ביאור:בראשית ב כג
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית ב כג.
|
וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת. |
| -- בראשית ב, כג |
לזאת ייקרא אישה - כי מאיש לוקחה זאת?! עריכה
בפסוקים הקודמים מסופר, שה' לא רצה שהאדם יהיה לבדו , ולכן הביא אליו יצורים שונים ועודד אותו לתת להם שמות . אדם נתן לכל יצור שם המבטא את היחס הנפשי ביניהם, אולם לא מצא אף יצור המתאים לו וראוי להיות "ׂעזר כנגדו". אז ה' יצר אשה מצלעו והביא אותה אליו. הפסוק שלנו מתאר את תגובת האדם כשראה את האשה.
בקריאה ראשונה נראה שהאדם נותן כאן שם לאשה. בניגוד לשאר היצורים שפגש, זאת הפעם הוא מרגיש שהיא דומה ומתאימה לו, עצם מעצמיו ובשר מבשרו, ולכן קורא לה אשה - כי מבין שהיא נלקחה מאיש (ממנו) ושהם שני חלקים של יצור אחד שלם. ה' עשה כאן "תרגיל" פסיכולוגי וחינוכי מחוכם במיוחד - הוא הביא לאדם את כל היצורים שאינם מתאימים לו, כדי שיידע להעריך עד כמה האשה מתאימה לו.
אולם קריאה זו מעוררת מספר שאלות.
א. מבחינה דקדוקית, המילה אִשָּה אינה נובעת במדוייק מהמילה אִיש. במילה אִשָּה יש דגש באות ש, ולדעת המדקדקים, הדגש הזה רומז לאות נ שהיתה שם והתדמתה לאות ש שאחריה. בארמית היא נקראת "אִנְתּוּ", ובעברית (לדעתם) היא נקראה "אִנְשָה" ואז "אִשְשָה" ואז "אִשָּה". ולכן גם בלשון רבים אומרים "נָשִים".
- אולם, מבחינה דקדוקית הדגש יכול להגיע גם מהאות י. כך למשל, מצאנו ב (ירמיהו יא טז): "הִצִּית אֵשׁ עָלֶיהָ"מהשורש יצת, (ירמיהו לא כ): "הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים"מהשורש יצב, (עמוס ה טו): "וְהַצִּיגוּ בַשַּׁעַר מִשְׁפָּט"מהשורש יצג, ובימינו הִזִּיעַ מהשורש יזע, ועוד. ייתכן שהאות י במילה איש היתה עיצורית: "אִיְשׁ", ממנה המילה "אִיְשָׁה" ואז "אִשְשָה" ואז "אִשָּה" (וכן פירש אבן עזרא על פסוקנו) . ולשון הריבוי נָשִׁים אינה ראיה, שכן גם אִישׁ בלשון ריבוי אֲנָשִׁים, ומוסכם על כולם שאינם מאותו שורש.
ב. אולם השאלה הקשה יותר היא, מאיפה בכלל באה המילה אִישׁ?! הפסוק שלנו הוא הפסוק הראשון בתנ"ך שבו היא נזכרת - האדם נקרא עד כה רק בשם אָדָם! גם ארבעת המופעים הבאים של המילה איש קשורים תמיד לאשה, (בראשית ב כד): "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ"( פירוט ), (בראשית ג ו): "וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל"( פירוט ), (בראשית ג טז): "וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ"( פירוט ), (בראשית ד א): "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה'"( פירוט ) - בכל שאר המקומות הוא נקרא רק אָדָם!
- 1. כיוון שהמילה אשה נזכרה בתורה עוד לפני המילה איש, (בראשית ב כב): "וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם", ייתכן שיש להבין את פסוקנו בכיוון הפוך - האדם לא קרא לאשה על שמו, אלא קרא לעצמו על שמה! ה' הביא לאדם את האשה ואמר לו ששמה אִשָּה. האדם ראה אותה ואמר: "היא כל כך מתאימה ודומה לי - עצם מעצמיי ובשר מבשרי! אם לזאת יקרא אשה, אז לי מתאם לקרוא איש - כי מאיש לוקחה זאת!". בניגוד לכל שאר היצורים, שהאדם מסתכל עליהם מבחוץ ונותן להם שמות - האשה גרמה לאדם להתבונן אל תוך עצמו ולתת לעצמו שם חדש.
- אולם, לפי פירוש זה היה ראוי לכתוב "לי ייקרא איש כי ממנה לוקחה האשה".
- 2. מצאנו בתנ"ך את המילה איש (בכתיב חסר) במשמעות יֵש, (שמואל ב יד יט): "חֵי נַפְשְׁךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אִם אִשׁ לְהֵמִין וּלְהַשְׂמִיל", (מיכה ו י): "עוֹד הַאִשׁ בֵּית רָשָׁע אֹצְרוֹת רֶשַׁע". לפי זה, ייתכן ששתי המילים - איש וגם אשה - באות מהמילה יש. אדם הראשון קרא לכולם בשמות, ודאי על פי מהותם ותכונותיהם המיוחדות של כל חיה וחיה. ולפתע הוא נרדם, וכשהוא מתעורר - הוא רואה מולו עוד ישות שצריך לקרוא לה בשם, והוא אכן עושה זאת. הדבר המרכזי שבו נבדלת האישה משאר היצורים הוא בכך שנבראה מיצור שכבר היה קיים - מ'יש' לוקחה זאת. לא רק האישה - גם האיש נקרא 'איש' ע"ש המאורע הזה ("חייל עובד צה"ל", פורום תנ"ך באתר תפוז, 28/09/2006) .
גם לפי פירוש זה, האדם נתן כאן שם חדש לעצמו. עד עכשיו נקרא רק אָדָם והרגיש מחובר לאדמה; רק כשהתחבר לאשה, התחיל להרגיש שהוא יֵשׁ עצמאי ונפרד מהאדמה. ולכן בפסוקים שבהם נזכרת האשה, הוא נקרא אִיש.
- 3. ועל-דרך הדרש, המילה איש באה מהמילה אֵש.ׁ כשהאדם ראה את האישה לראשונה, הוא הרגיש שבוערת בו אש של תשוקה, ולכן קרא לה אִשָּה. רמז לפירוש זה נמצא בפרשת הקרבנות, שם נזכר כמה פעמים הביטוי, (ויקרא ב טז): "אִשֶּׁה לה'". המילה כמעט זהה לאִשָּה, וברור ששורשה הוא אֵשׁ.
אם כך, מדוע נוספה י למילה איש? אולי כדי לרמוז לדרשת חז"ל: "איש ואשה: זכו - שכינה ביניהם, לא זכו - אש אוכלתם". גם ב איש וגם ב אשה יש אֵש; אצל האיש נוספה י ואצל האשה נוספה ה. אם הם מזככים את עצמם, האותיות י+ה מתחברות ונוצר "יה" שהוא שם ה' - "שכינה ביניהם". אחרת, ה' מסלק את אותיות שמו מביניהם, ואז נשארת להם רק אש - "אש אוכלתם".
לפי זה יש לפרש את פסוקנו כך: "זאת הפעם הראשונה שאני פוגש יצור שהוא עצם מעצמיי ובשר מבשרי! לזאת ראוי לקרוא אִשָּה, כי נשמתה נלקחה מ אש אלהית".
אִשָּׁה / אִישׁ עריכה
"אִשָּׁה" - שורש 'א-נ-ש', חלש, חולה - "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ" (תהלים ח ה), "לָמָּה הָיָה כְאֵבִי נֶצַח וּמַכָּתִי אֲנוּשָׁה מֵאֲנָה הֵרָפֵא" (ירמיהו טו יח).
"אִישׁ" - שורש 'א-ו-ש' או 'א-ש-ש', להתאושש - להתחזק, להתגבר, להיות לגבר, להיות לאיש, חזק, גיבור - "זִכְרוּ זֹאת וְהִתְאֹשָׁשׁוּ" (ישעיהו מו ח), "יְהוָה אִישׁ מִלְחָמָה, יְהוָה שְׁמוֹ".
באכדית אנו מוצאים את המילה 'אשתו' - ASSATU. והכוונה לנקבה שאפשר לשאת אותה לאישה, אבל זה לא מחייב שהיא 'אישה' מבוגרת, ולא ילדה צעירה.
זה שאדם קרא לה בשם - 'אישה' , לא אומר שהיא היתה בוגרת.
אדם הסתכל על התינוקת שהובאה לו, הוא ראה שהיא חלשה וקטנה, והתפלא שזאת באה ממנו, האיש החזק והגדול, ובצורה פיוטית הוא קשר את שתי המילים.
הוא מיד מזהה שהיא נקבה, ומשתמש בצורת הנקבה: "לֻקֳחָה זֹּאת".
הקבלות עריכה
הרעיון שהאישה היא עצם מעצמותיו של האיש נרמז גם ב:
- (תהלים לח ד): "אֵין מְתֹם בִּבְשָׂרִי מִפְּנֵי זַעְמֶךָ, אֵין שָׁלוֹם בַּעֲצָמַי מִפְּנֵי חַטָּאתִי"( פירוט )
- (משלי יב ד): "אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ, וּכְרָקָב בְּעַצְמוֹתָיו מְבִישָׁה"( פירוט )
ראו עוד: החלפת אות - י במקום ה .
הקטגוריות נמצאות ב: ביאור:לזאת ייקרא אישה - כי מאיש לוקחה זאת?!
מקורות עריכה
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2018-09-28.
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.
קיצור דרך: tnk1/tora/brejit/br-02-23