פתיחת התפריט הראשי

אסתר ה ד: "וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן הַיּוֹם אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ."



בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:אסתר ה ד.


וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּרעריכה

אסתר פונה למלך באדיבות, "וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר" ולא "ותבקש" או "ותשאל", וזאת כדי לאפשר למלך לסרב.

יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָןעריכה

אסתר הזמינה את המלך והמן בלבד באומרה: "יָבוֹא" (ביחיד) "הַמֶּלֶךְ וְהָמָן", כל אחד ביחיד ובשמו.
כשם שלמלך היתה זכות להרוג אנשים הבאים בלתי קרואים, כך גם למלכה היתה זכות למנוע מזרים לבוא לבית הנשים בלי הזמנה. וושתי, לצערה, חשבה שהחוק הזה הרשה לה לסרב לשמוע את סריסי המלך. כשהמלך נתן לאסתר את התך, סריסו האישי, הוא העניק לאסתר זכות להרוג אנשים הבאים בלתי קרואים. המלך העניק לעצמו "לשרור בביתו" אבל המן לא היה יכול לבוא לבית הנשים של המלך ללא הזמנה, ולכן הוא היה גאה בהזמנה זו (אסתר ה יב): "אַף לֹא הֵבִיאָה אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עִם הַמֶּלֶךְ אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשָׂתָה, כִּי אִם אוֹתִי". מההזמנה הזו אנו למדים, שרק המלך והמן באו למשתה, ואפילו שומרי ראשו של המלך נשארו בחצר הביתן, ןלכן כשהמלך הבין שהמן הוציא פקודה ללא רשות הוא ברח לחצר להביא את שומריו (ביאור:אסתר ז ז).

הַיּוֹםעריכה

אסתר רצתה להמנע מלהפריע למלך ותוכניותיו לערב (ביאור:אסתר ב יד) או תוכניותיו עד הבוקר. וגם רמזה שהיא לא מעונינת בביקור המלך מחוץ לתורה כאשר המן יהיה נוכח במשתה.

אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹעריכה

אסתר הכינה את המשתה לפני שהזמינה את המלך. המלך דרש שההצעות המובאות לאישורו יהיו מוכנות לגמרי. לכן אין סיבה למצוא פגם בהמן שקבע מראש את יום-ההריגה (אסתר ג ז) ובנה את עץ-התלייה לפני שהמלך אישר את ההוצאה להורג של מרדכי (ביאור:אסתר ה יד). אסתר הפעילה לחץ על המלך לבוא למשתה המוכן ולכן המלך פקד "מהרו את המן" (ביאור:אסתר ה ה), אולם המן הסתיר מהמלך שהוא כבר בחר את יום הפור.

המלך לא ענהעריכה

המלך כמנהגו לא מבטיח, כשם שהוא לא הבטיח לבוא למשתה השני (ביאור:אסתר ה ח), אולם מתגובתו "מהרו את המן" ניתן להבין שלפחות המן יופיע במשתה כ"דבר אסתר" (ביאור:אסתר ה ה).

שם ה'עריכה

מגילת אסתר היא אחד משני הספרים היחידים במקרא שבו לא נזכר שם ה'. כל סיפור המגילה מתרחש כביכול בעולם האנושי ללא כל מעורבות אלהית. אפילו הגיבורים היהודים, מרדכי ואסתר, אינם מזכירים בפירוש את שם ה'.

באופן מפתיע, שם ה' נרמז במרכז המגילה. ברגע הקריטי, כשאסתר משליכה את חייה מנגד, באה אל המלך בניגוד לחוק, ולא ברור אם המלך יהרוג אותה או יחון אותה - אסתר מזכירה את שם ה' בראשי-תיבות:

"יבוא המלך והמן היום"

כתפילה נסתרת שה' יהיה איתה ברגע גורלי זה.

ובהמשך דבריה "אל המשתה" - רמז לקריאה (דברים ד לה): "י-ה-ו-ה הוא האלהים", (מלכים א יח לט): "י-ה-ו-ה הוא האלהים". מתוך נקודת-השפל העמוקה ביותר של התרבות הפרסית האלילית, אסתר רומזת להצהרת-אמונה בה'.