ביאור:אסתר ג יא
אסתר ג יא: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן 'הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ, וְהָעָם, לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ.'"
תרגום ויקיטקסט: והמלך אמר להמן: כל הכסף שייאסף כשלל נתון לך במתנה, וגם העם נתון לך לעשות בו כטוב בעיניך.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:אסתר ג יא.
המלך מאשר בלי לחקור
עריכהתגובתו של אחשורוש מראה על חוסר-אכפתיות קיצוני: "הכסף נתון לך" - אני לא צריך את הכסף, "והעם לעשות בו כטוב בעיניך" - אני לא צריך את העם, תעשה בהם מה שאתה רוצה. המלך מתגלה כאן כאדם המתעניין רק בהנאות הפרטיות שלו ולא במה שקורה בממלכה. "אתה רוצה להשמיד איזה עם מהממלכה שלי? אין בעיה, תעשה מה שאתה רוצה, רק תביא כוס יין...".
המן האשים את העם באי-תשלום מיסים, אבל המלך לא חקר אודות העם ועבירתו. מזה למד המן, שאין עם אשר קיבל פטור: מחוקי המלך, או ממתן כבוד לרשות, או מתשלום מיסים.[1]
הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ - איזה כסף בדיוק?
עריכההמן אמר: (אסתר ג ט): "ועשרת אלפים ככר-כסף, אשקול על ידי עשי המלאכה", והמלך ענה: (אסתר ג יא): "הכסף נתון לך". המלך יכול לתת דבר-מה, רק כאשר הוא רואה בו את רכושו הפרטי בהווה או בעתיד.[2] זו ראיה נוספת לכך, שכאשר המן הבטיח לשקול 10,000 ככר כסף, הוא לא התכוון לכספו הפרטי (כגון שוחד שהציע למלך), אלא לכספי מיסים או שלל.
1. גביית מיסים – כשהמלך אמר: "הכסף נתון לך", הוא לא אמר 'אני מוותר על הכסף', או 'אין לי צורך בכסף', או 'תשאיר את כספך אצלך', אלא אמר 'הכסף עומד לרשותך', ואישר להמן לבצע גביית מיסים חדשה. המן, כשׂר מעל כל השרים וכמשרתו של המלך, הורה לקחת כסף מאוצר המלך, לשלם בו לעושי-המלאכה ולהביא את המיסים והקנסות לאוצר המלך. המלך שילם מאוצרו כשם שפרעה נתן ליוסף לשלם מאוצרו לאיסוף התבואה בשבע השנים הטובות. דוגמא לתוכנית מיסים אנו מוצאים שפרעה נְכֹה פקד על יהויקים מלך יהודה הלעריך "איש כערכו" ולתת מס למצרים (מלכים ב כג לה). גם הרודוטוס מציין שבתקופת אמסיס במצרים, כל אדם היה חייב להסביר לראש הגליל את פרנסתו. מטרת החוק המצרי כנראה הייתה לגבות מס מסוחרים ובעלי מקצוע. ולמרות שאין לכך סמוכין במגילה, אפשר שהמלך חשב שהמן מתכוון להפעיל חוק גביית מיסים דומה. [3]
2. תשלום הוצאות – המן ישלם לשכירי חרב, והמלך יעניק להמן את השלל שיאסף (ולא את עשרת אלפים ככרות הכסף). הסבר זה איפשר להמן להשתמש בשלל כתשלום לעושי המלאכה, קרי: לרוצחים ולשודדים. המן משתמש בהסבר זה למטרתו, אולם הסבר זה גם הוא סובל מהעובדה שהמלך כעס שהמן הוציא פקודה ללא רשות (אסתר ז ד), וקשה להאמין שהמלך ייתן להמן הכנסה שנתית לתמיד או סכום גדול בלתי-מוגדר, מ"עם" אחד מפוזר. האות "ה" במילה "הכסף" מרמזת על הכסף שהמן דיבר אודותיו ולא על השלל שאינו מוזכר בדברי המן.
הענשת משתמטים מתשלום מיסים כנהוג היא משימה ענקית, הדורשת חתימה על הרבה פקודות שונות לכל העמים והמדינות, שבהם מפוזר "העם", במשך תקופה ארוכה, להבדיל מפקודת-ההרג הקצרה שכדי להוציאה לפועל אולי המלך היה נותן להמן את טבעתו רק לזמן קצר ומוגבל, אם בכלל. מתן הטבעת, כשלעצמו, מבהיר שהמלך חשב על מבצע גדול וארוך. ממתן הטבעת הבין מרדכי בצורה חד-משמעית: שהמלך הוא בעל הכסף, אשר הטיל על המן להשתמש בכספו ובטבעתו לביצוע מיידי של פקודת המיסים ללא הגבלת זמן.
מקורות
עריכה[1] הרודוטוס ספר ג, 91, 97, מציין שחבל הערבים היה פטור ממס לדריוש בגלל עזרתם לו, והפרסים ישבו במדינה חופשיה ממיסים, ואולי גם היהודים שבתוכם. אולי לזה רומז עזרא באזהרתו על החובה לשלם מיסים למלך (עזרא ד יג).
נלקח מ- מגילת ההיפוכים. אילן סנדובסקי, אופיר בכורים, יהוד מונוסון, 2013
המלך לא נתן להמן יד חופשית
עריכההצעה למלך מתחילה בבקשה לאישור: "אם על המלך טוב, [יעשה]". ברגע שהמלך מצווה ומאשר להמן "לעשות בו כטוב בעיניך", הבקשה המקורית לא מתבטלת, וביצוע הפקודה בשם המלך נותר כפוף במשך כל העשייה לתנאי 'לעשות הטוב בעיני המלך', ולא את 'הרע בעיני המלך'. כמובן, שביצוע הפקודה דורש תוספות ופרטים מסבירים, אולם ללא שינויים אשר מנוגדים לפקודה.
בכל המגילה המלך תמיד כיבד את החוק והנוהל. לכן, ניתן להסיק שהמלך היה אדם אוביקטיבי ורציונלי בהתאם לתקופתו. בדרך-כלל, ניתן להבין שבפקודת-המיסים העניק המלך להמן יד חופשית, ואילו בפקודת תהלוכת-ההכרזה הוגבל המן בדיוק לדבריו שלו (ביאור:אסתר ו י). פרופ. אניטה סופרסון טוענת שהתנהגות הפכפכה סותרת את ההנחה, שאדם רציונלי פועל לרוב לטובת עצמו באופן שקול ועקבי.[1] אחת מהתוצאות של התנהגות עקבית של אדם היא היכולת של אנשים אחרים לחזות את התגובה העתידית שלו. אנו רואים שהמלך פעל בצורה עקבית כאשר הוא חזר על בקשתו, להסבר מאסתר, שלוש פעמים בצורה כמעט זהה, "מה ... עד חצי המלכות ...": ה ג, ה ו, ז ב. אסתר ערכה את המשתה הראשון לתרגול, כדי לראות ולצפות איך המלך ינהג במשתה השני, והמן ידע, מתנועות הגוף וללא מילים, שהמלך יבוא למשתה השני (ביאור:אסתר ה יב), ושגזר דינו נחרץ כשהמלך כעס ויצא מחדר המלכה (ביאור:אסתר ז ז). ולכן, צריך להבין ששתי הפקודות המנוגדות לכאורה של המלך להמן היו זהות והשלימו אחת את השנייה לסגנון מאוחד, והן: בצע בחופשיות, לטובתי, בדיוק מה שאישרתי! [2]
לפיכך, בפקודת תהלוכת-ההכרזה הגביל המלך את המן רק ללְבוּשׁ ולסוס, ולמעשה הותיר לו יד-חופשית לבחור כרצונו את הסוס, הבגד והמסלול ברחוב העיר. בפקודת הצלת-היהודים, שנתנה יד-חופשית לאסתר ומרדכי להורות ליהודים לעמוד על נפשם, המשיך המלך כהרגלו להשתמש בתבנית המכובדת "כטוב בעיניכם", אולם הגבילם לא לסתור את פקודת-ההרג שהמן הוציא בשמו (אסתר ח ח). מכאן, שגם בפקודת המיסים קיבל המן יד-חופשית בכל הקשור במציאת האנשים שאינם משלמים מיסים כחוק, ובהענשתם ככתוב בחוק בלבד. המן הבין, שהוא מוגבל בביצוע פקודת המלך כלשונה, לטובת המלך, ולכן, השאיר את המילה "לאבד" בכתב-הדת, אך הוסיף מילות הסבר.
מקורות
עריכה[1] סופרסון, ספקן במוסר, עמ' 26-27 A. M. Superson, The moral skeptic, Oxford University Press, Oxford New York, 2009
[2] כולנו משתמשים בסגנון זה כאשר אנו מורים למומחה לבצע עבודה בשרותנו.
נלקח מ- "פורים: מעקב משפטי: מרדכי לא כרע, כי המלך לא פקד". אילן סנדובסקי,[גרסה אלקטרונית] אתר מאמרים (19/02/2011)
- ^ לאחר שהשיחה הובאה לידיעת מרדכי, גם הוא הבין שהמן יודע שהיהודים לא קיבלו פטור מהשתחוות לרשות, ושהסברו שלו לאי-השתחוותו בגלל יהדותו איבד את תוקפו, ולכן, אין יותר צורך להמשיך בהצגה של מתן כבוד חלקי להמן.(סופרסון, ספקן במוסר, עמ' 26-27 A. M. Superson, The moral skeptic, Oxford University Press, Oxford New York, 2009)
- ^ המילה "לתת" אינה תמיד מעבירה בעלות, אלא מראה שהרכוש מועבר זמנית למחזיק, והלז מצווה לפעול עם הרכוש לפי ההסכם שהוחלט בין הצדדים לתקופה מוגבלת ולשימוש מוגדר. כאשר המלך נתן להמן את טבעתו (אסתר ג י) וכאשר המן אמר "ונתון הלבוש והסוס" (אסתר ו ט) לא היו אלו העברות בעלות.
- ^ כאשר המן דיבר על עשרת אלפים ככר כסף, והמלך הבין שהכסף יבוא מאוצר המלך, איו זו מן החובה שההוצאה באמת תהיה עשרת אלפים, המלך הבין שמדובר עד עשרת אלפים, כשם שהמלך אמר "עד חצי המלכות" (אסתר ה ג) ואסתר קיבלה בית אחד (אסתר ח א). לכן המן לא היה חייב לקחת מאוצר המלך אפילו ככר אחד.