חידושי הרשב"א על הש"ס/חולין/פרק ח

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | ריטב"א | רשב"א | רמב"ן
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף קג עמוד בעריכה

מתני': כל הבשר אסור לבשל בחלב. לישנא דקרא נקט דכתיב (שמות כג, יט) לא תבשל גדי בחלב אמו, ואסור לבשל ואסור לאכול קאמר, והא דלא תנא הכא ונוהג בחולין ובמוקדשין כדתנן באידך פירקין (קל, א) ואף על גב דבשר בחלב נמי במוקדשים נוהג כדתניא בתוספתא בשר בחלב נוהג בארץ ובח"ל בפני הבית ושלא בפני הבית בין של חולין בין של מוקדשין בין של חיה ועוף אסור לבשל בחלב, אלא דהכא לישנא קיטא נקט, וקתני כל הבשר, ובמשמע בין של חולין בין של מוקדשין, ובארץ ובח"ל לא אצטריך ליה דחובת הגוף היא ונוהגת בין בארץ בין בח"ל. והא דקתני ואסור להעלותו עם הגבינה על השולחן חוץ מבשר דגים וחגבים לא אצטריכא ליה כלל, דאפילו באכילה נמי שרו כדקתני רישא, אלא סירכיה נקטיה משום דתנא רישא חוץ מבשר דגים וחגבים וכדי נקטיה.

דף קד עמוד אעריכה

גמרא: רב אידי אמר כולה ר' עקיבא היא והכי קאמר כל הבשר אסור לבשל יש מהן מדברי תורה ויש מהם מדברי סופרים. והא דקתני במתני' גבי עוף ואסור להעלותו עם הגבינה על השולחן, לאו למימר דאכילתו דאורייתא, אלא רב אשי מוקי לה כאביי דבסמוך, דכולהו חדא גזרה היא וגזר שמא יתנה באילפס רותח ומינה אתי לבשל בהמה דאורייתא, דאי לא הא לא קיימא הא, ודכותה הרבה בתלמוד, וגדולה מזו אמרו (שבת יז, ב) גזרו על פתן משום שמנן ועל שמנן משום יינן ועל יינן משום בנותיהן, ולא גזרה לגזרה הן, אלא חדא היא, דאי לא הא לא קיימא הא וקיימא לן כרב אשי דבתרא הוא, וחיה ועוף אינן מן התורה דסתמא כר' עקיבא.

דף קד עמוד בעריכה

תני אגר' חמוה דרבי אבא עוף וגבינה נאכלין באפיקורין. וא"ת אגרא כמאן ס"ל, אי כרבנן אפילו עוף נמי ליתסר, דהא מדאורייתא הוא, ואי כרבי עקיבא, מאי שנא עוף דנקט אפילו חיה נמי, כדקתני במתני' (קיג, א) ר' עקיבא אומר חיה ועוף אינן מן התורה, ואי כרבי יוסי הגלילי דאית ליה חיה דאורייתא, מאי שנא עוף באפיקורין אפילו בכריכה ובאלפס רותח נמי כדתני בשלהי פירקין (קטז, א) במקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב, ויש מי שתירץ דאגר' כר' עיקבא ומכל מקום בשר חיה גזר אטו בהמה דמיחלפה בה כדאיתא לעיל (לד, א) גבי השוחט חיה ועוף ולא יצא מהם דם בשר בבשר מיחלף, וזו היא דעת הרמב"ם ז"ל (פ"ט מהל' מאכלות אסורות ה"ד) שעירב בשר חיה עם בשר בהמה לדיניהם בזה, וכן דעת הר"ז הלוי ז"ל. ולא מיחוור, דכולי בשר מיחלף נמי אפילו עוף בבהמה, ובפרק השוחט (לו, א) למעוטי פירות דלא מיחלפי בבשר כדאיתא התם בהדיא בשר בבשר מיחלף פירי בבשר לא מיחלפי, והרמב"ן ז"ל תירץ דאגר' לא מעייל נפשיה בפלוגתא אלא עוף דבין לר' יוסי [הגלילי] בין לרבי עקיבא מדאורייתא שרי נקט ליה, אבל חיה דפלוגתא היא לא איירי, וכשת"ל דהלכה כרבי עקיבא אף חיה נאכלת כעוף באפיקורן, והא דתניא אגרא נאכלין באפיקורן, החמיר בה (הרמב"ן) [הרמב"ם] ז"ל (שם), ופירש דוקא גבינה ואחר כך עוף, אבל עוף ואחר כך גבינה לא, ודינו כבשר בהמה וגבינה, וראיה לדבריו מדאקשינן לרבי יצחק בר יוסף דאכל גבינה ואחר כך בשר עוף בשר עוף וגבינה אין בשר וגבינה לא, ואם איתא דאפילו עוף ואחר כך גבינה שרי, לישני ליה התם עוף ואחר כך גבינה הא בשר ואחר כך גבינה לא אבל הכא גבינה ואחר כך בשר הות, והרמב"ן ז"ל הקשה עליו שאין אדם שונה (היתר בלשון) [בלשון היתר] דברים האסורין, שהוא שונה עוף וגבינה נאכלין, ואתה אומר אין נאכלין, אין זה נכון אלא בין כך ובין כך מותר, והא דאקשינן ליה לרב יצחק בר יוסף הכי קאמרינן עוף וגבינה נאכלין בכל ענין הא בשר וגבינה אסורין בכל ענין, דאי סלקא דעתך גבינה ובשר שרי ליתני נמי גבינה ואחר כך בשר דהוא רבותא טפי דאפילו הא דאורייתא בכי הא שרי.

דף קה עמוד אעריכה

אלא בית שמאי אומר מקנח והוא הדין למדיח ובית הלל אומרים מדיח וה"ה למקנח. פירש רש"י ז"ל והוא הדין דבעינן מדיח, וכן כתב הרב אלפסי ז"ל, הלכך בעיא מדיח ומקנח. ואחרים פירשו מדיח וה"ה [מקנח] דסגי, ולעולם לא בעינן אלא חדא או מקנח או מדיח, וזה נראה עיקר, דאי לא, לימא אגרא בלא קינוח הפה והדחה ובלא נטילת ידים ולא אשכחן חד דאדכר להו לתרווייהו, ועוד ב"ש אמאי אמר חדא ולא אמר אידך, ולשון מר אמר חדא ומר אמר חדא לא משמע הכין, דלא נאמר אלא במקום שכל חדא מינייהו באנפי נפשה מהני. ואסיקנא דבכל מידי הוי קינוח בר מתמרי וקמחא וירקא.

הא דאמרינן: כמה ישהה בין בשר וגבינה. פירש הרב אלפסי ז"ל אפילו בשקנח והדיח פיו, והא דאמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה אפילו בקנוח הפה ובנטילת ידים קאמר עד שישהה מעת לעת, ואכל גבינה מותר לאכול בשר בקינוח הפה קאמר, ואי יממא הוא בלא נטילת ידים, ואי לילא הוא בנטילת ידים, וכן פירש ר"ח ז"ל, וזה לשון רבינו חננאל ז"ל ולא מצינו מי שהתיר לאכול גבינה אחר בשר בפחות מעת לעת, אלא מר עוקבא דאכל בשר בסעודה אחת ובסעודה אחרת גבינה, ואמר על עצמו דבהא מלתא חלא בר חמרא אנא, ואי אפשר להתיר בפחות מזה, והבשר של בין השינים בשר גמור הוא ע"כ, והא דאמר רב נחמן אמצעיים רשות, לא אמרן אלא בין תבשיל לתבשיל, אבל בין תבשיל לגבינה חובה לאו תבשיל, ואחר כך גבינה קאמר, אלא בין בשר דהשתא לגבינה דמעיקרא קאמר, והכי נמי לא אתא לאשמועינן אלא דיש מים אמצעים שהן חובה ולא לאשמועינן כלל דין בשר ואחר כך גבינה או גבינה ואחר כך בשר, דההוא מדרב חסדא שמעינן ליה, וכמ"ש הרב אלפסי ז"ל, ותדע לך דאי ר"נ דוקא בין תבשיל לגבינה קאמר ה"נ למימר אבל בין גבינה לתבשיל חובה דהוי רבותא טפי, (דהא) [אלא ודאי] רב נחמן עיקר חדושו הכא לאו לאשמועינן היתר אכילת גבינה אחר בשר הוה, אלא לאשמועינן דיש מים אמצעים שהם חובה כנ"ל.

נמצא פסק הלכה, לדברי ר"ח והרב אלפסי ז"ל דבשר בהמה ואח"כ גבינה צריך לשהות לפחות מעת לעת, והוא שיעור שש שעות, כמו שכתבו הרמב"ם ז"ל (פ"ט מהל' מאכלות אסורות הכ"ח), והרב בעל העיטור ז"ל (הכשר בשר דין ד), ולא יספיק תוך זמן זה קנוח הפה ונטילת ידים, לפי שאין הבשר של בין השנים ושל בין החניכים מתעכל בפחות מכן, ובשר של בין השינים בשר הוא דכתיב (במדבר יא, לג) הבשר עודנו בין שיניהם, ונראין דברי הרב העיטור זצ"ל שכתב ואם חושש בשר בין שניו ואפילו שהה צריך להוציאם, וגבינה ואחר כך בשר אין צריך לשהות כלל, כדאמר ר' יוחנן לר' אסי ולא כלום והוא שיקנח פיו בין ביום ובין בלילה, דלגבי קנוח פה ימים כלילות דאינו רואה מה בין השנים. ובנט"י בלילה וביום בלא נט"י, והיינו דרב יצחק בר משרשיא דאייתיאו ליה גבינה ואכל ואיתיאו ליה בשרא ואכל כי לא משא לידיה, ומסתמא קנח פיו, דלא אמר כי לא משא לידיה ולא מקנח פומיה ובשר חיה לדברי הר"מ והר"ז ז"ל כבשר בהמה, ולפי הפי' השני שכתבתי אינו אלא כעוף. אבל הרב בעל הלכות גדולות ז"ל כתב בהלכות ברכות לא שנו אלא בין תבשיל לתבשיל, אבל בין תבשיל לגבינה חובה, והאי דשרו רבנן גבינה בתר בשר משמעתיה דרב נחמן, וכן פי' ואמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה ודוקא בלא קינוח, אבל מקנח פומה שרי למיכל, אכל גבינה מותר לאכול בשר בלא קנוח ע"כ. וכן דעת רבינו יעקב ז"ל, וגאון ז"ל ג"כ כתב אכל בשר מותר לסעודה אחרת למיכל גבינה, וה"מ בחסידי, אבל אנן מקנחינן ומחוורינן ידן ופומן ואכלי. אכל גבינה שרי למיכל בשר בלא קנוח בלא נטילת ידים, וה"מ דחזייה לידיה דלא מטנפא. וכ"כ הר"ז הלוי ז"ל, ולדבריהם הא דאמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה בלא קנוח הפה קאמר, והא דרב יצחק בר משרשיא בלא קנוח הפה קאמר, ומה שלא הזכיר כן והזכיר כי לא משא לידיה, משום דחדושו כשלא נטל ידיו, אבל קנוח הפה לא צריכה למימר דגבינה מתעכל היא מיד שהוא בין השנים, והא דמר עוקבא דלא אכיל עד סעודה אחריתי מדת חסידות הוא, וכ"ש מאי דקא עביד אבוה דהוי מדת חסידות יתירה, ולפי דבריהם אין הפרש בין בשר ואחר כך גבינה ובין גבינה ואח"כ בשר, אלא שזה אין צריך קנוח הפה וזה צריך קינוח הפה, והראשון נראה עיקר, אלמלא כן לא היה מר עוקבא קורא עצמו בכך חומץ בן יין, ועוד דאסור דאמר רב חסדא לגמרי משמע, לומר שאין לו תקנה ולכולי עלמא משמע ולא מדת חסידות. ועוד נראה לי ראיה מוכרחת דעל כרחין הא דאיבעיא מיניה רבי אסי מר' יוחנן כמה ישהא אפי' בשנטל ידיו וקנח פיו קאמר, דאי לא, לא הוה אמר ליה ר' יוחנן ולא כלום, דלכ"ע [בעי] נטילת ידים, אלא ע"כ כמה ישהה אפי' לאחר נטילת ידים בענין בין גבינה לתבשיל קאמר, אפ"ה קאמרינן דאכל בשר אסור לאכול גבינה אלמא בין בשר לגבינה לא אפשר בלא שיהוי, כך נ"ל.

ולענין עוף ואח"כ גבינה, לדברי הרמב"ן ז"ל דינו כדין גבינה ואח"כ עוף, ולעולם נאכלין באפיקורין בלא קנוח הפה ובלא נטילת ידים בין ביום ובין בלילה.

מים ראשונים מצוה. כדאמרינן לקמן (קו, א) מצוה לשמוע דברי חכמים שהתקינו שם משום סרך תרומה, וכיון דמצוה נינהו, בעו ברכה על נטילה.

ואחרונים חובה. כלומר חובת שימור גופו כדאמרינן לקמן (ע"ב) מה ראו לומר אחרונים חובה משום מלח סדומית שמסמא את העינים, והלכך אין טעונין ברכה. ואם תאמר והא גמרינן לה בברכות (נג, ב) פרק אלו דברים מוהתקדשתם והייתם קדושים ודרשי' והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים, וכיון דנפקא לן מקרא ליבעו ברכה, תירץ הראב"ד ז"ל דהתם למברך וכשאכל דבר מזוהם וכדאמרינן התם כשם שכהן מזוהם פסול לעבודה כך ידים מזוהמות פסולות לברכה. וראיתי משם הרב ז"ל דלפיכך מי שמברך על כוס של ברכה מברך על מים אחרונים ומברך על רחיצת ידים שהרי אינו צריך כלי. ודבר מזוהם פי' הראב"ד ז"ל שהוא כל דבר לח שמסתרך לידים, אבל כל דבר יבש אינו קרוי מזוהם. ויש מי שפי' דכל דבר שאינו קרב לגבי מזבח קרוי מזוהם ודבר הקרב לגבי מזבח אינו קרוי מזוהם וכדאמר בעלמא בהמה שקרבה לגבי מזבח פסקה זוהמתה.

דף קו עמוד אעריכה

חמי האור חזקיה אמר אין נוטלין ממנו לידים ור' יוחנן אמר נוטלין ממנו לידים. וברייתא דלעיל דקתני מים ראשונים ניטלין בין בחמין בין בצונן, מוקי ליה חזקיה בשאין היד סולדת בהן, כלישנא קמא, ופלוגתייהו בשהיד סולת בהן כנ"ל. וקיימא לן כר' יוחנן ואתיא כלישנא בתרא דלעיל, ובדין הוא דבשל סופרים הלך אחר המיקל ולישנא בתרא להקל.

כי פליגי בבת בירתא. ר' יוחנן אמר נוטלין ממנו לידים, כל גופו טובל בהן ידיו לא כל שכן, מיהא משמע דאפילו איכא ארבעים סאה בבת בירתא קא אסר חזקיא דאי(ת ליה) [לית] ביה ארבעים סאה הא אינו טובל בו גופו, [מיהו] י"ל דכל שיש בו ארבעים סאה לכולי עלמא שרי, דבכי הא ליכא למיגזר אטו מנא אלא בשאין שם ארבעים סאה פליג, ואי קשיא לך אי פחות מארבעים סאה היאך תעלה לו טבילה ואפילו לידיו. ועוד מאי קאמר כל גופו טובל בהן. י"ל דידיו כיון דסגי להו בכלים ברביעית גם בקרקע כל שמטבל אותן בבת אחת די לו, דהא אריתא דדלאי סתמא לית בה ארבעים סאה, ואי לאו דשאובין מטביל בה את הידים. ואל תתמה שלפעמים אפילו בטבילת גופו מקילין בפחות מארבעים סאה כגון לבעלי קריין שתקנו להן תשעה קבין, ואע"פ שזה בקרקע וזה בכלים, והא דאמרינן כל גופו טובל בהן, הכי קאמר כל גופו טובל בחמי טבריא ולא באלו שבבת בירתא דוקא קאמר כנ"ל.

אמר רב אידי בר אבין אמר רבי יצחק בר אשיאן אין נטילת ידים לחולין אלא משום סרך תרומה. כלומר ומשום סרך תרומה מיהא הוי שהיה בדין להטעין את הידים נטילה ואפילו לא צוו חכמים. וכל שכן עכשיו שיש בדבר מצות חכמים, ולעולם משום סרך תרומה, וכדאמרינן מאי מצוה מצוה לשמוע דברי חכמים, ומיהו תימה כי קאמרי מאי מצוה אמאי לא אמר ליה מוהתקדשתם כדאיתא בברכות (נג, ב) ויש לומר דהתם למברך ומשום ברכה, אבל המסובין העונין אין צריכין נטילה מוהתקדשתם אלא משום סרך תרומה.

הא דאמרינן: סבור מיניה חובה הוא דליכא הא מצוה איכא. תמיהא לי אם כן מה בין פירות לפת, דאפילו בפת ליכא חובה אלא מצוה, וכדאמרינן לעיל ראשונים מצוה, וברייתא דקתני ראשונים ואחרונים חובה הא תריצנא לה מצוה לגבי רשות חובה קרי לה. ויש לומר דהני לא שמיעא להו דברי רב אידי בר אבין דאמר מצוה, וברייתא הוא דשמיעא להו דקתני ראשונים ואחרונים חובה, והוה משמע להו דכשם שאחרונים חובה כך ראשונים חובה, ובפירות חובה ליכא הא מצוה איכא, כך נראה לי. ואסיקנא כרב נחמן דאמר הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח, ודוקא כשאין ידיו מטונפות, הא לאו הכי צריך רחיצת ידים משום ברכה מיהא, וכן נמי בשאוכלין בפני עצמן, אבל על ידי טבול לא כדאמרינן (פסחים קטו, א) כל שטבולו במשקה צריך נטילת ידים.

(מי)הא דאמר: שמע מינה אין זימון לפירות. כלומר מאחר שלא נתנו לו כדי להצטרף עמהם, משמע שנים שאכלו דברים שיש להם זימון אם יש שם שלישי מצוה לתת לו כדי להצטרף עמהם, ומיהו תמיהא לי מאי דקאמר שמע מינה אין זימון לפירות וש"מ שנים שאכלו מצוה ליחלק, דמנ"ל מיהא דמצוה ליחלק, דלמא אסור ליחלק, ושאני הכא משום דאין זימון לפירות אפילו היו שלשה אין מזמנין אלא זה מברך לעצמו וזה מברך לעצמו, וצ"ע.

קדוש ידים ורגלים במקדש עד לפרק לחולין עד לפרק לתרומה עד לפרק. פירש רש"י ז"ל: לחולין עד פרק שני של אצבעות, לתרומה עד פרק שלישי שהוא סוף פצול האצבעות, לקדוש ידים ורגלים עד הפרק שמחבר פסת היד עם קנה זרוע, ושמואל דאמר עד כאן בין לחולין בין לתרומה לחומרא היינו פיצול כל האצבעות, ומחמיר היה על הברייתא.

דף קו עמוד בעריכה

ורב ששת דאמר עד כאן בין לחולין בין לתרומה לקולא. פירשו רבותינו בעלי התוס' ז"ל דזהו עד פרק ראשון של אצבעות, (ואלו) [ואינו] חולק על הברייתא (שהוא) [אלא] מפרשה לחולין עד לפרק זה פרק ראשון של אצבעות ולתרומה עד לפרק זה פרק שני ולקדוש ידים ורגלים זה פרק פיסת היד המחובר עם קנה הזרוע, ודלגה הברייתא פרק אחד בין תרומה לקדוש ידים, והחמיר רב ששת בחולין והצריך עד פרק השני (ב)[כ]תרומה והא דאמר ע"כ בין לחולין בין לתרומה לקולא, לאו לישנא דוקא נקט, דאדרבה לפי משמעותו מחמיר הוא נמי אצל החולין אלא לקולא משיעורא דשמואל קאמר, אבל בקדוש ידים לכ"ע סוף פסת היד ולא יותר, וכן מוכיח בערכין (יט, ב) משקל ידי עלי מכניס ידו לכלי מלא מים עד מפרקו, והי' בה והא תניא לקדוש ידים ורגלים עד לפרק, אלמא הפרק היינו סוף הכף ולא סוף הקנה המחובר בזרוע שהוא מפרקו. ובפירושי הרמב"ן ז"ל דבירוש' של מסכת ברכות (פ"ח, ה"ב) מחמירין לחולין מתרומה, דגרס התם בשם רב נטילת ידים לתרומה עד לפרק ולחולין עד קשרי אצבעותיו, וכתב הוא ז"ל דכן משמע מגמרין (קז, ב) דהתירו במפה לאוכלי תרומה והחמירו באוכלי טהרות, וכן מדקא מני והולך מקדש וחולין ותרומה דממעט והולך והוא ודאמימר משום דכהן הוא מחמיר בתרומה כחולין. וזה מן התימה יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא לא אמרו נטילת ידים לחולין אלא משום סרך תרומה, ונאמר בתרומה עד פרק שני ולחולין שעיקרן משום סרך תרומה עד קשרי אצבעות, ושמא בירוש' החמירו בין לחולין בין בתרומה, החמירו בחולין עד קשרי האצבעות כעיקר שיעורה של תרומה, ובתרומה החמירו עד שיעורו של קדוש ידים והפרק של פסת היד קאמר, ולעולם תרומה חמורה, ובגמ' דילן דמשמע דשמואל מחמיר טפי מדרב מדקאמרינן רב אמר ע"כ לחולין עד כאן לתרומה, ושמואל אמר ע"כ בין לחולין בין לתרומה לחומרא, דאלמא שיעור חולין לשמואל כשיעור תרומה לרב, דילמא שמואל הכי קאמר, ע"כ בין לחולין בין תרומה לחומרא בשניהם, ולישנא נמי הכי משמע שהחומרא בשניהם הוא, מדקאמר עד כאן לחולין ולתרומה ולחומרא והוא שהחמיר בין זה לזה סוף פסת היד. והשתא נמי א"ש הא דרב ששת דאמר עד כאן לחולין ולתרומה לקולא דהוי עד סוף פצול האצבעות, דלא נצטרך לדחוק פירוש הברייתא לרב ששת שיפרש רב ששת לחולין עד הפרק הראשון וידלג פרק א' בין תרומה וקדוש ידים. והא דנקט עד כאן לחולין ולתרומה לקולא, קולא בא' מהם היא, משום לישנא דשמואל נקט ליה, ולא דוקא קולא בשניהם, ואף באחד מהם אלא קולא מדשמואל קאמר, ומה שהביא ראיה רבי' ז"ל מגמרין שהחמירו בחולין שלא התירו אוכלי מפה, בטהרות והתירו בתרומה, התם משום זירוז כהנים שלא לחוש שמא יגע, אבל להחמיר בשיעורן לא מצינו, ולישנא דברייתא דמונה והולך קדוש ידים ורגלים וחולין ותרומה במקצת הנוסחאות נמצא בהפך לחולין עד הפרק ותרומה עד הפרק וקדוש ידים ורגלים במקדש עד הפרק, ותנא למעלה קתני, ואפילו לגרסת הספרים שמנה קדוש ידים וחולין ותרומה, וכן נמצאת בפירוש רבינו חננאל ז"ל, לא קשיא ולא מידי דמונה והולך הוא החמור שבכולן ואח"כ הקל שבכולן ואח"כ האמצעי בקדוש לחומרא וחולין לקולא ותרומה באמצע. ואם יש עיקר לפירוש זה יהיה שיעור החולין עד סוף פסת היד כשמואל ורבי אמי ור' מיאשא בר בריה דר' יהושע בר לוי וכבר הדיא דמסהיד משמיהו כך נראה לי. וכן נראה מפירושי רבינו חננאל ז"ל שפירש אמר רב עד כאן לחולין ע"כ לתרומה, פי' היה רב מראה לתלמידים עד לפקק לחולין עד לפרק לתרומה. פי' פקק קשרי אצבעותיו זולתי הכף של יד והפסק הכף של יד והאצבעות שקנה הזרוע המחובר בכף היד הוא הנקרא פרק ע"כ. עוד כתב ואסיקנא משמיה דריב"ל בין לתרומה בין לחולין לחומרא והוא עד המפרק ע"כ, והוא ז"ל מפרש מרפק כלל היד, ויש מדבריו ראיה מפורשת למה שכתבתי.

אמר רב נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה. כלומר מתנה לאכילה. ופי' רבינו שלמה ז"ל ובלבד שיזהר מלטנפם ומלטמאם. וממנה אתה למד דמי שנטל ידיו שלא על דעת אכילה אפילו לשעתו צריך נטילת ידים על שאם אכילה. אלא שהוא תימה אם התנה לאכילה ושמר ידיו למה אמרו דוקא בשעת הדחק כאין פקתא דערבות, דהא איכא תנאי לאכילה ושמירה מהסיח, ושמא משום סרך תרומה החמיר ליטול בשעת אכילה שמא יסיח דעתו בהפלגת הזמן ולאו אדעתיה, וכתב רב"ח ז"ל ולא מיתוקמא אלא בשעת הדחק וכרבי [אבינא] דאמר לבני פקתא דערבות כגון אתון דלא נפישי לכו מיא משו ידייכו מצפרא ואתנו עלייהו כולי יומא. ותמיהא לי דהא איכא תרי לישני בגמרא עלה ולישנא בתרא דאפילו שלא בשעת הדחק והיינו דרב ומאי דקאמר להו אתון דלית לכון, עצה טובה קאמר להו, אתון דלא נפישי לכון מיא עבידו כרב, וה"ה לאחרים שיש להם מים רבים, אלא שאינן צריכין לעצה זו וכיון דללישנא בתרא כרב ונ"י דרבנן וכדאמרינן לעיל ומאי מצוה לשמוע דברי חכמים אזלינן לקולא, ומוטב שנשוה בין רבינא ורב ולא שנעשה אותם חולקין בכדי, והילכך בכ"מ שרי, ואפילו שלא בשעת הדחק נמי כנ"ל.

דף קז עמוד אעריכה

האי אריתא דדלאי אין נוטלין ממנו לידים. ואין מטבילין בה את הידים, אין מטבילין בה את הידים דהוי לה שאובין, כ' בה"ג בהלכות ברכות משמיה דרב אחא משבחא דהיכא דאיכא משיכלא דמיא שרי לימשך איניש ידיה בגוויה, (וממשיכין) [וממשינן] ומיכל, מדאיבעיא לן גבי קדוש ידים ורגלים במס' זבחים (כא, א) אי שייך ידיה בכיור אי הוי רחיצה או לא, ופשטינן דלא, משום דרחצו ממנו אמר רחמנא ולא בתוכו, והתם הוא משום דכתיב ממנו, אבל בעלמא רחיצה היא, דאי לאו רחיצה תיפוק לי דבעינן ורחצו וליכא, ואם תאמר א"כ תקשי לן הא דאריתא דאמרינן אין מטבילין בה את הידים דשאובין הן. תירץ הרמב"ן ז"ל דהכא כיון שהיא בקרקע כעין הטבלה היא וטבילה שאובין ליכא, אבל מישך ידיה במנא נטילה היא, והיינו דקאמר רחיצה מיקרי ושפיר דמי. וכתוב שם בהלכות והיכא דקא מסגי על גב הנהר וליכא מנא בהדיא למשקל וממשא ידיה לא לישקול מיא בחדא ידיה ולממשיה לאידך ידא אלא לישכשינהו לתרוייהו בנהרא. וכ"כ רבותינו בעלי התוספות ז"ל ומברך על טבילת ידים, מידי דהוה אכל גופו שיכול לטבול שם.

ושמעתי מפי רבינו הרב ז"ל דלא מברכינן אלא על נטילת ידים, דהיכן צונו על טבילת ידים ,אבל על נטילת ידים צונו, ויש בכלל מאתים מנה, שמחמת חיוב נטילה שצונו אנו מטבילין בה עכשיו את הידים, ונראה עיקר, וכן מצאתי כתוב משם הגאונים זצ"ל.

עוד כתוב בתוס' משם ר"ת ז"ל דמותר ליטול ידו אחת מן הכלי ולשפוך ממנה לידו האחרת דכיון שתחילת הנטילה היה מן הכלי באחד מידיו, תו לא צריך, והכי משמע בתוס' דקתני התם אבל הנוטל והנותן לחבירו בחפניו ידיו טמאות שמתחילה לא נטל מן הכלי, משמע הא נטל תחילה מן הכלי שפיר דמי.

הא דאמרינן: מי רביעית ניטלים ידים לאחד ואפי' לשנים. ופרישנא דקא אתו משירי טהרה. איכא למידק, ה"ד, אי משו תרוייהו בחדא זימנא, מאי שירי טהרה איכא הכא דמאן מינייהו בתרא, ואי בזה אחר זה כי אתו מכח רביעית מאי הוי השתא מיהא ליכא רביעית. ויש לומר דמיירי בזה אחר זה ובלבד שלא יפסיק הקלוח, וקל הוא שהקילו בנטילה. וכן פירש הרמב"ן ז"ל ומשום דהוי נצוק חבור כדאמר לענין מקוה (מקואות פ"ז, מ"ו) כל זמן שרגליו של ראשון במים השני טהור, והיינו דקתני בסיפא בדוכתא רבי יוסי אומר ובלבד שלא יפחות לאחרון שבהן מרביעית, אלמא בזה אחר זה מיירי.

הא דאמרינן לעיל כל דבר שחוצץ (בנטיל') [בטבילת] הגוף חוצץ (בטבילת) [בנטילת] ידים לחולין. יש מי שאמר דצואה שתחת הצפורן חוצצת בין בטבילה בין בנ"י, מדתניא בתוס' דמסכת מקואות בפרק ארץ הכותים הטיט והבצק שתחת הצפורן הרי אלו חוצצין. אבל רבותינו בעלי התוס' ז"ל אמרו דלעולם אינו חוצץ לא בטבילת הגוף ולא בנ"י. וטעות הוא ביד מי שאמר כך, דהכי תנן בפ"ט דמס' מקואות (מ"א) אלו חוצצין באדם וכו' עד ובצק שתחת הצפורן, וטעמא דבצק משום שמהודק ודבק הרבה, אבל צואה כל שעה אדם נוטלה לפי שהיא מסרחת וכשהיא שם אינה מהודקת וא"א לחו. ותוס' דקתני הטיט והבצק היינו טיט של יוצרים או של בנאין שנדבק יפה כמו בצק ודומיא דבצק קתני, אבל צואה שאינה מהודקת לא.

מגופת חבית שתקנה. פירש רש"י ז"ל שעשה לה בית קבול. ולא נהירא לבעלי התוס' ז"ל דא"כ פשיטא דמהני, ופירשו שהם ז"ל שתקנה שעשה לה בית מושב שתשב שלא מסומכת, אבל לא היתה מחזקת רביעית כשתשב שלא מסומכת אין נוטלין ממנה לידים, ומכאן לכיסוי כוסות שאין יושבין שלא מסומכין שאין נוטלין ממנו לידים, דכי מחזיק בעינן, וזה אינו מחזיק רביעית. וכתבו בהלכות [גדולות] דהא דקפדינא אמנא דאסמכינון רבנן על מי חטאת, א"נ על קדוש ידים ורגלים דמקדש, דקתני (פרה פ"ה, מ"ה) אין ממלאין ואין מקדשים ואין מזין מי חטאת אלא בכלי, ומיהו קשה לבעלי התוס' ז"ל מ"ט בעינן כח גברא, דהא כיון לא הוי מכח גברא, ובהזאה נמי דאתי מכח גברא מ"מ לא שייך בה מנא. נראה שהם ז"ל סוברים לומר דמכ"ג בעינן מדאמרינן לעיל ואי מקרב לגבי דולא דקא אתו מכ"ג נוטלין ממנו לידים. ותמיהא לי דא"כ כי קאמרינן קפדיתו אשיעורא קפדיתו אחזותא, אמאי לא בעא מיניה נמי קפדיתו אכח גברא, ואם נפשך לומר דכח גברא מפשט פשיטא ליה דבעינן, מאי אולמיה דהאי דפשיטא ליה מהני אחריני דלא פשיטא ליה, אלא משמע דלא קפדינן אכח גברא. וממה שכתבנו למעלה מדברי הרב בעל ה"ג ז"ל דיכול לרחוץ ידיו בתוך הכלי משמע נמי דלא בעינן כח גברא, דהא ההוא לא אתי מכח גברא, והא דאמרינן לעיל ואי מקרב לגבי דולא דאתי מכ"ג, לאו למימרא דנבעי כח גברא, אלא הכי קא אמר אריתא דדלאי לאו כלי הוא ואין נוטלין ממנו, ואי מקרב לגבי דולא הרי הוא כאלו נטל מן הדולא, שהמים הנשפכין מקרוב לדולא מכח גברא דשפך מדולא הן וכאלו נטל מן הדולא הוא, ולפי מה שפירשתי קיימא לן כרבנן דאמרינן בפ"ק דמס' ידים (מ"ה) דנוטלין מן הקוף וליתא לדר' יוסי דפליג עליה. וכן פסק הרמב"ם ז"ל (פ"ו מהל' ברכות הי"ג), אבל הראב"ד ז"ל תפס עליו בכך. ופסק כרבי יוסי מיהא דשמעתין דמשמע לכאורה דבעינן כח גברא. והראשון נ"ל עיקר.

כתוב בספר התרומות הא דתניא בתוספתא דמס' ידים כל שאינו מטמא במשא כשר לנ"י, אף על גב דמטמא במגע, לא גזרינן שמא יגע ההיא מיירי לתרומה או לחולין שנעשו על טהרת תרומה, ולא כדברי האוסרין מכאן לקבל מים מן הנכרי לנטילת ידים ולא מאשה נדה ע"כ.

דף קז עמוד בעריכה

הא דאמרינן: בלום ליה אומצא בפומיה. פת היה נותן לו עם הצלי, דאילו צלי לבדו לא היה צריך נטילת ידים, ואדרבה קיימא לן דהנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח.

ההיא דאיבעיא לן: מאכל צריך נטילת ידים או לא. ואתינן למפשטיה מדתניא דבי מנשה רבן שמעון בן גמליאל אומר מדיחה אישה ידיה אחת במים ונותנת פת לתינוק, איכא למידק ואי משום נטילת ידים בידה אחת מי סגי, והא אמרינן בגיטין (טו, ב) איבעיא להו ידים טהורות לחצאין או לא, היכי דמי אי דמשי ידא תנינא הנוטל ידו אחת בנטילה ואחת בשטיפה ידיו טהורות, הא ידו אחת לבד בנטילה לא, ותירצו בתוס' דאביי דאהדר ליה דטעמיה משום שיבתא, ה"ה דהוה מצי למימר וליטעמיך בידו אחת מי סגי, ובהרבה מקומות שיכול לומר וליטעמיך ואינו אומר, ואסיקנא והלכתא אוכל מחמת מאכיל צריך נטילת ידים מאכיל עצמו אין צריך נטילת ידים, ולענין לאכול במפה אסיקנא דאסור, כדאמר ליה שמואל לרב עבדין כדין ואהדר ליה דעתי קצרה עלי וכדמתמה ר' זירא עליה דרב אסי ורב אמי דאכלי במפה, והכין הילכתא.

ולענין פסק הלכה, מים ראשונים ניטלין בין בכלי בין על גבי קרקע, בין בחמין בין בצונן, ואפילו היד סולדת בהן, כלישנא בתרא, וכר' יוחנן ורבן גמליאל ברבי אוכל טהרות וכל גדולי גליל שעושין כן, וחמי טבריא בקרקע במקומן מטבילין בהן את הידים בכלי אין נוטלין מהן לידים, ובבת בירת' שהוא חריץ הנמשך מהן ואין בחריץ מ' סאה אין מטבילין את הידים כחזקיה דגזרינן בת בירתא אטו מנא, ואפשר דאפילו יש בה מ' סאה וכמו שכתבתי למעלה.

ומים שנפסלו משתיית הבהמה כגון מים מלוחין שאין הכלב יכול לקלוט מהן [או] עכורין הרבה שקרובין להיות כטיט הנרוק, בכלים פסולין, בקרקע כשרים, ובת בירתא נמי אסורין, דגזרינן בת בירתא אטו מנא, ומים שאין להם מראה מים כגון שנפל לתוכן דיו קומוס וקנקנתום אין נוטלין מהן לידים, וכדתנן בפרק קמא דמסכת ידים (מ"ג) נפל לתוכן דיו וקומוס וקנקנתום ונשתנו מראיהן פסולין. ואמרינן נמי קפדיתו אחזיתא ואמר ליה אין ומים שהנחתום מדיח בהם ידיו כשרים, אבל מים שהניח בהם הנחתום את הכלים או ששרה בהן גלוסקין שלו פסולין כדתנן פ"ק דמס' ידים (מ"ה) המים שהנחתום מטביל בהם את הגלוסקים פסולין, כשהוא מדיח ידיו בהן כשרים, ותנן נמי התם (מ"ד) הדיח בהם את הכלים או שמחה בהן את המדות פסולין, הדיח בהן כלים מודחין וחדשים כשרים ר"י פוסל בחדשים.

ולענין שעור, צריך שיהא בכלי לפחות רביעית כשמתחילין ליטול ידיו, ואם נטלו שנים מרביעית בקלוח אחד שפיר דמי, וצריך שיטול מכלי מחזיק רביעית, כשהוא יושב שלא מסומך, וכדאמרינן (ע"א) מגופת חבית שתקנה נוטלין ממנה לידים, והוא שלא יהא מנוקב בכונס משקה, כלומר והוא שיהא הנקב במקום שלא ישאר בכלי שיעור לקבל רביעית אין נוטלין ממנה לידים.

וכתוב בספר התרומות שצריך שלא יהא נקב במקום שהמים עוברין כששופכין על ידיו, שמן הנקב ואילך אין תורת כלי עליו, אבל אם המים נופלין על ידיו מן הנקב ודאי כשרות דהוה ליה כברזא.

וכלי שאינו עשוי לקבל מים, אף על פי שתקנו ויושב שלא מסומך ומקבל מים אין נוטלין ממנו לידים, כדתניא שק וקופה אף על פי שמקבלין אין נוטלין מהן לידים, ואריתא דדלאי אין נוטלין ממנו לידים ואין מטבילין בה את הידים. ואי מקרב לגבי דולא שפיר דמי, ואם נקב הכלי בכונס משקה ומקלח מצד זה בנהר ומצד זה באריתא הרי זה חבור מטבילין בה את הידים, דהרי כמו שמטבילין בנהר עצמו.

וליטול מן הכלי על ידו אחת ולתת על ידו השניה מותר כדברי ר"ת זצ"ל דמכח כלי קרינא ביה, כיון שבא מן הכלי על ידו האחת, אבל לקבל מחפני חבירו וליטול אסור, דהא ליכא כלי, וכדתנן בפרק קמא דמסכת ידים (מ"ב) לא יתן לחבירו בחפניו מפני שאין ממלאים ואין מקדשין ואין מזים מי חטאת ואין נותנין לידים אלא בכלי, וכן לשום ידיו בכלי ולרחוץ בתוכו שפיר דמי, כדברי הרב בעל ההלכות שכת(ו)ב משמו של רב אחא משבחא, אבל לקחת מן הנהר בידו אחת ולרחוץ ידו השנית לא, דאין כאן לא כלי ולא טבילה, וכן לשכשך ידו בכלי המחובר לקרקע אסור, דהוו להו מים שאובין, והיינו כעין אריתא דדלאי וידו אחת בשטיפה וידו אחת בנטילה ידיו טהורות כדאיתא בגיטין (טו, ב).

והנוטל ידיו צריך לרחוץ עד סוף פצול האצבעות כדברי רוב המפרשים, אבל לפי מ"ש ומה שנראה מפי' ר"ח ז"ל צריך ליטול עד הפרק שהוא סוף פסת היד המחובר עם קנה הזרוע, וצריך שלא יהא דבר חוצץ, דכל דבר שחוצץ בגוף בטבילה חוצץ בנ"י, לפיכך צריך שלא יהא תחת הצפורן טיט היון או בצק כ"כ שהוא מפקיד עליו ולא גלד שעל המכה, דהא תנן במס' מקואות (פ"ט, מ"ב) שהן חוצצין.

אבל אם הוא מועט כ"כ שאינו מקפיד עליו או גלד לח שהוא מצטער עליו אינו חוצץ, אע"פ שלענין טבילה רגילין הכל ליטול משום חומרא, וכ"כ הרב בעל התרומה זצ"ל משום ר"ח זצ"ל דאינו חוצץ [ל]טבילה [אפילו בטבילה] דבר תורה, והביא ראיה מדאמרינן בזבחים (צח, ב) רבב על בשרו חוצץ ואם מוכר רבב הוא אינו חוצץ, ומי שידיו צבועות אם צובע הוא אינו חושש כדמשמע מההיא דרבב, ובהלכות נדה ביארתי באר יפה.

ומקבלין מים מן הנכרי ומן הנדה, ולא כדברי האוסרין כמ"ש למעלה משום הרב בעל התרומות ז"ל, וצריך להגביה ידיו אחר נטילה לפי שפעמים שהשנים אין הולכין כ"כ כמו שהלכו הראשונים ויחזרו מים הראשונים ויטמאו את הידים, וכן אמרין פ"ק דסוטה (ד, ב) שצריך להגביה את ידיו, וכן שנינו במסכת ידים (פ"ב, מ"ג) נטל את הראשונים חוץ לפרק ואת השניים עד לפרק וחזרו ליד טמאוה, ומהאי טעמא אסור לרחוץ ידו במי רחיצת ידים של אחרים לפי שהמים ראשונים של אדם טמאים שלא נטהרו כולן ממים שנים כ"כ בס' התרומות.

ולענין ברכה בין שנוטל ידיו מן הכלי בין שמטביל בנהר מברך על נט"י, וכן נמצא בשם הגאונים ז"ל [ו]בתוס' [כתבו] על טבילת ידים, והראשון נראה עיקר.

ואסור לאכול במפה בלא נטילת ידים, ומאכיל אין צריך נטילת ידים, ואוכל מחמת מאכיל צריך נטילת ידים.

ולענין ליטול את ידיו ולהתנות מותר, ובלבד שיזהר שלא יטנף ידיו ולא יטמאם. ומיהו דוקא בשעת הדחק כגון שאין שם מים אלא מעט אבל שלא בשעת הדחק לא כדברי ר"ח ז"ל, אבל הוא מן התימה דליישנא בתרא דאתיא כרב משמע דאפילו שלא בשעת הדחק מותר.

ומים אחרונים אין נוטלין אלא בכלי, ואפשר דאפילו על גבי קינסא שרי, דהכא איפליג[י] בה, ובשל סופרים הלך אחר המיקל, ואין נוטלין במים חמין שהיד סולדת בהן, אבל אין סולדת בהן שרי כלישנא בתרא, ואם אכל דבר מזוהם צריך לברך על רחיצת ידים כדברי הראב"ד ז"ל וכדאמרינן בברכות (נג, ב) והייתם קדושים אלו מים אחרונים.

וכי נוגעין זה בזה מאי הוי צונן וצונן הוא נהי דקליפה לא בעי הדחה מי לא בעי. והלכך לכתחלה לא יהו נוגעים זה את זה (ו)[ד]שמא יבא לאכול קודם הדחה. וכתב הרב בעל העיטור ז"ל ודוקא בשר מבושל דלאו אורחיה בהדחה ואתי למיכל מיניה בלא הדחה, אבל חי שאין דרכו לאכלו בלא הדחה אפילו נוגעין זה את זה צורר ואינו נמנע. וכ"כ הראב"ד ז"ל שכל מידי דבר הדחה כגון לשום דגים שלא הודחו או בשר שלא נתבשל ולא הודח בכלי שנשתמש בו באיסור אפילו לכתחלה מותר, שאפילו תמצא לומר (שיאכול) [שיכול לאכול] באומצא, האידנא למיכל באומצא לא שכיח, וכן כל כלי שדרכו של אדם להדיחו קודם שישתמש בו אין נמנעים מלהשתמש בו באיסור צונן ואח"כ ידיחנו וישתמש בו היתר, ואין חוששין לפשיעה בכך, שהרי לוקחין כלים אסורין מן הנכרים, ואין חוששין לפשיעת הכשר שלהן.

דף קח עמוד אעריכה

מתני': טיפת חלב שנפלה על גבי החתיכה אם יש בה בנותן טעם באותה חתיכה החתיכה אסורה ניער את הקדרה. כלומר קודם שהספיקה ליתן טעם בחתיכה ניער את הכל ונתחבר ברוטב החתיכה שנפלה עליה הטיפה, אם יש בה כלומר בטיפה ליתן טעם בכל אותה קדרה, הכל אסור, הא לאו הכי הכל מותר ואפילו החתיכה שנפלה עליה, דלשמא לא ניער יפה יפה לא חיישינן כדאיתא בגמרא, ובגמרא נפרש יותר.

גמרא: אמר רב כיון שנתנה טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסר כולן מפני שהן מינה דרב אית ליה דר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל. ונראה מפירוש רש"י ז"ל דרב מפרש לה למתניתא הכי טיפת חלב שנפלה על חתיכה, אם יש בה כדי ליתן טעם באותה חתיכה הכל אסור, דחתיכה שקבלה טעם תחלה אוסרת כל הבשר, מפני שהן מינה, ניער מתחלה קודם שהספיק ליתן טעם בחתיכה אם יש בה בטיפה נותן טעם באותה קדרה אסורה, ואם לאו הכל מותר, והיינו דשמעינן מיהא דרב דלית ליה סלק את מינו כמי שאינו, דהא בקדרה זו רוטב הרבה יש לבטל את הטפה, ואפילו הכי קאמר רב דחתיכה זו אוסרת את הכל כיון שלא הספיק לנער עד שנתנה טעם בחתיכה (דהא) [דאם] אית ליה סלק את מינו לא הוה ליה (למימר) [למיסר] את השאר, דהא (אי) אית בקדרה רוטב שהוא אינו מינה של חתיכה שמבטל את הטיפה. ומיהו לא מיחוור, דהיכי דמי שאוסרת חתיכה זו את השאר בלא ניער ובלא כיסה, אם אותה חתיכה שקבלה טעם תחלה עומדת כולה חוץ מן הרוטב ואינה נוגעת ברוטב כלל, היכי אסר להו לשאר החתיכות, דהא לא פלטה כלל מן האיסור שבלעה ומיחל של היתר גמור הוא שפוטלת בשאר החתיכות שבצד, ואפילו למאן דאמר אפשר לסוחטו אסור, הכא שרי, כדאמר לקמן (ע"ב) מאי לא ניער ולא כסה, אילימא לא ניער ולא כסה כלל, מיבלע בלע מיפלט לא פליט, ואם עומדת מקצתה ברוטב ולפיכך אוסרות את השאר לפי שהחלב מפעפע ובסוף החתיכה איכא רוטב שמפליט את החלב ואת המיחל שבחתיכה זו ומוליכו ומבליעו בשאר החתיכות, א"כ אפילו לא נער נמי למה נאסרה החתיכה הראשונה ולמה אוסרת כל שאר החתיכות, דאדרבה היה לנו לצרף הרוטב עם החתיכה בתחלת פליטתה ותבטל הטיפה בששים, שהרי הרוטב מערב את הכל ומפשיט את החלב בתחלת פליטתה ותבטל הטיפה בששים, שהרי הרוטב מערב את הכל ומפשיט את החלב בכל והכל מצטרף לבטלה.

ואם תאמר דכיון שנתנה טעם בחתיכה הראשונה קודם שהגיע לרוטב כבר נעשה החתיכה חתיכת נבילה, א"כ יש לך לומר כן בכזית חלב שנפל על חתיכה שיש בה מאה כיוצא בה או יותר שתאסור כל החתיכה, שהרי נתן הטעם במקום שנפל שם ונעשה מקום מגעו נבילה ואוסר כל מה שבצדה וכן לעולם, ולפיכך נראה מה שכתבו רבותינו בעלי התוס' ז"ל וכן בספר התרומות בשם רבינו יצחק ז"ל דלעולם אין חתיכה הנאסרה מחמת בליעת האיסור אוסרת חתיכת היתר שאצלה, ואפילו שתיהן חמות, לפי שאין הבליעה הולכת מחתיכה לחתיכה שאצלה אלא אם כן יש רוטב שמוליך הבליעה חוצה לה, אבל ביבש לא, ואף על פי שאילו היתה הראשונה נבילה גמורה אוסרת שאצלה, וכדאמר בפסחים (לה, ב) חם (ב)[ל]תוך חם דברי הכל אסור, ואף על פי שמיחל החתיכה עצמה שנאסרה הולך ונבלע בחתיכות שבצדה אין מוציא ומוליך הבליעה אלא במקום שהבלע בעצמו יכול לילך ולהתפשט שם מעצמו, שאם אין אתה אומר כן אין לך בשר מלוח מותר, שהמלח נאסר מחמת דם שנבלע בו והמלח טעמו מתפשט בכל החתיכה, וא"כ יהא אותו מלח חתיכה דאסורה, ויאסור כל הבשר. אלא ודאי כיון שהדם אינו מפעפע אין המלח יכול לאסור במה שהדם האוסרו אינו יכול ללכת ולהתפשט, וכן כ"מ שהצריכו קליפה ולא יותר מחמת שאין האיסור מפעפע, למה אין הקליפה ההיא נעשית חתיכה נבילה ותאסור קליפה הסמוכה לה והשנייה לשלישית וכן לעולם, וגם פעמים שיש באותה קליפה אסורה שומן ואותו שומן מפעפע ואוסר את הכל, מכל זה שמענו שכיון שהאיסור עצמו אינו הולך יותר אין הקליפה אוסרת ולא יהא טפל חמור מן העיקר וכח הבן יפה מכח האב.

אלא רב הכי מפרש לה למתני' טפת חלב שנפלה על גבי חתיכה אם יש בה באותה טפה כדי ליתן טעם באותה חתיכה, כלומר שאין בחתיכה ס' כדי לבטל הטפה החתיכה אסורה, לפי שיש בה נתינת טעם של חלב, ניער את הקדרה כלומר אם אחר שקבלה החתיכה טעם החלב ניער אותה חתיכה בתוך הרוטב עם שאר החתיכות, אז צריך ס' לבטל כל החתיכה שנאסרה, לפי שנעשית אותה חתיכה עצמה חתיכת איסור ואסורה בשיעור כולה, אבל אם לא ניער לא אסר השאר כלל כמו שאמרנו שאין הבליעה יוצאה מחתיכה לחתיכה ביבש, ולפי פירוש זה לא שמענו מדברי רב (שיש לו לא) [דאית ליה דלא] אמרינן סלק את מינו אלא ממה שסתם דבריו ואמר ואוסרת כל החתיכות, שנראה מדבריו אף ע"פ שיש שם רוטב שאינו מינו קאמר.

ומיהו ק"ל לפי' זה בודאי רב אמתני' קאי, מדקאמר כיון שנתן טעם בחתיכות, ולא הקדים לדבריו ד"א, אלמא ודאי על יסוד המשנה סדר דבריו ואטפ' חלב דמתני' הוא שאמר, כיון שנ"ט בחתיכה, ומתני' על כרחין לפי פי' זה סלק את מינו אית לה, מדקתני נער את הקדרה אם יש בה באותה חתיכה ליתן טעם בקדרה, דאי סלק את מינו לא אמרינן אע"פ שאין בה לבדה ליתן טעם בקדרה, למה אין כל הקדרה אסורה, דהא נאסרו כל החתיכות מפני שהן מינה ואוסרות כולן עד שיהא ברוטב כדי לבטל את כל החתיכות, ונראה לי דרב ודאי אמתני' קאי, ומיהו למאי דסבירא ליה לתנא דמתני' קאמר, דתנא דמתני' לית ליה מין במינו לא בטיל אלא כרבנן דאמרי בטיל, וסתם מתני' דפרקין דגיד הנשה (צו, ב) כרבנן נמי אתיא, מדקתני גיד הנשה שנתבשל עם הגידים בזמן שמכירו זורקו ואוכל את השאר, אלמא מין במינו בטיל, וההיא אף על פי שאין בה רוטב כדי לבטל את הגיד קאמר, מדקתני בסיפא ואם אינו מכירו כולן אסורין והרוטב בנותן טעם, אלמא עד השתא לא איירי ברוטב אם יש בו בנותן טעם או לאו, והכא נמי סתם דמתני' כרבנן אתיא, ורב לאו לתנא דמתני' קאמר, אלא דמתני' דוגמ' נקטה כלומר טפת חלב שנפלה על גבי חתיכה ויש בה בנותן טעם באותה חתיכה, כי הא דתנן במתני' חתיכה עצמה נעשית נבילה אמרינן, ואין משערין בטפת החלב לבדה אלא בכולה משערינן, ומיהו לרבנן כשמשערין משערין ברוטב ובקיפ' ובחתיכות, ומאי דסביר ליה כרבי יהודה אוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה, וע"כ אית לן למימר הכי מדפרקינן בסמוך אי דנפל לרוטב רכה הכי נמי, הכא במאי אסקינן דנפל לרוטב עבה, ואי אמתניתין קאמר רב היכי מצי למימר דנפל לרוטב עבה, דהא קתני אם ניער הקדרה אם יש בה ליתן טעם באותה חתיכה, ואי רוטב עבה היא ומתני' רבי יהודה היא, למה לי נותן טעם, דהא מין במינו הוא ואפילו באלף לא בטיל, אלא ודאי רב הכי קאמר חתיכה שקבלה טעם מן האיסור כעין משנתינו חתיכה עצמה נעשית נבילה, ואם נפלה לרוטב עבה למאי דס"ל כרבי יהודה אוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה כנ"ל, ועיקר חדושי דרב לומר שחתיכה עצמה נעשית נבילה דאפשר לסחטו אסור, וכשמשערין משערין כל החתיכה ולא במה שבלעה, ועוד שרואין את החתיכה כאלו היא חתיכת בשר נבילה ותאסור את החתיכות ואפילו הן אלף ואין רואין אותה כאלו היא חתיכת חלב שנאסרה ממנה ולא תאסור אלא בפחות מס' בשיעורה כעין חלב שנפל לתוך קדרה של בשר, וזה חדוש שלא שמענו ממנו עדיין, והוא בבשר בחלב בלבד, מה שאין כן בשאר האיסורין שאין רואין אותן אלא כאיסור האוסר(י)ן, והטעם בבשר בחלב לפי שהאיסור בא משניהם ואין כאן איסור והיתר מעורבין אלא כל אחד אוסר את חבירו, והילכך איסורו מחמת עצמן, והרי חתיכה זו לגבי בשר מין במינו, ולגבי חלב מין במינו, ומש"ה לא אקשי ליה לרבא ומאי קמ"ל לרב דמין במינו במשהו משד"ה? טובא קא משמע לן דחתיכה עצמה נעשית נבלה, ולא שתהא החתיכה כחתיכת האיסור שאסרה אלא כמין בשר אסור ויאסור כל חתיכות בשר ואפילו הן אלף, כך נראה לי.

אי דנפיל לרוטב רכה הכי נמי. תמיהא לי ומי איכא למאן דאמר לא אמרינן סלק את מינו כענין זה, דבשלמא גבי יין נסך דפליגי בה חזקיה ור' יוחנן בשילהי ע"ז (עג, ב) וכן בכל איסור הנבלל כעין יין ביין או שמן בשמן או חלב בחלב וכיוצא בזה מן הדברים הנבללים ממש זע"ז שייך ביה למימר נסלק את מינו, כמי שאינו לא אמרינן, לפי שבשעה שנפל האיסור לתוך ההיתר שהוא מינו אע"פ שיש שם שאינו מינו, מ"מ הרי הוא מוצא מינו מיד ומתערב וחוזר וניעור, לפי שהכל חוזר כגוף אחד גמור, ואי נמי חתיכת נבילה שאסורה מחמת עצמה שנפלה ע"ג חתיכת היתר ופולטת האסורה בתוך הכשרה בלא הולכת רוטב, אבל כאן שחתיכה זו שבלעה מן האיסור שהיא עומדת בתוך הרוטב לעצמה וחתיכת ההיתר עומדת בתוך הרוטב לעצמן ואי אפשר לחתיכת האיסור לפלוט בליעת האיסור אלא על ידי רוטב כמו שאמרנו למעלה, היאך נאמר בו סלק את מינו לא אמרינן, והלא קודם שנבלעו חתיכת ההיתר מן החתיכה האסורה כבר נתבטל בתוך הרוטב שאינו מינו ואי אפשר להצטרף עמה לאסור, וגם א"א שיבלעו החתיכות של היתר מחתיכת האיסור אלא על ידי רוטב והרוטב אינו מינו הוא, אם כן נמצא ע"כ דלכולי עלמא כבר נתבטל האיסור לתוך ההיתר ביטול גמור קודם שיאסר, ואחר שנתבטל בשאינו מינו האיך אפשר לאסור חתיכות ההיתר, ושיצטרפו לחתיכת האיסור לאסור את שאינו מינו אטו אם נפל יין נסך בתוך מים ונתבטל טעמו בו ואח"כ נפל לתוכן יין כשר שמא האיסור חוזר ונעור, ועוד לפי מש"כ בפ' גיד הנשה (לעיל ק, א) בשם רבותינו בעלי התוס' ז"ל שאין מחמירין לומר חתיכה עצמה נעשית נבלה לאסור האחרות אלא א"כ קבלה טעם מן האיסור, ה"נ היאך יצטרפו חתיכות ההיתר לאסור את הרוטב, והלא אי אפשר שיקבלו חתיכות ההיתר טעם מחתיכת האיסור, כיון שיש ברוטב כדי לבטל טעם חתיכת האיסור ומשהו שנבלע מן האיסור בתוך חתיכות ההיתר ושמא נאמר דהכא משום מיחל של חתיכות ההיתר הוא שיש בתוך הרוטב וכשפלטה חתיכת האיסור המיחל של(א)[ה] מוצ(י)א מין את מינו לא אמרינן, לפי שאין ברוטב לבטל מיחל כל החתיכות, ולפיכך כל הרוטב נאסר וגם כל החתיכות אסורות לפי שחוזר המיחל ונבלע בחתיכת ההיתר ונאסרו כולן כנ"ל.

ואי אמרת אפשר לסוחטו אסור חלב אמאי שרי חלב נבלה הוא. ואסיקנא דאפשר לסוחטו אסור, ובדין הוא שיחזור החלב שפלט מן החתיכה ויאסור את כל החלב, אלא הכי במאי עסקינן בשקדם וסלקו קודם שיפלוט בתוכו מה שבלע מן החלב. מכאן היו מדקדקין ר"ש ור"ת ז"ל דלמ"ד מין במינו לא בטיל חתיכת נבלה שנפלה בקדרה ושהתה שם עד כדי שתבלע ותפלוט הרוטב שבלעה, שאז צריך שיהא בקדרה רוטב ס' כנגד חתיכת הנבלה כדי לבטל את החתיכה שאינה מינה, וצריך שיהא בה ששים חתיכות כנגדה כדי לבטל הרוטב שבלעה וחזר בתוכה רוטב נבלה ואוסרת את הרוטב כולו שהוא מינו, והלכך עד שיהא בקדרה שני מינין, ומכל אחד ששים כנגד החתיכה א"א להתבטל למען דאית ליה כר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל, ור"י ז"ל אמר דאדרבה מהכא משמע שלא כדבריהם, מדמתרצי' גדי אסר רחמנא ולא חלב, כלומר ולפיכך חלב שביורה מותר, ולדבריהם ז"ל אע"פ שלא אסרה תורה החלב מה בכך, מי גרע החלב מן המים שנבלעו בתוך הנבלה חוזרין בתוכה מים אסורין כמים של ע"ז ואוסר את המים שביורה מטעם מין במינו, וה"ה החלב שנפלט מן הבשר יהיה לו דין חלב אסור, אלא ודאי דהכי קאמר בשר אסר רחמנא ולא חלב להיות חלב נבלה, אלא רואין את החלב כמו הדבר שאסרו והוא הבשר, והטעם לפי שהחלב הנפלט מן החתיכה שאף על פי שהוא נעשה נבלה מ"מ הרי לא נאסר אלא משום שמנונית וטעם הבשר המעורב בו, ולא יהיה כח הבן יפה מכח האב, שהדבר האוסרו אינו אוסר את החלב והחלב שנאסר מחמתו יאסור את החלב שביורה, ומ"מ ודאי אסיקנא לענין בשר בחלב שהחלב הנפלט מן החתיכה הרי הוא כחלב נבלה ואוסר החלב שביורה כולו, מפני שהוא מינו, משא"כ בשאר איסורין לפי שכל אחד ואחד מותר בפני עצמו, וכשנתערבו נאסרו מגזרת הכתוב, מש"ה חזרו שניהם להיות גוף אחד של איסורין, והרי זה בשר בחלב וחלב בבשר ואוסרין בשר בכל שהוא וחלב בכל (מה) שהוא. ותדע שהרי לוקה על חצי זית בשר וחצי זית חלב מה שאין כן בשאר האיסורין שהרי אינו לוקה על כזית רוטב שנפלט מן הנבלה עד שישתה מן המים שיהא בו כזית מטעם השמנונית הנבלע בהן מן הנבלה, לפי שאין היתר מצטרף לאיסור רק בקדשים, והילכך מים ורוטב שנפלט מן הנבלה אינו אוסר את הרוטב שבקדרה כעין רוטב של נבלה, אלא רואין אותו כדבר האוסרו, כלומר שרואין אותו כאלו הוא בשר נבלה, וכיון שיש בקדרה ס' לבטל את הנבלה, הרי הכל מותר ומשום הכי אומר רבינויצחק ז"ל שהמלח הבלוע מדם כגון שמלחו בו בשר ונתנוה בקדרה או מלח שבולע מנבלה ונתנוהו בקדרה אף על פי שטעם המלח נטעם ואינו בטל באלף, אפילו הכי אם יש ס' בקדרה כשיעור המלח הכל מותר, ואפילו למאן דאמר חתיכה עצמה נעשית נבלה לפי שאין רואין את המלח כמלח של ע"ז שאיסורו מחמת עצמו אלא כדם שאסרו ורואין אותו כאלו כולו דם ואוסר בכמות שהיה הדם אוסר ולא יותר, מה שאין כן בבשר בחלב שהכל חזר גוף אחד של איסור כמו שכתבנו, ולפיכך אם נפל בשר בתוך חלב וקדם וסלקו קודם שיספיק לפלוט החלב שנבלע אפילו אין ביורה ששים כנגד הבשר וטעמו קפילא ואין כאן טעם בשר החלב מותר, כיון שלא נמוח שם ממשות של בשר ואין כאן אלא פליטתו, ולא ידענו כמה הוא סומכין על הקפילא להקל בפחות מששים כמו שכתבתי בפרק גיד הנשה (צז, א) אבל אם לא הספיק (וסלקו) עד שיכול לפלוט החלב שנבלע אע"פ שטעמו קפילא ואין כאן טעם בשר כלל, אפילו הכי אסור משום חלב שנפלט שהוא כחלב נבלה, וכ"כ (הרמב"ם) [הרמב"ן] ז"ל.

דף קח עמוד בעריכה

סוף סוף כי נייח הדר פליט. פירש רש"י ז"ל כי נייח מרתיחתו הדר פליט, והקשה ר"ש והלא אם משימין ירקות או שומן בקדרה מיד פליטתו ניכרת במים, ואפילו קודם שינוחו מרתיחתם, ועוד א"כ היאך אנו מגעילין ומסלקינן קודם שתנוח רתיחת המים, ופי' הוא ז"ל כי נייח מלבלוע הדר פליט, וגם זה אינו מיתחוור שהרי מעשים בכל יום שאין מניחין הכלים שמגעילין שיעור גדול כל כך, ועוד מהיכן אנו יודעין עד מתי יהיה הכלי ששבע מלבלוע ומתי יפלוט.

ור"ת ז"ל פי' כי נייח מרתיחתו הדר פליט מה שבלע, אבל מה שבתוכו פליט מיד, ולעולם כל זמן שלא תנוח רתיחת המים פליט מה שבתוכו ובולע מה שחוצה לו, וכשתנוח רתיחתן פולט מה שבלע.

והקשה ע"ז ר"י ז"ל א"כ כלי מדין היאך הוגעלו, שהרי לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא, וא"כ לאחר שפלטה חוזרת ובולעת המים שחוצה לה, והרי המים אסורין, ומה הועילה תורה בהגעלה זו,ותינח כלים קטנים שמגעילין אותן בתוך כלים גדולים והוא שיהא בתוך הכלי שמגעילין בו מים הרבה ששים כנגד הכלי הקטן הנגעל, אבל כלים גדולים מה איכא למימר, שהרי בכל הכלי משערין ולא במאי דנפק מינה, כדקי"ל בפרק גיד הנשה (צז, ב) דבמאי דנפק מינה לא ידעינן, ואין סברא לומר שיבלע מה שחוצה לו, אבל מה שפלט הוא אינו חוזר ובולע, וכי הכלי נביא הוא שירגיש בין פליטתו ובין השאר שחוצה לו שיבלע זה ויניח זה. ועוד היאך מגעילין שני כלים יחד, או בזה אחר זה, שהרי אע"פ שלא יבלע כל א' פליטת עצמו מכל מקום כל אחד מהם יבלע מה שפלט חבירו,ושמא תאמר שאע"פ שכלי בן יומו נותן טעם לשבח הוא ואוסר תבשיל שנתבשל בו, מ"מּ מה שפולט במים הוי לפגם, לא היא דבע"ז (לח, ב) גבי (חמין של נכרים שהן מותרין בין שהוחמו) [כוסמין של עכו"ם שהן מותרין בין שהוחמו חמין] ביורה גדולה בין שהוחמו ביורה קטנה, ומוקי לה התם כמ"ד נותן טעם לפגם מותר, ופירש שם ר"ת ז"ל משום דסתם כליהם של נכרים אינן בני יומן.

ומשום כך פירש ר"י ז"ל דהגעלת כלי מדין לא היתה אלא בכלים קטנים שיהא במים ששים כנגד הכלי, וא"כ מי שרוצה להגעיל צריך שיגעיל בכלי כשר או בכלי שאינו בן יומו, והוא שיהא במים ששים כנגד הכלי הנגעל ודוקא כשמגעיל כלי בן יומו אבל כלי שאין בן יומו מותר להגעילו באיזו שיעור מים שירצה, שהרי המים אינן נאסרין מחמת פליטת הכלים האוסרין לפי שנותן טעם לפגם הוא, ואע"פ שחוזר הכלי ובולע מאותן המים, אין בכך כלום לפי שמן הפגם הוא בולע. ומיהו אומר ר"י זצ"ל דכלים שמגעילן מחמת חמץ אם מגעילן אותם קודם זמן איסורו של חמץ מותר להגעיל אפילו בני יומן שיבא האסור, כמו דגים שעלו בקערה שמותר לאכלן בכותח כדמסקי' לקמן.

אילימא לא ניער ולא כסה כלל מבלע בלע מפלט לא פליט. דאסור אינה נפלט ביבש או חתיכה לחתיכה אלא על ידי רוטב כמש"ל. וק"ל דהא אמרינן לקמן (קיא, ב) קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח, אלמא פולט' היא מה שבלעה אפילו שלא על ידי רוטב, דההיא ודאי בכל רותח קאמר בין רותח לח בין רותח יבש. ועוד דאמרינן (שם) דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח, וטעמא מפרש משום דהו"ל נ"ט בר נ"ט, אלמא פולטת היא בליעתה בדגים, וההיא ודאי בדגים בלא רוטב קאמר, דאי ע"י רוטב [לאו] נ"ט בר נ"ט הוא. ועוד דתנן בע"ז (עה, ב) והשפוד והאסכלא מלבנן באור, וכ"ת ההיא לכתחלה, הא תניא וכולן שנשתמש בהן עד שלא הגעיל עד שלא ליבן עד שלא הטביל אסור, אלמא אפילו דיעבד נמי אסור למ"ד נותן טעם לפגם אסור, והא דתניא אידך מותר הא אוקימנא לה כמאן דאמר נותן טעם לפגם מותר, מכל מקום שמעינן מכולהו דפולטין הן, ויש לומר דשאני כלים מאוכלים, דכלים אין נסרכת בהן בליעתן אלא עומדת בתוכן כעין כנוס ובמעט רתיחה יוצאת בליעתן מהן כולה או מקצתה, מה שאין כן באוכלין שהיא נסרכת ומתפשט בתוכם ואינה יוצאה בנקלה כל כך, והילכך אינה יוצאת כי אם על ידי רוטב. ותדע שהרי יש הגעלה לכלים, מה שאין כן לאוכלין, וכל זה לקלות פליטתן של כלים ואפילו כלי חרס שאין להם הגעלה, מכל מקום יש להן תקנה בחזרת כבשונות, ואי נמי לענין יין נסך שיש להן תקנה והכשר במלוי ועירוי מה שאין כן באוכלין, ומאחר שנאסרו אין להם הכשר עולמית, והכי נמי אף על פי שהכלים פוטלין הן בליעת[ן] על ידי רותח יבש אין דנין מכלים לאוכלין כנ"ל.

ומיהו אכתי לא ניחא לי, דהא גבי אוכלין נמי משמע דיוצא מחתיכה לחתיכה, דהא קיימא לן כרבא דאמר בפסחים (עד, א) האי מוליתא שריא מאי טעמא כבולעו כך פולטו, אלמא יוצא הוא אפילו שלא על ידי רוטב. אלא אם כן נאמר דדם נקל לפלוט אפילו ביבש שאינו מסתרך כדאמר לקמן (קיא, א) דם משריק שריק, אבל שאר איסורין המסתרכין כחלב או חלב ורוטב של נבילה וכיוצא בהן אינו יוצא מחתיכה לחתיכה ביבש, וחלב מסתרך הוא כדאמרינן לקמן (שם) מסרך סריך, ומכל מקום נצרך לומר לפירוש זה דחתיכה שנאסר(ו)[ה] מחמת בליעת הדם אוסרת היא חתיכה רותחת שבצדה אפילו ביבש, וצ"ע.

קסבר אפשר לסוחטו אסור. ואסיקנא הכי דבאפשר לסוחטו פליגי, וקיימא לן כרבי יהודה דקאי ר' כוותיה, ורב ור' יוחנן ור' חנינא הכי סבירא להו, ואף על גב דשמואל ור"ל ס"ל איפכא, ה"ל שמואל לגבי רב והילכתא כרב באיסורי, ועוד דר' יוחנן ושמואל הלכה כר' יוחנן [כ]דקיימא לן בעירובין (עה, ב) ורבי יוחנן וריש לקיש נמי הלכה כר' יוחנן. ומיהו בשניער מתחלה ועד סוף, קיימא לן כרבנן [ש]שניהם מותרין. וכשנתערבו נאסרו וחזר הכל להיות גוף של איסור, עד שאם אכל חצי זית בשר וחצי זית חלב לוקה, מה שאין כן בשאר איסורין, לפי שאין היתר מצטרף לאיסור אלא בקדשים לבד.

וכל הענין הזה אינו קשה כלל לפי סברת ה"ר אפרים ז"ל שכתב שלא אמרו חתיכה עצמה נעשית נבילה אלא בבשר בחלב לבד, אבל בשאר האיסורין לא, וז"ל שמצאתי בתוספות שמעתי וראיתי מפרשים ומורים חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות כולן, וכן אוסרין חתיכה שאינה מנוקרת מן החלב שבשלה עם החתיכות, ואומר אני שאין הדברים הללו אמורין אלא דוקא בבשר בחלב, כגון טפת חלב שנפלה על החתיכה של בשר, והיינו טעמא דבשר עצמה נעשית נבילה, הואיל ויש בו טעם חלב, הרי הבשר נאסר, ומשום הכי מה שפולטת החתיכה אפילו טעם בשר שלה אסור, ואוסר החתיכות כולן במינו, אבל אם היה לנו לשער טעם חלב בלבד הנפלט מן החיכה לא היה אוסר שאר החתיכות, אלא משום דגזרת הכתוב הוא שהבשר עצמה נעשה איסור כנבילה. ומשום הכי אוסר טעם בשר את החתיכות כולם במינה, ולא דמי לשאר איסורין שאם נפלה טפת דם וחלב על החתיכה של בשר אף על פי שיש בו טעם, איסור אינו נאסר אלא טעם האיסור שבו, אבל בשר של היתר אינו נאסר, ואם נתערבה אותה חתיכה באחרות אמאי נעשית נבילה, שהרי מה שפולטת אינו אסור אלא הטעם של דם וחלב, אבל כשנפלה טפת חלב על חתיכה של בשר ונבלעה אפילו טעם של חתיכה היא (ו) אסור ואוסר שאר חתיכות מפני שהן מינה. וראיה לדברי מהא דאמר רב לעיל חתיכה של נבילה וחתיכה של דג טמא כיון שנתנה טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות כולן, מפני שהן מינה. ופרכינן כי לא נתנה טעם נמי, ומשני שקדם וסלקו. ומשמע אף על פי שהחתיכה קבלה טעם במשהו אינה אוסרת שאר החתיכות אף על פי שהחתיכה עצמה אסורה משום משהו שבה, א[פ]"ה אינה נעשית נבילה לאסור שאר חתיכות, אבל כשיש בה נתינת טעם נבילה אז היא אוסרת שאר החתיכות משום טעם נבילה הנפלט ומתפשט בשאר בשר החתיכות והן מינה של נבילה ואף על פי שהוא משהו לגבי שאר חתיכות, אבל משום טעם היתר שבה אינן נאסרין שאר חתיכות, דאמאי יעשה ההיתר נבילה, וכמו כן מה שאמר רבא סלק את מינו כמי שאינו, היינו נמי אם קודם שנתנה נבלה טעם בחתיכה יש לבטל ברוטב הנבילה, [אבל אם נתנה נבילה טעם קודם שיש ברוטב כדי לבטל אז] אין לומר סלק את מינו כמי שאינו, שהרי נבלע במינו וא"א לבטלו ברוטב שאינו מינו הואיל ומעורב במינו ואינו יכול לבטלו, הלכך צריך שיעור רוטב לבטל כל החתיכות, דלאו משום טעם שחתיכה עצמה נעשית נבילה והיתר שבא אלא בשביל טעם הנבילה הוא שא"א לבטלו במינו ושאינו מינו ואין לומר סלק את מינו כמי שאינו מינו הואיל ומעורב הוא, אבל אם היה דם או חלב שנפל בחתיכה הואיל ואינו מינו אף על פי שנותן טעם בחתיכה, הואיל וטעם חתיכה עצמה אינו אוסר כי אם טעם דם וחלב שבה (וגם אינו מיניה) [והם אינו מינו] ואפשר לבטל טעם האיסור בחתיכה עצמה אם היה בה השיעור, הילכך בראשונה לא היה בחתיכה לבטל טעם האיסור באחרונה יצטרפו עמה חתיכות היתר ויבטלו את האיסור, ולא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה, וכן אנו אומרים גבי מדומע (תמורה יב, א) אלא לפי החשבון בתרומה שאף על פי שכבר נאסר המדומע בשביל שלא היה בו כשיעור לבטל את התרומה, אף על פי כן אם אח"כ יוסיף עליו היה מבטל ואם יפול מאותו מדומע למקום אחר אינו אוסר אלא לפי חשבון, והכי נמי גבי יין נסך אם נפל למים ואין במים כדי לבטל טעם יין הכי נמי דמותר בדיעבד. וראיה לדברי נמי דאמרינן לעיל (צח, א) כזיתא דתרבא דנפל לדיקלא דבשרא דמשערין לבטל הזית בלבד ואף על גב דא"א שלא נפל תחלה על חתיכה אחת, דהא לא שייך למימר ניער וכסה גבי דיקולא שיתפשט איסור בכל הדיקולא, אלא בתחלה נותן טעם בחתיכה שבצדה, ואפילו הכי לא אמר חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות, שמא מינה דאין שייך לומר ענין זה אלא בטפת חלב ונבילה שנתנה טעם בחתיכות שהן מינה כדפרישית. מיהא אף על גב דלא דמי כולי האי איסור דם וחלב שנבלע בחתיכה ליין (ו)שנפל למים ולמדומע, דהתם לכשיפלו מים אחרים יכולין להצטרף, וכן המדומע גבי יין ושמן ותבואה, אבל דבר איסור שנבלע בחתיכה ונתן בה טעם א"א לשאר החתיכות הבאות אחר כך להצטרף עם חתיכה ראשונה שנאסרה להתיר' משום דכבר נבלע, אע"ג דאיכא למאן דאמר אפשר לסוחטו מותר, הא לא שייך אלא בבשר בחלב אבל בשאר אסורין לא, הלכך אין להתיר חתיכה ראשונה שבלעה איסור ויש בה טעם איסור, ואפילו הכי הוא ודאי פשיטא דאי נמי נעשית נבילה [אין] לאסור שאר חתיכות משום מין במינו דאין טעם היתר שבה נעשית נבילה, דנהי דהיא עצמה אסורה ואין חתיכות אחרות מצטרפין לבטל האיסור שבה, מיהא היא עצמה אינה אוסרת האחרות, ובכל איסורים לא אשכחן חתיכה עצמה נעשית נבילה אלא בבשר [בחלב] ובנבלה שנתנה טעם בחתיכה מפני שהן מינה, וההוא פלוגתא דאפשר לסוחטו כך אני מפרש, דלא שייך אלא בבשר בחלב, ומאן דס"ל אפשר לסוחטו אסור אם נפלה טפת חלב על חתיכה ונותנת טעם בחתיכה, כל מה שנסחט מן החתיכה אפילו טעם בשר אסור הוא, והוה מין במינו בחתיכות אחרות, הואיל והבשר עצמו נאסר, ולא דמי לשאר איסורין כדפרישית, ומאן דאמר אפשר לסוחטו מותר, ס"ל מה שנסחט מן החתיכה אפילו טעם בשר אסור הוא, והוה מין במינו בחתיכות אחרות, הואיל והבשר עצמו נאסר, ולא דמי לשאר איסורין כדפרישית, ומאן דאמר אפש לסוחטו מותר, סבירא ליה מה שנסחט מן החתיכה טעם (ב)בשר מותר הוא, ואינו אסור אלא טעם חלב שבתוכה אם תפלוט טעם חלב בחתיכות אחרות ולא הוה מין במינו, אבל טעם בשר של חתיכה אינו אסור ואינו אוסר בשאר החתיכות כדאמרינן נמי בשאר אסורין, ולא שאני ליה בין בשר בחלב לשאר איסורי היכא דבשאר איסורי לא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה הכי נמי בבשר בחלב, דמה שנסחט מן ההיתר אינו אסור והיינו אפשר לסוחטו מותר ע"כ.

ומיהו מה שכתב הרב ז"ל דאפילו בשאר איסורין כגון דם שנבלע בחתיכה ואסרהו אם רבה עליו היתר לבסוף שאין החתיכה עצמה מותר, ואף על פי שהוא ז"ל פי' דמאן דאמר אפשר לסוחטו מותר להתיר גם החתיכה שנאסרה קא', ואמר(ו) ז"ל דלא אמרינן הכי אלא בבשר בחלב, לא הבנתי טעם דבריו בזה, [ד]לפי מה שהוא מפרש אפשר לסוחטו מותר אף החתיכה עצמה [מותרת]. אבל לרמב"ן ז"ל שפירש פלוגתא דאפשר לסוחטו שאין ההקפדה להתירה חתיכה או לאוסרה, אלא דמ"ד אפשר לסוחטו אסור קסבר דאפילו אפשר לך לסחוט כל האיסור שבו לגמרי, א"ה כבר נעשית כל הבשר שבו איסור גמור, וה"ל כשאר איסור במינו במשהו, וכן החלב במינו לפי ששניהם נאסרו לגמרי ולוקה על חצי זית מזה ועל חצי זית מזה, ומ"ד מותר קסבר בשר שבו היתר גמור הוא ואינו אוסר בשר אחר במינו, וגם החלב שבו היתר גמור הוא ואינו אוסר חלב אחר במינו, ומ"מ אפשר ששניהם ס"ל דחתיכה עצמה אסורה לעולם וכן לשאר האסורין הנבלעים בחתיכה, והטעם לזה כמו שכתב ה"ר אפרים ז"ל ונכון הוא.

והרב אלפסי ז"ל לא הביא מכל זה בהלכותיו כלל, והוא מן התימה, שאפילו היה סובר הרב ז"ל שלא אמרו חתיכה עצמה נעשית נבלה ואפשר לסוחטו אסור אלא בבשר בחלב כדברי הרב רבי אפרים ז"ל, מכל מקום ה"ל לכותבה משום בשר בחלב, מיהא דקיימא לן דאפשר לסוחטו אסור כרבי יהודה וכרבי דקאי כותיה ורבי יהודה ורבי חנינא נמי דס"ל הכין, וצ"ע מפני מה השמיטה.

דף קט עמוד אעריכה

מתני': הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אינו עובר עליו. פירש רש"י ז"ל ובמס' כריתות (כב, א) אוקימנא דוקא בלב עוף שאין בדמו כזית, אבל בבהמה חייב כרת אם לא קרעו לאחר בישולו. ובספר התרומות הקשו עליו דודאי לאחר בשולו אינו חייב כרת ואינו עובר עליו, דהא אמר במנחות (כא, א) דם שבשלו אין עובר עליו, אלא מתני' דידן דקתני אינו עובר עליו מיירי בין אכלו חי בין אכלו מבושל, ועלה קאמר בכריתות לא שאנו שאינו עובר עליו בשאכלו חי אלא בלב עוף, אבל בלב בהמה אם אכלו חי אין עובר עליו.

הכחל קורעו ומוציא את חלבו לא קרעו אינו עובר עליו. ופי' רבי יהודה בגמרא קורעו שתי וערב וטחו בכותל. ופירש רב בגמרא לא קרעו אינו עובר עליו ומותר, ודוקא בשבשלו בקדרה בפני עצמו, אבל בהדי בשר אסור אף בדיעבד כדאמרינן בפרק גיד הנשה (לעיל צז, ב) כחל בששים וכחל מן המנין, אלמא אף לאחר אסו' ואוסר את תערובתו בס' מדבריהם, ומיהו רב דאמר מותר אף בשבשלו בקדרה קאמר, דמתני' סתמא קתני אין עובר עליו כל שלא קרעו ובשלו אפילו בקדרה.

דף קט עמוד בעריכה

גמרא: לימא מסייע ליה הכחל קורעו ומוציא את חלבו לא קרעו אינו עובר עליו, הלב קורעו ומוצא את דמו לא קרעו קורעו אחר בשולו ומותר וכו'. פירש רש"י ז"ל ודוקא דם שבלב אסור, אבל בש'? הלב מותר, שהלב חלק הוא ואינו נבלע, והכי אמר בפסחים (עד, ב) שאני לב דשיע, ור"י ז"ל אמר דהא דאמרינן בפסחים שאני לב דשיע, דחויא בעלמא הוא, ואתיא לסיועיה דלרבא [במולייתא] מדתני' הלב קורע[ו] אחר בשולו אלמא כבולעו כך פולטו, ודחי' שאני לב דשיע ולא בלע כלל, דאלמא לדידן דקיימא לן כרבא דאמר מוליאתא שריא לא הוי טעמא משום דשיע, אלא משום דכבולעו כך פולטו, ובצלי דוקא. ומיהו לא משמע הכי דסתם בשול בקדרה משמע ולא לי, אלא ודאי הא דמשני התם שאני לב דשיע לאו דחויא היא, אלא בסברא דקושטא הוא דדחינן לה.

והר"ז ז"ל אמר בפסחים (שם) שאילו רבא גופיה דאמר מוליתא שריא הוה תלי טעמא בהא דתניא לא קרעו קורעו אחר בשולו, ואמר מנא אמינא לה מדתניא ודאי הוה ראיה, דההיא ברייתא בצלי קא מיירי, אלא רבא לא תלי טעמיה בהא ברייתא כלל, אלא מיגמר הוא דהוה גמיר הכי, ואנן הוא דאתינא לסיועיה מברייתא, הילכך אע"ג דקיימא לן כרבא דמוליאתא שריא, ליכא ראיה לאוקמי' ברייתא בצלי דוקא, ואפשר דאיתא לרבא, ואיתא נמי לשנויא דשנינן דלב שיע. וכתב הרמב"ן ז"ל ואני תמה על זה, היאך נתיר כן, שהרי הלב חלול ופתוח בכמה מקומות להכניס ולהוציא דם, והיאך לא יאסור עצמו וכל שמתבשלין עמו בקדרה, דליכא למימר שיע נמי מבחוץ ולא בלע, שאם כן תתירנו בשנתבשל עם הנבלה. אלא משמע דבין למאי דקס"ד ובין למאי דמתרצים שיע לעולם בצלי היא, וברייתא הכי קתני [הכחל] לא קרעו אינו עובר עליו ומותר אפילו לקדרה הלב אפילו לצלי אינו מותר, אלא קורעו לאחר בשולו דהיינו צלייתו ע"כ, ולא מחוור דדוחק הוא לומר דברייתא לצדדין קתני הכחל בבשול והלב בצלי.

אבל מה שהקשה רבינו ז"ל לא ירדתי לסוף קושייתו, דמאי קושיא, דילמא שיע בין מבפנים בין מבחוץ ואף על פי שיצא דמו לחוץ אינו חוזר ובולע, ואם תתמה אם כן נתירנו בשנתבשל עם הנבילה, דילמא אין הכי נמי ומאי תימה מתמהינן בלב מבכבד דאמרי[נן] הכבד אוסרת ואינה נאסרת, ואמרינן לקמן (קי, ב) דילמא התם בכבד[א] דאיסורא ומשום שמנונית, ובכי הא אמרינן דאינה נאסרת, כלומר בכבד דהיתרא דנתבשל בקדרה של איסור. ועוד דילמא נתבשל עם הנבילה ודאי אסור, וכי אמרינן דלב שיע היינו לענין דם דמשרק שריק בדבר שיע, אבל שמנונית נבלע אפילו בלב דשיע וכדאמרינן לענין מליחה דבשר שנמלח עם בשר בכלי מנוקב לא מיתסר, וכי נמלח עם דבר אסור מיתסר דשמנונית נח לבלע כנ"ל ותל"מ. והילכך הא דאמרינן קורעו אחר בשולו אף בשנתבשל בקדרה קאמר, והשתא אתי שפיר דבין כחל בין לב בשנתבשל בקדרה מיירי, ובכחל אפילו לא קרעו אינו עובר עליו ומותר, ובלב קורעו לאחר בשולו ומותר.

הא דאמרינן: לב הוא דבעי קריעה אבל כחל לא בעי קריעה. לישנא דקאמר לא בעי קריעה, משמע דאפשר ליה למקרעיה, אמאי לא קרעינן ליה, ומאי אולמיה אחר בשולו מקודם בשולו דבעינן למקרעיה, ויש לומר דהכי קאמר לב הוא דבעי קריעה וקריעה מעכבת עליו אחר בשוליה, ולפיכך קורעו ומותר, הא לא קורעו אסור, אבל כחל לא בעי קריעה, כלומר אינה מעכבת עליו בדיעבד, דמדקאמר תני ליה גבי לב דשרי לאחר בשוליה, הכי נמי כחל מישרא שרא אחר בישוליה, והילכך על כרחין לא בעי קריעה, כלומר אינה מעכבת עליו בדיעבד, דא"כ לא שרינן ליה אחר בישוליה לעולם, דהא לא אפשר ליה למיקרעה דחלבו מצטמק הוא בתוכו ונבלע בבשרו של כחל, אלא ודאי לא קורעו ובשלו אינו עובר עליו ומותר כרב ומשני דילמא הא דתני ליה גבי לב לאו לאקשויי' ליה להיתר אלא לומר לך דלב אפשר ליה בקריעה אחר בשולו וקורעו ומותר. אבל כחל לא אפשר ליה בקריעה אחר בשולו משום חלבו שנצטמק בגופו ואסור כנ"ל, וצ"ע דעדיין אינו מ(ת)חוור כל הצורך.

תניא כל"ק הכחל שבשלו בחלבו מותר. סתם בשול בקדרה משמע, וכי קתני נמי כחל שבשלו סתם משמע נמי לכאורה בלא קריעה כלל, והלכך שמעינן מיהא דאפילו לא קרעו כלל, ובשלו בקדרה בפני עצמו מותר בדיעבד, ולכתחילה הוא דבעי קריעה שתי וערב כר"י דאמר כיצד קורעו קורעו שתי וערב וטחו בכותל, אבל בדיעבד אפילו בלא קריעה כלל שרי, ור' אל(י)עזר נמי דא"ל לשמעיה קרע לי ואנא איכול, לא פליג עליה דרבי יהודה, לפי גרסת הספרים, דה"ג במילתיה דרבי אלעזר מאי קמ"ל מתניתין, היא קמ"ל דלא בעינן שתי וערב, כלומר פליג אדרב יהודה, א"נ לקדרה, כלומר לקדרה של בשר ושתי וערב וטחו בכותל נמי קאמר ולא פליג אדר"י, אלא דר"י קמ"ל דכל דמבשל ליה בעינן שתי וערב וטחו בכותל, ור"א קמ"ל דבהכי שרי אפילו לקדרה בהדי בשר, דלקדרה משמע דבהדי בשר כדקתני במתניתין, אם יש טעם באותה קדרה, ור"נ דאמר זווקו לה כחלי, קא משמע לן דלא בעינן קריעה אלא בבשלו, אבל לצלי אפילו לכתחלה שרי בלא קריעה כלל, וכדאקשינן עליה והא קתני קורעו, ומשני לקדרה, והא קתני שבשלו (אבל) [דיעבד אין] לכתחלה לא, ומשני הוא הדין דאפילו לכתחלה נמי, ואיידי דבעי למתני סיפא קיבה שבשלה בחלב אסורה דאפילו דיעבד נמי לא, תנא רישא שבשלו, דשמעינן מינה דר"נ בלא קריעה ולכתחלה קאמר, והא דאקשינן עליה והא שבשלו קאמר ולא משני התם בבשול אבל בצלי אפילו לכתחלה, הכי קא מקשינן עליה והא תנא ודאי לאשמועינן התירא דכחל קא מהדר, ואם איתא דאפשר לו לכחל בלא קריעה כלל טפי הוה ליה לאשמועינן צלי ולכתחלה מבשול [ו]בדיעבד, ומשני ה"ה דאפילו לכתחלה נמי שרי בלא קריעה ובצלי, אבל משום דאי קתני הצולה את הכחל א"צ לקורעו, אבל קיבה צריכה קריעה ה"א דקיבה לכתחלה צריכה קריעה אבל דיעבד אפילו קיבה מותרת קמ"ל דקיבה אפילו בדיעבד אסורה.

וכן נראה פי' שמועתינו כלו לפי סברת רבינו אלפסי ז"ל שכ"כ בהלכות תנ"ה הכחל שבשלו בחלבו מותר, הני מילי שבשלה לכחל בחלבו בפני עצמו, אבל אם בשלו עם הבשר אסור, דקיימא לן כחל בס' וכחל מן המנין וכחל עצמו אסור, כיצד קורעו אמר ר"י שתי וערב וטחו בכותל, אמר רבי אלעזר לשמעיה קרע לי ואנא אכול מאי קא משמע לן דלא בעינן שתי וערב א"נ לקדרה, והילכתא היכא דקרעו שתי וערב וטחיה בכותל שרי לבשולי בקדרה, והיכא דלא עביד הכי שרי למטוייה לכתחלה אבל לבשולי לכתחלה לא ע"כ. אלא דתמיהא לי אמאי לא אייתי הא דאמר ר"נ זווקי לה כחלי.

נמצא פסק הלכה לענין כחל לפי שיטה זו, כחל בין לקדרה בפני עצמו בין לקדרה עם בשר צריך קריעה לכתחלה שתי וערב וטחו בכותל, אם קרעו שתי וערב וטחו בכותל ואפילו לקדרה של בשר מותר לכתחלה, כדאמר ר"א קרע לי ואנא איכול, ואוקימנא לקדרה, כלומר של בשר, ואמרינן נמי לעיל בפרק גיד הנשה (צז, ב) כחל היכא דלא קרעיה הא קרעיה אפילו בהדי בשרא שרי, והיכא דלא קרעיה בפני עצמו שרי, והיינו דרב דאמר אינו עובר עליו ומותר, ותניא כוותיה הכחל (ב)שבשלו בחלבו מותר, אבל בהדי בשרא אפילו בדיעבד משערינן בששים, וכחל עצמו אסור, וטעמא דמילתא דבפני עצמו שרי, ובהדיה בשרא אסור משום דכחל עצמו אין טעם החלב ניכר בו ולא אתי לאחלופי בבשר בחלב, אבל טעמו ניכר בבשר ואתי לאיחלופי בבשר דעלמא דאסור מדאורייתא, וצלי אפילו בלא קריעה כלל שרי אפילו לכתחלה, והיינו הא דרב נחמן.

אבל הרב רבינו משה בר מיימון ז"ל נראה שהוא סובר דלצלי לא בעי קריעה שתי וערב, אבל קריעה כל דהוא מיהא צריך לכתחלה, שכן כתב (פ"ט מהל' מאכלות אסורות הי"ב) הכחל שקורעו ומירק החלב שלו מותר לצלותו ולאכלו, ואם קרעו שתי וערב וטחו בכותל עד שלא נשאר בו לחלוחית חלב מותר לבשלו עם בשר, ושמא פי' הוא ז"ל ההוא דר"א דאמר קרע לי ואנא איכול, ואמרינן עלה הא קמ"ל דלא בעינן שתי וערב א"נ לקדרה, דה"ק קמ"ל דלא בעינן שתי וערב לצלי א"נ לקדרה, וקרע לי שתי וערב קאמר, ואין אחד מן הלשונות חולקין אדרבי יהודה, וקי"ל כשני הלשונות דלצלי בקריעה כל דהוא ולקדרה שתי וערב, והא דאמר להו רב נחמן זווקי לה כחלי בקריעה כל דהוא קאמר, והא דאקשינן עליה מדקתני קורעו, משום דסתם קרעו להכשרו לגמרי קאמר, והיינו שתי וערב, אי נמי דרב נחמן פליגא אדר"א דרב נחמן לא בעי קריעה כלל ור"א אף לצלי בעי קריאה כל דהו ופסק לחומרא כר"א, והיינו נמי דלא כתבה רבינו אלפסי ז"ל בהלכות להא דרב נחמן.

ורש"י ז"ל פירש כולה שמעתא לצלי, ובשלו דקתני בברייתא היינו צלי כדכתיב (דה"ב לה, יג) ויבשלו את הפסח, ולכתחילה בעו שתי וערב כרב יהודה דמתני' דקתני הכחל קורעו לצלי קאמר, ורב דאמר אינו עובר עליו ומותר לצלי קאמר דבדיעבד לצלי אף בלא קריעה שרי כל"ק דרבה ורב דאמר זווקו לה כחלי, כלומר דשרי אף לכתחילה בלא קריעה, ולקדרה בפני עצמו בעינן שתי וערב וטחו בכותל [ואם לא עשה?] אפילו דיעבד אסור, שהחלב נפלט וחוזר ונבלע בתוכו, וכיון דפי' איקרי חלב דרבנן, אבל עם בשר אסור לכתחילה אפילו קרעו שתי וערב וטחו בכותל. ואין פי' מתחוור בשמועה (דהתם) [דסתם] בשול לאו צלי משמע, ועוד דקדרה בבשר משמע, ועוד דלעיל אמרי' כחל היכא דלא קרעיה ובשליה בהדי בשרא, ולפירושו אפילו בלא בשר אסור.

ור"ת ז"ל כ' קרעו שתי וערב מותר לכתחלה אף לקדרה עם בשר דקדרה עם בשר משמע, וא"ל קרעו רק קצת מותר בדיעבד אף עם בשר, דמתני' דקתני לא קרעו אינו עובר עליו ומותר ה"ק לא קרעו כתקנו אלא קצת אינו עובר עליו אפילו אם בשלו עם בשר ומותר, אבל בצלי אף לכתחילה מותר בלא קריעה, וה"ה לקדרה בלא בשר דמותר בלא קריעה כלל כמו לצלי, ופי' הא דרב נחמן לקדרה בלא קריעה, והשתא פריך ליה שפיר והא בשלו קתני, כך מאתי שיטת ר"ת ז"ל בס' התרומות, והוא בחלוף בס' המאור משמו של ר"ת ז"ל. והעיד שמצאה מכתב ידו של ר"ת ז"ל כתוב שם משמו דאין הפרש בין צלי לקדרה בפני עצמו ובשניהם צריך קריעה לכתחילה כל שהוא, דלא אשכחן בחלב ונבילה ושמנונית הפרש בין צלי לקדרה והיינו דאמר רב נחמן זווקי לה כחלי, פי' בקדרה בקריעה כל דהוא שאין כל חלבו יוצא אלא בשתי וערב וטחו בכותל, והיינו דאקשינן עליה והא דתנן קורעו, ומפרשינן עלה קורעו שתי וערב וטחו בכותל, ומשני [ה]הוא לקדרה, כלומר עם בשר, דקדרה עם בשר משמע כדתנן (קח, א) אם יש נותן טעם באותו קדרה, אבל לקדרה בפני עצמו בקריעה קצת סגי, ואקשינן עלה והא קתני שבשלו דיעבד אין לכתחילה לא, והיא ודאי בפני עצמו היא, מדקתני הכחל שבשלו בחלבו ולא קתני שבשלו עם הבשר, דאלמא מחמת עצמו דקאמר, ומתרץ ה"ה לכתחילה, ולעולם בקריעה קצת קאמר, ורב נחמן כלישנא קמא דרב, ובקדרה בהדי בשר בעינן שתי וערב וטחו בכותל ובדיעבד אם קרעו קצת מותר, והיינו דרב דפי' מתניתין אינו עובר עליו ומותר בקריעה קצת.

מיהו תמיהא לי כיון דבקריעה קצת אינו יוצא מידי חלבו, מאי שנא בפני עצמו דאמר כל דהוא, ולא בעינן לכתחילה קריעה מעליא, דכיון דבקדרה מבשל ליה ובעינן קריעה לכתחילה כדי שלא יתבשל עם חלבו, דבשלמא בצלי כיון שהוא קורעו קצת החלב זב דרך הנקב והולך באור, אבל בקדרה שמתכנס ומתבשל בתוכו ניבעי קריעה מעליא לכתחילה או לא ליבעי כלל, ושיטת רבינו אלפסי ז"ל נוחה בשמועה יותר מן הכל.

והכחל שנצלה או שנתבשל מותר לחותכו לכתחילה בסכין שחתכו בו בשר פעמים הרבה, וכן מותר ליתן לכתחילה כחל רותח צלי בקדרה שבשלו בה בשר ואפילו יש בה בשר, דהא פסקינן לקמן (קיא, א) הילכתא בין כבדא בין כחלא עלוי בשרא בשפוד לצלי לכתחילה אסור, משום חלב הנוטף על הבשר, אבל דיעבד שרי, ואף על פי ששניהם רותחין ונוגעין זה בזה, וכי אסרינן נמי לכתחילה עלוי בשרא הוא דאסרינן ומשום חלב הנוטף על הבשר, אבל תחותי בשרא אף על גב דרותחין הן שרי, וכן נמי שמעינן מינה דשפוד שצלו בו בשר פעמים הרב מותר לצלות בו לכתחילה כחל ואפילו לא קרעו כלל, דההוא בלא קריעה מיירי, דהא בצלי לא בעי קריעה, ועוד דאי בקריעה כהלכתו אפילו עלוי בשרא נמי שרי, אבל לבשלו בקדרה שנתבשל בו בשר בקדרה שבשלו בו כחל איכא למימר שהוא אסור, לפי שהחלב הרבה יוצא מדפני הקדרה ומתבשל עם הבשר ונותן בו טעם, וא"נ שומנו של בשר הנבלע בדופני הכלי הוא רבה ומתבשל עם הכחל, מה שאין בשפוד, ואיכא למימר דאפילו בקדרה נמי, דהא [ד]חלב שומן מסרך סריכי, ולענין איסורי המסרכין ליכא הפרש בין שפוד לקדרה דבין שפוד בין קדרה אסור, ואין לך קדרה מוחלקת משפוד אלא לענין איסור דם דשפוד שנצלה בו בשר שלא נמלח צולין בו פעם שנית, משום דאמרינן כבולעו כך פולטו בקדירה אסורה, אבל בשאר איסורין המסתרכין דליכא למימר בהו כבולעו כך פולטו, דלא אשכחן הפרש בין שפוד לקדרה, והילכך הכי נמי דשרינן בשפוד שמעינן מינה לקדרה דאי בקדרה אסור אף בשפודה הוה אסרינן ליה.

דף קי עמוד אעריכה

הא דאמר ליה רבי אלעזר לר' זעירא איכא תנא דאתנייה לרב כחל. פירש רש"י דרב אלעזר שמיע [ליה] לישנא בתרא דרב דאמר שאם בשלו בלא קריעה שאסור באכילה. והר"ז הלוי זצ"ל כתב דאינו מחוור, מדאהדר ליה רב בקעה מצא וגדר בה גדר, אל[מ]א שמיע ליה דרב לגמרי אסר ואפילו בקריעה כמנהג דסוריא? ופומבדיתא וכעובדא דרמי בר תמרי, דהוא רבי בר דיקולי, דמשמע מכולהו דלא אכלי כחל כל עיקר, מדאתא רב לבבל משום דבקעה מצא וגדרה, והא דמתני' רב כהנא אני כחל מיניק' שניתי לו דמשמע דכחל מיניה אסור לגמרי, יחידאה הוא ולא סמכינן עליה, וכל כחל ואפילו של מיניק' מותר בקריעה לדידן דלית לן כמנהגם דבבל, ואין הפרש בין מניקה לשאינה של מניקה. ובנמוקי הרמב"ן ז"ל דבתוספתא קתני כחל של מניקה קורעו ומוציא את חלבו לא קרעו אינו עובר עליו, ואף על גב דמפשטא דתוספתא הוה משמע דאין צריך קריעה אלא לשל מניקה, אפילו הכי איכא למימר דתוספתא לרבותא נקטי, כלומר אפילו של מניקה אם לא קרעו אינו עובר עליו ומשום סופא נקט ליה אבל אפילו אינה של מניקה צריך קריעה.

דף קי עמוד בעריכה

אמר ליה אביי לרב ספרא כי סלקת להתם בעי מינייהו כבדא מה אתון ביה. ר"ת ז"ל פירש דבלא מליחה מבעי' ליה, משום דאמרינן לקמן (קיג, א) דאין מחזיקין דם בבני מעים, והוה מספקא ליה לאביי אם כבד בכלל בני מעים, ואף על גב דאמרינן התם תרגמה אכרכשא והדרא דכנתא ומעיא לא סיימוה קמיה, אבל מפשטא פשיטא ליה לאביי דבמליח שרי, דלא גרע משאר בשר דסגי ליה במליח, ועוד אפשר לומר דמשום דכולה כבד דם הוא ואפ"ה שרייא רחמנא הוא דמיבעי ליה כדאמרינן לעיל (קט, ב) אסר דם התיר כבד, וקא מבעי ליה אם התירו לגמרי, וקשה לפירושו דא"כ הא דא"ר זריקא אנא וינאי בריה דר' אמי אקלעינן לבי יהודה בריה דריב"ל וקריבו ליה קניא בקופיה ואכל מאי ראיה איכא מינה, דילמא מליח הוא, דהא ודאי ריאה ולב דתלי ביה מליחו וכי היכי דמלחו הני מלחו נמי לכבד.

וא"ת דידעי דלא מלחו ליה, זה דוחק גדול, דמ"ט מלחו הני ולא מלחו כבד, דאטו להורות הלכה למעשה הוא דבעי, ועוד דדם כבד ודאי אסור מדאורייתא כדאמרינן לקמן (קיא, א) דם דאורייתא חלב שחוטה דרבנן ומדם הכבד הוא דקאמר דהוי דאורייתא, דאי אמרת דה"ק בדם איכא למגזר משום שאר דם דהוי דאורייתא, אי הכי בחלב כחל נמי איכא למיגזר הכי, דהא חלב דעלמא נמי דאורייתא, אלא ודאי דם כבד עצמו קאמר דהוי דאורייתא, ואם כן מאי קא מיבעי ליה לאביי דמי גרע משאר בשר דבעי מליחה, (אבל) [אלא] ודאי במליחה קא מיבעיא ליה, והכי קאמר בעי מינייהו כבדא מליחה מה אתון ביה בקדרה מי נפיק כוליה דם במליחה כשאר בשר או לא כיון דאיכא דם טפי (לא) בעי קריעה ומליחה, והשתא מייתי ראיה שפיר ר' זריקא מדאייתיאו קמייהו קניא בקופייה דהא חזו ליה לכבדא דהוי שלים, אלמא לא בעי קריעה אלא במליחה סגי כשאר בשר ובקדרה הוה, והא דאמר ליה ר' זריקא רב אמי שלקי ליה ואכיל במליחה קאמר, ואמ"ל אביי למיסר נפשיה לא מיבעיא לי, כלומר דכבד פולט הוא בשפע ומתוך טרדתו לפלוט אינו בולע ואפילו לא נמלח נמי לא אסר נפשיה, והא דאקשינן עליה ממתני' (דבכורות) ואמרינן למיסר נפשיה מ"ט לא תיבעי לך דתנן (תרומות פ"י, מי"א) הכבד אינה נאסרת למיסר חבירתה נמי לא תיבעי לך כדתנן הכבד [אוסרת ו]אינה נאסרת, ופריק דילמא התם בכבד דאיסורא, ה"ה דהוה מצי לשנויי ליה דילמא התם בשלא נמלח, אלא דלא בעי לאוקמי בהכי, דאי בלא נמלח מאי קמ"ל פשיטא דאוסרת דלא גריע משאר בשר.

ומיהו תמיהא לי דמהא דר' אמי דשלקי ליה ודאי איכא למשמע דיוצא מידי דמו לגמרי במליחה, דודאי רב ספרא במליחה בעא מיניה מר' זריקא כדאמר(ן) ליה אביי למיבעי מינייהו, וכי אהדר ליה [ד]רבי אמי [שלקו לי' ואכל ואם נימא דלא יצא] לגמרי מידי דמו במליחה אמאי שלקי ליה בקדרה במליחה לבד והא חוזר ובולע הוא דם שנפלט ממנו, ואי משום דאינה נאסרת, אמאי מלחי ליה כלל, אלא ודאי מדמלחי ליה ושלקו שמע מינה דיוצא הוא לגמרי מידי דמו בכך, וי"ל דילמא הא דמלחי ליה משום גזרה אטו בשר דעלמא דאי שלקי ליה בלא מליחה אתי למשלק שאר בשר בלא מליח. אבל למגזר משום דאתי לבשולי בהדי בשר לא גזרי', והילכך אע"ג דבהדי בשר אסור בהדי נפשיה לא גזרי', דכולי האי לא גזרינן הכי הוה משמע ליה לאביי בעובדא דר' אמי כנ"ל. והא דאמרינן דלמא התם בכבדא דאיסורא משום שמנונית, ומתניתין הכי קתני הכבד של נבילה אוסרת בשר שחוטה שנתבשל עמו משום שמנונית, דלא תימא דכבד כיון שמתחממת סולדת היא בכח האש ואינה פולטת שמנונית ולא רוטב, קמ"ל דפולטת היא שמנונית ואוסרת החתיכות שנתבשלו עם חתיכת נבלה לפי שהיא פולטת תדיר דם ואינה בולעת.

ותמיהא לי דלא אמרינן איידי דטריד למפלט לא בלע אלא בדם ומשום דמשרק שריק, אבל חבל ושמנונית ורוטב ודאי נוח הוא ליבלע ואפילו בדבר שטרוד לפלוט נסרך ובלע, וכדאמרינן לקמן (קיב, ב) בעובדא דרב מרי בר רחל דאימלח ליה בשר נבלה בהדי בשר שחוטה, ואוקימנא דאימלח בכלי מנוקב, ואפ"ה אסרה רבא, דאע"ג דטריד לפלוט דם ואינו בולע שאר הדם שנפלט בין [מ]חתיכה עצמה בין [מ]שאר החתיכות הציר שהוא רך ונסרך נבלע בה ואסרה, וכן נמי בהנהו (לעיל צז, ב) אטמאתא דאימלחן בבי ריש גלותא בגידא נשיא. וי"ל דשאני כבד שפולט בשפע, ואיידי דטרידי למפלט בשפע אינו בולע אפילו שמנונית וכדאמר רבה בר בר חנה גבי שוחט בסכין של נכרים, דאע"ג דאיכא שמנונית מדובק בדופני הסכין אינו נבלע בכותלי בית השחיטה, ואמרינן טעמא בריש מכלתין (ח, ב) דאיידי דטרידי סימנין לאפוקי דמא, כלומר בשפע לא בלעי אפילו שמנונית, ואף על גב דרב לא סבירא ליה הכי ואמר דבעי קליפה, דאלמא אפילו בשופע בולע שמנונית, דילמא התם משום דוחקא דסכינא הוא דבלע, הא לאו דוחקא דסכינא כל שפולט בשפע אינו בולע אפילו שמנונית כנ"ל.

דף קיא עמוד אעריכה

הא דאמרינן: דילמא פי קנה חוץ לקדרה הוה. תמיהא דהא דחיישינן לדם של כבד לאו משום שבסימפונות הוא, אלא משום שבבשר הכבד עצמו, ולדם שבבשר הכבד כי הוה פי קנה חוץ לקדרה מאי הוי, פולט הוא מפני הקנה ופולט הוא מדפניו לתוך הקדרה, ושמא כל שמוצא בפתח לצאת משם הוא עושה דרכו ופולט, וכדאמרינן נמי בפסחים (עד, א) גבי מוליאתא נימא מסייע ליה נותן את כרעיו ואת בני מעיו לתוכו מאי לאו משום דאמרינן כבולעו כך פולטו, ומשני שאני התם דאיכא בית השחיטה דמחלחל.

כי הא דרב הונא חלטי ליה בחלא ורב נחמן חלטי ליה ברותחין. וכתב הראב"ד ז"ל דלא מהניא חליטה אלא כי הכא דלא לסריה לבשרא דשלקי בהדיא? ולמשרי לכבדא גופיה חוץ מן הסימפונות, דאי אית בהו דם מבושל הוא ואסור דדם שבחוטין שמכונס בין פי' בין לא פי' אסור מדאורייתא, ולא הוי כדם האיברים דהיכא דלא פירש שהוא מותר לגמרי. והא דאמרינן בפסחים (שם) אומצא הוא וחליה, אסור, אלמא לא מהני ליה חליטה כלל, ההוא משום דכוליה בשר הוא דאסמיק ודמי לסימפונות גופיהו דלא מהני להו חליטה למישרינהו, וחליה אסיר נמי מפני הדם שעל פניו, ושדרו ממתיבא דהאידנא לא בקיאינן בחליטה וספק איסורא לחומרא.

כתנאי רבי אליעזר אומר הכבד אוסרת ואינה נאסרת מפני שפולטת ואינה בולעת ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר מתובלת אוסרות ונאסרת שלוקה אוסרת ונאסרת. כ"ה גרסתו של רש"י ז"ל. ופירוש שלוקה שנשלקה הרבה, ומש"ה נאסרת לפי שלאחר שנגמרה פליטתה חוזרת ובולעת. והיינו תנאי דהני דלעיל דשלקי להו ס"ל כר"א דס"ל דכל עוד שמתבשלת אינה גומרת פליטתה ולעולם פולטת ואינו בולעת, והיינו דקאמר לפי שפולטת ואינו בולעת, כלומר לעולם היא פולטת, ור' ישמעאל סבר שלאחר גמר בשולה בולעת היא שאינה פולטת בכל עת, ורב שבא דלא אכל ס"ל כר' ישמעאל, והא דלא כאיל להוא ר' ישמעאל לתרוייהו ותני להו בחדא מתובלת ושלוקה אוסרת ונאסרת, משום דתנא קמא לא פליג עליה במתובלת דמתוך חריפותה אף על פי שפולטת בולעת, והילכך לא תנא להו בחדא, והכא קאמר כך שלוקה הרבה בולעת, כנ"ל לפרש לפי גירסת רש"י ז"ל, והיא הגירסא הנכונה. ויש שגורסין שלוקה אוסרת ואינה נאסרת ותנאי היינו במתובלת, ואינו נכון, דמתובלת מאן דכר שמה לעיל דנימא עלה השתא כתנאי עד השתא בשלוקה איירי ולא במתובלת כלל.

ונראה דהלכה כת"ק דשרי בשלוקה, מדר' אמי דשלקי ליה, ורב נחמן נמי דשליק ויהיב ליה לרב שבא, וכל הני דלעיל דאכלי ליה שליקה, ואביי נמי דאמר למיסר נפשה לא קא מיבעיא לי דמשמע דכולהו ס"ל כת"ק ואפילו בלא מליחה כלל לא אסרה נפשה דפולטת היא ואינה בולעת, והא דחלטי ליה לרב הונא [ו]לרב נחמן (ו)לכתחילה ולרוחא דמילתא, ולא משום דס"ל דאי שלקי ליה בלא חליטה דתיתסר. ותדע דרב נחמן גופיה דחלטי ליה איהו הוא דיהיב ליה לרב שבא שליקה למיכל, וכי לא אכל אמר להו גומו לשבא, אלמא כי חלטי ליה לרוחא דמילתא הוא. א"נ כי חלטו ליה לבשולי בהדי בשר, אבל למיכל באפי נפשה לא חלטי ליה כלל, וזה יותר נכון, דהיינו (ב)[ד]לא חלטי ליה נמי כי יהיב לרב שבא דאי לנפשיה חליט אמאי לא חליט ליה נמי כי יהיב ליה לרב שבא. וכזה מצאתי בפי' רבותינו הצרפתים ז"ל והא דשדרו ממתיבתא דלא שרי למיכל כבדא שליקא אלא היכא דטוו ליה מעיקרא ושלקי ליה בתר הכי, אבל שלקי ליה מעיקרא אסור כמו שכתוב בהלכות הרב אלפסי ז"ל דילמא לכתחילה קא אמרי אבל דיעבד שרי דהא אינה בולעת. ותדע נמי דהא רבה בר רב הונא איקלע לבי רבה בר בריה דרב נחמן ואייתיאו לקמיה כבדא דהוה ביה סימפונא דהוה מלי דמא, ומשמע דלא אסרה להו, דהכי משמע לינשא דאמר להו אמאי עבדיתו הכי, דאלמא מכאן ולהבא הוא דמילף להו, אבל האי דאייתו ליה לא אסר ליה דהוה לן למימר אסרה עלייהו כנ"ל. אע"פ שראיתי לרמב"ם ז"ל (פ"ו מהל' מאכלות אסורות ה"ח) שכתב הכבד שבשלה ולא הבהבה באור [ו]לא חלטה בחומץ או ברותחין הרי הקדרה כולה אסורה הכבד וכל שנתבשל עמו ע"כ, ולא ידעתי טעם לאיסור הכבד אא"כ הוא גזרת אחרונים.

אמר להו קרעוהו שתי וערב וחתכוה לתחת. רש"י ז"ל פי' בצלי וא"ה צריך חתיכה שתי וערב וחתוכו לתחת (על שני שפש') כדי שיזוב הדם היטב וכתב הר"ז הלוי ז"ל דאינו נראה, דמכדי פסק אמימר הילכתא דכבדא וכחלא כי הדדי נינהו למיטוינהו תותי בשרא ועלוי בשרא, וכחל באפי נפשה בצלי ליכא מאן דאמר דבעי קריעה שתי וערב, ומאי טעמא דבעי כבדא קריעה שתי וערב בצלי, ומיהו נראה דזו אינה קושיא דכחל כדינו וכבד כדינו, ומשום דמזכיר שניהם ביחד נאמר כדינו של זה וכדינו של זה.

אלא ודאי קשה לפרש"י מאומצא דאסמוק וביעי ומזריקי, ואסיקנא לעיל (צג, ב) ובפסחים (עד, ב) דבין תלינהו בשפודא או אנחינהו אגומרי דשרו דנורא מישאב שאיב ולא בעו חתוך כלל ולא גרע כבדא מינייהו. וכן מצאתי לרמב"ן ז"ל, וכ"כ הראב"ד ז"ל דכי איתמר קריעה לכבדא בשמעתא לקדרה אתמר וע"י מליחה. וראיה לדבר שהרי הרי"ף ז"ל לא הביא זו המימרא בהלכותיו, וא"כ הוא דאפילו לצלי בעי' קריעה שתי וערב וחתוכיה לתחת ה"ל למכתבה, אלא ש"מ לקדרה אתמר, והשתא דתקינו רבנן (רבותא) [בתראי דמתיבתא] דלא למיכליה בקדרה אלא בהיתר צליה, מש"ה לא איצטריך למכתבה, דכל לצלי לא בעיא חתוכה כלל ש"מ ע"כ. ולא הצריכו קריעה לצלי, אלא כל היכא דאטויה שפיר דמי ואפילו לקדרה, ומה שהצריך רבה ברב הונא קריעה שתי וערב וחתוכה לתחת במליחה הצרי' לעשות כן ולבשלו בקדרה.

אבל הרמב"ן ז"ל כתב בשם הרב בעל ההלכות ז"ל דמאן דמטוי כבדא בשלומא צריך לחתוכיה, מ"ט דאזיל דמא ומיכנף בסימפונות דכבדא, והיכא דלא קרעי' קרע לאחר בישוליה ומותרת, וכתב הוא ז"ל דמ"מ לכ"ע אם לאחר שקרעו שתי וערב ומלחו וחתוכיה לתחת נתבשל בקדרה אינה אוסרת, ולא החמירו הגאונים לצלותו אלא לכתחלה, אבל לאסור אחרי' בדיעבד לא, וחששת אחרונים היא שמא לא יקרעוהו יפה וחתוכיה לתחת כדי שיעור זמן מליחתו, ובחששת אחרונים אין מדקדקין בה להחמיר בדיעבד אלא להקל דהתורה חסה על ממונן של ישראל.

הא דאמרינן: וה"מ בכבדא אבל טחלא שומנא בעלמא. לפי מה שפירשנו דכבדא במליחא קאמר, הכי פירושו ה"מ דבעינן שתי וערב וחתוכיה לתחת בכבד' דאיכא דמי' יתירי', אבל טחל' מה שנשאר בו לאחר מליח' אינו אלא שומן, אבל מ"מ מליחה צרי', דהא אמרינן בכריתות (כב, ב) דם הלב ודם הטחול הרי הוא כדם האיברים שהוא בלא תעשה אחר שפירש ואין בו כרת.

רב דימי מנהרדעא מתני איפכא כחלא עילוי בשרא שרי חלב שחוטה דרבנן כבדא עלוי בשרא אסור מ"ט דם דאורייתא. ויש לדקדק דם כזה שיוצא ע"י בישול היאך קאמר דהוי דאורייתא, דהא אמרינן במנחות (כא, א) דהדם שבשלו ושמלחו אינו עובר עליו, וכתבו בתוס' דהכי פירושא דם אפשר להיות דאורייתא כגון דם אם סחטו ויצא ע"י סחיטה שלא ע"י בישול ולא ע"י מליחה, אבל חלב הכחל א"א להיות מדאורייתא לעולם, דחלב מתה אינה מדאורייתא, וראיתי בס' העיטור בהכשר הבשר דאיכא מאן דאמר דמיעבר הוא דלא עבר הא איסורא איכא, מידי דהוי אחצי שיעור, ואיכא מאן דאמר דההיא דמנחות דוקא בדם קדשים וחולין מקדשים לא גמרינן אפילו להקל.

ואסיקנא דבין כחלא בין כבדא עלוי בשרא דיעבד אין לכתחלה לא ותותי בשרא שרו. וכתב רש"י ז"ל דלדידהו איכא לחלק בין עלוי בשרא לתותי בשרא, לפי שהיו צולין בתנור ולעולם ראש השפוד למטה וזנבו למעלה, אבל לדידן פעמים שהראש למטה והזנב למעלה או בהפך ולעולם אסור לכתחלה בין למעלה בין למטה, ומי'? בהא דשריא כחלא עלוי בשרא בדיעבד איכא לעיוני, מ"ש מכחל שנתבשל עם בשר דאפילו בדיעבד אסור כדאמר כחל בס' דה"נ חלב הכחל נסרך הוא ע"ג בשר ונבלע בו, כדאמרינן חלב מסרך סריך, והא דפסיק מרימר דבדיעבד שרי, לא שרי אלא משום דחלב שחוטה דרבנן וקל הוא שהקל[ו] בדרבנן כרב דימי מנהרדעא, אלא דרב דימי שרי אפילו לכתחלה ומרימר לא שרא ליה אלא בדיעבד, וא"א לומר דהכא בכחל שנקרע כהילכתו ונכשר קאמר, דא"כ עלוי בשרא לכתחלה אמאי לא, ואם נקרא [קצת] מה הועיל לענין בשר שעמו, כיון שלא נקרע כהלכתו שתי וערב, דהא בשנקרע קצת הועיל ונתבשל עם הבשר משערין אותו בס'. ומהיו לפי פירוש ר"ת זצ"ל שכתבתי למעלה דבקריעה קצת אם נתבשל אפילו עם בשר מותר בדיעבד אתי שפיר, אבל לשאר הפירושין שכתבתי קשה.

ושמא נאמר משום דחלב הנוטף על הבשר אע"פ שהוא מסתרך, דבר מועט הוא, ורובו נופל באש, ובדבר מועט בדיעבד לא גזרו, אבל בקדרה מתבשל הוא היטב וקולט טעם החלב, ואיכא למיגזר אטו בשר בחלב, ומשום הכי נמי התירו לבשלו עם בשר נבילה, ומה שאין כן בשפוד שצלו בו בשר שאסור לצלות בו גבינה, ולעיל (קט, ב) הארכתי בענין כלים שנתבשל בו כחל מה הן עם בשר.

דף קיא עמוד בעריכה

אמר ר"נ אמר שמואל סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח. מה שפירש רש"י ז"ל דקסבר שמואל דבית השחיטה רותח א"צ לזה, דק"ל כמ"ד בית השחיטה צונן, כאיכא דאמרי דריש מכלתין (ח, ב) גבי השוחט בסכין של נכרים דבית השחיטה צונן, ואפ"ה קי"ל כי הא דר"נ, ומדקאמר ר"נ אסור לאכול בה רותח סתם, משמע דאסור עד שיגעילנה, וטעמא דמילתא משום דאגב דוחקא דסכינא בלע מאיסור בעין, והלכך בולע הוא בחמימות מועט כחום בית השחיטה, וכשחותך בו רותח גמור פולט הוא מה שבלע, והלכך צריך הכשר גדול ליבון או הגעלה או שיפה, כדברי האומר דשיפה מכשרת לגמרי ואפילו לחתוך בה רותח, אבל אין בליעת הסכין שאינה בעין נפלטת אגב דוחקא דסכינא בדבר שאינו רותח גמור, והיינו דקי"ל התם בסכין ששחט בה טריפה כמאן דאמר בצונן, ואין מכאן ראיה לפסוק כרבה בר בר חנה בענין סכין של נכרים כמו שכתבו מקצת מרבותינו ז"ל, ושם הארכתי יותר בס"ד. והרב בעל המאור ז"ל כתב כאן דלמ"ד בסכין טריפה מדיח אסור לחתוך רותח דקאמר הכא בלא הדחה קאמר, הא בהדחה ש"ד, ואינו מחוור. והראשון נראה עיקר וכמ"ש שם בריש פ"ק.

צונן אמרי לה בעי הדחה. פירש רש"י ז"ל מה שחתכו בו וגרי' בעי הדחה, ולא מחוור אלא בעיא הסכין הדחה קא' ובעיא גרסי', והכי איתא ברוב הספרים. ואיכא מ"ד דמהא דאמר הכי דלא בעיא הדחה שמעינן לכלים שנשתמשו בהן איסור כגון קערה שמלח בה בשר או לקדרה של איסור דשרי לאישתמושי בהו בצונן דהיתרא בלא הדחה כלל, ואפילו למ"ד בסכין דבעיא הדחה, התם הוא דאיכא דוחקא דסכינא, אבל בקערה צוננת דליכא דוחקא מותר לאשתמושי בה היתר צונן לכתחילה ולא בעיא הדחה, והיינו דלא איפליגו בקערה שמלח בה בשר כדאיפליגו בסכין.

וההיא פירכא דתבר לה ר' אמי אע"ג דחזיא לאישתמושי בהו בצונן, משום גזרה דאתי לאישתמושי בהו בחמין הוא דתבר לה, (ובההיא) [וכההוא] דקדרות בפסח דאמר רב בפסחים (ל, א) ישברו, ואע"ג דשרי לאישתמושי בהו בצונן אלא משום חמין, ותדע דההיא לכ"ע בהדחה מיהו הוה סגי ליה, וא[פ]"ה? תברא, וא"נ אפשר לומר דההיא פינכא כיון דשל חרס היתה ונבלעה ע"י רותח אין לה תקנה אפילו בצונן דבולעת היא הרבה עד שפולטת אפילו בצונן, והלכך כל צונן שנשתמש בו מדיחו.

ותדע שהרי לענין יין נסך כלי חרס שתחלת תשמישו ביד נכרי' צריך מלוי ועירוי ואפילו בשאינו מכניסו לקיום כעין כסי דפיחרא, וכמ"ש הרב אלפסי ז"ל בפסחים (ל, ב( בהא דגרסינן התם כל הכלים שנשתמש בהן חמץ בצונן משתמש בהן מצה. ופירש הרב ז"ל בהלכותיו דדוקא בשנשתמש בהן בצונן, אבל בחמין אינו משתמש בהן מצה אפילו בצונן, וכ"כ הרמב"ן ז"ל, והא דתנן לעיל (קז, ב) צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת ובלבד שלא יהו נוגעין זא"ז, ואמרינן עלן בגמרא דאע"ג דצונן וצונן הוא הדחה מיהא בעו, וכן נמי אמרי' בפסחים (עו, א) צונן לתוך צונן הדיח, שאני התם שהן גופו של איסור, אבל טעם האיסור שמובלע בדופני הכלי אפילו בצונן, [אפילו בצונן] הדחה לא בעי.

ואיכא מ"ד דהדחה בעי כסכין, דקיי"ל כמ"ד בסכין בעיא הדחה, וכ"כ הראב"ד ז"ל, ואפילו למאן דאמר בסכין לא בעיא הדחה, התם הוא משום דדם משרק שריק ולא מיבלע בצונן כלל, אבל בשאר איסורין מודה הוא דבעי הדחה, ומיהו אפילו בקערה שמלח בה בשר בהדחה סגי לה, ואם נשתמש בהן בצונן עד שלא הדיחה מדיח מה שנתן בתוכה וש"ד, ואע"ג דבשעת מליחה רותחת היא כדשמואל, מ"מ עכשיו צוננת היא, דלא עדיפא מבשר וגבינה שנוגעין זה בזה, ובבשר ראוי לאכילה קא מיירי כגון בשר צלי או מבושל, מדקא אסר להגיען זה בזה לכתחלה כדכתבי' עלה לעיל, וא"ה בהדחה סגי ליה, וקליפה לא בעי, וזו סברת הרמב"ן ז"ל וכן סברת הראב"ד ז"ל, ואע"פ שכ' ז"ל דקערה שמלח בה בשר אע"פ שהדיחה כרותחת היא, דלא דמי לבשר רותח, דכיון שנצטנן פסקה רתיחתו לגמרי, אבל קערה שמלח בה בשר בכל עת רתיחת מליחתה בתוכה ואינו יוצא ממנה כצאתה מן הבשר בהדחה, אבל מ"מ לא עדיפא מסכין ששחט דסגי לה בהדחה ושפשוף לחתוך בה צונן, ואע"ג דאיכא דוחקא דסכינא דהוא שקול כרתיחת הקערה.

ונראה מזה דעת הרב ז"ל דצונן שנפל לתוך רותח נגוב שאין לו רוטב (בקערה)?? שהיא נגובה בהדחה סגי, ואפילו לשמואל דאמר תתאי גבר, ואיכא מ"ד דקערה שמלח בה בשר אסור להשתמש בו צונן, ואפילו בהדחה לא סגי לה, דרותחת היא, ואיכא מאן דאמר דקערה שמלח בה בשר אסור להשתמש בו צונן, ואפילו בהדחה לא סגי לה, דרותחת היא, וה"ה כצונן לתוך רותח דלא סגי לה בהדחה, ואם נשתמש בו קליפה בעי, דלא דמי לסכין ששחט בו דסכין אע"פ שהוא כרותח בשעת בליעת הדם מיהא צונן הוא ושניהם צוננין, אבל קערה לעולם רותחת היא ולא סגי לה בהדחה ושפשוף, ומ"מ מדברי כולם נלמוד לקערה שנשתמשו בה באיסור רותח ונצטנן שמותר להשתמש בה היתר צונן בהדחה ושפשוף, ומ"מ בסכין ששמנינותו מדובק על פניו אפילו לצונן בעי' נעיצה י' פעמים בקרקע קשה, כדאיתא בע"ז (עו, ב) ואם חתך בו צונן שאינו חריף בהדחה סגי, ואם חם הוא איכא מ"ד בקליפה סגי. ואיכא מ"ד דבעי נטילת מקום, וזו סברת הראב"ד ז"ל, ומדמי להו [ל]צונן שחתכו בסכין, דמשמע לקמן דבעי נטילת מקום ולא סגי בקליפה, ואע"ג דרב מחמיר בסכין של נכרי' סגי ליה בקליפה, ואע"ג דהוי ס"ל דבבית השחיטה רותח קא מיפלגי, התם הוא משום דאהני ליה טרדת סימנין לאפוקי דמא, וא"נ דרב לטעמיה דאמר עלאה גבר, אבל לדידן דקיי"ל דתתאה גבר כשמואל התם נטילת מקום בעיא כנטף מרוטבו על החרס דבעי נטילה, אבל בסכין ששחט בה נראה לכ"ע בקליפה סגי ליה, ומיהו בצונן שחתכו בסכין נאריך בו לקמן בע"ה.

קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח. כתב הראב"ד ז"ל דבין במנוקבת בין שאינה מנוקבת קאמר שאסור לאכול בה רותח. ואיכא מאן דאמר דדוקא בשאינה מנוקבת שהדם משתהא שם ומתוך כך נבלע בקערה, אבל במנוקבת לא דדם משרק שריק, שאם אין אתה אומר כן נמצאת אומר שאסור למלוח שני פעמים בכלי אחד, והרמב"ן ז"ל כתב ולי נראה כדברי הראב"ד ז"ל, משום דלא עדיפא קערה מחתיכת נבלה דאמרינן לקמן (קיג, א) דטהור מליח וטמא תפל מותר ע"כ. וזה ההכרע שלא כדברי הראב"ד ז"ל, שהוא ז"ל סובר דקערה שמלח בה בשר כרותח היא לעולם כמו שכתבנו, ולא דמי לטהור מליח וטמא טפל, אלא לשניהם מלוחין, עד שכתב הרב ז"ל שאם נתן בה רותח שצריך ליטול את מקומו כעין חם לתוך חם כמו שאנו עתידין לכתוב משמו בע"ה. ונ"ל דכי מולחין שני פעמים בכלי אחד, היינו משום דהוה ליה כמולח שתי חתיכות, דכל אימת דפולטו אין בולעות זו מזו, וכלי לא עדיף מחתיכ' הפולטת דם שאינה אוסרת את חברתה או מחתיכה אחת שאין פליטת צד זה חוזרת בצד האחר כדאיתא לקמן, ואע"ג דדם משרק שריק, א"ה? קערה מנוקבת נאסרת ואוסרת, משום דהו"ל כטמא מליח וטהור תפל דאסור, דכיון דלא טריד למפלט בלע לכולי עלמא כדאיתא לקמן. וה"נ אמרינן לענין דם. וכענין דגים ועופות שמלחן זה עם זה דאסרינן להו משום דדגים רפו קרמייהו פלטי מקמי עופות והדר בלעי מעופות דפלטי עדיין, וכ"ש בבשר מליח דפליט האי ובלע האי כנ"ל.

אסור לאכול בה רותח. לפי סברת האומרים דקערה שמלח בה בשר אחר הדחה צוננת היא, אם נתן בה רותח סגי לה בקליפה בין ברותח נגוב בין ברותח לח, דהא שמואל גופיה הוא דאמר בפסחים (עו, א) דחם לתוך צונן תתאי גבר ובקליפה סגי ליה, וכ"כ רבותינו בעלי התוס' ז"ל. אבל הראב"ד ז"ל כתב דאם נתן בה רותח נגוב א"צ אלא קליפה, דאע"ג דשניהן רותחין, כיון דרותח נגוב וקערה נגובה הוה כסיכה דמשהו עבדי לה, ובקליפה סגי ליה, כדאיתא התם בפסחים, אבל אם אותו רותח הוא דבר שיש בו רוטב כעין בשר רותח שא"א לו בלא רוטב קצת, צריך שיטול את מקום מגעו והוא יותר מן הקליפה, מפני שהוא דומה למה ששנינו שם נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו, ואוקימנה התם בחרס רותח, ואם הוא לח גמור כרוטב של היתר, נראה דלפי סברת הראב"ד ז"ל דחשיב לה לקערה רותחת, כולו אסור, דמשערינן לה בכולה קערה, אבל לסברת התוס' ושאר רבותינו דחשבי לה כצוננת, נראה שהוא מותר אי איכא ששים באומד יפה כנגד הקליפה.

ה"נ ליטעמיה קפילא אי איכא קפילא. תמיהא לי דודאי הא דאמרינן אסור לאכול בה רותח לכתחילה משמע, כלומר הקערה אסורה לאכול בה רותח, כיון דאפשר בטעימה, ומייתי ליה מהא דתנן (לעיל צז, ב) קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל בנ"ט, ומאי קא משני ליה רבא אי דאיכא קפילא ה"נ דהתם בשבשל בו חלב, ולהכשיר התבשיל בדיעבד הוא דמהני קפילא ולא להכשיר הכלי מכאן ולהבא, ועוד דהתם אי איכא טעמא קפילא (לא) מרגיש ביה, אבל הכא אי אמרינן דליטעמיה קפילא להאי תבשיל כדי להכשיר הכלי לכתחלה, ועוד כמה יהבינן בגויה דליטעמיה קפילא, אי יהיב ביה טובא דלמא בפורתא מכדין הוה יהיב טעמא וקדרה עשויה היא לאכול בה אפילו משהו, ושמא הכי מקשו ליה אמאי אסור לאכול הרותח שבה דאסור בה רותח, תרתי משמע אסור לאכול באותה קערה לכתחלה הרותח, ומשמע נמי אסור לאכול הרותח שבה, ועלה קא מקשה רב פפא, ועלה מתרץ רבא אי דאיכא קפילא ה"נ שמותר לאכול רותח שבה, אבל קערה עצמה באיסורא קיימא, ומיהו דוחק הוא לומר כן, לפי סברת רוב המפרשים שאומר[ים] דקערה צוננת היא משום דאפילו בלא טעימת קפילא לא צריך אלא קליפה, ואין סברא לומר דלהכשר הקליפה הוא דמקשי ליה רב פפא ומהדר ליה רבא, אבל לסברת הראב"ד ז"ל א"ש טפי, דהא אם רותח לח הוא כגון בשר שיש לו רוטב צריך נטילת מקום ושלא להטעינו נטילה שהוא דבר גדול הוא שמחזר רב פפא, ואם לח גמור הוא כדי להכשירו דגמרי, דאי ליכא קפילא הוה אסרי' ליה לגמרי כנ"ל.

דגים שעלו בקערה רב אמר אסור לאכלן בכותח [ושמואל אמר מותר] דנ"ט בר נ"ט הוא. שאינו מקבל טעם מן הממש, אלא הקערה קבלה טעם מן הבשר, והדגים קבלו טעם מן הקערה, ועדיין הבשר והדגים היתר והיתר הן, וכשנתן הדגים בכותח נמצא דהוו קודם איסורן נ"ט בר נ"ט, ואפילו למאן דאמר דטעם אסרה תורה כעיקר לאסור תערובתו, ה"מ טעם ראשון כגון קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב, אבל טעם שני אין בו כח לאסור אחרים אלא מותר לגמרי, ודוקא בקערה שהודחה יפה שאין בה משמנינותו של בשר ולא מן המאכל עצמו שנתבשל עם הבשר, לפי שעכשיו בולעין הדגים מעיקר הבשר ומקבלין טעם מן הראשון, ואיכא מאן דאמר דלא התירו אלא בשעלו שם רותחין, לפי שאין להם כח כ"כ להפליט רוטב הבשר שנבלע בקערה, אבל אם נתבשלו ממש בקערה אסור לאוכלן בכותח, משום דכח האש מפליט ממשו של רוטב הנבלע בקערה, והרי הוא כאלו קבלו טעם מן הראשון. והביאו ראיה מיהא דאמרינן בפסחים (ל, ב) אין טשין את התנור באליה ואם טש כל הפת כולה אסורה, ואמרינן התם דהסק בעי, ואמאי ליסגי ליה בהדחה, דהא הוה ליה פת נ"ט בר נ"ט האליה בתנור והתנור בפת ועדיין הן היתר בהיתר ופת בכותח ועוד [ראיה] מצנון שחתכו בסכין שאסור לאכלו בכותח.

ורש"י ז"ל והרמב"ן ז"ל מפרש[י] לה אפילו נתבשלו ממש בקדירה, וההיא דתנור משום דשמנונית אין יכולין לקנחו היטב שלא ישאר ממנו קצת בעין, וההיא דצנון שחתכו בסכין, משום שמנונית שדבוק על פני הסכין ואגב חורפיה דצנון הוא שנבלע היטב בצנון, והיינו דקישות ואבטיח צריכין גרירה, ואי משום פליטת סכין קישות ואבטיח אמאי צריכין גרירה, הא אין מפליטין את הבלוע כלל, אלא ודאי משום שמנונית שעל פניו הוא שפעמים אין מקנחין (בו) [אותו] והשמנונית קרוש על פניו ואינו ניכר, אבל סתם קערה מקנחין אותם משומן הקרוש עליה משום מיאוס, וכ"פ רש"י ז"ל, והרמב"ן ז"ל הקשה לדברי האוסר בשנתבשלו, שא"כ אפילו עלו רותחין בקערה על כרחיך באיסורין צריכין הן קליפה לכל הפחות, והילכך לדבריהם ראויה היא הקליפה להאסר בכותח כמו כולן בשנתבשלו, אלא ודאי בין עלו בין נתבשלו מותר דנ"ט בר נ"ט הוא ושרי. וכ"ד ר"י ז"ל. וכ' בס' התרומות בשם ר"י ז"ל דאפי' כי נימא נמי נתבשלו לאו היינו [ל]צלי, דוקא דליכא מים אבל נתבשלו במים הטעם נתפשט במים, ולכך היכא דאיכא מים שרי לכ"ע דאיכא ג' נותני טעמי' של היתר.

והא דאמרינן: והא דרב לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דרב עבדו ליה שיפה בצעא. איכא למידק מי דמי, התם קערה מן הממש קבלה טעם, וכי הא כ"ע מודו דאסיר, דהוה ליה כקדרה שבשל בה בשר דתנן לא יבשל בה חלב, ואיכא דדייק מיהא דאפילו בקבלה טעם מן הממש שרי שמואל, ונ"ט בר נ"ט מיקרי, והא דתנן קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל בנותן טעם, התם בשנתבשלו (ועלוי) [וע"י] האור פולט ממשו של איסור ראשו[ן] ואינו נכון, והרמב"ן ז"ל תי' שאותה שיפה דבר מר היה מעורב בה, אבל לא היה עיקר ממשו מאותו דבר מר, וכיון שנ"ט בבשול ה"ל נ"ט בר נ"ט ע"כ.

ואסיקנא דנ"ט בר נ"ט מותר, דהכי אסקה חזקיה משמיה דאביי בסמוך. ומיהו כתוב בספר התרומות שאם הדיח קערה חולבת עם קערה של בשר במים רותחין ושניהם בני יומן, דהכל אסור, דטעם הקדרות של בשר נפלט במים וטעם הקדרות של חלב נפלט ג"כ במים, א"כ נאסרו המים מיד משום בשר וחלב שבהם, וכי חזרו ונבלעו בקערות עצמן נאסרו שניהם. והרמב"ן ז"ל כ' דכ"ש הוא דנ"ט בר נ"ט הוא החלב בקערה והקערה במים והמים בקערה של בשר ועדיין אינו נאכל עד שיאכל בה בשר, אלא ודאי הכל מותר.

אמר חזקיה משמיה דאביי הילכתא דגים שעלו בקערה מותר לאכלן בכותח צנון שחתכו בסכין אסור לאכלו בכותח. ופירש רש"י ז"ל לפי ששמנונית קרוש על הסכין ואינו ניכר, והצנון מתוך שהוא חריף בולע השמנונית, והלכך אסור לאכלו בכותח, דמקבל הוא טעם מן הממש, מה שאין כן בדגים שעלו בקערה שרגילות הוא לקנח את הקערה ואין מניחין את השומן לקרוש עליה משום מיאוס, ואין הדגים מקבלין טעם אלא מן השני, והשתא אתי שפיר הא דאמרי' דקישות ואבטיח צריכין גרירת בי פסקי דאע"ג דלא חריפי ולא בלעי, מ"מ השומן שעל(ו) פני הסכין מתקנח בפסק הקישות ועומד עליו בעין, הילכך צריך לגרור אותו. אלא דתמיהא לי א"כ קופלי דליפתא אמאי שרי, שאע"פ שהלפתות מתוקין הן, מ"מ השומן שנתקנח עליהם היאך נתירנו בחלב אבל ללשון אחר שפירש"י ז"ל דמתוך חורפיה דצנון בלע טפי מדגים המרותחין ואגב דוחקא דסכינא נמי פליט סכינא ובלע צנון, אתי שפיר דקולפי לא חריפי, ואע"ג דאיכא דוחקא דסכינא בליעת הסכין אינה נפלטת אלא ע"י רותח מחמת אש או ע"י חריפות צנון וכיוצא בו.

אלא דקשיא קישות ואבטיח למה גורר. ועוד צנון אמאי אסי', דאע"ג דבלעי טפי מדגים מרותחין, מכל מקום מן השני הן בולעין ונ"ט בר נ"ט הוא ושרי, והפי' הראשון עיקר, ואם היינו אומרין דהא דאמרי' קלפי דליפתא שרי, לאו לגמרי קאמר, דהדחה מיהא בעי משום שמנונית הנדבק על בי פסקיהן אתי שפיר, דמשום דלא אסירי כצנון, ולא צריכי גרירא (ב)[כ]קשות ואבטיח קאמר הכא (ה)[ס]תם קופליא דליפתא שרו דהדחה לא חשיבא ליה (למימני) [למיתני], דמילתא פשיטא ליה דכל שחתך בו ואפילו צנון מתוק מידי הדחה לא נפיק, ואע"ג דגרירת קישות במקום הדחה עומדת דגרירה פחותה היא מן הקליפה, ובדין הוא דליסגי ליה בהדחה, אלא דהדחה לא אפשר בהו, משום דלחין הן ורכין והדחתן מבליעתן טפי, ומש"ה אצרכוה גרירא, ואפ"ה חשיב לה הכא לאו משום צורך הדחתן קא חשיב ליה, אלא לאשמועינן דעבדינן להו גרירה במקום הדחה אבל הדחה לא כנ"ל.

והרב אלפסי ז"ל לא כתב בהלכותיו הא דקופלי והא דסילקא והא דאמרינן ואי פתיך בהו ליפתא שרו, וגם הרמב"ם ז"ל השמיטן, ולא ידעתי למה השמיטן.

והא דאמרינן צנון שחתכו בסכין אסור, לאו אסור לגמרי קאמר, אלא בלא טעימה קאמר כדאמרינן לעיל קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח צנון שחתכו בסכין מותר לאכלו בכותח, ופי' רבא ואמר הא אפשר למיטעמיה, ואביי דקא אסר ליה הכא ושרי ליה לעיל בלא טעימה וכדפריש איהו ואמר קערה אסורה בלעה צנון התירא בלע, בתר דאקשי ליה רבא וא"ל סוף סוף היתירא דאתי לידי איסורא הוא, הדר ביה וס"ל כרבא דמותר בטעימה קאמר, ומיהו יש לדקדק אסור כולו לגמרי קאמר או בקליפה, וראיתי להראב"ד שכתב דבקליפה לא סגי ליה (דאם כן לא סגי ליה), דא"כ לימא הכי בהדיא כדאמרינן לקמן (קיב, א) בבר גזולא אבל צלי קליפה בעי, אלא שמע מינה מדקאמר אסור סתם איסור גדול קאמר, דהיינו שצריך נטילת מקום, וכתב הרב ז"ל דבנטילת מקום סגי ליה.

אם לא שאמרה רבינו ז"ל הייתי אומר דאסור לגמרי קאמר, ולא סגי ליה בנטילת מקום, דחריפות צנון טפי בלע מרותח האש, ורש"י ז"ל כן פירש דטפי בלע צנון מדגים מרותחים ומושך הוא הטעם ומפשטו בכולו ועד שיטעימנו ולא נמצא בו טעם בשר אסור, דאם איתא כיון דצנון וקישות בהדדי קאמר כי היכי דתנא תקנתא גבי קישות אמאי לא תנא תקנתא גבי צנון ותדע דדברים החריפין טפי בלעי, מדאסרו קורט של חלתית משום דמחתכי ליה בסכינא דאמראי דלגמרי אסרי ליה ולא שרו ליה בנטילת מקום, ואם איתא דלעולם לא בלע טפי מכדי נטילה, אמאי אסרי ליה כולה, ליצרכיה נטילה לעולם ודיו בכך, אלא השתא דאיכא למימר דלפעמים הטעם מתפשט בכולו וכולו אסור גזרו עליו ואסרוהו אפילו בשאין הטעם מתפשט אלא בכדי נטילה או בכדי קליפה, ופעמים בלא כלום שלא נחתך בסכין כלל כנ"ל.

דף קיב עמוד אעריכה

מהו לאנוחי כדא דמלחה בהדי כדא דכמכא א"ל אסור כדא דחלא מאי א"ל מותר. פירש רש"י ז"ל לאנוחי בצדו, וא"ל דכדא מילחא אסור דחיישינן דילמא נפיל מכמכא במלחא וקא עליה ) נראין עיקר, דא"כ נמצאת אומר דצונן בצונן היכא דאית ביה פילי אסור, דהא בר יונה וכמכא שניהן צוננין דנאכלין מחמת מלחן הן, וא"ת דנהי דכל שנאכל מחמת מלחו לאו רותח גמור הוא, אבל חם מיהא הוי, וה"נ כיון דהוי חם קצת ואית ביה פילי אסור, א"כ כי לית ביה פילי נמי ליבעי קליפה, דלא גרע מחם לתוך צונן אליבא דשמואל דאמר תתאה גבר, ואפ"ה אסיקנא בפסחים (עו, א) דקליפה בעי, ומהאי טעמא אמרי' לה דאע"ג [ד]תתאה גבר ותתאה לא הדר רותח מחמת רתיחת העליון מ"מּ אדמקרר ליה תתאה לעילאה אזיל עילאה ומחמם ליה לתתאה, והילכך בעי תתאה קליפה, אלמא כל חם קצת בולע כדי קליפה, הכי נמי אם חם הוא ליבעי קליפה, וא"ת דהתם הוא דהוי חם מחמת רותח מחמת אש, אבל חם מחמת מלח לא בלע כלל, ואפילו כדי קליפה, אלא אית ביה פילי, הא אפילו בחם שלא מחמת אש נמי אמרינן (לעיל ח, ב) דבולע כדי קליפה גבי שוחט בסכין של נכרים, דאמר רב קולף, ובעינן התם לאוקומי טעמי' דרב משום דקסבר דבית השחיטה רותח, וההיא ודאי לאו רותח ממש קאמר, דהא אין היד סולדת בו אלא חם קצת לבלוע כדי קליפה קא אמר, ושמא י"ל דכל שנאכל מחמת מלחו אפליו כחם דבית השחיטה לא הוי, ואפ"ה כי אית ביה פילי אסור, דחם כל דהוא כי אית ביה פילי אגב פילי בלא ויורד הוא דרך (נקעים) [נקבים].

כאן חסר ועיין תורת הבית חלק ב' בית ד' שער א' דף ג' ע"ב דפוס יועזפא שחסר כאן כמה שורות והעתקנום משם ופרש"י ז"ל דאי מנח כדא דמילחא סמוך לכדא דכמכא חיישינן דילמא נפיל מכמכא למילחא וקאי עליה בעין ויהיב מהאי מילחא בקדירת בשר ואתי למיכל בב"ח אבל כדא דחלא דאי נפיל לגוויה לא קאי בעיניה לא חיישינן וליחוש דילמא נפיל מיניה כולי האי דליהב ביה טעמא כולי האי לא חיישינן. ותמה הוא שלא מצינו שיהא אסור ליתן דבר האסור לצד דבר המותר גזירה שמא יפול מזה לתוך זה. וקדירות שבצור יוכיחו שהרי אמרו בפ"ק דע"ז לא הלכת לצור מימיך וראית ישראל ונכרי ששפתו שתי קדירות זו בצד זו ולא חשו בהם חכמים. ור"ח והר"ם במז"ל פירשו מפני שהמלח שואב את הכמכא שבצרו אבל החלא אין בו כח כל כך לשאוב ממנו גם זה דבר של תמה ועוד מאי קאמר דאיתיה לאיסורא בעיניה שהרי אע"פ שהוא שואב לא ממשו הוא שואב וגם אינו בעינו, ועוד שהיה לו לומר האי שאיב והאי לא שאיב, ותבלין ושאר הדברים החריפין גם כן מבליעין הן דגרסינן התם בפרק כל הבשר צנון שחתכו בסכין אסור לאכלו בכותח ודוקא צנון דאגב חורפיה בלע אבל קישות ואבטיח גריר לבי פיסקיה ואכיל. ותנן בפ' אין מעמידין אלו דברים של נכרים אסורין ואין איסורן איסור הנאה חילתית של נכרים, ומפרשינן טעמא בגמ' משום דמחתכי להו בסכינא דארמאי, ואגב חורפיה בלע. הנה בארנו שהדברים החמים אעפ"י שאין היד סולדת בהן מפליטין ומבליעין והמליח אינו כרותח להבליע עד שיהיה אינו נאכל מחמת מלחו, והדברים החריפין כצנון ואתרוג וחלתית וכיוצא בהן מבליעין בחריפותם, ועתה אשיב ואבאר כל אחד מאלו בפני עצמו.

ולהאי טעמא מה שנמצא פעמים בבשר שנמלח גומות בחתיכה התחתונה, והיא מתמלאת דם וציר אדום, והוא לא שריק, שהגומא מעכבת, ואפ"ה שרינן, היינו טעמא משום שהדם שבו נבלע ונפלט דרך (הנקעים) [הנקבים] ומה שנשאר בו עכשיו אינו דם אלא ציר אדום, שהדם לעולם אינו מתערב אלא נבלע ונפלט, והראשון נראה עיקר כנ"ל.

א"ר נחמן אמר שמואל ככר שחתך עליה בשר אסור לאכלה. פירש ר"ח ז"ל זה צלי הוא ואינו צלי הרבה ומימיו שותתין על הככר, רבא אכיל ליה וקרי ליה חמר בשר ואפילו אסמיק ואברי? סומקא לבראי אפילו סמיכתא, ואמר ר"נ אמר שמואל אין מניחין כלי תחת הבשר עד שיכלה כל מראה אדמימות שבו מנא ידעינן אמר מר זוטרא משמיה דרב פפא משתעלה תמרתו, כלומר שאין הדם מעלה תמרת אלא כבר כלה הדם (ומעשה) [ומעכשיו] שומן הוא ששותת על האש. מתקיף לה רב אשי דלמא תתאה מטא עילאה לא מטא, כלומר זה שמעלה תמרת הוא התחתונה שנצלה אבל העליון עדיין לא נצלה ודם הוא שנופל בכלי. ופסק רב אלפס ז"ל בככר שחתך עליה בשר לקולא כרבא וכרב הונא, ופסק בהא דאין מניחין כלי תחת הבשר לחומרא כרב אשי דלית ליה תקנתא עד דאיתי תרתי גללי דמלח. והקשה הראב"ד ז"ל דרבא מיקל מדשמואל, והאיך אפשר לפסוק כמאן דמיקל מדשמואל וכמאן דמחמיר טפי מיניה, ועוד שמואל גופיה דלא אסר אלא הככר אבל הבשר משרא שרי, ולטעמי כיון שהככר אסור היאך הבשר מותר, והלא שיוצא ממנו חוזר ונבלע בתוכו עם חתיכתו על הככר, ועוד לרב אשי דאמר (ליה) [לית] תקנתא עד דמייתי תרי גללי דמלחא ושפי(ר) ליה כי עביד נמי הכי מאי הוי, הרי הם והשומן שניהם חמין הם, והיאך אין הדם אוס' את השומן וגם הכלי שנופל הדם חם לתוכו האיך אינו נאסר. ותירץ הוא ז"ל דשמואל גופי' כשאסר לא אסר אלא משום מראית העין, דכיון דאסמיק ואברי' סומקא לבראי איכא משום מראית העין כדם שעל הכבד דאמרינן גוררו ואוכלו, דגים נמי דכנסו דאסור משום מראית העין, אבל מה שחוזר ונבלע בתוך הבשר אינו אסור ואין בו משום מראית העין ואין בכך כלום, ומה שהתיר להניח כלי תחת בשר משתעלה תמרתו, משום דקסבר דמעתה אין דם יוצא ונפלט מן הבשר, ומה שיצא ממנו אין בו מראה דם שיכול אדם לטעות בו, ורבא ס"ל בדם שעל הככר שחתך עליה בשר אע"ג דאסמיק לא טעו בה אינשי, דכל דם שיוצא מן הצלי לאחר שנצלה עד כדי שיהא ראוי לאכילה ע"י אותה צלייה לא מיחז(ק)י כסומקא דדמא אלא כסומקא דחמרא, ואין כאן משום מראית העין, ורב אשי נמי כותיה דרבא ס"ל בדם שעל הככר משום דבלוע הוא בככר, אבל (כ)[ב]ההוא סומקא דדייב למנא ס"ל לרב אשי דאיכא משום מראית העין, ואע"ג דמנפשי' נפיק ולא אגב דוחקא דסכינא משום דאיתא בעיניה, וה"ל כדם דגים שכנסו, ואי לא מייתי תרי גללי דמלחא ושפי ליה לדמא אסור, דדילמא איידי דקריש פריש דמא מיניה וקאי לצד אחר ואיכא משום מראית העין, והלכך למאי דבלע מהדדי או דבע מנא מינייהו לא חיישי' דהיתירא הוא, וה"ל כדם של בין השיני' דאמרינן מוצצו ואוכלו.

ונראה מדברי הרב ז"ל דדוקא שעל הככר הוא שהתירו רבא ורב הונא, ומשום דנבלע בככר, אבל אי פריש למנה כהללו שחותכין את הצלי על כלי עץ דאסור אפילו לרבא משום מראית העין, דהוה כדם דגים שכנסו, ולא משמע הכי, דהא שמואל גופיה לא אסיר ליה [אלא] בדאסמיק ואביי סומקא לבראי וסמיכתא, ובכי הא הוא דשרי רבא, דאלמא טעמי' דרבא לאו משום דנבלע בתוך הככר הוא, אלא משום דדם כזה אין לו מראה חזק ואין אדם טועה בכך, אלא חמר בשר הוא דקרו ליה, ואפילו חתיך ליה בכלי והוא בעין משמע נמי דשרי, דשומן בשר הוא וחמר בשר קרו ליה, דאי לא תימא הכי כי אמרי' רבא אכיל ליה וקרי ליה חמר בשר לא הוה שתיק גמ' מיניה, והוה אמר וה"מ ככר אבל בכלי אסור, והא דקא אמר מרנא ז"ל דרב אשי משום מראית העין הוא דקאמרת, תמיהא לי וכי שמואל לא חאיש למראית העין מאן חאיש להכי טפי מיניה, ואדרבה למאי דלא חאיש רב אשי חאיש שמואל והיכי לא חאיש שמואל למאי דחאיש רב אשי, ועוד שמואל מי קא שרי היכא דאיכא מראית דם, אדרבה אין מניחין עד שיכלה כל מראה אדמימות שבו קא אמר, ואי איכא דמא ומחזוהי לא קא שרי ליה, ורב אשי נמי לאו משום מראית העין קאמר (אלא מחשש דם גמור דהא לא מטא קא') אלא מחשש דם גמור, דהא עילאה לא מטא קאמר, אלמא משום דם גמור הוא דקאמר דדמא עילאה לרב אשי כתתאי לשמואל, כלומר בשעת הנחתו ע"ג האש, דהא איכא דם גמור, אלא משמע דההוא דכבר שחתך עלי' בשר טפי מטוי מהאי, דכול' אדמומית דההוא דככר לצלייה הראויה לאכילה לרוב בני אדם לא דחאיש שמואל לההיא, משום דאגב דוחקא דסכינא נפיק דם ואיכא משום מראית העין, אבל ס"ל דכיון דמטא לאפוקי תמרתו לא נפיק מיניה דם כלל מחמת אש, והלכך שרא לאנוחי כלי תחותי' מעת'. ורב אשי סבר כההוא דככר דשרו כרבא אע"ג דנפיק מיניה בדוחקת דסכינא כיון דמטא לכלל צלייה תו לית ביה משום מראית העין ושרי, אבל בהא דבי דוגי דלא בשיל כולי האי דילמא עילאה לא מטא כלל ודם גמור הוא, ולא משום מראית העין, דהא בבי דוגי מיא טפי איכא ובטל הוא מראה בגווייהו, אלא דדם גמור הוא ולא מבטלי' ליה, והלכך אסור עד דמייתי תרי גללי דמלחא ושפי ליה.

וא"ת א"כ יהיב ביה מילחא נמי ליתסר, דהא שומן ודם שניהם רותחין ובלעי מהדדי, הא ליתא דלח ולח לא בלעי מהדדי כלל אלא בלבולי מבלבלי, וכי רמי ביה תרי גללי דמלחא דמא שכן כוליה בשפולי' מנא לגמרי ושומנא קפי לעיל, וכ"כ הרמב"ן ז"ל. ומנא נמי נראה דלא מיתסר משום דדם שבשלו הוא מדרבנן דאסור כדאיתא במנחות בפרק הקומץ (כא, א) רב'? דדם שמלחו או שבשלו אינו עובר עליו, וכיון דספיקא הוא אי מטא ואי לא מטא דהא דילמא לא מטא קאמר ספיקו להקל, ואפילו רב אשי נמי דאמר דאית ליה תקנתא בגללי דמלחא תרתי בעי משיעלה תמרתו ואח"כ למיהב ביה גללי דמלחא, אבל לשווי (ביה דודי) [בי דוגי] מקמי דתכלה אדמימות דהיינו משיעלה תמרתו לא, דאז איכא דם, ומיהו א"ה לכתחלה לא שרי' בלא גללי דמלחא דכל היכא דאיכא לתקוני ולמיפק מידי ספק מתקנינן ומפקינן, והלכך מספקא דרבנן לא אסרינן לה למנא, ומספקא נמי לא אסרינן לה לאנוחי בי דוגי כלל כנ"ל. וכ"ה בה"ג ז"ל דדוקא תרי גללי דמילחא, אבל טפי לא שרוב המלח שובר כח הדם ומתערב עם השומן. וכתוב בספר התרומות הלכך אנן דלא בקיאי' בשיעור מלח ליתן בכלי, א"כ אסור ליתן כלי לקבל השמנונית, אא"כ מלח הבשר ושהה שיעור מליחה והודח יפה כדין בשר שמשימין בקדרה, ולפי מ"ש דספיקא דרבנן היא בדיעבד מותר, ואפשר דאפי' איתא נמי דאורייתא בדיעבד מותר (ואפשר דאפי' איתא נמי דאורייתא בדיעבד שם) דהא תרתי ספיקי נינהו, ספק נצלה ספק לא נצלה, ואם תמצא לומר לא נצלה דילמא ליכא שיעורא לאסור ובטעימה א"א דטעם דם שנתבשל עם השומן אינו ניכר, ולפי טעם זה אפילו לא נתן בו מלח [שרי] כל שכן כי נתן בו מלח דאיכא ספיקי טובא.

ולענין השפוד שצולין בו תמיד בשר בלא מליחה. כתב הראב"ד ז"ל שפוד שצולין בו בשר קשיא מכדי חיימא בשרא דאיב דמא עלוי שפודא בין מתותי בשרא מאבראי, וכיון דשפודא חמימה הו דהא שפוד של מתכת חם מקצתו חם כולו, אשתכח דהוא בלע דמא, וכי גמר בשרא למטויה ושביק ליה עלוי שפודא אמאי לא מיתסר בשרא מיניה, דהא חמימי נינהו, וא"ת שהאש שואבת הדם מבחוץ ואין מניח אותו לירד על השפוד, והא קא חזיא, דלא"ה הוא אלא דרך הנקב הדם שותת ויורד, והכי אמרינן (לעיל צג, ב) ברישא בכבשא דאי אנחיה אנחיריה אי דץ בי מידי שרי, דדמא נפיק דר אותו נקב, ואי לא אסור, ואי אנחיה אצדדין נמי אסור, דדמא מקוא קוי ואסור, דשמעי' מיניה שאין הדם יוצא אלא דרך הנקב. ופ"ז אין אדם רשאי לשהות הצלי ע"ג השפוד אפילו רגע אלא תכף שמוציאו מן האויר שפולט מעל השפוד ועד שהוא זב יחתכו, שכ"ז שפולט אינו בולע עד שיבא ויורה צדק לנו ע"כ. ואולי נאמר דדם משרק שריק, וכ"ז שהוא על האש הדם היוצא דרך הנקב על השפוד נופל הוא על האשר, והאש שואבו (ושופפו) [ושורפו] שאם אין אתה אומר כן שתי חתיכות זו אצל זו למה אין נאסרות שפולטת זו ובולעת זו, ואפילו חתיכה אחת פולט צד זה ובולע מצד זה. אלא שהדם משריק שריק ואינו נבלע, ומה שנבלע בכח האש כבולעו כך פולטו וכדאמרינן גבי מוליאתא (פסחים עד, א) וצ"ע.

דף קיב עמוד בעריכה

דגים ועופות שמלחן זה עם זה אסורין. פרש"י ז"ל הדגים לבד אסורין משום דרפו קרמי' ובתר דניחי למפלט בלעי מעופות, ויש מרבותי' בעלי התוספ' ז"ל שאמרו דבין דגים בין עופות אסורין דבתר דניחי עופות פלטי דגים מאי דבלעי מעופות, ולישנא מסייע להו מדקאמר דגים ועופות שמלחן אסורין, ולפי פי' של רש"י ז"ל הל"ל דגים אסורין או דגים [ועופות] שמלחן זה עם זה אסורין, ומיהו לא מיחוור דא"כ דגים נמי אמאי אסורין יחזור וימלחם ויצא הדם הנבלע, וא"נ עופות שמלחן בכלי שאינו מנוקב דאמרי' בסמוך דאסרי אמאי יחזור וימלח ויחזרו להכשרן הראשון.

וא"ת דלענין הכשר לא אמרינן דדם שנבלע שיצא ע"י מליחה, משום דחיישינן שמא נשתייר ממנו קצת שלא נפלט, זה אינו, דא"כ היאך נסמוך על מליחת בשר להכשרו, שמא לא נפלט הכל ונשאר קצתו, וא"ת התם שאני, דדם שלא פירש הוא, ודם האיברים שלא פירשו מותר, אבל זה שנבלע אחר שפירש ונאסר צריכין אנו לדעת בבירור שנפלט כולו. ג"ז אינו נראה, חדא דא"כ בשר לקדרה היכי שרינן על ידי מליחה שהרי אם נשאר בה חוטין שהדם שבתוכן אסור אפילו לא פירש, דדם מכונס הוא היכי שרינן, ושובר מפרקתה של בהמה שהדם אסור דדם שפירש הוא היכי שרינן במליחה, לגירסת רבותי' הגאונים ז"לא אלא שסומכין על החזקה וחזקה הדם היוצא ע"י מליחה בשיעור זמן מליחה נפלט כולו ואין נשאר ממנו בתוך הבשר כלל, אלא ודאי משמע מדאמרינן שהם אסורין, דלעולם דם הנבלע בחתיכה לאחר שגמרה פליטתה לגמרי או בדגים לאחר שגמרה פליטתן לגמרי אינו נפלט לעולם ע"יּ מלח, והלכך דגים אסורין, אבל עופות מותרין.

ומיהו לענין למלוח בשר שלא נמלח עם בשר שנמלח, איכא מאן דאמר דחתיכה שנמלחה ועמדה שיעור מליחה דהיינו שיעור מיל או יותר מותר למלוח עליה חתיכה אחרת, ואינו דומה לדגים ועופות, דטעמא דדגים משום דרפו קרמייהו ופולטין הן דמן וצירן לגמרי קודם גמר פליטת דם העופות, והלכך כיון דאין הדגים טרודין לפלוט כלל ואפילו ציר בולעים הן דם העופות ואינן פולטין, אבל בשר אע"פ שגמרה פליטת דמו עדיין הוא פולט ציר כיום תמים או יותר, ואיידי דטריד למפלט לא בלע, ואי נמי איידי דליט דם עצמו פולט הוא דם הנבלע בו, אבל לאחר יום א' שאינה פולטת אפילו ציר אם מלחו עליה חתיכה אחרת אסורה, דבולעת היא ואינה פולטת אחר שנחה מלפלוט דם עצמה או ציר.

ור"ת ז"ל התיר אפילו לאחר כמה ימים, משום דדם משרק שריק ולעולם אינו נבלע, ואם נבלע כמו שנבלע נפלט ואינו מתערב שם, [ו]דגים ועופות דאמר ר"נ שאסורין, היינו משום דרפו קרמייהו ובולעין הן בנקלה ובשרם רך ומתפשט הדם בתוכן ואינו נפלט אחר שנבלע משא"כ בבשר. ומיהו בשנמלח בכלי שאינו מנוקב דאמר דאסור, היינו טעמא משום דדם מקוי קוי ומתבשל הוא ומצטמק בתוך הבשר ולא שייך למימר ביה משרק שריק.

ומקצת רבותינו הצרפתים ז"ל אמרו דכל זמן שהבשר פתוח לפלוט דם, מותר לתת עליו בשר מליח מחדש אע"פ שתגמר פליטת הראשונה לגמרי מדם ומציר קודם שתשלם פליטת דם השני, דכיון שנתנו עליה קודם שנחה לגמרי לפלוט לא יתעכב בתוכה הדם שבולעת, וכן נותנין על השניה שלישית ועל השלישית רביעית וכן לעולם, דכל זמן שפתוח לפלוט בולע ופולט כל הנבלע בה, אבל אם לאחר שנחה מלפלוט נתנו עליה חתיכה אחרת אסורה, דלא אמרינן משרק שריק, וטעם דגים דאסרי לפיר' זה משום דרפו קרמייהו ונחו לפלוט כל הדם וכל הציר שלהן קודם שיתחילו העופות לפלוט כלל, והלכך כל מה שנבלע בהן לבסוף אינו נפלט.

וכתוב בספר התרומות כי לכל הפירושין אם בשר שנמלח עכשיו עם בשר שלא נמלח כלל, אותו שלא נמלח ימלחנו עכשיו ומותר, דכמ שפולט את דמו כך יפלוט הדם הנבלע בו, שאם אין אתה אומר כן היאך מולחין בשר על גבי בשר, שמא התחתון אינו פולט מה שבולע מן העליון, ולפי דבריו מה שאנו אוסרין בשר שנמלח בכלי שאינו מנוקב ואע"פ שעדיין פולט דם וציר, היינו טעמא לפי שהוא כבוש בתוך הדם הנפלט שהוא רותח וכבוש הרי הוא כמבושל, ודם שנתבשל בחתיכה אינו יוצא על ידי מליחה, ואפילו על ידי האור נמי נראה דאינו יוצא, דמסתרך הוא בתוך הבשר ואינו יוצא ממנו לעולם, ולא דמי למוליאתא דאמרינן כבולעו כך פולטו, דהתם האש שהוציאו מן המוליאתא והבליעו בעוף אינו מניחו להתפשט ולהסתרך בבשר אלא הוא שואבו ומוציאו לחוץ, אבל כאן שהוא מסתרך בבשר ע"י המלח אינו יוצא לעולם לא על ידי מלח ולא על ידי האש, והיינו דסתים ואמר דגים ועופות שמלחן אסורין, ואם היה אפשר להן לחזור ולהכשירן על ידי מליחה או ע"י צלי לא היה שותק ממנו, אלא לעולם אסור מן הטעם שאמרו כ"נ.

רב מרי בר רחל וכו' א"ל הטמאין לאסור צירן ורוטבן. פרש"י ז"ל דרב מרי קא מיבעי ליה אי אמרינן איידי דטריד למפלט דמא לא בלעי אפילו ציר כדאמרינן דלא בלע דמא או לא. ולכאורה הכי משמע מדאותבינן לרבא דאסר מברייתא דדג טהור שמלחו עם דג טמא, וסייעניה בסיפא דסיפא דקתני טמא מליח וטהור תפל אסור, ואין פירושו מחוור בעיני, דאם איתא, מאי קא מייתי ליה רבא ראיה מהטמא לאסור צירן, דרב מרי בר רחל נמי מפשט פשיטא ליה דאסור, ונ"ל דרב מרי בר רחל הא מספקא ליה אי [לא] מפליט מלח אלא דם לחודיה, ופשיט ליה דפליט ציר, מדקתני לרבות צירן ורוטבן, וציר (מאי היינו) [היינו מאי] דנפיק על ידי מלח ורוטב מאי דנפיק על ידי אש, ופשיטא ליה דבשר זה שמלח עמו אסור משום דבלע הציר. ואקשינן ולימא מדשמואל דאלמא מלח מפלט כצלי, וא"ל אי מדשמואל הוה אמינא לענין דם מפני שהוא קל לפלט וה"ל חם ואוסר, אבל ציר אינו נפלט ע"י מלח, ומכלל דברי רבא שמעינן תרתי, חדא מלח מפליט ציר, ומדאסר בשר שחוטה שמעינן מינה נמי דלא אמרינן איידי דטרידי למפלט לא בלעי אפילו ציר, כן נ"ל.

דף קיג עמוד אעריכה

הא דתניא דג טהור שמלחו עם דג טמא מותר. מדקתני סתמא ולא מפליג בין טהור עילאה או תתאה, פירשו המפרשים ז"ל דלא [שנא] עילאה או תתאה לעולם מותר, ואע"ג דקיי"ל כשמואל דאמר בפסחים (עו, א) דצונן לתוך חם תתאה גבר ובין דתתאה כשר או אסור, לעולם הבשר בולע ואסור, התם הוא דהוי חם מחמת אש שיש בו כח להפליט את חברו, אבל חם מחמת מלח אין בו כח להפליט אלא מבליעו, והיינו דכי טהור מליח וטמא תפל שהוא מותר לעולם, משום דטהור פולט מבליע לטמא אבל אין בו כח להפליט את האסור, וכן נמי סיפא דברייתא דקתני טמא מליח וטהור תפל אסור סתמא קתני, ובין שטהור למטה או למעלה לעולם אסור, לפי שאם הטמא מליח למטה הרי יש בידו כח להבליע את העליון ואסור אפילו הוא למעלה אסור, ואף על גב דקיי"ל תתאה גבר, הכא שאני לפי שטיפות המלח הן חמות ונוטפות תמיד על הטהור ונבלעות בתוכו.

ונמצא לפי פירוש זה דלפעמים שהמליח קל מחם מחמת אש, כגון שטהור מליח וטמא תפל, דלענין חם מחמת אש אי תתאה חם אסור, ולענין חם מחמת מלח אפילו תתאה מלוח מותר, ופעמים שהמלח חמור מחם מחמת אש כגון שהטמא מליח, דבחם מחמת אש אי בשר צונן למטה מותר בקליפה, ובמליח אפילו בשר שאינו מליח למטה אסור, וטעם הענין כמו שכתבנו, דמליח מבליע את התפל הרבה בין שהוא למעלה או למטה אבל אינו מפליטו כלל, וכן אם מלחו בשר בכלי שנשתמשו בו באיסור, כגון קערה של נכרי אם היא מנוקבת דליכא משום דם מותר, שהרי המליח מבליע ואינו מפליטו כלל, וא"כ הללו שעושין גבינות בדפוסי הנכרים ובכליהם מותרין, אלא שאסור לעשות כן לכתחילה, משום הרחק מן הכיעור, דהכא נמי דג טהור שמלחו קתני דמשמע בדיעבד, וכ"כ בספר התרומות, ועוד כתוב שם בשם ר"י ז"ל דרגילות היא לשום מליח בקדרה שהיה בה בשר ונותנין אותו מלח בתבשיל של חלב או בהפך, לפי שהמלח אינו מפליט מה שהוא בלוע בדבר שאינו אוכל.

ולענין בשר שחוטה בהדי בשר נבלה מליח, דינו כעין דג טהור עם דג טמא, וכן לענין בשר מליח עם גבינה או להפך, וכתב הרב בעל התרומות ז"ל דאפילו בשר שנמלח לצלי שהבשר בעצמו נאכל מחמת מלחו, אפ"ה אוסר במגעו את הגבינה, לפי שהציר הנוטף ממנו על הבגינה חשוב רותח, לפי שהציר הנוטף ממנו אינו נאכל מחמת מלחו.

והבשר שנמלח או הגבינה ונתייבשו או שהודחו אינן אוסרים במגען, דאין אוסרים זה את זה אלא כשהן לחין מחמת מלח שקרוי רותח ומפליט הלחלוחית, ואדרבה ההדחה מסירה הלחלוחית והמלח.

ויש לעיין בענין דג טהור שמלחו עם דג טמא, אמאי מותר, דהא מלח דעל גבי דג טהור מודבק הוא גם על הטמא ומפסיק בין שניהם, וה"ל כשניהם מלוחין, דאין סברא לומר דהכא מיירי בשלא נמלחו הפנים של דג טהור הדבוקים לדג טמא, ושמא בשקדם וסילקו קודם שיעור מליחה, דהיינו מיל, דבפחות מכאן לא הוי כרותח דצלי לפלוט ציר, אבל אם (נתערב) [נתעכב] עליו כשיעור מליחתו, הוו להו כשניהם מלוחים ואסורין, וטמא מליח וטהור תפל דאסור, היינו לאחר זמן שיעור מליחת הטמא, אבל קודם לכן אינו אסור, דעד דהוי רותח כרותח דצלי לא פליט טמא ציר, ומשום טמא לא מיתסר, ואינו נכון דדג טהור שמלחו עם דג טמא אף על פי (שנתערב) [שנתעכב] שם הטהור שיעור מליחתו קאמר, דהא מותר סתמא קאמר, ואי דוקא בשקדם וסלקו, לא הוה שתיק גמרא מיניה וצ"ע.

ועוד יש לעיין במה שפירשנו בטמא מליח וטהור תפל שהוא אסור בכל ענין, בין שכשר למטה בין שהוא למעלה תחתון אינו צריך אלא קליפה כדאיתא בפסחים (שם) וברותח דמליח תחתון אסור לגמרי דמבליע טפי, כדמשמע הכא דקתני אסור סתמא, ואם כן תיקשי לן דמצינו מליח שהוא כמבושל (לעיל צז, ב), והנהו אטמתא דאימלחן בבי ריש גלותא בגידא נשיא דאסר להו שפיר קא אסר להו, ואמאי דחינן ליה דמליח אינו כרותח דמבושל, ומשמע דשרו להו לגמרי בקליפה לבד, משום דשומן גיד לא מפעפע בצלי, הא מליח טפי מבליע ומוליך הרוטב וציר מרותח דצלי, ושמא נאמר דהכא לאו אסור לגמרי קאמר, אלא אסור לאצרוכיה נטילה, דכל דבעי נטילה אסור סתמא קרי ליה, כדאיתא התם בפסחים (עה, ב) דאמר חם לתוך חם דברי הכל אסור ובאיסור שאינו מפעפע אפילו חם לתוך חם אין צריך אלא כדי נטילה, והנהו אטמתא דשרינן להו בנטילת מקום, שרינן להו דרבינא לגמרי הוה אסר להו כאלו נתבשל עמו, דאסור לגמרי, דאיהו לרותח דמבושל הוה מדמי ליה, ונראה דהכי אית לן למימר, דהא אפילו כשת"ל דהכא מיירי בשטהור למעלה וטמא מליח למטה כדינא דרותח מחמת אש, מ"מ אכתי תיקשי לן אמאי אסור לגמרי בנטילה סגי, אלא ודאי אית לן למימר דאסור עד כדי נטילה קאמר.

ומיהו איכא למימר דאסור לגמרי קאמר, משום שומנו של טמא שמפעפע שמתפשט בכל ואוסר לגמרי. וכן נמי ברותח מחמת אש, בזמן שהתחתון רותח ויתר עליו רותח מחמת מלח, שאפילו טמא מליח למעלה אוסר לגמרי את הטהור התפל, לפי שמבליע שומנו בכולו, דדג שאני משום דרפי קרמיה ובלע טפי, אבל בבשר נבילה מליח שנמלח עם בשר שחוטה טפל (הזעצער: אולי תפל) אינו נאסר אלא בשטמא מליח למטה אתי שפיר, אלא דלקולא לא אמרינן, ואי לאו דמסתפינא אמינא דמליח קיל מרותח מחמת אש. וכן הוא באמת נראה לעין. ושמואל דאמר מליח הרי הוא כרותח, טובא קמ"ל, וחדית לן טפי ליהוי כרותח דצלי, והיאך נאמר דליהוי עדיף מורתח דצלי, אבל הכי קאמר דג טהור שמלחו עם דג טמא תפל שכבר היה מונח בכלי, דלישנא דקאמר שמלחו עם דג טמא הכי משמע שהטמא היה שם תחלה, והלכך אם מלח הטהור עליו מותר דתתאה גבר כשמואל, ואפשר דמותר בקליפה קאמר, דכל שאינו טעון אלא קליפה מותר, סתמא קארי ליה כדאיתא התם, או דלמא לגמרי קאמר משום דרותח דמליח קיל טפי מרותח דאש טמא מליח, כלומר אבל אם אותו דג טמא שהוא כבר מונח בכלי הוא מליח אפילו היה טהור שנותן עליו תפל אסור, דתתאה גבר ואסור, דקאמר עד כדי נטילה או אסור לגמרי משום שומנו של טמא שמפעפע והשתא לא תיקשי לן בהא מידי דדינא דמליח שאינו נאכל מחמת מלחו, ודינא דרותח דצלי דפליגי ביה רב ושמואל בתתאה גבר ועילאה גבר חדא היא כנ"ל.

רב דימי מנהרדעא מלח במילחא גללניתא ומנפיץ לה. איכא מן דמפרשי דדוקא במלחא גללניתא, אבל בדקה טפי לא, משום שהיא נתכת ונבלעת בתוך הבשר ואינה מפלטת את הדם. והראב"ד ז"ל פירש דבכל מלח מולחין ומכשירין את הבשר בין בדקה בין בגללניתא, דאי לא תימא הכי [וכי לא היו יוצאין במליחה אלא ודאי] עד דאתא רב דימי היו מולחין בכל מלח ובלא ניפוץ, והיו מדיחין את הבשר בכלי מנוקב כדי שלא יפול המלח במים, וכיון דעבר כח המלח מעל הבשר לא יפלוט עוד הבשר כלום, והרי הוא חוזר ובולע מן המים שנבלעו בהם הדם שבתוך המלח, ומשום חשש זה היו מדיחין את הבשר בכלי מנוקב, מפני שהמים הולכין להן ואינן משהין שם כלל כדי שיחזור הבשר ויבלע מהם, עד שבא רב דימי ולימד למלוח במלחא גללניתא ולנפץ לה (קודם הדחה בכלי מנוקב) [ואח"כ מדיחה אפילו בכלי שאינו מנוקב], לפי שאחר שנפיץ הדם לא נשאר על הבשר אלא טיפת דם שהוא משהו ואין בו כדי לאסור ולהבלע בבשר שבטל הוא במים. ועוד כתב הרב ז"ל כי יש עוד להקל בגללניתא, שהבשר די לו בהדחה מועטת, משא"כ בדקה שנדבקת הרבה בבשר וצריכה מריקה ושטיפה וכבוס גודל להעבירה מעל פניו. משא"כ בגללניתא ואינו עיכוב להכשיר הבשר בכך, שאפשר להכשירו בשאר ענינים.

אין מחזיקין דם בבני מעים ותרגום אכרכשא ואהדרא דכנתא ומעי'. ופר"ת ז"ל שצריך למלוח הכרס ומחזיקים בו דם, שהרי אמרו (לעיל נא, א) במחט שנמצא בעובי בית הכוסות אין עליה קורט דם בידוע שהוא לאחר שחיטה וכנתא גופה צריכה מליחה. ורבותינו הצרפתים ז"ל אמרו דכרכשא והדרא דכנתא דאין מחזיקים בהם דם הן עצמן, אבל בשמנן מחזיקים דם (דהאי חזיתא) [דהא חזינא] דאית ביה. ובנמוקי הרמב"ן ז"ל משום בה"ג ז"ל דכנתא גופה אסורה בקדרה, משום שוריקי קטיני דדמא דאית בה, ואע"ג דחתכה פורתא פורתא ומלחה אסירא, ול"ש (דהדרא) [דתורא] ול"ש דשאר בהמה.

ולענין מליחת בני מעים עם בשר אחר, יש מי שאומר שאסור, ואי מלח בני מעים עם בשר אסורין, דהו"ל כדגים ועופות, דכיון דאין דם בבני מעים ואין טרודין לפלוט בולעין הן, ורבותינו בעלי התוס' ז"ל אמרו דמותרין הן, ולא דמי לדגים ועופות, דהני כיון דלית בהו דם אין בולעין הדם הבא עליהם אלא משרק שריק ואזיל ליה בהדי מלחא, אבל דגים כיון דרפו קרמייהו ופלטי דמן הדר בלעי דם העופות, ומעשים בכל יום שאין נזהרים למולחן יחד עם בשר.

ואמר שמואל אין מניחין בשר מליח אלא בכלי מנוקב. כלומר אין מולחין אלא בכלי מנוקב. אבל לאחר זמן שיעור מליחתן מכאן ואילך אינו פולט אלא ציר בעלמא, ואף על פי שמניחו בכלי שאינו מנוקב אין בכך כלום, ואף על פי שהדם טוח על פני הבשר בעוד שהוא פולט ציר אינו בולע הדם, שאם אין אתה אומר כן כי לא הניחו בכלי ליתסר, ומיהו לישנא דקאמר אין מניחין בשר מליח אינו מיושב, דהל"ל אין מולחין את הבשר בכלי שאינו מנוקב. ושמא נאמר דשמואל אפילו לאחר שיעור מליחתו קאמר, לפי שהוא פולט ציר וצירו אינו נאכל מחמת מלחו וה"ל רותח, וכשהוא מתקבץ בכלי שאינו מנוקב מבליע הדם שעל המלח בתוך הבשר, לפי שהוא מתקבץ בתוך הציר,וכבוש הרי הוא כמבושל, ומבושל לא שייך למימר ביה איידי דטריד למפלט לא בלע כנ"ל. ומיהו אינו נאסר אלא מה שעומד ממנו בתוך הציר, אבל השאר מותר בנטילת מקום, לפי שאין הדם מפעפע, ומיהו אם אין מתכנס שם ציר הרבה אלא שטופח תחת הבשר, ראיתי בשם הרב רבינו ז"ל דמולחו פעם שנית וש"ד, כמו שפולט דמו פולט מה שבלע מחמת חום המלח, מידי דהוי אכל מליחת בשר מפליט האי גיסא ובלע האי גיסא ובלע האי גיסא. ואפ"ה שרי, משום דכל זמן שהוא פולט דם עצמו פולט נמי הדם הבא לו ממקום אחר.

ולענין מולח בכלי שאינו מנוקב, כה"ר אלברצלוני ז"ל דאינו אוסר אא"כ נשתהה שם שיעור מליחתו, אבל אם לא נשתהה שם כ"כ מותר, ולולי שאמרה הרב ז"ל היה נראה דאפילו לא נתשהה שם אלא מעט אסור, דהציר והדם מתחילין לצאת מן הבשר מיד, והטיפות עצמן אינן נאכלין מחמת פליטתן, אע"פ שהבשר עדיין נאכל מחמת מלחו וכיון שכן הבשר שהוא מתכבש ומתבשל בתוך הציר והדם שהן מלוחין הוא חוזר ובולע מיד הדם שפולט, ותדע דהציר והדם מיד שהוא נפלט חשבינן ליה כרותח אע"פ שעדיין הבשר אינו [מלוח כ"כ] שאינו נאכל מחמת מלח מדאמר רב נחמן אמר שמואל דגים ועופות שמלחן זה עם זה אסורין, ואמרינן מ"ט עופות קמיטי קרמייהו, ודגים רפו קרמייהו, ובתר דנייחו דגים פלטי עופות והדר בלעי דגים מינייהו, אלמא בתוך שיעור פליטת דם העופות אמרינן דבלעי דגים מינייהו, וש"מ דדם הנפלט בתוך שיעור מליחה חם הוא ונבלע, ועוד דאמרינן עלה ה"ד אי בכלי שאינו מנוקב מ"ש דגים ועופות, דאלמא דאפילו בשיעור שהדגים בולעין מדם העופות ונאסרין, ה"נ דהוו בלעי עופות מעופות בכלי שאינו מנוקב, דאי לא תימא הכי לימא ליה ואיבעית אימא לעולם בכלי שאינו מנוקב וא"ה דגים ועופות דוקא, והא קמ"ל דדגים רפו קרמייהו ובלעי' אפילו בתוך שיעור מליחה, אבל עופות ועופות לאחר שיעור מליחה אין בתוך שיעור מליחה לא, אלא ודאי ש"מ דאפילו עופות ועופות בכלי שאינו מנוקב אסור לעולם, ואפילו לצלי, משום דה"ל כמבושל ובלוע מחמת בשול אינו יוצא ע"י האש.

השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה מכביד את הבשר וגוזל את הבריות ומבליע דם באיברים איבעיא להו מבליע דם באיברים וכו' הא לדידיה אי בעי למיכל מיניה באומצא ש"ד או דילמא וכו' ולדידיה נמי אסור למיכל מיניה באומצא. כך היא גירסת הספרים ובהלכות רבינו אלפסי ז"ל, ומשמע דבקדירה אי בעי למיכל מיניה במליחה שפיר דמי, ואף על פי שנבלע בו הדם, יוצא הוא ע"י מליחה, דכל דם שלא נבלע מחמת בשול יוצא הוא במליחה, אבל רש"י ז"ל אינו גורס אומצא, אלא הא לדידיה אי בעי למיכל מיניה, ופי' ז"ל אפילו במליחה, וסלק' בתיקו. א"כ לדבריו יש לחוש לדבר הרבה להניח הבהמה לגנח ועד שתמות לגמרי שלא לשבור מפרקתה, ואפילו בעי לה לקדירה לעצמו.

והרמב"ן ז"ל הכריע כגירסת הספרים, מדלא קאמר ומאכיל דם את הבריות שזו עבירה קשה שבכולן, אלא ודאי מדנקט גוזל את הבריות, ושבקה לאיסור מאכיל דם, ש"מ דלקדרה אי נמי לצלי ליכא למיחש, ומשום [הכי ניחא] דלא נקט ומאכיל דם את הבריות דלמיכל באומצא לא חיישינן, דאומצא לא שכיחא, אלא ודאי הדעת נוטה לגירסת הספרים, וסלקא בתיקו. ובאומצא מיהא אסור, ובצלי נמי עד דנצלה כל צרכו, דאי לא נצלה כל צרכו הו"ל כאומצא.

אלא דתמיהא לי דהא דאיבעיא לן אי שרי ליה למיכל באומצא או לא, בבשר דלית ביה חוטי קא מיבעיא לן, דאי באית ביה חוטי אפילו בלא שבר מפרקתה אסור באומצא, דהא סתם בהמה לא נשחטו הורידין דהא אינה צריכה כדא"ר חסדא לא לכל א"ר יהודה אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחד, אבל בבהמה הואיל דמנתחה אבר אבר לא צריך, כיון שכן סתם בהמה דאית ביה חוטי אסור באומצא, אלא אם נודע בה שנשחטו הורידים, והכא בסתם בהמה קא מיירינן, אלא ודאי אית לן למימר דבשר דלית ביה חוטי קא מבעיא לן, וא"כ אפילו באומצא אמאי אסור, דהא דם האיברים שלא פירש שרי, וי"ל דבשעת השחיטה דם האיברים מתנודד ממקומו לצאת דרך בית השחיטה, וכששובר מפרקתה הדם חוזר ונבלע בבשר, וה"ל דם שפי' ממקום זה ונבלע במקום זה, ולישנא דקאמר מבליע דם באיברים הכי משמע.

ר' עקיבא אומר חיה ועוף אינו מן התורה שנאמר לא תבשל גדי בחלב אמו שלשה פעמים וכו'. ופרישנא בגמרא (לקמן קטז, א) טעמיה דר"ע משום דקסבר איסור חל על איסור וחלב ומתה לא צריכי קרא, ופסקו הגאונים ז"ל כר"ע דחיה ועוף אינן מן התורה. ואי קשיא לך והא שמואל דהוא אמורא לא דריש כותיה לעיל, דמוקי חד לחלב ומתה וחד לאפוקי טמאה וחד לרבות את השליל. ועוד דהא משמע דתנא קמא לא ממעט אלא טמאה אבל חיה ועוף לא. ועוד דהא לא קיי"ל דאיסור חל על איסור, יש לומר דאע"ג דתנא קמא משמע [ד]לא ממעט אלא טמאה, לא קיימא לן כותיה, דהא סוגיין דעוף אינו מן התורה, ועוד דהא לא שמעינן לרבנן בהדיא דפליגי עליה אלא ר' יוסי הגלילי דהוא יחיד פליג, וקיימא לן כר' עקיבא מחבירו, ועוד דבשר בחלב איסור מוסיף הוא וכיון דטעמיה דר' עקיבא משום דקא סבר איסור חל על איסור, וסוגיין דעלמא כמאן דאית ליה איסור מוסיף וכדמשמע בשבועות (כד, ב) קיי"ל כותיה, ובנמוקי הרמב"ן ז"ל דהא דשמואל דלעיל נמי ל"ק, משום דשמואל גופה תרוצי מתרצינן לה, ולפירוקא בתרא דאמרינן הא דידיה הא דרביה איכא למימר דלדידיה איסור חל על איסור אית ליה, וחלב ומתה לא צריכי קרא, ואי נמי שליל צריך קרא, אייתרו להו תרי חד להוציא חיה ועוף מדרבי יוסי הגלילי שאין לו חלב אם, ודקא נקט שמואל לרבות חלב ומתה כל(ל) דמתרבי נקיט ליה לרבות, וכל דממעיט ליה נקט להוציא ולאו דנפקי מקראי כדאמר בשליא ודם, וכללו של דבר מימרא דמיתרצא לא עדיפא לדחויי כללא דהלכה כר' עקיבא ע"כ.

דף קיד עמוד אעריכה

המבשל במי חלב פטור. כלומר דאינו נקרא חלב, וכן הא דאמר ר"ל דלענין בשול מי חלב אינו כחלב, בשם רבותינו בעלי התוס' ז"ל דמ"מ [אסור] הוא מדרבנן, דהא כותח הבבלי משום נסיובי דאית ביה נאסר כדאיתא בפסחים (מב, א).

דף קטז עמוד אעריכה

מתני': קיבת נכרי ושל נבילה הרי זו אסורה. ופירש שמואל בגמרא דחדא קתני קיבת הנכרי נבילה היא ואסורה, המעמיד בעור קיבה, כלומר בעור קיבת כשירה, אם יש בנותן טעם הרי זו אסורה, ותמיה לי מאי קא משמע לן, פשיטא דבשר בחלב בנתינת טעם אסור. ושמא הא קא משמע לן דדוקא אם יש בה בנותן טעם אסור, ומשום בשר בחלב, הא אין בו בנ"ט מותר, דאע"ג דמעמיד הוא בשר בחלב בטעמיה תלא ליה רחמנא כדאמר רבא לעיל (קח, א) דרך בישול אסרה תורה מה שאין כן במעמיד בעור נבלה דאזלינן בתר מעמיד, ואע"ג דלית ביה נותן טעם, רואין אותו כאלו הנבלה קיימת בעין.

דף קטז עמוד בעריכה

גמרא: והאמר שמואל מפני מה (אוסר) [אסור] גבינת הנכרים מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבילה. הא דנקט שמואל עור קיבת נבילה, ולא קאמר בעור קיבת שחוטה, והא דלא אזלינן ביה בתר טעמא כדאיתא במתני' בע"ז (כט, ב) הארכתי בו במה שאמרו בו הראשונים ז"ל בפרק אין מעמידין.

והילכתא אין מעמידין בעור קיבת נבילה ובקיבת שחיטת נכרי, ובקיבה כשירה שינקה מן הטריפה מעמידים וכ"ש בקיבת טריפה שינקה מן הכשירה, מ"ט חלב המכונס בעור קיבה פירשא בעלמא הוא, כך היא גרסת הגאונים ז"ל, וכן כתובה בספרים, ולפי גרסא זו הא דתניא (קט, ב) קיבה שבשלה בחלבה אסורה ליתא, וקודם חזרה נשנית, אבל למשנה אחרונה מותרת וכ"כ הרב אלפסי ז"ל בשמעתא דהכחל.

ומיהו איכא למידק דהא קתני סיפא במתניתין כשירה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה, וסיפא דמתניתין הא אוקימנא לה הכא לאחר חזרה כדמקשינן רישא דמתניתין דקתני קיבת נכרי ושל נבילה אסור אסיפא דמתניתין, ופריק רבי יצחק אמר ר"י כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה, אלמא אף לאחר חזרה כשירה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה. וראיתי לרמב"ן ז"ל שתירץ דרישא דקתני קיבת הנכרי ושל נבילה אסורה, ומציעתא דקתני כשירה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה, שתיהן נשנו קודם חזרה, דכל חלב שבא ממקום כשר לקיבת האסורה נותנין עליה חומרי מקום שהלך לשם, וכל שבא ממקום אסור לקיבת הכשירה נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם, דאי שרית ליה אתי למיכל מינה, וסיפא דקתני שינקה מן הכשרה הוא דמוקמינן בלאחר חזרה. והא דקא מפרש טעמא דמתניתין מפני שכנוס במעיה, הכי קאמר פירשא בעלמא הוא, דכל שבא ממקום אחר ונתכנס במעיה פירשא בעלמא, והוא הדין לכשירה שינקנה מן הטריפה.

ואינו מתחוור היטב דא"כ אמאי נקט כי האי גוונא כשירה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה, ונקיט חזרה בטריפה שינקה מן הכשירה, הא לא הוה ליה למנקט חזרה אלא בלישנא מתניתין קמייתא, והוה ליה למימר בית דין של אחריהם אמרו כשירה שינקה מן הטריפה קיבתה מותרת, ונראין דברי ר"ת ז"ל שפירש דהא דאמרינן מעמידין בחלב קרוש דהוה ליה כפירשא לאחר שנתקרש, ואורחא דמילתא הכי דאין מעמידין בחלב צלול אלא בקרוש. וסיפא דקתני כשירה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה בחלב צלול דאכתי לא חשבינן ליה כפירשא, והילכך אסורה אף לאחר חזרה, אבל טריפה שינקה מן הכשירה לעולם קיבתה מותרת בין צלול בין קרוש ממה נפשך, והא דתניא קיבה שבשלה בחלבה בחלב צלול, וזה שלא כדברי רבינו אלפסי ז"ל שדחה אותה ואפקה לההיא לבר מהלכתא, ורש"י ז"ל מחק גירסת הספרים ולא גריס הכא כשירה שינקה מן הטריפה, דהתם קיבתה אסורה, דהא דשרינן קיבת העולה לא משום דחשבינן ליה כפירשא, אלא משום דאתי ליה מעלמא והוי ליה כעור העולה דמתחלק לכהנים, וכמו שכתב בפירושיו כאן, ובפרק אין מעמידין הארכתי בו יותר בס"ד (לה, א).