קטגוריה:שמואל א יז ז

• לדף התרגום על כל הפרק •

ראו: תאור עוצמתו של גוליית

תאור מדהים של משקל הנשק של גוליית.
אין ספק שאדם לא היה יכול לעצור את תנופת החנית, והיה נכתך ונפגע קשות במידה וגוליית היה פוגע בו.
בהנחה שכל שקל ברזל היה מעל 10 גרם, משקל החרב היה מעל 6 ק"ג. הדבר מעיד גם על אורך החנית וגם על עוביה.

לפי שאלתו של דוד: "וְאִין יֶשׁ פֹּה תַחַת יָדְךָ חֲנִית אוֹ חָרֶב" (שמואל א כא ט), ניתן להבין שחנית וחרב הם כלים דומים אבל שונים בגודלם.
תאור החנית של גוליית מופיע כאן, אבל אין תאור של חרבו. בהמשך דוד אומר: "אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן" (שמואל א יז מה), כלומר לגוליית היה חנית וגם חרב. דוד ניסה מדי קרב וחגר חרב מעל המדים אבל הוא הסיר אותם ולקח רק את מקלו וקלעו. לא נאמר שדוד לקח חרב בתוך תער ביוצאו לקרב עם גוליית, ובהמשך נאמר על דוד: "וַיִּקַּח אֶת חַרְבּוֹ וַיִּשְׁלְפָהּ מִתַּעְרָהּ, וַיְמֹתְתֵהוּ, וַיִּכְרָת בָּהּ אֶת רֹאשׁוֹ", לכן סביר שזו חרבו של גוליית, ושאחר כך דוד יקבל אותה מהכהן בנבה (שמואל א כא ט).

להב - החלק המתכתי של סכין, לשונות של אש, ככתוב: "וַיְהִי בַעֲלוֹת הַלַּהַב מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ הַשּמַיְמָה" (שופטים יג כ).
כאן אפשרי ששני הפרושים מתאימים: לחניתו של גוליית היה חלק עשוי ממתכת, אשר רוקעה באש לוהטת, ועכשו היא נוצצת באור השמש ומבריקה כלשון אש.
אולי יש כאן רמז שגוליית שיחק ונופף את חניתו, כדי להחזיר אור לכל מערך בני ישראל ממולו, כדי להרשים אותם באיכות חרבו וכוחו הרב.

סביר ש-"הַצִּנָּה" היא המגן שנושא הכלים של גוליית נשא לפניו, ככתוב: "בָּחוּר יוֹצֵא צָבָא, אֹחֵז רֹמַח וְצִנָּה" (דברי הימים ב כה ה).
סביר שגם הצינה היתה כבדה וגוליית העדיף לא להתעייף בנשיאתה עד להתחלת הקרב. קשה להאמין שבזמן הקרב נושא הכלים היה מסוגל לרוץ ולשמור על גוליית לפניו, ולבטח הוא העביר את המגן לגולית לשאת ביד אחת ולהחזיק את החנית ביד השניה.

אולם קיימת אפשרות ש-"הַצִּנָּה" (שורש צ-נ-ן) נועדה להגן על גוליית מפני השמש ולשמור אותו בקרירות, כמו מניפה או מטריה, ככתוב: "כְּצִנַּת שֶׁלֶג בְּיוֹם קָצִיר צִיר נֶאֱמָן לְשֹׁלְחָיו; וְנֶפֶשׁ אֲדֹנָיו יָשִׁיב"(משלי כה יג). ולכן בבוקר כאשר השמש במזרח, וגוליית יצא ממחנה פלישתים במערב והלך כשפניו לשמש, נושא הצינה הלך לפניו.

לפי תאור הקרב עם דוד, לא נראה שגוליית הספיק לקחת את המגן או להוציא את חרבו מתערה לפני שהוא הוכה בחלוק האבן במצחו, ונפל על פניו.