ביאור:בראשית יב ה
בראשית יב ה: "וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן."
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית יב ה.
וַיִּקַּח אַבְרָם
עריכהאברם החליט ללכת לכנען, ולא היה אפשר לעצור אותו. הוא לקח כרצונו ואת הכפוף לו.
בכתוב לא נאמר מה שרי חשבה או אמרה, וזה מעלה מספר תהיות. האם היא יכלה לסרב? האם אברם הסביר לה כמו שיעקב הסביר לרחל ולאה: "ויַֹּאמֶר לָהֶן, רֹאֶה אָנֹכִי אֶת פְּנֵי אֲבִיכֶן ...” (בראשית לא ה)?
אין ספק ששרי היתה שמחה ללכת אילו אברם היה מספר לה שאלוהים הבטיח לו "וְאֶעֶשְׂךָ, לְגוֹי גָּדוֹל" (ביאור:בראשית יא ב). אולם היא לא נהגה כרחל שדרשה: "הָבָה לִּי בָנִים, וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" (ביאור:בראשית ל א), ולא ביקשה מבעלה להתפלל עבורה כמו שיצחק התפלל עבור רבקה: "ויֶַּעְתַּר יִצְחָק לַיהוָה לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ, כִּי עֲקָרָה הִוא" (בראשית כה כא). במקום זאת שרה הופתעה כאשר המלאך הודיע לה "שׁוֹב אָשׁובּ אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה, וְהִנֵּה בֵן, לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ" (ביאור:בראשית יח י). מכאן ניתן להסיק שאברם לא סיפק לה את הביטחון שבידיעה שיהיה לה בן.
וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו
עריכהקיימת אפשרות שאברם לקח את לוט כיורשו, אלא שבהמשך, כאשר אדוני לא ענה לו בשובו ממצרים, הוא הבין שלוט לא יהיה יורשו. אלוהים אמר: "וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ, כַּעֲפַר הָאָרֶץ" (בראשית יג טז), ולוט לא היה מזרעו של אברם. ייתכן שאברם לא רצה להשאיר את לוט הצעיר עם נחור, אולי הוא חשש שנחור, הנשוי למילכה אחותו של לוט, לא ינהג כשורה בלוט. עם זאת, בסופו של דבר אברם עצמו מגרש את לוט מעליו.
וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ
עריכהלפי חוקי חמורבי מספר 167, הבן יורש את חלקו בירושה עם פטירת אביו. עד אז, אם האב מעניק לבנו מתנה, אזי יש לו רכוש. אחרת, הוא יאלץ לעבוד עבור אביו, היינו, נהנה מהחיים במשפחה, אך ללא רכוש משלו. מכיוון שהבן עובד עבור אביו, קשה לו לצבור רכוש לעצמו, כמו יעקב שעבד עבור אביו, ויצא ללבן עם מקלו בלבד, ללא רכוש פרטי בהיותו מעל גיל 40.
המילה "רְכוּשָׁם" מופיעה ברבים, מכאן שמדובר ברכוש שנמצא בידי אברם ובידי לוט.
אביו של לוט, הרן, כבר נפטר, ולכן לוט קיבל את חלקו בנדוניית אימו ואת רכושו הפרטי של הרן. מכיוון שתרח לא מת, הרן עדיין לא ירש אותו. כך גם היה במקרה של אברם: הוא החזיק בנדוניה ששרי קיבלה מאביה בנישואיה, אך לא היה לו רכוש מירושת תרח.
ייתכן שרכושו של לוט היה רב מרכושו של אברם, ולכן אברם לקח את לוט ואנשיו עימו.
אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ
עריכהאם-כך, רוב רכושו של אברם בצאתו מחרן הסתכם בנדוניה של שרי. הואיל ולשרי לא היו ילדים, הרי שלפי חוקי חמורבי מספר 163, במידה והיא תמות או תגורש, אברם יהיה חייב להחזיר את נדונייתה לבית אביה. (אולי זאת הסיבה שאברם עזב את חרן לכנען וכך הקשה על משפחת שרי לדרוש את נדונייתה חזרה). במצב הזה, אברם היה קשור לשרי ולא יכול היה לעוזבה במטרה לנסות להגשים עם אישה אחרת את הבטחת אלוהים: "וְאֶעֶשְׂךָ, לְגוֹי גָּדוֹל"
זה היה גם מצבו של יעקב כאשר הוא יצא מלבן: כל רכושו היה למעשה הנדוניה של רחל ולאה, כדבריהן: "כִּי כָל הָעֹשֶׁר, אֲשֶׁר הִצִיּל אֱלֹהִים מֵאָבִינו לָּנו הּואּ, ולְּבָנֵינו"ּ (ביאור:בראשית לא טז) – "לָנוּ" מתייחס אל רחל ולאה, ולא כולל את יעקב.
וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן
עריכהלא ברור באיזו נפש מדובר, שכן הן לאברם והן ללוט לא היו ילדים.
אפשרי שמדובר בעבדים ושפחות שהם החזיקו או בצאן ובבקר שלהם.
וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן
עריכהיצאו לכנען והגיעו, ללא צרות או סיבוכים. אפשר להסיק שאברם דאג למספיק שמירה או שהדרכים בממלכה היו בטוחות.
- הוא לא ביקש ברכה מאביו שהיה בן 145. הרי מה יכול אביו להוסיף על ברכת אדוני?
- המשפחה לא עשתה לו משתה ושלחה אותם "בְּשִׂמְחָה ובְּשִׁרִים בְּתֹף ובְּכִנּוֹר" (ביאור:בראשית לא כז) כשם שלבן אמר ליעקב.
- הוא לא חיבק ונישק אותם והם לא חיבקו ונישקו אותו, בניגוד ללבן "וַיְנַשֵּׁק לְבָנָיו וְלִבְנוֹתָיו וַיְבָרֶךְ אֶתְהֶם" (ביאור:בראשית לב א).
ייתכן שהפרידה היתה נאה למרות שהדבר לא נכתב. מצד שני, אולי נחור לא גר עדיין בחרן או שהיחסים במשפחה לא היו טובים יותר מדי.