פתיחת התפריט הראשי
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.




בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:שמואל א יז מט.

וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת יָדוֹ אֶל הַכֶּלִי וַיִּקַּח מִשָּׁם אֶבֶן וַיְקַלַּע וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי אֶל מִצְחוֹ וַתִּטְבַּע הָאֶבֶן בְּמִצְחוֹ וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו אָרְצָה.
-- שמואל א יז, מט

וַיְקַלַּע וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי אֶל מִצְחוֹעריכה

גוליית ודוד גמרו לדבר ולאיים מה הם יעשו לגווית השני.
גוליית ודוד התקרבו אחד לשני בכוונה להלחם.
גוליית ודוד קיבלו את תנאי הקרב, למרות שגוליית לא ידע שהוא יפגע באבן מרחוק.

וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת יָדוֹ אֶל הַכֶּלִי וַיִּקַּח מִשָּׁם אֶבֶןעריכה

דוד הסתיר את הקלע ואת חלוקי הנחל עד לרגע זה.
גוליית היה קרוב מספיק, אולי כ10 מטרים. גוליית היה בתנועה קדימה במהירות המרבית שהוא היה יכול לנוע עם המשקל הכבד של שריונו.
דוד סובב את הקלע והביא את האבן למהירות המרבית ושיחרר את הרצועה של הקלע כדי שהאבן תעוף לקראת גוליית.
גוליית הבין מה עומד לקרות לו אבל המשיך בריצה בתקווה שהוא לא יפגע וכך הוא יסגור את המרחק ביניהם ויוכל להכות בדוד בחרבו.

סביר שגודל האבן היה ככדור ביסבול, והיא נעה במהירות של 100 מיל לשעה (כ160 קמ"ש או 45 מטר לשניה).

וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי אֶל מִצְחוֹ וַתִּטְבַּע הָאֶבֶן בְּמִצְחוֹעריכה

דוד לא חשב שבאבן הראשונה הוא יפיל את גוליית ולכן הוא הביא חמישה חלוקי נחל, והוא יוכל להשתמש בחלק מהם גם פעם שניה במקרה הצורך.
דוד שחרר את האבן, ומסופר לנו: "וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי אֶל מִצְחוֹ וַתִּטְבַּע הָאֶבֶן בְּמִצְחוֹ"
מצודת דוד מסביר: ""במצחו" - נכנסה בכובע הנחושת ונקבה ונטבעה במצחו"- וזה מראה שהנושא הטריד אותו - שהאבן פגעה במצח המכוסה בכובע נחושת והמשיכה לטבוע במצח עצמו.
כדי שהאבן תטבע במצחו האבן צריכה להיות קטנה (בלורה). אבן כזו, חוץ מאשר במצח חשוף, לא תגרום כל נזק לשריון הקשקשים ולמגני הרגלים של גוליית. לכן קשה לקבל שכך בא דוד לקרב, ואלוהים עזר לו בנס. לא ברור שכך היה, הן לא נעשתה חקירה לאחר המוות, ושאול, כאשר ראה את ראשו הכרות של גוליית, לא בדק ולא דיבר בעניין.

אבן בגודל כדור ביסבול הטסה במהירות מלאה, על ידי קלע, תגרום לאדם הלם, ותפיל אותו מרגליו, בכל מקום שהיא תפגע. אפילו אם דוד החטיא, גוליית היה מנסה לשנות כיוון ונופל.

קיימת אפשרות שחלוק הנחל הגדול התנפץ על כובע הנחושת של גוליית, נשבר לפצלות חדות של אבן, ורסיס אבן טבע במצחו של גוליית. כך התאור אינו סותר את הכתוב.

וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו אָרְצָהעריכה

רש"י מציין: "ויפל על פניו" - "לא היה לו לפול אלא לאחוריו שהרי על מצחו הוכה." ניתן להבין שהדבר הטריד את רש"י והוא לא קיבל את הסיפור ככתבו.
כמובן אם גוליית היה בתהליך ריצה קדימה, הגוף ימשיך בתנועה קדימה גם לאחר המכה, אבל לפחות הראש יפנה אחורה.
ניתן לחשוב שגוליית נפגע בראש, או בחזה או אפילו האבן עברה קרוב לראשו והוא זז ואיבד שיווי משקל ונפל קדימה על פניו.

לבטח פניו של גוליית רוסקו מהנפילה על פניו, וקשה היה למצוא את הנזק שגרם חלוק-הנחל.

לא חשוב אם גוליית מת או לא מפגיעת האבן. בגלל משקלו הכבד של השריון, כאשר גוליית נפל על האדמה הוא לא היה מסוגל לקום ללא עזרה. דוד מיהר לגוליית לפני שאחרים יבאו לעזור לגוליית לקום, לקח את חרבו של גוליית, שגוליית היה גאה בה כי זה היה הסימן לגדולתו של אלוהי הפלישתים, וערף את ראשו של גוליית. ברגע זה לא נשאר ספק שגוליית מת והתחרות נגמרה בנצחון דוד ואלוהי ישראל.

וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו אָרְצָהעריכה

כמובן שברור שגולית איבד שיווי משקל ונפל. אולם צרוף המילים "וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו אָרְצָה", ללא הקשר, מזכיר נתינת כבוד לאדון:

  • "וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו; וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים, לֵאמֹר" (בראשית יז ג).
  • "וַיָּבֹא יְהוּדָה וְאֶחָיו בֵּיתָה יוֹסֵף וְהוּא עוֹדֶנּוּ שָׁם; וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו אָרְצָה" (בראשית מד יד).
  • "וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו; וַיֹּאמְרוּ, הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים" (בראשית נ יח).

ברגע שגוליית ראה את הקלע הוא הבין שסופו קרוב.
קיימת אפשרות שגוליית בכוונה נפל על פניו, השתחווה ונכנע לדוד ואלוהיו.
כדי שלא נחשוב שגוליית נכנע ודוד סרב לרחם עליו, הכתוב מדגיש שגוליית נפל רק לאחר שהוא נפגע ואולי כבר מת.
אולם דוד, כדבריו, כבר הודיע לגוליית שגזר דינו נחרץ כי הוא חרף את אלוהים וקילל אותו, וכמלך לעתיד, דוד לא היה יכול לחזור מדבריו, ולכן הוא כרת את ראש הפלישתי כהוכחה שגזר הדין הוצא לפועל במלואו.‏[1]

מאבק וניצחוןעריכה

התנ"ך מביא לנו סיפורים שמהם אנו לומדים איך לשרוד ולהמשיך לשמור על קיומינו וקיום אלוהינו.
אין ספק שמטרת הסיפור היא לא להביא לנו נס, ושעמנו שרד את הצעתו של גוליית להפוך לפלישתים רק בזכות הנס שהאבן פגעה במצח והרגה את גוליית.
אנו חייבים:

  • לחשוב בצורה מקורית, שונה מאחרים. להכיר במתנה שקיבלנו מאלוהים - יכולת חשיבה.
  • ללמוד את חוקי התורה וחוקי המקום, ולדעת להשתמש בחוק לטובתנו, בלי להביא אשם על עצמנו.
  • כאשר יש מאבק (ותחרות) חייבים ללמוד את כל היתרונות של האויב ושלנו.
  • חייבים לנסות את הכלים של האויב ולמצוא את נקודות התורפה שלו ושלנו.‏[2]
  • להטעות את האויב, להסתיר את הזמן והדרך בה הוא יותקף.‏[3]
  • להתקיף את נקודות החולשה של האויב ולנצח.‏[4]

הערות שולייםעריכה

  1. ^ איזבל אשת המלך אחאב השתמשה בחוק הזה "וַיְעִדֻהוּ אַנְשֵׁי הַבְּלִיַּעַל אֶת נָבוֹת נֶגֶד הָעָם לֵאמֹר, בֵּרַךְ נָבוֹת אֱלֹהִים וָמֶלֶךְ; וַיֹּצִאֻהוּ מִחוּץ לָעִיר, וַיִּסְקְלֻהוּ בָאֲבָנִים וַיָּמֹת" ׁׁ(מלכים א כא יג). טיטוס פלאביוס אספסיאנוס ביטל את החוק הקובע עונש מוות לאדם המעליב אלוהים או מלך - שאלוהים ילחם את מלחמתו לבדו.
  2. ^ במקרה הזה, השריון הגביל את יכולת התנועה של גוליית, והחרב הגבילה אותו למרחק קטן סביבו.
  3. ^ כך עשו: אברהם לארבעת המלכים, יהושע בעי, השבטים לבנימין בגבעה, דבורה וברק ליבין מלך כנען, גדעון למדינים, יהודה המכבי ליוונים.
  4. ^ כפי שקראנו: כדי לנצח את הצבא צריך לפגוע במקורות האספקה שלו. כדי לפגוע באספקה, צריך לפגוע ברכבות. כדי לפגוע ברכבות צריך לפגוע בפסים. כדי לפגוע בפסים צריך לפגוע בגשרים. כדי לפגוע בגשרים צריך להוציא רק אבן אחת והגשר יפול מעצמו והצבא יובס.