פתיחת התפריט הראשי
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.




בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:שמואל א יז נא.

וַיָּרָץ דָּוִד וַיַּעֲמֹד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּקַּח אֶת חַרְבּוֹ וַיִּשְׁלְפָהּ מִתַּעְרָהּ וַיְמֹתְתֵהוּ וַיִּכְרָת בָּהּ אֶת רֹאשׁוֹ וַיִּרְאוּ הַפְּלִשְׁתִּים כִּי מֵת גִּבּוֹרָם וַיָּנֻסוּ.
-- שמואל א יז, נא

וַיָּרָץ דָּוִד וַיַּעֲמֹד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּקַּח אֶת חַרְבּוֹ וַיִּשְׁלְפָהּ מִתַּעְרָהּ וַיְמֹתְתֵהוּעריכה

וַיָּרָץ דָּוִדעריכה

דוד היה מלא התרגשות ואנרגיה. הוא לא הלך בעוצמה אלא המשיך לרוץ לגוליית.
למעשה דוד לא ידע איפה גוליית נפגע, והאם גוליית יקום על רגליו. דוד לא רצה לחכות ולראות מה יקרה, אלא רץ לגוליית "וַיַּעֲמֹד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי", ואולי הניח רגל על גבו להצמיד אותו לקרקע.
אין ספק שדוד חשש שגוליית יפגע בו. המצב היה מסוכן במידה וגוליית יתגלגל ויאחוז ברגלו של דוד.

וַיִּקַּח אֶת חַרְבּוֹ וַיִּשְׁלְפָהּ מִתַּעְרָהּעריכה

"חַרְבּוֹ" - חרבו של מי? דוד או גוליית. נאמר שדוד לבש חרב על מדיו ואחר כך הסיר את הכלים, אולם לא ברור אם הוא הסיר את החרב בנוסף לכובע ולשריון. נאמר: "וְחֶרֶב אֵין בְּיַד דָּוִד" (שמואל א יז נ), כך שניתן להבין שדוד לא הביא איתו חרב, והוא הוציע מתערה את חרבו של גוליית.
רואים שגוליית לא הוציא את החרב והשתמש רק בחנית לפני שהוא נפגע ונפל.
דוד היה יכול להוציא את הכידון שהיה "בֵּין כְּתֵפָיו" (שמואל א יז ו), אבל כנראה הכידון היה ארוך, כבד ומסורבל, ודוד העדיף את החרב.

וַיְמֹתְתֵהוּעריכה

דוד לא ידע מה מצבו של גוליית. הוא חשש שגוליית לא היה מת, וכך, בעזרת החרב, דוד דקר וחתך אותו כדי להמיתו.

וַיִּכְרָת בָּהּ אֶת רֹאשׁוֹ וַיִּרְאוּ הַפְּלִשְׁתִּים כִּי מֵת גִּבּוֹרָם וַיָּנֻסוּעריכה

צבא הפלישתים לא ראה מה קורה בגיא בין ההרים ששם נפגשו דוד וגוליית. הפלישתים ראו שגוליית נפל, אבל אפשרי שהוא יקום וינצח. הפלישתים חיכו לראות את התוצאות.
דוד היה חייב לתת להם הוכחה חותכת שאין ספק שגוליית מת, ושהוא, דוד, הרג אותו. לכן דוד ערף את ראשו של גוליית, בעזרת החרב החדה של גוליית, והציג את הראש לפלישתים.
כמובן שהפלישתים הוכו בתדהמה ופחד. הם נדהמו מהאלימות הפרימטיבית הזאת. בהמשך הפלישתים יעשו כך לשאול ובניו, ככתוב: "וַיִּכְרְתוּ אֶת רֹאשׁוֹ, וַיַּפְשִׁטוּ אֶת כֵּלָיו" (שמואל א לא ט), אולם לא ברור אם המנהג הזה היה פלישתי או רק כתגובה למעשה של דוד.

דוד היה חייב להוריד את הראש ולקחת את הראש איתו, כדי להוכיח לשאול שהוא זה שניצח את גוליית.

וַיָּנֻסוּעריכה

הפלשתים לא נכנעו כפי שגוליית הבטיח: "אִם יוּכַל לְהִלָּחֵם אִתִּי, וְהִכָּנִי, וְהָיִינוּ לָכֶם לַעֲבָדִים" (שמואל א יז ט).

  • אפשרי שהם לא חשבו שהנצחון של דוד על גוליית היה לפי תנאי המאבק שגוליית הציע. הם לא חשבו שיד אלוהי ישראל ניצחה, ולכן הם אינם חייבים להכנע.
  • סביר שהם הוכו בפחד, וידעו שבני ישראל לא יקחו אותם לעבדים אלא יהרגו אותם, ולכן הם ברחו בבהלה לעריהם למצוא מחסה.