ביאור:בראשית ב יט

(הופנה מהדף Tnk1/tora/brejit/br-02-20)




בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית ב יט.

וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ.
-- בראשית ב, יט

הניסיונות הכושלים של האדם הראשון

יש רווקים ורווקות, שניסו כבר כל-כך הרבה שידוכים, ושום דבר לא הצליח, והם מתייאשים. השידוך הראשון בהסטוריה מלמד אותנו, שגם אחרי ניסיונות רבים מספור, עדיין לא צריך להתייאש:

לאחר שה' יצר את האדם, הוא יצר מהאדמה 'עותקים' של כל החיות, והביא אל האדם כדי שייתן להם שמות.

שם מציין יחס סובייקטיבי ; השם שהאדם נותן לחיה משקף את היחס של האדם אל החיה. ה' הביא את החיות אל האדם כדי לבחון מהו יחסו של האדם אל כל אחת מהן, והאם יש חיה שהאדם מרגיש שהיא מתאימה להיות בת-זוגו. כשה' ראה, שהוא נתן לכל חיה שם אחר, ואף אחד מהשמות לא ביטא תחושה של קשר וקירבה, הוא החליט ליצור לו אישה מבשרו (אראל) .

ואכן, לאחר שהאדם מצא את בת-זוגו, הוא ביטא את שמחתו בשם שנתן לה: " "זאת הפעם עצם מעצמיי ובשר מבשרי, לזאת ייקרא אישה" "כי" "מאיש" "לוקחה זאת" "; וגם לאחר פרשת גן-עדן, כשהיחסים ביניהם השתנו והם כבר לא היו שווים זה לזה, השינוי ביחסים התבטא גם בשינוי שם (בראשית ג כ): מ"אישה" ל"חווה".

ומדוע ה' לא ברא את האישה מייד, וכי ה' לא ידע שהאדם ישמח יותר באישה שהיא "בשר מבשרו"?

- ייתכן שה' רצה שהאדם יאהב את האישה שקיבל וישמח בה, ולכן הביא לו קודם את כל שאר היצורים, כדי שיראה שאף יצור אחר לא מתאים להיות "עזר כנגדו", וישמח כשיפגוש סוף-סוף את בת-זוגו האמיתית ( שד"ל ) . ראו לא טוב היות האדם לבדו .

כל חיה מייצגת תכונת-אופי מסויימת. כשהאדם מתבונן בחיות, הוא משליך עליהן את תכונות האופי שלו ונותן להן שמות בהתאם (ישנה שיטה טיפולית המשתמשת בתופעה זו כדי לעודד ילדים לחשוף את הרגשות שלהם - הילד מתבונן בחיה, המטפל שואל אותו מה החיה מרגישה, והתשובה של הילד משקפת את הרגשות שלו עצמו). ה' הביא את החיות אל האדם, כדי שהאדם ילמד להכיר את עצמו, את רגשותיו ואת תכונות האופי שלו - כדי שיהיה מוכן לאיחוד עם בת-זוגו (גליה) .

וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ

בפסוק הקודם אלוהים אמר: "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ, אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (ביאור:בראשית ב יח). ועכשו אלוהים מביא לפניו חיות. ניתן לחשוב שאלוהים ניסה לזווג לאדם, עזר כנגדו, מתוך החיות. אלוהים העניק לאדם את 'זכות הבחירה החופשית' , לבחור שמות ולבחור בת זוג, כרצנו.
לאלוהים היו מספר מטרות:

  1. בהתבסס על שמו ותוארו של אדם - "הָאָדָם-נֶפֶשׁ-חַיָּה". אדם חי לבדו ובעתיד הוא יקבל בת זוג. אלוהים רצה לוודא שאדם מסוגל להמציא שפה, ללמוד ולזכור אותה, ואחר כך ללמד את בת זוגו את שפתו, כדי ששניהם ביחד ילמדו את ילדיהם, לכן נאמר: "וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם-נֶפֶשׁ-חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ". אדם עבר את הבחינה הזאת.
  2. בהתבסס על הכתוב "נֶפֶשׁ-חַיָּה", שמתאר כל זכר ונקבה שאלוהים יצר, ככתוב: "זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (ביאור:בראשית א כז), ועל אדם נאמר: "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (ביאור:בראשית ב ז), ניתן להבין שבמסווה של קריאת שמות לחיות, אלוהים הציג בנות-אדם לאדם, לבחירה. לא סביר שאלוהים התכוון שאדם יבחר 'חיה' להיות עזר כנגדו ובת זוגו. מהעובדה שנכתב: "וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (ביאור:בראשית ב כ) ניתן להבין שזאת היתה כוונתו של אלוהים. השימוש במילים: "יִקְרָא" ו"שְׁמוֹ", מרמז על 'הזמנה מינית', ככתוב במגילת אסתר: "לֹא תָבוֹא עוֹד אֶל הַמֶּלֶךְ, כִּי אִם חָפֵץ בָּהּ הַמֶּלֶךְ וְנִקְרְאָה בְשֵׁם" (ביאור:אסתר ב יד). קריאת שם היא הכרזת בעלות: "וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ, יִצְחָק" (ביאור:בראשית יז יט), וכך האישה בנשואיה מקבלת את שם משפחת בעלה. אדם היה בוגר עם זקן וגם והנקבות היו בוגרות. הם לא עברו את תהליך החתמה/הטבעה/התקשרות בילדותם, כי לא היו להם הורים, ולכן הם לא הכירו אחד את השני כבני זוג. כך קרה שאדם לא בחר 'לקרוא להן בשם', ולשאת אחת מהן. כדי לפתור את הבעיה הזאת, אלוהים עשה את האישה מהצלע, ומילדות היא ראתה אותו ועברה החתמה/הטבעה/התקשרות אליו. במשפט כל החיות מתוארות כזכר, יחיד, אולם לפי דברי אדם: "זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי" (ביאור:בראשית ב כג), והדגש על המילה "הַפַּעַם", ניתן להבין שאדם ידע שאלוהים הציג לפניו נשים לנשואין, והוא סרב, לאומת הפעם הנוספת שהוא שמח לקבל את האישה.

לוא האדם היה בוחר לעצמו בת זוג שנוצרה לחוד ממנו, הגנים שלהם לא היו זהים ומשלימים אחד את השני, וכך אחרי מספר דורות הגנים המיוחדים שאלוהים נטע בהם היו מתפזרים ומתקלקלים. כאשר אלוהים העניק לאדם העתק של עצמו נוצרו שני בני זוג עם גנים מושלמים. בני האדם גילו את היתרונות בחיים ארוכים ובריאים, הם סרבו להתחתן בגיל צעיר, וכך הם זיהו אנשים בריאים ושימרו את הגנים האלה לעצמם. לכן אלוהים האשים את בני האדם שהם מלאי חמס (ביאור:בראשית ו יג), ולא היתה לו ברירה אלא לבחור את נוח, שנשא אישה צעירה שאינה נושאת גנים מושלמים, והביא מבול כדי להרוג את כל בני האדם שנשאו את הגנים המושלמים שאלוהים נטע באדם. ואכן עד נוח כל בני האדם התחתנו בגיל מבוגר וחיו שנים רבות, ואחרי נוח בני האדם מתחתנים בגיל צעיר וגיל האדם הולך ופוחת. (אילן סנדובסקי)


פירושים ונושאים נוספים בפסוק

א. האם החיות נבראו אחרי האדם?

לא, החיות נבראו לפני האדם, כפי שמתואר בפרק א. פרק ב מתאר את אירועי היום השישי שבו נברא האדם (ראו בריאת האדם - כלל ופרט ). בתחילת הפרק מסופר ה' נטע את גן העדן, למרות שהצמחים נבראו כבר ביום השלישי - ה' יצר "עותקים" נוספים של העצים ונטע אותם בגן עבור האדם. כך גם בפסוק שלנו - ה' יצר "עותקים" של החיות והביא אותם לגן עבור האדם. החיות נבראו רק לא מזמן, הן בוודאי היו עסוקות (בפריה ורביה), ה' לא רצה להפריע להם ולכן יצר עותקים חדשים.

ב. מה משמעות הקריאה בשמות?

1. פירשנו למעלה שהקריאה בשמות מבטאת את יחסו האישי של האדם אל החיות, את רגשותיו ביחס אליהם ואת תכונות האופי שלו שהוא משליך עליהן.

2. ויש אומרים שהקריאה בשמות היא פעולה מדעית - האדם היה אמור לתת לכל בעל-חי שם שמשקף את המהות שלו; והם מסיקים מכאן, שהאדם לפני החטא היה חכם גדול בחכמת הטבע.

  • אולם, פירוש זה אינו מתאים להקשר - הקריאה בשמות נעשתה מייד לאחר ש בראשית ב יח: " "וַיֹּאמֶר ה' אל" "הים: 'לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ, אֶעֱשֶׂהּ לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ'" ". מה הקשר בין ההחלטה של ה', לעשות לאדם "עזר כנגדו", לבין המשימה ה'זואולוגית' שהטיל עליו?!

3. ויש אומרים, שהקריאה בשמות מבטאת שלטון - " "והמכוון בקריאת השמות, שיהיה אדון עליהם" " (שד"ל; ראו קריאות ושמות במעשה בראשית ).

  • אולם גם פירוש זה אינו מתאים להקשר, מאותה סיבה.

ג. וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו

ישנן כמה דרכים לפרש את סוף הפסוק "וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו":

1. "וכל אשר יקרא לו האדם, לכל נפש חיה, הוא שמו "; "כל שם שהאדם ייתן לכל נפש חיה, הוא יהיה שמה". " "נפש חיה הוא פירוש מלת לו , כמו (שמות ב ב) " ותראהו את הילד ", (יהושע א ב) " אשר אנכי נותן להם לבני ישראל ". והשמיט מלת "לכל", שלא לכפול מלת כל שהתחיל בה.." " (ראב"ע, שד"ל ) .

2. "כל יצור חי שהאדם ייתן לו את השם 'נפש חיה' - זה יהיה שמו". האדם עצמו נקרא " נפש חיה " (פסוק ז), ואילו הוא היה מוצא יצור חי שמתאים לו, הוא מן הסתם היה קורא לו באותו שם - "נפש חיה"; מטרת הקריאה בשמות היתה לראות אם האדם יצליח למצוא יצור חי שראוי להיקרא "נפש חיה" כמוהו.

אמנם, לאחר שהאדם מצא את בת-זוגו, הוא לא קרא לה "נפש חיה", כי בניגוד אליו, היא לא נבראה ישירות מהאדמה, אלא נלקחה מגופו, ולכן בחר האדם שם מתאים יותר עבורה - שם שמבטא את העובדה שהיא נלקחה ממנו - "אשה".

ד. איך אפשר לזווג חיה לאדם?

רעיון די מוזר הוא לזווג לאדם חיה כלשהי. והלא כל אחד מהם זכר ונקבה, ולמה שאדם יהיה שונה?

אלא אם כן האדם שנברא לא היה זכר, לכן לא שייך לזווג לו נקבה. האדם שנברא היה יצור כפול- "זכר ונקבה ברא אתם". "הוא" שהוא "הם" שהוא זכר ונקבה, כי צלם אלוקים הוא לא זכר, כי אלוקים לא זכר. (דוד אקסלרוד)

מהר"ל

מלמד שבא וכו', ואין הפירוש חלילה שבא עליהם למשכב, שהרי הקב"ה כבר ציוה אותו על העריות... אלא פירושו מפני שהאדם הוא צורת כל המינים והוא נותן להם שלימות, וכל צורה הוא מתחבר לאשר הוא צורה לו, והאדם צורה הוא לכל התחתונים הבעלי חיים הבלתי מדברים, וזה שאמר שבא על כל בהמה וחיה ועוף, שהרי ידוע כי הצורה נמשלת כאיש, ואשר הוא צורה לו נמשל כנקבה, והתחברות הצורה לאשר הוא צורה לו נקרא ביאה... אבל אין בזה הנחה והשקט, כי אין האדם צורה מיוחדת בשלימות רק לאשתו, כי אל האשה הוא צורה מיוחדת בשלימות, וכאשר לא היה נמצא זוג של אדם אשר הוא הצורה לה בפרט ובשלימות, נקרא החיבור ההוא ביאה... (חידושי אגדות יבמות סב ב)

שעה ששית קרא שמות, דבר זה מדריגה יותר עליונה, והוא השכל שקנה, כי קריאת השמות מורה זה על חכמה ודעת שנתן השי"ת בו לקרא שמות, ואין ספק כי השכל הזה מדריגה נוספת. (שם סנהדרין לח ב)