אור חדש/פתיחות

פתיחותעריכה

(ספר אור חדש עמוד סא) ויהי בימי אחשורש (מגילה דף י:) אמר רבי לוי ואיתימא רבי יוחנן דבר זה מסורת הוא בידינו מאבותינו מאנשי כנסת הגדולה שכל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער (אסתר, א) א) ויהי בימי אחשורש היה המן, (רות א, א) ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב, (בראשית ו, א, ב) ויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה ויראו בני אלקים את בנות האדם, היה המבול, (שם יד, א, ב) ויהי בימי אמפרל מלך שנער, עשו מלחמה, (יהושע ה, יג) ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא והנה איש עומד לנגדו וחרבו שלופה בידו, (שם ו, כז) ויהי ה' את יהושע, (שם ז, א) וימעלו בני ישראל מעל, (שמואל א, א) ויהי איש א' מן הרמתים, (שם א, ה) כי את חנה אהב וה' סגר את רחמה, (שם ח, א) ויהי כאשר זקן שמואל ולא הלכו בניו בדרכיו, (שם יח, יד) ויהי דוד בכל דרכיו משכיל וה' עמו, (שם יח, ט) ויהי שאול עויין את דוד, (שם ב, ז, א) ויהי כי ישב המלך בביתו, רק אתה לא תבנה הבית והכתיב (ויקרא ט, א) ויהי ביום השמיני, ותנא אותה היום שמחה גדולה היתה לפני הקדוש ברוך הוא כיום שנבראו בו שמים וארץ, כתיב הכא (שם ט, א) ויהי ביום השמיני וכתיב התם (בראשית א, ה) ויהי ערב ויהי בקר יום א' הא שכיב נדב ואביהו, והכתיב (מלכים א ו, א) ויהי בשמנים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל, והכתיב (בראשית כט, י) ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן אחי אמו (שם א, ה) והכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום א', והאיכא ב' והאיכא ג' ויהי והא איכא ויהי טובא, אלא אמר רב אשי ויהי איכא הכי ואיכא הכי כל ויהי בימי ודאי לשון צער הוא, וחמשה הוי, (אסתר א, א) ויהי בימי אחשורוש, (רות א, א) ויהי בימי שפוט השופטים, (בראשית יד, א) ויהי בימי אמרפל (ישעיה ז, א) ויהי בימי אחז, (ירמיה א, ג) ויהי בימי יהויקים, ויש לשאול למה היה סבור מתחילה כי ויהי הוא לשון צער יותר מן היה, דע כי ויהי לפי הדקדוק הוא מורה על הויה נמשכת בלתי נשלמה וזהו המשך הזמן ואם היה זהו הויה שכבר עברה ונשלמה אין כאן זמן כי הזמן הוא הויה נמשכת ולא עבר הזמן ולא שיהיה פירושו לעתיד רק הוא זמן נמשך ואלו כתיב יהי זה הוא הויה שלא התחיל ההמשך ואין בה זמן אבל ויהי יש בה עתיד ויש בה עבר כי יהי הוא לשון עתיד והוי"ו הוא שהפך אותו לעבר על כן יש בזה עבר ועתיד ודבר זה מורה על המשך הזמן כי הזמן הוא מחובר מן העבר ומן העתיד, וזהו המשך זמן כאשר ידוע מענין הזמן למביני מדע (עיין במו"נ ח"א פרק עג, הקדמה ג', ובתפארת ישראל פרק כה) ואין כאן מקום זה, מ"מ ויהי הוא מורה על הויה בלתי נשלמת והוא המשך זמן והויה שהיא בזמן היא השתנות מפני שעצם ההויה הוא השתנות מענין לענין וכל שינוי רע ולכך היה סובר כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא צער ומקשה על זה ומתרץ דגם ויהי אפשר שאינו של צער לפי שאפשר שהוא מורה על הויה פתאומית כי כאשר חלה הצורה בחומר והוא הויה ואין הויה הזאת בהמשך זמן כלל ואין שייך בזה שיש בו השתנות שהוא רע ולכך מלשון ויהי אין ראיה על הויה של צער וקאמר כל מקום שנאמר ויהי בימי שזה בודאי הויה בזמן שכך מוכח לשון ויהי בימי שהימים (ספר אור חדש עמוד סב) הם הזמן, וכבר בארנו שכל הויה שהיא של צער שההויה שהיא בזמן של צער שההויה שהיא בזמן הוא שנוי אשר כל שנוי הוא רע וגם כי כל זמן הוא צער כי כל מצטער הזמן לו ארוך דכל אשר שרוי בטובה אין לו אריכות זמן והוא לו כימים אחדים ולכך ויהי בימי שהלשון הזה משמע היה בזמן הוא צער, ויש מפרשים כי לכך ויהי בימי הוא לשון צער מפני שהלשון הזה ר"ל כי היה דבר זה בימיהם לא יהיה זה עלינו בזמנינו ואין הפירוש כך שהרי המקשה היה סובר כי הלשון ויהי הוא משמע על הויה שהיא בזמן וההויה שהיא בזמן יש בה השתנות וכל שינוי הוא צער ולמסקנא דמלתא הוא כך כאשר כתיב ויהי בימי דזה הוי זמן בודאי כיון דכתיב בימי הוא זמן וההויה שהיא בזמן הוא שנוי וכל שנוי הוא רע והוא צער ופי' זה ברור למשכיל, ואמר כי חמשה ויהי בימי הוי ודבר זה בא לומר כי ראוי שיהיו חמשה מפני כי בה"א ברא הש"י עולמו כדכתיב (ישעיה כו, ד) כי ביה ה' צור עולמים ולכך הויות העולם הזה מוכן לחמשה דברים שיש בהם הויה אשר יש בהם השנוי והם צער ולא כמו עה"ב שנברא בי' שהיא אות קטנה כמו נקודת ולא יחלק אבל אות הה"א שאינו נקודה קטנה רק שייך בה חילוק ולפיכך נברא מזה הזמן שהוא מתחלק ומזה הוא מתחדש ההוויה, אשר בזה שנוי ומגיע מזה הצרה, כלל הדבר ויהי בימי מורה על הויה שהיה בזמן ויש בה השנוי אשר כל שנוי הוא רע ומפני כי העולם הזה ההויה שבו הוא בזמן והויות העולם נבראו בה"א כנגד זה יש בו חמשה הויות שיש בהם השנוי והצער ולכך אמר וחמשה הן מפני שהוקשה לו למה הוצרך למכתב בימי לומר דהוי של צער הרי הצער הוא מפורש בפירוש בכתוב ולכך קאמר כי חמשה היו כנגד הה"א שבו נברא העולם.

וזה מורה על גודל השנוי והוא שנוי של כל העולם אמנם בלא זה ג"כ לא קשיא למה הוצרך לכתוב ויהי שהיה של צער הרי הצער מפורש בכתוב דודאי בא לומר שהצער הזה והפורעניות היה בשביל כי אחשורוש שהיה רשע לכך היה מוכן לזה וכן בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ שהיה דור ששפטו את שופטיהם ולכך ויהי רעב בארץ ומזה הטעם אתי שפיר מה שמקדים לכתוב ויהי בימי בתחלת המגילה אע"ג שעדיין לא היה הפורעניות לומר כי כדי הוא אחשורוש שהיה רשע לדבר זה שיהיה הפורעניות בימיו כי היה עצתו בעצת המן לכלות ולאבד את הכל, ובאגדה (אסתר רבה פתיחתא, יא) שמעון בן זומא בשם ר' יונתן כל מקום שנאמר ויהי משמש צרה ושמחה אם צרה אין כמותה אם שמחה אין כמותה, אמר ר' שמואל בר נחמן כל מקום שנאמר ויהי אינו משמש אלא צרה היה משמע שמחה, ושם מקשה כל הקושיות אשר הקשה בתלמוד ומתרץ כל אחד ואחד, ומה שאמר כל מקום שנאמר ויהי מורה על שמחה שאין כמותו או על צער שאין כמותו מפני כי לשון ויהי מורה על הויה וכל הויה או שהוא מורה על עצם הויה שהיה שנוי בעצמו וכל שנוי הוא רע ולכך הוא משמע לרע או שהוא משמע על גמר ההויה והשלמה וכל השלמה הוא טוב לכך היא שמחה שאין כמותה לפי שיש כאן השלמה וזהו שמחה שאין כמותה או על צער שאין כמותו שזהו עצם ההויה כי עצם ההויה יש בה שינוי אבל לשון היה שהוא לשון עבר לא בא להורות על שום חדוש הויה ולכך אינו מורה על דבר אבל ר' שמואל בר נחמן סבר כי בודאי לשון ויהי משמש צרה מפני שהוא הויה עצמה שהיא בזמן והויה שהיא בזמן יש בה שנוי וכל שנוי הוא רע ולכך ויהי משמע צרה אבל כאשר כתיב לשון היה שהוא לשון עבר אין מורה זה על הויה שהיא בזמן לכך מורה זה על השלמת הויה וכל הויה שלימה היא שמחה וההפסד הוא אבל וצער כל אלו הדברים ברורים למשכילים ואין להאריך יותר:

רבי יהונתן פתח לה פתחה מהכא (מגילה דף י:) (ישעיה יד, כב) וקמתי עליהם נאם ה' צבאות והכרתי לבבל שם ושאר ונין (ספר אור חדש עמוד סג) ונכד נאם ה', שם זה הכתב ושאר זה הלשון נין זה מלכות ונכד זה ושתי, פי' רבי יהונתן פתח לה פתחא מהכא כלומר יש ללמוד מן המגילה הזאת דרכי השם יתברך איך משלם לרשעים ולהאבידם לגמרי כמו שנעשה לנבוכדנצר שהוא מלך בבל שהשם יתברך גזר על בבל ועל מלכות בבל כליון על מה שעשו שהחריבו ב"ה ובמגילה הזאת נזכר הכליון שנעשה בהם שהיה השם יתברך מאבד את ושתי שהיא בת נבוכדנצר ומה שאמר שם זה הכתב פירש כי יש לכל אומה ואומה מהות בפני עצמו מה שהיא אומה זאת וכל מהות הוא ציור שכלי מה שהוא ועל דבר זה מורה הכתוב כי כל כתב הוא ציור הדבר ומפני כי יש לכל אומה ואומה מהות בפני עצמה והמהות הוא ציור מה שהוא הדבר ולכך יש לכל אומה ואומה כתב בפני עצמו ואמר שהכתב יכרת מהם עד שלא יהיה להם המהות אשר היה להם קודם ודבר זה נקרא שם כי כבר התבאר בכמה מקומות כי השם מורה על המהות של הדבר כאשר ידוע מניין השם ואמר הכתוב כי דבר זה היה מאביד מהם המהות שהיה להם קודם עד שלא יהיה להם המהות הראשון ולכך מה שהקשו בתוספות (שם) הרי עדיין יש להם כתב לבבל ודבר זה אינו קשיא כי אם עדיין יש בידם כתב זה זהו בשביל שהיה להם כבר כתב ונשאר הכתב אצלם בשביל שהורגלו בכתב שהיה להם כבר ומ"מ אין ראוי שיהיה להם כתב אחר שנאבד מן האומה המהות שלהם כבר רק משום שהיה כבר בידם כתב זה ונשאר הכתב אצלם ודבר זה ידוע לכל משכיל עניין זה, ומה שאמר ושאר זה הלשון ידוע בשם שיש לכל אומה מהות שכלי כך יש לכל אומה ואומה צורה מיוחדת שכל אומה ואומה יש לה צורה מיוחדת במה שהיא אומה מיוחדת בפני עצמו וכל אומה במה שהיא אומה זאת יש לה צורה מיוחדת וההפרש שיש בין המהות ובין הצורה כי המהות הוא שכלי בלבד אבל הצורה אינו שכלית רק שע"י הצורה נמצא הדבר בפעל ולפיכך פרשו כי שאר זה הלשון כי הלשון הוא מוצא הדבור אל הנגלה ולכך יקרא הצורה שעל ידה נמצא בפעל לשון כי הלשון יוצא אל הנגלה ונמצא בפעל, ועוד כי כמו שהדבור הוא צורת האדם שהרי נקרא האדם חי מדבר כך הלשון נחשב צורת כל אומה ודבר זה יהיה מאבד מן בבל ולא יהיה להם צורת האומה שהיה להם קודם, ומה שאמר נין זה מלכות פי המלכות נקרא נין של אומה מלשון בן כי המלכות יוצא מן האומה כמו הבן שהוא יוצא מן האב ואין האומה יוצא מן המלך וכמו שאמר הכתוב (דברים יז, טו) שום תשים עליך מלך מקרב אחיך, שיהיה המלך שלך יוצא מקרב העם כמו שיוצא הבן מקרב האב וגם הדברים האלו יש להבין מאוד, ומה שאמר ונכד זה ושתי פי' לא זה בלבד שיהיה מאבד מהם המלכות אלא אף זה שלא יהיה להם צירוף אל המלכות כלל כי ושתי שהיא מלכה אין לה מלכות בעצמה רק היא אשת המלך ויש לה צירוף אל המלך וזה נקרא נכד שכבר אמרנו כי המלכות נקרא נין ונכד מפני שהמלכות יוצא מקרב העם, ועוד כי כאשר יש לו לאדם בן אין נמחה שמו וכאשר אין לו בן כאלו נמחה שמו ולכך המלכות שהוא ג"כ חשיבות נקרא נין שע"י זה יש לו שם אשר לא נמחה ואם אין לו מלכות גמור רק דבר מה אשר שייך למלכות כמו שהיה לושתי חבור אל המלכות נקרא זה נכד שאינו כ"כ כמו שם נין שהוא בא על המלכות בעצמו:

(שם) רבי שמואל בר נחמני פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא (ישעיה נה, יג) תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת וגו', תחת הנעצוץ זה המן הרשע שעשה עצמו ע"ז דכתיב (שם ז, יט) ובכל הנעצוצים ובכל הנהלולים יעלה ברוש זה מרדכי הצדיק שנקרא ראש לבשמים שנאמר (שמות ל, כג) ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור ומתרגימנן מירא דכיא, (ישעיה נה, יג) ותחת הסרפד זו ושתי הרשעה בת בנו של נבוכדנצר הרשע ששרף בית ה' דכתיב (שיה"ש ג, י) רפידתו זהב, (ישעיה נה, יג) יעלה הדס זו (ספר אור חדש עמוד סד) אסתר הצדקת שנקראה הדסה שנאמר (אסתר ב, ז) ויהי אומן את הדסה היא אסתר בת דודו וכתיב (זכריה א, ח) והוא עומד בין ההדסים, (ישעיה נה, יג) והיה לה' לשם אלו ימי הפורים, (שם) לאות עולם לא יכרת זה מקרא מגילה, פי' דבר זה ממעלת המגילה הזאת כי מן המגילה הזאת יש ללמוד דרכי הש"י דבר שהוא גדול מאוד שהוא יתברך מכרית הרשעים ומעמיד במקומם הצדיקים ודבר זה הוא אל הש"י לשם ולתהלה וזה שאמר הכתב (ישעיה נה, יג) תחת הנעצוץ וגו'.

וביאור זה כי כאשר הש"י עושה נקמה באויביו כמו שעשה הש"י בפרעה ובסנחרב וכן כל אויבי הש"י דבר זה הוא קדוש שמו יתברך כדכתיב (יחזקאל לח, כג) והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גויים רבים על נקמת הש"י באויביו ואם דבר זה קדוש שמו כאשר הוא עושה נקמה באויבי הש"י ומכ"ש יהיה מתקדש שמו כאשר עושה נקמה באויביו ויתן אוהבי שמו במקומם ודבר זה מעלה יותר ולכך כתב (ישעיה נה, יג) תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס והיה לה' לשם לאות עולם לא יכרת, ועוד כי כאשר הש"י עושה נקמה באויביו ויש להרהר ולומר כי במקרה בא המכה על האויב אבל כאשר בא הצדיק במקומו כמו שהיה כאן כי במקום ושתי באה אסתר ובמקום המן בא מרדכי אין לתלות בדבר מקרה לכך (שם) והיה לה' לשם זו קריאת מגילה שדבר זה לשם תפארת אל הש"י שמזה נודע כי הש"י אינו עוזב את העובדים לו ואינו מוותר לעוברי רצונו, (שם) לאות עולם לא יכרת זהו ימי הפורים כי הפורים אינו שם רק השם הוא בקריאת המגילה כי שם כתובים כל המעשים וזהו שם תפארת אבל פורים עצמו שהוא ימי שמחה אינו רק אות בלבד ובימי הפורים אינו נראה דבר בפירוש רק שהוא סימן בלבד האות הזה לא יכרת.

ויש לך להבין את זה מאוד:

(שם) רבי יהושע בר חנינא פתח להאי פרשתא (דברים כח, סג) והיה כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם ולהרבות אתכם כן ישיש ה' עליכם להאביד אתכם וגו' וכי הדי הקדוש ברוך במפלתן של רשעים והכתיב (דברי הימים ב כ, כא) בצאת לפני החלוץ ואומרים הודו לה' כי לעולם חסדו, ומתרץ הוא אינו שש אבל אחרים משוש, פירש כי יש ללמוד מן המגילה דבר גדול מאוד כי מה שכתוב (דברים כח, סג) כן ישיש ה' וגו' אין לפרש על הקדוש ברוך הוא שהוא שש וגו' דזה אי אפשר שהש"י שש במפלתן של רשעים אלא שהוא משוש אחרים שמגדיל את הרשע והרשע בודאי רוצה להאביד ח"ו את ישראל כמו שעשה להמן שהגדיל אותו עד שבא להאביד את ישראל, ובא לתרץ בזה קושיא גדולה כי הש"י נתן ישראל בידו לעשות בהם רצונו ולמה הגדיל הרשע אחר שישראל ביד השם יתברך ויכול לעשות בהם כרצונו ולמה הוצרך להעמיד את המן רק שאין הש"י רוצה לשלוח יד בעצמו בישראל מפני האהבה כמו האב שאינו רוצה לייסר את בנו ומניח לאחר לעשות זה וכל זה מפני אהבתו לבנו, ועור בא לתרץ מה שכתוב (שם) כן ישיש ה' עליכם להאביד אתכם וזה בודאי ח"ו שיהיה מאביד את ישראל שאמר להאביד אתכם ולכך פרשו שהשם יתברך מעמיד את הרשע שהוא מאביד את ישראל ולבסוף מציל את ישראל מידו וסוף סוף העמדת הרשע דבר זה נקרא אבוד לישראל ומזה יש ללמוד גודל הנס שכבר נמסרו להאביד אותם לא כמו שאר ניסים שלא נמסרו ביד האוייב אשר הוא מאביד אותם ועם כל זה הציל השם יתברך אותם ואין דבר יותר מזה:

(מגילה דף י:) רבי אבא בר כהנא פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא (קהלת ב, כו) כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת וג' כי לאדם שטוב לפניו זה מרדכי, (שם) ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס זה המן, (שם) לתת לטוב לפני האלוקים זה מרדכי דכתיב ביה (אסתר ח, ב) ותשם אסתר את מרדכי על בית המן, פירש דבר זה כי יש ללמוד מן המגילה הזאת דרכי ה' אשר נוהג עם הצדיקים ועם (ספר אור חדש עמוד סה) הרשעים כי השם יתברך נותן הצלחה ועושר לרשע כדי שיבא הצדיק ויטול מן הרשע ומה שאינו נותן לצדיק רק על ידי רשע בשביל שהרשע עינו חסר תמיד ומבקש עושר ומאסף אותו אשר דבר זה מדה מגונה להיות עינו חסר לאסוף עושר ואלו הצדיקים די להם בשלהם ואינו רודף ומבקש להתעשר כמו שמבקש הרשע ומפני כך אין הצדיק מוכן לעושר כל כך כאשר אינו מבקש ורודף אחר העושר רק הרשע מוכן לזה ולכך אמר כי טוב לפניו נתן חכמה ודעת מפני שהטוב שהיא אצל הצדיק שהוא מבקש החכמה והדעת והוא מוכן לזה ביותר ואלו שני דברים החכמה והעושר שניהם הם נקראים קנין והאדם קונה אותם כמו שאמרו (קידושין דף לב.) אין זקן אלא שקנה חכמה ובכל מקום אמר על החכמה שהוא קניין האדם כמו העושר ולכך אמר שאותו שהוא טוב לפניו נותן לו חכמה ודעת מפני שהדבר הזה חפץ לקנות וזהו קנינו ולחטא נותן לו העושר וזהו קנינו כי העושר צריך שיקנה על ידי שהוא רודף אחר העושר ועינו לא תשבע וזה אינו טוב ולחוטא נתן לו לאסוף ולכנוס.

פירוש כי החוטא שהוא מלשון חסרון בכל מקום כמו (מלכים א א, כא) והיה אני ובני שלמה חטאים ומפני שהוא בעל חסרון רוצה תמיד למלאות עינו החסר לכך הוא מוכן ביותר לאסוף הממון ולכנוס אותו ולא להוציא אותו לעשות טובה לאחרים בממנו והצדיק מוכן לקבל מן הרשע כל אשר קנה ואסף וזה מפני כי הצדיק בולע הרשע מפני רשעתו ובזה בולע ג"כ עושרו ולכך יותר צדיק מוכן לקבל עושר ע"י הרשע שהיה הרשע מאסף את העושר והצדיק מקבל עושרו מן הרשע ממה שהצדיק מוכן בעצמו לקבל עושר כי הצדיק אינו מוכן לזה רק הצדיק מוכן לחכמה ודעת, ועוד מאחר שהצדיק מוכן לחכמה ודעת שהיא קנין שכלי בלתי גשמי אינו מוכן לקנינים גשמיים הוא העושר ולכך אין הצדיק מוכן לזה רק הרשע שהוא גשמי מוכן לעושר לכך הרשע מאסף העושר והצדיק שהוא בולע הרשע בולע ממונו של רשע גם כן ובא לידו ממונו ולא היה אל מרדכי הכנה אל העושר ולהיות גדל בבית המלך אחשורוש כי דבר זה גורם לו שהיה פורש מן החכמה והדעת הוא התורה רק כאשר היה מגיע העושר להמן אשר היה מוכן לקבל העושר ובשביל כי מרדכי זכה לבלעות המן הרשע מפני רשעתו ומפני כך הגיע לו שנטל את עושרו של המן ואת גדולתו ג"כ:

(מגילה דף י:) רבי אבא בר עפרון פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא (ירמיה מט, לח) ושמתי כסאי בעילם והאבדתי משם מלך ושרים נאום ה', מלך זו ושתי, ושרים זו המן ועשרת בניו, פירש כי גם דבר זה היה סבה למעשה המגילה כי כאשר גלו ישראל והיו ישראל תחת מלכות מדי גם הש"י והיה עמהם עד שנאמר (שם) כי כסא מלכותו היה בעילם כמו שקודם שגלו ישראל היה כסא מלכות בירושלים עכשיו נאמר כי כסא מלכותו בעילם אשר שם ישראל והכל הוא שלא יניח את ישראל שאם כך היו כלים בגלותם תחת האומות רק כי הש"י עמהם והשגחתו עליהם ולכך פסוק הזה הבטחה לישראל (שם) ושמתי כסאי בעילם והאבדתי ממנו מלך ושרים בשביל כי הש"י השגחתו על ישראל שלא יניח אותם עד שמאביד מלך ושרים מפניהם אשר הם מצירים אותם:

(שם) רבי דימי בר יצחק פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא (עזרא י, י) כי עבדים אנחנו ובעבודתינו לא עזבנו אלקינו ויט עלינו חסד לפני מלכי פרס, אימתי ויט עלינו חסד בימי מרדכי, ופירש זה כי במגילה הזאת נראה גודל החסד והטוב שעשה הש"י עם ישראל כי עם שהיו תחת האומות והיו שפלים וירודים עשה הש"י עמהם חסד להגביה את מרדכי ואסתר מעלה מעלה על המן הרשע שגדלו המלך מכל השרים ולא מצינו דבר כמו זה ויש לך להבין מאוד דבר זה כי אסתר ראויה אל החסד כדכתיב (אסתר ב, יז) ותשא חן וחסד לפניו, ואמרו (מגילה דף יג.) אסתר ירקרקת היתה אלא כי חוט של חסד משוך עליה, ומזה תבין (ספר אור חדש עמוד סו) ותדע כי אסתר מוכן היה לקבל החסד, ועוד יש לך להבין כי המן היה חפץ לאבד את ישראל לגמרי והמן היה מוכן לדבר זה וההצלה מן דבר זה הוא חסד גמור:

(מגילה דף יא.) רבי חנינא בר פפא פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא (תהלים סו, יב) הרכבת אנוש לראשנו באנו באש ובמים ותוציאנו לרויה, באנו באש בימי נבוכדנצר, ובמים בימי פרעה, ותוציאנו לרויה בימי המן, ופירש זה כי יש לך ללמוד מן המגילה שהיתה הצרה הזאת שהגיע להם בימי המן יותר מכל הצרות כי כל הצרות שהיה להם לא היה א' מבקש לכלותם רק שהיו רוצים להיות מציר להם וזה שהכתוב אומר הרכבת אנוש לראשינו באנו באש ובמים ותוציאנו לרויה וזה כי יש לישראל צוררים הם האומות כאשר ישראל נבדלים ומופרשים מן האומות אשר הם יוצאים מן היושר והם נוטים אל הקצה ולכך יש אומה שנקראת על שם מים כמו שהיה פרעה ולכך היה מציר את ישראל במים ויש אומה שנקראת על שם אש כי אלו שנים הם יוצאים אל הקצה זה בחמימות וזה בקרירות ולכך הם הפכים ואלו שני קצוות הם מתנגדים לישראל אשר בהם היושר והשווי כי ישראל נקראו (דברים לג, ה) ישורן כי היושר בהם בעצמם ומפני שהאומות הם יוצאות אל הקצה הם רוצים לאבד את ישראל אשר אינם יוצאים אל הקצה מ"מ לא יאמר על זה שהם הפך להם לגמרי ולכך המצרים היו רוצים לאבד אותם במים כי מצרים כחם המים שהוא קצה אחד כמו שנתבאר בחבור גבורת השם (פרק מ"א) אבל לא רצו לאבד את הכל רק כל הבן הילוד וגו' ונבוכדנצר באש כי רצה לאבד את חנניה מישאל ועזריה באש ולא היו מאבד את הכל כי אין ההפך מתנגד לגמרי אל דבר שהוא ממוצע אף על גב שהם נבדלים זה מזה ומ"מ אין זה הפך לזה לגמרי ולפיכך לא היה ההתנגדות הזה מה שהיה מתנגד להם פרעה ונבוכדנצר לכלותם ולאבדם לגמרי אבל המן נקרא (אסתר ט, י) צורר היהודים ודבר זה מפני שהיה המן לישראל כמו שני דברים שהם מצירים זה לזה שכל אחד דוחה את השני לגמרי עד כי א"א שיהיה להם מציאות יחד ולכך נקרא המן צורר כמו ב' דברים שעומדים במקום אחד שהוא צר לגמרי וכל אשר יש לאחד הרווחה דבר זה בטול כח השני כאשר הם במקום אחד צר שכל אשר נדחה האחד הוא הדוחה לשני ולכך אמר (תהלים סו, יב) ותוציאנו לרויה כלומר שרוה נפשינו ואין צר לנו, ולכך כח עמלק רוצה לדחות את ישראל ולבטל אותם לגמרי ועל ההפך הזה מורה שם עמלק כי כבר אמרנו כי ישראל נקראו ישורן ואלו עמלק הוא הפך זה שהוא מעוקל כי הוא נחש עקלתון ולכך הוא הפך להם לגמרי ומפני כי המן הוא צורר ישראל ולכך אמר ותוציאנו לרויה שלא היה להם עוד צרות בימי המן וכל אלו דברים דברי חכמה מאוד ומזה תבין ג"כ גודל הנס שהוא יותר גדול מכל אשר עמד על ישראל ובאלו שלשה שהזכיר אש ומים תוציאנו לרויה שהוציא אותם מן המציר והמציק זכר כל המתנגדים שנכללו באלו שלשה חלקים כאשר תבין מאוד דבר זה ואי אפשר לפרש יותר:

רבי יוחנן (שם) פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא (תהלים צח, ג) זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלקינו, אימתי ראו כל אפסי ארץ וגו' בימי מרדכי ואסתר, ופירש דבר זה כי המגילה הזאת מורה על הישועה המפורסמת שעשה הש"י ולא כמו שאר ניסים שעשה להם וישראל היו בארצם ולא היו תחת יד האומות ולא היה גלוי לנס לאומות אבל בימי אחשורוש שהיה מולך על כל העולם ונעשה תשועה בין האומות אז כל אפסי ארץ ראו ישועת אלקינו והרי כאשר גזר להשמיד ולהרוג את ישראל היו כותבים זה בכל הארץ וכאשר הש"י עשה להם הצלה אז נודע דבר זה לכל העולם כאשר כתב כתבים לכל אפסי ארץ להמית כל שונאיהם ולכלותם ולפיכך בזה מיוחד המגילה הזאת כי ראו אפסי ארץ ישועת אלקינו, ועוד ידוע דבר זה בחכמה כי (במדבר כד, כ) ראשית גוים עמלק וכאשר (ספר אור חדש עמוד סז) הושיעם הש"י מהמן שהוא מזרע עמלק כאלו הושיע אותם מכל האומות ולכך (שם) ראו כל אפסי ארץ את ישועת ה' אלקינו כי היה דבר זה חדש גדול בעיניהם:

ריש לקיש (שם) פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא (משלי כח, טו) ארי נוהם ודוב שוקק מושל רשע על עם דל, ארי נוהם זה נבוכדנצר הרשע דכתיב ביה (ירמיה ד, ז) עלה אריה מסבכו, ודוב שוקק זה אחשורוש דכתיב ביה במלכות פרס ומדי (דניאל ז, ה) וארו חויה אחרי תנינה דמיה לדב, ותני רב יוסף אלו פרסיים שאוכלין ושותין כדוב ומסורבלין בשר כדוב ומגדלין שער כדוב ואין להם מנוחה כדוב, מושל רשע זה המן, על עם דל אלו ישראל שהם דלים מן המצות, ופי' הכתוב לפי פשוטו ארי נוהם הארי נוהם לטרוף טרף מחמת כעסו הוא נוהם לטרוף טרף ודוב שוקק למלאות תאותו באכילה וכן הוא מושל רשע על עם דל כי הרשע אשר הוא רע בעצמו הוא נוהם וכועס לעשות רע ועוד הוא משתוקק לרע כאשר יש לו בזה הנאה ולפיכך אמר ארי נוהם נבוכדנצר שהיה פועל הרע בשביל רשעתו וכעסו ודוב שוקק זה אחשורוש שבשביל חפצו לעשות רצונו של המן לדבר זה היה משתוקק והמן שהוא צורר ישראל יש בו שניהם שהיה פועל בגודל רשעתו שהיה לו וגם גודל תשוקתו אל הרע בשביל להנקם מן מרדכי לכך היה בו מעניין שניהם וכאשר ישראל הם דלים מן המצות אז מושל בהם זה שיש בו שניהם לרע ולכך היה רוצה לאבד את הכל והבן זה:

רבי אלעזר (שם) פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא (קהלת י, יח) בעצלתים ימך המקרה כו', בשביל עצלות שהיה בהם בישראל שלא עסקו בתורה בימי המן נעשה שונאו של מקום מך (שם) ואין מך אלא עני שנאמר (ויקרא כז, ח) ואם מך הוא מערכך ואין מקרה אלא הקב"ה שנאמר (תהלים ד, ג) המקרה במים עליותיו, ר"ל כי מזה יש לך ללמוד כמה גדול כח התורה ולא אמר שלא עסקו במצות אף כי לשון בעצלתים משמע יותר שהם עצלים ממעשה המצות אבל ר"ל כי כח התורה הוא גובר על עמלק לכך כל זמן שלא עסקו בתורה היה המן שהוא מזרע עמלק גובר ודבר זה ידוע מאד כי על ידי התורה ישראל מתעלים כי כל כך הוא מעלת התורה כמו שאמרו (אבות פרק ו' משנה ב') כל העוסק בתורה הוא מתעלה שנאמר (במדבר כא, יט) ומנחליאל במות ואם היו עוסקים בתורה היו מתעלים ע"י התורה והיו גוברים על המן שהיה רוצה להתגבר עליהם אבל כאשר לא היו עוסקים בתורה ולא היו מתעלים מעלה מעלה היה המן גובר עליהם עד שהגיעו אל שערי מות וזה שאמר (קהלת י, יח) בעצלתים ימך המקרה פירש כאשר ישראל אינם עוסקים בתורה שעל ידי התורה ישראל מתעלים והש"י שהוא מלך ישראל על ידי זה מתעלה ע"י ישראל ועל ידי זה שהש"י מתעלה ואז משפיל האויבים של ישראל אבל כאשר אין עוסקים בתורה והקורה נמוכה ושפילה והש"י שהוא אלקיהם מלך עליהם אין מתעלה עליהם ונעשה שונאו של מקום מך ואין מתעלה ויש לך להבין דבר זה מאוד וזהו בודאי פתיחה אל המגלה מה היתה סיבה שגבר המן והוא דבר מופלא:

רב נחמן בר יצחק (שם) פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא, (תהלים קכד, ב) שיר המעלות לדוד לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם, ולא מלך, פירש זה שבא לומר כי ענין המן היה הפורעניות שלא היה בכל הצרות שעברו על ישראל כי נמכרו להשמיד ולהרוג ולאבד את כלם וזה מפני כי המן אדם ולא מלך כי המלך מצד מלכותו הוא מבקש עבדים וממשלה עליהם שאין מלך בלא עם והמדינה שמורדת במלך מבקש המלך לייסרם ולא לכלותם לגמרי אבל המן שלא היה מלך ולא היה מחשבתו למלוך רק להשמיד ולהרוג וזה שאמר הכתוב (שם) לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם כי כאשר היה אדם מתקומם עלינו אז ראינו כי הש"י הוא שעומד לנו אשר אינו מניח לאבד ישראל כי (ספר אור חדש עמוד סח) כן הבטיחנו אשר הוא בטחונינו ומשענתינו אבל מלך שהוא עומד על ישראל אינו מבקש לעקור את הכל וגם כי כל מלך הוא מלך מאת ה' הממליך מלכים כמו שאמר (דניאל ב, כא) ומהעדא מלכין, ומאתו המלוכה והוא יתברך אינו מכלה ומאבד ישראל לכך לא היתה צרה להם שהיה א' רוצה לאבד את הכל אבל בקום עלינו אדם שאין זה מלך מן הש"י וע"ז אמר (שם) לולי ה' וגו' שהוא יתברך עוזר ישראל שישראל דביקים בה' ונשבע להם בשמו הגדול שלא יכלה אותם ובשמו הוא מקיים ישראל ולולי כן אבדנו בקום עלינו אדם ולא מלך, ועוד יש לך להבין דבר זה כי כאשר המתנגד הוא האדם ולא מלך אז הוא מבקש לאבד את הכל כמו שעשה המן כי אז"ל (אבות פרק ג' משנה ב) שאם אין מורא מלכות איש את רעהו חיים בלעו ודבר זה בארנו במקומו בחבור דרך חיים (שם) כי האדם מצד שהוא אדם אשר נברא שהוא מושל בתחתונים נברא יחידי כי כך ראוי מצד עצם הבריאה ולכך כל אדם רוצה לבלעות את חבירו שלא יהיה נמצא אחר זולתו לכך המן אלו היה מלך לא היה מבקש לאבד את הכל אבל זה היה אדם לכך היה רוצה לבלעות את ישראל ודבר זה נרמז בכתוב (שם) לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם אזי חיים בלעונו כמו שאמר גם כן איש את רעהו חיים בלעו כמו שאמרנו כי האדם נברא יחידי שתראה מזה כי כן בטבע בריאתו של אדם שיהיה יחידי וזה מפני כי האדם הוא מלך בתחתונים כי תחתיו כל הנבראים התחתונים ואין שני מלכים משתמשים בכתר אחד ואם מתרבה האדם והם הרבה בעולם דבר זה מצד הש"י שהוא מלך מלכים ורוצה ברבוי כי מצד הש"י שהוא מלך מלכים אין ראוי שיהיה האדם מלך וסוף סוף בטבע ראוי שיהיה האדם יחיד מצד שהוא מלך בתחתונים וזהו מצד עצמו ואין שני מלכים משתמשים בכתר אחד וכאשר האדם מקבל מלכותו יתברך אז ראוי שיהיה הרבוי מצד שהש"י חפץ ברבוי אבל המן לא היה מקבל מלכותו יתברך והיה רוצה לבלעות הכל וזה שאמר (שם) לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם כמו שבארנו:

רבא (שם) פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא (משלי כט, ב) ברבות הצדיקים ישמח העם ובמשול רשע יאנח עם ברבות צדיקים זה מרדכי ואסתר ישמח העם כדכתיב (אסתר ח, טו, טז) ומרדכי יצא מלפני המלך וכתב ליהודים והיתה אורה ושמחה וששון ויקר ובמשול רשע יאנח עם זה המן וכן הוא אומר (אסתר ג, טו) והמלך והמן ישבו לשתות והעיר שושן נבוכה, וביאור זה כאשר המושל בעם הוא צדיק אז גם כן בעולם הצדק והטוב כמו שהוא אשר הוא מושל בעם שהוא צדיק וכאשר הרשע מושל בעם והוא רע מורה גם כן כי מושל בעם הרע הגמור ולפיכך יאנח עם כי המן היה גורם כי אחשורוש היה נוטה אל הרע לגמרי וכאשר אחר כך היה מרדכי ואסתר מושלים היה בעולם הטוב עד שהיה אחשורוש עצמו נוטה אל הטוב ג"כ אף שלא היה אחשורוש מוכן אל הטוב רק כי דבר זה היה גורם כאשר היה בעולם הצדק על ידי מרדכי ואסתר כאשר היו הם מושלים ובא ליישב מה שנראה כי אחשורוש היה מוכן לאבד את ישראל ואחר כך היה מוכן להיות על ידו הטוב ליהודים ואין זה רק כאשר מושל המן הרשע היה נמשך אחשורוש אחר הרע וכאשר היה מושל מרדכי ואסתר היה נמשך אחשורוש אחר הטוב ודבר זה יסוד ועיקר למגילה הזאת:

רב מותנא (שם) אמר מהכא (דברים ד, ז) מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה' אלקינו בכל קראנו אליו, ר"ל כי הצלת ישראל בגאולה זה היה מכח התפילה שהיו גוברים בזה על עמלק בתפילה כדכתיב (בראשית כז, כב) (ב"ר, סה טז) הקול קול יעקב והידים ידי עשו כי אם אין קול קול יעקב הידים ידי עשו אבל אם קול קול יעקב אין שולטין ידי עשו ודברים אלו ידועים בחכמה איך קול יעקב מנצח את עמלק וכדכתיב (שמות יז, יא) וכאשר גברו ידי משה בתפילתו היו גוברים ישראל וכאשר יניח ולא היה קול קול יעקב וגבר עמלק (ספר אור חדש עמוד סט) וכך בתרגומו (שם) כאשר ירים ידו בצלו וגברו ישראל וכאשר ינוח וגו' והרי לך כי התפילה הוא נצחן של עמלק וזהו עניין המגילה כאשר תבין הדברים עמוקים מאוד.

רב אשי אמר מהכא (דברים ד, לד) או הנסה אלקים לבא, ר"ל כי הצלת ישראל במה שהש"י לקח ישראל אליו וכדכתיב (שם) לבא לקחת לו גוי מקרב גוי ומפני כך היה נצולים שישראל הם אל הש"י והם עם שלו ולכך כאשר נתנו להשמיד ולהרוג ונמסרו לגמרי ביד שונאיהם דבר זה אי אפשר כי ישראל הם אל הש"י ולכך הוציא הש"י אותם מידו וכן דרשו (מדרש שוחר טוב, תהלים קיד) הפסוק הזה על יציאת מצרים כזה שהוא שומט את העובר ממעי עמו וזהו הניסה אלקים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי מלשון קרבו וכרעיו וכך היה כאן שהיה שומט אותם מיד זה שנמסרו בידו לגמרי כי דבר אי אפשר שיהיו ישראל מסולקים מן הש"י ואלו היה המלך עושה בהם רצונו לא היה כ"כ כאשר לא נמסרו ביד אחר רק כאשר נמסרו ליד אחר דבר זה אי אפשר כי ישראל הם אל הש"י ואיך יהיו נמסרים ליד אחר ופסוק זה דרשו ג"כ על יציאת מצרים כי כאשר היו במצרים היו תחת ידם לגמרי ואז נאמר (דברים ד, לד) הניסה אלקים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי וכן כאשר נמסרו ליד המן לעשות בהם כרצונו ואז הש"י לקח את ישראל מידו ודבר זה מורה על גודל הגאולה כי כאשר לקח אותם מיד אחר אליו מורה זה אל הדבוק הגמור שיש להם אל הש"י ולא כן כאשר היו תחת מצרים שלא נמסרו לגמרי לכלותם תחת רשותם אבל כאשר נמסרו ליד המן לכלותם והש"י לקח אותם אליו זהו החבור והדבוק הגמור ולכך אף אם כל המועדים בטלים ימי הפורים לא נבטלים (מדרש שוחר טוב משלי ט, א) כי המועדים כולם מורים החבור והדביקות שיש לישראל אל הש"י ולכך נקרא מועד כמו (שמות כה, כב) ונועדתי לך מעל הכפורת, שהוא לשון ויעוד וחבור ולעתיד כאשר יהיה לישראל החבור והדבוק אל הש"י יותר לכך יהיה חבור זה שהוא על ידי המועדים בטל אבל פורים שהוא מורה על חבור ודביקות הגמור כאשר לקחם מיד המן דבר זה לא יהיה בטל, וסבר ר"א דגם י"ה לא בטל כי גם י"ה שהוא סלוק החטא ואז הדביקות הגמור בו יתברך גם כן לא יהיה בטל והבן הדברים האלו מאוד מאוד.