ביאור:אסתר ג טו

אסתר ג טו: "הָרָצִים יָצְאוּ דְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ, וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה; וְהַמֶּלֶךְ וְהָמָן יָשְׁבוּ לִשְׁתּוֹת, וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה."

תרגום ויקיטקסט: הרצים (השליחים המהירים) יצאו עם המכתבים לאחר שקיבלו דחיפה החוצה בדבר המלך, והדת (הפקודה החדשה) ניתנה (התפרסמה) בשושן הבירה; והמלך והמן ישבו לשתות, ותושבי העיר שושן היו נבוכים ומבולבלים.


בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:אסתר ג טו.

הָרָצִים יָצְאוּ דְחוּפִיםעריכה

השר האחראי על שליחת הרצים דחף (הדף) אותם החוצה, כדי להמריץ אותם לרוץ במהירות; לכן הרצים יצאו דחופים.

מכאן בא הביטוי דחוף בלשון ימינו, המציין עניין שיש לבצע במהירות רבה.

וְהַמֶּלֶךְ וְהָמָן יָשְׁבוּ לִשְׁתּוֹתעריכה

לשתיה לשכרה היה תפקיד חשוב בחקיקת חוקים בפרס הקדומה. היה אפשר להעלות הצעת חוק על שולחן הדיונים, רק במצב של שיכרות. אולם, כדי למנוע טעויות ושטויות בשל השיכרות, נבדק החוק למחרת בעת שסר יינם. אם בעת פיכחון הם ראו את החוק בעין יפה, סימן שבשיכרות היתה להם השראה נכונה והחוק אושר. חוק זה טרם נכנס לתוקפו, כל זמן שלא היו מאשרים אותו בחתימה נוספת בלילה או למחרת שוב במצב של שיכרות (הרודוטוס: ספר א', 133).

היום זה נשמע אבסורד, אך אין זה האבסורד היחיד שבזמנים קדומים נחשב לנורמה מחייבת. [1]

כעת מובנת ישיבתם של אחשוורוש והמן לשתות, שהרי היה צריך להכניס לתוקפה את ההחלטה הסופית על השמדת היהודים (ראו ביאור:השתיה בפרס).

מתי הם הספיקו לשתות?עריכה

סדר האירועים לפי הפסוקים:

  1. המלך אישר את בקשתו של המן ונתן לו את הטבעת (ג י).
  2. המן כתב את פקודת ההשמדה (ג יב).
  3. המתורגמנים (עבדי המלך בשער המלך) תרגמו איש לשפת עמו.
  4. המן חתם בטבעת המלך שבידיו (ג יב).
  5. הרצים יצאו דחופים.
  6. הדת ניתנה בשושן הבירה.
  7. המלך והמן ישבו לשתות.
  8. העיר שושן נבוכה.

אילו המן היה כותב את הפקודה לאחר האישור, והפקודה היתה מתורגמת לכל השפות ולכל המדינות, וכל הפקודות היו נחתמות בטבעת המלך - הדבר היה לוקח זמן רב, והמלך היה עסוק כבר במשהו אחר ולא היה יושב לשתות עם המן. אלא שהמן כבר הכין את הפקודה וכל תרגומיה מראש, וכל שנשאר לעשות זה רק לחתום. כידוע המן בחר את יום הפור מראש (ג ז), הכין את העץ מראש (ה יד), וגם אסתר הכינה את המשתה מראש (ה ד).

וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָהעריכה

ראינו שאשת המן ואוהביו לא נבוכו (אסתר ה יד). הם חשבו שבאמת המלך נעשה שונא יהודים ולא היתה להם בעייה מצפונית. היהודים ודאי נבוכו, אבל שאר העם על מה נבוכו? כמה תשובות.

1. כיוון שהיהודים חיו בתוך העם, ללא סימני הכר, ביום הפור המתקיפים ישדדו ויהרגו אנשים ללא הבחנה. אף שודד לא יאמין לטענת המותקף שהוא לא יהודי. לכן אנשי העיר ההגונים נבוכו מה יקרה ביום הפור.

2. כפי שהוסבר בפסוק הקודם, התקציר הגלוי של הפקודה היה מעורפל בכוונה תחילה, הוא אמר שכולם צריכים "להיות עתידים ליום הזה" אבל לא אמר מה בדיוק יקרה ביום הזה, ולכן כולם - ולא רק היהודים - היו מבולבלים. "כי דברי הפתשגן הסתומים והחתומים גורמין בלבול הדעת לשומעיהם, ואין צורך לומר היהודים שבה, כי כולם נבוכים מפני העלם דבר" (רמ"ד וואלי).

הערות שולייםעריכה

  1. ^ כניגוד לנורמה זו, נאמר ב(משלי לא ד): "אַל לַמְלָכִים לְמוֹאֵל, אַל לַמְלָכִים שְׁתוֹ יָיִן, וּלְרוֹזְנִים או[אֵי] שֵׁכָר".