ביאור:אסתר ג יד

אסתר ג יד: "פַּתְשֶׁגֶן הַכְּתָב, לְהִנָּתֵן דָּת בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה, גָּלוּי לְכָל הָעַמִּים: לִהְיוֹת עֲתִדִים לַיּוֹם הַזֶּה."

תרגום ויקיטקסט: הפתשגן (התקציר הפומבי של) הכתב שנשלח אמר רק שיינתן דת (חוק) בכל מדינה ומדינה, שיהיה גלוי לכל העמים שהם צריכים להיות עתידים (מוכנים) למבצע חשוב כלשהו שיתבצע ביום הזה (13 לחודש ה-12).


בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:אסתר ג יד.

מה זה פַּתְשֶׁגֶן הַכְּתָב?עריכה

פתשגן נזכר רק במגילת אסתר - כאן, באסתר ד ח, ובפסוק המקביל באסתר ח יג. מסתבר שהמושג ייחודי למערכת המשפט הפרסית. המפרשים מסבירים אותו בשתי דרכים:

1. מקור המילה בפרסית עתיקה: partij = חזרה; partjen = העתק (ע"פ אבן שושן). כל מסמך רשמי היה נשמר בארכיון בשושן הבירה, והעותקים שלו - הפתשגן - היו נשלחים לכל מדינה ומדינה.

2. הפתשגן הוא התקציר או הפירוש. לכל מסמך רשמי היו שני חלקים: המסמך המלא - שנשלח רק למושלים (האחשדרפנים, הפחות והשרים); והתקציר - הפתשגן - שהיה גלוי לכל העמים. המן שלח את המסמך המלא - עם הפקודה להשמיד את היהודים - רק למושלי המדינות; בתקציר הגלוי הוא כתב רק ניסוח מעורפל. הפתשגן (התקציר הפומבי של) הכתב שנשלח אמר רק שיינתן דת (חוק) בכל מדינה ומדינה, שיהיה גלוי לכל העמים שהם צריכים להיות עתידים (מוכנים) למבצע חשוב כלשהו שיתבצע ביום הזה (13 לחודש ה-12). "והנה הרשע הזה ערום כנחש, באיגרות ששלח אל שרי המדינות כתב כל מחשבתו בפירוש, כי ידע שיכסו דבר מפני השנאה שהיתה להם עם היהודים. אבל בפתשגן הגלוי רימז ולא פירש, כדי שהיהודים לא ידעו מאומה, ותבוא עליהם הצרה בפתע פתאום, שלא יוכלו לבטלה בתחנונים אצל המלך, או במתן בסתר יכפה אף" (רמ"ד וואלי). כמו הנאצים ימ"ש, שהסתירו את מזימת ההשמדה שלהם ע"י הכיתוב "העבודה משחררת" (ARBEIT MACHT FREI) בשער מחנות ההשמדה, כך נהג גם המן - הוא ניסה לשמור את העניין בסוד עד הרגע האחרון. ולכן עם פירסום הצו הגלוי היתה כל העיר שושן "נבוכה" ולאו דווקא היהודים. רק מרדכי, שהיה "בשושן הבירה" והיו לו קשרים עם רבי המלוכה, שלא כולם היו מידידי המן, ידע על הצווים הסודיים שנשלחו אל האחשדרפנים והפחות, לכן הזעיק את היהודים והסביר להם במה מדובר, ורק לאחר מכן התחילו היהודים להתאבל (אברהם קורמן, תכלת מרדכי, "לשנות חוקי המלך והדת").

  • הקושי בפירוש זה, שבפרק הבא (אסתר ד ג) כתוב בפירוש שהיהודים התאבלו על הגזירה מייד כשהיא הגיעה אליהם, ולא חיכו שמרדכי יודיע להם.

הקבלותעריכה

תיאור הפקודה ההפוכה כמעט זהה, (אסתר ח יג): "פַּתְשֶׁגֶן הַכְּתָב, לְהִנָּתֵן דָּת בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה, גָּלוּי לְכָל הָעַמִּים; וְלִהְיוֹת היהודיים[הַיְּהוּדִים] עתודים[עֲתִידִים] לַיּוֹם הַזֶּה, לְהִנָּקֵם מֵאֹיְבֵיהֶם". ההבדלים היחידים הם, ששם רק היהודים צריכים להיות עתידים (מוכנים), וכן כתוב למה בדיוק הם צריכים להיות מוכנים (אסתר רבה ז כד): "אָמַר רַבִּי לֵוִי: אֻמּוֹת הָעוֹלָם נְבוּאָתָן סְתוּמָה, וְאֵינָן יוֹדְעִין אִם לֵהָרֵג וְאִם לַהֲרֹג. מָשָׁל לְאָדָם שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ ונקע את קרסולו. אמר "הלוואי שהיה לי חמור". עבר שם חייל רומאי, שהאתון שלו המליטה. אמר לו "קח את הולד והרכב אותו על כתפיך!". אֲמַר האדם "הנה תפילתי נשמעה וקיבלתי חמור, אבל אני לא שאלתי כהוגן - אם אני ארכב עליו או הוא ירכב עליי... כָּךְ נְבוּאָתָן שֶׁל אֻמּוֹת הָעוֹלָם: לִהְיוֹת עֲתִידִים לַיּוֹם הַזֶּה - וְאֵינָן יוֹדְעִים אִם לַהֲרֹג אִם לֵהָרֵג. אֲבָל יִשְׂרָאֵל, נְבוּאָתָן מְפֹרֶשֶׁת: לִהְיוֹת הַיְּהוּדִים עֲתִידִים לַיּוֹם הַזֶּה לְהִנָקֵם מֵאֹיְבֵיהֶם".

- על הביטוי בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה ראו בביאור:אסתר ט כח.