פתיחת התפריט הראשי



{א} ויאמר ה' אל אברם וגו'. טעם שדבר אליו ה' קודם הראות לו, מה שלא עשה כן בכל הנבראים, ב' טעמים בדבר, או להיות שהוא עליו השלום נשתדל בהכרת בוראו מה שלא עשה אדם זולתו ובן חמש שנים הכיר את בוראו מעצמו בהתחכמותו (נדרים לב.), לזה לא הוצרך להגלות אליו אלא אמר אליו דברותיו וכבר הוכר אצלו המדבר. או אפשר, כי להיותו אדם ראשון בקדושה, אשר בעשרה דורות שקדמוהו לא היה אדם שהכיר אלהותו ודבר אתו אלהים, לזה נהג ה' עמו בסדר זה שלא הראה שכינתו אליו עד שבחן אותו אם מקיים גזרותיו, ולאחר שקיים דבריו והלך לו מארצו וכו' אז נגלה אליו דכתיב (פסוק ז) וירא ה' אל אברם, מה שאין כן שאר הנבראים שכבר קדמה ונשתקעה האמונה בלבם מאברהם והושרשו בקדושה היה נגלה להם תחלה. וצא ולמד מאבות ומשה בסנה. ודרך זה מסכים לדברי רז"ל (ב"ר פל"ט) שהעמידו פסוק (תהלים מה) שמעי בת וראי וגו' באברהם אבינו, בתחלה שמעי והוא אומרו ויאמר ה' אל וגו', ואחר כך נגלה אליו וירא וגו', והוא אומרו וראי. ולא היו שניהם שמיעה וראיה כאחת אלא בהפסק ביניהם. ולזה לא אמר הכתוב שמעי וראי בת או בת שמעי וראי והפסיק בין שמעי לוראי:


לך לך מארצך וגו'. אחר שאמר מארצך אין מקום לומר ממולדתך כי בצאתו מארצו הנה הוא יוצא גם ממולדתו:


אכן הטעם הוא להיות כי בערך צער הפרידה קטן הוא צער פרידתו מארצו מפרידת מולדתו ופרידתו ממולדתו מפרידתו מבית אביו לזה סדר ההדרגות ממטה למעלה. וליטול שכר על כל פרט ופרט, כדרך אומרו (לקמן כב כ) את בנך וגו' כי ה' ישתדל להטיב ב"ה לאוהביו:


עוד ירצה לומר שילך לו מארצו אך לא יהיה כסדר יציאתו מאור כשדים שיוליך עמו מולדתו ובית אביו אלא הוא לבדו יעזוב ארצו ויפרד גם ממולדתו ואפילו מבית אביו. אך אברהם לא הבין זה בדברי ה' ולקח עמו לוט. או אפשר שהבין כן אלא שלוט דבק בו כאומרו (לק' ד') וילך אתו לוט דבק בו. והגם שאמר אחר כך (לק' ה') ויקח אברם וגו' ואת לוט וגו' פירוש שלא דחפו, עד שימצא המצאה שלא יכלימהו. ולזה תמצא כי כשמצא סיבה קטנה שרבו הרועים תיכף אמר אליו (לק' יג, ט) הפרד וגו' אם הימין וגו', והדבר הוא כמעט זר שיאמר אליו כדברים האלה בכל כך הרחקה, אלא לצד שהיה חושב מחשבות להפרידו כדבר ה' לזה תכף במוצאו סיבה דחפו בב' ידים. וראיתי לחזק פירוש זה גם כן ממה שאמר הכתוב (לקמן יג, יד) וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו שא נא עיניך מאמר זה יוכיח כי יושב ומצפה היה ה' מתי יפרד לוט, להראותו את הארץ שאמר לו בתחלת דבר אליו, אשר אראך, ולא הראהו עד עתה שנפרד לוט, והוא מאמר ראשון לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אז אראך:


עוד יכוון לומר על זה הדרך לך לך לתועלתך והגם שאין הטובה מסובבת מהשתדלות כאומ' (תהלים עה) לא ממוצא וממערב וגו' הרים וגו' ודרשו ז"ל (במד"ר פכ"ה) וזה לשונם כל הרים שבמקרא כמשמעה חוץ מזו שהיא לשון הרמה ע"כ. אף על פי כן יש טעם בדבר לצד שינוי מקום, והוא אומרו מארצך, ואמרו ז"ל (חולין צה:) ג' דברים אף על פי שאין נחש יש סימן והם בית תינוק וכו', ואמרו עוד (ב"מ עה:) מאן דביש ליה בהאי מתא ולא אזיל למתא אחריתא צועק לפני ה' ואינו נענה:


וממולדתך. על דרך אומרם ז"ל (רמב"ם דעות ו') לעולם ידור אדם בשכונת אריה ולא בעיר עם רשעים ע"כ:


אל הארץ אשר אראך. פירוש שלא הודיעו, לראות אם ימהר לעשות דבר מלך שלטון מבלי דעת המקום, וזה נסיון מהנסיונות. עוד רמזו שיראנה לו כולה דכתיב (לקמן י"ג י"ד) שא נא עיניך וראה צפונה ונגבה וגו' ונתן לו כח הראיה לראות כולה:


עוד יתבאר על דרך מה שאמרו בספרי בפסוק (במדבר לה) אשר אני שוכן בתוכה אשר אני שוכן בתוך בני ישראל אין שכינה שורה אלא בתוך בני ישראל ובעודן בארץ ע"כ, והוא שאמר ה' לאברהם אל הארץ אשר אראך פירוש ראויה לך ואתה ראוי לה. ושיעור התיבה הוא אראה אותך לה ואראה אותה לך כי זה בלא זה אינם ראוים להשראת שכינה ולרוב ההצלחות:


{ב} ואעשך לגוי גדול וגו'. להיות שצוה לו ג' קבע לו כנגדם ג', ואעשך וגו' כנגד לך לך מארצך, ואברכך ואגדלה שמך כנגד וממולדתך, והיה ברכה כנגד ומבית אביך. שתמצא כי בהיות האדם בארצו תוך משפחתו ובית אביו ישנו בג' דברים, הא' שיש לו הרבה מכירים וריעים ואוהבים. ב' שבני משפחתו תפארהו וכבוד והדר תעטרהו כדרך כל משפחה לבני משפחתם. ג' שיהיה ניזון ומתפרנם ומתרחם מבית אביו לצרכיו, וכשיוצא מארצו וכו' חסר לכולן, ולזה אמר אליו ה' כנגד מארצך אני אעשה לך הרבה אוהבים ממך מיוצאי חלציך. וכנגד חסרון התועלת של בני המשפחה כנזכר ואברכך ואגדלה שמך, וכנגד חסרון המועיל מבית אביך והיה ברכה:


{ג} ואברכה מברכיך וגו'. ברכה זו כנגד מה שהעלים ממנו הארץ ולא הודיעו קודם לצאתו, ונסיון זה גדול הוא שיצא מארצו אל השדה מבלי דעת אן יפנה והוא לא הרהר לזה הבטיחו כי לא יפחד מדבר כי הוא יברך וכו' ובמקום אשר יחנה שם יצו ה' אתו את הברכה ובזה כל מקום אשר ידרוך כף רגלו הצלחתו ומעלתו עמו:


ויש לשאול למה שינה לשונו בענין הברכה אמר ואברכה מברכיך הקדים ברכתו לברכתם ובקללה הקדים קללתם לקללתו. הטעם הוא כי המברך יקדים ה' לברכו קודם שיברך לאברהם מה שאין כן המקללו לא יקדים ה' לאור אותו. והטעם הוא כי יחפוץ ה' להפחיד לבל יזלזל אדם בכבודו של אברהם. וזולת זה אם יקדים ה' לקלל מי שהוא עתיד לקלל לא יורגש הדבר כי הוא זה סיבה ויכשלו בדבר בני אדם גם בני איש. אבל בערך הברכה אין מכשול. ואם לצד ההטבה, הנה מבורכים בו כל המשפחות. גם טעם הקדמת ברכת המברכים כדי שתתקיים ברכתם לאברהם:


עוד יכוין לומר במה שנדקדק למה המברכים הזכירם בלשון רבים והמקללים הזכירם בלשון יחיד:


אכן יתבאר על דרך אומרם במסכת מועד קטן (ט:) שאמרו רבנן לבנו של רשב"י תזרע ולא תחצד וכו' ונתכוונו בזה לברכה. והגם שהוציאו דבריהם בלשון קללה הכל הולך אחר הכוונה הרי שברכוהו בנוסח קללה. וכנגד זו אמר ה' ואברכה מברכך וגם מקללך יש מין מקלל שהוא מברך גם אותו אברך, ולזה אמר לשון יחיד כי לא כל מקלל יברך אלא פרט שהוא מכוין לברכה אבל מברכיך את כולן יברך. ותיבת מקללך נמשכת גם כן למטה כשתהיה קללתו לקללה אאור. נמצאת אומר כי מכוין ה' לגמור כנגד המברכים לברך כולם, והמקללים הם ב' פרטים פרט א' יש שישנה בברכה ונמשכת התיבה למעלה, ופרט א' הם בארירה ונמשכה התיבה למטה:


עוד ירצה על זה הדרך, ואברכה מברכיך, פירוש כשיהיו לך בברכה אחת ב', שהם המקלל ומתכוין לברכה כמעשה שאמרו תזרע, וחזר האב וברכו, קבע ה' ברכה לשניהם, שלא תאמר כי עיקר המברך הוא הראשון ואין הב' אלא מפרש תלמוד לומר מברכיך כי שניהם יתברכו. ואומרו ומקללך יש גם כן להסמיכה למעלה, והוא על דרך אומרם במסכת תענית (כ.) וזה לשונם טובה קללה שקללן אחיה השלוני מברכה שברכם בלעם וכו', וכנגד מקלל כזה אמר שישנו בכלל הברכה ולזה רמז לשון יחיד כי לפרט זה דוקא יכוין לברך, ומקללך פרט אחר שאינו אלא מקלל לזה אאור:


ונברכו בך וגו'. וזה הוא ההפרש שבין מברכיך לשאינו מברך ולא מקלל כי מברכו יברכהו ה' בכבודו מפיו אבל שאר משפחות האדמה יתברכו מאמצעות אברהם:


{ד} וילך אברם וגו'. כל הכתוב מיותר שהרי אומר בסמוך בסדר הודעת ההליכה (פסוק ה') ויקח אברם וגו' ויצאו ללכת וגו':


אכן כוונת הכתוב הוא להודיע חיבתו של אברהם שלא נתעכב אפילו שעה אחת אלא בגמר דברי ה' לך לך תכף וילך אברם ולא נתעכב לשום סיבה ועזב את אביו ומולדתו. ושעור תיבת כ"ף כאשר הודעת הזמן שהיה סמוך לדבר ה' אליו. והודיע הכתוב כי לוט לצד דביקותו באברהם הלך אתו פירוש לא לצד קיום מאמר ה' אלא ראהו הולך והלך עמו. וכוונתו בהודעה זו כי הגם שנתחכם אברהם לחפוז ללכת לבל יתחברו עמו ממולדתו ומבית אביו אף על פי כן לא הועיל בערך פרט זה והלך אתו לוט:


עוד ירצה להיות שאמר לו ה' הבטחות תועליות הרבה כשילך לו מארצו וכו' אם כן הגם שילך יסבור הרואה כי אין להחזיק לו טובה על זה שאפילו קל שבקלים כשיראה כל התועליות ימהר ליסע לזה הודיע הכתוב צדקותו של אברהם כי מה שהלך לא לצד הבטחות האמורות אלא לעשות דבר ה'. ודקדק לומר כאשר דבר ולא כאשר אמר כמו שהתחיל בתחילת הפרשה ויאמר ה' לאמת כדברינו. והוא, יש לך לדעת כי כל מקום שיאמר הכתוב דיבור יגיד על דבר קשה והאמירה היא רכה וכאן הזכיר בתחילת הפרשה ויאמר ה' לצד שכל הדבר הוא להנאת אברהם ובמעשה אכרהם אמר כאשר דבר פירוש שעשה הדבר לצד גזירת מלך עליו ולא לתועלת הנמשך לו:


עוד ירצה להודיע כי אברהם הלך כאשר דבר אליו ה' בסמוך, ומה נאמר בדברי ה', אל הארץ אשר אראך, שלא הודיעו מקום אשר יבא שמה ואף על פי כן הלך מארצו וסמך על מה שיודיעהו ה' כשירצה מבלי חשוב לומר איך אצא מהעיר קודם שנדע המקום וזה נסיון גדול, ואחר כך הודיע הכתוב הוצאת את אשר עמו שלא ניסה ה' אותם בדבר זה אלא הודיע המקום ואחר כך יצאו, והוא אומרו בפסוק שאחרי זה ויקח אברם וגו' ויצאו ללכת ארצה כנען, ולא הוצרך הכתוב להודיע כי ה' הודיעו המקום כי הוא מובן מעצמו:


{ו} ויעבר אברם וגו'. מודיע הכתוב כי היה אברהם עובר בארץ ממקום למקום ואין אומר אליו דבר מבני הארץ והגם שבעלי הארץ שהם כנען היו אז בארץ אשר עבר אברהם שמה לא פצה פיו וצפצף:


עוד ירמוז כי אברהם היה עובר ולא היה מחזיק עצמו בחשיבות אלא עברי, על דרך אומרו (לקמן י"ד י"ג) אברם העברי. וטעם אומרו והכנעני וגו' ולא הספיק במה שאמר בפסוק שלפני זה ארצה כנען, כאן הודיע זמן שנכנסה לרשות הכנעני, ומה שקדם ואמר ארצה כנען, אין ראיה, כי קראה כן על שם העתיד:


או אפשר שרמז בשם כנען על דרך מה שדרשו ז"ל (ילקוט) בפרשת שלח לך וגו' ארץ כנען שרמז אל ישראל שבאו מאברהם בן מאה שנה ושרה בת תשעים שנה הרמוזים בחשבון תיבת כנען לזה הוצרך להודיע והכנעני אז בארץ:


עוד ירצה בהודעת והכנעני לומר פתח הזכיה בארץ כי הכנעני היה אז בארץ שהוא עבד דכתיב (לעיל ט' כ"ה) עבד עבדים יהיה לאחיו אין לו קנין וכל התופם בקנייניו מבני שם או יפת יזכה בהם ובאדמתם, ובא הקב"ה וזיכה הדבר לאברהם, וזולת זה אם לא היה הכנעני אז בארץ אלא מבני יפת לא היה מקום להוציאם מידם אחר שזכו בה. ורז"ל אמרו (תו"כ פ' קדושים) כי של בני שם היתה ואברהם מבני שם זכה קודם בה, ולדרכם הודיע ה' כי לא זכה להיותו כנעני יד עבד כיד רבו:


עוד ירצה, להיות שרצה לומר ה' אל אברם לזרעך אתן את הארץ, ועד עתה יודע הייתי כי הארץ של שם היתה ואברהם מבני בניו הוא ואין ידוע כי של כנען היתה אז, ויאמר האומר מה נותן לו ה' דבר אשר שלו הוא מאז ומקודם, והגם שציינה מקודם לכנען כבר פירשתי שאין ראיה מזה, אשר על כן הודיע ה' והכנעני אז בארץ ולזה הוצרך ה' להבטיחו שיתננה לזרעו:


{ז} וירא ה' אל וגו' ויבן שם וגו'. כונת הכתוב להודיע הפלגת חיבת אברהם בקונו, כי ה' נגלה אליו ובשרו בזרע ובנתינת הארץ והוא לא החשיב בשורת ב' מעלות טובות לכלום בערך שמחתו בגילוי שכינתו יתברך אליו, לקיים מה שנאמר (תהלים טז) שובע שמחות את פניך, והוא אומרו ויבן מזבח לה' הנראה אליו, כאן פירש סיבת שמחתו אשר עליה בנה מזבח הוא לצד הראותו יתברך אליו והבן. וזה אות לבניו כמה מהם אשר הרחיקו חשק הזרע בערך חשק התורה והמצות, וצא ולמד מבן עזאי (יבמות סג:) בטענתו ומה אעשה ונפשי חשקה בתורה:


{ח} ויעתק משם וגו'. לא זכר למי העתיק, ורש"י ז"ל פירש אהלה, והוא חסר. ואולי כי רמז שהעתיק צור ממקום שנראה אליו שם, והוא אומרם ז"ל בברכות (ה:) בפסוק (איוב יח) הלמענך תעזב ארץ ויעתק צור ממקומו, כי בצאת ישראל ממקום תפלתו גורם שיעתק צור שהוא הקב"ה ממקומו, ומכל שכן במה שלפנינו שנראה ה' אליו ובנה לו מזבח שם וכשיעבור משם אברהם יעתק צור ממקומו והוא אברהם המעתיק:


עוד ירצה שהעתיק מזבח שבנה שם כשרצה להטות אהלה במקום אחר סתר המזבח שבנה וחזד ובנאו במקום אשר עשה שם אהלה, ולא הוצרך לפרש כי סמך על הזכרתו בסמוך ויבן שם מזבח וגו' ויעתק משם. גם הראה באצבע באומרו משם שחוזר אל האמור בסמוך והבן:


{יא} ויהי כאשר הקריב וגו' הנה נא ידעתי וגו'. רז"ל אמרו (ב"ב טז.) להגיד צניעות שהיה ביניהם. וצריך לדעת לאיזה ענין אמר לה כן אברהם:


אכן להיות כי רצה לצוות עליה לומר אחי הוא חש שתאמר שרה למה הכניסה בגדר סכנה שעל כל פנים היא מסתכנת או תמסר בעל כרחה ביד הטמאים על ידי הריגת הבעל או ברצונה ולא היה לו להביאה למקום כזה, והגם שבטוחים הצדיקים בהקב"ה אף על פי כן כלל זה בידינו שאין סומכין על הנם ומה גם לגבי בחירת האדם, וצא ולמד (קידושין לט:) משמואל שאמר (ש"א טז) ושמע שאול והרגני, לזה אמר אליה הנה נא וגו' נתן התנצלות על הדבר כי עתה נודע לו ולא מקודם שאם היה יודע מה שידע עתה לא היה מביאה אל מצרים והיה הולך למקום אחר. וטעם נתינת לב לדעת לצד קרבתו לבא למצרים ראה פנים כעורות. או ידע בקריבת העיר כי המלך יקח היפה בנשים ונתן דעתו והכיר בה. ואומרו כי אשה יפת וגו' ולא הספיק לומר כי יפת מראה את, נתכוין לומר כי אחת היא בעולם אשה יפת מראה היא ואין דומה לה והבן:


ואל יקשה בעיניך שהלך עמה לארץ פלשתים אחר שידע כי אשה יפת מראה היא, כי ארץ פלשתים לא היו כעורות כל כך כמצרים. ולזה תמצא שלא הוצרך לצוות עליה שתאמר היא אלא הוא אמר עליה אחותי היא כי לא היה בית מיחוש כאנשי מצרים שהיו בתכלית הכיעור והיא כתכלית היופי:


{יב} והיה כי יראו וגו'. הקדים לומר לה טעם למה שמצוה אותה בסמוך אמרי נא וגו', שתאמר מאז ותודיע מבלי שואלה דבר תשתדל להשמיע כי היא אחותו, והוא אומרו אמרי נא פירוש עתה מבלי שואל, ולצד שתאמר למה נצטרך להודיע דבר מבלי שואל, לזה אמר כי זולת זה לא תהיה שאלה וכשיראו אותם ידעו מן הסתם כי היא אשתו, והוא אומרו והיה כי יראו וגו' לא ישאלו דבר כי מעצמן יאמרו ודאי אשתו זו ולצד אומרם כן בדעתם יהרגו אברהם, לזה הקדים הוא להוציא קול אחוה לכל מכיר ורואה אותם:


{יג} למען ייטב וגו'. פירוש טעם שאני מצווך לומר אחותי ולא אני מוסיף להרחיק יותר שתאמר עליו איש נכרי הוא אצלה, למען ייטב וגו' ואם יהיה נכרי אין לו ענין שיטיבוהו בשבילה. ואולי כי לזה הקפיד שתאמר היא ולא הספיק שיאמר הוא כי לא יצדיקו דבריו להטיבו. ולפי הפשט לא הספיק לומר הוא כי חשש שתאמר דבר שיוכר ממנו כי אשתו היא. ואומרו וחיתה היא תכלית הטובה שמקוה להחיות נפשו ברעב. ודקדק לומר וחיתה נפשי ולא אמר ואחיה וכו' לרמוז אומרו (משלי יג) צדיק אוכל לשובע נפשו:


עוד ירצה בדקדוק עוד אומרו כפל ענין בעבורך ובגללך שהיה לו לומר ייטב לי וחיתה נפשי כגללך או בעבורך:


אכן נתכוון לב' דברים הא' למען יטיבו לו בעבור אחותו טובה גשמיית. ועוד וחיתה נפשי וגו' על דרך מה שדרשו ז"ל (ברכות לא:) בפסוק (ש"א א) אם ראה תראה שאם לא יפקידה תעשה שעל כרחך יראה לתת לה זרע ע"י שתלך ותסתר וכו' ותבדק כסוטה ונזרעה זרע. כמו כן חשב אברהם כי על ידי סתירת האשה עם האיש והיא נקיה ה' יפקדנה בבנים בדומין לו והוא אומרו וחיתה נפשי בפקודת הזרע בגללך פירוש בדברים המתגלגלים ממך על דרך מה שדרשו ז"ל (שבת קנא:) בפסוק בגלל הדבר וגו', ולזה הפסיק בתיבת בעבורך לומר כי הם ב' דברים. גם אומרו וחיתה בתוספת וא"ו לומר שהוא פרט חדש ואינו ענף ייטב לי כי הם ב' בחינות ההטבה אחד לגוף ואחד לנפש. ודבר זה הושג אצלו בסתירה שנסתרה עם אבימלך ולא בפעם הזאת עם פרעה לטעם כי שם לא היה חשד כי גירשו מארצו גילה כי לא עשה דבר. או אפשר כי באמצעות ב' פעמים נתפרסם הקול על שרה כי נסתרה ועל ידי זה נפקדה. שוב בא לידי מאמר רז"ל (ב"ר פנ"ג) וזה לשונם אמר רבי יצחק אמר הקב"ה כתיב (במדבר ה כח) ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא ונקתה ונזרעה זרע וזו שנכנסה לבית פרעה ולבית אבימלך ויצתה טהורה אין דין שתפקד עכ"ל, והם דברינו עצמם והבן. הרי שחיתה נפשו של אברהם בבנים בגלל שרה:


{יז} וינגע ה' וגו' על דבר שרי אשת וגו'. פירוש כי בשעת הנגע הודיע כי שרי היא אשת אברם:


{יח} (יח יט) ויקרא פרעה וגו' למה וגו'. למה וגו'. קשה למה כפל הקושיא ב' פעמים באופן משונה. ואולי שיכוין לומר ב' הדרגות בתמיהתו על זה הדרך, הא' מן הראוי היה לך לחוש לי שמא לא נדע כי היא אשתך ואקחנה, ועוד שהוספת לעשות במה שאמרת בפירוש אחותי היא:


עוד יתבאר על דרך אומרם ז"ל (רש"י) כי טעם פרעה שאמר לו הנה אשתך קח ולך ואבימלך אמר אליו הנה ארצי לפניך וגו' כי פרעה להיות אנשיו כעורים ושטופי זמה חש על הדבר שיכשלו בו ויענשו מה שאין כן אבימלך שלא היו כעורים וכו', ולזה תמצא שאבימלך אמר אליו מה ראית כי עשית וגו' מה שאין כן פרעה כי יודע טעמו של אברהם כי ירא פן ימות עליה, ומעתה יתבאר הכתוב על נכון להיות שידע פרעה הטעם לא יוצדק לומר לו למה אמרת אחותי היא כי אם שאלה ראשונה למה לא הגדת לי בייחוד כי היא אשתך, ובזה, הגם שתאמר אחותי היא תהיה לך שמירה מהעם ולא היית גורם לי רעה להכשל בה, כי פרעה היה מחזיק עצמו ודאי שלא יעשה דבר מגונה ביודעו כי היא אשתו ולא יחשדנו אברהם. וההגדה היתה מועלת לאברהם לאחד מב' דרכים או יצו עליו פרעה אנשים לשומרו כאשר עשה אחר כך בזמן מועט, או היה ממהר לשולחו. והוסיף לומר למה אמרת וגו' פירוש ואם תאמר וכי חובת גברא הוא שכל איש אשר יביא את אשתו ילך ויגיד לפרעה כי אשתו זאת, לזה אמר למה אמרת וגו', ומהטעם עצמו שאמרת אחותי היא לצד מעלת יופיה לזה עליך בפרט מוטל להודיע:


או יאמר על זה הדרך למה אמרת וגו' וכיון שאמרת היה לך לחוש לי לקחתה לאשה, הן אמת אם לא היית אומר אני הייתי חושש לה מאשת איש אבל כיון שאמרת אחותי היה לך לחוש לי שאקחנה לאשה ותגיד לי בסוד. ולא השיב אברהם דבר כמו שהשיב לאבימלך כי אברהם טעמו היה שהיה חושד לפרעה עצמו ואין ראוי להשיב על זה. ואולי כי לזה חש פרעה ומיהר לשלחו מארצו וזולת זה יצו עליו בתמידות אנשים: