ביאור:בראשית יח ה

בראשית יח ה: "וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם וַיֹּאמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ."

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית יח ה.

כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ

וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם

"לֶחֶם" - לחם כולל כל דבר מאכל, החל מפרוסת לחם קטנה ועד ארוחה ומשתה עם בשר ושתייה.
"פַת לֶחֶם" - רומזת לאנשים שמדובר בארוחה קלה, פת בלבד.
"וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם" - סעד: חיזוק, עזרה, תמיכה. אני אכין, אבל אתם חופשיים לאכול כרצונכם, וללכת כרצונכם. אני לא איעלב אם לא תאכלו הכל או אם לא תאכלו דבר.

אברהם רצה להפגין הכנסת אורחים, הוא לא רצה לעכב את המלאכים בדרכם. הוא חשש שאם הוא יציע ארוחת מלכים הם לא ירצו לחכות. לכן הוא הציע להם פת לחם בלבד, אבל רץ והכין ארוחה גדולה יותר לאחר שהאנשים הסכימו להישאר.

כֵּן תַּעֲשֶׂה

המילה "כֵּן" היא מילת שבועה, ציווי. להלן שימושים של המילה:

פקודת אלוהים - "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד, וְתֵרָאֶה, הַיַּבָּשָׁה; וַיְהִי כֵן" (בראשית א ט).
פקודת מלכות - "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהֵעָשׂוֹת כֵּן" (ביאור:אסתר ט יד).
פקודת החוק - "וַיֹּאמֶר לָבָן, לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ" (ביאור:בראשית כט כו)

כאשר האנשים השתמשו במילה "כֵּן" הם הציגו את עצמם כבעלי סמכות עליונה כמו של מלך או שופט. אזי אם מקודם אברהם לא היה בטוח שמדובר בשליחי אלוהים, הרי שעכשיו הוא קיבל אישור לכך.

וַיֹּאמְרוּ

"ויַֹּאמְרו"ּ, בלשון רבים – כל אחד מהשלושה אמר כן. קשה להאמין שהם אמרו בדיוק את אותו המשפט. אולי אחד דיבר והאחרים רק הנהנו בראשם או שאדוני אמר להם מה להגיד והם הסכימו בדיוק באותם מילים ובדיוק באותו זמן.

תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ

עכשיו אברהם היה מחויב לפעול בהתאם למה שאמר. אם כן, מה הוא אמר?

הישענו על העץ ורחצו את רגליכם.
אביא לכם פת לחם.
אני לא אכעס אם לא תאכלו את מאכלי.
אחר כך תמשיכו בדרכם ואני לא אעצור בעדכם.

אולם לאחר מכן אברהם הגדיל מאוד את כמות האוכל, מפת לחם לארוחה מלאה עם בשר.

אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם

אברהם מצדיק את זכותו לעכב אותם בארוחה קלה כי הם באו אליו. הם היו יכולים ללכת מסביב למאהל ולא להופיע לפניו, ומכאן שעצם בואם מעיד שהיתה להם סיבה. אולי הם צריכים אוכל או מים, ואולי היתה להם הודעה חשובה למסור.