קטגוריה:בראשית יב ב

מפרשי רש"י

והשתא מקשה לפי האמת שאמר הכתוב "לך לך" - 'להנאתך ולטובתך', היאך יתפרש קרא ד"ואעשך לגוי גדול", דאין לפרש כמו ב"ר, דהא "ואברכך" דהוא בממון לא יתכן לפרש 'ושם אתה זוכה ולא כאן', דלמה לא יכול לזכות במקום אשר הוא, ואין לומר "ואעשך לגוי גדול" "ואגדלה שמך" מתפרש 'וכאן אי אתה זוכה לבנים וכדי שאודיע טבעך בעולם', "ואברכך" מתפרש 'לפי שהדרך ממעט הממון', דזה לא יתכן כלל, דכיון "ואברכך" הוא כתיב בין "ואעשך לגוי גדול" ובין "ואגדלה שמך", איך מתפרש "ואברכך" שלא יהיה ממעט ממה שהיה לו כבר, "ואעשך לגוי גדול" שלפני זה וכן "ואגדלה שמך" שאחר זה בתוספות ברכה, דמשמע דהברכה היא לטובתו, ולפיכך פירש 'דבר אחר':

אמנם כל אלו הדברים אינם צריכים, כי לא קשיא מידי, שאין דברי ב"ר סותרים לפירוש רש"י, ואף על גב דמדברי (ב"ר) [רש"י] משמע שהוא לטובתו, ובחוצה לארץ אי אתה זוכה לבנים כלל, ובודאי היה זוכה לבנים בארץ ישראל, מכל מקום הוצרך להבטיחו שלא ימעט, שהיה סובר אברהם אף על גב שיהיו לו בנים - מכל מקום יהיו לו מעט בשביל הדרך שממעט מפריה ורביה, ויסבור שיהיה לו בנים מועטים, ולפיכך הוצרך להבטיחו שלא ימעט מפריה ורביה כלל, אלא "ואעשך לגוי גדול" לגמרי. וכן משמע מתוך פירוש רש"י דקאמר 'ממעט פריה ורביה', אבל בודאי בנים יהיו לו. ולפי זה "ואעשך לגוי גדול" קאי על "לך לך", אחר שאמר שהוא להנאתו ולטובתו, אפשר שיהיה לו מעט בנים - כתב "ואעשך לגוי גדול", והשתא צריך "לך לך" וגם צריך "ואעשך" "ואגדלה שמך", דאי "לך לך" בלבד הווא אמינא אף על גב דיהיו לו בנים - יהיו לו מועטים, ולכך נאמר "ואעשך לגוי גדול", וכדי שלא תאמר דגם כאן היה זוכה לבנים, ולא היה לו הבטחה רק שלא ימעט, כתב "לך לך" ד'כאן אי אתה זוכה':

ומה שהוצרך לומר 'בשביל שהדרך ממעט פריה ורביה', ולא אמר כי לכך ברכו "ואעשך לגוי גדול" כי 'כאן אי אתה זוכה לבנים' ולכך אמר ואעשך שם לגוי גדול, דאין זה קשיא, ודאי שני ענינים הם; האחד שיהיו לו בנים, והשני לעשות אותו לגוי גדול, ואם בא לומר שכאן אינו זוכה לבנים לא היה לומר "ואעשך לגוי גדול", אלא 'ואתן לך בנים', ואם בא לומר טובתו שיהיה לגוי גדול, דבר זה הוא ברכה בפני עצמו, שהרי דבר זה לא תליא כלל בארץ, רק שיהיו לו בנים תולה בארץ, ולכך הוצרך לתרץ 'לפי שהדרך וכו. ועוד דעל כרחך צריך לפרש המקרא כך 'בשביל שהדרך ממעט וכו, דומיא "ואברכך" שנכתב אחריו:

ופירש אחריו מיד "ואעשך לגוי גדול", שרצה לומר דהוי כאילו כתב למעלה מיד אצל "לך לך", שאם כך איך יפרש "לך לך" 'להנאתך ושם אתה זוכה לבנים וכאן אי אתה זוכה' - היכן כתובים בנים, ופירש אחריו "ואעשך לגוי גדול" שבו נזכר טובות הבנים והגדלת השם. ומה שאמר כי הוא ממעט השם, ולעיל כתב שהוא להודיע טבעך בעולם, תרוייהו אית ביה, כי בודאי הדרך ממעט השם כלפי אותה החשיבות שהיה במקומו, דאין אדם מכובד אלא בביתו, ומכל מקום מהני כלפי המקום שלא היה שם ולא היה ניכר כלל, והבטיחו שלא יהיה ממעט מן השם כאילו היה בביתו ובמקומו:

[ד] זה שאומרים אלקי אברהם. פירוש כי הבטיחו הקב"ה שיהיה ממנו אומה גדולה, ומאחר שתהיה ממנו אומה גדולה הקב"ה מיחד שמו עליו, דאין הקב"ה מייחד שמו רק על אבות האומה, והיינו טעמא מפני שאין הקב"ה מייחד שמו על יחיד פרטי, רק על אומה שלימה, ואותם שהם אבות האומה הקב"ה מייחד שמו עליהם, ולפיכך על האבות דווקא:

[ה] זהו שאומרים אלקי יצחק וכו'. מפני שכל אחד הוא תוספת ברכה, לכך צריך לדרוש על יצחק ועל יעקב. וראוי לך לידע שיש במדרש הזה (פסחים דף קיז:) עניין פנימי נסתר, כי ראוי "ואעשך לגוי גדול" לאברהם כי אליו הגדולה, והברכה היא מכח יצחק יורדת לעולם, 'הרוצה להעשיר יצפין' (בבא בתרא דף כה:), והוא ידוע למבינים. והגדלת השם הוא במדת יעקב לעשות לו שם תפארת (ראה ישעיה סג, יד), והוא ידוע, וזה "ואגדלה שמך" שאמר 'אלקי יעקב':

[ו] בך חותמין כו'. ואם תאמר מאחר שכלם אבות למה לא יחתום בכולם, ואין זה קשיא, דאין חותמין בשתים, כדאמרינן במסכת ברכות (דף מט.). ואם תאמר מאי שנא אברהם, נראה מפני שהבן בכח האב ואין האב בכח הבן, ולכך בחתימת אברהם יש חתימה יצחק ויעקב. ואלו דברים הם אמת למבינים, והוא דבר נעלם:

[ז] התרחק עוד וצא. כפל לשון 'התרחק וצא' מפני כי התרחק קאי על "מארצך וממולדתך", שכבר יצא משם, ועל זה שייך 'התרחק', אבל על בית אביו שייך 'צא', שלא יצא עדיין משם, ולפיכך קאמר צא והתרחק עוד מבית אביך (כ"ה ברא"ם). הקשה הרמב"ן (פסוק א) דאם כן יהיה ארץ מולדתו אור כשדים, ואברהם אמר "כי אם אל ארצי ואל מולדתי תלך" (ראה להלן כד, ד), והעבד הלך לנחור (ולא) אל ארם נהרים (שם שם י), ונראה דחילוק יש, כי עדיין לא היה מולדתו בחרן, רק תרח בלבד, ולא נקרא זה 'מולדתו'. ועוד כי תרח כבר כתיב "ומבית אביך", לכך פירש "וממולדתך" מאור כשדים, ששם היו ישובים מולדתו. אבל כאשר אמר "כי אם אל ארצי ואל מולדתי תלך" כבר היה מולדתו בחרן, אם כן בודאי מולדתו חרן ולא אור כשדים, כיון שמשפחתו היה שם, שבאותו זמן נחור ובניו באו מאור כשדים וישבו בחרן (להלן כד-י, כד), לפיכך אי אפשר לפרש "ארצי ומולדתי" רק על חרן. ומה שפירש (רש"י להלן כד, ז) "אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי" - 'אור כשדים', ולא פירש "מארץ מולדתי" - חרן, דזה לא יתכן, כיון שהוא יתברך לקחו מארץ כשדים כדכתיב (להלן טו, ז) "אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים" אם כן איך לא יזכור התחלת הוצאה דהוא אור כשדים, אלא ודאי "מארץ מולדתי" היינו אור כשדים, שהיו יושבים שם מולדתו של אברהם כאשר לקחו משם, ולא קשיא מידי, ודברים אלו ברורים. והרא"ם תירץ דודאי כאשר היה בחרן לא נקרא 'ארץ מולדתו' חרן, רק אור כשדים, שלמה יקרא חרן ארץ מולדתו, והוא לא נולד רק באור כשדים, אבל כאשר היה בארץ כנען, כיון דאור כשדים וחרן הכל מעבר הנהר, ולפיכך מצטרף חרן לאור כשדים כאילו היה ארץ אחת, וגם חרן נקרא 'ארץ מולדתו':

בד"ה הוזקק כו' שהבטיחו כו' נ"ב ויש מקשין איך הפסוקים האחרים כגון והיה ברכה וגו' איך באו לכאן ונ"ל דמחובר למעלה לואגדלה שמך כלומ' במה בעבור והיה ברכה כלומר שהברכות יהיו מסורין בידך מעתה ובמה ידעו שכך הוא שיראו שכל מברכיך מבורך וס"ס מה יהיה גידול השם בך יברכו לאמור ישימך אלהים כאברהם ודוק מהרש"ל: בד"ה זהו שאומרים כו' נ"ב אפשר שק"ל בפירש הראשון שהיה לו לכתוב והיה מבורך מה לשון ברכה אלא ש"מ על הברכה ממש קאי ומ"ה נמי מיושב למה כתב והיה ולא כתב תהי' לפי שמדבר בענין הברכה שחותמין אותו עם השם המיוחד דהיינו והיה ודוק מהרש"ל:

והיה ברכה וכו' ד"א - דלפי' א' קשה דליכא שום קשר ושייכות לוהיה ברכה עם הקודם ואעשך וכו' ולפי' ב' קשה דמה ענין לדברים הללו הכא באמור לו שילך מארצו, ובענין מ"ש רש"י בפי' שני זה שאומרים וכו' היאך משתמע זה מלשון הכתוב נ"ל במאי דקי"ל כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה וצ"ל מלך העולם שאין מלך בלא עם והקשו מברכה ראשונה של שמונה עשרה ותירצו התוספות בברכות דאלהי אברהם הוי מלכות לפי שאברהם הודיע מלכותו לכל העולם נמצא שחשוב אלהי אברהם כמו אלהי עולם מלא וזהו ואעשך לגוי גדול כאילו הוא גוי גדול ואברכך וכו' זה מובן כמ"ש התם אילן אילן במה אברכך אם וכו' הרי יש לך י"ר שכל נטיעותיך יהיו כמותך ה"נ שיאמרו אלהי יצחק שיהא בנך דומה לך וזה תכלית מה שאפשר לברכך מאחרי שיש לך כל השלימות ואגדלה וכו' כמה שאמרו רז"ל על פ' לא ימושו מפיך וכו' מכאן ואילך תורה מחזרת וכו' ואגדלה שמך שיהיה שמך הולך וגדל בלא הפסק ובמה יהיה זה במה שאומרים אלהי יעקב שגם בן בנך יהיה כמותך דהו"ל ג' דורות ומכאן ואילך תורה מחזרת על אכסניא שלה ומ"ש בך חותמין וכו' א"ש בזה והיה ברכה שבעיקר הברכה דהיינו החתימה יהיה הוא לבדו שהכל הולך אחר החיתום:

מארצך והלא כבר וכו' - עכשיו בא ליישב ההרגש דלעיל למה לא הזכיר ל' יציאה מארצו ע"פ הפשט וקאמר לפי שכבר יצא מארצו ועכשיו לא בא לומר לו אלא שילך ויתרחק עוד אלא דס"ס גבי בית אביך ש"ך ל' יציאה ולכך לא ניחא ליה כ"כ בפשט הכתוב והביא תחלה הדרשה רלעיל א"נ כוונת רש"י ליישב שכל אלו הדברים מארצך וכו' הכל מיותר דהא סגי לך לך אל הארץ וכו' אלא ה"ק לי' שלא תהא יציאה זו כיציאה ראשונה שיצא מאור כשדים עם כל בית אביו אלא שיתרחק מהם ויצא מבית אביו שלא יהא חלקו בהם והוצרך לומר לו כן בהדיא כדי שלא יפחד ממה שימנע עי"ז מלקיים מצות כיבוד אב ואם לכך אמר ליה בהדיא וצא מבית אביך שהוא פוטרו ממצות כיבוד וכמ"ש במדרש:

אשר וכו' כדי לחבבה וכו' - הרא"ם ז"ל פי' לחבב את ארצו בעיניו כי כפי רבוי החביב שיש לו בארצו ככה הוא צערו בעזיבתו אותה וככה יגדל שכרו ע"ש ואחר המחילה הראויה אין זה במשמעות דברי רש"י כלל דעל הארץ אשר אראך קאמר כרי לחבבה וארצו מאן דכר שמה. ומה שהכריח הרב ז"ל דאל"כ מה ריבוי שכר יש לו בחבבו אדרבא איפכא מסתברא כי מי שנגזר עליו לצאת מארצו ללכת אל מקום מחובב לו אינו מצטער בעזיבתו אלא מי שנגזר עליו לצאת מארצו ללכת אל מקום שנאוי לו וכו' ע"ש, לעד"נ דל"ק דכוונת המדרש הכי הוא שלא גילה לו הארץ מיד כדי לחבבה בעיניו כלומר שיראה בעיניו וידמה לו דודאי ארץ משובחת מאד מאוד היא זו מאחר שהקב"ה אומר לו שיעזוב ארצו וילך לדור שם. ובזה מאחר שידמה בדעתו שהיא ארץ משובחת בתכלית כשיראה אח"כ ארץ כנען אע"ג דארץ טובה היא לפי האמת מ"מ לא תהיה חשובה בעיניו מאחר שכפי מחשבתו היה מדמה לראות התכלית של הטובה והעילוי שכך הוא לפי הטבע שאדם שיש לו תוחלת לראות איזה דבר בתכלית החשיבות כשרואה אפילו יהיה חשוב נראה בעיניו גרוע לפי דמיון מחשבתו וזה בחון במציאות ובזה יגדל שכרו כשלא יהרהר אח"כ ותדע שהכוונה כך היא ולא כפי הנראה לכאורה שלחבבה ממש בעיניו שהרי צווי זה של הליכתו לארץ כנען הוא אחד מעשרה נסיונות שנתנסה א"א כדאיתא במדרש ואם אין הכוונה כך מהו הניסיון. ומ"ש רש"י ולתת לו שכר על כל דבור אע"ג שלא נראה בהדיא בכתוב שחזר הקב"ה לומר לו שילך לארץ כנען. י"ל דהיינו מ"ש וילך אברם כאשר דבר אליו ה' וק' דאטו עד השתא לא ידעינן שה' א"ל ללכת אלא דר"ל כאשד דבר לו פעם אחרת שילך לארץ כנען והשתא א"ש דכתיב דבר אליו דאילו בפעם ראשון נגלה לו בלשון אמירה כדכתיב ויאמר ה' וכו':