש לגזירה הוא דאיקפד, דהא קיימא לן דגזרינן שמא ימכרנו לו בפני ישראל, ועוד דאפילו תאמר דטפי הוה משמע לן דאיקפד משום דגניב לדעתיה משום דגנבת הדעת קא עבר עליה מהשתא, וגזירה אינה מעכשו אלא חשש דילמא אתא לידי כך, מכל מקום כי אמרינן ואי מכללא מאי הוו ואמרינן דילמא איכא למימר הא דאיקפד משום דאמר ליה לא איבעית לך (להשוייה) [לשהויי] טפי הל"ל משום דאמר ליה לא איבעי לך למיתביה ניהליה גזירה שמא יראה ישראל ואתי לזבונה מיניה, אלא ודאי שמעינן דמפשט פשיטא להו דלא גזרינן כלל כדאמרן, כך נראה לי, ולקמן נאריך בה בע"ה, ובזה עמד מנהגנו שנהגו העולם למכור נבלות וטרפות לנכרי במקולין ובפני רבים ואינן חוששין, וכן נותנין ומוכרין להן עופות טרפות או נבלות ואינן נמנעין כלל.

תנו רבנן השולח ירך לחבירו שלמה אין צריך ליטול ממנה גיד הנשה:    כלומר מפני שמקומו ניכר. כתב הראב"ד ז"ל באיסור משהו שלו דמכאן יש ללמוד שאם בא אדם מעלמא ונקר את הבשר והלך לו, ואין כאן מי שהוא בקי בניקור להראות לפניו אם הוא מנוקר יפה אם לא, ואותו המנקר לא נודע אם הוא בקי בניקור או לא, שהוא מותר, ותולין בו שיפה ניקר ובקי הוא בניקור, דאי לא תימא הכי חתוכה אמאי לא והא לא אכיל מיניה לעולם עד דמיחזי לה לבקי, והבקי ודאי יודע בו בין חתוכה בין שלימה בלא שום (סיפוק) [ספק], אלא שמע מינה כל ירך שאין הגיד ניכר בה בחזקת היתר הוא, וכל שכן ירך מנוקר שאין צריכין לחזור אחר המנקר, ואינו דומה למה שאמרו לעיל בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה, כי הבהמה בחייה אין בה היתר, לפי שאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה, ומשום הכי קיימא בחזקת איסור עד שיודע במה נשחטה, אבל ירך כולה בחזקת היתר חוץ מן הגיד, הילכך אמרינן בה רוב המתעסקים בניקור מומחין הן דהשתא לגבי שחיטה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת אמרינן לעיל דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ובקיאין בהלכות שחיטה ובבדיקת סכין ובכל דיני שחיטה, ירך שיש בה היתר ידוע לא כל שכן שיש לנו לומר כן, ע"כ. ואם תאמר דכי קאמרינן חתוכה לא דילמא אתא למיכל מינה ולא מחזי לה לבקי, משום גזרה היא, משום פושעין ומקילין במעט סמך לומר מכיון שאנו רואין אותה חתוכה כחיתוך של מנקרי בשר בודאי מנוקרת היא יפה, ואף על פי שאין זה מן הדין לסמוך בכך, ואם בא לימלך אוסרין לו עד שיבדוק אותה על ידי בקי ידוע, דהא ודאי משמע לעיל בריש שמעתין דמשום פושע ומיקל הוא דאסרינן לשלוח חתוכה, מדמקשינן לעיל במאי עסקינן אילימא במקום שמכריזין, כלומר ולא הכריזו, שלמה נמי לא לשדר דילמא מחתך לה ומזבן לה, ופרקינן חתוכה דנכרי מידע ידיע, אלמא מעיקרא הוה משמע ליה למקשה דלא ידיע, ואפילו הכי מקשה שלימה נמי לא לישדר, דילמא מחתך לה ומזבן לה, ואי חתוכה דנכרי לא ידיע מדינא, היכי סמיך ישראל אחתוכה היוצאה מתחת יד הנכרי לומר שהיא מנוקרת, דדילמא נכרי זה הוא דחתך ליה ולא חשש הנכרי להוציא, ואם הוציאו לא חטט אחריו כישראל, אלא ודאי אית לן למימר על כרחין דמשום חשש פושע ומיקל קאמר, הכא נמי דחיישינן שמא יעבור קאמר ולאו משום דדינא הכי, ומעתה אין לנו ראיה מכאן להתיר בלא בדיקת בקי. וכן אין ראיה ממה שאמרו (לעיל ג, ב) רוב מצויין אצל שחיטה מומחין, דשאני הכא דאיכא טירחא יתירא ואין הכל בקיאין בו. ויש לומר דהא ודאי לאו משום חשש עובר ופושע קאמר דתקנתא לרשיעי לא עבדינן. ובכמה מקומות בתלמוד אמרו אטו בשופטני עסקינן (ב"ק פה, א), אטו ברשיעי עסקינן (יומא ו, א), והכא נמי לאו ברשיעי עסקינן, והא דאקשי לעיל שלמה נמי לא לישדר דילמא מחתך לה, מעיקרא הוא דהוה משמע ליה למקשה דחתיכה (לנכרי) [דנכרי] לא ידיע, ואפילו הכי קא אסר תנא דמתני' לשדורי חתוכה, ועל כרחין אי חתוכה דנכרי לא ידיע טעמא דתנא אית לן למימר דהוה משום דחאיש לרשיעי, ומשום שמא יעבור ויפשע הוא דקאמר בחתוכה, והילכך מקשה ואזיל לטעמיה, כלומר לתנא דמתניתין דחאיש לרשיעי שלימה לא לישדר, דילמא מחתך לה ופשע ישראל וסמיך עליה ולא מחזי לה לבקי, ואהדר ליה דחתוכה נמי מידע ידיע, והילכך ישראל לא סמך על חתך זה כלל, ותנא דקא אסר בחתוכה נמי לאו לפושע חאיש, אלא לכולי עלמא שרי דחתוכה דישראל מידע ידיע ורוב הבקיאין במצוות בקיאין הן בדקדוקיהן כך נראה לי.

ועוד הביא שם ראיה לדבריו הראב"ד זצ"ל מן האומר לשלוחו צא ותרום והלך ומצא תרום, דאמרינן לעיל (יד, א) אין חזקתו תורם, ומפרש טעמא דאמרינן דילמא אינש אחריני שמע ואזל ותרם והוה ליה תורם שלא מדעת בעלים, טעמא דשוייה שליח הא אם אמר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום ומצא תרום הרי הוא בחזקת מתוקן, שהרי אין כאן לחוש לתורם שלא מדעת בעלים, ואמאי ניחוש דילמא אתא אינש דלא בקי בהפרשת תרומה ואפריש ולא קרי שם וקא שריא טבלא, אלא שמע מינה דרוב מצויין אצל המצוות מומחין הן, דכיון דיהבי דעתייהו לאפרושי מאיסורא מידק דייקי ועבדי, וכן הניקור הזה ע"כ.

והא דתניא [שולח ירך] לנכרי בין חתוכה בין שלימה א"צ ליטול ממנה גיד הנשה, דקתני אל יאמר לנכרי קח לי בדינר בשר, מפני שני דברים, אחד שמתעהו ואחד שמא ימכרו לו נבלה, בין לאביי דאוקמה רישא וסיפא בשהכריזו ומציעתא בשלא הכריזו, בין רבא דאוקמה כולה במקום שאין מכריזין, לתנא דברייתא לית ליה גזרה דלעיל שמא יתננה לו בפני ישראל ואתא ישראל למזבן מינה, ואפילו רב אשי דאמר דמציעתא בשלא הכריזו ובשמכרה בפני ישראל דחייש לרואין, ברישא מיהא דשולח לנכרי בין שלמה בין חתוכה לא חייש לשמא יתננה לו בפני ישראל, וכתב רש"י ז"ל דתנא דברייתא פליג אתנא דמתניתין דלית ליה לתנא דברייתא גזרה במתנה, דבשלמא גבי מכירת טבח באטליז קא מזבין התם טובא ישראל קיימי וחזו, וחיישינן דילמא חד מינייהו הדר זבין לה מיניה, אבל שולח לנכרי בביתא מי יראה, ואם תמצא לומר יראנה אדם, לא גזרינן כולי האי, שמא יקחנה זה דכולי עלמא בשרא לא זבנא, ואי קשיא ליחוש לגניבת דעת וכדשמואל דלעיל, איכא למימר דלתנא דברייתא לית ליה גניבת דעת בנכרי במתנה אלא במכר דקא יהיב דמיה ודשמואל מכירה הוה, דהא שכר מעברא קא יהיב, וראיה לדבר מדקתני רישא דברייתא במתנה ומציעתא במכר, ואי נמי יש לומר דלית ליה גנבת דעת בגיד אלא בטריפה ונבלה דמאיסה להו וכדאמרינן בסמוך. ואם תאמר אמאי לא אמרינן גבי מתני', מתני' דלא כהאי תנא דברייתא, יש לומר משום דאביי ורבא ורב אשי מוקמי לה למתניתין במקום שמכריזין ולא הכריזו וחתוכה דנכרי מידע ידיע לכולהו.

ולענין פסק ההלכה קיימא לן כרב אשי דבתרא הוא, והלכך לפי שיטתו של רש"י ז"ל ירך כשירה במקום שאין מכריזין, אי נמי במקום שמכריזין והכריזו בין חתוכה בין שלמה משלחין לו לנכרי לביתו במתנה, דלגנבת דעת בגיד ליכא.

אבל נבלות וטרפות איכא למימר דאסור משום גנבת דעת, ואיכא למימר דאין במתנה משום גניבת הדעת כלל. ובמקום שמכריזין ולא הכריזו, שלמה משלחין חתוכה אין מלשחין, וכל שכן במכר דבמתנה ליכא משום גנבת הדעת כלל.

ולמכור להם נבילות וטריפות, במקום שמכריזין ולא הכריז אסור, מפני שני דברים אחד שמתעהו, ואחד שמא יחזור וימכרנה לישראל, ואפשר דאיכא נמי משום גניבת הדעת כמו שכתבנו, ובמקום שמכריזין והכריזו אי נמי במקום שאין מכריזין אפילו בינו לבינו אסור למכור משום גנבת הדעת בלבד, אלא אם פירש לו בפירוש דטריפה או נבילה הוא, אבל במתנה מותר, אבל באטליז שיש שם ישראלים הרבה בין במכר בין במתנה אסור, אלא אם כן פירש לו שהיא טריפה או נבילה, דאי לא אסור מפני שני דברים, אחד שמתעהו, ואחד שמא יחזור וימכרנה לישראל העומד שם, והיינו מציעתא דברייתא אליבא דרב אשי.

נמצא שטבח ישראל אסור למכור במקולין בשר נבלה או טריפה לנכרי שלא כמנהג העולם שאין הטבחין נזהרין בכך, וכן מה שנהגו למכור נבילת עוף או טריפה לנכרי בסתם במקום שאין רואין אסור מן הטעם הזה, דאפילו בינו לבינו בסתם אסור משום גניבת הדעת, דבמכר איכא משום גניבת דעת ואיכא למימר דאף במתנה בינו לבינו אסור בטריפה ונבילה כמו שכתבנו [וצ"ע] מה שאין העולם נזהרין בכך.

והרב אלפסי ז"ל כתב אותן לשונות דאיתמר לעיל על מתני' במקום שאין מכריזין גזרה שמא יתננה לו בפני ישראל, אי נמי גניבת דעת, וזה מן התימה, דלפי מה שפירשנו לא אתי לא כאביי ולא כרב ור' אשי, וראיתי לרמב"ן ז"ל שטרח להעמיד דברי רבינו ז"ל וכתב דילמא (ד)[כ]רבא אית ליה (ל)האי לישנא דבמקום שאין מכריזין וגזרה שמא יתננה לו בפני ישראל, וברייתא במקום שמכריזין [וליכא למיגזר בה כלל, וכן נמי אית ליה לרבא לישנא בתרא דלעיל משום דגניב ליה לדעתיה בגיד אלא דההוא במקום שאין מכריזין, אבל במקום שמכריזין] והכריזו, הדבר ידוע שכל שמוכרין ונותנין לנכרים טרפות ונבלות הן ואין ישראל נוטל גיד הנשה מן הנבלות ומן הטריפות, וכיון דסוגיין בהנהו לישנא (דאוקמתיה) [כאוקמתא] דרבא סובר הרב ז"ל שהלכה כמותו עד כאן, ולפי שיטה זו כ"ש שמנהגינו שלא כהלכה ואסור למכור ולתת לנכרי נבילה וטריפה לעולם בין בצנעה בין בפרהסיא.

ומיהו לא מיחוור, דההיא סוגיא דלעיל לא עמדה כלל ודחויה מתוכה היא כמו שכתבתי, ועוד דקשיא ליא היאך אפשר לומר דרבא אית ליה גזרה שמא יתננה לו בפני ישראל, והא דאמרינן בע"ז (סה, ב) פרק השוכר ההוא ביתא דחיטי דנפל עליה חביתא דחמרא, שרייה רבא לזבוני לנכרים, ואותבין עלה מהא דתנן (פסחים מ, ב) בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לנכרי, דחיישינן שמא יחזור וימכרנו לישראל, ואמרינן הדר שרייה רבא למחטניה ולמפייה ולזבוני לנכרים שלא בפני ישראל, כלומר כדי שלא יכול הנכרי לחזור ולמכור אותה לישראל, דהא אין לוקחין פת מן הנכרי, אבל בפני ישראל לא, פירוש שמא יחזור וימכרנה לישראל הרואה, אלמא מדשרא לזבוני שלא בפני ישראל אף על גב דבפני ישראל אסור, שמע מינה דלית ליה לרבא גזירה כלל. כך נראה לי(ה) ור"ת ז"ל הקשה להנהו לישנא דלעיל דמשום גזרה ומשום גנבת דעת ליקשי להו מתוך ברייתא, דהא על כרחין לא מתוקמה ברייתא בהכי. ומשום כך פירש הוא ז"ל דמתני' במפרש כשירה היא ומותרת, ומש"ה חתוכה לא, דבמפרש ודאי איכא גניבת דעת ואפילו בנותן, וכל שכן במוכר, ואי אמר ליה בפני ישראל אף במקום שאין מכריזין איכא למגזר שמא יחזור וימכרנו לישראל הרואה, והלכך אפילו שלא בפני ישראל אסור לעשות כן, גזרה שמא יתננה לו בפני ישראל, ובשלימה מותר משום גיד, אף על פי שאמר לו כן לפי שמקומו ניכר לכל, אבל בטריפה אסור, וברייתא רישא וסיפא בסתם, והילכך ליכא גניבת דעת ולא גזירה, דהא לא אתי ישראל למזבן מיניה דמסתמא מה שהוא אסור לישראל מזבין ויהיב ליה לנכרי כעין שפרט לך הכתוב לגר בנתינה ולנכרי במכירה, ומציעתא דקתני ומפני ב' דברים אמרו אין מוכרין נבלות וטריפות לנכרי כדמפרש במתני', והלכך איכא מפני שמתעהו ועוד שמא יחזור וימכרנה לישראל, וה"ה דהוה מצי לאשמועינן בגיד, אלא תנא חדא וה"ה לאידך דסתמא דמילתא מוכר משביח מקחו ומוכר טריפות במקום כשירות.

ונמצא מנהגינו על ?מלאת? לפי שיטתו של ר"ת ז"ל דלעולם מותר למכור ולתת להם סתם, אבל במפרש אסור, והוא הנכון ומסכים על המנהגים. והשתא נמי ניחא מאי דקא מייתי ראיה מדשמואל לגניבת דעת דמתני', אבל אי אמר דמתני' בסתם נמי מאי קא מייתינן ראיה מדשמואל, דהא דשמואל ודאי איכא גניבת דעת משום דפריש ליה בהדיא דשחוטה הות, וכדאמרינן יהבה ניהליה במר דשחוטה, אבל מתנית' דמיירי בסתמא ואיכא למימר דאיהו הוא דמטעי נפשיה לא, כך נ"ל.

ומיהו אכתי קשיא לי דאי אמרת דבמפרש ליכא מאן דפליג, היכי תלינן הא דשמואל בגניבת דעת, דילמא משום גזירה היא, דהא במפרש ודאי איכא משום גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל, (ובברייתא מציעתא) [ובמציעתא דברייתא] ועוד רב אשי דקאמר ומציעתא בשמכרה לו בפני ישראל לא הוה ליה למימר בשמכרה אלא גזירה שמא ימכרנה, דהא בכולא שמעתתא בשמא נסבינן לה. ומכל מקום זו אינה קשיא, דברוב הספרים מצאתי שגורסין בדרב אשי גזירה שמא ימכרנה לו בפני ישראל [וכן] נראה שגורס רבינו שלמה ז"ל, ומיהו ומכל מקום קשה דהא אמרינן דבמפרש ליכא מאן דפליג עליה, [ו]עוד דההיא דבפרק השוכר דעבודה זרה (סה, ב) קשיא לי דפת סתמא כבשר כדמפרש דמי דליכא דמסיק אדעתיה בפת הניתן מיד הישראל ליד נכרי שנפל על החטין יין נסך, והילכך כמפרש דמי, ואפילו הכי לא חש רבא לגזירה כלל, אלא כיון דליכא ישראל כשמכרה לו מישרא שרי ליה רבא, מכל הני משמע לי דטעמא דגזירה דנסבינן ליה בריש שמעתין לית לן כלל, דכולי האי לא חיישינן שמא יתננה בפני ישראל, ואם יתננה שמא יחזור וימכרנה לאותו ישראל הרואה, זו חשש רחוק הוא ולא חיישינן לה כלל וכדכתבינן לעיל, והיינו דלא בעינן למיתלי טעם קפידת שמואל בהא אלא משום גניבת דעת, אלא מיהו בנותן לו בפני ישראל ובמפרש אסור שמא יחזור ישראל זה ויקחנו, והיינו דפריש רב אשי בשמכרה לו בפני ישראל, דמשמע הא שלא בפני ישראל שרי.

והלכך ליכא למיסר אלא במוכר בפני ישראל ובמפרש לו כשרה ומותרת היא, דאז איכא למיחש ודאי, אבל במוכר סתם ואפילו בפני ישראל או במפרש שלא בפני ישראל ליכא גזירה, אלא דבמפרש איכא גניבת דעת, כך נ"ל.

מעשה דההיא טבחא דאמר ליה לחבריה אי מפייסת ליה וכו':    איכא לאוקומי בסתם מקומות שלא נהגו להכריז ושלא להכריז, אלא שנשאר הענין אדיניה דכל מקום שרוב הטבחין שבו ישראלין ומקולין ישראל לוקחין בשר מנכרי ואין מוכרין לו נבלות וטריפות כמ"ש למעלה, וזה עשה שלא כהוגן כשמכר טריפה לנכרי (כלל) וא"ר בשביל שוטה זה שעשה שלא כהוגן למכור נבילה לנכרי אנו נאסר כל המקולין, כלומר כל הבשר הנמצא ביד נכרי היום שלקחהו מן המקולין שלנו, דהא רוב דבשרא כשרה היא [אי] נמי במקום שמכריזין וזה פשע ולא הכריז ומכר בלא הכרזה, וכן פירשה רבי' שלמה ז"ל, וכתב בתוס' דהא דאמר רבי דלא נאסר המקולין בשביל שוטה זה, היינו מה שקנה כבר קודם שנולד ספק זה במקולין, וכן ודאי נראה דלקנות מכאן ואילך ביום זה אסור, דהא ה"ל אחר שנודע ללישנא קמא דמהמנין ליה במקום שמכריזין והכריזו דאין לוקחין בשר מנכרי כלל באותו היום, ומיהו מה שלקח כבר מנכרי ואפילו במקולין מותר, דליכא למימר כל קבוע כמחצה על מחצה אלא כשנולד הספק במקולין קודם שלקח, אי נמי כשנודע בברור קודם שלקח זה שהיה שם טריפה ודאית, כענין ט' חנויות שאחת מהן מוכרה בשר נבילה, אבל אם בשעה שלקח מן המקולין עדיין לא נודע שהיה שם טריפה וגם לא נולד שם ספק, בהא לא אמרינן כל קבוע, שהרי בשעה שלקחו מן הקבוע לא היה שם ספק ולא נולד הספק מעולם בקבוע אלא בשפירש, ואז איכא למימר כל דפריש מרובא פריש, והיינו דאמרינן ובנמצא הלך אחר הרוב.

ולפי דברי בעלי התוס' ז"ל אלו [כ]שלוקחין בשר מן המקולין בחזקת כשר ומותר ואחר כך נמצא טריפות באחת מן הבהמות במקולין, ואין יודע מאיזה לקח אם מן הטריפה אם מן הכשרות, כל מה שלקח כבר מותר, דהא לא נולד ספק זה בקביעות אלא בפירש, וכל דפריש מרובא פריש, אלא (רבי) [איכא] דקשיא ליה הא דאמר ללישנא בתרא דהיכא דלא איכוון לצעוריה אסור משום דאיתחזק איסורא, וכי איתחזק איסורא נמי אמאי אסור מה שלקח כבר קודם שנגלה הספק, ומאי שנא מתשע חנויות דאמרינן לקמן (צה, א) בנמצא הלך אחר הרוב. ול"נ דהא לא קשיא, דללישנא בתרא מפרשינן לה ליקח מכאן ולהבא מן המקולין מיד הנכרי המוכר שם, אבל מה שלקחו קודם לכן מותר, ומשום דאתחזק איסורא וה"ל מכאן ולהבא אסור קבוע, ואם תאמר אם כן פשיטא ומאי קא מקשה מדתניא רבי אומר בשר הנמצא ביד נכרי מותר, וכי מסבר קא סבר דרבי אפילו מן הקבוע קאמר, והא מתני' (פסחים ט, ב) תנן תשע חנויות וכו' משום דכל קבוע כמחצה על מחצה, יש לומר דהוה סבירא ליה למקשה דלא אמרינן כל קבוע כמחצה על מחצה אלא בשיש שם ודאי טריפה, דומיא דאחת מוכרת בשר נבילה, משום דאז הוה ליה איסורא קבוע בין שמקומו של איסור נודע וניכר כעין תשע חנויות, אי נמי בדבר חשוב כבעלי חיים או חתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחים אף על פי שאין מקומו של איסור ניכר כעין שור הנסקל שנתערב בין השורים, אבל כשאין שם איסור ברור כי הא דאיכא למימר דלא מכר לאחר אלא לזה שמכר לו חתיכה זו כי הא לא אמרינן קבוע, דאם אין שם איסור ברור היאך נאמר בו קבוע, ואהדר ליה שאני הכא דאתחזק איסורא במקולין דלנכרי זה מיהא מכר וכבר איתחזק איסור זה בקבוע במקולין, הלכך כל המוכרין במקולין דכיון דפשע ומכר יש לחוש שכמו שמכר לזה כך מכר לכל שאר הנכרים המוכרין בשר המקולין, וכן פירש רש"י ז"ל, ואף על גב דחדא טריפה היא כיון דברוב חנויות שבמקולין מוכרין ממנה ה"ל כרוב טריפה אי נמי כמחצה על מחצה כנ"ל.

דף צה עמוד א

והא דאמר רבי אנו נאסור כל המקולין. פירש רבינו שלמה ז"ל דאסור בשר הנמצא ביד נכרי במקולין שלנו, ולפי פירושו הא דתניא מקולין וטבחי ישראל בשר הנמצא ביד נכרי מותר, בנמצא במקולין קאמר, וכן פירש הוא ז"ל לקמן בסמוך בהא דאמרינן נמצא ביד נכרי מותר, בנמצא במקולין קאמר, וכן פירש הוא ז"ל לקמן בסמוך בהא דאמרינן נמצא ביד נכרי שאני, כלומר במקולין שלנו, ופירוש על דרך מה שאמרו בשקלים ירושלמי (פ"ז, ה"ב) שהזכירו שם בבשר הנמצא ביד נכרי והוא שראה אותה יוצאת ממקולין של ישראל, ולא ירדתי לסוף הענין, דהא ודאי במקולין וטבחי ישראל אפילו נמצא ביד נכרי וביתו של נכרי מותר, דכיון דרוב טבחי ישראל כל הבשר שלוקחין ממקולין לוקחין אותו, ולמיעוט נבילות ששוחטין בביתם לא חיישינן, וכיון שכן מה לי במקולין מה לי חוץ מן המקולין, ומתנית' אמרה כן שולח אדם ירך לנכרי מפני שמקומו ניכר, ואמרינן עלה בגמרא אבל חתוכה לא, דלמא אתי ישראל למזבן מיניה, ושולח לביתו של נכרי משמע ולא בתוך המקולין, ותניא נמי הכי השולח ירך לחבירו וכו'. ובנכרי בין חתוכה בין שלימה, ומפני שני דברים אמרו אין מוכרין וכו', ותנן נמי בשר הנמצא בה אם חי הלך אחר רוב טבחין, ואמרינן עלה וכי תימא ה"נ בנמצא ביד נכרי, דאלמא דאי הוה אפשר לאוקמא בנמצא ביד נכרי לא הוה ק"ל אמאי מותר, ואף על גב דנמצא בה חוץ למקולין משמע, ועוד בשר מבושל לאו במקולין מזדבן, מש"ה נראה דנמצא ביד נכרי אפילו חוץ מן המקולין מותר, ומסתברא דאדרבה דוקא חוץ למקולין, אבל במקולין אסור, דהא נולד לנו הספק בקבוע, ולא עוד אלא אפילו ראה אותו יוצא מן המקולין אסור, וכדמוכח בפסחים (ט, ב) וכמו שאכתוב בסמוך.

ובנמצא הלך אחר הרוב:    ודוקא בשלא ראינוהו שלקח מן הקבוע, דאי בשראינוהו הרי זה ספק נולד לנו בקבוע ואסור, וכדאמרינן בפסחים (שם) תשעה ציבורין של מצה ואחד של חמץ ואתא עכברא ושקל ולא ידעינן מהי שקל היינו מתניתין דתשע חנויות כולן מוכרין בשר שחוטה, פירוש ואתא עכברא [ושקל] היינו סיפא ובנמצא הלך אחר הרוב. ואם תאמר ואפילו פירש אמאי שריא ליה, והא איכא למיגזר שמא יקח מן הקבוע, וכדתנן בזבחים (ע, ב) כל הזבחים שנתערב בהם שור הנסקל או אחת מחטאות המתות ואפילו הן ברבוא ימותו כולן, ואקשין התם ונכבשינהו כי היכא דניידן ונימא כל דפריש מרובא פריש, ומשני גזירה שמא יקח מן הקבוע, ותירץ ר"י ז"ל דהתם היתר ואיסור מעורבין זה בזה, ואי שרית ליה בשפירש אתי למשקל מן הקבוע, כיון דאין מקומו ניכר, אבל הכא שמקום האיסור נודע וניכר לא חיישינן, דלא ברשיעי עסקינן שיקח מן האיסור הברור. ותמיהא לי אם כן היכי קאמר רבי ללישנא קמא וכי בשביל שוטה זה שעשה שלא כהוגן אנו נאסור את המקולין, שהרי לדבריו אפילו מה שלקחו כבר אסור גזירה שמא יקח מן הקבוע. ויש לומר דללישנא קמא אפילו לקח מכאן ולהבא מן הקבוע היה מתיר רבי ולומר שלא אמרו קבוע אלא בשיש שם ודאי איסור וכמו שפירשתי למעלה לדעת המקשה בלישנא בתרא. ולא מיחוור דהתם נמי אי פריש מנפשיה משרא שרי, וכן דעת ר"ת ז"ל, והתם היינו טעמא דאי שרית ליה לבדורי לכתחלה כי היכי דלשתרי אתי למשקל מן הקבוע, אבל מן הפורש מעצמו לא אתי למשקל מן הקבוע, וכן הדין בההיא דשור הנסקל אם פירש מעצמו, וכן כתב בשאלתות דרב אחא ז"ל בסדר ויקרא והכין כתב ואילו איערב ספק דרוסה אפילו אחת בריבוא כולן אסורות ודאי איבדיר מנהון לחדא דוכתא אמרינן איסורא בהך איתא והנך מיעוטא שריין ודאי משקל חיטרא ובדורינון לא, דלמא אתי למשקל מקביע ומיכל, כדתנן כל הזבחים שנתערבו וכו', וק"ל וליכבשינהו ולניידן וכל דפריש מרובא פריש, ואמר רבא גזרה דילמא אתי למשקל מן הקבוע ע"כ. וא"ת וכיון דאסור המעורב בהיתר אמרינן ביה קבוע, היכי משכחי' אסור בטל ברוב, דהא אסור קבוע הוא וכמחצה על מחצה דמי. יש לומר דלא אמרינן הכי אלא באיסור חשוב שאינו בטל כגון שור שהוא חשוב ואינו בטל, ואי נמי כמאן דאמר בעלי חיים לא בטילי, ואי נמי בחתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחים, אבל בכל אסור בטל לא אמרינן קבוע, דהא בטל הוא.

הכא נמי נמצא ביד נכרי:    אבל נמצא מושלך בקרקע, גזרו בה לחוש לרובא דעלמא, דשמא עורבים הביאוהו או החליפוהו, וכתב הראב"ד ז"ל הא אם נמצאת בדרך שאין העורבים והשרצים יכולין לעשות כן. כגון שנמצאת תלויה מותרת, וההיא חיותא דתלי בסילתא לקמן (ע"ב) מונחת בסל במקום שהשרצים נותנין ונושאין שם, ולפיכך חש ליה רב. וקשיא לי אם כן היכי אקשינא ורב היכי אכל בשרא, דמאי קושיא, דלמא תלי לה, ויש לומר דהכי קאמר ורב מי לא אכיל בשרא אלא אם כן תלויה ועומדת לעולם, ומשני דעביד ביה סימנא בי פסקי.

פסק, והסכימו הגאונים ז"ל דהלכה כרב (נראה) [וראיה] לדבריהן מהנהו עובדי דלקמן דמשמע דסבירא להו דהילכתא כרב מדבעו סימנא או טביעות עינא, וכן עובדא דההוא דיו דבבא מציעא (כד, ב) דשקל בשרא שדא בי צניאתה דבי בר מריון, ואתא לקמיה דאביי ואמר ליה זיל שקול, ואקשינן עליה והא אמר רב בשר כיון שנתעלם מן העין אסור, אלמא מדפרכינן ופרקינן אליביה שמע מינה דהילכתא כותיה. ואף על גב דאמרינן הכא ורב היכי אכיל בשרא, ולא אמרינן ולרב היכי אכלינן בשרא, לאו למימרא דלדידן לא סבירא לן כותיה דאית לן כותיה לעיל (מד, א) גבי סימנין דאמר רב נחמן אמר שמואל תורבץ הושט שניטל כולה מלחי כשר, ואתקיף עליה רב פפא והא איכא עיקור סימנין, ואקשינן ולרב פפא קשיא מתני', ואף על גב דאנן נמי כותיה סבירא לן דסימנין עקורין טריפה, ובמסכת שבת (??, ?) נמי ולרב מאי שנא הי והוה ליה למימר ולמתניתא מאי שנא הני, וההיא דלקמן (ע"ב) דאמר ליה רב כהנא לרב חנן (חנן) זיל שקול דהאידנא דהיתרא שכיחי טפי אפקיה לבר מהילכתא, דהא ודאי אפילו בעלי יומא דכפורי נמי רוב אוכלי בשר דעלמא נכרים נינהו, ומשום כך השמיט רבינו אלפסי ז"ל, ורב כהנא הוא דאזיל לטעמיה, דרב כהנא ורב אסי הוא דפליגי עליה דרב, כדאמרינן ליה בעובדא דההוא רישא דאיסורא מייתי דהיתירא לא מייתי, כלומר לדידהו לית להו בשר שנתעלם מן העין אסור.

אבל רש"י ז"ל והר"ז ז"ל פסקו כלוי, מדאמרינן ורב היכי אכיל בשרא (לימ') [אלמא] דאנן לא סבירא לן כותיה, וכההיא דאמרינן במכילתין (יא, ב) ורבי מאיר היכי אכיל בשרא ולא קיימא לן כותיה אלא כרבנן דלא חיישי למיעוטה, ועוד דאמרינן בב"מ (שם) ר' חנינא אשכח גדי שחוט בין טבריא לצפורי והתירו לו משום שחוטה כרבי חנינא בנו של ר'יוסי הגלילי, דאלמא לא חיישינן לבשר שנתעלם מן העין. וכן ר' אסי אשכח פרגיות שחוטות ואתא לקמיה דר' יוחנן והתיר לו, וכן עובדא דלקמן [בכבדא] וכוליאתא והתיר רב כהנא, וההוא דדיו דפרכינן עליה התם מדרב ופרקינן בעומד ורואה, יש ספרים דלא גרסי התם אתא לקמיה דאביי, אלא אתא לקמיה דרב, ומדרב לרב קא מקשה, ואפילו למאן דגריס אביי לא [קשה] מידי, דשאני התם דחזינן ליה לדיו דמייתי ליה ולא ידעינן מהיכא, והלכך לכולי עלמא איכא למיחש דדילמא מרובא דעלמא מייתי ליה, אבל הכיא שמצאה במקום שהניחה לא חיישינן.

ומיהו היא תירוצא לא מיחוור לי, דאם כן ההוא דכבדי ודכוליאתא דשרא ליה רב כהנא, אמאי והא עורבין דשדא להו קמן, אלא אם כן תאמר דרוב אוכלי בשר דעלמא דההוא יומא ישראלים נינהו, מה שאין הדעת נותנת, ומיהו מכל הני אחריני איכא למשמע דהלכתא כלוי.

והרב בעל התרומות ז"ל סמך על התירוץ ההוא שכתבנו וכל הנהו דשמעתין דבעי סימנא או טביעות עינא, לפי שנאבדו ובא (ולא) [ו]מצאם שלא במקומם ובעיר שרוב טבחים נכרים, וכתב הלכך אם הניח חתיכת בשר והלך לשוק וחזר [ומצאה] במקום שהניחה אין חוששין שמא החליפה עורב ומותרת, אף על פי שאינו מכירה, אבל כשחזר ומצאה במקום אחר יש לחוש להחליפו עורב, עד שיהיה לו בה סימן או יכירנה בטביעות עינא, ואם הניחה בשוק בין הנכרים או אפילו מצאה במקום שהניחה אסורה אם אין מכירה בטביעות עינא או בסימן וכן שלחה ביד נכרי עד כאן. ונראה דמה שכתב שאם הניחה בשוק בין הנכרים אסורה, היינו דוקא ברוב טבחי נכרי, אבל ברוב טבחי ישראל הא אמר לעיל למאן דאית ליה בשר שנתעלם מן העין דשרי, וכדפרכינן מבשר הנמצא ומנמצא בה בשר דסבירא ליה למאן דאית ליה בשר שנתעלם [אסור], דבנמצא בקרקע מיירי, ואף על גב דרוב אוכלי בשר נכרים נינהו אם חי הוא מותר, דאזלינן בתר רוב טבחים ורוב ישראלים נינהו, והלכך ברוב טבחי ישראל אפילו הניחה בין הנכרים ובא ומצאה במקום שהניחה דליכא (עורב להחליפה) [למיחש דהחליפה] עורב לא חיישינן לה כלל, כך נ"ל.

דף צה עמוד ב

תדע דהא מהדרינן אבידתא בסימנים:    פירוש כל אדם ולא מהדרי בטביעות עינא כדאיתא בב"מ (כד, א) הוה ס"ד משום צורבא מדרבנן פקיע טפי ומידק דייק בכל מילי טפי משאר אינשי דעלמא.

דף צו עמוד א

השתא דשמיעת לה שמעתא אמינא דטביעות עינא:    דכולהו אינשי עדיף טפי מסימנין, והא דלא מהדרינן אבדתא בטביעות עינא אלא לצורבא מרבנן משום דחיישינן לרמאי דילמא משקר. וכתב הרמב"ן ז"ל דמדקאמרינן סומא מותר באשתו ובני אדם בנשותיהם בלילה, שמע מינה דבכולהו אינשי סמכינן אטביעות עינא דידהו באסורין, וכן בעדיות לומר זו היא גלימתו של פלוני וזהו כליו של פלוני, ולא אמרינן צורבא מרבנן אלא לגבי אבידה, ולא משום דפקיע בטביעות עינא אלא דחסיד ולא משקר. ור"ח ז"ל כתב כאן וה"מ בתלמיד חכם דלא משקר, וצריך עיון דהכא לכולי עלמא משמע דקאמרי ואין ענין לא משקר באיסורין, ומיהו נראה שהבא להתיר איסורין בטביעות עינא צריך לדקדק אם יש לו בטביעות העין יפה, מפני שפעמים שהעין משקרת וסבור שמכיר ואינו מכיר ולפיכך אם לא ראהו תחלה היטב ודקדק בראותו שמא סבור שזהו ואינו אלא אחר, וכדתנן בב"מ (כא, א) ר"ש אומר כל כלי אנפוריא הרי אלו שלו, ואמרינן עלה בגמרא (כג, ב) מאי כלי אנפוריא אמר רב יהודה כלים חדשים שלא שבעתן הענין, ואקשינן היכי דמי אי דאיכא בהו סימן כי לא שבעתן העין מאי הוי, ואי דלית בהו [סימן] כי שבעתן העין מאי הוי, לעולם דלית בהו סימן ולא צריכא לאהדורי לצורבא מרבנן בטביעות עינא, כי לא שבעתן העין לא סמכינן אטביעות עיניה, ולא משום דמשקר אלא דסבור להכיר ואינו מכיר [וכל] שכן בשאר בני אדם שאין מדקדקין כל כך וכל שכן בחתיכת בשר או בפקיע תכלת שאין טביעות העין יפה בהם כמו בכלי, כך נראה.

דאי לר' יהודה אפילו מרבנן לא שייר:    כבר כתבתי למעלה דלדעת רבותינו בעלי התוס' ז"ל שאמרו דר' יהודה איסורא דרבנן בגיד ושומנו לית ליה, הכא הכי קאמר דאי לר' יהודה אפילו מדרבנן לא שייר, דהא דרבנן לית ליה, ונראה ודאי דהכי הוא, דאילו לפי פירושו של רש"י ז"ל ור"ח ז"ל דפירושו דר"י אית ליה גמימת שומן עם השופי, והכא ה"ק דאי לרב יהודה אפילו מה שהוא אסור מדרבנן שקיל, א"כ מאי הא דקאמר רב יהודה במתני' כדי לקיים בו מצות נטילה, דאי לקיים בו מצות נטילה דאורייתא ודרבנן קאמר, חכמים נמי הכי קאמרי, ומיהו נטולה זו עדיין לא שמענו מה היא, והוה ליה לפרושי בהדיא ר' יהודה אומר אינו צריך ליטול אלא שיעור כך, ואי לקיים בו מצות נטילה מדאורייתא קאמר ובדינא דאורייתא בלחוד קמיירי, אם כן היכי קאמר תנא קמא דצריך ליטול את כולו מדאורייתא, דהא ליכא מאן דאית ליה חטיטת גיד כולו מדאורייתא וכמו שכתבתי למעלה וכדאמרי הכא בגמרא, ומאי דשייר דרבנן לר' מאיר ו[ד]בר פאולי בגיד עצמו משמע, אלא ודאי שמעינן מינה דר' יהודה דרבנן בגיד לית ליה כלל, והכי קאמר הנוטל גיד הנשה צריך ליטול את כולו מדרבנן, רבי יהודה אומר כדי לקיים בו מצות נטילה דאורייתא בלבד, דאיסורא דרבנן בגיד ליתא כלל. ועוד דמדקאמר רב ששת מאי דשקל בר פאולי דאורייתא לרבי מאיר, נצטרך לומר לפי (דבריהם) [דבריו] זצ"ל דכל מה שנאסר אפילו מדרבנן לר' יהודה נאסר מדאורייתא לר' מאיר, ואין זה נכון, דאם כן יש בחטיטת גיד דאורייתא ודרבנן לר' מאיר, וזה תימה גדול דאי קסבר ר' מאיר דגיד אסרה תורה ואפילו קנוקנות, יאסרו כל הקנוקנות מדאורייתא, וכל מה ששייר בר פאולי דאורייתא נמי לר' מאיר, ואי קסבר דגיד אסרה תורה ולא קנוקנות מקצת קנוקנות וחטיטת גיד כל ושומן מדאורייתא מנ"ל. ואלו תמצא ומר אפכא דר' יהודה אחמורי מחמיר בדאורייתא מדר' מאיר דר' מאיר אית ליה שעל הכף בלבד כדאמר שמואל בסמוך וכדרבנן דפליגי עליה דר' יהודה, ולעולם רבי יהודה מקצת שומן אית ליה דאסיר מדרבנן, והוא דקאמר רב ששת מאי דשקיל בר פאולי דאורייתא לר' מאיר מקצתו מדאורייתא קאמר לר' מאיר, מאי נפקא לן מינה, ומאי קמ"ל, דאטו עד דאתא רב ששת לא ידעינן דגיד אסור מדאורייתא, [הא] קרא כתיב, ואי משום דקאמר מאי דשייר דרבנן לר' מאיר ולאשמועינן דחטיטת גיד אף לר' מאיר מדרבנן לא הוה ליה למימר מאי דשקל אלא מאי דשייר בר פאולי דרבנן לר' מאיר, ותו לא, אלא ודאי רב ששת תרתי קא משמע לן, דכל מאי דשקל בר פאולי דאורייתא נמי הוה לר' מאיר, דכל מאי דשייר דרבנן לר' מאיר, ולאשמועינן דבדינא דאורייתא לא פליג כלל אר' יהודה כנ"ל.

ורבותינו בעל התוס' ז"ל ס"ל לענין פסק הלכה דכוליה גיד בגמימה אסור מדאורייתא כר' מאיר ור' יהודה, וחטיטה מדרבנן כר' מאיר מדאמר ליה שמואל לבר פאולי חות ביה טפי אי לאו דחזיתך הות ספית לי איסורא, וקשיא להו דשמואל אדשמואל מדקאמר בסמוך לא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד, ודחקו לומר דהא דאמר שמואל לא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד לדבריהם דרבנן קאמר וליה לא ס"ל, ואף על גב דסתמא קא אמר ליה ולא משמייהו דרבנן אית לן, כיוצא בה בכתובות (צו, א) גבי מציאת האשה, אבל רבותינו הגאונים ז"ל לא ס"ל הכי, אלא שעל הכף לבד אסור ד"ת כדשמואל, וכ"כ בהלכות רבינו אלפסי זצ"ל ונכון הוא, דדוחק לומר דשמואל דקאמר סתם לא אסר' תורה אלא שעל הכף בלבד אליבא דרבנן דר' יהודה אמרה וליה לא ס"ל, אלא ודאי שמואל שעל הכף בלבד ס"ל כרבנן שמעתיה, ומיהו בנטילה ס"ל כר' מאיר ולא מטעמיה אלא שעל הכף מדאורייתא ושלא כנגד הכף וחטיטת כולו מדרבנן כר' מאיר בחטיטה.

דף צו עמוד ב

אמר שמואל לא שנו אלא שנתבשל אבל נצלה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד:    איכא דק"ל מאי קמ"ל שמואל פשיטא, דכיון דקאמר איהו מלוח הרי הוא כרותח דצלי, דאם איתא דנצלה בה אסור, אמאי קתני מתני' נתבשל, הרי משעת מליחתו נאסר קודם שיתבשל בקדרה, ומפרקי לה דאפשר היה לומר דנתבשל דמתני' היינו צלי וכדכתיב (דה"ב לה, ?) ויבשלו (את) הפסח, והיינו צלי, קמ"ל שמואל דבשול קדרה דוקא ולא צלי אש, והוא הדין למליחה, ולרבינא דקסבר לקמן בסמוך דמלוח הרי הוא כרותח דמבושל מבושל נמי דמתני' לאו דוקא, שהרי משעת מליחתו נאסר, ומיהו למאן דמפרש לקמן (קיב, א) דלא אמרו מליח כרותח אלא במליח שאינו נאכל כלל מחמת מלחו וכעין בשרא דבעי לה לאורחא, אבל מליחה דקדרה לא הא לא תיקשי ולא מידי.

איני והא אמר רב הונא גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול מראש אזנו:    ומשני שאני חלב דמפעפע ומתפשט בכל הגדי כאילו נתבשל עמו. ומד[מ]קשינן מינה לשמואל ולא דחינן [ד]שמואל דרב הונא ל"ל, שמעינן מינה דשמואל נמי הכי ס"ל וקיימא לן כותיה, אבל שומן דגיד דאינו מפעפע קולף ואוכל עד שמגיע לגיד, [ו]לאו דוקא עד שמגיע לגיד, אלא משייר כדי קליפה או כדי נטילת מקום סמוך לגיד ואוכל השאר, דלא גרע מיהא דתנן בפסחים (עה, ב) נטף מרטבו על החרס וחזר (ע)[א]ליו יטול את מקומו, ואף על פי שהרוטב שנטף על החרס אינו אלא מועט שבמועט, וה"ה לזה, ואף על פי שאינו מפעפע, וגדי שצלאו בחלבו שאמרו שאסור לאכול מראש אזנו, דוקא בשאין בגדי ששים לבטלו, אבל אם יש ששים מותר, דכיון שהוא מפעפע בכל הכל מצטרף לבטלו, אלא אם כן טעמוהו ונמצא טעמו של חלב בגדי, דאז נראה דאסור, דטעמא אפילו באלף לא בטיל.

דף צז עמוד א

הא דאמרינן: ההוא כחוש הוה. איכא מאן דמפרש כחוש הוה ויש בו יותר מששים לבטלו. וקיימא לן דלכאורה הא נמי שמואל מודה ביה, דמקשינן לשמואל מדרב הונא, ומתרצינן, והדר מקשינן דכנישת דמעון, ומתרצינן, לכאורה משמע דכולה שמעתא כשמואל נמי אתיא, ואם איתא דמשום בטול מיעוטו של חלב נגע בו, הא מין במינו הוא, ושמואל כר' יהודה ס"ל דמין במינו בכל שהוא, וכדאיתא בע"ז בסופו (עג, ב), אם כן לשמואל הא כנישתא דמעון היאך הותר, אלא אם כן תאמר דאף על גב דאתי' אדשמואל לאו למימרא דשמואל שרי, אלא ר' יוחנן הוא דשרא ליה ואזיל בה לטעמיה דאמר כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך, ואדרב הונא בלחוד הוא דמקשינן מינה. ומיהו פירושו של ר"ת ז"ל נראה עיקר, שפירש חלב כחוש הוה, וטבעו של חלב כשהוא כחוש שאינו מפעפע, אף על פי שאין בגדי ששים לבטלו, אין צריך רק קליפה או נטילת מקום, והוה ליה כשמנו של גיד שמחמת כחישתו אינו מפעפע בצלי ומותר, אף על פי שאין בירך ששים לבטלו, דהנהו אטמתא דבשרא דאימלח בגידא נשיא בי ריש גלותא ודאי לא הוה ביה ששים, מדאסר לה רבינא, ואפילו הכי שרי משום דחלבו של גיד כחוש אינו מפעפע, וכ"כ הרמב"ן ז"ל, [וכ' עוד] ושמעתי בכולהו קרומי דמשום תרבא שאם נמלחו עם הבשר או שנצלו שקולף ואוכל עד שמגיע להן, והדבר נראה, וכן מצאתי בחבור הרמב"ם ז"ל (פ"ו מהל' מאכלות אסורות ה"?), וי"ל דאפילו בחלב דשמן לא אמרינן במליחה מפעפע ע"כ, ויש לי ללמד על הקרומות דלא עדיפי מחלבו של גיד, וכן לובן כוליא וחוטיא שאינן אוסרין כלל בצלי, וכדאמר הכא כוליא בחלבא הות, אלמא קרום שעל הכוליא ולובן שבה לא אסרוה לכוליא, ואף על גב דרבי יוחנן ממרטי' ליה.

אבל מה שכתב הרב ז"ל דילמא דאפילו בחלב דשמן לא אמרינן במליחה מפעפע, זה מן התימה, שהרי רבינא אפילו בחלבו של גיד הוה ס"ל למיסר במליחה טפי מצלי, וטעמא משום מיחל היוצא ומתפשט בחתיכה, ורב אחא ומר בר רב אשי לא דחו ליה אלא משום דרותח דמליח לאו כרותח דמבושל, אבל כרותח דצלי מיהא הוי ואנן נעשה אותו גרוע מצלי, אלא ודאי כי היכי דחלב דשמן מפעפע בצלי כך הוא מפעפע במליחה, עוד נראה לי ראיה מדגים טהורים ודגים טמאים שמלחן זה עם זה דמייתינן לקמן (קיג, א) דקתני אסורין וכל שאינו אסור אלא בקליפה לא קרי ליה אסור סתם בשום מקום, ותדע לך דהנהו אטמהתא ודאי לכולי עלמא קליפה מיהא בעו, ואפילו הכי קאמרינן רב אחא שרי ורבינא אסר [אלמא] לגמרי קאמרינן רבינא אסר.

אמר רבא אמרו רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בששים:    נראה מדקא מחלק טעמא וקפילא לשנים, וקאמר נמי ליטעמיה כהן, משמע דלא בעינן קפילא כלל, אלא כל טעם שאינו נרגש לכלל הטועמים אין טעם ואינן חוששין לו. ולא אמרו קפילה אלא משום דחיישינן דילמא נכרי משקר, אבל קפילא לא מרע אנפשיה ולא משקר, ולא משום דבעינן קפילה כלל, ואם כן הוא אפילו בששואלין אותו ויודע שלאסור ולהתיר שואלין אותו סומכין עליו, ולא בעינן מסיח לפי תומו, דהא משום דלא מרע נפשיה הוא כנ"ל, ורש"י ז"ל לא כן פירש.

דף צז עמוד ב

מין ושאינו מינו והתירא בטעמא. והיכי דמי כגון קדרה שבשל בה תרומה וחזר ובשל בה חולין:    מכאן יש להוכיח דתרומה שצריכה אחד ומאה דוקא מין במינו, אבל בשאינו מינו בטעמא ובששים כשאר כל (האוסרין) [האיסורין] וכדמוכח נמי במתני' דמין ושאינו מינו להקל ולהחמיר, ומייתי לקמן (צט, א) בשמעתין דזרוע בשלה, דתנן גריסין שנתבשלו עם העדשים [אם יש] (אין) בהם בנותן טעם בין יש בהן להעלות באחד ומאה בין אין בהן להעלות באחד ומאה מותר, ואוקימנא בששים כשאר איסורין, אבל בתוס' כתבו כאן דלא החמירו בבלע של תרומה להצריך אחד ומאה מדבריהם שאפילו במין במינו אין צריך בבלע אחד ומאה, וההיא דעדשים וגריסין רש"י ז"ל פירשה בענין אחר, והראשון נראה עיקר, וכן נראה מדברי הרמב"ן ז"ל והוא העיקר.

מין במינו דלא יכול למיקם אטעמא. כגון שמנונית דגי הנשה בששים:    כך היא הגירסא ברוב הספרים, וכן גריס רב אלפסי ז"ל, ודקדק מכאן דשומנו של גיד אוסר תערובתו אף על פי שהגיד עצמו אינו אוסר, שאין בגידין בנותן טעם, ושלא כדברי מקצת רבותינו הצרפתים ז"ל שאומרים שאינו אוסר כדי שלא יהא טפל חמור מן העיקר, וכמו שכתבתי למעלה בריש פירקין.

מין במינו וכו':    מכאן משמע דסבירא ליה לרבא כרבנן דאמרין דמין במינו בטל בששים. והכי קיימא לן, וכן הסכימו כל הגאונים ז"ל, ורוב הפוסקים כן כתבו, ויש להם ראיות רבות על מי שיסמכו, ובסוף מסכת עבודה זרה הארכתי בראיותיהם ש"ל.

ובקדרה אמרי לה בקדרה עצמה ואמרי לה במאי דבלעה קדרה:    נראה שרש"י ז"ל מפרש בקדרה עצמה בחרסי הקדרה ובמאי דבלעה קדרה, כגון שנפל שם איסור ולא נודע שיעורו בשעת נפילתו, וראינו מה שבקדרה בשעת נפילה, והיה שם רוטב הרבה, ועכשיו כשבא לפנינו לא נמצא בהתר ששים כנגד האיסור שבא לפנינו כגון זה מצטרפין מה שבלעה הקדרה מן ההיתר משעת נפילה עד עכשיו, שבאותה שעת היתרה ככה היה שם, ונשאר האיסור מצומק כמותו כמו שבא לפנינו, אבל בקדרה עצמה לא משערינן. וכתב הוא ז"ל וכיון דאיפלגו לישני ואיסורא דאורייתא הוא אזלינן לחומרא ולא משערינן בקדרה עצמה. ועיקר הדבר כמות שבא לפנינו משערין ליה ולא משערינן במאי דבלעה קדרה מן ההיתר, לפי שאף האיסור נבלע ונתמעט מכמות שהיה, וכדאמרינן לקמן (צח, א) אטו דהתירא בלע דאיסורא לא בלע, נראה שהוא ז"ל דחה תחילה לישנא קמא מפני הלשון השני דאזלינן בהו לחומרא, ואח"כ דחה אף השני מדאמרינן לקמן אטו דהתירא בלע דאיסורא לא בלע, והלכך לא קיימא לן כחד מהני לישני כלל, אלא כדרך שבא לפנינו משערין ההיתר והאיסור, ומיהו נראה שאף הוא ז"ל מודה ובא שאם ראינו האיסור בשעת נפילתו ולא נתמעט בשיעור אחד עם ההיתר, כגון זה מצטרפין ומשערין ההיתר שנבלע בקדרה וגם האיסור שנבלע והולכין אחר שעת נפילת האיסור לתוך ההיתר, וכן פירשו אחרים דהיינו מאי דבלעה קדרה דאמר ר' חנינא, וזה מן התימה, דכיון שעכשיו אין בהיתר ששים לבטלו למה אינו חוזר האיסור ואוסר את ההיתר שאין בו עכשיו כדי להעלותו, שהרי אילו נפל איסור זה בקדרה אחרת היה אסור בשיעורו ומאי שנא קדרה זו מקדרה דעלמא ובמשנ(ת)[ה] במסכת תרומות (פ"ה, מ"ט) נמי משמע דתבר בסוף אזלינן, דתנן סאה תרומה שנפלה למאה טחנן ופחתו כשם שפחתו חולין כך פחתה תרומה [ו]מותר, טעמא דאיכא למימר דפחתה תרומה מותר הא לא פחתה תרומה ודאי אסור, ותירץ הרמב"ן ז"ל (דקילא) [דדיקולא] נמתעט' דרך בישול ובלעה קדרה משנפל שם אסור משניטל (הרוב) [הרוטב) או פחתו בידים, דהתם ודאי אסור, ואינו רואה לזה עיקר דמ"ש והרמב"ם ז"ל כתב (פט"ו מהל' מאכלות אסורות ה"?) שמשערים באומד יפה כמה נבלע ועומד בדופני הקדרה, ואותו הוא שמצטרפין להיתר, מפני שאנו רואין אותו כאלו עומד בעין בחוץ ומצטרף למה שבתוך הקדרה, אבל מה שפחת מחמת האור שכלה ואבד לא, ומה שכתב רש"י ז"ל דהוו להו תרי לישני ובדאורייתא הלך אחר המחמיר. תמיהא לי דהא בדאורייתא חד בתרי בטל, והא דבעינן ששים דרבנן היא ובדרבנן לקולא, ויש לומר כיון דעיקרו מדאורייתא גם (בפסק) [בספק] שיעורו הולכים בו להחמיר. ומקצת ספרים יש שפירשו בקדרה עצמה, כלומר ברוטב ובקיפה ובחתיכות שהן בתוך הקדרה עצמה ובא לפנינו עכשיו, אבל במה שנבלע בתוך דופני הקדרה לא, ופסקו כלישנא בתרא לקולא משום דשיעוריה דרבנן נינהו, וכן נראה יפה. והראב"ד ז"ל פירש בענין אחר בע"ז (נו, א) בפסק המערה מחבית לבור ושם כתבתיו.

הא דאמר רב נחמן גיד בששים. אף על גב דקיימא לן אין בגידין בנותן טעם, לא מעייל רב נחמן נפשיה בפלוגתא, אלא כשתמצא לומר יש בגידין הגיד עצמו בששים ואין גיד מן המניין, ואת"ל אין בגידין שמנו של גיד בששים ואין שומן הגיד מן המנין, ואף על פי שאין איסורו אלא מדבריהם, החמירו עליו כשאר איסורי תורה, דכל מאי דתיקון כעין דאורייתא תיקון, ובאיסורי סופרים הלכו בהן לשיעורין של איסור תורה, והוי יודע דלא אמרו גיד בששים לבטל הגיד עצמו, דהא תנן (צו, ב) בזמן שמכירו בנותן טעם ואם אינו מכירו כולן אסורין משום דבריה הוי, ובריה לא בטלה, אלא לבטל טעמו קאמר, וכעין שאמר נמי בביצה לבטל פליטתה כדמפרש בשמעתא, ואי נמי תאמר דבטל הגיד עצמו כשנפצע ונחתך לחתיכות דאז ודאי מיבטיל בטיל, דלא קרי בריה אלא כשהוא שלם, כדבעינן למכתב לקמן (ק, א) בע"ה.

כחל בששים וכחל מן המנין:    פירוש לפי שהוא עצמו מותר הוא ובשר גמור הוא, ודוקא כשנפל לתוך קדרה של בשר, אבל נפל לתוך יורה של חלב הרי היא כשאר איסורין דבעינן ששים בר מדידיה, וחלב שבתוכו אינו מצטרף לעלותו, דהא לא ידעינן כמה נפק מיניה.

אמר רב יצחק בריה דרב משרשיא וכחל עצמו אסור ונפקא מינה דאי נפל לקדרה אחרת אוסר:    ונראה דלאו בשנפל לתוך חמשים ותשעה דוקא אמרו שהוא עצמו אסור. אלא אפילו נפל לתוך מאה ה"ה והוא הטעם דשויוה רבנן לכחל עצמו כחתיכת נבלה כל זמן שמכירה אפילו באלף לא בטלה וחוזרת ואוסרת כמה קדרות אחרות, וטעמא דמילתא משום שעד שלא נצטמק נתנה הקדרה בו טעם ונאסר, ושויה רבנן כחתיכת נבילה שהיא אוסרה לעולם. וראיתי בתוספות רבותינו הצרפתים ז"ל שתמהו כיון דאסיקנא דכחל עצמו אסור כשאין שם ששים בר מיניה, מפני מה אינו חוזר ואוסר הוא את הקדרה, ועלתה להם בתימה, ומיהו כשיש שם ששים אין מן התימה מפני מה לא אמרו חתיכה עצמה נבלה ואוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה, דשמא בכחל לא החמירו כל כך מפני שאינו אלא מדבריהם דחלב מתה אינה דבר תורה כדאיתא בפרק כל הבשר (קיא, א), ואי נמי יש לומר דר"נ כרבנן סבירא ליה דמין במינו נמי בששים.

הא דאיבעיא להו אי בדידיה משערינן אי במאי דנפיק מיניה. כתב הרמב"ן ז"ל דדוקא כחל [הוא] דאיבעיא להו, משום דכחל עצמו מותר, אבל בחלב או בחתיכת נבלה שנפלה לתוך הקדרה ודאי מפשט פשיטא ליה דבדידיה משערינן, ונכון הוא. ואסיקנא אף בכחל דבדידיה משערינן דאי במאי דנפקא מינה מנא ידעינן, והראב"ד ז"ל כתב דלא אמרו בדידיה משערינן אלא בכחל ובדומה לו שאינו חוזר להתירו הראשון וכדאמרינן וכחל עצמו אסור, אבל כל דבר שחוזר להכשירו כגון כף חולבת שנתחב בקדרה של בשר או בהפך שחוזרת להכשרה על ידי הגעלה או בשר שנמלח, ואוסר משום דם שחוזר להכשרו על ידי מליחה אין משערין אלא במאי דנפק מיניה ומשערין אותו באומד יפה, וכן הורה למעשה, וכתב וכבר נעזרתי בקבלה זו מפי הרב ר' יוסף אבן פליט ז"ל, ומן הטעם הזה א"ל כל דבר שחוזר להכשרו אין משערין אותו בגופו, וכן הדין לחתיכה של בשר שאין אסור אלא משום דם, שהרי היא חוזרת להכשיר על ידי מליחה, הילכך אין משערין אלא ביוצא ממנו, וזה מן התימה, דכיון שפירשו טעם הענין דמאי דנפק מיניה לא ידעינן מה לי חוזר להכשרו או שאינו חוזר להכשרה והכל אחד, וכן דעת רבותינו בעלי התוספות ז"ל. וכך כתב הרמב"ן ז"ל, אלא מיהו היכא שניער בכף חדשה כזית חלב ואחר כך תחבה בבשר, אין צריך אלא ששים [כחלב] (בחלבו) שנבלע בו, דהא ידעינן כמה הוי, וכן הדין אם ניער כזית חלב בכף ישנה שאינה בת יומה, אבל אם ישנה בת יומה בזה איכא למימר דחזר כל מה שנבלע בכף חתיכה דאסורה, ובכולה משערינן. אבל הרמב"ן ז"ל כתב דמסתברא דלא אמרינן בבלועה חתיכה עצמה נעשית נבילה, ואין משערין בין בישנה בין בחדשה אלא במאי דבלעה לבד, ומיהא דאמרינן לעיל קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב, ואם בשל בנותן טעם ליכא למשמע מינה כלל, דאמאי דנפקי מיניה משערינן, כמו שראיתי למקצת מן המפרשים דההיא בדאיכא קפילא למטעמיה היא, וכן היא ודאי דכל היכא דלא ידעינן כמה נפיק מיניה ואיכא קפילא מטעמינ' ליה, ואי ליכא טעמא אף על גב דליכא ששים בדידיה מותר, דכיון דליכא טעמא מידע ידעינן דלא נפיק מיניה טפי מאחד בששים, והלכך שרי, אבל ליכא קפילא ודאי בכולה קדרה משערינן דמאי דנפקא מיניה לא ידעינן.

ומיהו קשיא לי כיון דעיקר איסורו של כחל אינו אלא מדבריהם, ושיעורו ששים נמי מדבריהם, דאי מדאורייתא חד בתרי בטיל, כי לא ידעינן כמה נפיק מיניה מאי הוי, הוה ליה ספיקא דרבנן ולקולא, ואפילו בקדרה שנבלעה מאיסורי תורה נמי ליכא קפילא, אמאי משערין אותו בדידה, הא שיעורו ששים דרבנן נשער אותו באומד ולקולא, וכל היכא דאיכא טפי מחד בדידיה לישתרי, כיון דנפק ליה מספיקא דאורייתא. ויש לומר דבקדרה שנבלעה מאיסורי תורה ודאי אית לן על כרחין למימר דבדידיה משערינן ולא במאן דנפיק מינה היכא דליכא יותר מאחד בדידיה מיהא, דאי במאי דנפיק מינה מנא ידעינן ודילמא נפיק מיניה טפי ממאי (דאמרינן) [דאמדינן] ליה ואיכא איסורא דאורייתא, וכמאן דאמר טעם כעיקר דאורייתא, וכיון שיש לך לומר כן עד דאיכא טפי מעל חד בדידיה לצאת ידי ספיקא דאורייתא אית לך למימר נמי הכי אי איכא טפי מעל חד בדידיה כדי שלא תחלוק בו, כיון שכן אפ באיסורין שעיקרן מדבריהם ושיעורן מדבריהם אית לן למימר הכי, דכל מדתן של חכמים כך היא, ולעולם (הוו) [השוו] מדותם ולא פליג רבנן ולא אמרו להקל בספק דרבנן אלא כשאין ההיתר או האיסור לפנינו כגון שנאבד או נשפך קודם שבא לפנינו, משום דאמרינן אלו היו לפנינו היה בו ששים לבטלו, אבל כשהאיסור וההיתר הכל לפנינו ואין הספק אלא שאין יכולין לעמוד על פליטתו של איסור, בהא ודאי לא אמרינן להקל, ואפילו למאן דאית ליה טעם כעיקר לאו דאורייתא, מכל מקום רבנן שיעורי ששים הסכימו לכל האיסורין מן הזרוע בשלה וששים מובררים הצריכו, כיון שהאיסור וההיתר לפנינו, והלכך כי לא ידעינן מאי דנפק מינה משערין בדידיה כנ"ל.

אמר ליה הכא במאי עסקינן בביצת אפרוח אבל טמאה לא:    כתב הראב"ד ז"ל מדקא פריך הכא למימרא דיהיב טעמא ושני ליה דאית ביה אפרוח, ולא שני ליה הא דאמרינן ביצה בששים לבטולי גופה קאמרינן, משמע דביצה גופה חשיבא כבריה ולא בטלה, ובביצה (ג, ב) משמע דבטלה אליבא דרבי יוחנן דאמר את שדרכן לימנות שנינו, ואיכא למימר דאינו מקדש ובטל באלף ומאתים. אבל בס' לא בטלה כיון דבריה היא, וכתב עליו הרמב"ן ז"ל ומה שכתב שהביצה בריה היא ולא בטלה אלא באלף ומאתים אינו כדאמרינן במסכת מכות (יז, א) בריה נשמה חשיבא ולא בטלה אבל ביצה כחטה אחת כברייתה דמיא ובטלה היא. ומיהו מה שהקשה הרב ז"ל אמאי לא שנינן לבטולי ביצה גופיה, לא תקשי לן ולא מידי לפי סברת רבותינו בעלי התוס' זצ"ל שכתבו שלא אמרו בששים אלא באיסור בלול כגון חלב של איסור שנבלל בחלב טהור או יין במים או מים ביין וקמחים כיוצא בהן שנבלעין, אבל חתיכה קטנה בין חתיכה של היתר בזמן שאין מכיר' אף מדרבנן ברובא בטלה, והילכך אם בא לאכלן זו בפני עצמה וזו בפני עצמה כל אחת מהן כשירה דבטלה לה ברוב, אבל אם בשלן יחד צריך ס' ברוטב בחתיכות לבטל חתיכת האיסור מפני המחוי שנמחה ממנה ונבלל ברוב ההיתר ונבלע בחתיכות ההיתר, ובדבר בלול ונבלע שאינו עומד בפני עצמו הצריכו חכמים ששים. והביאו ראיה ממה שהקשו בגמרא לקמן (צט, ב) גבי מתניתין דחתיכת נבלה שנתבשלה עם החתיכות וליבטיל ברובא, דאלמא אפילו מדרבנן בטלה ברוב ואף על פי שנתבשלו יחד, ואי משום הרוטב הא קתני והרוטב בנותן טעם. ומיהו במין בשאינו מינו אף ביבש אסור עד דאיכא ששים, וכדאמר רבה (זבחים ?ט, א)אמור רבנן ברובא ואמור רבנן בששים מין במינו ברובא מין בשאינו מינו מינו בששים, וטעמא דמלתא משום דאם בא לבשל יחד הרי טעמן של איסור ניכר בו, ולפי' אף ביבש אינו בטל ברובא, ולפי סברא זו תו ליכא לאקשויי אמאי לא מני לבטולי ביצה גופה לא בעינן ששים דברובא בטלא, ואי אמרת לוקמא בביצים טרופות לא משמע ליה הכין דבאיסורין חשובין בעין קאמר דומיא דגיד וכחל, וכן סברת הראב"ד ז"ל באיסור משהו (לרבנן מין בשאינו מינו בלול בטל ברוב) [דמין במינו בשאינו בלול לרבנן בטל ברוב], ובבלול מדאורייתא בטל ברוב ומדרבנן בששים, אבל הראב"ד ז"ל נראה שסובר דאף ביבש לא בטיל חד בתרי עד דאיכא ששים והא דאקשינן לקמן (ויבטיל)? ברובה, בששים קאמר. ומשום דמתני' קתני בזמן שאין מכירה כולן אסורות הוא דאקשינן ליה ויבטיל ברובא, כלומר אמאי אינה בטלה לעולם בשרבה עליו היתר ששים הוה לן לבטולה. ומיהו ההיא דאמר רבה אמור רבנן ברובה ואמור רבנן בששים, נראה דקשיא עליה דאלמא מין במינו בטל ברוב. אלא שיש לומר דדלמא מדאורייתא קאמר, דמין במינו ודאי ברובא בטיל, אבל מדרבנן אף מין במינו יבש לא בטיל עד דאיכא ששים, ואינו מחוור כלל דאי מדאורייתא אף מין בשאינו מינו לא בעי ששים, אלא כזית בכדי אכילת פרס דקיל מששים.

הכא במאי עסקינן בביצת אפרוח:    הוא הדין דהוה מצי לאוקמינהו לכולו בטמאה ובקלופה, דקלופה צריכה שיעור, וכדאיתא בירושלמי וכמו שכתבתי בפרק אלו טריפות (סד, ב) גבי גיעולי ביצים, אבל ראיתי להרמב"ן ז"ל שהתיר אפילו בקלופות, ולכאורה ודאי הכין משמע (מהכא דלא פליגי) [מדלא פליגי בהכי], אלא שיש לחוש לדברי הירושלמי.

דף צח עמוד א

הא דאמרינן: היא משום הא לא איריא תנא סיפא לגלויי רישא וכו' תנא סיפא דאית בה אפרוח מכלל דרישא דלית בה אפרוח ואפילו הכי אסורה. לאו למימרא דהכין הלכתא, אלא למאי דקאמר הכי נמי מסתברא הוא דמהדר ליה הכין, כלומר דמהא לא תסברא, אלא מיהו לענין הלכתא אסיקנא דמיא דביעי בעלמא. וכבר הארכתי בה בפרק אלו טריפות (סד, ב) גבי געולי ביצים מותרין.

ההוא כזיתא דתרבא דנפל לדיקולא:    פירש רש"י ז"ל דיקולא קלחת כגון שנפל שם חלב ולא נודע שיעורו בשעת נפילה, ועכשיו כשבא לפנינו נמצא כזית (או) [ו]לא היה עכשיו בקלחת ששים זיתים לבטל האיסור, ורצה רב אשי לשער הכזית כמות שהוא עכשיו [ו]ההיתר (בשעת) [כשעת] נפילה ולצרף מה שבלעה הקדרה, ואמרו לו רבנן כשם שנצטמק ההיתר כך נצטמק האיסור והכל כשעה שבא לפנינו משערין אותו. ומיהו קשה קצת שאין הלשון מיושב היטב, דההיא כזיתא דנפל משמע דבשעת נפילה היה כזיתא ונודע שיעורו, ועוד דדיקולא אינו קלחת אלא סל, וע"ש שעושין אותו מחריות של דקל קורין אותו דיקולא, אלא שהוצרך רש"י ז"ל לפרש כך שאם נפל הכזיתא על בשר שנמלח לא היה מצטרפות האחרות שבסל לבטל הכזיתא, לפי שאין איסור הנופל ביבש יוצא מחתיכה לחתיכה, ואף על פי שחתיכות נוגעות זו בזו, ואפילו חם בצד חם, כמו שעתידין אנו לכתוב בע"ה בפרק כל הבשר (קח, א), דכיון שאין האיסור יוצא מחתיכה לחתיכה לאסו' אם כן אם אין שם רוטב לצרף לא היו מצטרפין החתיכות לבטל הכזיתא, וזה הצריכו לרש"י ז"ל לפרש דיקולא קלחת שיש שם רוטב, ואם כן בשלא נודע באיזו חתיכה נפל והיו כולן באותו ספק ואפילו אלף כולן אסורות כדעת ר"י דאמר מין במינו לא בטיל, ורש"י ז"ל לטעמיה שפסק כר"י, ולפיכך הוצרך להעמידה בקלחת ובשיש שם רוטב וסלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו מבטלו.

והראב"ד פי' באיסור משהו כי להתיר ולאסור הדיקולא הנזכר (בענין) [בעינן], וכגון שנפל שם כזית ידוע (ונפל לפי חשבון ההיתר) [וכנפלה היה לפי חשבון ס' בההיתר] ועכשיו לא היה ששים בהיתר לבטל את האיסור, [ו]היה כל הבשר והרוטב שבסל אסור לדברי הכל, אלא שהיה סבור רב אשי להכשיר הסל ולומר דכיון (שנעשה) [שבשעת] נפילה היה שם ס' לבטלו כל מה שבלע הדיקולא היתרא בלע, ולא היה נותן דעתו על השהיה ששהה האיסור לתוך ההיתר ונאסר הכל לאחר [ש]בלע הדיקולא מן האיסור, ואמרו ליה רבנן וכי הדיקולא בפעם אחת בלעם הכל ובעוד [כ]שהיה כל מה שבסל היתר, כלומר שהיה בו ס' בלעה דאיסורא [לא] בלע [כ]לומר גם לאחר שנתמעט ההיתר וחזר האיסור לאסור הכל בלעה, אם כן הדיקלא אסורה ועלתה השמועה לאסור כו שהקשו על רב אשי, אבל אם לא היה האסור בעין והיה הדבר ידוע שהיה בשעת נפילה ששים בהיתר לבטלו היה הכל מותר התבשיל והקדרה, ולא היינו חוששין שמא לא היה מתמעט לפי חשבון, אלא מעמידין הדבר על חזקתו והכל מותר.

איתמר אמר ר' חלבו אמר רב הונא ביצה בס' והיא אסורה בששים ואחת והיא מותרת:    רבינו אלפסי ז"ל פסק כי הא דרבי חלבו. והקשה עליו הראב"ד ז"ל מדפסק ההיא דרב נחמן דלעיל דאמר גיד בס' ואין גיד מן המנין, ובביצה פסק בס' והיא אסורה, ואין אנו יודעין מאיזה טעם פסק בזה בס' והיא, ובזו בששים ואחת והיא, ויש מתרצים שמפני חשיבותיה של ביצה החמירו בה להוסיף אחת כשיעורה, ואינו מחוור כלל כי לא באנו כאן לבטל את הביצה בעצמה אלא פליטתה, דכולה שמעתין בהכי קא מיירי ובביצת אפרוח, ואי נמי בטמאה קלופה וכדעת הירושלמי (תרומות פ"י, ה"?) ופליטתה אינו דבר חשוב ואפילו מפרש בבטול הביצה בעצמה וכגון שנטרפו בקערה כיון שנטרפה בטל חשיבותיה כדאמרינן באגוזי פרך וברמובני באדן כנ"ל. והרמב"ם ז"ל כתב (פט"ו מהל' מּאכלות אסורות הי"ט) מפני שהוא בריה בפני עצמו עשו בה היכר והוסיפו בשיעורה, כלומר שיש אפרוח שהוא בריה שלמה וכ"כ (ה"כ) אבל אם נתערבה ביצת עוף טמא או ביצת טריפה עם ביצים אחרים שיעורן בס', כלומר בשטרפן אלו עם אלו, גם זה אינו מחוור בעיני, ומן הטעם שכתבתי דפליטת הבריה בטלה היא בששים כשאר האיסורין, והרמב"ן ז"ל כתב די"ל דלפי שיש בבצים גדולים וקטנים והבא לבטל ביצה אינו משגיח עליה לראות אם זו וכולן שוות ממש, לפיכך הוסיפו אחת ולא הצריכו לשער (על) כל אחת ואחת ע"כ.

כל איסורין שבתורה בס':    פירש רש"י ז"ל אפילו טעמיניה ולית ביה טעמיה בששים אבל נתן טעם אפילו באלף לא בטיל כדאמרינן בכמה דוכתי דטעמא לא בטיל, ולקמן (צט, א) נמי אמרינן יש בה בנ"ט בין יש בהן להעלות באחד ומאה בין אין בהן להעלות באחד ומאה אסור, אלמא טעמא לא בטיל, וקתני סיפא אין בהן בנותן טעם בין יש בהן להעלות באחד ומאה בין אין בהן להעלות באחד ומאה מותרין ואוקימנא בששים, אלמא כי אין בהן בנותן טעם הוי בששים. ומדברי רש"י ז"ל נלמוד דכל היכא דאיכא למיקם אטעמא אף בס' אין מתירין עד דטעים ליה קפילא, והיינו כלכית באלפס דרבי יוחנן, והא דאמר רבא לעיל (צז, א) אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בס', היינו במין ומינו, דליכא למיקם אטעמיה וכגון דליכא קפילא, וכתב עליו הרמב"ן ז"ל אם כן כלכית באלפס בס' שיעורה, ואם לא היה שם קפילא מותרת, וקפילא לא בא אלא להחמיר, אם כן היכי מוכח מינה רבה דסמכינן אקפילא. אלא נראה שהענין כך הוא, כל איסורין שמכירין אותן ולא נתערב בהיתר אלא צירן ורוטבן, והיה מן הדין שלא לשער אלא במאי דנפיק מינייהו, אלא דלא ידעינן כמה הוא, בכי הא אזלינן בטעמא, וטעים ליה קפילא, ואי לית ביה טעמא בידוע שנתבטל ציר ורוטבו במיעוט בתוך ההיתר, וסמכינן בהא אקפילא, ואף על גב דליכא ס' כשיעור גופו וממשו של איסור שנפל שם והיינו כלכית באלפס, אבל בשגוף האיסור נתערב ונמוח שם או שאינו ניכר וצריכין אנו לבטלו, אז אין סומכין אטעימת קפילא לפחות מס', ולעולם בס', ואף על גב דליכא טעמא, וכן נמי אין אנו צריכין לחזור אחר קפילא כלל אלא מתירין אותו מיד, והיינו דכיילינן בכוליה תלמודא כל איסורין שבתורה בס', כאן, ובעבודה זרה (סט, א) נמי אמרינן גבי עכברא בשיכרא, והילכתא בס', וכן לכל איסורים שבתורה, אלא מיהו אם נמצא וניכר בו טעם האיסור אסור דטעמא לא בטיל וזה נכון.

דף צח עמוד ב

והתנן זהו היתר הבא מכלל איסור זהו למעוטי מאי לאו למעוטי שאר איסורין שבתורה:    ואם תאמר אמאי לא שני ליה לעולם בששים או במאה, וזה שמבטלין אותו לכתחלה, למעוטי שאר איסורין שבתורה שאין מבטלין אותן לכתחלה, וכדאמרינן בסמוך (ה)[ד]זרוע בשלה חדוש הוא דשאר איסורין אין מבטלין אותן לכתחלה וזה מבטלין לכתחלה, ותירצו בתוספות דמדאורייתא מבטלין, והא דאמרינן אין מבטלין, מדרבנן אמרינן, והא דאמר חדוש הוא, הכי קאמר חדוש הוא שחדשה בו תורה שזה מצוה לבטלו מה שאין כן בשאר איסורין, דמכל מקום גנאי הוא לבטל איסור לכתחלה, וכאן מצוה לבטלו. וקשיא לי אכתי לימא שזהו שמצוה לבטלו למעוטי שאר איסורין שאין מצוה לבטלן ויש לומר דבשלמא אי אתי למעוטי שאר איסורין שאין בטלין בס' או בק' אי נמי שאין מבטלין אותן לכתחלה, טובא קא משמע לן, אבל אי אמרת דזהו למעוטי שאין מצוה לבטל שאר איסורין שיצטרך תנא דברייתא להשמעינו שאין מצוה לבטלן, ומכל מקום דעת הראב"ד ז"ל באיסור משהו דאין מבטלין איסור לכתחלה מדינא דאורייתא אמרו, ומהכא מייתי לה מדקארי ליה הכא לזרוע בשלה חדוש. וא"ת אם כן חזרה קושייתנו למקומה, יש לומר דלשון זהו היתר הבא מכלל איסור לשעבר משמע, כלומר זהו היתר שהוא בא לפנינו מכלל איסור שמתירים אותו מה שאין כן בשאר איסורים שבאין לפנינו מכלל איסור שאין מתירין אותו, ומיהו היכא דעבר ובטלו מדאורייתא בטל ואפילו במזיד, מדרבנן במזיד לא בטיל בשוגג פליגי בה ר' יהודה ור' יוסי בגיטין (נד, ב) וקיימא לן כר' יוסי דאמר בשוגג בטיל, וגרסינן בתרומות (פ"ה, מ"ט) סאה [תרומה] שנפלה לפחות ממאה חולין ונפל עליו סאה אחר בשוגג יעלה במזיד לא יעלה, וכתב הרמב"ם (פט"ו מהל' מאכלות אסורות הכ"ה) דדוקא למבטל אותו במזיד קנסו ואסרוהו עליו אבל לאחרים מותר, וכן כתב הראב"ד ז"ל באיסור משהו דאיסורו איסור עולם למערבו או למי שנמתערב בעבורו ומותר לכל אדם.

אמר אביי לא צריכא [אלא] לרבי יהודה דאמר מין במינו לא בטיל והכא בטיל:    וק"ל דהא לא פליג רבי יהודה עלייהו דרבנן אלא בבלול כגון יין ביין, ואי נמי סולת בסולת וכיוצא בהן, דלרבנן בס' ולרבי יהודה בכל שהו, אבל ביבש שזה עומד בפני עצמו וזה עומד בפני עצמו אף לר"י בטל ברוב, חוץ מן התרומה ומן הקדשים וכיוצא בהן שמנו חכמים שהחמירו בהן בא' ומאה או באחד ומאתים או דבר חשוב או שבמנין שאינו בטל, אבל בשאר האיסורין ביבש אף לרבי יהודה בטל, והשוה בזה לרבנן, וכדתנן (שבת ק??, ב) אמר ר' יהודה מעלין את המדומע באחד ומאה והיינו חטים בחטים, דאי חטים בשעורים אף בתרומה עולה בס', וכדתנן במסכת ערלה (פ"ב, מ"ז) ומייתינן לה לקמן בסמוך גריסין שנתבשלו עם עדשים אין בהן בנותן טעם אפילו אין בהן להעלות באחד ומאה מותר, ואסיקנא בס' למאן דאית ליה בשאר איסורים בס', ועוד דאם אין אתה אומר כן תרומה לר' יהודה במינו אינה עולה, ובספרי מוכחינן דתרומה עולה באחד ומאה, דמוהרמותם את מקדשו ממנו מייתינן לה, דהוי מין במינו, וגרסינן נמי בגיטין (נד, ב) ורמי דר' יהודה אדר' יהודה בדרבנן דתניא [נפלו] ואחר כך נתפצעו בין בשוגג בין במזיד לא יעלו דברי רבי מאיר ור' יהודה ר' יוסי ור' שמעון אומרים במזיד לא יעלו, והא הכא דמדאורייתא חד בתרי [בטיל] ורבנן הוא דגזור, וקא קניס שוגג אטו מזיד, והכא ודאי מין במינו הוא, דאי בשאינו מינו כי נפלו אגוזי פרך ורמוני באדן לתוך מין אחר אף על פי שנתפצע[ו] האגוזים ונתפרדו הרמונים היכי בטילי, והלא האיסור ניכר הוא ואינו בטל לעולם, אלא שמע מינה דרבי יהודה לא קאמר אלא בבלול אבל בשאין בלול לא קאמר, וכן כתב הראב"ד ז"ל, ואם כן זרוע בשלה נמי בהדי איל דיבש ביבש הוא חד בתרי בטיל אף לרבי יהודה, דאף על פי שנתבשלו זה עם זה, יבש ביבש קרינן ליה, וברובא בטיל, וכדאקשינן לקמן (צט, ב) גבי גיד שנתבשל עם הגידין וחתיכה נבלה שנתבשלה עם החתיכות וליבטיל ברובא, ואין סברא לומר דלענין היתר רוטב תניא (אי) זהו היתר הבא מכלל איסור אלא לענין גופו של האיל קאמר. ואם תאמר דמכל מקום רוטבו של זרוע שנפלט בקדרה לא נתבטל עם רוטב של איל, דמין במינו ובלול הוא, וכגון שאין בקדרה מים הרבה לבטל רוטב הזרוע וחזר הרוטב, שהוא אסור ונבלע בגופו של איל, והיה מן הדין לאסרו במשהו דרוטב לגבי איל מין במינו קריה ליה, וכדמשמע לקמן דאמרינן מכדי רב כמאן אמרה לשמעתיה כר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל למה לי נותן טעם כי לא נתן טעם נמי, דאלמא רוטב היוצא מן החתיכת נבלה ונבלע בבשרה מין במינו הוא. אכתי קשיא לי דלכאורה הוה משמע דלא מיקרי מין במינו לאסור במשהו לר"י אלא במ(ש)משו של איסור מעורב ונבלל בהיתר, כעין דם הפר ודם השעיר, דמינה יליף לה ר' יהודה, אבל בפליטת איסור הנבלע בחתיכת היתר לא, וכדמשמע לעיל (צו, ב) דאמר שמואל לא שאנו אלא שנתבשל אבל נצלה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד, כלומר דשומן גיד אינו מפעפע והלכך בצלי אינו זז ממקומו ובקליפה או בנטילת מקום סגי. ואקשינן עליה מדרב הונא דאמר גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול מראש אזנו, ומדפרכינן עליה מדרב הונא, משמע דשמואל נמי כרב הונא סבירא ליה בהא, ופרקינן שאני חלב דמפעפע, והדר אקשינן ובמפעפע מי אסור, והא ההיא דהוה בי כנשתא דמעון ואמר להו ר' יוחנן קולף ואוכל עד שמגיע לגיד, ופרקינן ההוא כחוש הוה, כלומר ולא היה בחלב שיעור לאסור אלא נתבטל בס', ומדאתיא אדשמואל לכאורה משמע דאפילו שמואל הכין ס"ל, ואף על גב דשמואל כרבי יהודה ס"ל דמין במינו במשהו, כדאיתא בשלהי ע"ז (עג, ב), ואפילו הכי כי איכא ס' לבטל מותר משום דאין גופו של חלב נכנס בתוך הבשר אלא פליטתו, ואף על גב דחלב לגבי בשר מין במינו הוא. והראב"ד ז"ל כ"כ דחלב ובשר מין במינו מיקרי, והביא ראיה מדאמרינן שלהי פירקין (קג, א) אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן האוכל חלב הטריפה לוקה שלש, כלומר משום חלב ומשום בשר מן החי ומשום טריפה, ובשר מן החי נפקא לרבי יוחנן מובשר בשדה טריפה כדאיתא התם, אלמא חלב בשר מיקרי, אלא שיש לתרץ בזה דה"ק ההוא כחוש הוה ואינו מפעפע, ואע"ג דליכא נמי ס' לבטלו א"צ רק קליפה לבד וכמו שכתבתי למעלה במקומו. ואי נמי דההיא לא סבר לה לשמואל הכי, אלא אדרב הונא מקשי, ור' יוחנן ורב הונא כרבנן ס"ל דבין במינו בין שלא במינו בנ"ט, והא דאמרינן לקמן (ק, א) רבא אמר אפילו תימא בשלא קדם וסלקו הוי מין ומינו וד"א וכל מין ומינו וד"א סלק את מינו כמי שאינו, התם משום מים בשו קאמר, דהו"ל שאינו מינו ומבטל הרוב וחתיכת הנבילה, וכגון שיש שיעור מים ידוע שיש בהן כדי לבטל החתיכה כולה, אבל רוטב של חתיכות ההיתר אינן מצטרפות לבטל האיסור כלל דמין ומינו הוא. והא דאמרינן נמי לקמן וליבטיל ברובא, דאלמא יבש ביבש הוא, ואף על גב דנתבשלו בהדדי, התם משום דרוטב כבר נתבטל, וכדתנן עלה במתנית' (צו, ב) והרוטב בנותן טעם, ומתניתין דלא כר' יהודה.

אלא מיהו אכתי ק"ל לרבא דאמר בע"ז (סו, א) דבתר שמא אזלינן, וחמרא חדתא בעינבי, אף על גב דחד טעמא אית להו, כיון דהאי חמרא מיקרי והאי עינבי מיקרו מין בשאינו מינו הוא, והכי נמי רוטב לגבי בשר כחמרא חדתא לגבי עינבי, והאי רוטב מיקרי והאי בשר מיקרי, ולא הוי מין במינו, והנודר מן הבשר נמי מותר ברוטב, משום דבנדרים הלך בהן אחר לשון בני אדם והאי בשר מיקרי והאי רוטב מיקרי, ולקמן (קח, א) נמי אמרינן בשמעתא דטפת חלב דרוטב לאו מין בשר הוא כדאמרינן התם אי דנפל לרוטב רכה ה"נ, כלומר סלק את מינו כמי שאינו ומי שאינו מינו דהיינו רוטב רבה עליו ומבטלו. הכא במאי עסקינן דנפל לרוטב עבה, כלומר שהוא מין בשר, ומכל מקום אפשר דזו אינה ראיה דרוטב (עבה) [רכה] משום מים שבה קאמר, אבל פליטת הבשר והמיחל היוצא ממנו מין בשר מיקרי, וכן אנו צריכין לומר שם כמו שנכתוב שם בס"ד. ולענין קושיית שמועתינו אפשר לתרץ לרווחא דמלתא כגון שנתבשל ברוטב עבה, שהרי בכל ענין התיר הכתוב זרוע בשלה ואפילו נתבשל עם האיל ברוטב עבה, ומכל מקום צריך לעיין איך יקרא רוטב מין בשר, דהא בתר שמא אזלינן, ומיהו לגבי הא דשמעתין אפשר לתרץ דהכא אביי הא דאוקמא הכין, ואביי לטעמיה דאמר התם בע"ז דבתר טעמא אזלינן, אבל ההיא דלקמן לאו אביי אמרה אלא לישנא דגמרא היא, וצל"ע.

וליגמר מינה גלי רחמנא מדם הפר ומדם השעיר:    הקשה הרמב"ן ז"ל ודלמא התם משום דליכא ס', אבל היכא דאיכא ס' בטל, דגמרינן מזרוע בשלה, ותירץ דכיון דמדאורייתא חד בתרי בטיל, וגלי רחמנא בדם הפר ודם השעיר דלא בטיל, אף על גב דדם הפר מרובה מדם השעיר, אי אמרינן מזרוע בשלה הויא לה קולא, ולקולא לא גמרינן מיניה, ודאמרינן מאי חזית דגמרת מהאי ליגמר מהיאך, הכי קאמר מאי חזית דגמרת מהאי בלחוד ליגמר אף מהאי, דכל מקום שאתה יכול לקיים את שניהם מוטב.

אי הכי ששים ומאה לא ליגמר:    כלומר לרבנן בין במינו בין בשאינו מינו ולרבי יהודה בשאינו מינו. ותרצינן אטו אנן לקולא קא גמרינן אנן לחומרא קא גמרינן דמדאורייתא ברובא בטיל, וקיימא לן מין בשאינו מינו היכי גמרינן מיניה, דהא משמע דמין בשאינו מינו לא בטיל ברובא ואפילו מדאורייתא, וכדאמר רבה בזבחים (עט, א) אמור רבנן [ברובא ואמור רבנן בטעמא מין במינו ברובא מין בשאינו מינו] בטעמא, וההיא ודאי מדאורייתא קאמר, דאי מדרבנן אפילו מין במינו לא בטיל ברובא אלא בס'. ואם תאמר דהתם ביבש דכולה דרבנן קא מיירי דמין במינו ביבש אפילו מדרבנן ברובא וכדכתבינן לעיל, ומין בשאינו מינו אף ביבש מדרבנן בס' הא קיימא לן דכזית בכדי אכילת פרס בשאינו מינו דאורייתא ומילקא נמי לקי, ואף על גב דהיתר רבה עליו, וכדאיתא בפסחים (מד, א) וכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא, א"ל אין, ואקשינן ושקלינן וטרינן בה התם, ואסיקנא הכי דאורייתא היא, ואף על גב דהתם משמע דאפילו במין במינו קאמר הכי מדמקשינן עליה משתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה נפלה, וההיא נמי במינו מיירי, דאי לאו הכי, כיון שזה ניכר בתוך זה נברור זה מזה ולא ניחות לספיקא ואלמא אף במין במינו אמר הכי, ואנן קיימא לן דמין במינו ברובא בטיל, כבר תירצו רבותינו הצרפתים ז"ל דהכי קא פריך כיון דמין בשאינו מינו בענין זה אסור מדאורייתא אף במין במינו לא הוה לן למימר שאני אומר כמו שנכתוב לקמן בס"ד, וכן כתב הראב"ד ז"ל דמין בשאינו מינו אינו בטל ברוב דבר תורה, וכ"כ הרמב"ם ז"ל (פט"ו מהל' מאכלות אסורות ה"?), ואם כן היכי גמרינן הכא מזרוע בשלה דבטיל בס' או במאה דהא קולא הוא, ולא הוה לן למגמר מינה מין בשאינו מינו לכ"ע כי היכי דלא גמרינן מיניה מין במינו לר' יהודה חדא דחדוש הוה ועוד דשאני התם דמין במינו.

ואם תאמר דמין בשאינו מינו כי לא בטיל חד בתרי מדאורייתא משום דיהיב טעמא בתערובתו הוא וטעמא לא בטיל, והיינו דבעינן טעמו אף על גב דאיכא ממש כדאמר ר' יוחנן טעמו וממשו אסור ולוקין עליו ולא סגי ליה בממשו, משום דאי ליכא טעמא לא לקי, משום דברובא בטיל, ומיהו ממשו בעינן, דאילו טעמא בלחוד בטיל מדאורייתא כדאמר ר' יוחנן טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו, וכדפירש רש"י ז"ל דטעם כעיקר לאו דאורייתא כדבעינן למכתב לקמן, ומשום דבטיל מדאורייתא הוא דלא לקי, כיון דליכא ממשו, והילכך הכי נמי הוה לן לבטולי מדאורייתא כל היכא דליכא טעמא או בתרי או בעשרה, ואנן גמרינן מזרוע בשלה, ואף על גב דליכא טעמא עד דאיכא ס' לא ליבטל וחומרא הוא, וחומרא שפיר גמרינן מינה, אכתי לא מיחוור דמאי דקאמר דאילו מדאורייתא ברובא בטיל ברובא ממש משמע, דאי בבטול טעמא הכין הל"ל בהדיא, אלא דאיכא למימר דמשום דלא פסיקא ליה בטול טעמא דהא במין במינו לא שייך למימר ביה טעמא סתים ואמר ברובא בטיל ולגבי מין ומינו הוי רובא ממש ולגבי מין בשאינו מינו הוי רובא (דבטיל) [כדקטיל] טעמא כנ"לּ.

הא דגמרי מזרוע בשלה למר ששים בשר בהדי בשר ועצם משערינן ולמר במאה דבשר בהדי בשר משערינן:    תמיה לי כיון דמיניה גמרינן, אמאי לא בעינן טפי, דהא איכא מיא דבקדרה מבשל ליה, ושמא י"ל דכיון דהא ליתא אלא אסמכתא דרבנן דיין אם שיערו כל האיסורים כשיעור זרוע עם האיל גופו, אבל מים דלא פסיקא להו דפעמים נותנין עמו הרבה ופעמים מעט לא שיערו בו כלל.ומיהו להאי פירושא הא דאקשינן לרבי יהודה וליגמר מינה לא לבטל מין במינו בס' או במאה בלחוד קאמר, דכיון דמדאורייתא לא בטיל ברובא, ולא ידעינן עד היכא, ונצטרך למגמר מזרוע בשלה דבטיל, על כרחין לא ילפינן מזרוע בהדי איל גופיה, אלא בזורע בהדי איל ומים, ובשיעור בינוני, שדרכן להתבשל בכיוצא בהן, ושמא יהיה במאה וחמשים או במאתים דלא אתיא עליה השתא אלא דיליף מהא דמין במינו בטל כשאר האיסורין, ושמא י"ל דהא [ד]אמרינן וה"ל כק' וה"ל כס' עם שיעור המים קאמר כנ"ל. ואי נמי איכא למימר דבכל ענין התירתו תורה ואפילו בבשלו בלא מים כלל וכגון שעשאו צלי קדר דליכא מיא.

אמר רבא לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור והכא שרי:    כן גרסת הספרים וכן גרסת רש"י ז"ל (ורש"י) [ור"ת] ז"ל הקשה דא"א דגרסינן הכי מדפרכינן וליגמר מיניה ופרקינן גלי רחמנא גבי חטאת יקדש להיות כמוה, ובפסחים (מה, א) מוקמינן האי קרא להיתר מצטרף לאיסור, כדאמרינן התם בשמעתא דמשרת ורבנן חטאת להיתר מצטרף לאיסור, ומ"ה גריס ר"ת ז"ל הכא לא נצרכה אלא להיתר מצטרף לאיסור כי התם, ובנמוקי הרמב"ן ז"ל ראיתי דהא ל"ק, דרבא ה"ק לא נצרכה אלא להיתר מצטרף לאיסור, ולא ממשו של איסור בלבד אלא אף הטעם כעיקר, ומצטרף וגורר את ההיתר להיות כמוהו דכתיב יקדש, וטעם כעיקר גמרינן מיניה מ"מ, אבל (לא) היתר מצטרף לאיסור למאן דנפקא ליה טעם כעיקר מקראי אחריני מייתי ליה האי להיתר מצטרף לאיסור, ולמאן (דאית) [דלית] ליה טעם כעיקר מקראי אחרינא יליף לה מהאי קרא, דלכולי עלמא טעם כעיקר אינו יוצא מכלל. שכיון שאמרה תורה הנוגע יקדש ע"כ עשו בו טעם כעיקר ע"כ. ובנזיר (לז, ב) גרסינן לה הכא בהדיא ורבנן תיפוק ליה היתר מצטרף לאיסור מחטאת, ומשני התם לטעם כעיקר הוא דאתא, עוד הקשה ר"י ז"ל לגירסת הספרים דהיכי קאמר דטעם כעיקר בזרוע בשלה שרי, דאלמא יש בזרוע ליתן טעם באיל, והא אנן מיניה גמרינן למשרי כל איסורין בס', ואי בס' איכא נ"ט אף בחולין איכא למיסר מדרבנן מיהא, דהא מקרא דגיעולי נכרים ומשרת גמרינן לטעם דאסור מדרבנן לכל הפחות, ואם תפר' שנתון בו טעם גרוע ובקדשים אסור והכא שרי, הא לא אפשר דאף בקדשים טעם כל דהו אינו אוסר, וכדתנן בזבחים (צז, א) קדשים וחולין או קדשי קדשים וקדשים קלים בנ"ט, ואם תאמר דהתם במין בשאינו מינו ובטעם גמור אבל במין במינו בקדשים אפילו כל דהוא אוסר כר' יהודה בשאר אסורין, דהא בזרוע בשלה מין במינו הוא, מכל מקום קשיא דאמרינן בזבחים (עח, א) אר"ל הפגול והנותן והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור, שמע מינה [נותן] טעם ברוב במין במינו לאו דאורייתא, ובמנחות (כו, ב) נמי אמרינן שתי מנחות [שלא] (ש)נקמצו ונתערבו בטל ברובא לרבנן. ומיהו תירץ רבינו יצחק ז"ל דהכי קאמר לא נצרכה אלא לטעם כעיקר, דפעמים שיש חוץ לרוטב מקצת מן האיל ונוגעין זה לזה ונותן טעם גמור הזרוע באיל, ואפילו הכי מותר, דכל דרך בשול התי' הכתוב, והיינו דקאמר אטו אנן לקולא גמרינן, כלומר להקל בכגון בשיש בו טעם גמור, הא לא גמרינן מיניה אלא לשאר הבשר שהוא רחוק ממנו ונתבטל טעמו ברוב, דקאמרינן לא אשכחן דשרא רחמנא בלא נותן טעם אלא בס'.

ופירוש טעם כעיקר, כגון שלא נתערב שם גופו של איסור אלא טעמו בלבד, וכדתניא (פסחים מד, א) משרת ליתן טעם כעיקר שאם שרה ענבים במים ויש בהן טעם יין חייב ואי נמי יש בו יין שאבד במיעוטו כגון שנפלה טיפת יין לתוך מים ואין בו מראה יין שאבד ממשו מחמת מיעוטו, כגון בשר שנתבשל בחלב ונתן טעם הבשר בחלב וחלב בבשר, וכדאמרינן בפסחים (מד, ב) בשר בחלב לאו טעמא בעלמא והחלב הוא אסור, ולקמן (קח, א) גבי טפת חלב אמר אביי שמע מינה טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא, כלומר וגמרינן מבשר בחלב דטעמו ולא ממשו הוא. ומצאתי בתוס' דמשום איסור החלב קרי ליה לבשר בחלב טעמו ולא ממשו, דבחלב אין יכול להיות בו אלא טעם, ואף על פי כן הוא אסור, אבל בבשר אפשר להיות כעיקר דממשו של חלב שנבלע החלב בתוך הבשר, וכגון גיעולי נכרים שאין שם אלא טעמו של איסור ולא ממשו, ובקדשים אסור, שרואין את הטעם כאלו ממשו מעורב ונמחה בו וגם יש בו טעם גדול, וכן בנזיר אם שרה ענבים במים נתנו טעם גדול במים כאילו נתערב בו רביעית יין אסור ולוקה עליו, ואף על פי שלא נמחה מגופה של ענבים במים כלל והרי הם לפניך כמו שהיו בשעת נפילה, וכן פירש רש"י ז"ל טעמו ולא ממשו שהוזכר בתלמ(י)ד.

וכתב הרמב"ן ז"ל ופירוש היתר מצטרף לאיסור שהוזכר בתלמוד, הוא שכל מה שהוא בנותן טעם אפילו לא אכל כזית מן האיסור אלא מן היתר והאיסור לוקה, ומאן דאית ליה היתר מצטרף לאיסור, אפשר דלית ליה טעם כעיקר, שאין תלויות זו בזו, כלומר כיון שאין שם ממשו של איסור גרוע ליה מהיתר מצטרף לאיסור שיש שם מיהת ממשו של איסור אף על פי שלא אכל מן האיסור לבדו שיעור כזית, ומאן דאית ליה טעם כעיקר, נמי איפשר דלית ליה היתר מצטרף לאיסור, דאפשר דאיהו בעי שיהא טעם גמור במה שהוא אוכל כאלו נתערב ונמחה בו כזית מן האיסור, וזה חמור לו מהיתר מצטרף לאיסור, אבל בקדשים איתנהו לתרוייהו טעם כעיקר דגמרינן מחטאת, והיתר מצטרף לאיסור דגמרינן נמי מחטאת דתרוייהו איכא למגמר.

ופירש רש"י ז"ל ומדקאמר רבא לטעם כעיקר דבקדשים אסור, משמע דלית ליה טעם כעיקר בחולין אלא מדרבנן, כדמפרש ואזיל, דאילו מדאורייתא ברוב בטיל, הכי נמי שמעיה לרבי יוחנן במס' ע"ז (סז, ב) כל שטעמו ולא ממשו אין לוקין עליו, והא דילפי ליה בפסחים (שם) מנזיר משרת ליתן טעם כעיקר, ס"ל לאמוראי דקראי אסמכתא בעלמא הוא, ולא למילף היא, דהוה ליה נזיר וגעולי נכרים שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין, אי נמי געולי נכרים חדוש הוא, כדאמרינן התם ומשר' להיתר מצטרף לאיסור, והכי נמי משמע לקמן בפרק כל הבשר (שם)? גבי טיפת חלב שנפלה על החתיכה דאמר אביי שמע מינה טעמו ולא ממשו דאורייתא דגמרינן מבשר בחלב, ואמר ליה רבא דרך בישול אסרה תורה, דאלמא סבירא ליה טעמו ולא ממשו לא דאורייתא, ואביי ורבא קיימא לן כרבא בר מיע"ל קג"ם וזו אינה מהם. וכן יש עוד להביא ראיה לדברי רש"י ז"ל מהא דתניא בפסחים (מד, א) שתי קופות של חולין ושתי קופות של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרין, שאני אומר חולין לתוך חולין נפלה ותרומה לתוך תרומה נפלה, ופריך ואי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא, אמאי אמרינן שאני אומר, ואם איתא ע"כ דאורייתא הוא כיון דאיכא כדי נותן טעם, אלא לאו שמע מינה דטעם כעיקר לאו דאורייתא, ועוד דאמרינן בירושלמי דמסכת ערלה (פ"ב, ה"ח) (בעי) ר' אבוה (ל)[ב]שם ר' יוחנן כל נותני טעמים אין לוקין עליהם חוץ מנותן טעם של נזיר, והא דאמרינן לקמן (קיב, ב) הטמאין לאסור צירן ורוטבן אם הוא בפני עצמו קאמר, והיינו דלא ילפי לה רבנן ולא ר"ע מהטמאים, ואף על גב דעובדא [ד]רב מרי בר רחל דאימלחה לה בשר שחוטה בהדי בשר נבלה בלוע היה, אסר להם רבא. וא"ל הטמאים לאסור צירן ורוטבן לאו למימר דכעין ההוא עובדא הויא דאורייתא, אלא הכי קאמר ליה צירן אסור דבר תורה אפילו אותו שיוצא על ידי מליח דציר היינו אותו שיוצא על ידי מליח, דלא זיעא בעלמא הוא ונוח הוא ליבלע כשומן, ואפילו נמלחו שניהם בכלי מנוקב, וכיון שכן הול"ל כבשר שחוטה עם נבלה שאסור מדרבנן מיהא כנ"ל לפי דברי רש"י. וא"נ לר"ת ז"ל אלא טעם כעיקר דאורייתא במין בשאינו מינו כדגמרינן לה בפסחים ממשרת ומגעולי נכרים, ולאו חדוש הוא, כ[מ]"ש רש"י ז"ל דר"ע דיליף מגיעולי נכרים, ה"ק התם דגעולי נכרים לאו חדוש הוא דלא אסרה תורה אלא קדרה בת יומה דלא פגמה, אף על גב דאמרי ליה רבנן אפילו בת יומה א"א דלא פגמה פורתא לא ס"ל לר' עקיבא הכין כדאיתא התם.

ומה שכתב ז"ל דהוו להו משרת וגיעולי נכרים שני כתובים הבאים כאחד, לא נהירא דלרבנן דס"ל דגיעולי נכרים חדוש הוא הא ליכא אלא חד קרא לטעם כעיקר דגיעולי נכרים לחדושו בא, ולר' עקיבא הא איצטריך ליה משרת להיתר מצטרף לאיסור, ולטעם כעיקר ליכא אלא חד קרא דגיעולי נכרים, ומאי דקאמר נמי דאסמכתא היא, לא משמע הכין דר' עקיבא דיליף היתר מצטרף לאיסור ממשרת ודאי ללקות מן התורה קאמר, וה"ה לרבנן דילפי מיניה לטעם כעיקר היינו ללקות מן התורה, והא דאמר רבא בפרק כל הבשר (קח, א) דרך בשול אסרה תורה דחויא בעלמא היא, דמבשר בחלב ליכא למשמע הכי, אלא ממשרת או מגעולי נכרים ילפינן לה, והא דאמר רבא הכא דבקדשים אסור, הוא הדין לחולין אלא משום דקאי בקדשים דהיינו זרוע בשלה נסיב ליה הכי. והא דאמר רבי יוחנן טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו. תירץ הרב ר' יוסף בר יצחק ז"ל לאו משום דליתיה מדאורייתא, אלא ר' יוחנן כרבי עקיבא ס"ל דיליף טעם כעיקר מגיעולי נכרים כדאיתא התם בפסחים בפרק אלו עוברין, וגעולי נכרים לאו הבא מכלל עשה עשה הוא, דהא תעבירו באש כתיב (במדבר לא, כג) ולא ליכא, והלכך לא לקי.

ומיהו לא נהירא דאי טעם הוי כעיקר, ודאי בגיעולי נכרים לקי, דהא איכא לאו דנבלה, ורחמנא הוא דשרא לן בהגעלה, הא לא הגעיל ולא לבן ובשל בהן באיסוריה קאי, דהיינו לאו דלא תאכלו כל נבלה, וכענין זה אשכחן בעובד וגוזז בפסולי המוקדשין דלקי, והתם תזבח ואכלת בשר כתיב ודרשינן (תמורה לא, א) תזבח ולא גיזה ועבודה, ואפילו הכי תני בבכורות (טו, ב) הגוזז והעובד במוקדשים סופג את הארבעים, אלא דעל כרחין היינו טעמא משום דבקדשים כתיב (דברים טו, יט) לא תעבד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך, וכי הוממו ונפדו התירן הכתוב, דחולין הן, וכי קאמר תזבח ודרשינן ולא גיזה ולא עבודה גילה לנו שהן באיסור הראשון, ובלאו דלא תגוז, וכן בגיעולי נכרים כי קאמר רחמנא תעבירו באש אהדריה רחמנא לאיסוריה קמא עד שיעבירנו באש ולומר דפליטת האיסור כאיסור ולוקין עליו. ויש מתרצים דהיינו טעמא דלא לקי לרבי עקיבא דיליף מגעולי נכרים או מבשר בחלב לאביי משום דלא הוי אלא מה מצינו, ולכך אין לוקין, וכן לרבנן דגמרי מקל וחומר דנזיר משום דאין מזהירין מן הדין, ונראה שזו היא סברתו של הראב"ד ז"ל באיסור משהו שלו. וכן מקצת רבותינו הצרפתים ז"ל ור"ת ז"ל [תי'] דטעמו ולא ממשו דאין לוקין עליו, היינו במין במינו, משוה דמדאורייתא חד בתרי בטיל וטעמו היינו דכנגדו בשאינו מינו הוה ביה טעמו, והתם נמי טעמו הוה ודאי, אלא שאינו ניכר, דהוא הדין דאפילו הוה ביה טעמו וממשו דאין לוקה עליו, כיון דבטיל ברובא ואינו מכיר, אלא דנקט טעמו ולא ממשו לומר דאפילו הכי איסורא איכא וטעמו וממשו היינו בשהאיסור ניכר בו דאז לוקין עליו, והוא בשיש בו כזית בכדי אכילת פרס, אבל בשאינו מינו טעמא גרידא (חד) [הוי] דאורייתא ולוקין עליו.

ור"י ז"ל תירץ דטעמו ולא ממשו דאין לוקין עליו, היינו כשאין בו ממשו של איסור כזית בכדי אכילת פרס, הלכך אין לוקין עליו, אבל איכא איסורא דחצי שיעור דאורייתא, אבל טעמו וממשו כגון שיש בכזית בכדי אכילת פרס ולוקין עליו, וק"ל דהא אביי הוא דאמר טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא כדאיתא בפרק כל הבשר (קח, א) גבי טיפת חלב, ואיהו משמע דס"ל בפרק א"ע (שם) בכזית בכדי אכילת פרס לאו דאורייתא, דגרסינן התם אמר ליה אביי וכל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור והתני' המקפה של תרומה וכו', ודחינן מאי כזית דאיכא כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא וכו', אלמא [לא] משמע ליה לאביי דכזית בכדי אכילת פרס, וההיא דירושלמי (שם) דגרסינן כל נותני טעמים אין לוקין עליה חוץ מאיסורי נזיר מיירי במין במינו, אבל בשאינו מינו אפילו בשאר איסורין לוקין עליהן, וזה אי נמי דהא כעיל נותני טעם של נזיר אמרו בשאר איסורין שאין לוקין עליהם ובאיסור נזיר מין בשאינו מינו הוא, אלא בתוס' תירצו דדילמא ה"ק חוץ מאיסורי נזיר, ומאי דילפי מינה דהיינו מין בשאינו מינו, וההיא דשתי קופות אחד של חולין ואחד של תרומה דתני' בפ' אלו עוברין (מד, א) מיירי במין במינו דמאורייתא חד בתרי בטיל, ותדע דעלה אמר ר"ל ביבמות (פב, א) והוא שרבו חולין על התרומה ור"י אמר אף על גב שלא רבו ואי(ן) מין בשאינו מינו יסלק. ואם תאמר [אי במינו היכא פרכינן ואי אמרת כזית בכא"פ] דאורייתא אמאי אמרי שאני אומר דהא מין במינו ליכא מאן דאמר כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא דהוא בטיל ברובא מדאורייתא, ויש לומר דהכי קאמר אם איתא דכזית בכדי אכילת פרס בשאינו מינו דאורייתא הוה לן להחמיר מדרבנן בדכותה במינו, ולא נימא שאני אומר, כן תרצו בספר התרומה ולעולם טעם כעיקר דאורייתא, ותדע דהא אמר רבה בזבחים (עט, א) ואמר רבנן בטעמא מין במינו ברובא מין בשאינו מינו בס', וההוא ודאי מדאורייתא קאמר, דאי מדרבנן אפילו מין במינו ברובא מין בשאינו מינו בס', וההוא ודאי מדאורייתא קאמר, דאי מדרבנן אפילו מין במינו בששים כדאמר רבא לעיל (צז, ב) מין במינו דלא יכיל למיקם אטעמיה בששים, אלא ודאי מדאורייתא קאמר, ובשאינו מינו אמר דהוי בטעמא, אלמא דאורייתא הוא.ועוד דאמרינן בזבחים (עח, א) עשה עיסה מן האורז ומן החטין אם יש בו טעם דגן חייב בחלה ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח וחייבין על חמוצו כרת, וזו אינה קושיא דשאני התם דממשו של חטים בעיסה אבל בליעה טעם לבד אינו כעיקר מן התורה.

והרמב"ן ז"ל תירץ להעמיד דברי רש"י ז"ל ודאי מגיעולי נכרים לא גמרינן טעם כעיקר דאורייתא, משום דכיון דאוקימנא התם בפסחים דר' יוחנן כר' עקיבא ס"ל דמוקי וכל משרת להיתר מצטרף לאיסור, וקאמר התם דלא גמרינן מיניה לשאר איסורין, משום דהוי נזיר וחטאת ב' כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין, געולי נכרים וחטאת נמי הוו להו לגבי טעם כעיקר שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין, דבחטאת ודאי תרוייהו איתנהו בה היתר מצטרף לאסור כדיליף לה מיני התם וטעם כעיקר, וכדאמרינן הכא גלי רחמנא גבי חטאת יקדש להיות כמוה וכדאמרינן בפרק שלשה מינין (לז, ב) וכדכתבינן לעיל, ואף על גב דבפסחים לא אמרינן הכי, ההיא סוגיא לאביי היא דקסבר טעם כעיקר חמיר טפי וחטאת משום היתר מצטרף לאסור אתא, אבל לרב יוחנן שקולים הן, ובין היתר מצטרף לאיסור בין טעם כעיקר ממעטינן מינייהו משום דהוו להו שני כתובין הבאין כאחד ללמד דהיתר מצטרף לאיסור וללמד דטעם כעיקר ואין מלמדין לא בזה ולא בזה דהי מינייהו מפקת, ולעולם תרתי בעינן טעמו וממשו, הא ממשו ולא טעמו כגון מין במינו ברוב היתר או טעמו ולא ממשו כגון מין בשאינו מינו שאין ממש האיסור לא בעין ולא מעורב אלא שנתבטל לגמרי כגון טיפת יין שנפלה במינו הרבה ונתבטלה לגמרי כמ"ש למעלה, לעולם אין לוקין עליו, ואינו אסור מדאורייתא אלא מדרבנן, וההיא דאמר רבה מין בשאינו מינו בטעמא (דטעמו) [בטעמו] וממשו היא, הא טעמו ולא ממשו מותר מדאורייתא, ותדע דטעמו ולא ממשו לאמוראי בתראי לא פשיטא להו דהוי מדאורייתא, כדתניא בברייתא דאלו עוברים וממנה אתה למד לכל איסורין שבתורה, דהא בפרק כל הבשר ספוקי מספקא להו ואביי גופיה לא הוה גמר לה אלא מבשר בחלב שלא כסוגיא דפסחים, ומיהו נראה דהא לאו ראיה היא, דדילמא אכתי ברייתא דקתני וממנה אתה דן לכל האיסורין שבתורה לא הוה שמיע ליה לאביי, ובעא למילף לה מבשר בחלב, ודחי לה רבא דאי מיהא לא תיגמר דחדוש הוא ודרך בשול אסרה תורה, אי קשיא לך לפי דברי רש"י ז"ל דהא משמע דלר' יהודה דאית ליה מין במינו לא בטיל אית ליה טעם כעיקר דאורייתא, דהא חתיכת נבלה שנפלה ע"ג חתיכות כיון שנתנה טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה דבר תורה, ואף על פי שאין ממשו של איסור מעורב בו אלא טעמו לבד, אלמא אית ליה טעם כעיקר דאורייתא, וכבר פסיק רש"י ז"ל בפרק כל הבשר (קט, א) כר' יהודה, יש לומר דהא דאמר ר' יהודה דמין במינו לא בטיל, ע"כ לא תליא בטעמו ולא ממשו ולא שייכא ביה כלל דמין במינו גזירת הכתוב היא, וכדגמרינן מדם הפר ומדם השעיר, ותדע דהא לאו משום טעמו הוא, דהא במשהו מיתסר, ואף על גב דלית ביה כדי נתינת טעם כלל, ובכי הא ליכא מאן דאסר בעלמא ולכולי עלמא אליבא דרבנן דאמרי מין במינו בטיל אין טעם כעיקר במין במינו אלא בשאינו מינו וכדכתבינן לעיל, ומוכחי' ממאי דגרסינן בירושלמי כל נותני טעמים אין לוקין עליהם חוץ מאיסורי נזיר, ומדתני' באלו עוברין שתי קופות של חולין וא' תרומה.

נמצא פסק הלכה לענין טעם כעיקר, לפי דברי רש"י ז"ל אם נתחבה כף של איסור בתוך התבשיל, וכן כף חולבת בת יומה בתוך קדרה של בשר או בהפך, וכן חתיכת נבלה שנפלה בתוך הקדרה, בזמן שמכירה ולא נשאר בתוך הקדרה אלא פליטתה, וקודם שהספיק לשער אם יש ברוטב ובחתיכות ההיתר ס' לבטל האיסור נשפך הרוטב וא"א לעמוד עליו אם היה בו ס' לבטלו, הולכין בו להקל ומתירין אותו מספק, דהא ספקא דרבנן היא ולקולא, ומה שנשאר מן ההיתר יהא מותר, אבל אם החתיכות לפנינו ואין אנו בקיאין למוד אותן אין לו' בכי הא ספקא דרבנן, דמה שהוא ספק ממיעוט ידיעה וחכמה אצלנו אין ספק ואין קרוי ספק מה שחכם יכול לעמוד על ברור, ומיהו אף בשנשפכו המים דאז ודאי הוה ספק, אפשר לומר דכל היכא דאיכא קפילא, מטעמינן ליה וכדאמר רבא מין בשאינו מינו (ו)[ד]איסורא דליכא למיקם אטעמיה כגון בשר בחלב טעים ליה קפילא, והא נמי כיון דאפשר בקפילא טעים ליה קפילא ואף על גב שיש לבעל הדין לחלוק בזה. והרמב"ן ז"ל כדברי רש"י ז"ל הכריע כנ"ל.

אבל ר"ת ז"ל וכן ר"י ז"ל דחו דברי רש"י ז"ל, ולדבריהם טעם כעיקר במין בשאינו מינו דאורייתא, וספקא לחומרא, וע(ו)ד דידעינן דאית ביה ס' או דטעים ליה קפילא אסור. ומכל מקום מין במינו כגון שתחב כף אסורה של נכרי בקדרה של בשר ואפילו בת יומה, ונשפך המרק, ואין ידוע אם היה בה ס' אם לאו, אזלינן לקולא, דלכולי עלמא טעם כעיקר אינו אלא מדרבנן במינו וכמ"ש. ונראה דאפילו נתערב בו ממשו של איסור כגון חתיכה קטנה שאינה ראויה להתכבד בה בפני האורחים שנתערבה בין החתיכות ואינו מכירה, ונשפך קצת המרק ואבדו קצת החתיכות קודם שהספיק לשער בס', גם בזו הולכים בו להקל דספיקא דרבנן היא (מדאוריי' דאי) [דאי מדאורייתא] חד בתרי בטיל בין בלח בין ביבש כדמשמע. מדמקשינן לקמן (ע"ב) גבי גיד הנשה שנתבשל עם הגידין וליבטיל ברובא, וכן גבי חתיכת נבלה שנתבשלה עם החתיכות בזמן שאין מכירה ולבטיל ברובא, והלכך כיון שידע והכיר שהיה בקדרה מן ההתר רוב כנגד האיסור כבר יצא מידי איסורא דאורייתא, ושיעור ס' דרבנן היא וספיקו להקל. ואין צ"ל בגבינת הנכרי שנפלה ביורה של חלב כשר או בתבשיל של חלב ואין מכירו שהולכים בו לעולם להקל בשיעורן בזמן שאין מכירו, אבל בזמן שההיתר והאיסור לפנינו וא"א לעמוד על עיקר שיעורו אע"פ שהוא מדרבנן אסור, והולכין בו להחמיר, כגון כחל שאינו אלא מדרבנן, כדאיתא בפרק כל הבשר (קיא, א) דחלב שחוטה אינה אלא מדבריהם, ואפילו הכי מן הספק אין משערין אלא בו, וכמ"ש דאי במאי דנפק מינה מנא ידעי' כ"נ.

והראב"ד ז"ל ס"ל כדברי ר"ת ז"ל דטעם כעיקר דאורייתא וכן כתב באיסור משהו תלתא גוני איכא בנותן טעם, אחד לקי ואחד לא לקי, ותרוייהו לדברי הכל, והא' פלוגתא דר"ע ורבנן האחד בכדי אכילת פרס ויש בו בנותן טעם בכולו, כיון דקא אכיל כזית מן האיסור לוקה עליו לד"ה, והשני טעמו ולא ממשו כגון אחד במ' או בחמשים שאין כזית איסור בכדי אכילת פרס אסור ואין לוקין עליו לד"ה, דילפינן ליה מנזיר לרבנן או מגיעולי נכרים לר"ע אין מלקין על ההיקשות ולא על קל וחומר. והג' היתר מצטרף לאיסור כגון שמערב מחצה איסור ומחצה היתר ונתן בו טעם בלא ספק והוא אוכל משניהם כזית, והרי הוא אוכל חצי זית היתר וחצי זית איסור, והוא מחלוקת ר"ע ורבנן, לר' עקיבא אית ליה בנזיר ובחטאת לוקין עליהו, דבגופייהו כתיבי דקא מפיק משרת וכל משרת להיתר מצטרף לאיסור, ורבנן בנזיר ל"ל דקא מפקי משרת וכל משרת לטעם כעיקר או לכזית בכדי אכילת פרס ולמלקות, וגלויי מילתא בעלמא הוא לשאר איסורין דנותן טעם ברוב כמאן דאיתיה בעינה, דמטעמא אכיל איסורא כזית או לטעמו ולא ממשו ולאיסור ולא למלקות דהא לא אכיל איסור כזית, ובנזיר דגלי ביה רחמנא בהדיא לקי אפילו שרה ענבים במים ויש בהן טעם, אבל שאר איסורין דגמרינן מיניה איסור איכא, מלקות ליכא, אבל בחטאת מיהא אית להו היתר מצטרף לאיסור דנפקא להו מכל אשר יגע בבשרה יקדש, וילפינן שאר קדשים מחטאת לאיסור דנפקא להו מכל אשר יגע בבשרה יקדש, וילפינן שאר קדשים מחטאת לאיסור ולא למלקות ולא לכרת, אבל חולין מקדשים לא גמרי, וע"ז השלישי אמר רבא לא צריכא אלא לטעם כעיקר, והיינו היתר מצטרף לאיסור דבקדשים אסור ובזרוע בשלה מותר. וא"ת היכי משכחת לה מחצה היתר ומחצה אסור, והלא אף למאה וס' ילפי מהתם. משכחת לה סמוך למקום החתך שהוא בולע הרבה מן הזרוע עד שנבלע מו מרוטב הזרוע, כי מחצה זהו החדוש שחדשה תורה בזרוע בשלה משאר איסורים שלא חש בו למקום הסמוך לו, הואיל ואין בכולו כדי נותן טעם, ע"ז הדרך (יוכל) [נוכל] לפרש דברי רבא כי היכי דתקו' מילתיה דרב' כהלכתא, והא דאמר אביי בפרק כל הבשר (קח, א) שמע מינה טעמו ולא ממשו דאורייתא ורבא דקא דחי [ליה] מיניה, לאו למימר (דרבה) [דרבא לא] סבירא ליה הכי, אלא הכי קאמר ליה אי משום הא לא אריא, וכן כתב הרב בעל הלכות ז"ל כדכתבינן דטעמו ולא ממשו דאורייתא, ומייתי סיעתא מהך מלתא ומדר' יוחנן דאמר ליה [הכי] בהדיא, והכי נמי מסתברא דר' יוחנן הכי סבירא ליה, מדאמר אין לוקין עליו, דאם איתא דאפילו איסורא נמי לית ליה (ו)לוקין עליו מיבעי, אלא לאו שמע מינה מן התורה הוא, ואפילו הכי אין לוקין עליו מידי דהוה אחצי שיעור, ותו לא מידי, וקיימא לן בכל דוכתא מדאורייתא חד בתרי בטיל, ואם כן היכי משכחת ליה טעמו ולא ממשו דאורייתא, ואפילו כזית בכדי אכילת פרס היכי משכחת ליה, ומתרצינן (דאי) [דכי] אמרינן חד בתרי בטיל מדאורייתא דוקא דקיימא איסורא באפי נפשיה והיתירא באפי נפשיה, כגון גיד בין הגידים וביצה בין הביצים שההיתר לא קבל טעם מן האיסור, וכיון דאיסורא לא מנכרה בטל ברוב, אבל כשקבל ההיתר טעם האיסור נעשה הכל איסור, שהרי ניכר הוא וידוע בכל ההיתר, ואם תאמר הא שמעינן ליה לאביי טעמו ולא ממשו דאורייתא, ושמעינן ליה נמי דאמר בזרוע בשלה בטיל, והלא נותן טעם בהיתר הוא ואיסור לא קיימא באפי נפשיה, התם מין במינו הוא ואין טעם האיסור ניכר בהיתר כלל, והרי הוא כאלו הם עומדין בפני עצמן, ומ"ה מדאורייתא בטיל ברובא, אבל כל היתר שמקבל טעם מן האיסור וטעם האיסור ניכר בו טעימתו זו הכרתו כדכתיב (איוב יב, יא) וחיך אול יטעם לו אין חשיבות האוכל אלא בטעמו, ואיתא להא טעמא בזבחים (עט, א) אמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן ברובא ואמור רבנן בחזותא מין בשאינו מינו בטעמא מין במינו ברובא והיכא דאיכא חזותא במראה והתם אסיקנא דנותן טעם ברוב דאורייתא, העתקתי מלשונו.

דף צט עמוד א

מאי לאו בס' לא (במראה) [במאה]:    ומיהו קיימא לן כמאן דאמר בס' וכדאפסיקא הלכתא בע"ז (סט, א) והלכתא בששים וכן לכל איסורין שבתורה וכדפסק רב נחמן לעיל (צז, ב) וכדאמר' רבא לעיל אמור רבנן בס'. וכיון דקיימא לן הכי שמעינן דעצמות ובשר בהדי בשר ועצמות משערינן (ב)[כ]זרוע בשלה ופעמים להקל כעין זרוע בשלה דפעמים משערי בזרוע בשלה ופעמים (להקל כעין זרוע בשלה דפעמים) להחמיר כגון שיש באיסור רוב עצמות ובשר מועט דבעינן ס' כנגד בשר (ב)עצמות דאיסורא, וש"מ דהא דגרסינן בירושלמי (תרומות פ"י, ה"ו) קליפי איסור מעלין את ההיתר ליתא, שאם כן עצמות זרוע יצטרפו להתר ויותר ממאה הן, ומצאתי בפירושי הרמב"ן ז"ל שכך הוא מפורש בפ"ק דערלה ירושלמי (ה"ג) דמ"ד בס' אין מוצא עצמות מן הזורע ול"ל קליפי איסור מעלין את ההיתר, וכתב הרב (ז"ל) בעל העיטור [ז"ל] ומסתברא מדפסקינן לעיל (צז, ב( במאי דאיתיה קמן משערינן [ד]בתר רוטב דהשתא משערינן ולא חשבינן רביעית בכזית ונימא לכשיקרא יהא בו כזית.

דף צט עמוד ב

שאני ציר דזיעא בעלמא הוא:    כלומר ומדרבנן הוא דאסור, ובשל דבריהם לא אמר ר' יהודה במין במינו דלא בטיל, והכי נמי בע"ז (מ, א) כדאמרינן התם אמר רב יהודה משמיה דעולא מחלוקת לטבל בצירו, אבל בגופן דברי הכל אסור עד שיהא ראש ושדרה ניכר לכל אחד ואחד, אלמא צירן דרבנן, ולפיכך פסקו להקל. והא דתניא בספרא הטמאין לרבות צירן ורוטבן והקיפה שלהן, ואיתא נמי לקמן (קכ, א) ההיא בציר שרצים ובשר קאמר דמן התורה [אסור], אבל בשל דגים זיעא בעלמא היא ומדרבנן גזירה [משום] של שרצים, והא דדרשינן בתורת כהנים (פ' שמיני פ"ג) על ציר דגים הטמאים לאסור צירן, תירצו בתוס' דהא דמרבי צירן אסמכתא היא, ועיקר קרא לא אתא אלא לרוטבן וקיפה שלהן.

וליבטיל ברובא:    כלומר כיון דיבש ביבש הוא דזה בפני עצמו וזה בפני עצמו עומד, ואפילו מדרבנן בטל ברובא, ואי משום רוטב, הא תנן (לעיל צו, ב) והרוטב בנותן טעם וכבר נתבטל ברוב היתר, ומשני בריה שאני. ואי קשיא לך הא דתנן בזבחים (ע, ב) כל הזבחים שנתערב בהן שור הנסקל וכו' אפילו אחת בריבוא ימותו, ופריך בגמרא (שם עב, ב) ולבטיל ברובא, ומשני (שם עג, א) בעלי חיים לא בטילי, אמאי לא משני ליה כי הכא בריה שאני, יש לומר שאין קרוי בריה אלא דבר שאיסורו מתחילה ברייתו, כגון גיד, אבל צפור טהורה במיתתה לא, וכדאמרינן לקמן (קב, ב) אכל צפור טהורה בחייה בכל שהוא, משום אבר מן החי, במיתתה עד שיהא בה כזית טמאה בין בחייה בין במיתתה בכל שהוא, דבריה בכל שהוא כאוכל נמלה שחייב, ואי ק"ל אם כן חלב שנאסר מתחלת ברייתו יהא חייב בכל שהוא. תירץ ר"י ז"ל דכל שיחלק ושמו עליו כגון חלב דכשהוא שלם נקרא חלב וחתיכה קטנה ממנו ג"כ נקרא חלב אין זה קרוי בריה, אבל דבר שאבד שמו כשנחלק זהו נקרא בריה כגון צפור טמאה בעודנו שלם נקרא צפור, ואם נחתך אינו קרוי אלא חתיכה של עוף טמא, וכן גיד כשנחלק נקרא חתיכת גיד, וכן אין קרוי בריה אלא ברייתא נשמה כגון צפור או גיד שהיה [בהן] חיות בעוד הבהמה חיה, אבל בריה שאין לה נשמה לא מיקרי בריה, כדגרסינן במכות (יג, א) כמה יאכל מן הטבל ויהא חייב ר"ש אומר כל שהוא וחכמים אומרים כזית, ואמר להן ר' שמעון אי אתם מודים באוכל נבילה כל שהוא [שהוא] חייב, אמרו לו מפני שהיא כברייתה, אמר להן אף חטה אחת כברייתה, ורבנן בריית נשמה חשיבא, ואי לאו דחטה לאו ברייתא נשמה היא הויא מיקריא בריה, דאף היא כשנחלקה אין שמה עליה, מתחלה מיקריא חטה ועכשיו קמח, נמצא שאין קרוי בריה אלא בריית נשמה ואסור עליה מתחלת ברייתו ושיחלק ואין שמו עליו וזו היא בריה שאין לה בטלה לעולם ואפילו באלף, ומיהו דוקא בעודנו שלם הוא דאינו בטל ואפילו מת, אבל אם נתרסק או שנחתך ממנו קצתו תו לא מיקרי בריה ובטלה היא בס' כשאר האיסורין, וכל שכן בזמן שמכירין, שאין (טעמא) [טעמן] נקרא בריה וכדאמרינן במתני' (לעיל צו, ב) בזמן שמכירו בנותן טעם וכשהוא מרוסק נמי אמרינן במסכת מכות (טז, ב) ריסק ט' נמלים ואחת חיה והשלים לכזית לוקה שש, וחי דקתני התם היינו שלם ואפילו מת, וכדאמרינן לקמן (קב, ב) אכל צפור טמאה בין בחייה בין במיתתה בכל שהוא, ואמרינן נמי במסכת מעילה (טז, ב) לוקה על אכילת שאר שרצים שאינן מובדלים בכזית בשאינן שלמים, אלמא אינו קרוי ברייה אלא שלמה, (ובספר העטור) והא דתנא (אהלות פ"א) האיברים אין להם שיעור אף על פי שאין בהם כזית כמו שיש בהם כזית לענין טומאה קאמר, אבל אכילתם בכזית כדאיתא בירושלמי (נזיר פ"ו, ה"א) והרי איברי בהמה טהורה מטמאין כל שהן ואכילתן בכזית, ובפירושי הרמב"ן ז"ל ומיהו בנחתך ממנו אבר בעיא ולא אפשיטא במס' נזיר (נא, ב) גבי מלקות והוא הדין לאיסור. ומכל מקום בריה דלא בטלה דרבנן היא ולקולא, ואין צריך לומר מרוסק ונחתך ממנו אבר שנשמתו תלויה בו שבודאי בטל, ונמצא בתשובת לרבינו הגדול ר' יצחק ז"ל אם נמצא כל הרמשים בקדרה בין שנפל בחמין בין שנפל בצונן, אם נפסק מאותו שרץ שיעורו בס' כשאר איסורים שבתורה, ונשאל גאון ז"ל בעכבר שנפל לשמן של ביהכ"נ, ואמר אין השרץ נמוח בשמן משערינן ליה בס' (כשמן דמותר) [בשמן רותח ומותר] באכילה ואין צ"ל להדלקה, ואי צונן הוא מעבירו במסננת ושרי ואפילו באכילה, ולא בעיא ס', ולגבי נרות של בית הכנסת אם היא מענין שאסור אסור בהדלקה משום שנאמר (מלאכי א, ח) הקריבהו נא לפחתך, עד כאן.

דף ק עמוד א

שאני חתיכה הואיל וראויה להתכבד בה בפני האורחים:    כלומר אורחים נכרי, דאי לישראל לא חזי, ואם תאמר במס' ע"ז (עד, א) אלו אוסרין בכל שהן וחשיב בשר בחלב ואף על פי שאינו ראויה להתכבד בפני שום אדם דאסורי הנאה הוא, ואם תאמר דהכא לא ראוי להתכבד בזו קאמרינן אלא בשכנגדה, אכתי תיקשי לן הא דתניא ביבמות (פא, ב) חתיכת חטאת טהורה שנתערבה במאה חתיכות חולין כולן אסורות, חתיכות חטאת טמאה שנתערבה במאה חתיכות טהורות כולן מותרות, ואמאי מותר. ומאי שנא מבשר בחלב ומחתיכת נבילה דההיא נמי ראוי להתכבד בכנגדה לפי האורחים. תירצו בספר התרומות שזה כללו של דבר כל דבר שאם נתבטל במה שנתערב בו והוא ראוי להתכבד בו לפני האורחים כחתיכה נבלה שנתערב בשל היתר או חתיכה חטאת טהורה בשל חולין, שאם תתבטל בחולין תהא כחולין וראוי' להתכבד בה, זו אינה בטלה, וזו היא רישא דברייתא בפרק הערל דקתני חתיכת חטאת טהורה שנתערבה במאה חתיכות חולין כולן אסורות, וכן נמי בשר בחלב דכותה, אבל חטאת טמאה שנתערבה בחתיכות טהורות שאם תתבטל בתוך הטהורות לא תהיה ראויה להתכבד בה בפני האורחים, דאף על גב שראויה לתת אותה לזכרי כהונה מכל מקום אסורה היא לנכרי ולנשים ולישראלים אלא לזכרי כהונה בלבד, ומשום זכרי כהונה לבד לא חשבינן לה ראויה, ומ"מ לא אמרו בחתיכה הראויה להתכבד שאינה בטלה אלא בעוד שהיא שלמה, אבל אם נחתכה אחר נפלה לקדירה בטל חשיבותה ובטלה ההיא בס' כשאר האיסורים, שהרי אגוזי פרך ורמוני באדן אם נתפצעו האגוזים נתפרדו הרמונים בטלים הם כדאמרינן במסכת גיטין (נד, ב) ובמקומות אחרים. אלמא אין דבר אוסר במשהו אלא כשהוא בעיניו ובחשיבותו, וכשהוא בעינו לא בטיל אפילו באלף מדלא יהבי ליה שיעור בגמרא, אלמא בכל שהוא אוסר, (ובתוספתא חתיכה אסורה שנתערבה בחתיכות ואפילו הן אלף כולן אסורות והרוטב בנותן טעם). ובתוספתא דמס' תרומות (פ"י, ה"?) חתיכה שנתערבה בחתיכות אפילו הן אלף כולן אסורות והרוטב בנותן טעם אם נמחה הרי זה בנותן טעם, וזה מה שכתבנו דאינה אוסרת בכל מה שהוא אלא כשהיא שלמה אבל נמחה בטל חשיבותיה. והוא שנמוחה מעצמה אבל בשנמחה על יד הבעלים פלוגתא דר' יהודה ורבנן היא בגיטין (שם) אי קנסינן שוגג אטו מזיד באיסורא דרבנן, דהאי איסורא דרבנן הוא, דהא מדאורייתא לא שנוא חשוב ולא שנא שאינו חשוב חד בתרי בטיל ביבש.

וכתב הר"א ב"ד ז"ל דדוקא כשנתערבה מעצמה או נתערבה בשוגג הוי איסורא דרבנן כדאמרן, דמדאורייתא חד בתרי בטל מאחר שנתערבה שם בשוגג או מאליו, ונמצא כשהוא פוצען לבסוף אינו עובר על דבר תורה דאינו מבטל דבר תורה אלא אסורה [מ]דרבנן, אבל מערב לכתחלה ואפילו משהו כדי להתירן עובר על דבר תורה וכמו שכתבתי למעלה דילפינן לה מזרוע בשלה דקרינן ליה חדוש, משום דמבטלין אותו לכתחלה, אלמא שאין מבטלים איסור לכתחלה דאורייתא היא, וכבר כתבתי למעלה דכיון שמבטלו במזיד קנסינן ליה למבטל אבל לאחרים שרי.

וכתבו רבותינו הצרפתים ז"ל שלא אמרו בחתיכה הראויה שאינה בטלה אלא בשאסורה מחמת עצמה כעין נבילה ודוגמתה, אבל חתיכת היתר שקבלה טעם מן האיסור ונאסרה, אפילו למאן דאמר חתיכה עצמה נעשית נבילה בטלה היא בששים כשאר האיסורין, שהרי האיסור שהוא מתבטל אינו חשוב, ואף על פי שאמרו בבשר בחלב בשלהי עבודה זרה (עד, א) שאינה בטלה בשראויה להתכבד בה, שאני התם דכיון שנתבשלו זה עם זה חזר הכל כגוף אחד של איסור, מה שאין כן בשאר איסורין, ודבר נאה ומתקבל הוא. ורבינו אלפסי ז"ל שלא הביא משנתינו ומה שנאמר עליה בגמרא אלא דברי רבה בר בר חנה לבד שאמר חתיכת נבלה וכן חתיכת דג טמא אינה אוסרת עד שתתן טעם ברוטב ובקיפה בחתיכות, כבר כתתבי בע"ז בסופה מה שנראה בו מדעת הרב ז"ל דשמא סברתו לומר שמשנתינו חולקת אמשנת ע"ז דקתני אלו אסורין ואוסרין בכל שהן יין נסך וע"ז ועורות לבובין וכו', דאמרינן עלה בגמרא תנא מאי קא חשיב אי דבר שבמנין קא חשיב ליתני נמי חתיכת נבלה, ואי איסור הנאה קא חשיב ליתני נמי חמץ בפסח, [ו]משני האי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה, דאלמא מתני' דהתם פליגא אדהכא דאין חתיכת נבלה אוסרת בכל מה שהיא, ופסק הרב זצ"ל כההיא מתניתין דהתם, ושם הארכתי בה ש"ל.

חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה:    תימה אם כן היכן מצינן היתר קליפה, שהרי אותה קליפה נעשית נבלה ואוסרת קליפה שבצדה, וכן קליפה לקליפה ואין לדבר סוף. וכתבו רבותינו בעלי התוס' ז"ל דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה לאסור מה שבצדה ואף על פי ששניהם חמים, אלא אם כן רוטב מפליטו ומפשיטו על החתיכות, אבל ביבש לא, שאין ההיתר מוליך את האיסור אלא במקום שהאיסור בעצמו יכול לילך ולהתפשט שם, והתם גבי צלי אין האיסור מתפשט מצד אחד של קליפה ואפילו במה שקולפין אין שום איסור מצד הסמוך לבשר, ולפי זה יתיישב מה שהמלח שעל הבשר אינו אוסרו אף על פי שנאסר המלח מחמת הדם שנבלע בו והוא נותן טעם בבשר, לפי שאין המלח מבליע ומוליך הדך במקום שאין הדם מתפשט שם מעצמו, והילכך דאם או שומנו של גיד שאינן מפעפעין שנפלו על חתיכה יבשה רותחת, אף על גב שנפלו ע"ג מקום שומן שהוא מפעפע אין צריך רק קליפה, דאף על פי שהשומן שנפלו עליו מפעפע אין מוליך את האיסור אלא במקום שהוא יכול לילך שם ולהתפשט מעצמו, והא דאמרינן כיון שנותן טעם בחתיכה, פירשו רבותינו בעלי התוס' ז"ל שנותן טעם ממש. וקשיא להו אם כן כי פרכינן למה לי נותן טעם, כלומר למה לי שתאסור חתיכת הנבילה שאר החתיכות על ידי נתינת טעם (חתיכת) [בחתיכות] הכשירה, תאסור היא עצמו את החתיכות שאף הן מינה, ופריק בשקדם וסלקו, כלומר את האיסור, ולפיכך צריכה חתיכת הכשירה שבלעה מהאיסור שתאסור את השאר אכתי נתינת טעם למה דהא מין במינו במשהו לר"י, ועל כן היה רבינו אפרים ז"ל מביא ראיה מכאן דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה בלבד שאר החתיכות בשיעור כולה אלא בבשר בחלב בלבד, ומשום הכי בעינן נתינת טעם כדי שיתפשט אותו נתינת טעם שבחתיכה זו בשאר החתיכות ויאסור אותם במשהו לפי שהן מינה, אבל אם אין שם כדי נתינת טעם אין בו כח לצאת מן החתיכה ולהתפשט דמה שאינו אלא משהו לבד ואין בו שיעור כלל היאך יצא ויתפשט.

אבל רבותינו בעלי התוס' ז"ל תירצו דאפילו מאן דאית ליה חתיכה עצמה נעשית נבילה לית ליה שתהא צריכה ששים כמותה כנבילה עצמה, אלא אם כן קבלה תחלה טעם מן האיסור, אבל בכל שהוא היא עצמה אסורה, אבל לאסור אחרים ולהצריך ששים כמותה לא, ופירשו בענין זה הא דאמרינן בשלהי ע"ז (עג, א) כי אתא רבין אמר ר' יוחנן יין נסך שנפל לבור של יין היתר ונפל שם קיתון של מים רואין את ההיתר כאלו אינו והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו, ומפר' התם דלרבנן לא בעינן תחלה אלא אפילו נפלו המים לבסוף מבטלין האסור. וקשה אמאי לא אמרינן כיון שנתערב יין נסך בשל היתר הוה ליה של היתר חתיכות נבילה ולא יהו המים מבטלין עד שיבטל המים טעם היין כולו כאלו הכל יין נסך. ופירשו ז"ל דמיירי שלא נפל שם מן היין נסך תחלה כ"כ שיתן טעם בכנגדו במים אף על פי שנאסר יין היתר במשהו אפילו הכי לא החמירו לעשות הכל נבילה להצריך [ס'] בכל היין. והרמב"ן ז"ל לא נראו לו דברי רבותינו הצרפתים ז"ל בזה, שאלו היה עיקר היו מפרשים אותו בגמרא אלא מאן דאית ליה חתיכה עצמה נעשית נבלה אפילו בשלא קבלה טעם קאמר, והכא לאו נותן טעם ממש קאמר, אלא כיון שנתבשלה עמה בקדרה ואסרה קאמר, ומשום דודאי חדא בחדא יש בה בנותן טעם, משום הכי נקט האי לישנא, והאי דיין נסך לרבנן דלא בעינן תחלה טעם אחר יש לו וכבר הארכתי בזה בע"ה שלהי פרק השוכר בס"ד.

דף ק עמוד ב

הא דאמר רבא אפילו תימא שלא קדם וסלקן הוי מין ומינו ודבר אחר:    כלומר ברוטב שבקדרה שהוא שאינו מינו יש ס' בחתיכת הנבילה עצמה, ואם לא נתנה טעם בחתיכת ההיתר תחלה לא יצטרך ברוטב אלא ששים בחתיכת הנבילה עצמה והכל מותר, אבל כשנתנה טעם בכשירה נעשית הכשירה חתיכת נבילה וצריך ששים ברוטב לבטל את שתיהן. וזה קשה לכאורה לדברי רבינו אפרשים ז"ל שכתב דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה אלא בבשר בחלב, ולדידיה מה לי נ"ט מה לי לא נתן טעם עצמה, שהרי לעולם אין משערין אלא בשיעור גופו של איסור לבד ואין צריך ששים אלא לבטל האיסור הראשון, ותירץ ר"י ז"ל ליישב דברי רבינו אפרים ז"ל דהכא מיירי כשנתנה הנבילה טעם בכשירה ונתמעט נפח הנבילה מחמת בלע שבלעה כשירה, משערין אף במה שבלעה הכשירה מן הנבילה ולא בשיעור הנבילה ממש שנתמעטה, ודוקא כשקבלה הכשירה ממנה, אבל אם לא קבלה הכשירה מן הנבילה (ולא בשיעור הנבילה ממש שנתמעטה ודוקא כשקבלה טעם הכשירה ממנה אבל אם לא קבלה הכשירה טעם) אין משערין אלא בשיעור הנבילה כמות שהיא עכשיו שנתמעטה, משום דאותו בלע כיון שאין בו כדי ליתן טעם הוא כאילו אינו בעולם לגבי אינו מינו, ועוד קמ"ל דאף על גב דיש נותן טעם באותו בלע שבלעה החתיכה של היתר אין צריך ס' ברוטב רק לבטל החתיכה של נבילה שבחתיכת ההיתר ולא לבטל חתיכת ההיתר עצמה.

אבל רבינו ז"ל תירץ בענין אחר וז"ל מה שאמר רבא סלק את מינו כמי שאינו, היינו נמי אם קודם שנתנה טעם נבילה בחתיכה יש לבטל ברוטב הנבילה [אבל אחר שנתנה טעם] אין לומר סלק את מינו כמי שאינו שהרי נבלע במינו, וא"א לבטל ברוטב שאינו מינו הואיל ומעורב במינו ומינו אינו יכול לבטל, הלכך צריך שיעור רוטב לבטל כל החתיכה, (דאלו) [ולאו] משום טעם שהחתיכה עצמה נעשית נבילה וה[ה]יתר שבה אלא בשביל טעם הנבילה הוא שאי אפשר לבטלו במינו, ואין לומר סלק את מינו כמי שאינו הואיל ומעורב בו, אבל אם היה דם או חלב שנפל בחתיכה הואיל וטעם חתיכה עצמה אינו אסור כי אם טעם דם וחלב שבה, וגם אינו מינה ואפשר לבטל טעם האיסור אם בחתיכה עצמה היה בה שיעור, הלכך אם בראשונה לא היה בחתיכה לבטל טעם האיסור באחרונה יצטרפו עמה החתיכות ויבטלו את האיסור, ולא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה ע"כ.

דף קא עמוד א

(ה)[ב]איסור חמור אית ליה:    ומאי חומרייהו דעולה ושור הנסקל שאסורין בהנאה. וכי אקדשה או שנסקל איתוסף ביה איסורי הנאה, וכן פירש רש"י ז"ל, ואוקימנא כר' יוסי הגלילי, ואתיא כלישנא בתרא דבפרק כל שעה בפסחים (כג, ב) דאמרינן דר' יוסי הגלילי גיד הנשה לא אסר ליה בהנאה דמייתי ליה בקל וחומר מחלבע.

דף קא עמוד ב

אלא אמר רבא גזירה הוה:    ק"ל א"כ אמאי שלחוה לר"י למאי (דא"כ) [דאפכיה] דאפילו לא תיפוך נמי, דהא לאו יה"כ הוה, אלא כדי שלא תשתכח תורת יוה"כ הוא דעבדו, ויש לומר דלרב' לא אמרה ר' יוחנן למאי דאפכן, ומאי דשלח רב יצחק בר יעקב לא היו דברים מעולם כנ"ל.

דף קב עמוד א

ולר' יהודה למה לי קרא ליתי אבר מן החי וליחול אאיסור טמאה שכן איסורו נוהג בבני נח ופריק אה"נ וכי איצטריך קרא לר"א איצטריך:    קשי' לי ור"א נמי למה לי קרא תיפוק ליה מההיא טעמא נמי, דהא משמע דכולי עלמא מודו באיסור שנוהג בבני נח שחל אשאר איסורין וכדמשמע מדאמרו ליה רבנן לר"י וכי לבני נוח נאסר דאלמא אילו נאסר לבני נח הוו מודו ליה לר"י, ויש לומר דבמתני' לטעמיה דר"י קאמרו ליה, ולדידהו לא סבירא להו.

דף קג עמוד א

אכל חלב מן החי ומן הטרפה לוקה ג':    צריכין אנו לפרש משום אבר מן החי ולא משום בשר מן החי, דאי משום בשר מן החי הא (ד)אמרינן לעיל (קב, ב) לר' יוחנן דאבשר מן החי ואבשר מן הטריפה דאינו לוקה אלא אחת וכן פירש רש"י ז"ל. ואם תאמר אם כן בחלב מאי אבר מן החי איכא, פירש הרמב"ם ז"ל כגון שתלשו כוליא בחלבה דהוא אבר מן החי בפני עצמו, ולא מיחוור דאכל חלב משמע וכולה שלשה מלקיות משום חלבו לבדו קאמר. והרמב"ם ז"ל כתב [פ"ה מהל' מאכלות אסורות ה"ה) דחלב עצמו מיקרי אבר מן החי ואבר שאין בו עצם וגידין בין שחתך כולו בין שחתך מקצתו הרי זה אסור משום אבר מן החי, ואבר שיש בו עצם אינו חייב עליו משום אבר מן החי עד שיפרוש כברייתו בשר עצמות וגידין, אבל אם פירש מן החי הבשר בלבד חייב משום טריפה ולא משום אבר מן החי. ויש לעיין בפרק העור והרוטב.