כלי יקר על בראשית יב


פסוק א

לפירוש "פסוק א" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו'". מה היה המקרא חסר אם היה אומר לך לך אל הארץ אשר אראך, ולמה הזכיר פרטים אלו מארצך וממולדתך ומבית אביך. גם מלת לך צריך ביאור כי אין משמעותו לך להנאתך. גם מה שפירש הרמב"ן שהוא מלשון אלך לי אל הר המור. (שיר ד.ו) לא נראה כי גם לי גם לך יהיה לו ביאור אחר היותר קרוב לפשוטו. ונ"ל שהעתיקו הקב"ה מענין לענין כדרך שמחנכין התינוק, כי אולי יהיה קשה עליו לקבל הכל בבת אחת, ע"כ עשה לו ג' חלוקות והעתיקו אל ענין רביעי, כי מתחלה בקש ממנו לעזוב ארצו וזה שאלה קטנה,יען כי אין לאדם תועלת מארצו יותר מארצות אחרות. כי אם השם והכבוד המדומה שעושין לו במקום שמכירין אותו וזולת זה אין לו שם עזר וסעד מכל אנשי ארצו הרחוקים ובנקל יתפתה לעזבם. ואח"כ כאשר הסיח מלבו כל ארצו אמר פן יהיה נפשו קשורה באנשי תולדתו שיש לו קצת עזר וסעד מהם, כדרך המשפחות שהאחד נכנס בעובי הקורה בעד שאר בשרו. ולא יתנו לזרים מקום למשול בהם, וזה תועלת קצת יותר מהראשון. ואחר שנתפתה גם לזה חשש פן תדבק נפשו בבית אביו שיש לו שם תועלת נוסף על כל אלו והוא תועלת ממון, כי בית והון נחלת אבות.

נוסף על שלשה מיני קורבה אלו יש קורבה רביעית, כי אדם קרוב אצל עצמו יותר מכל שלשה מיני קרובים אלו, ע"כ נאמר לך לך לעצמותך כדרך שנאמר לאדם שילך לעבוד את האדמה אשר לוקח משם, ולמעלה פר' (בראשית ג.כג) פרשתי שקאי על הר המוריה כי אדם ממקום כפרתו נברא, ומקורו מן הר המוריה כי משם לוקח עפרו ודרך הסולם שבבית המקדש שלמטה מכוון כנגד בה"מ שלמעלה עולים ויורדים בו הנשמות הטהורות אם כן שם עצמות הגוף, ושם חביון עוזה של הנשמה, וא"כ אדם קרוב אצל עצמותו ביותר מן כל מיני קרובים שהזכיר ע"כ נאמר לך לך. וכן נאמר לשון זה בעקידה (שם כב.ב) ולך לך אל ארץ המריה וגו'. ובשניהם לא גלה לו המקום מיד, כי כאן נאמר אשר אראך. ובעקידה נאמר אשר אומר אליך. לפי שלא רצה הקב"ה לגלות לאברם מקום מוצא הגוף והנפש עד אשר יערה עליו ממרום רוח קדשו תחלה, כי מהידוע (תנחומא בא ה) שאין הנבואה שורה בחוצה לארץ וא"כ כל זמן היותו בח"ל עד שלא היה בו רוח נבואה לא ידע ולא יבין מהות הנשמה אשר מקורה מן הר המוריה, ואפילו מהות יצירת החומר משם, לא יבין. עד בואו אל תוך הארץ הקדושה מקום מוכן אל הנבואה אז הראה לו השי"ת מעלות המקום הקדוש ההוא ואיך הוא מקום לעצמותו של אדם כי שם ביתו ומקום חוצבה של הנשמה, ומחצב החומר, אשר בעבורו ראוי לו לעזוב כל אלו ולילך לדבק במקום קדוש ההוא כי שם יגיע אל דביקות השכינה. וזה שפירש"י הלוך ונסוע הנגבה לילך לדרומה של ירושלים והר המוריה�

ומטעם זה לא נאמר בתחלת מראה זו וירא אליו ה'. כי אם עד אחר שנכנס בארץ כי אז היה מוכן לראות במראות השכינה, אבל קודם זה שהיה עדיין בח"ל לא היה שומע כ"א קול דברים כי לא נראה אליו ה' עדיין עד בואו לארץ וכמו שנתבאר בסמוך. וע"כ קרא למקום ההוא סולמא של צור כדאיתא בילקוט פר' זו (יב.א) כיון שהגיע אברהם לסולמא של צור אמר יהא חלקי בארץ הזאת. מי הגיד לבעל המדרש שהגיע אברהם לסולמא של צור. ודאי כוונתו על הר המוריה כי שם מקום הסולם אשר ראה יעקב עומד בבית אל ודרך אותו סולם עולים ויורדים הנשמות ושם צור חוצבו של הגוף כמ"ש (ישעיה נא.א) הביטו אל צור חצבתם כי מאותו צור שנקרא אבן שתיה הושתת העולם הכללי, גם האדם שנקרא עולם קטן נוצר ממקום אותו צור, אשר בו מקום הסולם גם לנשמה כאמור. ומטעם זה נאמר לך לך כאן, ובעקידה, וכן בפסוק אלך לי אל הר המור, וכן הגשם חלף הלך לו. הלך למקום מקורו, כי אד עולה מן הארץ. וכן (דברים ב.יג) קומו ועברו לכם את נחל זרד היינו ג"כ לא"י. וכן (ירמיה ה.ה) אלכה לי אל הגדולים. כי שם דירת השלימים. וכן כל לי ולו ולך ולהם שבמקרא פירש על דרך זה, והבין אברהם ממלת לך לך לילך לארץ כנען אע"פ שלא נאמר לאיזה ארץ ילך.

פסוק ב

לפירוש "פסוק ב" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"ואעשך לגוי גדול וגו'". הורה לו שאפילו אותן שלשה תועליות המדומות שיש לך מארצך ומולדתך ומבית אביך יהיו לך גם שמה. כי אם תלך ממולדתך מקום משפחתך ותחוש שבעת הצורך לא יהיו לך אחים ולא מרחמים על זה אמר ואעשך לגוי גדול כי גם שם יצאו מחלציך משפחות רבות. ואם תחוש על ירושת הממון, הנה פה אברכך גם בממון. ואם תחוש אל השם טוב שיש לך בארצך מקום שמכירין אותך ואגדלה שמך גם פה. וכנגד מאמר לך לך היינו לעצמותיך אמר, והיה ברכה אתה תהיה מקור הברכות ע"י שתדבק במקום הקדוש ההוא אשר ממנו יוצא השפע לכל העולם והוא מקור הברכות, כי מימי הברכות מן המקדש יוצאים, וע"י דרישת הארץ הקדושה הקב"ה דורש את כל הארצות נמצא שע"י שתדבק במקום שהוא מקור הברכות תהיה גם אתה מקור לכל הברכות, וע"י שתדבק שם בשכינה יהיה פיך כפי הש"י ובידך לברך לכל מי שתרצה. ובמס' (פסחים קיז:)ואעשך לגוי גדול, זהו שאומרים אלהי אברהם כו'. כי אברהם היה לגוי גדול יותר מכל האבות כי כל מה שיצא מן יצחק ויעקב מתיחס גם כן לאברהם, נוסף לו על יצחק ויעקב כי יצא ממנו ישמעאל ובני קטורה. ואברכך, בממון זה שאומרים אלהי יצחק. כי הוא נתברך בממון יותר מכולם שנאמר (בראשית כו.כב) ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההוא מאה שערים ויברכהו ה'. ואגדלה שמך. זה שאומרים אלהי יעקב. כארז"ל (מגילה יח.) ויקרא לו אל הקב"ה קראו ליעקב אל כו'. וכפשוטו נקרא בשם ישראל על שם כי שרית עם אלהים ואנשים אבל אברהם לא היה כי אם אב המון גוים.

פסוק ג

לפירוש "פסוק ג" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"ואברכה מברכיך ומקללך אאר". מה שלא נאמר ואאר מקלליך כדרך שאמר ואברכה מברכיך, כי לאדם מערכי לב, קודם שמוציא איזו דיבור מן השפה ולחוץ כי הוא מעריכו תחלה בלב ובמחשבתו. וידוע שלטובה הקב"ה מצרף מחשבה למעשה אבל מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה שנאמר (תהלים סו.יח) און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה' וכתיב (ישעיה סה.כד) טרם יקראו ואני אענה וגו' לפי שקודם שהאדם מוציא מפיו בשאלתו ובבקשתו כבר היה מחשב בלבו לבקש על ככה על כן הקב"ה יענהו משמי קדשו, קודם שיקרא לאפוקי בשר ודם השואל דבר מחבירו צריך לפרש בשפתיו כי אין אדם יודע מה בלבו של חבירו אבל הקב"ה בוחן לבבות ממלא כל משאלות לבו כמ"ש (תהלים כ.ה) יתן לך כלבבך וגו' וכמו שנאמר (משלי טז.א) לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון. רצה לתקן בזה קושיא זו והוא אם באמת הקב"ה ימלא שאלתו אחר שנערך הדבר בלבו של אדם א"כ למה זה צוה ה' על התפלה בפה. על זה אומר ומה' מענה לשון כי זה מתת ה' הוא שנתן מענה לשון לאדם, כמרז"ל (יבמות סד.) שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, לפי שנמשלים אצל השי"ת כילד שעשועים אצל אביו אם הוא מבקש דבר מאביו אע"פ שאביו יודע מה שהבן צריך מ"מ רוצה האב שיוציא הבן מפיו מבוקשו לפי שהאב משתעשע בדבור שפתיו של הבן. כך אומר הקב"ה לישראל השמיעני את קולך כי קולך ערב לגשת לי. ואין הש"י רוצה להתנהג עמנו כדרך השרים שאין מניחין לדבר בפניהם הרבה ומיד כאשר יבינו כוונת השואל אומרים לו קצר דבריך או כלה מדברותיך וצא, אבל הקב"ה בחסדו אינו כן כמ"ש (תהלים כא.ג) תאות לבו נתת לו ואעפ"כ וארשת שפתיו בל מנעת סלה. לפי שאנו בעיניו ית' כשעשוע ילד ובן יקיר. ז"ש אע"פ שטרם יקראו ואני אענה מ"מ כל עוד שהם מדברים ואני אשמע כי לא מנעתי מהם ארשת שפתותיהם.

וזהו שנאמר, און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה'. ושמא תאמר שגם לענין הטובה הוא כן ת"ל אכן שמע אלהים הקשיב בקול תפלתי. כי אצל התפלה אין הדבר כן אלא שומע בקול תפלתי אע"פ שעדיין לא הוצאתי הדבור מפי וא"ת א"כ איפה למה בקש ה' מידי רמוס חצריו להתפלל לפניו, ע"ז אמר ברוך אלהים אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי. כי אני נותן הודיה לשמו ית' שבחסדו לא הסיר תפלתי וחפץ בארשת שפתי כאמור. לכך נאמר ואברכה מברכיך כי המברך אותך חושב בה בלבו קודם שמוציא הברכה מפיו ומחשבה טובה חשובה כמעשה ע"כ אני מברכו קודם שיצא הברכה מפיו. אבל במקללים אין הדבר כן אלא ומקללך לאחר שהוציא הקללה מפיו אז אאר אותו אבל לא קודם שהוציאה מפיו, כי מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה.

טעם אחר לדבר, לפי שאינו דומה מוריק מכלי מלא וגדוש למוריק מכלי חסר כדרך שמצינו בברכת כהנים (במדבר ו.כג) כה תברכו את בני ישראל אמור להם. שהשליח ציבור אומר תחלה אל הכהן יברכך ה' כי הש"ץ הוא סרסור בין הקב"ה ובין הכהנים והוא אומר תחלה אל הכהן יברך ה' ומוריד עליו השפע דרך הצנורות כדי שיהיה הכהן כלי מלא ברכת ה' ואח"כ יוריק הכהן מן כלי מלא על ישראל כי אז חלה הברכה ביותר כשהמשפיע נמצא בו הברכה בעצם וראשונה, כי איך יברך מי שאינו מבורך בעצמו. על כן נאמר ואברכה מברכך שקודם שיברכך אני אברכו תחלה כדי שיהיה כלי מלא ברכת ה' ויוריק עליך מן כלי מלא וגדוש. אבל בקללה אין שייך דבר זה כלל לכך נאמר ומקללך אאר אח"כ ולא קודם. ומה שנאמר מברכיך לשון רבים ומקללך לשון יחיד, הורה כי רבים יברכוהו, אבל מקללים לא יהיו רבים אלא יחידים מוקצים ופחותים כנמרוד וחביריו, שבטלה דעתם אצל כל אדם.

ומקללך אאר. היה לו לומר ומקללך אקלל או ואוררך אאר ושינוי זה קשה גם בפסוק (ש"א ב.ל) כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו כי היה לו לומר ובוזי יתבזו. ונראה כי שלשה לשונות אלו כל אחת קשה משל חברתה וסדר מדריגתן. בזיון, קללה, ארור, כי בזיון לשון קל מכולם, והוא כשב ואל תעשה שהמבזה אינו נוהג כבוד במבוזה, כמו שכתוב (במדבר טו.לא) כי דבר ה' בזה. אמרו רז"ל (עיין ברכות ח.) זה המניח ספר תורה והולך לו. ולשון קללה משמש גם כן לשון בזיון. כמו שפירש"י על פסוק כי קללת אלהים תלוי (דברים כא.כג) ויש במשמעותו גם כן קללה נמרצת ממש קרוב ללשון ארור. אבל לשון ארור אמרו רז"ל (שבועות לו.) ארור. בו נדוי, בו חרם, בו קללה, כי לשון זה כולהו איתנהו ביה. וידוע שהכל לפי המבייש והמתבייש כי הפחות ושפל אנשים אם יבזה או יקלל איש זקן ונשוא פנים אין די בזה כשהוא יקבל גם כן בזיון או קללה כי אין הצר שוה בנזק, כי השפל אינו מקפיד על בזיונו ויהי כמצחק בעיניו, לפיכך לא היה יכול לומר אצל השי"ת ובוזי יתבזו, כי אין זה שוה בנזק המלך ה' צבאות שהאדם האוחז בחבלי בוז ובזוזי דבזוזי (כתובות קיב: ובזה דברי מלך אל רם ונשא ה', לפיכך יוסיף ה' לו קללה וקלון על כבודו ויקללנו קללה נמרצת לפי ערך המבזה. וכן אברהם שהיה אב המון גוים וכל בני דורו כאין נגדו על כן אין די כשיקבלו מקלליו קללה, אלא מקללך אאר אוסיף להם מארה לפי ערכם. אבל במברכים ומכבדים המדה שוה לברך מברכיו ולכבד מכבדיו.

ומה שנאמר כאן ומקללך ואצל השי"ת אמר ובוזי, לפי שלשון קללה אינו שייך כלפי מעלה כי מה יתן ומה יוסיף. ויותר שייך בו לשון בזיון במי שאינו נוהג כבוד כראוי בדבר ה'. ובשר ודם ראוי להיות מן הנעלבים שלא להקפיד על בזיונו אבל על הקללה ראוי להקפיד. ומ"ש כאן ואברכה מברכך ולהלן נאמר כי מכבדי אכבד. אין שתי הברכות דומין זה לזה כי הברכה לאדם הוא תוספת שפע וריבוי, וזה אין שייך כלפי מעלה כי מה יתן לו בברכתו, אלא ענינם ברכה של הודיה, ואם כן מה ענין הברכות זו לזו שיאמר כי מברכי אברך. ואצל האדם אין שייך לומר ואכבדה מכבדך כי אין דמיון לכבוד שהאדם עושה עם חבירו אל הכבוד שחכמים ינחלו מאת ה' אבל הברכות דומין זה לזה כי ודאי אין ביד האדם ליתן הברכות מידו ממש זולת שהוא מברכו ייטיב ה' עמך, ובאותה ברכה שהוא מברכו יברך ה' גם את המברך.

פסוק ה

לפירוש "פסוק ה" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו".ולמעלה (נח יא.לא) נאמר ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו ואת שרי כלתו. לפי שקודם שהובטח אברם שיהיו לו בנים היה מתרחק מן שרה מצד היותה עקרה, לפי שכל אותן הבעילות אינן לקיום המין ע"כ נאמר ותהי שרי עקרה אין לה ולד. וסמוך ליה ויקח תרח את אברם וגו' לפי שהיתה עקרה על כן הכניס את לוט ביניהם, אבל אחר שנאמר ואעשך לגוי גדול והובטח בבנים כתיב ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט, כי בלשון ויקח הורה שאומר כאילו עשה לקוחין שניים תחת אשר היה פרוש ממנה, כדרך שנאמר (שמות ב.א) וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי, ומה שנאמר וילך אברם כאשר דבר אליו ה' וילך אתו לוט, היינו לוט מעצמו הלך אחריו אבל אברם לא קרבו ואדרבא הרחיקו ויקח את שרי וגו'. ד"א תרח היה מקרב ביותר קרוביו ע"כ לקח תחלה את אברם בנו ואח"כ לקח את לוט בן בנו כי בני בנים כבנים ואחר כך לקח כלתו שרי. אבל אברם לקח תחלה את שרי אשתו כי אשתו כגופו ואח"כ לקח לוט שאינו כגופו.

פסוק ו

לפירוש "פסוק ו" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"עד מקום שכם עד אלון מורה". הראהו קבלת התורה והשבועה שבהר גריזים והר עיבל. הראה לו קבלת התורה להורות שבזכות קבלת התורה זכה לייעוד לזרעך אתן את הארץ כמ"ש (תהלים קה.מד) ויתן להם ארצות גוים ועמל לאמים יירשו בעבור ישמרו חקיו ותורתיו ינצורו. וכלפי שאמר למעלה ומקללך אאר הורה שזה יהיה עד אלון מורה ולא עד בכלל כי כל המברכים והמקללים שבהר גריזים והר עיבל יהיו בהסכמת השי"ת ולא יאור את המקללים ההם כי קללתם היא לשם התכלית וברכה תחשב.

פסוק ז

לפירוש "פסוק ז" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"וירא ה' אל אברם". מה שלא נראה אליו ה' מיד כשאמר לו לך לך מארצך, לפי שאז היה עדיין בחו"ל כדעת הראב"ע ובחו"ל אין שכינתו ית' נגלה וראיה מיונה, (מכילתא בא יב.ד) וא"כ לא נראה אליו שם ה' במראה כי אם קול דברים לבד היה שומע וע"כ לא בנה שם מזבח, רק לה' הנראה אליו. אבל בעוד שלא היה נראה אליו לא רצה לבנות מזבח במקום שאין השכינה שורה. וזש"ה במשה (שמות ד.א) כי יאמרו לא נראה אליך ה'. כי אין דרכו להתראות בחו"ל ובזה יכחישו לומר שגם קול לא שמעת.

פסוק ט

לפירוש "פסוק ט" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"הלוך ונסוע הנגבה". אולי רצה להתחכם באלהיות, כי הרוצה שיחכים ידרים. (ב"ב כה:) אבל על העושר לא בקש, שהרי אמר אם אקח מחוט ועד שרוך נעל. ואותן מתנות שקיבל ע"י שרה היה מוכרח לקבלם כדי שלא יהרגוהו, שהרי כולם נתנו לו דרך חנופה אולי יתפתה ליתן לו את אחותו לאשה, ואילו לא היה מקבל היו חושבים שאין רצונו ליתנה להם והיו הורגים אותו, ומ"מ לא רצה ליהנות מן אותן מתנות ונתנם לבני הפלגשים, שנאמר (בראשית כה.ו) ולבני הפלגשים נתן אברהם מתנות. היינו אותן מתנות שכבר קבל מן המצריים נתנם לבני הפלגשים דהיינו בני קטורה והיא הגר המצרית כפירש"י, כי מן המצריים לקח המתנות והחזירם למתנתם ונתנם לבני הגר המצרית.

פסוק יז

לפירוש "פסוק יז" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"על דבר שרי אשת אברם". וכי עדיין לא ידענו ששרי אשת אברם, ועוד מה פשעו של פרעה הרי סבור שהיא אחותו, ומה שפירש רש"י על דבר שרי שאומרת למלאך הך והוא מכה לא נזכר בפסוק הך. על כן נ"ל אע"פ שבפני ההמון עם אמרה שרה אחותו אני, מ"מ לפרעה הגידה האמת שהיא אשת אברם בחשבה שמלך יושב על כסא דין לא יעשה עול, ופרעה לא השגיח בה כי אמר לדבריך הראשונים אני מאמין על כן נגעו ה' על דבר שרי בשביל דבורה של שרי ומה היה דבורה. אשת אברם. כי היא דברה אליו אשת אברם אני. ואמר פרעה לאברם למה אמרת אחותי היא כי לך הייתי מאמין ולא לה כי חשבתי אולי אומרת כן כדי להינצל מן התשמיש שהוא בלא אישות. ד"א על דבר שרי אשת אברם לפי שהיתה אשת איש על כן באו עליו נגעים אלו.