פתיחת התפריט הראשי

מ"ג בראשית יב ג

מקראות גדולות בראשית


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ואברכה מברכיך ומקללך אאר ונברכו בך כל משפחת האדמה

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַאֲבָֽרְכָה֙ מְבָ֣רְכֶ֔יךָ וּמְקַלֶּלְךָ֖ אָאֹ֑ר וְנִבְרְכ֣וּ בְךָ֔ כֹּ֖ל מִשְׁפְּחֹ֥ת הָאֲדָמָֽה׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וַאֲבָרֵךְ מְבָרְכָךְ וּמְלָטְטָךְ אֲלוּט וְיִתְבָּרְכוּן בְּדִילָךְ כֹּל זַרְעֲיָת אַרְעָא׃
ירושלמי (יונתן):
וַאֲבָרֵךְ יַת כַּהֲנַיָא דְפַרְסִין יְדֵיהוֹן בִּצְלוֹ וּמְבָרְכִין יַת בְּנָךְ וּבִלְעָם דִמְלַטֵט יַתְהוֹן אֵילוֹט וְיִקְטְלוּנֵיהּ לְפִתְגַם דְחָרֶב וְיִתְבָּרְכוּן בָּךְ כָּל זַרְעַיַת אַרְעָא:
ירושלמי (קטעים):
וַאֲבָרֵךְ מַאן דִי בְרִיךְ יָתָךְ וּמַן דְלַיִיט יָתָךְ יֶהֱוֵי לִיט וְיִתְבָּרְכוּן בִזְכוּתָךְ כָּל זַרְעַיַת אַרְעָא:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ונברכו בך" - יש אגדות רבות וזהו פשוטו אדם אומר לבנו תהא כאברהם וכן כל ונברכו בך שבמקרא וזה מוכיח (בראשית מח) בך יברך ישראל לאמר ישימך אלהים כאפרים וכמנשה

אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

מברכיך — רבים.

ומקללך — יחיד:

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ג)" ואברכה", הוא כמ"ש המורה (ח"ג פכ"ט) וז"ל ואין ספק אצלי שאברהם באשר חלק על דעות בני אדם כולם שהיו התועים ההם מגנים ומבזים אותו, וכאשר סבל הכל בעבור השם אמר ואברכה מברכיך והיה אחרית ענינו מה שנראהו היום מהסכם רוב אנשי העולם להגדילו ולהתברך בו עד שיתיחס אליו מי שאינו מזרעו ואין חולק עליו, ואמר מברכיך בלשון רבים כי המברכים יהיו רבים שהם רוב אנשי העולם שקבלו דעותיו ואמונתו ובעבור זה יברכם ה', "ומקללך" בלשון יחיד שזה לא ימצאו רק יחידים אאור אותם, עד שלבסוף, על ידך יבורכו כל משפחות האדמה, שעל ידך יכירו כי יש אל עליון, ויודע להם שרשי האמונה ויתברכו מה'. ויש הבדל בין משפחות האדמה ובין מ"ש (לקמן יח) ונברכו בו כל גויי הארץ, כי משפחות האדמה מציין הפחותים עובדי האדמה, ואמרו ביבמות (דף סג) אפי' משפחות הדרות באדמה אין מתברכות אלא בשביל ישראל:


 

כלי יקר (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ואברכה מברכיך ומקללך אאר". מה שלא נאמר ואאר מקלליך כדרך שאמר ואברכה מברכיך, כי לאדם מערכי לב, קודם שמוציא איזו דיבור מן השפה ולחוץ כי הוא מעריכו תחלה בלב ובמחשבתו. וידוע שלטובה הקב"ה מצרף מחשבה למעשה אבל מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה שנאמר (תהלים סו.יח) און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה' וכתיב (ישעיה סה.כד) טרם יקראו ואני אענה וגו' לפי שקודם שהאדם מוציא מפיו בשאלתו ובבקשתו כבר היה מחשב בלבו לבקש על ככה על כן הקב"ה יענהו משמי קדשו, קודם שיקרא לאפוקי בשר ודם השואל דבר מחבירו צריך לפרש בשפתיו כי אין אדם יודע מה בלבו של חבירו אבל הקב"ה בוחן לבבות ממלא כל משאלות לבו כמ"ש (תהלים כ.ה) יתן לך כלבבך וגו' וכמו שנאמר (משלי טז.א) לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון. רצה לתקן בזה קושיא זו והוא אם באמת הקב"ה ימלא שאלתו אחר שנערך הדבר בלבו של אדם א"כ למה זה צוה ה' על התפלה בפה. על זה אומר ומה' מענה לשון כי זה מתת ה' הוא שנתן מענה לשון לאדם, כמרז"ל (יבמות סד.) שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, לפי שנמשלים אצל השי"ת כילד שעשועים אצל אביו אם הוא מבקש דבר מאביו אע"פ שאביו יודע מה שהבן צריך מ"מ רוצה האב שיוציא הבן מפיו מבוקשו לפי שהאב משתעשע בדבור שפתיו של הבן. כך אומר הקב"ה לישראל השמיעני את קולך כי קולך ערב לגשת לי. ואין הש"י רוצה להתנהג עמנו כדרך השרים שאין מניחין לדבר בפניהם הרבה ומיד כאשר יבינו כוונת השואל אומרים לו קצר דבריך או כלה מדברותיך וצא, אבל הקב"ה בחסדו אינו כן כמ"ש (תהלים כא.ג) תאות לבו נתת לו ואעפ"כ וארשת שפתיו בל מנעת סלה. לפי שאנו בעיניו ית' כשעשוע ילד ובן יקיר. ז"ש אע"פ שטרם יקראו ואני אענה מ"מ כל עוד שהם מדברים ואני אשמע כי לא מנעתי מהם ארשת שפתותיהם.

וזהו שנאמר, און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה'. ושמא תאמר שגם לענין הטובה הוא כן ת"ל אכן שמע אלהים הקשיב בקול תפלתי. כי אצל התפלה אין הדבר כן אלא שומע בקול תפלתי אע"פ שעדיין לא הוצאתי הדבור מפי וא"ת א"כ איפה למה בקש ה' מידי רמוס חצריו להתפלל לפניו, ע"ז אמר ברוך אלהים אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי. כי אני נותן הודיה לשמו ית' שבחסדו לא הסיר תפלתי וחפץ בארשת שפתי כאמור. לכך נאמר ואברכה מברכיך כי המברך אותך חושב בה בלבו קודם שמוציא הברכה מפיו ומחשבה טובה חשובה כמעשה ע"כ אני מברכו קודם שיצא הברכה מפיו. אבל במקללים אין הדבר כן אלא ומקללך לאחר שהוציא הקללה מפיו אז אאר אותו אבל לא קודם שהוציאה מפיו, כי מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה.

טעם אחר לדבר, לפי שאינו דומה מוריק מכלי מלא וגדוש למוריק מכלי חסר כדרך שמצינו בברכת כהנים (במדבר ו.כג) כה תברכו את בני ישראל אמור להם. שהשליח ציבור אומר תחלה אל הכהן יברכך ה' כי הש"ץ הוא סרסור בין הקב"ה ובין הכהנים והוא אומר תחלה אל הכהן יברך ה' ומוריד עליו השפע דרך הצנורות כדי שיהיה הכהן כלי מלא ברכת ה' ואח"כ יוריק הכהן מן כלי מלא על ישראל כי אז חלה הברכה ביותר כשהמשפיע נמצא בו הברכה בעצם וראשונה, כי איך יברך מי שאינו מבורך בעצמו. על כן נאמר ואברכה מברכך שקודם שיברכך אני אברכו תחלה כדי שיהיה כלי מלא ברכת ה' ויוריק עליך מן כלי מלא וגדוש. אבל בקללה אין שייך דבר זה כלל לכך נאמר ומקללך אאר אח"כ ולא קודם. ומה שנאמר מברכיך לשון רבים ומקללך לשון יחיד, הורה כי רבים יברכוהו, אבל מקללים לא יהיו רבים אלא יחידים מוקצים ופחותים כנמרוד וחביריו, שבטלה דעתם אצל כל אדם.

ומקללך אאר. היה לו לומר ומקללך אקלל או ואוררך אאר ושינוי זה קשה גם בפסוק (ש"א ב.ל) כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו כי היה לו לומר ובוזי יתבזו. ונראה כי שלשה לשונות אלו כל אחת קשה משל חברתה וסדר מדריגתן. בזיון, קללה, ארור, כי בזיון לשון קל מכולם, והוא כשב ואל תעשה שהמבזה אינו נוהג כבוד במבוזה, כמו שכתוב (במדבר טו.לא) כי דבר ה' בזה. אמרו רז"ל (עיין ברכות ח.) זה המניח ספר תורה והולך לו. ולשון קללה משמש גם כן לשון בזיון. כמו שפירש"י על פסוק כי קללת אלהים תלוי (דברים כא.כג) ויש במשמעותו גם כן קללה נמרצת ממש קרוב ללשון ארור. אבל לשון ארור אמרו רז"ל (שבועות לו.) ארור. בו נדוי, בו חרם, בו קללה, כי לשון זה כולהו איתנהו ביה. וידוע שהכל לפי המבייש והמתבייש כי הפחות ושפל אנשים אם יבזה או יקלל איש זקן ונשוא פנים אין די בזה כשהוא יקבל גם כן בזיון או קללה כי אין הצר שוה בנזק, כי השפל אינו מקפיד על בזיונו ויהי כמצחק בעיניו, לפיכך לא היה יכול לומר אצל השי"ת ובוזי יתבזו, כי אין זה שוה בנזק המלך ה' צבאות שהאדם האוחז בחבלי בוז ובזוזי דבזוזי (כתובות קיב: ובזה דברי מלך אל רם ונשא ה', לפיכך יוסיף ה' לו קללה וקלון על כבודו ויקללנו קללה נמרצת לפי ערך המבזה. וכן אברהם שהיה אב המון גוים וכל בני דורו כאין נגדו על כן אין די כשיקבלו מקלליו קללה, אלא מקללך אאר אוסיף להם מארה לפי ערכם. אבל במברכים ומכבדים המדה שוה לברך מברכיו ולכבד מכבדיו.

ומה שנאמר כאן ומקללך ואצל השי"ת אמר ובוזי, לפי שלשון קללה אינו שייך כלפי מעלה כי מה יתן ומה יוסיף. ויותר שייך בו לשון בזיון במי שאינו נוהג כבוד כראוי בדבר ה'. ובשר ודם ראוי להיות מן הנעלבים שלא להקפיד על בזיונו אבל על הקללה ראוי להקפיד. ומ"ש כאן ואברכה מברכך ולהלן נאמר כי מכבדי אכבד. אין שתי הברכות דומין זה לזה כי הברכה לאדם הוא תוספת שפע וריבוי, וזה אין שייך כלפי מעלה כי מה יתן לו בברכתו, אלא ענינם ברכה של הודיה, ואם כן מה ענין הברכות זו לזו שיאמר כי מברכי אברך. ואצל האדם אין שייך לומר ואכבדה מכבדך כי אין דמיון לכבוד שהאדם עושה עם חבירו אל הכבוד שחכמים ינחלו מאת ה' אבל הברכות דומין זה לזה כי ודאי אין ביד האדם ליתן הברכות מידו ממש זולת שהוא מברכו ייטיב ה' עמך, ובאותה ברכה שהוא מברכו יברך ה' גם את המברך.

ילקוט שמעוני (כל הפרק)(כל הפסוק)

ואברכה מברכיך. החמיר הקב"ה בכבודו של צדיק יותר מכבודו; בצדיק כתיב: ואברכה מברכיך ומקללך אאֹר, אנא; ובכבודו כתיב: "כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו".

ונברכו בך. הגשמים בזכותך, הטללים בזכותך. הדא הוא דכתיב: "ויודע הדבר למרדכי ויגד לאסתר המלכה ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי", זה מהול וזה ערל וחס עליו. ר' יהודה אומר: "מזקנים אתבונן"; יעקב ברך את פרעה, "ויברך יעקב את פרעה". יוסף לא גלה לפרעה חלומו? דניאל לא גלה לנבוכדנצר את חלומו? אף אני, "ויגד לאסתר המלכה". ר' נחמיה אומר, אמר הקב"ה לאברהם: ונברכו בך כל משפחות האדמה; אם לעותרא אינון עתירין מינן! אלא כשנכנסין לצרה, הן שואלים לנו ואנו מגלין להם:

אמר ר' אלעזר: מאי דכתיב: ונברכו בך כל משפחות האדמה? אפילו משפחות הדרות באדמה אין מתברכין אלא בשביל ישראל. כל גויי הארץ, אפילו ספינות הבאות מגליא לאספמיא אין מתברכות אלא בשביל ישראל. אמר הקב"ה לאברהם: שתי בריכות טובות יש לי להבריך בך, רות המואביה ונעמה העמונית:

אמר רב יהודה אמר רב: ג' דברים מקצרין ימיו של אדם; מי שנותנין לו ספר תורה לקרות ואינו קורא, דכתיב: "כי הוא חייך ואורך ימיך". וכוס של ברכה לברך ואינו מברך, דכתיב: ואברכה מברכיך. ומנהיג עצמו ברבנות, דאמר רבי חמא בר חנינא: מפני מה מת יוסף קודם לאחיו? מפני שהנהיג עצמו ברבנות:

<< · מ"ג בראשית · יב · ג · >>