יריעות שלמה על רש"י/בראשית/יב
בד"ה לך לך כו' ורבים ככה נ"ב ולי נראה דלא דמי כלל ואדרבה משם קשיא כי הלשון של אלכה היינו לפי שההליכ' תלויה ברצונו וברשותו ואם כן קרויה ההליכה אחר הרצון ודוק וכן חלף והלך לו דהיינו לעצמו ולרצונו אבל הכא שההליכה היתה ברצון הבורא ובגזירתו ולא ברצון אברהם מעצמו א"כ מהו לך לך ואדרבה לך לי הל"ל לכך פירש להנאתך ולטובתך א"כ היתה ההליכ' ממילא לרצון אברה' ודוק מהרש"ל:
בריש הפרשה נ"ב מה ק' לרש"י שפי' ועוד אודיע טבעך בעולם לפי שלפירש הראשון שתלויה ההנא' בו אעשך לגוי גדול א"כ צריך אתה להגיה מבחוץ ושם אעשך לגוי גדול וזהו דוחק ע"כ פי' שההנאה הוא דרך טבעי לפי שאודיע טבעך בעולם ואעשך לגוי גדול היא ברכה בפני עצמה א"כ יקשה לרש"י איך שייכ' הברכה לכאן מאחר שהקב"ה לא בא לנסותו וגם אינו דרך תנאי לומ' שם אתה ראוי לכך כמו שפי' דעיקר ההנא' וטוב' לאו מחמת הברכות האמורו' בפסוק אלא מחמת הודעת טבעך כו' א"כ איך נתקשרו הפסוקים לכך פי' לפי שהדרך מחסר הוזקק כו' מהרש"ל: בד"ה הוזקק כו' שהבטיחו כו' נ"ב ויש מקשין איך הפסוקים האחרים כגון והיה ברכה וגו' איך באו לכאן ונ"ל דמחובר למעלה לואגדלה שמך כלומ' במה בעבור והיה ברכה כלומר שהברכות יהיו מסורין בידך מעתה ובמה ידעו שכך הוא שיראו שכל מברכיך מבורך וס"ס מה יהיה גידול השם בך יברכו לאמור ישימך אלהים כאברהם ודוק מהרש"ל: בד"ה זהו שאומרים כו' נ"ב אפשר שק"ל בפירש הראשון שהיה לו לכתוב והיה מבורך מה לשון ברכה אלא ש"מ על הברכה ממש קאי ומ"ה נמי מיושב למה כתב והיה ולא כתב תהי' לפי שמדבר בענין הברכה שחותמין אותו עם השם המיוחד דהיינו והיה ודוק מהרש"ל: אשר אראך כו' ולמה לא גילה לו כו' נ"ב תימה שהוא מביא לשון זה של רש"י והוא כנגדו דאי על חיבוב בנו קאי א"כ מה לחבב עליו את המצו' וג"כ קשה למה הזכיר שם יותר מצוה ובפרשת לך לך לחבבה בעיניו אלא בודאי רש"י סבר שפי' לחבבה בעיניו קאי אמה שלפניו דעדיין לא גילה והיא הארץ לכן כתב סתם לחבבה בעיניו אבל הכא מה שלפניו היא שחיטת בנו ואינו נופל עליו חיבוב אם לא בעשיית המצוה ודוק ומ"מ נ"ל שפי' אמת שרש"י הקשה ב' קשיו' האחד למה צריך להאריך ולומר מארצך וממולדתך כו' ועוד קשי' למה לא גילה לו הארץ ומה אל הארץ אשר אראך רק דרש"י ז"ל קיצר לשונו ומערב שני הקושיו' יחד וכאשר פי' תמצא להדיא בילקוט בפ' זו וכן בפ' וירא וגבי האי עניינ' איתא התם כדי לחבבה בעיניו והיינו על הארץ שהלך משם דומיא דלחבבו בעיניו דקאי על בנו ודוק מהרש"ל:
בד"ה הראהו הר כו' אלוני ממרא נ"ב דמורה הוא לשון תורה ואלוני מלשון אלה ודוק מהרש"ל: שם נ"ב פרש"י הל"ל ויהי כבואם מצרימה פירש דעיקר עניינו בשרה איירי דלקחוה לבית פרעה אבל לעיל גבי כי הקריב לבא לק"מ דאיירי באברהם כאשר הקריב אז היה מתיירא ודיבר אל שרה אשתו וק"ל מהרש"ל:
שם נ"ב ויבן שם מזבח פירש"י על בשורת הזרע ועל בשורת א"י כו' יש מקשין למה לי' לרש"י לפרושי תרוייהו ונ"ל מדקאמר ויבן שם מזבח לשונו משמע שם על המקום אשר בשרוהו דלעיל מיניה נאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת וע"כ נמי אבשור' זרע שמח ובעבורו בנה המזבח מדכתיב לה' הנראה אליו דהיינו תחילת הראייה ויאמר י"י אל אברם ויאמר לזרעך וק"ל ומה שהבטיחו הקב"ה מתחלה קודם הליכתו ואעשך לגוי גדול לא סמך כ"כ עליה לפי שהיא ברכה על תנאי ואינו דומה לברכה ממש וק"ל מהרש"ל:
בד"ה יתנו לי מתנות נ"ב ומשונא מתנו' ל"ק שלא ביקש אלא ליתנם לאחרים וכן עשה לסוף ימיו שנתן כל המתנות לבני הפילגשים מהרש"ל:
בד"ה הללוה כו' לפרעה מ"ל כו' נ"ב ומהרא"י פי' מדכתיב ותקח האשה בית פרעה ולא כתיב וישלח פרעה ויקח את שרה כאשר כתיב באבימלך מהרש"ל:
בד"ה מכת ראתן נ"ב אפשר מנגעים גדולים קנפיק מהרש"ל: בד"ה על פי כו' לא קשיא נ"ב ואולי לשם נמי על פי דיבורם שאמרו להדיא שלא לקדם מהרש"ל:
בד"ה לשלחו ולשמרו נ"ב ונ"ל דאי לשלחו לבד א"כ היה לו לכתוב ויצו לשלחו ולא עליו כמו שכתוב אחריו וישלחו אלא ע"כ הוא ציווי זריזות מבחוץ שאינו נופל עליו עשייה כלל אלא רוב הזריזות כלומר באותו השילוח תשמריהו העיב בכל תכלית השמירה ורוב הזריזות וזה עליו על אודותיו דהיינו השלוח ודוק מהרש"ל: