מגלה צפונות/לך לך

פרק יבעריכה

פסוק אעריכה

וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ (בראשית יב, א)עריכה

נראה דרך רמז שידוע שהקב"ה אחר התחייה עתיד לבנות האדם מעפר רוחניי שלא ישלוט בו הכליון לעולם, כדאיתא בזוהר, ובזה יתבאר אצלי מאמר חז"ל בסנהדרין: "צדיקים שעתיד הקב"ה להחיותם, שוב אינן חוזרים לעפרם וכו'". כלומר אינו חוזרים לעפרם שהיו מקודם שהוא עפר גשמי, תראו במדרש אליהו אשר לי כי שם הארכתי.

והנה כוון שהאבות סימן לבנים, נהג הקב"ה באברהם מעיין תחייה בחיים חייתו, ומה גם שהוציאו מבית גלולי ארצו ומולדתו ועשהו בריה חדשה, וזהו אומרו לך לך מארצך, כלומר לך עצמך מארצך, היינו החומר שהיית בנוי בו, וממולדתך שהולדת חומר עפר היה והשתנה עצמך מבית אביך, וכאלו אין אתה ילוד אשה, לך לך מכל זה אל הארץ אשר אראך, שהוא עפר רוחני, ובהיותך משתנה מעפר גשמי לרוחני, נמצא אתה מעולה על כל החיים, ובזה ואעשך לגוי גדול על כל גויי הארץ שהם גשמיים, ואתה רוחני, ואברכך ואגדלה שמך, והיה מקור הברכות ואברכה מברכך וכו'. ונברכו בך כל משפחות האדמה בהיותם מבורכים מרוחניות, מיד וילך אברם כאשר דבר אליו ה'. כלומר הלך ונשתנה מתכונתו שהיה ככל אדם ונמצא עצמו בחינת מלאך, ועיין עוד לקמן.

עוד נראה לפרש 'לך לך' עולה מאה, רמז לו שבהליכה זו בבואו לכלל מאה, ימול, וכשימול יזדכך מהחומר שהולידו אביו, וזהו לך לך מארצך, ירצה ממאה שנים שתמול תלך ותצא מארצך מהחומר שהולידך אביך, כי תתהפך לחומר זך.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. (בראשית יב, א)עריכה

[אמרו] רז"ל: "לא הודיעה כדי לתת לו שכר על כל פסיעה ופסיעה וכו'". ועוד לאלוה מילין.

ידוע שהאדם אעפ"י שמחומר קורץ יש ביכולתו להזדכך עצמו על ידי מעשים טובים לבא לבחינת מלאכי השרת רוחניים, וזהו מה שרמז הקב"ה לאברהם באומרו לך לך "מארצך" - שהוא מחומר בנין גופך, ועשה עצמך רוחניי, ועל ידי כך תקנה שלימות אחר שתלך גם ממולדתך, שבהיותך מזדכך עצמך אתה עולה בבחינת רוחניי וכנולד דמי כבריה חדשה, על דרך גר שנתגייר כנולד דמי, באופן שיעקר מולדתך מתרח, שלא יוכלו לומר תרח הוליד את אברהם. גם בזה אתה הולך ויוצא מבית אביך, שמכאן והלאה הנולדים לך לא יאמרו עליהם אלו מבית תרח באו משום ‏שממך מתחיל היחס, וזהו הראהו אל הארץ אשר אראך, שתזדכך בה, ובזה יבא על נכון מאמר רז"ל "לך אני פוטרך מכבוד אב וכו'". וכיון שעשאו בריה חדשה יצא תרח מכלל אביו:

פסוק בעריכה

וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וכו'. וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה' וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה וכו'. וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ. (בראשית יב, ב בראשית יב, ד בראשית יב, ה)עריכה

קשה סמיכות מיד וילך אתו לוט דמורה על תוקף התעוררותו להלוך עם אברהם, וצריך להבין למה. עוד קשה הזכרת מספר שנותיו של אברהם פה למה. עוד להבין ויקח אברם את שרי היל"ל, מאי אשתו דמי לא ידע שהיא אשתו.

אמנם נראה בהיות שלוט הרגיש שהקב"ה הבטיחו לאברהם על כל הטובות, וכבר היה בדעתו ליורשו באומרו אברהם פרדה עקרה ואינו מוליד כאחז"ל, לכן מיד שהבין שהקב"ה ברכו, נתעורר לילך אתו להיות מוכן ליורשו כאומרו כבר אברהם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן, והיום או מחר ימות ואני יורשו, כי לא נתברר לו הברכות בפרטות ושברכו גם על הבנים, ואברהם הבין כוונתו של לוט, ועשה רושם בלקיחתו לשרה להוליכה שהיא אשתו מוכנת ומזומנת להיות לו ממנה בן, ומחשבותיך בטלים.

וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וכו'.עריכה

אמרו חז"ל והביאו ג"כ רש"י ז"ל, "מהו שאומרים אלקי אברהם". פירש בעל מנחה בלולה ז"ל, "רצונם לומר דאין הקב"ה מייחד שמו על היחיד רק על האומה, כמו אלקי ישראל, אלהי העמים, ומאחר שייחד שמו עליו, נחשב כגוי גדול, ואל תשיבני מן 'איה אלקי אליהו' (מלכים ב' ב). כי אלישע אמרו מעצמו ולא הקב"ה, ועל אלקי דוד אביך, כבר דרשו חז"ל על ועשיתי לך שם כשם הגדולים. תני רב יוסף אלו האומות. וזהו שאומרים מגן דוד" עכ"ל.

ולע"ד נראה ואעשך לגוי גדול, ידוע שכל האומות נקראו גוים, וגם ישראל נקרא 'ישראל גוי אחד בארץ', אחד מיוחד על כל הגוים, אמר הקב"ה לאברהם ואעשך לגוי גדול, כלומר אתה יחידי תחשב לגוי גדול כאילו אתה בפני עצמך אומה אחת, ונמצא אתה גדול על ישראל גוי אחד מיוחד בארץ, וכ"ש על כל האומות, כדכתיב כי אב המון גויים נתתיך, וכיצד יכירוך לגוי גדול, שואברכך ואגדלה שמך, והיה מקור הברכות ונברכו בך כל משפחות האדמה, ובזה ידעו כי אתה עליון על כלם, וכאלו את יחידי תחשב לגוי א' מיוחד.

פסוק געריכה

וַאֲבָרְכָה מְבָרֲכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר. (בראשית יב, ג)עריכה

קשה לשתוק מ- 'וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר' דבאומרו שמברך למבורכיו, ממילא שיקלל מקלליו.

ונראה עם מה שפירש הרי"ף ז"ל על פסוק ברוך תהיה מכל העמים לא יהיה בך עקר ועקרה. "כלומר אעפ"י שיברכוך העמים לא תהיה בך עקר ועקרה, כדי שלא יאמרו שברכתם עשתה פירות, כמו רבקה שהיתה עקרה כדי שלא יאמרו שברכתו של לבן עשתה פירות כאחז"ל, לך לא יהיה כך, תהיה מבורך מפי כל העמים, ועכ"ז לא תגיע לך נזק, כי לא יהיה בך עקר ועקרה" ע"כ.

וקשה לפירושו שלא נמלט שיאמרו שתפלתם עשתה פירות, ונראה דלתקן זה אמר מיד והסיר ה' ממך כל חולי וכו' ונתנם בכל שונאיך. כלומר אמר הקב"ה זאת אעשה להם שלא יוכלו לומר שתפלתם עושה פירות, שהסיר ממך כל חולי ותשים עליהם, ואם איתא שברכתם עושה פירות, יברכו זה לזה ויסירו החולי מעליהם אם יוכלו, וכראותם שאינן יכולים יהיו עונין אמן בעל כרחם. כי לא מברכתם אתה מבורך, ואם תאמר למה אני אומר ברוך תהיה וכו'. כלומר מפי כל העמים כדרש"י ז"ל, משום מעלה כי אין לך צורך לברכתם, כי אתה מבורך מעצמך בעשותך רצוני, וזהו הרומז כאן ואברכה מברכיך. וקשה שיאמרו שלא ברכתי גרם להם ההצלחה כ"א שהם מבורכים בזכותם, לזה אמר ומקללך אאר, ואם איתא שהם מבורכים בזכותם ולא בעבורך, אם כן יסירו מעליהם הארירה, וכראותם שאין יכולים עד שאתה תברכם, יהיו עונין בעל כרחם שבשבילך מתברכים.

פסוק דעריכה

וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה'. (בראשית יב, ד)עריכה

מפרשים ז"ל: ואגדלה שמך. "הגדיל שמו, ע"י שנתוסף לו ה"א נעשה שמו יותר גדול, שהיה מארבע אותיות ונעשה מחמש" ע"כ.

ונראה דבזה דאומרו וילך אברם, כלומר כיון שאמר לו ואגדלה שמך לעשות שמו יותר גדול, וילך אברם. ופנים חדשות באו לכאן שהוא אברהם בה"א, ונכון דרך הלצה.

במדרש: וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ. "מה כתיב למעלה מן הענין, וימות תרח בחרן, ואח"כ ויאמר ה' אל אברם. אם לענין החשבון, עוד מתבקש לו ה"ה שנים, אלא בתחלה אתה דורש שרשעים בחייתם קרויין מתים, לפי שהיה אברהם אבינו מתפחד ואומר אצא ויהיו מחללים בי שם שמים, ויאמרו הניח אביו לעת זקנותו והלך לו, אמר לו הקב"ה לך לך. [לך] אני פוטר מכבוד אב ואם, ואין אני פוטר לאחר מכבוד אב-ואם, ולא עוד אלא שאני מקדים מיתתו ליציאתך, בתחלה וימות תרח. ואח"כ ויאמר ה' אל אברם" עכ"ל.

קושיית המפרשים ז"ל מפורש, שאם פחדו של אברהם היה על דורו שלא יתחלל שם-שמים על ידו באומרם הניח לאביו והלך. מה תיקן הקב"ה באומרו לך לך, לך אני פוטרך, כי הם אינן יודעים שפטרו באומרו לך לך, ולכתוב קדימת מיתת אביו ליציאתו שכתב בתורה לא היה בזמנם, ואם פחדו על דורות הבאים, מה צורך מכל זה, כבר יודעים שהקב"ה אמר לו שיצא ויניח לאביו. ובמקום אחר תירצתי ע"ז.

ונראה שכמעט קושיא ליתא, דהחילול קאי לדורות הבאים, כי בדורו מה חילול שמים יש, שהלא הם היו מחזיקים לאברהם לחוטא ח"ו על שלא היה עובד ע"ז ומאמין באל חי, ועוד דבדורו לא שייך לומר מחללין בי שם שמים, כי דורו לא היו מאמינים בש"ש כדי שיהיה מחולל, ואם תאמר החילול הוא שיאמרו מה אלוה זה שאברהם מכיר שמחייב לו לזלזל בכבוד אביו, הלא יודעים שאביו מכריחו לע"ז עד שמסרו לנמרוד כאחז"ל, וא"כ אומרים פטור הוא מכבודו, על דרך אמר לו אביו שיטמא למתים, או אמר ליה אל תחזיר שלא ישמע לו. וא"כ חילול ליכא. וגם אין לומר שהחילול קאי על הנפש אשר עשה בחרן, שהם הגרים שגייר, שהרי הם יודעים שעל פי הדיבור הולך, אלא מוכרח שפחדו של אברהם על הדורות הבאים שאמר מחללין בי שם שמים ויאמרו הניח אביו לעת זקנותו והלך וכו'. כלומר כיון שהיה זקן קרוב למיתה, היה לו להמתין שם עד יום מותו, אולי יכול להחזירו למוטב ובמותו ילך לו, בראות שהניחו בטעותו והלך לו, נמצא זלזל בכבודו, דלא חש על אביו שימות חייב, לכך אמר הקב"ה אני כותב "לך לך" שידעו שלך אני פוטרך וכו'. כי גלוי לפני שלא יועיל הפצרותך בו להחזירו, אלא הוא ישוב מעצמו אחר זמן, והוא יותר מעלה שיבין מעצמו וישוב כאחז"ל, "בישרו שיש לאביו חלק בעוה"ב", ולא עוד אלא שלכבודך אני כותב מה שלא היה, שאני מקדים מיתתו לומר שחישבתי לך שכבר מת ולכך יצאת.

ואם נאמר שהחילול קאי על אנשי דורו של אברהם יהיה הכונה כך, שהנה קדם המאמר לומר שהרשעים בחייהם קרויין מתים, ולכך כתיב וימות תרח בחרן וכו'. והכונה אמר הקב"ה לאברהם לא יש חילול בדבר, לפי שדורך יודעים שרשעים בחייהם קרויין מתים, ודנין שבהיות אביך חייב בעיניך על שעובד ע"ז חשוב כמת ולכך אתה מניח אותו, וליכא חילול שיודעים שאני פוטר‏ לך כיון שאין מאמין בי, ולא עוד שגם לדורות הבאים אני מודיע להם הדבר כיצד היה, שלא היה חילול בדורך בהניחך לאביך, שאני כותב מיתתו קודם יציאתך, וימות תרח בחרן. מכאן שהרשעים קרויין מתים בחייהן, דזהו [יראו] אנשי דורך, ובזה לא יהיה חילול כדפרשית, ועיין לקמן נכתב בצדו:

פסוק העריכה

וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן. (בראשית יב, ה)עריכה

קשה דהיל"ל ויקח אברם את שרי אשתו וכו' ויבואו ארצה כנען, מה צורך לומר ויצאו ללכת ארצה כנען, מדקאמר ויצאו ויבאו נראה שבא לרמוז שקפצה לו הארץ וכו', ביום שיצא בא לארץ כנען כמו שדרשו חז"ל גבי יעקב וכו'. וקשה לרז"ל שמנו ארבעה קפצה להם הארץ למה לא מנו לאברהם, ומדלא מנו גם לאברהם נראה שלא קפצה לו הארץ, ואם לא קפצה לו הארץ קשה למה מקיש יציאתו לביאתו לארץ כנען שנראה שקפצה לו הארץ:

ונראה דלעולם לאברהם לא קפצה לו הדרך לתת לו שכר על כל פסיעה ופסיעה, כאחז"ל על מה שלא הודיע לו מקום הליכתו, לתת לו שכר על כל פסיעה ופסיעה. ומה שמקיש יציאתו לביאתו בא ללמדך ענין אחר, שבכל כך חיבה יצא לקיים מאמרו ית' שלא הרגיש מטורח הדרך כלל ונדמה בעיניו שכ"כ קל מהרה בא לארץ כנען כאלו בו ביום שיצא מחרן בא לכנען. גם י"ל דלמה לאברהם לא קפצה לו הארץ משום שארץ ישראל נקנית ביסורין. עוד י"ל לא קפצה לו הארץ כי היה צורך בכל מקום שהיה הולך מחרן‏ לארץ כנען, להתעכב כדי לגייר גייורים ולפרסם אלקותו ית'. עוד נוכל לומר דלא קפצה לו הדרך בעבור הגרים שעשה בחרן שהיו באים עמו, כדכתיב ויקח אברהם את שרי אשתו וכו' ואת הנפש אשר עשו בחרן וכו', דכיון שהקפיצה הוא נס ללא צורך כל כך כיון דאפשר על ידי הליכה, ואפשר שהגרים כיון דמקרוב באו לאמונה אפשר יחשדו לאברהם למכשף ח"ו, וגם מה שניצל מאור כשדים ע"י כישוף היה והיו חוזרים לסורם, לכן לא נעשה לו קפיצת הארץ. עוד י"ל איחר ביאתו לארץ כדי שידרוך בכל מקום ויתקדש המקום בדרוך עליו, ואין להקשות מיעקב שהיה יחידי בדרך ומצטער, ולכך קפצה לו הארץ ובכל אחד שקפצה להם יש טעם כנודע, והרב בעל שפתי כהן ז"ל פירש שקפצה לו הארץ, וקשה לפירושו למה לא מינוהו רז"ל אלא מחוורתא כדפרשית:

וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן. (בראשית יב, ה)עריכה

קשיא טובא שהרי הקב"ה א"ל אל הארץ אשר אראך, וא"כ איך קאמר שיצא ללכת ארצה כנען, וכל מה שפירשתי ע"ז מצאתי במפרשים ז"ל ע"כ, נראה עוד שכוונת הכתוב לומר דמיד שהתחילו לצאת רגליהם מעצמם היו יוצאות ללכת כדרך שהולכים לארץ כנען, וזהו ויצאו ללכת ארצה כנען, ע"ד שדרשו רז"ל גבי דוד שרגליו מוליכין אותו מעצמם לבה"כ אעפ"י שבכוונתו היה לצאת מביתו ללכת במקום אחר וכו', ובזה ויבואו ארצה כנען, שרגליהם מעצמן הביאום שם:

בספר שמע שלמה בסדר שמות (רנ"ה ע"ב) וז"ל: והגאון מהרא"ם ז"ל כתב על מה שאמר רש"י ז"ל אברם אינו מוליד. אין רוצה לומר שראה באצטגנינות שלא יהיה לו בן שהרי הוליד לישמעאל, אלא שלא יהיה לו בן צדיק. וקשה דזה הפך ממאי דגרסינן סוף מסכת שבת: א"ל הקב"ה לאברהם מאי דעתך דקאי צדק במערב, מוקמינא ליה‏ במזרח וכו'. ופירש רש"י ז"ל דבמערב הוא קר ואינו מוליד עכ"ל. ולע"ד נראה להעמיד דברי הגאון ז"ל עם מה שפירשו חז"ל על פסוק אעשה לו עזר כנגדו, דכדי שיהיה מציאות עיבור צריך שיהיו האיש והאשה הפכיים בטבעם, זה קר וזה חם או בהפך אבל בשיווין אי אפשר להוליד, א"כ מה שאמר אברם אינו מוליד משום דמערב הוא קר היינו להוליד משרה שהייתה קרה כמותו, וכיון דשניהם בטבע אחד לא היה יכול להוליד עמה, אך מהגר אפשר שהיתה חמה ויוליד עמה ודו"ק:

וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וכו' וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן. (בראשית יב, ה)עריכה

קשה דכיון שהקב"ה אמר אל הארץ אשר אראך איך אמר ויצאו ללכת ארצה כנען כאילו נודע לו הארץ אשר ילך. והרמב"ן ז"ל פירש וז"ל: "ומה שאמר ויצאו ללכת ארצה כנען, לא להתיישב בה כי עדיין לא ידע כי על הארץ ההיא נצטווה, אלא שאחז צדיק דרכו דרך ארץ כנען כי כן היה בדעתו ובדעת אביו גם מתחילה בצאתם מאור כשדים, ומפני זה אמר ויהי כאשר הטעו אותי אלקים מבית אבי, כי היה טועה כשה אובד, ויתכן לומר כי אברהם מתחלה ידע כי ארץ כנען היא נחלת ה' ובה יתן ה' חלקו, והאמין כי אל הארץ אשר אראך ירמוז לו על ארץ כנען, או על כלה או על אחת מכל הארצות האל, ושם פניו אל כלל ארץ כנען כי שם הארץ אשר יראנו באמת" עכ"ל.

ולע"ד נראה כוונת אומרו ויצאו ללכת ארצה כנען. מגיד הכתוב דיציאה זו שיצאו היה לתכלית לבא אל ארץ כנען שהיא הארץ אשר עתיד להראות להם ואברהם היה הולך בתומו ויבואו ארצה כנען ושם נראה לו השם שישב שם ולא יעבור, באופן שאברהם לא יצא על מנת להלוך ארצה כנען כי הוא לא ידע שארץ כנען היא הארץ אשר יראה לו:

אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. (בראשית יב, א)עריכה

ובמדרש: אל הארץ אשר אראך. "ולמה לא גלה לו, כדי לחבבה בעיניו וליתן שכר על כל פסיעה ופסיעה" ע"כ.

ראוי לשים לב איך בשביל שלא גלה לו מתחבבת בעיניו יותר משאם היה מגלה לו, וגם אף שיהיה מגלה לו היה יכול לתת לו שכר על כל פסיעה ופסיעה, כיון דבשליחות מצוה הולך לקיים צוויו ית':

ונראה דבהיות האדם חוקר בכל הדברים שבעולם הוא מובחר המין ע"ד שאמרו חז"ל בגמרא על אותו שלם שהיה עסקן בדברים וכונתם להתבונן ולהבין בפעולות ה' כי נורא, וע"י כך יתרבה הדבקות עם הבורא אותם, ובהיות כן אברהם ראש המאמינים בודאי חקר בישובי העולם לידע מפי עוברים ושבים טבע כל ארץ וסגולתה ומפעולות השם שהטביע בה, וכיון שנודע לו ישוב ארץ כנען וכל אשר בה, אם יאמר לו הקב"ה שילך לארץ כנען לא תתחבב בעיניו כל כך, כי אין אדם מחבב כ"א דבר חידוש שלא ידע ולא הכיר ממנה מעולם, לכן לא גלה לו כדי לחבבה בעיניו בעלות על לבו שיראה לו דבר אשר לא נראה ולא נשמע מעולם, גם כדי לתת לו שכר על כל פסיעה ופסיעה, דבהיות שאני מגלה לו הארץ שילך אפשר גם שיעלה על לבו דמוליך אותו בארץ לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון כדי לנסותו לראות אם יהיה קורא תגר או לא, ובזה יש לו שכר על כל פסיעה ופסיעה, איך הולך ברצונו הטוב לקיים ציוויו ית' למקום חרב ושמם, משא"כ אם יגלה לו שהיא ארץ כנען לא תחסר כל בה, שרגליו מוליכות אותו להתקרב למקום תענוג. עוד נראה כדרז"ל "פסיעתו של אאע"ה ג' מילין וכו'". ובהיות כך אין לו שום טורח להלוך מעירו לארץ כנען, כי בפסיעות מועטים יתקרב אצלה, ומה שכר יהיה לו בסוברו שהולך למקום הקרוב לו, משא"כ כשלא גלה לו שאפשר שיוליכהו עד סוף העולם ועכ"ז קבל עליו להלוך ובזה ראוי לתת לו שכר על כל פסיעה ופסיעה, יען חושב שהולך עד סוף העולם ומקבל עליו להלוך אף שיש טרחה גדולה:

פסוק ועריכה

וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ. (בראשית יב, ו)עריכה

כתב הרמב"ן ז"ל: "אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב, והוא ענין גדול הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה, ואמרו כל מה שאירע לאבות סימן לבנים. ולכן‏ יאריכו בכתובים בסיפור המסעות וחפירת הבורות ושאר המקרים, ויחשוב החושב בהם כאילו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת, וכלם באים ללמד על העתיד, כי כאשר יבא המקרא לנביא משלשת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו ידע בו כל גזרת עירין כאשר תצא מכח הגזרה אל פועל דמיון תהיה הגזרה מתקיימת על כל פנים, ולכן‏ יעשו הנביאים מעשה בנבואות, כמאמר ירמיהו שצוה לברוך והיה ככלותך לקרוא בדברי הספר הזה תקשור עליו אבן והשלכתו‏ אל תוך פרת ואמרת ככה תשקע בבל וכו', וכן ענין אלישע בהניחו זרועו על הקשת ויאמר אלישע ירה ויור ויאמר חץ תשועה לה' וחץ תשועה בארם. ונאמר שם ויקצוף עליו איש האלקים ויאמר להכות חמש או שש פעמים אז הכית את ארם עד כלה. ועתה שלש פעמים תכה את ארם. ולפיכך החזיק הקב"ה את אברם בארץ ועשה לו דמיונות בכל העתיד לעשות בזרעו והבן זה" עכ"ל:

ולעד"ן האריך התורה בדברים נראים מיותרים בהזכרת שמות מקומות כמו כאן, עד מקום שכם עד אלון מורה, וכן במקומות רבים, ובהזכרת מעשים נראים ללא צורך, הכל הוא להשלים ספר תורה משישים רבוא אותיות כמספר נשמות ישראל שאי אפשר לעולם להיות פחות מזה כדי שיהיה קיום בעולם, יען שבשביל התורה ובשבילם נברא העולם כנודע מחז"ל, וכל התורה כולה שמותיו של הקב"ה, ואותיות המקומות הנזכרים בתורה הם להשלים צירוף השמות הקדושים, יען כי מקומות‏ אלו שורשם למעלה והלבישם התורה דרך סיפור מאורע, ובנסתר הוא דברים נעלים רומזים לסודי התורה כאשר גלויים לבורא עולם, ובהיות כן אין מקום לשואל לשאול בשום מקום שבתורה יתר או חסר, כי כל מה שכתוב בתוכה הם שמותיו יתברך, והוצרך לכל הכתוב בה דכשם שאין מקום לאדם לשאול על תכונת צורת תבניתו, דשני עינים יתור הוא דמספיק באחד, או חסר ממנו דבר שלא נברא, יען תכונת תבניתו דוגמת המרכבה העליונה, כך אין מקום בתורה לומר דבר זה חסר בה או יתר בה, כי היא מבונה על שמותיו יתברך כמדובר, והתורה והקב"ה הכל אחד כמו שכתב החסיד בעל ראשית חכמה ז"ל:

וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם. (בראשית יב, ו)עריכה

הקשה בזוהר: "ויעבור וילך מבעי ליה, אלא הכא הוא רמז שמא קדישא דאתחתים ביה שמא קדישא עלאה בע"ב אתוון גליפן, דהא כלהו בשמא דא כתיב הכא ויעבר וכתיב התם ויעבר ה' על פניו ויקרא, בספרא דרב ייסא סבא כתיב הכא ויעבר‏ אברהם בארץ וכתיב התם אני אעביר כל טובי. והוא רמז להקב"ה" ע"כ.

ועל דרך הפשט נראה‏ דקאמר ויעבור אברם בארץ לרמוז על חביבות ‏ של אברהם לקיים דברו יתברך, שאעפ"י שנכנס אל עיר מושב לא נתיישב שם לנוח מטורח הדרך אלא היה הולך ועובר להלוך משם ולהלאה עד שיבא אליו הדבור להזכיר לו הארץ שישב בה, מיד וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת, כלומר זאת הארץ שתשב בה אל תעבור ממנה:

וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ. (בראשית יב, ו)עריכה

במדרש: "מה צורך לומר שהכנעני אז בארץ, אלא לומר שעדיין היה לו זכות ‏ בארץ". ונראה כדרז"ל שנתעכבה ארץ ישראל ביד הכנעני עד שבאו ישראל לארץ בעבור שנתנו קבורה לשרה וכו'. באופן דמאז שעבר ישראל בארץ מובטח הכנעני שאין שום אומה לוקחה מידו, דמזאת ההעברה ימשך קבורת שרה שם, ולתשלום יעכבם הקב"ה בידו עד בואם ישראל לארץ ביוצאם ממצרים, אם כן מובטח היה בה כמדובר, וזהו ויעבור אברם בארץ, ומאז שעבר מגלה הכתוב שהכנעני ישב ואין אחר יכול להלחם עמו לגרשו ממנה:

פסוק ב-טעריכה

וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה (בראשית יב, ב). וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה (בראשית יב, ג). וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה' וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן (בראשית יב, ד). וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן (בראשית יב, ה). וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ (בראשית יב, ו). וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהוָה הַנִּרְאֶה אֵלָיו. (בראשית יב, ז). וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה בֵּית אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה' (בראשית יב, ח). וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה (בראשית יב, ט)עריכה

ראוי לשים לב מאי ואעשך לגוי גדול, ועיין ברז"ל הביאו הילקוט, ובחיבור ‏ אחר כבר פירשתי על זה, ועוד לאלוה מילין. עוד להבין אומרו וילך אתו לוט דמשמע שהלך מעצמו ולמה אברם לא לקחו בעצמו עד שהוצרך להלוך מעצמו, ועוד ‏ מה צורך לידע מספר שניו של אברהם בצאתו משם, עוד להבין ויקח אברם את שרי אשתו למה הזכיר לקיחת ‏ שרה אחר שהזכיר שהלך אתו לוט, דראוי להזכירה מיד אחר אומרו וילך אברם כאשר דבר אליו ה' ויקח את שרי אשתו וכו'. עוד לידע מה הרכוש הזה אשר רכשו ומה גם דהיל"ל סתם ואת כל רכושם מאי אשר רכשו, ומאי ואת הנפש, ורז"ל פירשו מה שפירשו ועוד היל"ל ויבאו ארצה כנען, מה צורך לומר ויצאו ללכת ארצה כנען, דבאומרו שבאו ממילא שיצאו, עוד להבין אומרו ויעבור ‏ אברם בארץ:

אמנם נראה לפרש בדרז"ל והיה ברכה. אמרו "שעשאו הקב"ה מקור הברכות וכו'". והנה כיון שעשאו מקור הברכות נמצא כל הגוים היו צריכים לו וכיון שכל הגוים מוכנעים לו שקול אברהם ככל הגוים, וזהו ואעשך לגוי גדול, כלומר אתה יחידי תחשב לגוי גדול, ובצד שואגדלה שמך והיה ברכה, כלומר מקור הברכות, ועל ידי כך אתה חשוב לגוי גדול כיון שכל גוים תלויים בך כמדובר. ועוד אני עושה עמך ואברכה מברכיך, כלומר אתן בך כח שאוכל למסור מעלה זו למי שתרצה לברכו שיהיה גם הוא מקור הברכות כמוך, וזהו ואברכה מברכיך, כלומר מה נתתי לך להיות מקור הברכות אם תרצה לברך זאת המעלה לאחר, אני מסכים אתך למלא רצונך, ואברכה מברכיך. להיות הוא גם כן מקור הברכות. וזהו מעלה אין למעלה ממנה, שתוכל לעשות לאחרים כמוך, על דרך ‏ שפירשו חז"ל‏ שהורה הקב"ה כחו הגדול, במה שנתן כח באדם להוליד אדם בצלם אלקים כאשר הוא ברא אותו.

ובזה יובן מאמר חז"ל במדרש‏ פ' וזאת הברכה: ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, "ומה נתן לו, רבי יהודה ‏אומר ברכה נתן לו. רבי נחמיה אומר בכורה נתן לו" ע"כ. נראה דכונת האומר ברכה נתן לו, ר"ל נתן לו אומנותו להיות מקור הברכות לברך לכל מי שירצה כמוהו וק"ל:

ונחזור לענין הראשון שאמר לו הקב"ה לך לך מארצך, כלומר שילך ויתפשט מארצו היינו חומר בנין גופו ויקנה מעלת רוחנייות וזהו ‏ וילך אברם וכו'. כלומר מיד וילך אברם כאשר דבר אליו ה', קבל וגמר בדעתו להסתגף עצמו כדי להזדכך חומרו כאשר דבר אליו ה', שיתפשט מחומרו והיצר הרע בראות כך מיד נזדרז להחטיאו, דכל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, וזהו וילך אתו לוט, מיד לוט שהוא יצר הרע כדברי הזוהר הלך‏ לנגדו, ואם תאמר אינו שבח לאברהם אם לא שמע ליצרו לפי שבאותה שעה תש כחו מחמת זקנה ולא היה כח בו לחטוא, לזה אמר ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן, בצאתו חורין מהחומר, הרי בן שנים אלו אדם עומד בתוקף כחו, ובפרט באותו זמן שחייהם ארוכים היו, ואברהם בראות שכיון שגמר בדעתו להזדכך חומרו, שלוט היינו יצר הרע נתחבר עמו להחטיאו, ויקח אברם את שרי אשתו עמו ולא הניחה ויצא כדי שלא לצאת פנוי עד מוצאו מקום מושב כדי שלא יוכל היצר הרע לשלוט בו משום שכל השרוי בלא אשה שרוי בלא ברכה בלא תורה בלא חומה, ובלוקחו אשתו עמו דאיש ואשה שכינה עמהם, אז לקח עמו את לוט היינו יצה"ר להלחם עמו ולנצחו, והוא בן אחיו שהוא יצר הטוב, וגם לקח את רכושם אשר רכשו, כלומר היצר הרע יש לו רכוש ושכר ממה שמפתה לאדם כאשר צווהו השם כאחז"ל משל לבן מלך והזונה וכו'. ואברם יצא ברכושו שעשה ממה שלא שמע לעצתו וגם לקחו עמהם את הנפש אשר עשו בחרן, היינו המצוה אשר נעשה בין שניהם שהיצר ‏ מנגדו שלא לעשותם ואברהם בעט בו ועשה אותה נמצא מבין שניהם נעשה המצוה ונברא נפש, היינו המצוה שנעשה ממנה מלאך. ויצאו שניהם אברהם עם יצרו ללכת ארצה כנען לארץ הסחורה להרויח הרבה עמו משום שבארץ ישראל תקיף היצר מאד להחטיא לאדם בהיות ‏ היכל מלך מקום קדוש ואדם הנוצח יצרו שם שכרו הרבה, והדבר בהפכו משום שאינו דומה החוטא בפלטין של מלך לחוטא בחוץ כאחז"ל, ויבאו שניהם ארצה כנען להלחם שם, ואברהם כדי להראות גודל כחו ודבקותו עם הקב"ה, ויעבור‏ אברם ‏ בארץ, אחר שנזדכך ונתפשט מהחומר חזר ועבר בארץ, כלומר עם הארץ נתעסק בחומר כדי להגביר עליו יצרו ולנצחו כאשר צוהו ה' כדי לזכות לירש עולם הבא ולבא שם עד מקום שכם, ירצה עד מקום חלקו בגן עדן, דשכם לשון חלק מלשון ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך, עד אלון מורה מלשון ואת אלי הארץ לקח. מקום גן עדן, מקום אשר אילי הארץ צדיקים שנצחו יצרם, מורה כל א' אצבעו להקב"ה ואומר זה ה' קוינו לו כאחז"ל.

והכנעני אז בארץ, היינו הצדיק שנקרא סוחר במצות, אז ניכר בארץ החיים גודלו ומעלתו ומיד שנצח יצרו, כדרז"ל "שלשה לא שלט בהם יצה"ר, אברהם יצחק ויעקב". כלומר לא שלט לנצחם זכה שנעשה מרכבה לשכינה, וזהו וירא ה' אל אברם ויאמר בזכותך לזרעך אתן את הארץ הזאת, כלומר בזכות שלא שלט בך יצר הרע אעפ"י שאתה [מה]ארץ והוא אש, ועכ"ז לא יכול עמך, כעובדא דרב עמרם חסידא כנודע מרז"ל, לזרעך אתן במתנה את הארץ מדה כנגד מדה על שנצחת את הארץ שהוא החומר, ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו, ועשה לו מרכבה ובישר לו בשורת מתנת הארץ לזרעו:

נספחים:עריכה

במעלת ההבטחה:עריכה

מסכת ברכותעריכה

"מעשה בהלל הזקן שהיה בא בדרך ושמע קול צווחה בעיר אמר מובטח אני שאין זו בביתי, עליו הכתוב אומר משמועה רעה לא ירא נכון לבו בטוח בה'. אמר רבא האי קרא מרישיה לסיפיה מדריש ומסיפיה לרישיה מדריש, מרישיה לסיפיה מדריש ‏ מאי טעמא משמועה רעה לא יירא, משום דנכון לבו בטוח בה', ומסיפיה לרישיה מדריש מאי טעמא בטוח בה' משמועה רעה לא יירא" ע"כ.

ראוי לשים לב דמה תועלת יוצא מזה אם נדרש הפסוק מרישיה לסיפיה ומסיפיה לרישיה או לא, דמה בא ללמדנו בזה, ומה גם שבין שנדרש כך או כך הכל עולה לדבר אחד:

אמנם נראה בנקדים ביאור פסוק בך בטחו אבותינו בטחו ותפלטמו, דקשה בכפל אומרו בטחו ב' פעמים. אמנם נראה שבא לרמוז על מעלת כח ההבטחה כמה היא, שבין שבטחו בו קודם הרעה בין שבטחו בו אחר הרעה, מ"מ כיון שבטחו בו ותפלטמו, ולרמוז לזה הזכיר ב' פעמים בטחו. וזה עצמו כוונת פסוק רבים מכאובים לרשע והבוטח בה' חסד יסובבנו. קשה דהיה לו לפתוח בכי טוב ולומר הבוטח בה' חסד יסובבנו ורבים מכאובים לרשע, אלא סיבב לומר רבים מכאובים לרשע ‏כדי לומר והבוטח בוי"ו התוספת, לרמוז על שני הבוטחים הנזכרים, הבוטח קודם שלא יבא הרעה, והבוטח אחר שבא, שלא יגיע לו שחסד יסובבנו לכל א' וא' ושניהם שווין לטובה. וזהו כוונת פסוק בטחו בה' עדי עד כי ביה ה' צור עולמים. כלומר בטחו בו עדי עד, בין קודם שבא הרעה בין אחר שבא, זהו ג"כ כוונת פסוק שיר המעלות הבוטחים בה' כהר ציון לא ימוט לעולם ישב וכו'. כפי פשוטו לעולם ישב חוזר לבוטח, דכשם שהר ציון לא ימוט לעולם גם הבוטח לעולם ישב ולא ימוט, וא"כ קשה דהיל"ל לעולם ישבו ל' רבים כשם שנכנס הבוטחים ל' רבים:

אמנם נראה דנכנס בלשון רבים לרמוז על ב' בוטחים הנזכרים, ויוצא בלשון יחיד לומר דשניהם שווין כאחד, בין אותו שקדם ההבטחה לרעה בין אותו שבטח אחר הרעה. וזה עצמו רמזו רז"ל במאמר כל הבוטח בה' יהיה כה', שנאמר ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' וכו'. כלומר והיה הוא עצמו כה'. הכונה אמר כל הבוטח לרבות גם הבוטח בה' אחר בא הרעה שאינו כ"כ מעלה גם זה יהיה כה', ובזה נבא לכוונת המאמר באומרו דפסוק משמועה רעה לא יירא נדרש מרישיה לסיפיה ומסיפיה לרישיה, להאיר עינינו בענין השני הבוטחים הנזכרים שבין מי שקדם לו ההבטחה בראשונה קודם הרעה, בין מי שבטח בסוף אחר בא הרעה, משמועה רעה לא יירא. ומי שהוא שלם צריך לבטוח בהקב"ה בין קודם שבא הרעה בין אחר שבא, ולכן הלל כששמע קול הצווחה שכבר צמח הרעה בעיר בטח בהקב"ה שלא היה בביתו: