ערוך השולחן הלכות ברכת המזון

ספר
ערוך השולחן
על שולחן ערוך · אורח חיים · הלכות ברכת המזון

---

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד

---

בו יבואר כל הדינים וההלכות הכתובים בשולחן ערוך שולחן ערוך · אורח חיים · הלכות ברכת המזון, עם כל הדינים המפוזרים בספרי האחרונים.
וכל דין ודין בארתי במקומו בטעמו בעזרת השם יתברך, על פי הצעות וראיות מגדולי הפוסקים.
והכל בלשון צח וקל, ובסדר נכון, כאשר עיניך תחזינה מישרים בפנים הספר.

מאת הגאון המפורסם מורנו ורבנו הרב רבי יחיאל מיכל זצ"ל בהרב רבי אהרן הלוי עפשטיין ז"ל, אב בית דין קהילת נאווהרדק; בעל המחבר ספר אור לישרים על ספר הישר לרבנו תם, וערוך השולחן על ארבעה חלקי שולחן ערוך.^[1]

---

תוכן · הקדמת המחבר · מידע על הספר · המהדורה המקורית · מידע על מהדורה זו

---

מהדורה מקורית: ווארשא-פיעטרקוב, תרמ"ד-תרס"ז
מהדורת ויקיטקסט מבוססת על המהדורה המקורית ודפוסי הצילום שנעשו ממנה, עם תיקונים והוספות
מלאכת העריכה החלה בחודש סיון, תשס"ו

---

תוכן

---

הלכות ברכת המזון: קפב • קפג • קפד • קפה • קפו • קפז • קפח • קפט • קצ • קצא • קצב • קצג • קצד • קצה • קצו • קצז • קצח • קצט • ר • רא

---

סימן קפב

קיצור דרך: AHS:OH182

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן קפב | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין כוס של ברכת המזון, ושלא יהיה פגום
ובו תשעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט

סימן קפב סעיף א

הרמב"ם בסוף פרק שביעי מברכות פסק דברכת המזון אינה טעונה כוס; וכן הוא דעת הרי"ף בפרק "ערבי פסחים", עיין שם. וכן פסק הרשב"א בברכות (נב א), וכן פסק הסמ"ג. אבל הרא"ש והטור פסקו שצריך כוס אפילו ביחיד, וכן פסקו התוספות בפסחים (קה א), עיין שם. וכן פסק הרשב"ם, וכן פסק רבינו יונה בסוף פרק שביעי דברכות.

ויש מרבותינו שפסקו דרק בזימון טעון כוס (הגהות מיימוניות שם בשם ר"י ורבינו אלחנן, עיין שם). וכן הוא בזוהר פנחס (דף רמ"ו), וזה לשונו:

ובגין דא פחות משלושה לא צריך כוס, לשלושה צריך כוס.

עיין שם (וכן כתב הבית יוסף בשם מדרש הנעלם רות). וכתבו שהחוששים לזה: כשמברכין ביחיד מעמידין הכוס על השולחן, ואין נוטלין אותו בידיו (בית יוסף).

ויש מי שמגמגם בזה: דאטו לפי הזוהר אסור ליטול כוס ביחיד? הזוהר אמר שאין צריך, ואם כן למה לא יטול הכוס בידו (ב"ח)?

אמנם במדינתינו לא נהגנו בכוס כלל, כי היין וכן שארי משקים ביוקר אצלינו, וכל שתייתינו הוא מים כידוע. וכפי הנראה תפסנו לעיקר כדעה הסוברת שאין צריך כוס. ומכל מקום יש מדקדקים בשבתות וימים טובים כשיש זימון לברך על הכוס אם אפשר להשיג.

סימן קפב סעיף ב

רבינו הבית יוסף בסעיף א הביא כל הדעות, וכתב דלמאן דאמר צריך כוס – צריך לחזור עליו. ואם אין לו כוס לברך עליו – לא יאכל אם הוא מצפה ואפשר שיהיה לו, אפילו אם צריך לעבור זמן אכילה אחת. ולפי זה אם שנים אוכלין יחד – צריך לקחת כל אחד כוס לברכת המזון. עד כאן לשונו.

וכן כתב הטור והביא ראיה מהבדלה, עיין שם. ואין זה דמיון: דקודם הבדלה אסור לאכול, אבל קודם הכוס הא מותר לאכול? וכשאחר כך אין לו כוס מה יעשה (מגן אברהם סעיף קטן א')? אמנם מדמצינו בפסחים (קב ב) במוצאי שבת כשאין לו כוס לברכת המזון – אוכל בלא הבדלה, ומבדיל על הכוס של ברכת המזון, עיין שם. הרי דכוס חמיר כל כך עד שהתירו לו לאכול קודם הבדלה, וכל שכן דבלא זה אין לו לאכול כשיהיה לו במשך הזמן כוס ועתה אין לו, דצריך להמתין (אליה רבה).

(ומה שהקשה המגן אברהם מפסחים קה א – לא ידענא מאי קשיא ליה, הא שם לא מיירי כלל לעניין ברכת המזון. ואולי סבירא ליה דאין טעון כוס, או שיש לו לברכת המזון. ומערובין מ ב אדרבה משמע דלא יהיה לו כוס כלל, ואין שייך המתנה, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)

סימן קפב סעיף ג

דבר ברור הוא שאפילו למאן דסבירא ליה דאינה טעונה כוס, מכל מקום הידור מצוה הוא לברך על הכוס. ובש"ס משמע שהם כולם היו מברכים על הכוס, מפני שיין היה אצלם בזול.

ולכן בהמדינות שיין מצוי ובזול – וודאי ראוי לכל ירא ה' לברך על הכוס, ובפרט כשיש זימון. ובמדינתינו אי אפשר מפני שאין לנו יין, וגם היין שאנו עושים מצימוקים הוא ביוקר, ואף גם שכר ביוקר, ואין ידינו משגת ליקח לכל סעודה כוס של ברכה. אך העשירים ששותים שכר בכל סעודה – וודאי דלהם נאה לברך על הכוס. והשומע יתברך מן השמים.

סימן קפב סעיף ד

וכתבו רבותינו בעלי השולחן ערוך בסעיף ב:

כוס של ברכת המזון אינו אלא של יין, ולא משארי משקים אפילו קבע סעודתו עליהם. ואם אין יין מצוי באותו מקום, והשכר או שארי משקין הוי חמר מדינה – מברכים עליהם, חוץ מן המים.

ומה שנוהגין במדינות אלו לברך על השכר – אין למחות, דהא יש אומרים דאינו טעון כוס כלל. ועוד: דהא עיקר חמר מדינה הוא שכר, וקובעין הסעודה עליו. ואף על גב דיין נמצא בעיר, מכל מקום לא מקרי "מצוי" לדבר זה, שהוא ביוקר ואי אפשר לקנות יין בכל סעודה לברך עליו. אמנם מצוה מן המובחר לברך על יין.

ויש מדקדקין כשמברך ביחיד על היין שלא לאחוז הכוס בידם, רק מניחין אותו על השלחן לפניהם. ונכון מנהג זה על דעת הקבלה.

עד כאן לשונו.

סימן קפב סעיף ה

ויראה לי דזה שכתבו דכוס ברכת המזון אינו אלא על יין – לא דמי לטעם של קידוש שאינו אלא על היין, כמו שכתבתי בסימן רע"א. דבקידוש יש קרא ד"זכור את יום השבת לקדשו" – זכרהו על היין (פסחים קו א). ד"זכירה" כתיב ביין: "נזכירה דודיך מיין" (תוספות שם). ואפילו להסוברים דאסמכתא בעלמא הוא, כמו שיתבאר שם, מכל מקום אסמכתא איכא.

אבל בברכת המזון לא אמרו בש"ס "יין" אלא "טעונה כוס". ואמנם הטעם הוא משום דאצלם היתה רוב שתייתן יין (שבת עח א), ובפסחים (קז א) קללו דתיהוי שקיותיה שיכרא מאן דמקדש אשיכרא. וגם עתה בארץ ישראל ובבבל רוב שתייתן יין, והוי חמר מדינה. ולא כן אצלינו; ואף שכר אין ידינו משגת, ורק עשירים שותין שכר תדיר.

ואצלינו נראה דיין שרוף הוי חמר מדינה, אך גם זה אי אפשר מתרי טעמי: האחת שהוא ביוקר, ועוד דאינו יפה לשתייה אחר האכילה כידוע.

ויש מקילים אצלינו לברך על כוס בארש"ט שקורין קווא"ס בלשונינו, אך לא ראינו מי שעושה כן. אבל על מי דבש שקורין מע"ד – וודאי דנכון לברך עליו. ועל לקרי"ץ אין לברך (מגן אברהם סעיף קטן ב'). וכן אין לברך אצלינו על מי לימענא"ד או סעלצי"ן, דהם מים בעלמא.

וזה שכתבו דביחיד אין לאחוז הכוס בידו, כבר כתבנו שיש מגמגם בזה. ואפילו להסובר כן – אינו אלא ביין, ולא בשארי משקים (ב"ח ומגן אברהם סעיף קטן ו').

סימן קפב סעיף ו

כל כוס של ברכה, כמו כוס של ברכת המזון ושל קידוש והבדלה, כשטעמו מקצת מהכוס אף על פי שעדיין נשאר בו רביעית ויותר – פסול. וכך אמרו חכמינו ז"ל (נב א): טעמו – פגמו, דהוי כשיורי כוס (רמב"ם בפרק עשרים ותשעה משבת). והוי כמום בבהמה, ועל זה נאמר: "הקריבהו נא לפחתך" (לבוש).

ויש להסתפק אם זהו דווקא למאן דסבירא ליה ברכת המזון טעונה כוס? או אפשר דאפילו אם אין צריך כוס, מכל מקום כשמברך על הכוס צריך שלא יהא פגום, כמו כל עשרה דברים שנאמרו בכוס של ברכה שכתב הרמב"ם סוף פרק שביעי, וזה לשונו:

אף על פי שאין ברכת המזון צריכה יין, אם בירך על היין צריך שידיח...

עיין שם. אך מזה גופה ראיה: מדלא כתב שלא יהא פגום. ובקידוש בפרק תשעה ועשרים משבת כתב שלא יהא פגום – שמע מינה דמשום דסבירא ליה דברכת המזון אין צריך כוס, לכן לא חיישינן לפגום. ופלא שהרי"ף לא הזכיר כלל דין פגום, לא בפרק שמיני דברכות לעניין כוס של ברכה, ולא ב"ערבי פסחים" לעניין קידוש והבדלה. וצריך עיון.

סימן קפב סעיף ז

פגום לא הוי רק אם שתה מהכוס. אבל אם שפך מהכוס לתוך ידו, ושתה ממה שבידו – לא מקרי פגום; דכמו שיש אנשים אסטניסים שקשה להם לשתות ממה ששתה חברו בפיו, כמו כן הוי פגם לעניין כוס של ברכה. ובלא שתה מהכוס בעצמו – לא שייך אסטניסת כמובן; וכמו כן לא שייך פגם בזה.

ולפי זה היה נראה דדווקא כשדיבק פיו אל הכוס כדרך השותין. אבל כשפתח פיו, ושפך מהכוס לפיו בלא נגיעת פיו להכוס – לא הוי פגום. אלא שראיתי לאחד מהגדולים שלא כתב כן (הגר"ז).

ולאו דווקא בשתייה מכוס הוי פגום, דאפילו כששתה מהקנקן הוי פגום, ואפילו מחבית קטנה. אבל אם שתה מחבית של עץ גדולה – אין להקפיד. ויש מקפידים גם על זה, ולכן יש ליזהר לכתחילה (מגן אברהם סעיף קטן ח').

ויש מי שמחמיר כל כך בפגום דאפילו כשצריך למזוג היין במים, אם המים פגומים – אסור למזוג בהן את הכוס. והטעם: משום דכל דבר פגום אינו עולה לדבר שבקדושה. ואל תתמה למה לנו טעם פגום והא נחסר מהכוס, ואפילו הכוס מחזיק יותר מרביעית מכל מקום הא איננו מלא, ואחד מתנאי הכוס הוא שיהא מלא כמו שיתבאר? דיש לומר דביכולת לשפכו לתוך כוס קטן מזה (מגן אברהם סעיף קטן ז'), או כגון ששתה מעט מזער דעדיין הוא מלא (ט"ז סעיף קטן ג'). אמנם יש תיקון לזה, כמו שיתבאר לפנינו.

סימן קפב סעיף ח

כיצד הוא תיקונו של כוס פגום? שיוסיפו עליו מעט יין. דהפגם הוא מפני ששתה ממנו, וכשחוזר ומוסיף עליו – נתקן בכך, כמו בפגימת המזבח שסותמין את הפגם ונתקן בכך. וכן אם החזיר היין שבכוס הפגום להקנקן – נתבטל ברוב וכשר.

ויראה לי דאפילו אם היין שבכוס יותר מהיין שבהקנקן – גם כן בטל, דעיקר הביטול צריך למקצת היין שהפה נגע בו; דהיין שלמטה לא נפגם, דהרי מטעם זה די בהוספה מעט יין כמו שכתבתי. ובאמת אינו צריך להחזיר כל הכוס להקנקן.

אך יש מגמגמים דרק בדיעבד מהני תיקון זה (מגן אברהם סעיף קטן ט'), אבל לכתחילה יוסיף מעט יין, ואחר כך ישפכנו להקנקן, ואחר כך ימלא כוס של ברכה מהקנקן. וטעמו של דבר: כי אנו צריכין לתקן הפגם בהכוס, כמו שהפגם היה מן הכוס. וכן אנחנו נוהגים לעשות כן, ונכון הוא. ולאו דווקא בהוספה מעט יין נתקן, דהוא הדין במים או בשארי משקין שאין מקלקלין את היין. אך מים עדיפי טפי, מפני שמזיגת היין הוא במים (עיין מגן אברהם סעיף קטן י"א). ולכן אפילו יש לו עוד יין – יכול לתקנו במים אם היין לא יתקלקל בריבוי המים. ורק שהמים לא יהיו פגומים כמו שכתבתי.

סימן קפב סעיף ט

וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף ד:

אם היו כוסות המסובין פגומין – צריך לתת מכוס הברכה לתוכם. ויש אומרים שאינו צריך.

עד כאן לשונו, כלומר: שדרכן היה שיהיה כוס לכל אחד מהמסובין, והמברך מוציאם, וכל אחד שותה מכוסו, וממילא דצריך שגם כוסות של המסובין לא יהיו פגומין. ולכן צריך לשפוך מעט מכוסו לכוסותיהם. ופשוט הוא שישפוך קודם שישתה (ט"ז סעיף קטן ד'), דאם לא כן הא גם כוסו נעשה פגום לדידהו.

וה"יש אומרים שאינו צריך" – סבירא להו דלא קפדינן אפגום, רק בכוס של המברך. ודע דדעת רשב"ם בפסחים שם, מדאומר הש"ס לשון "קפידא" על פגום – שמע מינה דאין עיכוב בדיעבד; ואם אין לו במה לתקנו – יכול לברך אפילו כשהוא פגום. ואין לומר דהא יכול לתקנו בקצת מים כמו שנתבאר, דיש לומר כגון שיתקלקל אם יוסיפו מים (ט"ז סעיף קטן ז').

ויש חולקין על הרשב"ם. מיהו כדאי הוא הרשב"ם לסמוך עליו בשעת הדחק (טור ושולחן ערוך סעיף ז'). ולפי מה שבארנו פשיטא שגם דעת הרי"ף כן, ובברכת המזון גם דעת הרמב"ם כן כמו שכתבתי בסעיף ו.

---

הלכות ברכת המזון: קפב • קפג • קפד • קפה • קפו • קפז • קפח • קפט • קצ • קצא • קצב • קצג • קצד • קצה • קצו • קצז • קצח • קצט • ר • רא

---

סימן קפג

קיצור דרך: AHS:OH183

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן קפג | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

כל הדינים שיש בכוס של ברכת המזון
ובו שמונה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח

סימן קפג סעיף א

אמרינן בסוף פרק שביעי דברכות:

עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה: הדחה ושטיפה, חי ומלא, עיטור ועיטוף, נוטלו בשתי ידיו ונותנו בימין ומגביהו מן הקרקע טפח, ונותן עיניו בו. ויש אומרים אף משגרו במתנה לאנשי ביתו.

אמר רבי יוחנן: אנו אין לנו אלא ארבעה בלבד: הדחה, שטיפה, חי ומלא.

ותניא: הדחה מבפנים ושטיפה מבחוץ. כלומר: דלא לבד שמבפנים יהיה הכוס נקי אלא אפילו מבחוץ. ותניא בתוספתא דאם קנחו יפה – שפיר דמי, כלומר: דלא בעינן דווקא הדחה ושטיפה במים, דהעיקר שיהיה נקי. ולכן אם קנחו יפה – די בזה. וכן אם הוא נקי בלאו הכי – אין צריך כלום (בית יוסף).

ויזהר שלא יהיה בו שיורי כוסות, כלומר: מה שנשאר משיורי פת שטבלו בהכוס. ובזוהר פנחס (דף רמ"ה ע"ב) משמע דצריך דווקא הדחה ושטיפה במים בכל עניין, עיין שם.

(עיין בית יוסף שכתב בשם המרדכי והר"י שכן נהגו העולם. וכתב דבנקי אין צריך, עיין שם. ותמיהני שלא הביא דברי הזוהר שמצריך כן. ודייק ותמצא קל.)

סימן קפג סעיף ב

ו"חי" אין פירושו בלא מזיגה, דזה אי אפשר ביינות שלהם, שהיו חזקים ואי אפשר לשתותן בלא מזיגה. אלא דהכי פירושו: שיתנו חי מהחבית לתוך הכוס, וכשמגיע לברכת "על הארץ ועל המזון" – יתן לתוכו מים למזיגה.

ולמה בברכת הארץ? כדי להודיע שבח הארץ, שיינותיה חזקות וצריכים מזיגה במים. ואף על פי שמברכין בחוץ לארץ, מכל מקום מדאינו מוזג עד ברכת הארץ – מוכח דכוונתו לשבח הארץ. וביינות שלנו שא"צ מזיגה – אינו צריך למוזגו כלל.

(ובבית יוסף כתב דבקצת מקומות נהגו תמיד למזוג, שיש בזה עניין על פי הקבלה. עיין שם דמים הוא חסד, ובא להמתיק היין שהוא אדום.)

סימן קפג סעיף ג

והמים יתן בתחילת ברכת הארץ, כשמתחיל לומר "נודה לך..." (בית יוסף).

ורבינו תם פירש ד"חי" פירושו "מזוג ולא מזוג", כלומר: דגם בהתחלה ימזוג מעט, אך בברכת הארץ מוסיף עוד מעט מים. ומסוגית הש"ס פירש כן, עיין שם. וכן מבואר מלשון הרמב"ם סוף פרק שביעי שכתב: וכיון שהגיע לברכת הארץ – נותן לתוכו מעט מים, עיין שם.

ובאמת נראה שגם מטעם אחר בהכרח לפרש כן: דאם לא כן, היאך מתחיל לברך על כוס שאינו מלא? אבל אם נאמר מעט מים – אתי שפיר, דמקודם הוי גם כן כמלא אלא שמוסיף טיפין מים. ושיטה ראשונה היא מהרי"ף, ובאמת יש מי שאומר שגם כוונת הרי"ף כן הוא (ב"ח).

ורש"י ז"ל פירש "חי" – שימזגנו בהכוס; ולא שימזוג בכלי אחרת וישפוך לכוס של ברכה, דבעינן שהיין חי כמות שהוא יבוא להכוס, ובו ימזגנו במים. עוד פירש "חי" – שיוציאנו מהחבית סמוך לברכה, עיין שם. ואצלינו שאין לנו חביתין, לכל אחד ישפוך מהקנקן סמוך לברכה. ואם שולח להמוכר יין, שאצלו יש חבית יין – ישלח סמוך לברכה.

ויש מפרשים ד"חי" קאי אכוס, כלומר: שהכוס יהיה שלם ולא שבור, דבכלים אמרינן "שבירתן זו היא מיתתן". ולכן כשהוא שלם מקרי "חי". ואפילו השבר הוא בתחתית הכלי, כלומר בהבסיס של הכלי – גם כן אינו נכון אלא בשעת הדחק.

ו"מלא" הוא כפשוטו, שהכוס יהיה מלא. וכל המברך על כוס מלא – נותנים לו נחלה בלי מצרים, שנאמר: "ומלא ברכת ה', ים ודרום ירשה". ונוחל שני עולמים: העולם הזה והעולם הבא (גמרא שם).

וב"חי" נכון לצאת כל הדעות (טור) אם אפשר. אמנם ביינות שלנו כמעט אי אפשר, דכשיתנו מעט מים יתקלקל לגמרי.

סימן קפג סעיף ד

"עיטור": רב יהודה הוה מעטר ליה בתלמידים, שהיה מושיב תלמידיו סביבותיו בשעת הברכה. רב חסדא מעטר ליה בנטלי, כלומר: בכוסות סביב הכוס של ברכה.

ו"עיטוף": רב פפא מעטף ויתיב, רב אשי פריס סודרא ארישיה. וכתבו דכל ירא שמים לא יברך בהמצנפת הדק שעל ראשו, רק ישים הכובע על ראשו (מגן אברהם סעיף קטן ה'). וכן המנהג. אבל בזוהר שם מפורש כדי שלא יברך בגילוי ראש, עיין שם. ויש נוהגים גם עיטוף בבגד העליון (שם), ולא ראינו ולא שמענו מנהג זה.

סימן קפג סעיף ה

ומקבלו בשתי ידיו כדי להראות חביבות המצוה, שמקבלו בכל כוחו. וכשמתחיל לברך נוטלו בימינו, כדי שלא יראה עליו כמשוי. והימין היא עיקרית, ולא יסייע בשמאל; אפילו להחזיק יד ימינו בידו השמאלית אינו נכון, אלא אם כן אי אפשר לו באופן אחר. ואם המברך הוא איטר יד – אוחזו בימינו שהוא שמאל כל אדם.

ואסור ליטול הכוס בבתי ידים, שזהו גנאי לכוס כאילו אינו רוצה לאוחזו ביד עצמו. ולכן אם לובש בתי ידים – צריך לחלצן בשעת ברכת המזון כשמברך על הכוס.

ויש מי שכתב שנכון שהכוס יעמדנו על פיסת היד, והאצבעות יסובבו להכוס זקופות, ולא יעמידנו על האצבעות (שם בשם של"ה). ויש מצריכים דווקא על האצבעות (הגר"ז בשם נגיד ומצוה). ורבינו הרמ"א סעיף ד פסק דדווקא שתגע השמאל בכוס אסור, אבל יכול להניחה תחת יד ימינו שתסייע לימין.

ומגביהו מהקרקע טפח אם הוא יושב על גבי קרקע. ואם הוא יושב על השולחן – מגביהו מן השלחן טפח, כדכתיב: "כוס ישועות אשא..."; וכדי שיהא נראה לכל המסובין ויסתכלו בו (טור).

ונותן בו עיניו שלא יסיח דעתו. וכתב רבינו הרמ"א דלכן אין לוקחין לכוס של ברכה כלי שפיו צר שקורין גלו"ק גלא"ז לברך עליו, שאין יכול להסתכל בהיין. ויש שהשיגו עליו דהכוונה להסתכל בהכוס ולא בהיין (ט"ז סעיף קטן ד', ומגן אברהם סעיף קטן ז'). ויש עוד טעם: משום דמצוה לשתות בבת אחת את הכוס של ברכה, ובכלי צר אי אפשר (דרכי משה). והשיגו גם על זה, דהעיקר שלא יכנס למיעיו מעט מעט ולא לגרונו, ויכול לשפוך לגרונו מעט מעט ולא יבלע עד שישפוך רובו (שם). ובזוהר שם משמע להדיא דההסתכלות הוא בהיין שבכוס, עיין שם. ומשגרו לאשתו שתשתה ממנו, אפילו אינה אוכלת עמו על השולחן.

סימן קפג סעיף ו

והנה רבי יוחנן אמר: אנו אין לנו אלא ארבעה. וכן מבואר מהרמב"ם סוף פרק רביעי, עיין שם. אבל הטור כתב בשם הגאונים דצריך כל העשרה דברים, כיון דמצינו רב פפא ורב אשי דבתראי נינהו עבדי עיטוף, דלא כרבי יוחנן קיימא לן כן. ואנן עבדין כולהון לבד עיטור (טור).

ודע דאפילו למאן דסבירא ליה דברכת המזון אין טעון כוס, מכל מקום כשמברך על הכוס יש לנהוג באלו הדברים, שכן פסק הרמב"ם שם, עיין שם.

סימן קפג סעיף ז

המברך מיד שקבל בידו הכוס של ברכה – אסור לו לדבר, כדי שלא יסיח דעתו מהכוס. והמסובין נכון גם כן שלא ידברו אז, אך מדינא אין עליהם איסור לדבר רק משהתחיל המברך לברך. ולא מיבעיא בשעה שהוא מברך, דאז מחוייבים להטות אזנם ולשמוע, ואם לא שמעו או שחו שיחה בטילה דאין יוצאין ידי חובתם; אלא אפילו בין ברכה לברכה כשהמברך שותק – אין להם לדבר. ואם דיברו אז – אינם צריכים לחזור ולברך. ואפילו המברך עצמו אם שח בין ברכה לברכה – אינו צריך לחזור ולברך. אבל אם הפסיק בדיבור באמצע הברכה – צריך לחזור ולברך. ואם הפסיק בשתיקה, אפילו שהה כדי לגמור את כולה – אינם צריכים לחזור לראש. ועיין מה שכתבתי בסימן ס"ה.

ודע דכל זה הוא לפי מנהגם, כפי עיקר הדין שכולם שותקים ויוצאים בברכת המברך. אבל אנחנו מברכים כל אחד בפני עצמו, ורק מסיימים הברכה קודם המברך כדי שיענו "אמן", מפני שאין אנו יכולים לסמוך על השמיעה וכמו שכתבתי בסימן נ"ט. וגם רבינו הבית יוסף כתב בסעיף ז:

נכון הדבר שכל אחד מהמסובין יאמר בלחש עם המברך כל ברכה וברכה אפילו החתימות. ויקדים לסיים קודם המברך כדי שיענה "אמן".

עד כאן לשונו. ויש נוהגים שעד "הזן את הכל" יוצאים בברכת המברך, שזהו עיקר ברכת הזימון. וכן עיקר (מגן אברהם סעעיף קטן י"ב). ומכל מקום לא נהגנו כן.

וכתבו שאין נותנין כוס של ברכה אלא לטוב עין (פרק שביעי דסוטה), שונא בצע וגומל חסד בממונו (רש"י), שנאמר: "טוב עין הוא יבורך" – אל תקרי "יבורך" אלא "יברך" (גמרא). ואם אין איש כזה, יברך הגדול שבהם.

סימן קפג סעיף ח

ברכת המזון אינה אלא מיושב: בין שאכל כשהוא מהלך בבית, ובין שאכל כשהוא יושב, ובין שאכל כשהוא מיסב – אין לברך אלא מיושב, כדי שיוכל לכוין בטוב. וגם לא יברך כשהוא מיסב, שזהו דרך גאווה; אלא ישב באימה. ולאו דווקא המברך, דהוא הדין כל המסובין: לא ישבו בקלות ראש אלא באימה. ובדיעבד אפילו בירכו בהליכה – יצאו, אלא שלא עשאו מצוה מן המובחר.

ורק כשהיה מהלך בדרך ואוכל – מברך כשהוא מהלך לכתחילה, ואינו צריך לישב לפי שאין דעתו מיושבת עליו, ואתי למטרד. ואסור לברך ברכת המזון כשהוא עוסק במלאכתו, ויתבאר בסימן קצ"א.

ויש אומרים דגם ברכת "מעין שלוש" צריך לומר מיושב אף על פי שהברכה היא מדרבנן. ויש סמך מן התורה לישב בשעת ברכת המזון, דכתיב: "ושבעת וברכת" – "שב עת וברכת" (תוספות סוף פרק "אלו דברים").

ולעניין להפסיק באמצע הפרק או בין פרק לפרק, יש אומרים שדינה כתפילה, ואסור להפסיק בכל עניין אלא מפני הסכנה, וחמירא מקריאת שמע. ואינו מובן הטעם למה תהא חמורה מקריאת שמע. וברור הוא ד"הטוב והמטיב" אינו בכלל זה, שהוא מדרבנן.

(והגר"ז נתן טעם קצת, ואינו מספיק, עיין שם. ונראה דגם לרמוז בעיניו אסור בברכת המזון, כיון דמדמינן לתפילה.)

---

הלכות ברכת המזון: קפב • קפג • קפד • קפה • קפו • קפז • קפח • קפט • קצ • קצא • קצב • קצג • קצד • קצה • קצו • קצז • קצח • קצט • ר • רא

---

סימן קפד

קיצור דרך: AHS:OH184

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן קפד | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דברכת המזון במקום שאכל; ודין מי ששכח ולא בירך
ובו תשעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט

סימן קפד סעיף א

ברכת המזון צריך להיות מיד אחרי גמר האכילה, במקום שאכל דווקא. וכבר נתבאר בסימן קע"ח שיש אומרים שכל שבעת המינים טעונים ברכה במקומם דווקא. ויש אומרים שרק חמשת מיני דגן צריכים ברכה במקומן; אפילו באותן שאין ברכתן "המוציא" אלא "בורא מיני מזונות" – צריכין ברכה במקומן. אבל אותן שברכתן "העץ" אפילו הם משבעת המינים – אינם צריכים ברכה במקומן, עיין שם.

ומה נקרא "שינוי מקום"? מחדר לחדר. אבל בחדר אחד אפילו הוא גדול מאוד – יכול לאכול בזוית זו ולברך בזוית אחרת. וגם מחדר לחדר, כשרואה מקצתו הוי כחד מקום. ואם אכל על דעת לברך בחדר אחר – מותר, כמו שכתבתי שם.

סימן קפד סעיף ב

ומי שאכל והלך לו, ולא בירך במקומו, פסק הרמב"ם בפרק רביעי דאם היה מזיד – יחזור למקומו ויברך. ואם היה שוגג – מברך במקום שהוא נזכר שם. וגם במזיד, אם לא חזר למקומו ובירך במקום שנזכר – יצא.

אבל הטור פסק דגם בשוגג מחוייב לחזור למקומו ולברך, אך אם לא עשה כן ובירך במקום שנזכר – יצא. אבל במזיד אף אם בירך במקום שנזכר – לא יצא, וצריך לחזור למקומו ולברך פעם אחרת.

(דהטור פוסק כבית שמאי בריש פרק שמיני, והרמב"ם פוסק כבית הלל. ועיין תוספות נב ב דיבור המתחיל "בכוליה".)

סימן קפד סעיף ג

אמנם רבים תמהו על הטור: דמנא לן לומר דבמזיד אם בירך שלא במקומו דצריך לברך פעם אחרת, דזה אינו מבואר בשום מקום? דנהי דעשה עבירה, מכל מקום כיון דמן התורה וודאי דיצא כמו בשוגג, דמן התורה לא שייך לחלק בין שוגג למזיד כמובן. ואם כן אתה צריך לומר דרבנן גזרו כן לחלק בין שוגג למזיד, דבמזיד גם בדיעבד לא יצא, וזה לא נמצא בגמרא כלל, ולא אחד מן הראשונים שכתב כן. ולכן אף שיש מן המפרשים שנדחקו לקיים דבריו על פי סוגית הש"ס, אין הדברים מוכרחים כלל.

ולדינא אין לברך פעם אחרת (ט"ז סוף סעיף קטן א' ואליה רבה). וכל המחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהין, וגורם ברכות לבטלות (אליה רבה). ואין חילוק בין שוגג למזיד, דבשניהם יחזור למקומו ויברך, ואם לא עשה כן אלא שבירך במקומו – יצא.

וכבר נתבאר בסימן קע"ח דדברים הטעונים ברכה במקומן דינם שווה לפת, ולכן גם באלו מחוייב לחזור למקומו ולברך אפילו בשוגג. ואפשר דבאלו יש לסמוך על דעת הרמב"ם שבשוגג יברך במקום שנזכר, וכן נראה לעניות דעתי עיקר.

(דזהו כספק ספיקא: שמא קיימא לן כהרמב"ם, ואם תמצא לומר כהטור שמא רק פת טעון ברכה במקומו. והגם שמהמגן אברהם סעיף קטן ו' לא משמע כן, עיין שם – מכל מקום נראה כן. ודייק ותמצא קל.)

סימן קפד סעיף ד

וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף ב:

במה דברים אמורים? כשאין לו פת עוד. אבל אם יש לו פת עוד – יאכל במקום השני מעט ויברך, רק שלא יהא רעב מאכילה ראשונה.

עד כאן לשונו. כלומר: אפילו אכל שמה פחות מכזית, מכל מקום כיון דגמר האכילה שם – יכול לברך שם, כמו שכתבתי בסימן קע"ח.

אמנם זהו לדעת הרא"ש. אבל להרמב"ם נתבאר שם דצריך ברכה תחילה על מה שיאכל, וברכה למפרע על מה שאכל, עיין שם. וגם כוונת רבינו הבית יוסף כן הוא, דמשום דמקודם אמר "ואם בשוגג להרמב"ם יברך במקום שנזכר, ולהר"י והרא"ש גם הוא יחזור למקומו ויברך" – לזה אומר: "במה דברים אמורים...". כלומר: דלהרמב"ם הרי יכול לברך שם, ולהר"י והרא"ש משני שיאכל במקום השני.

וזה שכתב: "ובלבד שלא יהא רעב מאכילה ראשונה" הוא פשוט, דאם כבר עבר זמן רב מאכילתו – לא שייך ברכת המזון עוד.

(ודברי המגן אברהם סעיף קטן ג' אינן מובנים כלל, כמו שכתב הפרי מגדים והמחצית השקל, עיין שם. ועיקר קושיתו לא קשיא כלל, דפשיטא דהבית יוסף אדלעיל קאי לדעת הרא"ש. ודע דאם עד שיבוא למקומו יתעכל המזון – לכל הדעות יברך במקום שהוא נזכר. ודייק ותמצא קל.)

סימן קפד סעיף ה

אכל ואינו יודע אם בירך ברכת המזון אם לאו, צריך לברך מספק מפני שהיא מן התורה, וספיקא דאורייתא לחומרא. וזהו דווקא כשאכל כדי שביעה, כדכתיב: "ואכלת ושבעת וברכת". אבל אם לא אכל כדי שביעה חיובו מדרבנן, וספיקא דרבנן לקולא.

וכשהוא חוזר מספק – חוזר גם ברכת "הטוב והמטיב" אף שהוא דרבנן; דכיון דנתחייב – נתחייב בכולה, שכן היתה התקנה שבכל פעם שיברך ברכת המזון יברך גם "הטוב והמטיב".

ומכל מקום אינו יכול להוציא אחר שאכל ולא בירך בוודאי, דספק אינו מוציא הוודאי. ואף על גב דמי שאכל שיעור דרבנן מוציא את מי שאכל שיעור דאורייתא, זהו מפני שהוא וודאי על כל פנים. אבל לא כשמברך מפני הספק (עיין שערי תשובה בשם הפרי חדש, וכן עיקר). ועיין בסעיף ט מה שכתבתי שם.

סימן קפד סעיף ו

ועוד נראה דדווקא כשאכל וודאי, וספק אם בירך, דחייב לברך. אבל אם יש ספק אם אכל אם לא אכל, או שאכל וספק אם אכל פת אם לאו – אינו מברך. והטעם: דהא לכאורה לא שייך בזה לומר ספיקא דאורייתא לחומרא ומחוייב לברך, דהא יש כנגד קולא דאם בירך מקודם הוי עתה ברכותיו לבטלה.

אלא דהעניין כן הוא: דכשאכל וודאי, והחיוב מוטל עליו בוודאי לברך, ולכן בספק תורה אי אתה יכול לפוטרו מחיובא דרמי עליה. מה שאין כן אם יש ספק בעיקר חיובו אי אתה יכול להטיל עליו לברך, דשמא אינו חייב כלל לברך, וברכותיו לבטלה.

(עיין באר היטב סעיף קטן ו', והנראה לעניות דעתי כתבתי. ודייק ותמצא קל.)

סימן קפד סעיף ז

עד אימתי יכול לברך? עד שיתעכל המזון שבמעיו. וכמה הוא שיעור עיכול? כל זמן שאינו רעב מחמת אותה אכילה (גמרא נג ב). ומשעה שהתחיל להיות רעב, אף על פי שלא נתעכל עדיין לגמרי, כיון שהתחיל להתעכל – שוב אינו מברך.

וכן לעניין שתייה או אכילת פירות: אם אינו צמא או רעב לאותם פירות, אף שלפירות אחרים תאב – יברך כשאינו בקי לדעת אם נתעכלו.

ובאמת קשה לשער בזה, כי העיכול אינו אלא התחלת עיכול, דגמר עיכול הוא זמן רב ולא פחות מששה שעות אלא התחלת העיכול (מגן אברהם סעיף קטן ט'). ואם כן מי יוכל לשער זה? וכל שכן באכילת פירות ושתייה. ולבד זה לא שייך שיעור זה אלא כשאכל כל צרכו, אבל אם אכל מעט – הא אדרבא תאוותו מתגברת יותר, ועם כל זה חייב לברך, וכמה יהא השיעור בזה?

(עיין ט"ז סעיף קטן ב' ומגן אברהם סעיף קטן ט'.)

סימן קפד סעיף ח

והנה בגמרא שם איתא מי שאומר דשיעור עיכול הוא כדי הילוך ארבעה מילין. ולפירוש רש"י באכילה מרובה ארבעה, מילין ולהתוספות באכילה מועטת ארבעה מילין, עיין שם.

אך זהו למאן דסבירא ליה שם דשיעור עיכול הוא כל זמן שיצמא מחמת אכילתו. אבל למאי דקיימא לן כל זמן שאינו רעב כמו שכתבתי אין ראיה, דסבירא ליה כן מכל מקום, גם אין ראיה שחולקין על זה. ולכן באמת יש מי שאומר כן דבאכילה מועטת הוא ארבעה מילין כהכרעת רבותינו בעלי התוספות, ובאכילה מרובה כל זמן שאינו רעב מחמת אכילתו (ט"ז שם).

ושיעור ארבעה מילין הוא שעה ושנים עשרה חלקי שעה. ומכל מקום עדיין לא ידענו כמה הוא אכילה מרובה וכמה מועטת. מיהו על כל פנים זהו וודאי דעד ארבעה מילין צריך לברך, ולכן אין דרך אחרת כששהא יותר משיעור זה שיאכל עתה כזית ויברך ברכת המזון (מגן אברהם שם). וכן צריך לעשות, וכן בברכה אחרונה של שארי דברים. אלא שבזה אם הסיח דעתו – צריך לברך גם ברכה ראשונה.

ויראה לי בכלל הדברים, כשיש ספק אצל האדם אם שהה כדי עיכול אם לאו – בפת צריך לברך ברכת המזון, ובשארי דברים לא יברך מספק (כן נראה לעניות דעתי).

סימן קפד סעיף ט

שיעור אכילה לברך ברכת המזון הוא בכזית בינוני, וזהו מדרבנן. ומדאורייתא דווקא כדי שביעה (מגן אברהם סעיף קטן י"ח).

והלבוש כתב דכביצה הוא מן התורה, עיין שם. ויש מן הראשונים שסוברים כן (הר"י, והרא"ה, ורי"ו כמו שכתב האליה רבה סעיף קטן ט'). אבל רוב רבותינו אין סוברים כן, ועוד יתבאר בזה בסימן קצ"ז בסייעתא דשמיא.

(ודע דבדין ספק אם בירך, דחייב לברך ברכת המזון כמו שכתבתי, גם בנשים הדין כן. ועיין שערי תשובה סעיף קטן ז'. ודייק ותמצא קל.)

---

הלכות ברכת המזון: קפב • קפג • קפד • קפה • קפו • קפז • קפח • קפט • קצ • קצא • קצב • קצג • קצד • קצה • קצו • קצז • קצח • קצט • ר • רא

---

סימן קפה

קיצור דרך: AHS:OH185

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן קפה | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דינים בברכת המזון
ובו ארבעה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד

סימן קפה סעיף א

ברכת המזון נאמרת בכל לשון, שנאמר: "וברכת את ה' אלהיך" – בכל לשון שאתה מברך (סוטה לג א).

ונראה לי דזהו דווקא כשאינו מבין בלשון הקודש. והכי משמע בירושלמי שם, שאומר דלכן ברכת המזון נאמר בכל לשון: כדי שיודע למי הוא מברך, וכן בתפילה כדי שיהא יודע לתבוע צרכיו, עיין שם. ומבואר דלכן התירו לו בכל לשון, ואם מבין בלשון הקודש הלא יודע למי הוא מברך. אלא וודאי דווקא כשאינו יודע בלשון הקודש.

ועוד אומר שם בירושלמי לעניין מגילה, דאם היה יודע לקרותה אשורית ולעז – אינו יוצא בה אלא אשורית, עיין שם. ואם כן גם בברכת המזון, ובתפילה גם כן כן הוא. וזה שבגמרא אמרו "בכל לשון שאתה מברך" – אין הכוונה בכל לשון שאתה רוצה; אלא הכוונה: אם אינך מבין לשון הקודש – תברך בכל לשון שאתה מבין לברך.

(ומלשון רש"י שם שכתב: "לא קבע לו הכתוב לשון", עד כאן לשונו – לא משמע כן, ויש ליישב. ודייק ותמצא קל.)

סימן קפה סעיף ב

והנה בדור שלפנינו קמו עדת מריעים בחוץ למדינתינו להתפלל ולברך ברכת המזון בלשון לעז, ויסודם על משנה דסוטה ד"אלו נאמרין בכל לשון". וגדולי הדור שהיו אז ביטלו דבריהם.

ואני אומר שהעדה הרעה הזאת לא ירדו לדעת חכמי הש"ס כלל. דהנה במשנה נחשבו הרבה דברים שנאמרים בכל לשון, ודריש בגמרא טעמים על כל אחד למה הוא בכל לשון; והרבה דברים שדווקא בלשון הקודש, ודריש בגמרא על כל אחד למה הוא דווקא בלשון הקודש, עיין שם.

ואינו מובן: דאם מצד הסברא לא היינו אומרים שצריך דווקא בלשון הקודש, למה צריך קרא על אלו שבכל לשון? ואם מצד הסברא היינו אומרים שדווקא בלשון הקודש, למה צריך קרא לאלו שדווקא בלשון הקודש?

סימן קפה סעיף ג

אמנם עיקרי הדברים כן הוא: דוודאי כיון שהתורה ניתנה בלשון הקודש, והוא הלשון המקודש בו נברא העולם – בוודאי מצוה וחובה שבכל דבר הנוגע לתורה ולמצוה צריך לשון הקודש דווקא, למי שיודע לשון הקודש. ואף מי שאינו יודע בלשון הקדוש לא היינו מתירים אותו לאמר בלשון אחר, ולכן צריך קרא להתיר למי שאינו יודע לשון הקודש, כדברי הירושלמי שהבאנו. וממילא דאין בדברים אלו לשון הקודש לעיכובא, ואפילו היודע לשון הקודש ועבר והתפלל ובירך בלעז – יצא מן התורה; אלא שעבר עבירה. דזה אין סברא לומר שמי שאינו יודע לשון הקודש יכול לומר בלעז לכתחילה, ומי שיודע גם בדיעבד לא יצא (וזהו כוונת רש"י שם שהבאנו בסעיף א').

ולפי זה צריכי קראי להתיר לכתחילה למי שאינו יודע לשון הקודש. ולאותם שצריך דווקא לשון הקודש לעיכובא – צריכי קראי דאף בדיעבד לא יצאו. ולפי זה פשיטא דאיסור גמור הוא לדידן להתפלל ולברך בלשון לעז. וכבר נתבאר בסימן ק"א דלשון לעז צריך שיהא מועתק ממש מלשון לשון הקודש אל לשון לעז, מילה במילה בדקדוק. עיין שם.

סימן קפה סעיף ד

אם צריך להבין הלשון? לקמן בסימן תר"צ יתבאר לעניין מגילה דבלעז צריך להבין, ואם לאו לא יצא. אבל בלשון הקודש אף אם אינו מבין – יצא, הן הקורא והן השומע, עיין שם. ורש"י ז"ל למד מזה דהוא הדין בכל המצות כן הוא, כמו שכתב המרדכי בשמו בפרק שמיני דברכות, עיין שם.

ולפי זה המתפלל והמברך בלשון הקודש יצא אף על פי שאינו מבין, וכן השומע. וכן משמע להדיא בברכות (מה ב), דתניא: שנים שאכלו כאחת – מצוה לחלק (שכל אחד יברך לעצמו). במה דברים אמורים? כששניהם סופרים. אבל אחד סופר ואחד בור – סופר מברך ובור יוצא, אף שהבור אינו מבין כלל לשון הקודש.

סימן קפה סעיף ה

אמנם רבותינו בעלי התוספות שם כתבו, וזה לשונם:

ונשים צריך עיון אם יוצאות בברכת הזימון של אנשים, מאחר שאין מבינות. ויש מביאין ראיה שיוצאות, מדאמר לקמן: סופר מברך ובור יוצא... מיהו יש לדחות, דשאני בור שמבין בלשון הקודש ויודע קצת מאי קאמר, ואינו יודע לברך. אבל נשים שאינן מבינות כלל, מצי למימר דלא נפקי. והא דאמר במגילה (יז א): לועז ששמע אשורית יצא – פרסומי ניסא בעלמא שאני, כדאמרינן התם...

עד כאן לשונם, וכן כתבו שם הרא"ש והמרדכי. וכן כתבו הטור והשולחן ערוך בסימן קצ"ג, עיין שם.

ולא אבין דעת רבותינו: דמנא לן דהבור מבין בלשון הקודש? והרי הרבה בורים יש שאינם מבינים כלל, וכי חִלקה הברייתא בין בור לבור? ובאמת בסמ"ג (מצוה כ"ז) ליתא לדחייה זו, רק על הך דמגילה דפרסומי ניסא שאני, עיין שם. וגם דחייה זו לא אבין, שהרי במגילה שם אומר: אטו אנן האחשתרנים בני הרמכים מי ידעינן? אלא מצות קריאה ופרסומי ניסא. הרי שלבד פרסומי ניסא אומר גם טעם "מצות קריאה" – הרי שיוצאים בקריאה זו אף על פי שאינם מבינים.

(ומלשון הרא"ש והמרדכי משמע שלפניהם היתה הגירסא רק מטעם פרסומי ניסא, עיין שם. וגם ברמב"ם פרק חמישי הלכה ט"ו משמע להדיא לא כן, וכן בבה"ג וברי"ף. וכן הסמ"ג שם כתב בשם ר"י כדעת רש"י, עיין שם.)

סימן קפה סעיף ו

מיהו אפילו לדברי רבותינו אלה – אין זה רק בהשומע. אבל המברך לעצמו או המתפלל, אף על פי שאינו יודע כלום, מכל מקום יצא. וכן כתב הלבוש בסימן קצ"ג סעיף א, וזה לשונו:

וזהו ההפרש בין המברך ובין השומע: שהמברך יוצא בברכת עצמו אף על פי שאינו מבין, כיון דטופס הברכה כך היא. והשומע אינו יוצא אלא אם כן מבין מה שיאמר המברך.

עד כאן לשונו, וכן כתבו כמה גדולים (מגן אברהם בריש סימן ס"ב, וע"ת ופרי מגדים בריש סימן קצ"ג). ועוד כתבו דמנהג העולם כרש"י, דהנשים יוצאות בשמיעה אף שאין מבינות כלום (ב"ח בסימן קצ"ג, ומגן אברהם שם סעיף קטן ב', ועיין שם בט"ז). וכן כתב רבינו הרמ"א בספרו דרכי משה שם, וכן מבואר מדבריו בסימן קצ"ט סעיף ז כמו שכתבתי שם. ובאמת זהו גם דעת הבה"ג והרי"ף והרמב"ם, כמו שכתבתי.

סימן קפה סעיף ז

ודע שאחד מהגדולים יצא לחלק: דאף המברך בעצמו אם אינו מבין תיבות הברכות שיצא מפיו – לא יצא אפילו בלשון הקודש (הגר"ז בסימן זה). וכתב הטעם: דכיון שאינו מבין התיבות, אין אני קורא בו "וברכת את ה' אלקיך" אף על פי שיודע למי מברך, עיין שם.

ומאוד תמוה: דכיון שיודע למי מברך, שפיר קרינן בו "וברכת את ה' אלקיך", כלומר: שנותן שבח והודיה להאל יתברך. והרי חסרון כוונה אינו מעכב גם בקריאת שמע רק בפסוק "שמע ישראל" כמו שכתבתי בסימן ס, ובתפילה רק באבות כמו שכתבתי בסימן ק"א.

ועוד: אם נאמר כן, נמצא שכמה אלפים מישראל אין יוצאין ידי חובתן בברכת המזון, וחלילה לומר כן.

ועוד: כיון דלדעת רש"י והבה"ג והרי"ף והרמב"ם גם השומע יצא אף כשאינו מבין, ואיך נעשה פלוגתא רחוקה לדעת החולקים דאף המברך עצמו לא יצא?

ולכן העיקר לדינא כמו שכתבתי. ולבד שהעולם תופסים לעיקר כדעת רש"י כמו שכתבתי, שכן נראה פשטיות לשון הש"ס. וגם רבותינו החולקים לאו מילתא דפסיקא קאמרי, כמבואר מדבריהם למעיין בהם.

וכל זה הוא בדיעבד. אבל וודאי לכתחילה ועיקר המצוה להבין מה שאומר ומה ששומע בשום לב. וכן כשיצא ידי חובתו בשמיעה מאחר, צריך השומע לכוין לצאת והמברך יכוין להוציאו, וזה מעכב גם בדיעבד.

סימן קפה סעיף ח

כתב הרמב"ם בפרק ראשון מברכות דין ה':

נוסח כל הברכות – עזרא ובית דינו תקנום. ואין ראוי לשנותם, ולא להוסיף על אחת מהם ולא לגרוע ממנה. וכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות אינו אלא טועה. וכל ברכה שאין בה הזכרת השם ומלכות אינה ברכה, אלא אם כן היתה סמוכה לחבירתה.

וכל הברכות כולן נאמרין בכל לשון, והוא שיאמר כעין שתיקנו חכמים. ואם שינה את המטבע, הואיל והזכיר אזכרה ומלכות ועניין הברכה – אפילו בלשון חול יצא.

עד כאן לשונו. ביאור דבריו ד"כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים אינו אלא טועה", כלומר: ומכל מקום יצא, כמו שסיים דהואיל שהזכיר אזכרה ומלכות ועניין הברכה יצא. והדין הראשון הוא כשמברך בלשון הקודש, והדין השני כשמברך בלשון חול.

(ופסק כרבי מאיר מ ב ולא כרבי יוסי שם, וכדעת כל הפוסקים. וכן כתב המגיה בהגהות מיימוניות אות ב'. והכסף משנה והגהות מיימוניות תפסו דפסק כרבי יוסי, ומה שכתב "אינו אלא טועה" – כוונתו שלא יצא. והקשו עליו דבירושלמי פוסק להדיא כרבי מאיר, והכסף משנה נדחק בדבריו, עיין שם. ואין צריך לזה, וכוונתו כמו שכתבתי וכדעת כל הפוסקים. ודייק ותמצא קל.)

סימן קפה סעיף ט

עוד כתב:

כל הברכות כולם – צריך שישמיע לאזנו מה שהוא אומר. ואם לא השמיע לאזנו – יצא, בין שהוציא בשפתיו בין שבירך בלבו.

עד כאן לשונו. ופסק כן על פי מה דתניא (טו א):

לא יברך אדם ברכת המזון בלבו. ואם בירך – יצא.

עיין שם. וצריך לומר: אף על גב דקיימא לן דהרהור לאו כדיבור דמי בקריאת שמע, כמו שכתבתי לעיל סימן ס"ב סעיף ו, והוכחנו שם דגם דעת הרמב"ם כן הוא, עיין שם. אמנם לעניין ברכות סבירא ליה דכדיבור דמי, דבקריאת שמע כתיב "ודברת בם", כמו שכתבתי שם.

סימן קפה סעיף י

אמנם רש"י ז"ל כתב דהא דתניא "ואם בירך יצא" – היינו שלא השמיע לאזנו. דכן פירש על "בלבו" שלא השמיע לאזנו, עיין שם. וכוונתו: דאי אפשר לפרש "בלבו" ממש, דהא קיימא לן הרהור לאו כדיבור דמי. וכן הוא דעת כל רבותינו הראשונים, וכן פסקו בטור ושולחן ערוך סעיף ב, וזה לשונו:

ואם לא השמיע לאזניו – יצא, ובלבד שיוציא בשפתיו.

עד כאן לשונו. אבל בהרהור בלבד – לא יצא (מגן אברהם סעיף קטן א').

ואם מחמת חולי או אונס אחר קרא בלבו – יצא (שם); שהרי גם בקריאת שמע כן הוא, כמו שכתבתי בסימן ס"ב. וכן יעשה במקום שאינו נקי לגמרי כמו שכתב שם רבינו הרמ"א, עיין שם. וכן יראה לי דבברכה אחרונה כשמסופק אם בירך אם לאו דאינו צריך לברך, לבד ברכת המזון יהרהר אותה בלבו, דיצא על כל פנים לדעת הרמב"ם.

סימן קפה סעיף יא

כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ג:

יש מי שאומר דבעל הבית עם בניו ואשתו – צריך לברך בקול רם כדי שיצאו בברכתו.

עד כאן לשונו. והיינו כשהם אינם יכולים לברך, וכמו שאמרו בגמרא: סופר מברך ובור יוצא.

וכתב "יש מי שאומר", משום דהתוספות והרא"ש כתבו דאולי דווקא בור שמבין מה שאומרים, ולא נשים שאין מבינות כלל, וכמו שכתבתי בסעיף ה. ולכן כתב "יש מי שאומר". וזה ראיה שגם רבינו הבית יוסף לא סבירא ליה כהתוספות והרא"ש, וכמו שכתבתי שם.

(והמגן אברהם סעיף קטן ב' כתב: צריך עיון למה כתב "יש מי שאומר", עיין שם. ודבריו תמוהין כמו שכתבתי, דבסימן קצ"ג כתב בעצמו כתוספות ורא"ש, עיין שם. לכן כתב "יש מי שאומר". ודייק ותמצא קל.)

סימן קפה סעיף יב

הטור הביא ירושלמי (תרומות פרק ראשון):

שִכּוֹר מהו שיברך? חד חסיד שאל לאליהו. אמר לו: "ואכלת ושבעת וברכת" – אפילו מדומדם. פירוש: נרדם ואינו מיושב בדעתו.

עד כאן לשונו. הטור והסמ"ג (מצות עשה כ"ז) פירשו "מדומדם" כמו "אבן דומם", כלומר: שכור ואינו יכול לדבר כראוי, עיין שם. ובמקום אחר פירש דלפעמים מכוח רוב שובע אכילה ושתייה נופל שינה עליו, ואינו מיושב בדעתו, ומכל מקום אמרה תורה "וברכת" (כן הביא הפרישה משמו).

ומפורש שם בירושלמי דאפילו אינו יכול לדבר בפני המלך, עיין שם. ובתפילה אינו כן, כמו שכתבתי בסימן צ"ט. ומפורש כן בעירובין (סד א): ואף גם בשתוי כשיכול לדבר בפני המלך, לתחילה לא יתפלל אלא שבדיעבד תפליתו תפילה. אבל בשכור שאינו יכול לדבר בפני המלך – גם בדיעבד אינה תפילה, כמו שכתבתי שם. ובברכת המזון וכל הברכות אפילו בכהאי גוונא מברך לכתחילה. וזה לשון הירושלמי שם (הלכה ד'):

שתוי אל יתפלל. ואם התפלל – תפילתו תחנונים. שכור אל יתפלל, ואם התפלל – תפילתו גידופים. איזה שתוי? כל ששתה רביעית. שכור – ששתה יותר. תמן אמרין: כל שאינו יכול לדבר לפני המלך... שכור מהו שיברך? "ואכלת ושבעת וברכת" – אפילו מדומדם.

עיין שם. הרי מפורש דאף כשאינו יכול לדבר לפני המלך – מברך ברכת המזון. והוא הדין כל הברכות.

סימן קפה סעיף יג

אבל רבותינו בעלי התוספות בעירובין שם לא כתבו כן, וזה לשונם:

שכור... – וצריך עיון אם יש להשוות ברכות לתפילה לעניין צואה ושכור. ובעל כורחינו לאו לכל מילי דמיין, דהא שתוי אל יתפלל עד שיפיג יינו... ופשיטא דשתוי מברך ברכת המזון וכל הברכות, כדאמר בירושלמי דברכות: "ואכלת ושבעת וברכת" – אפילו מדומדם.

עד כאן לשונם. הרי שתפסו דברי הירושלמי רק בשתוי ולא בשכור, ובהכרח שלפניהם היתה גירסא אחרת בירושלמי. והם כתבו שהירושלמי הוא בברכות, ולפנינו לא נמצא שם רק בתרומות. וגם הרא"ש כתב כן, עיין שם.

אמנם בברכות (לא ב) הביאו בעצמם הירושלמי דתרומות, דשכור יכול לברך ברכת המזון, עיין שם. וכן כתב שם הרא"ש, עיין שם. ודבריהם סותרים זה את זה. והעיקר כמו שכתבתי בברכות, שכן פסקו הסמ"ג ותר"י (מעיו"ט) והמרדכי.

סימן קפה סעיף יד

ולפי זה מה שכתב רבינו הבית יוסף בסעיף ד:

אפילו נשתכר כל כך עד שאינו יכול לדבר כראוי – יכול לברך ברכת המזון.

עד כאן לשונו. ברור הוא שכוונתו אף כשאינו יכול לדבר לפני המלך. אך ממה שכתב אחר כך בסעיף ה, וזה לשונו:

אם בירך, והיתה צואה כנגדו או שהיה שכור – נסתפקו התוספות והרא"ש אם צריך לחזור ולברך. ומשום מי רגלים פשיטא שאינו חוזר לברך.

עד כאן לשונו. וזהו על פי דבריהם בעירובין, וסותר למה שכתב מקודם. ובאמת הלבוש השמיט "שכור", עיין שם.

אמנם דעת רבינו הבית יוסף נראה להשוות דבריהם, ולחלק בשכור עצמו בין אינו יכול לדבר כראוי ובין אינו יכול לדבר כלל. אבל העיקר לדינא דבכל עניין יכול לברך ברכת המזון, אם לא כשהגיע לשכרותו של לוט. וגם מפרשי השולחן ערוך (ט"ז ומגן אברהם) הסכימו כן להלכה, וכן מבואר מדברי רבינו הרמ"א ריש סימן צ"ט, עיין שם. וכן מפורש בזוהר תרומה (דף קנ"ג ע"ב); ושם מפרש טעם ההפרש בין תפילה לברכת המזון, עיין שם.

(ומה שכתב הגר"ז דממגילה שם מוכח דאין חילוק בין השומע והקורא – לא ידעתי. והרי במגילה רק אשומע קאי, דלשון המשנה כן הוא, עיין שם. ובוודאי חילוק גדול יש, כמו שכתב הלבוש. ודייק ותמצא קל.)

---

הלכות ברכת המזון: קפב • קפג • קפד • קפה • קפו • קפז • קפח • קפט • קצ • קצא • קצב • קצג • קצד • קצה • קצו • קצז • קצח • קצט • ר • רא

---

סימן קפו

קיצור דרך: AHS:OH186

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן קפו | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

אם נשים וקטנים חייבים בברכת המזון
ובו ארבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד

סימן קפו סעיף א

נשים חייבות בברכת המזון, דהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא, דמתי שאוכל מחוייב לברך. ומכל מקום איסתפקא לה בגמרא (כ ב) אם חיובן מן התורה, או רק מדרבנן ומן התורה פטורים, משום דכתיב: "וברכת... על הארץ הטובה..." – ונשים לא נטלו חלק בארץ (רש"י).

ואף על גב דגם כהנים ולוים לא נטלו חלק בארץ, מכל מקום היה להם ערי מגרש. ועוד: כיון שנטלו תרומות ומעשרות מגידולי הארץ, הרי כ"יש להם חלק בארץ", מה שאין כן נשים. ועוד: כיון דבברכת הארץ מחוייבים לומר "על בריתך שחתמת בבשרינו, ועל תורתך שלמדתנו", ונשים אינן לא בברית ולא בתורה (תוספות).

ואין לומר: דנהי דפטירי מברכת הארץ, אבל מברכת "הזן" למה יפטורו? דהא מקודם תיקן משה רבינו ברכת "הזן" בשעה שירד להם המן, ויהושע תיקן ברכת הארץ כשנכנסו לארץ, ודוד ושלמה תיקנו "בונה ירושלים" (מח ב). וכשתיקן משה – וודאי גם לנשים תיקן, שהרי גם להן ירד המן. ואם כן במה נפטרו אחר כך? וכן מ"בונה ירושלים" למה פטורות? דיש לומר דכיון דילפינן מקרא "וברכת" – זו ברכת "הזן....", "על הארץ" – זו ברכת הארץ, "הטובה" – זו בונה ירושלים (שם). ולכן כל שנתחייב בברכת הארץ חייב בכולן, וכל שלא נתחייב בברכת הארץ פטור מכולן. ועוד: משום דנשים חיוב מזונותן על בעליהן, שהאיש מחוייב לזון את אשתו. לפיכך גם עיקר ברכת "הזן" יש לומר דאינו שייך להן. וכן בניין ירושלים עיקרו לאנשים, והנשים טפלות להאנשים (כן נראה לעניות דעתי).

סימן קפו סעיף ב

ואמרו בגמרא שם דיש נפקא מינה אם חיובן מדאורייתא או מדרבנן: דאם מן התורה יכולות לצאת לאנשים, ואם מדרבנן אין יכולות לצאת, דלא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא. ואף על גב דקיימא לן דמי שאכל כזית דגן יכול לצאת למי שאכל כדי שביעה, אף על גב דמן התורה אין חיוב רק כדי שביעה, כדכתיב: "ואכלת ושבעת" – לא דמי. חדא דלדעת הראב"ד בפרק חמישי דברכות, גם מדאורייתא חייבין בכזית, עיין שם. ואפילו לדעת הרמב"ם והתוספות דכזית הוא רק מדרבנן, מכל מקום כיון דעיקר חיובו מן התורה, ובאמת מן התורה היה יכול להוציא אחרים גם כשלא אכל כלל, כמו כל ברכת המצוות שכל ישראל ערבים; ולא דמי לברכת הנהנין שאין יכול להוציא אחרים כשהוא אינו נהנה, דברכת הנהנין אינה חיובית. אבל ברכת המזון לאחר אכילה הוי חיובית והוי כברכת המצות, אלא שמדרבנן אמרו שכל זמן שלא אכל כזית דגן – אינו יכול להוציא אחרים. וכן מפורש בגמרא.

(מח א; ושמעון בן שטח הוה סבירא ליה לדמות לגמרי למצות, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)

ולפיכך אם רק אכל כזית – יכול להוציא אחרים, מה שאין כן נשים אם אינן חייבות כלל (רשב"א שם מח א). והא דאמרינן בירושלמי פרק שלישי דברכות דברכת המזון לא דמי לכל המצות, משום דכתיב: "ואכלת ושבעת וברכת" מי שאכל הוא יברך – זהו מדרבנן (שם). והטור הביא דעת ר"י שבאמת אף מי שלא אכל יכול להוציא אחרים, עיין שם. וזהו דעת התוספות בברכות שם (סוף דיבור המתחיל "עד"), וכתבו דזה דאמרינן בגמרא שצריך שיאכל כזית דגן – זהו לעניין זימון שצריך לומר "שאכלנו משלו". אבל בלא זימון יכול להוציא אחרים. והטור חולק בזה, עיין שם. והכי קיימא לן, דכן נראה דעת רוב הפוסקים.

(ודעת הרמב"ם בפרק חמישי דבאמת מי שאכל רק כזית אינו יכול להוציא מי שאכל כדי שביעה. וכן כתב הרשב"א בשם בעל הלכות, עיין שם. וזהו דעת בה"ג, עיין שם.)

סימן קפו סעיף ג

דעת הראב"ד והרשב"א שהבעיא נפשטה, ונשים חייבות בברכת המזון מן התורה, ויכולות להוציא גם אנשים. ומכל מקום לעניין זימון אין מצטרפות משום פריצותא, ויתבאר בסימן קצ"ט.

אבל דעת התוספות והרא"ש דהבעיא לא נפשטה והוי ספיקא דדינא, וזהו גם דעת הרמב"ם בפרק חמישי, עיין שם. וכן פסק רבינו הבית יוסף בסעיף א. ולכן אינן מוציאות אלא מי שחיובו מדרבנן, כמו אשה וקטן. ועבד דינו כאשה. וטומטום ואנדרוגינוס הם ספק איש ספק אשה, ולכן האשה אינה מוציאה אותם, והם אינן מוציאות את האיש; וגם אינם מוציאות זה את זה, דשמא זה זכר וזה נקבה. ויש מהפוסקים דפשיטא ליה דמסקנא דסוגיא הוא דנשים אין חיובן אלא מדרבנן, וזהו דעת רבינו יונה (עיין בית יוסף). וכן הוא דעת הזוהר תרומה (קס"ח ע"ב), עיין שם.

(עיין מגן אברהם סעיף קטן א'.)

סימן קפו סעיף ד

הקטן כשהגיע לחינוך – חייב האב לחנכו בברכת המזון מדרבנן. ולאשה אינו מוציא למאן דסבירא ליה דהיא ספק או וודאי דאורייתא.

והקטן חיובו בחינוך אף כשלא אכל רק כזית, דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקון (אליה רבה). וכן נשים. והקטן אינו מוציא את הגדול אלא כשהגדול אכל רק כזית דחיובו מדרבנן, וכן האשה אינה מוציאה את האיש אלא אם כן אכל רק כזית. וזהו ששנינו בסוכה (לח א): בן מברך לאביו, ואשה לבעלה, ועבד לרבו; דכיון שהם אכלו כדי שביעה, ויש עליהם חיוב מדרבנן – מוציאים לאנשים שאכלו רק כזית, שגם הם חיובם מדרבנן. ואם גם הם אכלו רק כזית – אינן מוציאים, דלא אתו תרי דרבנן ומפקי חד דרבנן (תוספות סוף פרק שני דמגילה יט ב דיבור המתחיל "ורבי יהודה"). ויש מי שמגמגם בזה (מגן אברהם סעיף קטן ג').

וגם מלשון הרמב"ם בפרק חמישי דין ט"ז נראה יותר כדעה זו דאין חילוק, עיין שם. ולדעת הראב"ד דכזית חיובו מן התורה, בכל עניין אין ביכולתם להוציא אנשים גדולים. והא דבן מברך לאביו ואשה לבעלה, אין הכוונה שמוציאין אותן אלא שעונה אחריהן מה שאומרים, ומברך בעצמו. והא דצריך לקריאתן, מפני שאינו בקי. ולכן באמת שנינו שם: "תבוא מאירה לאדם שאשתו ובניו מברכים לו", עיין שם.

(ובנות אינן בחינוך לברכת המזון.)

---

הלכות ברכת המזון: קפב • קפג • קפד • קפה • קפו • קפז • קפח • קפט • קצ • קצא • קצב • קצג • קצד • קצה • קצו • קצז • קצח • קצט • ר • רא

---

סימן קפז

קיצור דרך: AHS:OH187

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן קפז | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

נוסח ברכת המזון ודיוקים שבהם
ובו תשעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט

סימן קפז סעיף א

שלוש ברכות של ברכת המזון הם מן התורה, כדתניא (מח ב): מניין לברכת המזון מן התורה? שנאמר: "ואכלת ושבעת". "וברכת" – זו ברכת "הזן". "את ה' אלהיך" – זו ברכת הזימון. "על הארץ" – זו ברכת הארץ. "הטובה" – זו "בונה ירושלים". וכן הוא אומר: "ההר הטוב...". "הטוב והמטיב" ביבנה תקנוה.

והא דאמרינן שם מקודם דמשה תיקן ברכת "הזן", ויהושע ברכת הארץ, ודוד ושלמה "בונה ירושלים" – אין הכוונה שהם תיקנו עיקר הדבר דזהו מן התורה, אלא שהם סידרו נוסחי הברכות (רשב"א).

סימן קפז סעיף ב

ברכה ראשונה פותחת ב"ברוך" וחותמת ב"ברוך", שהיא ברכה ארוכה שיש בה כמה עניינים; דיש בה שבח שהשם יתברך זן את כל העולם, ותפילה ש"אל יחסר לנו מזון לעולם ועד". ולבד שהוא יתברך זן מזונות ההכרחיים שאי אפשר לחיות בלעדם, עוד "מפרנס לכל ומטיב לכל" גם במותרות; וגם מכין מזון לכל בריה ובריה שתמצא מזונותיה במקום שהיא, כמו שאמר דוד: "נותן לחם לכל בשר, כי לעולם חסדו", וקבעוה בברכה הראשונה.

ויש מוסיפין לומר "כי לעולם חסדו עמנו", ואין לומר כן כי חסדיו הם עם כל חי (טור). וכן יש מוסיפים בתחילת הברכה לאמר "ברוך משביע לרעֵבים, ברוך משקה לצמאים, ברוך אתה... הזן את העולם..." – ואין לאומרו, שאינו מנוסח הברכה. וכל המוסיף גורע, ומשנה ממטבע שטבעו חכמים (טור). וכן מה שנדפס באיזה סידורים מקודם הברכה "ברוך הוא וברוך שמו" – טעות הוא. וכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים אינו אלא טועה, אף שיצא ידי חובתו, וכמו שכתבתי בסימן קפ"ה סעיף ח, עיין שם.

סימן קפז סעיף ג

בנוסח ספרד יש קודם החתימה: "כאמור: פותח את ידיך...". וכתב הכלבו שאינו נכון, דאיך נביא פסוק שאמרו דוד לדברי משה רבינו? ואין זה הכרח (בית יוסף), דכמה פעמים מצינו כן. ועיקר כוונת הכלבו דזהו כיהודה ועוד לקרא (דרישה), כלומר: דזהו רק לעניין אמונה שהשם יתברך זן את כל העולם, וכיון שמשה רבינו קבע כן לומר "הזן את העולם כולו בטובו...", למה לנו ראיה מדוד שאמר "פותח את ידיך..."?

ולעניות דעתי נראה כוונה אחרת בהוספה זו, דהשם יתברך הטביע בטבע כל בעל חי שיהא שש ושמח במזונותיו, ושימאס מאכל אחר. וזהו הכוונה "ומכין מזון לכל בריותיו אשר ברא", כלומר: שהכין טבע זה הבעל חי למזונותיו דווקא. ומביא ראיה לזה ממה שאמר דוד: "פותח... ומשביע לכל חי רצון", כלומר: שכל בעל חי מלא רצון ממזונותיו. ומביא מזה הפסוק ראיה שכן היתה כוונת משה רבינו.

(ואין להקשות על נוסח זה מירושלמי פרק קמא דברכות סוף הלכה ה' דאין אומרים ברכה פסוק, עיין שם. דשם הכוונה אחר הברכה; ואפילו לפירוש החרֵדים שם בשם הר"א דאקודם קאי – גם כן לא שייך כאן, שמדבר בשבחו של מקום. וראיה: שהרי גם קודם ברכת הארץ מסיים בפסוק ד"ואכלת ושבעת". ודייק ותמצא קל.)

סימן קפז סעיף ד

"בחן ובחסד וברחמים", ויש גורסים "בחן בחסד וברחמים". והכל אחד, דגם בתורה מצינו שוי"ו העיטוף אינו אלא לבסוף, כמו "במקנה בכסף ובזהב".

ונוסחא שלנו: "וברחמים הוא נותן לחם לכל בשר". ויש שאינו גורס "הוא" אלא "וברחמים נותן לחם" (אליה רבה). ולי נראה שנוסחתינו מכוונת יותר; דהכוונה של "חן חסד רחמים" נראה לי דהנה שלוש מדרגות יש בבני אדם:

• יש עשירים גדולים, וזהו "בחן" על דרך "ונח מצא חן". כלומר: השפעה יתירה.
• ויש בעלי בתים ממוצעים, שכל מה שצריכים משיגים בנקל, ואין להם מותרות. וזהו "בחסד" שהשם יתברך משפיע לו חסדו, שכל מה שצריך משיג בקלות. ויש עניים שלחמם בא להם בקושי, וזהו "ברחמים": כי אין שם רחמים נופל אלא במקום שמידת הדין שורה.

ואחר כך אומרים: "הוא נותן לחם לכל בשר", כלומר: הוא נותן לחם לכל. אלא שלזה נותן במידה זו, ולזה במדה זו. "כי לעולם חסדו", כלומר: שאפילו העני לטובתו הוא, להרבות שכרו בעולם הבא או לנכות לו מעוונותיו או עניין אחר, וכמו שאמרו בפסחים (קיח א), עיין שם.

וגם נכלל ב"נותן לחם לכל בשר" כל הברואים לבד האדם, ולכן שייך לומר "הוא", כלומר: שזה שמזין האדם – מזין לכל ברואי עולם.

סימן קפז סעיף ה

"ובטובו הגדול תמיד לא חָסַר לנו", החי"ת בקמ"ץ והסמ"ך בפת"ח. "ואל יֶחְסר לנו", היו"ד בסגו"ל וחי"ת בשו"א נח. ויש אומרים "לא חִסר לנו" החי"ת בחירי"ק, "ואל יְחַסר לנו" היו"ד בשו"א והחי"ת בפת"ח. והעיקר כגירסא ראשונה (של"ה).

"בעבור שמו הגדול, כי הוא אל זן ומפרנס..."; ויש גורסים "כי הוא זן ומפרנס" (עיין אליה רבה), "זן" באכילה "ומפרנס" בשאר צרכים. "זן ומפרנס לכֹל, ומטיב לכֹל" בחולם, "ומכין מזון לכָל..." בקמ"ץ, כי הוא סמוך ל"בריותיו", מה שאין כן הקודמים הם נפרדים כמובן.

ויש גורסין "ובטובו הגדול עמנו תמיד...", ואינו מיושב: כי הלא "טובו הגדול" על כל העולם ולא עמנו בלבד. ונוח יותר בלא "עמנו", כלומר: ובטובו הגדול שעל כל העולם, תמיד לא חסר לנו, כי גם אנחנו בכלל כל העולם. "בִרְיותיו" הבי"ת בחירי"ק קטן והרי"ש נח. ויש אומרים הבי"ת בשו"א והרי"ש בחירי"ק.

סימן קפז סעיף ו

כתב הטור:

אם לא אמר ברכת "הזן" אלא אמר "בריך רחמנא מלכא מאריה דהאי פיתא" – יצא.

עד כאן לשונו. וצריך לומר דכוונתו כשאמר "מלכא דעלמא", שהרי לקמן סימן רי"ד קיימא לן דכל ברכה שלא אמר בה "מלך העולם" אינה ברכה, עיין שם. ומיהו הטור לא הזכיר זה שם, ואפשר דסבירא ליה דזה אינו מעכב.

ואמנם בדברי רבינו הבית יוסף בסעיף א וודאי צריך לומר כן. אבל הרשב"א ז"ל חולק על זה, דנהי דברכת המזון נאמר בכל לשון, מכל מקום הא בעינן על כל פנים כתיקון חכמים, והיינו בפתיחה וחתימה ב"ברוך". ולכן אם אמר "בריך רחמא מרא מלכא דעלמא דיהיב האי פיתא, ובטובו הגדול תמיד לא חסר לנו ואל יחסר לנו, בריך רחמנא דזן כולא" – יצא, ולא באופן אחר. וגם זה מקרי "משנה ממטבע שטבעו חכמים". ודעת הטור תמוה, דזה דוחק לומר דסבירא ליה דבדיעבד אין החתימה מעכב.

(ונראה לי דהטור סבירא ליה דבאמת ברכת "הזן" היא מטבע קצרה. ובירושלמי פרק ראשון הלכה ה' מקשה באמת והרי "הזן" ונשאר בקושיא, עיין שם. ונראה דמשום דמשה תיקן מקודם רק ברכת "הזן", ולכן תיקן בחתימה, וכהאי גוונא מתרץ שם בהבדלה, עיין שם. ולכן גם אחר כך לא נתבטלה, ולכן בדיעבד יצא בלא חתימה. ודייק ותמצא קל.)

סימן קפז סעיף ז

ברכה שנייה ברכת הארץ, ואינה פותחת בברוך מפני שהיא סמוכה לברכת "הזן". וכתב הטור דהר"ם מרוטנבורג היה אומר: "נודך ה' אלקינו" ולא "נודה לך", דמשמע "נודה לך את פלוני". ואין המנהג כן. ועוד: דקרא כתיב "נודה לך לעולם לדור ודור נספר תהלתך" (תהלים עט יג). עד כאן לשונו.

אמנם גם מצינו "יודוך ה' כל מעשיך", "אודך כי עניתני", "אלי אתה ואודך", והרבה כן בתהלים. וקרא ד"נודה לך לעולם" לא מצינו רק פעם אחת, וזהו טעמו של הר"ם. ומכל מקום המנהג כהטור, ואין קפידא בזה.

סימן קפז סעיף ח

בנוסחת ברכת המזון של הרמב"ם: "נודה לך... שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה, ברית ותורה, ועל שהוצאתנו...". והרא"ש חולק על זה, שהרי אומר "על בריתך שחתמת בבשרינו, ועל תורתך שלמדתנו", ודי בפעם אחת. וכן המנהג כהרא"ש.

ואם לא הזכיר בברכה זו "ברית" או "תורה" – מחזירין אותו. וכתב רבינו הרמ"א דנשים ועבדים לא יאמרו "ברית ותורה", דנשים אינן בברית, ועבדים אינם בתורה. עד כאן לשונו. וגם נשים אינן בתורה, אבל המנהג שהנשים אינן מדלגות "ברית ותורה", וטרחו המפרשים למצוא טעם בזה (עיין מגן אברהם סעיף קטן ג').

אמנם באמת אינן צריכות לומר, אבל אין קפידא כשיאמרו, דהא הפירוש של "ברית ותורה" כתבו שכשנמול אברהם כרת אתו ברית, וכשנתן התורה נתן להם את הארץ, כדכתיב: "ויתן להם ארצות גוים, בעבור ישמרו חוקיו, ותורותיו ינצורו" (בית יוסף). וממילא דמאותו עת גם הנשים נתקרבו לה'.

ולפי זה כשאומרות "על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה...", מבארות הסיבה שזהו מזמן ברית ותורה. וכשאומרות "על בריתך... ועל תורתך", הכוונה לכלל ישראל.

(וסייג מצאתי לזה בפרישה, עיין שם.)

סימן קפז סעיף ט

ויש בברכה זו הודאה תחילה וסוף, שבסוף אומרים גם כן "ועל הכל... אנחנו מודים לך...". ואם לא אמר הודאה תחילה או בסוף – מחזירין אותו (מגן אברהם סעיף קטן ב').

ויש אומרים "אנו מודים לך", ויותר טוב לומר לשון "אנחנו", ד"אנו" יש בו גם לשון אנינות, כדכתיב: "ואנו ואבלו פתחיה", "ואנו הדייגים" (אליה רבה).

ואומרים "שאתה זן, ומפרנס אותנו תמיד בכל יום, ובכל עת ובכל שעה". ו"עת" הוא רבע יום, ששה שעות (שם). וארבע עיתים משתנים בכל יום: מבוקר עד חצי יום, ומחצי יום עד הלילה, וכן בלילה (שם).

ולי נראה ד"עת" הוא כמו עונה בלשון הגמרא, שהוא שתים עשרה שעות (שלהי עכו"ם). ועוד: ד"עת" הוא על קור וחום, קיץ וחורף (מגן אברהם שם).

וצריך לומר "שָאתה" השי"ן בקמ"ץ גדול, כדי להרחיב האלף (אליה רבה).

ובחנוכה ופורים אומרים "על הנסים" קודם "ועל הכל". ואם לא אמרו – אין מחזירין אותו. ומכל מקום יכול לאמרו בתוך "הרחמן", ויאמר: "הרחמן הוא יעשה לנו נסים ונפלאות, כמו שעשית לאבותינו...", ועיין לקמן סימן תרפ"ב.

ויאמר "בפי כל חי" ולא "בפה כל חי".

---

הלכות ברכת המזון: קפב • קפג • קפד • קפה • קפו • קפז • קפח • קפט • קצ • קצא • קצב • קצג • קצד • קצה • קצו • קצז • קצח • קצט • ר • רא

---

סימן קפח

קיצור דרך: AHS:OH188

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן קפח | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

ברכה שלישית, ודין ברכת המזון בשבת ויום טוב וראש חודש
ובו עשרים ושלושה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג

סימן קפח סעיף א

ברכה שלישית בניין ירושלים, ודוד ושלמה תיקנוה: דוד תיקן "על ישראל עמך, ועל ירושלים...", ושלמה תיקן "ועל הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו".

וכתב הטור דלאו למימרא שלא ברכו אותם עד שבא דוד ושלמה, שהרי דריש להו כולהו מקרא. אלא הם תיקנו המטבע לפי מה שנתוסף טובה לישראל, דוודאי קודם הכיבוש ובניין הארץ לא אמרו כמו אחר הכיבוש והבניין; כמו שאין אנו אומרים מטבע שטבעו דוד ושלמה, שאנו מבקשים להחזיר... ולבנות הבית, והם היו מבקשים להמשיך שלוות הארץ והמלכות והבית. עד כאן לשונו.

ביאור דבריו: שקודם הכיבוש היו אומרים "רחם על ישראל עמך". אבל ירושלים וציון ומלכות בית דוד לא היה עדיין בעולם, ובעל כרחך שגם "ובנה ירושלים... בונה ירושלים" גם כן לא אמרו, אלא חתמו ב"מושיע ישראל". וכן בברכת הארץ לא חתמו "על הארץ ועל המזון" אלא "מנחיל ארצות ועל המזון"; ולאחר שכבשו ארץ ישראל חתמו "על הארץ ועל המזון". ולאחר שקנה דוד ירושלים, הוסיף "ועל ירושלים...". ולאחר שבנה שלמה בית המקדש, הוסיף "ועל הבית הגדול...".

ובחתימה לא היו אומרים "ובנה ירושלים... בונה ירושלים" אלא אמרו "ותתמשך מלכותך", וחתמו ב"מושיע ישראל". ואחר החורבן נתקנה נוסחא שלנו.

(כן נראה לעניות דעתי. ובזה מובן מה שאמרו בברכות מט א: כל החותם "מנחיל ארצות... ומושיע ישראל" – הרי זה בור, עיין שם. כלומר: דלא תימא כיון שמקודם חתמו כן, מועיל גם עתה. ודייק ותמצא קל.)

סימן קפח סעיף ב

"רחֵם ה' אלקינו" החי"ת בציר"י. ויש אומרים "רחם נא", ו"נא" הוא לשון בקשה וגם לשון "עתה", כמו שפירש רש"י על פסוק "הנה נא ידעתי כי אשה...", עיין שם.

וחותם "בונה ירושלים". והמרדכי כתב בשם הר"ם לומר "בונה ברחמיו ירושלים", וכן המנהג. דמצינו בניין ירושלים ברחמים, כדכתיב בירמיה: "משכנותיו ארחם", ובזכריה: "עד מתי לא תרחם את ירושלים", "שבתי לירושלים ברחמים, ביתי יבנה בה".

ועוד: כיון שבפתיחה אומרים "רחם", מסיימים גם כן ברחמים. ולפי זה ניחא מה שבתפילה אין אומרים כן. ואף דגם בשם אומרים "ולירושלים עירך ברחמים תשוב", אך אפשר דבכאן הפתיחה דתיבה ראשונה הוא "רחם". ובאמת יש מערערים על זה, ואומרים רק "בונה ירושלים". אבל רוב העולם אומרים "בונה ברחמיו ירושלים".

סימן קפח סעיף ג

ועונה "אמן" אחר "בונה ירושלים". ואף דאין עונין "אמן" אחר ברכת עצמו, כאן דהוא סוף ברכות דאורייתא עונין, ד"הטוב והמטיב" לאו דאורייתא; דמדינא דגמרא בגמר כל מיני ברכות צריך לענות "אמן" על ברכות עצמו, להורות שכבר נגמרו (תוספות ר"י ריש פרק שביעי). אמנם העם לא נהגו כן (תוספות מה ב דיבור המתחיל "הא בבונה"), רק בברכת המזון ב"בונה ירושלים" בגמר ברכות של תורה. ולכן "אמן" זה יאמרנו בלחש, שלא ירגישו שברכת "הטוב והמטיב" אינה מן התורה ויזלזלו בה. כן הוא מדינא דגמרא (מה ב).

והעולם אין נזהרים בזה, ועונים בקול רם. וכתבו שעכשיו ליכא חשש זלזול (ב"ח ומגן אברהם סעיף קטן א'). ומיהו וודאי יותר נכון לדקדק לעשות כדינא דגמרא, ולאמר בלחש.

סימן קפח סעיף ד

ורבינו הרמ"א כתב בסעיף ב, וזה לשונו:

ונראה דדווקא כשמברך לבדו. ואין עונין "אמן" אחר שאר ברכות, אבל כשמזמנין עונין עליו כשאר "אמן" שעונין על ברכות הראשונות. ואף על גב דהמברך עונה גם כן, מכל מקום אינו ניכר כל כך, הואיל ואחרים עונים גם כן עמו. וכן המנהג במדינות אלו, לאמרו בקול רם אפילו המברך עצמו כשמזמנים. ואולי הוא מהאי טעמא.

עד כאן לשונו. ולבד שטעם דחוק הוא, הא על כל פנים לדבריו במברך בלא זימון יש לו לומר בלחש, והרי אין המנהג כן.

ויותר נראה לומר: דכיון דבגמרא שם מצינו דמר עני לה בקול רם, ומר עני לה בלחישה, סבירא להו להעולם דאין קפידא בזה וכל אחד יכול לעשות כרצונו. ואף על גב דלפי הטעמים שנאמרו שם יש לחלק בין זמן לזמן, כמו שכתבו התוספות והרא"ש, עיין שם – סבירא להו להעולם דאינו כן, ולדינא אין קפידא בזה (עיין ט"ז סעיף קטן א'). וכן משמע מהרמב"ם, שלא הזכיר דין זה כלל. וכן הרי"ף לא הביא זה כלל, משום דאין קפידא (ט"ז שם).

סימן קפח סעיף ה

איתא בגמרא (מח א) כל שאינו אומר "מלכות בית דוד" ב"בונה ירושלים" – לא יצא ידי חובתו. וזהו שאומרים "רחם... ועל מלכות בית דוד משיחך". ואם לא אמרה – מחזירין אותו. ולא אמרינן: כיון שקודם מלכות בית דוד לא אמרוה, כמו שכתבתי בסעיף א, לכן גם עתה אינו מעכב; דאינו כן, כמו שכתבתי שם.

ואין להזכיר בה מלכות שמים כלל, כדי שלא להשוותה למלכות בשר ודם. ולכן יש ליזהר שלא לומר "ועל מלכותך ומלכות בית דוד משיחך", והאומר כן יש לגעור בו. ולכן אומרים שם "אלהינו, אבינו, רענו, זוננו...", ולא יאמר "מלכנו" מטעם שנתבאר.

כללו של דבר: בברכה זו כיון שמחוייב להזכיר "מלכות בית דוד", מחוייבים ליזהר שלא לזכור כאן מלכות שמים כלל.

(וכתב הרמב"ם (פרק שני) הטעם: להורות שאין לנו נחמה גמורה אלא בחזרת מלכות בית דוד, עיין שם. ועיין בסוף סעיף ז).

סימן קפח סעיף ו

אומרים "רעינו זונינו"; "רְעינו" הרי"ש בשו"א, "זוּנינו" הזיי"ן בשור"ק. שהוא לשון תפילה, כאומר: "יהי רצון שתרעה אותנו ותזון אותנו". וגם בשבת יכול לומר כן. ואף שאין תחנונים בשבת, מכל מקום טופס ברכות כך הוא. וכן הוא להדיא בירושלמי.

ואומרים: "כי אם לידך המלאה הפתוחה, הקדושה והרחבה, שלא נבוש ולא נכלם לעולם ועד". ויש אומרים גם "ולא נכשל". ויש סידורים שבמקום "הקדושה" כתוב "הגדושה", כלומר: לשון גודש, שנותן כביכול יד מלאה עם גודש.

וחותם "בונה ירושלים" או "בונה ברחמיו ירושלים", כפי מה שנתבאר. ויש אומרים "בונה ירושלים ברחמיו" (מגן אברהם סעיף קטן ג'). ואחד מהגדולים היה חותם: "ברוך ה' אלהי דוד ובונה ירושלים" (שם). ויש חותמין: "מנחם ציון בבניין ירושלים".

ויש שאין פותחין ברכה זו ב"רחם" אלא ב"נחמנו" בשבת ויום טוב. וטעמם משום ד"רחם" הוא לשון תחנונים, ואין לומר תחנונים בשבת ויום טוב. ואינו כן, דגם "נחמנו" הוא לשון תחנונים, והכל אחד; וטופס ברכות כך הם, ומותר לאומרם בשבת ויום טוב. וכן המנהג (תוספות מח ב דיבור המתחיל "מתחיל", עיין שם). והרמב"ם בפרק שני כתב גם כן, דבין בשבת ובין בחול יכול להתחיל בין ב"רחם" בין ב"נחמנו", עיין שם.

סימן קפח סעיף ז

בשבת אומר קודם "ובנה": "רצה והחליצנו... וברצונך הניח לנו...". ו"הָנִיח" הה"א בקמ"ץ והנו"ן בחירי"ק, ולא "הַנַח לנו" בפתחי"ן, דאין זה תפילה אלא סיפור דברים, שהקדוש ברוך הוא הניח לנו ביום השבת, שלא תהא צרה ויגון ואנחה ביום השבת. והיינו שאין אבלות נוהג בשבת, ואין להזכיר כל דאגה בשבת, כדכתיב: "וקראת לשבת עונג". וזה שאומרים "והראנו ה' אלהינו בנחמות ציון..." – אין זה עניין תפילה ובקשה אלא כעין דברי תנחומין; כמו שאומרים בתפילה בשבת: "ותחזינה עינינו...".

וביום טוב וראש חודש אומר: "יעלה ויבוא". וכשחל בשבת אומרים מקודם "רצה" ואחר כך "יעלה ויבוא", דשבת נגד יום טוב וראש חודש הוה תדיר ומקודש. ונראה לי דאם אמר מקודם "יעלה ויבוא" ואחר כך "רצה" – אינו צריך לחזור, דתדיר ומקודש אינו מעכב בדיעבד כדמוכח בזבחים (צא א).

ואינו מזכיר של שבת ב"יעלה ויבוא". ואפילו למאן דסבירא ליה לקמן סימן תפ"ז דבתפילה ביום טוב בשחרית מזכיר של שבת ב"יעלה ויבוא", עיין שם – זהו מפני שעדיין לא סיים עניין השבת, שהרי אחר כך יאמר "והשיאנו" ויחתום בשל שבת, מה שאין כן בברכת המזון שכבר גמר של שבת ב"רצה והחליצנו". שכן הדין בראש חודש שחל בשבת, שאין מזכירין של שבת בשחרית ב"יעלה ויבוא" מפני שכבר גמר של שבת, כמו שיתבאר בסימן תכ"ה, עיין שם. וכן אין מזכירין של יום טוב ושל ראש חודש ב"רצה והחליצנו".

(ולא יסיים ב"יעלה ויבוא": "כי אל מלך חנון ורחום אתה" אלא "כי אל חנון...", מטעם שנתבאר בסעיף ה, דאין להזכיר מלכות שמים אצל מלכות בשר ודם. וכן כתב הרמ"א בסעיף ג שנכון הוא, אבל אין המנהג כן. עד כאן לשונו. וכתבו שכיון שזה רחוק מהזכרת בית דוד – לית לן בה. והלבוש לא הביא זה, עיין שם. ובימינו רבים נוהגים כהרמ"א. ועיין ט"ז ומגן אברהם סעיף קטן ב'.)

סימן קפח סעיף ח

בגמרא (מח ב) יש פלוגתא אם הזכיר בשבת "רצה והחליצנו" בשאר ברכה לא בברכת "בונה ירושלים", אם יצא אם לאו. ופליגי תנא קמא וחכמים: דתנא קמא סבר דיצא, וחכמים סברי דלא יצא, עיין שם.

והרי"ף והרמב"ם והרא"ש לא הביאו זה כלל, וכן הטור והשולחן ערוך, ולא ידעתי למה. ולעניין דינא נראה דהלכה כחכמים, דלא יצא (מגן אברהם סעיף קטן ה'). וראיה לזה ממה שיתבאר: דאם שכח של שבת והתחיל ב"הטוב והמטיב" – חוזר לראש. ואי סלקא דעתך דאינו מעכב בדיעבד הזכרתה ב"בונה ירושלים" יזכרנה שם, דלא גריעא הזכרה בפני עצמה מהזכרה בברכה אחרת. אלא וודאי דגם בדיעבד מעכב כחכמים. ואולי שמפני זה השמיטוה רבותינו, דכיון שביארו דין "שכח..." – לא הוצרכו להזכיר גם זה.

סימן קפח סעיף ט

ובעיקר ברכות המזון אם הקדים ברכה המאוחרת, כגון שהקדים ברכת הארץ לברכת "הזן", או "בונה ירושלים" קודם ברכת הארץ, יש להסתפק אם יצא אם לא יצא.

ונראה לי דיצא. וראיה: דבריש פרק שני דמגילה תנן: הקורא למפרע לא יצא. ותניא בברייתא: וכן בהלל ובקריאת שמע ובתפילה, עיין שם. ומדלא חשיב גם ברכת המזון – שמע מינה דכסדרן לא מעכב בברכת המזון. ועוד: דהא בברכות (מח ב) ילפינן סדר ברכת המזון מקרא "וברכת" – זו ברכת הזן, "את ה' אלהיך" – זו ברכת הזימון, והרי זימון קודם לזן? אלא וודאי דאין הסדר מעכב, ולכן הקדים "זן" לזימון אף על גב דזימון וודאי קדים, להורות שאין הסדר מעכב (כן נראה לעניות דעתי).

סימן קפח סעיף י

טעה ולא הזכיר של שבת עד שסיים "בונה ירושלים", ולא פתח עדיין בברכת "הטוב והמטיב" – אומר "ברוך אתה ה', אלקינו מלך העולם, שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה, לאות ולברית. ברוך אתה ה', מקדש השבת". כן פסקו הטור והשולחן ערוך סעיף ו. וכן משמע מדברי הרמב"ם בסוף פרק שני, שכתב:

שכח ולא הזכיר בשבת או ביום טוב קדושת היום, אם נזכר קודם שיתחיל בברכה רביעית בשבת, אומר: "ברוך ה' אשר נתן מנוחה... ברוך..."

עד כאן לשונו. ואף שלא הזכיר "אלקינו מלך העולם", מכל מקום כוונתו כן, כיון שהזכיר ה' (וכן כתב הלחם משנה).

סימן קפח סעיף יא

והנה בגמרא (מט א) איתא:

טעה ולא הזכיר של שבת, אומר: "ברוך שנתן שבתות...".

עיין שם. ואפשר לומר דהכוונה בלא שם ומלכות, וכן כתב הטור בשם הראב"ד לפי שאינה ברכה קבועה, דומיא דזימון אף שהיא מן התורה אין בה לא שם ולא מלכות; לפי שאינה קבועה, דכשאין כאן שלושה שאכלו – אין צריך זימון. אבל הרמב"ם והטור והשולחן ערוך סוברים דבלא שם ומלכות אינו כלום.

ואין לשאול: הרי בעיקר "רצה והחליצנו" אין כאן שם ומלכות, ואיך בשכחה יהיה שם ומלכות במקומה? דאינו כן, דב"רצה והחליצנו" יש שם ומלכות כיון שהיא כלולה ב"בונה ירושלים", והיא סמוכה לברכת הארץ, וברכת הארץ סמוכה ל"הזן" וב"הזן" יש ומלכות, והוה כאילו גם ב"בונה ירושלים" יש שם ומלכות; וגם חותמת ב"ברוך". ולכן בשכחה, וצריך ברכה במקומה – צריכה גם כן שם ומלכות, וגם חותמת ב"ברוך" אף על גב שקצרה היא, כיון שבאה במקום ברכה ארוכה (נראה לי). ומי שאינו יודע נוסח זה – יחזור לראש (ט"ז סעיף קטן ד').

סימן קפח סעיף יב

וכן ביום טוב: אם טעה ולא הזכיר "יעלה ויבוא", אומר "ברוך אתה..., אשר נתן ימים טובים לעמו ישראל לששון ולשמחה, את יום חג פלוני הזה. ברוך אתה ה', מקדש ישראל והזמנים".

ואם חל יום טוב בשבת אומר: "ברוך... אשר נתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית, וימים טובים לששון ולשמחה, את יום חג פלוני הזה. ברוך אתה ה', מקדש השבת וישראל והזמנים".

סימן קפח סעיף יג

וכל זה הוא כשנזכר קודם שהתחיל ברכת "הטוב והמטיב". אבל אחר שהתחיל "הטוב והמטיב" – אינו מועיל ברכה זו, וצריך לחזור לראש ברכת המזון שהיא ברכת "הזן". ולא סגי שיחזור לברכת "בונה ירושלים", לפי שכל השלוש ברכות נחשבות כאחת, כמו בתפילה דשלוש ראשונות כאחת חשיבי. וכן פסק הרמב"ם שם.

ולכן אף על גב דב"יעלה ויבוא" דתפילה בראש חודש, כשרגיל לומר תחנונים אחר תפילתו חוזר ל"רצה" ולא לראש התפילה, כמו שכתבתי בסימן תכ"ב, ואם כן הכא נמי לא גרע ברכת "הטוב והמטיב" אף שפתח בה מתחנונים, וגם רגילין לומר "הרחמן" דהוי כתחנונים, והיה לו לחזור רק לתחלת ברכת "בונה ירושלים". ובאמת דעת הראב"ד שם כן הוא, עיין שם. מכל מקום אנן לא קיימא לן כן, דכל השלוש ברכות כחדא חשיבי, כשלוש ראשונות ושלוש אחרונות דתפילה דכחדא חשיבי לעניין הפסק כמו שכתבתי בסימן ק"ד, עיין שם. והכא נמי כן הוא.

סימן קפח סעיף יד

ומכל מקום יש לנו בזה שאלה גדולה: כיון דהש"ס שם מדמה לה לתפילה, אם כן כמו ב"יעלה ויבוא" דתפילה כשנזכר קודם "מודים" אומר "יעלה ויבוא" קודם מודים, כמו שכתבתי בסימן תכ"ב; ואם כן הכא נמי ביום טוב: כשנזכר קודם "הטוב והמטיב" למה קבעו ברכה אחרת, יאמר שם "יעלה ויבוא" כמו בתפילה? וכן בשבת יאמר שם "רצה והחליצנו".

ונראה לי בטעם הדבר: דוודאי אין זה תיקון יפה לומר שם "יעלה ויבוא" או "רצה והחליצנו", שהרי נתקנו בתוך הברכה והוי בשם ומלכות כמו שכתבתי, ולאחר הברכה אינו בשם ומלכות, ולכן תיקנו ברכה בשם ומלכות כעיקרא דדינא. אבל בתפילה לא יכלו לעשות כן, דאם כן יהיה בשלוש אחרונות ארבע ברכות, והרי לא תיקנו כי אם שלוש ברכות. ולכן הסתפקו במה שיאמר "יעלה ויבוא" תיכף אחר הברכה, והוי כאילו אמרה תוך הברכה כיון שעדיין לא התחיל באחרת. אבל בברכת המזון לא נראה כתוספת, שהרי כבר גמר ברכות של תורה ועניין אחר הוא.

ועוד יש לומר דברכת המזון דאורייתא, וכתיב בה: "וברכת את ה' אלקיך" – חשו להעמיד הדבר כתיקונה, ולא חשו לחשש ברכה לבטלה; דהכל נכלל בכלל "וברכת את ה' אלקיך" דגם זו ברכה. מה שאין כן בתפילה דרבנן לא רצו להוסיף עוד ברכה, וחשו לברכה לבטלה, ותיקנו שיאמרנה אחר הברכה.

סימן קפח סעיף טו

וזהו בשבתות וימים טובים שיש חובה לאכול פת, והוי הזכרתם חובה. אבל בראש חודש וחולו של מועד, אף על פי שאסור להתענות בהם, מכל מקום אין חובה לאכול פת דווקא, ואין הזכרתם חובה. ולכן אם שכח לומר בהם "יעלה ויבוא" בברכת המזון, ולא נזכר עד אחר שהתחיל "הטוב והמטיב" – אינו חוזר כלל.

ולא דמי לתפילה שחוזר, דתפילה הוי חובה, מה שאין כן הזכרה בברכת המזון שאינו חוב גמור; שהרי היה יכול לפטור את עצמו מזה, דאי בעי לא אכיל פת. ולכן אף על גב דעצם ברכת המזון חובה, מכל מקום ההזכרה לאו חובה. ועיין מה שכתבתי בסימן תקכ"ט סעיף ג.

סימן קפח סעיף טז

וזהו כשכבר פתח ב"הטוב והמטיב". אבל אם עדיין לא פתח, אמרו בגמרא שם: טעה ולא הזכיר של ראש חודש, אומר "ברוך שנתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון...". ולא ידענא אי חתים בה או לא חתים בה, עיין שם. ופסקו הרי"ף והרמב"ם דאינו חותם בשם, כיון דבגמרא נשאר בספק, וכן פסק רבינו הבית יוסף בסעיף ז.

ולכאורה נראה ברור מדמספקא להו בגמרא בחתימתה, שמע מינה דהפתיחה וודאי בשם ומלכות. דאם לא כן מה שייך ספק בהחתימה, דאם אין פתיחה אין חתימה? וכן כתב הלבוש דפותח "ברוך אתה ה', אלהינו מלך העולם, שנתן ראשי חדשים...". ומה שבגמרא לא הוזכר שם ומלכות בהפתיחה, מפני שגם בשבת ויום טוב לא הוזכר שם. אבל מהרמב"ם שבשבת ויום טוב הזכיר שם, ובראש חודש לא הזכיר, וכן הטור והשולחן ערוך דבשבת ויום טוב הזכירו שם ומלכות, ובראש חודש לא הזכירו – נראה דאין צריך שם ומלכות גם בפתיחה.

אך לפנינו ברמב"ם גם ביום טוב לא נמצא שם, עיין שם. ובעל כרחך דסמיך אשבת, אם כן יש לומר גם בראש חודש כן. אך מהטור והשולחן ערוך הוי ראיה; ואולי שגם הם לא חשו להזכיר בדראש חודש, וסמכו על הקודם.

אך בעיקר הדבר תמוה: דאיך נקבע ברכה בשם ומלכות בדבר שאינו מוכרח? ותמיהני על מפרשי השולחן ערוך שלא דיברו בזה (והאליה רבה עורר בזה, עיין שם). ויש מהגדולים שנמשכו אחרי דברי הלבוש (הגר"ז והחיי אדם).

ולעניות דעתי כדאי הוא הראב"ד, דסבירא ליה דגם בשבת ויום טוב אין לברך בשֵם כמו שכתבתי בסעיף י"א, לסמוך עליו על כל פנים בראש חודש, בפרט דמלשון הטור ושולחן ערוך משמע להדיא כן.

(ויש מהפוסקים דסבירא להו דראש חודש הוי כשבת ויום טוב, כמבואר בבית יוסף. ולא קיימא לן כן, וספק ברכות להקל.)

סימן קפח סעיף יז

בחנוכה ופורים אם שכח "על הנסים" אין מחזירין אותו, דהרי גם בתפילה כן הוא. ומכל מקום נכון שיאמר ב"הרחמן": "הוא יעשה לנו נסים ונפלאות, כמו שעשית לאבותינו בימים ההם...". וגם בראש חודש וחולו של מועד כתב רבינו הרמ"א דאפשר, דמכל מקום יש לאומרו בתוך שארי "הרחמן" כמו גבי "על הנסים". ואולי יש לחלק: כי ב"יעלה ויבוא" יש בו הזכרת שמות, ואין לאומרו לבטלה. כן נראה לי, וכן נוהגין. עד כאן לשונו.

וצריך עיון: דהא אומרים תחינות כל היום ויש בהן הזכרת שמות, ולמה יגרע זה משארי תחנות (מגן אברהם סעיף קטן י"א)? ואפשר דכשאומרו לשם חובה שאני, שהרי אינו אומרה לשם תחינה. ודע כי בראש חודש אין חילוק בין לילה ליום, אף שלעניין תפילה יש חילוק לפי שאין מקדשין החודש בלילה; דבתפילה אינו מזכיר בלילה כדי שלא יהא הפסק בהתפילה, אבל בברכת המזון הלא כבר נגמרו ברכותיה של תורה, ולכן אם לא התחיל ב"הטוב והמטיב" אומר "ברוך" כמו שנתבאר (הגר"ז).

סימן קפח סעיף יח

אם חל ראש חודש בשבת, ושכח להזכיר של ראש חודש אבל של שבת הזכיר, דעת המרדכי שאין מחזירין אם פתח ב"הטוב והמטיב". ואף על גב דהיום מוכרח לאכול פת, מכל מקום משום ראש חודש לא חייבוהו להחזיר, דהחיוב הוא משום שבת והרי הזכיר של שבת.

אבל הרשב"א פסק דחוזר, דכיון דיום זה חייב לאכול פת – ממילא דרמי חיובא גם על ראש חודש ביום הזה; כדאמרינן בתפילת נעילה ביום הכיפורים שחל בשבת, שחייב להזכיר של שבת אף דבשבת ליכא נעילה, מכל מקום כיון שיום זה נתחייב בתפילת נעילה – רמי חיובא דשבת גם כן. והכא נמי כן הוא.

וגם הטור הביא שני דעות, עיין שם דהוא נוטה לחיוב. אבל רבינו הבית יוסף בסעיף ז פסק כהמרדכי דאינו חוזר, והולך לשיטתו בסימן תרכ"ג לעניין נעילה כששכח של שבת. ויש שם גם כן מחלוקת אם חוזר אם לאו, והוא פסק שם דאינו חוזר, עיין שם. ולדינא ספק ברכות להקל.

סימן קפח סעיף יט

וזהו כששכח רק של ראש חודש. אבל אם שכח גם של שבת, אם נזכר קודם שהתחיל "הטוב והמטיב" כולל שניהם ואומר: "אשר נתן שבתות למנוחה, וראשי חודשים לזכרון", וחותם "מקדש השבת וישראל וראשי חודשים".

ורבינו הבית יוסף בסעיף ז כתב דיש מי שאומר דבכהאי גוונא חותם בשל שבת ואינו חותם בשל ראש חודש, עיין שם. וטעמו כיון דבראש חודש הוי בלא חתימה כמו שכתבתי. ומאוד תמוה: דהא בראש חודש הוה ספק בגמרא כמו שכתבתי. אבל כאן שמזכיר השֵם על שבת, אם כן למה לא יחתום גם בשל ראש חודש? ולכן אין שום עיקר לדעה זו (מגן אברהם סעיף קטן י"ד), וחותם גם בשל ראש חודש.

ופשוט הוא דאם התחיל ב"הטוב והמטיב" וצריך לחזור לראש, דמזכיר של שבת ושל ראש חודש.

סימן קפח סעיף כ

ודע דכיון שנתבאר הטעם דבשבת ויום טוב צריך לחזור הוי משום דיש חיוב לאכול פת בשבת ויום טוב, ממילא מבואר דכשאוכל סעודה יתירה כגון שאוכל בשבת סעודה רביעית, וביום טוב החיוב אחת ביום ואחת בלילה כדרך בני אדם, ואם אוכל סעודה שלישית – אינו צריך לחזור כיון דליכא חיוב בסעודה זו.

ויותר מזה כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ח דסעודה שלישית בשבת דינה כראש חודש. עד כאן לשונו. וטעמו: דכיון דיש אומרים שיוצאין במיני תרגימא, כמו שכתבתי בסימן רצ"א, אם כן אין חיוב לאכול פת, אף על גב דכולי עלמא סבירא להו דלכתחילה יש חיוב לאכול פת כמו שכתבתי שם.

ובאמת יש חולקין בסעודה שלישית, דשבת ופסקו דצריך לחזור כמו בשארי הסעודות; וזהו דעת הרמב"ם שפסק בפרק שלושים משבת שחייב לאכול פת בסעודה שלישית; וממילא דמה שפסק דבשבת חוזר לראש – היינו גם בסעודה שלישית. דכן כתב הטור בסוף סימן זה, דלמאן דמחייב לאכול פת – צריך לחזור. והרבה מרבותינו דסבירא להו כן.

ואם כן נהי דרבינו הבית יוסף פסק סתם דאינו צריך לחזור מפני הספק כמובן, אבל מי שקבל עליו לחובה לאכול שלוש סעודות – וודאי צריך לחזור, כיון דסבירא ליה לדינא שחייב לאכול.

(וראיה לזה מבה"ג שהביא הרא"ש ריש פרק "תפילת השחר". ואפילו להרא"ש שדחה זה, לא דמי לכאן כמו שכתבתי. וגם מהגר"א סעיף קטן כ' משמע לי כן, וכן יש להורות לעניות דעתי. ודייק ותמצא קל.)

סימן קפח סעיף כא

והנה גם ביום טוב יש מחלוקת אם חייב לאכול פת. והתוספות בסוכה (כו א) סוברים דאין חיוב לאכול פת ביום טוב רק בליל הראשון של פסח ושל סוכות. ובאמת כתבו דאם טעה ולא הזכיר של יום טוב בברכת המזון – אינו צריך לחזור. והא דאמרינן שבתות וימים טובים לא סגי דלא אכיל – זהו בליל... עד כאן לשונם.

והרא"ש בפרק שביעי דברכות (סימן כ"ו) הביא מחלוקת בזה, ונראה שדעתו נוטה שחובה בכל יום טוב לאכול פת. וכן נראה דעת הטור ושולחן ערוך בסימן זה, שכתבו סתם דיום טוב הוא כמו שבת. ומבואר להדיא דמיירי בכל יום טוב. וכן נראה מדברי הרי"ף והרמב"ם, והכי קיימא לן.

ואף בראש השנה נראה שצריך לחזור; אף על פי שיש סוברים שמותר להתענות בראש השנה – אנן לא קיימא לן כן (עיין מגן אברהם סעיף קטן ז').

ודע דבכל אלו שאמרנו שאינו צריך לחזור לראש – זהו כשפתח "הטוב והמטיב". אבל אם עדיין לא פתח יאמר "ברוך...", דלא גרע מראש חודש (שם סעיף קטן ט"ז).

סימן קפח סעיף כב

וכתב רבינו הבית יוסף סעיף ט:

שלושה שאכלו בשבתות וימים טובים, ושכחו להזכיר מעין המאורע, והם צריכים לחזור לראש ברכת המזון – יברך כל אחד בפני עצמו; כי מידי זימון כבר יצאו.

עד כאן לשונו. כלומר: דאף על גב דכל הברכות הוה כאילו לא ברכו, שהרי חוזרין ומברכין, מכל מקום מברכת הזימון נפטרו. וראיה: שהרי אין חוזרין רק לברכת "הזן" ולא לברכת הזימון. והטעם: דברכת הזימון הוי כברכה בפני עצמה, שהרי אינה רק כשאוכלין בזימון.

סימן קפח סעיף כג

עוד כתב בסעיף י:

היה אוכל, ויצא שבת – מזכיר של שבת בברכת המזון, דאזלינן בתר התחלת הסעודה. והוא הדין לראש חודש ופורים וחנוכה.

עד כאן לשונו. ומפרשי השולחן ערוך האריכו בזה.

ולדינא העיקר כדברי רבינו הבית יוסף, דאזלינן רק אחר התחלת הסעודה. ולכן אם חל ראש חודש במוצאי שבת – לא יזכיר של ראש חודש. אמנם אם התפלל ערבית קודם ברכת המזון אי אפשר להזכיר של שבת: כיון שעשאו כבר חול בתפילה, איך יזכיר של שבת והוי תרתי דסתרי? וכן בראש חודש וחנוכה ופורים. וכן אם הבדיל, או שאמר "המבדיל בין קודש לחול" – לא יזכיר של שבת. וכן להיפך: אם אכל ביום ונמשך עד הלילה, ובלילה היה ראש חודש, וקודם ברכת המזון התפלל מעריב – בעל כרחך שצריך להזכיר "יעלה ויבוא" בברכת המזון, כיון שכבר עשאו ראש חודש בתפילה. ולאו משום דאזלינן בתר גמר סעודה, אלא משום דבעל כרחך עשאה הזכרה זו לחיוב עליו. וכן כל כיוצא בזה. ואין חילוק בין אכל פת בלילה או לא אכל, דהעיקר הוא התחלת הסעודה.

(הט"ז והאליה רבה דעתם לילך גם אחר גמר הסעודה, ואין כן דעת הב"ח והמגן אברהם. והמגן אברהם דעתו דאם אכל פת בלילה – יש להזכיר של לילה, עיין שם. ולהדיא מוכח דאינו כן. והנה כל מה שנדחקו בזה הוא מפני הברייתא דפסחים קב א דהיו מסובין וקידש עליהם היום, דסבירא ליה לרבי יוסי ראשון אומר עליו ברכת המזון, ושני קדושת היום. ותניא בתוספתא דמזכיר בברכת המזון של שבת, כמו שכתב הרא"ש בתשובה סכ"ב. לעניות דעתי לא קשיא כלל, דהתם כיון דמעיקר הדין היה צריך לומר על כוס זה גם קדושת היום, כדפריך הש"ס בפסחים שם לרבי יוסי: "ונמרינהו תרוויהו אחד כסא", ומתרץ שאין עושין חבילות, עיין שם. מיהו החיוב מוטל עליו על כל פנים לקדש מיד, והוה כאילו הקידוש מוכן ועומד, ואיך לא יזכיר של שבת? אבל בכל הסעודות אין לנו רק ההתחלה בלבד. וכן עיקר לדינא.)

---

הלכות ברכת המזון: קפב • קפג • קפד • קפה • קפו • קפז • קפח • קפט • קצ • קצא • קצב • קצג • קצד • קצה • קצו • קצז • קצח • קצט • ר • רא

---

סימן קפט

קיצור דרך: AHS:OH189

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן קפט | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

ברכת "הטוב והמטיב"
ובו שבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז

סימן קפט סעיף א

ברכה רביעית "הטוב והמטיב", ואינה מן התורה. אלא שחכמים תקנוה אחרי מלחמת ביתר, שאחרי כבישת ביתר וריבוי ההרוגים עד שאמרו בירושלמי פרק רביעי דתענית (הלכה ה') ובמדרש איכה על פסוק "בלע ה'...", שהיה לאנדריינוס כרם גדול שמונה עשר מיל על שמונה עשר מיל. והקיפו בהרוגי ביתר מלא קומה, ולא נתנם לקבורה, עד שעמד מלך אחר ונתנם להקבר, עיין שם.

ואמרו: שכשנחרבה ביתר נגדעה קרן ישראל, ואינה עתידה לחזור עד ביאת המשיח. ולכן תיקנו ברכה זו אצל "בונה ירושלים" כאומר: יהי רצון שתחזיר קרן ישראל בביאת בן דוד שהוא בניין ירושלים (רא"ש).

ונראה לי דמה שלא קבעוה בתפילה אצל ברכת "בונה ירושלים", משום דשם הוא באמצע התפילה; מה שאין כן בברכת המזון שהוא לאחר גמר הברכות. ועוד: דבגיטין (נז א) אמרינן ד"גדע בחרי אף כל קרן ישראל" קאי אהרוגי ביתר, עיין שם. וזהו כמו שכתבתי, דאז נגדעה קרן ישראל. ובתפילה אמרינן אחר "בונה ירושלים": "וקרנו תרום בישועתך", מה שאין כן בברכת המזון.

סימן קפט סעיף ב

ועוד: דעיקרה של ברכה שייך יותר לברכת המזון. דכך אמרו חכמים שם: בשעה שניתנו הרוגי ביתר לקבורה, תיקנו ביבנה "הטוב והמטיב". "הטוב" שלא הסריחו, "והמטיב" שניתנו לקבורה. כלומר: להורות לנו שאפילו בשעת כעסו של הקדוש ברוך הוא עלינו, עושה עמנו נסים ונפלאות; דאין לך נסים גדולים מאלו הרוגי ביתר, שהיו מונחים רבות בשנים על פני הארץ ולא הסריחו, ואחר כך ניתנו לקבורה. וזהו סימן שהקדוש ברוך הוא לא יעזוב אותנו לעולם, אף בעת שאנו חוטאים לפניו, כדכתיב: "יסור יסרני יה, ולמות לא נתנני".

ועל כי עיקרי הצרות הם העניוּת, כמו שאמר איוב: "עם כל זה בחרתי מעוני"; וכמאמרם ז"ל (בבא בתרא קטז א): קשה עניות יותר מחמישים מכות. ולכן כדי שלא נדאג שחס וחלילה נהיה חסירי לחם, לכן תיקנו ברכת "הטוב והמטיב", וכמו שתיקנו בברכה זו "הוא הטיב, הוא ייטיב [...] ו[מ]כל טוב לעולם אל יחסרנו". ולכן שייך זה רק לברכת המזון (נראה לי).

סימן קפט סעיף ג

ברכה זו פותחת ב"ברוך", שאינה סמוכה לחבירתה כיון שנתקנה בפני עצמה על עניין אחר כמו שכתבתי. ואינה חותמת ב"ברוך" דהיא כברכה קצרה: דמתחלה לא נתקנה רק לומר "ברוך הטוב והמטיב", ואחר כך הוסיפו בה שלושה גמולות ושלוש הטבות, כמו שיתבאר (טור).

ועוד: דלא רצו לעשותה מעולה מהברכות של תורה הקודמות לה (רשב"א), כלומר: שברכת הארץ ו"בונה ירושלים" יש בהם חתימה בלא פתיחה, ולכן כאן שיש פתיחה – אין כאן חתימה.

ועוד: דבאמת כל העניינים שבברכה זו הם כולם עניין אחד, וטופס אחד במילות שונות תוארים להשם יתברך על הטבתו עמנו, ודינה כברכה קצרה שהכוונה עניין אחד (תוספות ר"י).

סימן קפט סעיף ד

ואמרו חכמינו ז"ל (מט א) שצריכה שלוש מלכיות, כלומר:

• אחת בשבילה ככל הברכות, שאומרים "מלך העולם".
• ואחת בשביל "בונה ירושלים", שכתבנו בסימן הקודם שאי אפשר היה להזכיר שָם מלכות מפני מלכות בית דוד, לכן הוסיפו כאן בשבילה עוד מלכות; וזהו שאומרים: "האל אבינו מלכנו בוראנו".
• וכיון שתיקנו זה בשביל "בונה ירושלים", תיקנו גם בשביל ברכת הארץ, וזהו שאומרים: "המלך הטוב והמטיב לכל".

אבל בשביל הזן אין צריך, שיש בעצמה "מלך העולם", שהרי היא פותחת ב"ברוך".

סימן קפט סעיף ה

וכתבו רבותינו על פי המדרש, דכיון שאומרים בה שלוש מלכיות אומרים בה גם כן שלוש הטבות, והיינו: "הוא הטיב, הוא מטיב, הוא ייטיב לנו"; ושלוש גמולות: "הוא גמלנו, הוא גומלנו, הוא יגמלנו...".

והרמב"ם לא זכר מזה מאומה רק שלוש מלכיות, עיין שם בפרק שני, וגם בנוסחת ברכת המזון שלו לא נזכרה. ועל פי נוסחתו הוא באמת ברכה קצרה, עיין שם.

ועניין השלוש הטבות והגמולות הוא על העבר ועל ההוה ועל העתיד, ונוסחא שלנו מפורסם בסידורים. ויש גורסים: "בכל הטבה לנו הוא הטיב לנו הוא מטיב לנו הוא ייטיב לנו". ויש גורסים: "הוא הטיב מטיב ייטיב". והעיקר כנוסחא שלנו.

ואומרים "שבכל יום ויום הוא הטיב...". ויש מתרעמים על נוסחא "שבכל יום" אלא שיאמר אל בכל יום (מגן אברהם סעיף קטן א'). ואין לשון זה נוח כלל (ט"ז סעיף קטן ב'). והפירוש: שבכל יום כן הוא, שמקודם אומרים "המלך הטוב והמטיב לכל", והיינו שבכל יום ויום "הוא הטיב...".

סימן קפט סעיף ו

האבל מוסיף בברכה זו:

האל אבינו מלכנו... קדוש יעקב, המלך החי הטוב והמטיב, אל אמת, דיין אמת, שופט צדק, לוקח נפשות במשפט, ושליט בעולמו לעשות בו כרצונו, כי כל דרכיו משפט; ואנו עבדיו ועמו, ובכל אנחנו חייבים להודות לו ולברכו; גודר פרצות הוא יגדור פרצה זאת מעלינו לחיים ולשלום וכל טוב...

וגם שארי המסובין יאמרו ברכה זו, והמה מוסיפים "מעלינו ומעל האבל הזה לחיים ולשלום...". ונתבאר ביורה דעה סימן שע"ט, עיין שם. ושם נתבאר אם אומרים זה בשבת, עיין שם.

סימן קפט סעיף ז

סוף הברכה הוא "לעולם אל יחסרנו", ושם צריכים לענות "אמן".

ו"הרחמן" שאנו אומרים אינו מהברכה; אלא תוספת בעלמא הוא, כעין תחנונים שאחר שמונה עשרה. וזה לשון הטור:

כתב אחי הר"י ז"ל: נהגו להאריך בברכת הטוב והמטיב "הרחמן" בכמה גוונין, ולא ידעתי מאין בא זה להרבות בבקשות בין ברכת המזון לברכת בורא פרי הגפן (כשמברכים על הכוס). ואפשר שנהגו לעשות כן ממה שאמרו: האורח מברך. עד כאן לשונו. ונראה לי שאין בזה משום הפסק. וגדולה מזו מצינו בברכת המילה, שמתפללים על הולד..., ומפסיק בין ברכה לשתייה.

עד כאן לשון הטור. ועל כל פנים להוציא מדעת ההמון שסוברים ד"הרחמן" שייך לברכת המזון, ועונין "אמן" אחר הרחמן ולא אחר "אל יחסרנו"; וזהו טעות גדול, וצריכים להודיע להם.

והאורח מברך לבעל הבית (מו א), ונוסח הברכה יתבאר בסימן ר"א. ומסיים "ואִמרו אמן". ובחול אומר "מגדיל" ובשבת ויום טוב וראש חודש אומר "מגדול", כמו שכתוב בשמואל. ויש בזה טעם.

(ודע שכל האותיות יש בברכת המזון לבד אות ף', שהמברך ברכת המזון בכוונה אין שולט בו לא אף ולא שצף ולא קצף, ומזונותיו מצויים לו בכבוד כל ימיו. כן כתב בעטרת זקנים בסימן קפ"ה בשם ספר החינוך וספר הגן, עיין שם.)

---

הלכות ברכת המזון: קפב • קפג • קפד • קפה • קפו • קפז • קפח • קפט • קצ • קצא • קצב • קצג • קצד • קצה • קצו • קצז • קצח • קצט • ר • רא

---

סימן קצ

קיצור דרך: AHS:OH190

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן קצ | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

שתיית היין אחר ברכת המזון ודיניו
ובו שבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז

סימן קצ סעיף א

אחר גמר ברכת המזון יברך "בורא פרי הגפן" אם מברך על הכוס. ויש מי שאומר שצריך לומר "סברי מרנן" (עיין ט"ז), ולא נהגו כן. וכן נראה, שהרי כולם מוכנים לשמוע בגמר ברכת המזון שברכו כולם.

ואין לשאול: למה בקידוש והבדלה ברכת "בורא פרי הגפן" קודמת לשארי ברכות, ובברכת המזון היא מאוחרת? דאינו דומה, דקידוש והבדלה הוי התחלת העניין, וברכת הכוס קודמת לשארי הברכות, ולא הוי הפסק דמעניינא הוא. אבל ברכת המזון הוי סוף עניין דסעודה וסילוק מהסעודה, והכוס הוא עניין בפני עצמו; וכשיברך קודם ברכת המזון – הוי ברכת המזון הפסק.

(עיין מגן אברהם. ומה שכתב על כוס של נישואין משום לא פלוג, הבית שמואל באבן העזר סימן ס"ב כתב טעם אחר: דאם היו מברכין "בורא פרי הגפן" קודם השבע ברכות, היה נראה דהברכה היא רק על ברכת המזון, עיין שם.)

סימן קצ סעיף ב

ואחר ברכת "בורא פרי הגפן" יטעום המברך. ומצוה לגמוע גמיעה גסה, משום חיבוב מצוה. ואין חיוב על אחרים המסובין שיטעמו מהכוס, שהרי יותר מזה פסקו הטור והשולחן ערוך בסעיף ד דאם המברך אינו רוצה לטעום – יטעום אחד מן המסובין, עיין שם; וכל שכן דבטעימת המברך סגי.

אמנם כשבאו לטעום – לא יטעמו קודם המברך, כששותים מכוסו או שופך מכוסו לכוסם. אבל כשיש לכל אחד כוס יין בפני עצמו – יכולים לטעום קודם המברך. ואם יש להם לכל אחד כוס יין בפני עצמו אלא שהם פגומים, צריך המברך לשפוך מעט מכוסו לכוסם. ויש אומרים שאינו צריך, דכוס פגום אינו פסול אלא להמברך. וכבר נתבאר זה בסימן קפ"א, עיין שם.

ואין לשאול לדעה ראשונה: איך אפשר להיות פסול בפגומים, הלא אין הכרח שישתו המסובין, כמו שכתבתי? דזה לא קשיא כלל: דוודאי אם אינם שותים כלל – לית לן בה. אבל כששותים – צריכים לשתות מאינם פגומים, כיון דשם "כוס ברכת המזון" עליהם.

ואם הפסיק המברך בין ברכה לשתייה – צריך לחזור ולברך; כמו שיתבאר בסימן רע"א עיין שם.

ופשוט הוא דאם שתה כשיעור שיתבאר – צריך לברך ברכה אחרונה. אך אם דעתו לשתות עוד – יברך אחר גמר שתייתו. ואם בירך ברכה אחרונה, ורוצה לשתות עוד – יברך ברכה ראשונה. ויש מי שאומר דאם היה דעתו מקודם לשתות עוד, אינו צריך ברכה כשהיה דעתו לשתות מיד (מגן אברהם סעיף קטן ג'). ודבר תמוה הוא זה, כיון שבירך ברכה אחרונה (גם האליה רבה לא הסכים לדבריו, עיין שם).

סימן קצ סעיף ג

כתבו הטור והשולחן ערוך סעיף ג:

שיעור שתייה להתחייב בברכה אחרונה, יש ספק אם די בכזית או ברביעית. לכך יזהר לשתות או פחות מכזית או רביעית, כדי להסתלק מן הספק. והכא אי אפשר לשתות פחות מכזית, דכל דבר שצריך כוס – צריך לשתות ממנו כמלוא לוגמיו, שהוא רוב רביעית. הלכך ישתה רביעית שלם.

עד כאן לשונו. ביאור הדברים: דהנה הרמב"ם בפרק שלישי פסק דברכה אחרונה על היין או שארי משקין צריך רביעית, ושיעור שתיית כוס של ברכה לא ביאר. אך מדביאר בפרק תשעה ועשרים משבת דבקידוש צריך מלוא לוגמיו, והכי איתא בפסחים (קז א), וממילא דכל כוס של ברכה כן הוא. ובזה לא נחלק אדם מעולם.

ו"מלוא לוגמא" הוא פחות מרביעית, דזהו כמלוא לוגמא: כל שמסלקו לצד אחד ויראה כמלוא לוגמא, כמו לעניין יום הכיפורים. ואם כן ממילא לפי זה כששותה כמלוא לוגמא – אינו צריך ברכה אחרונה.

סימן קצ סעיף ד

אבל רבותינו בעלי התוספות ביומא (עט א) ובסוכה (כו ב), והרא"ש בפרק "שלושה שאכלו" (סימן כ"ד), נסתפקו בחיוב ברכה אחרונה: דאולי די בכזית כמו אכילה. והוא פחות ממלוא לוגמיו, דמלוא לוגמא הוי רוב רביעית, וכזית הוי הרבה פחות מזה; דכזית הוי חצי ביצה, ורביעית הוא ביצה ומחצה. ואם כן מלוא לוגמא הוא קרוב לביצה. ואף על גב דכזית קרוש הוי בלח רביעית, כדאיתא בריש פרק שמיני דשבת, עיין שם, מכל מקום אנן מספקינן דשמא די בכזית לח.

וזהו שכתבו הטור והשולחן ערוך, דבכל השתיות יזהר האדם או לשתות פחות מכזית או רביעית, כדי שלא יבוא לידי ספק ברכה. ולפי זה בכוס של ברכה דמוכרח לשתות מלוא לוגמא, ממילא דישתה רביעית שלם.

(הט"ז סעיף קטן ג' רצה לחדש דגם על רוב רביעית מברך ברכה אחרונה, עיין שם. וכבר השיגו האליה רבה סעיף קטן ה'. וראייתו מסימן ת"פ אינה ראיה, דזהו כששתה כל הרביעית. והרשב"א בתשובה סימן תרכ"ה כתב דישתה כוס של ברכת המזון כל הרביעית, והיינו משום ברכה אחרונה. ומה שאמר ד"וברכת" קאי על כוס ברכת המזון, לא נמצא זה בשום מקום; ואיך יכריע ספיקם של התוספות נגד וודאי של הרמב"ם? והתוספות עצמם כתבו דהוי ספק, וספק ברכות להקל. והבית יוסף עצמו בסימן ר"י כתב דעתו של הרמב"ם לעיקר, עיין שם. וגם מה שרצה הט"ז שם לחדש דביין שרוף אין צריך רביעית, מפני שהוא חריף – כבר השיגו המגן אברהם בסימן זה סעיף קטן ד', עיין שם. ולא חלקו חכמים בשיעורים, והשותה פחות מרביעית אינו צריך ברכה אחרונה. ואצלינו המנהג בכל כוס של ברכה לשתות רוב רביעית, דזהו כמלוא לוגמא כמו שכתבתי, מפני שאנו תופסים לעיקר כדברי הרמב"ם. והיין ביוקר אצלינו, אך אדם שפיו גדול הרבה שמלוא לוגמיו הוא יותר מרוב רביעית – צריך לשתות רביעית, כמו שכתב המגן אברהם סעיף קטן ה', עיין שם. ודייק ותמצא קל.)

סימן קצ סעיף ה

כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ד:

אם המברך אינו רוצה לטעום – יטעום אחד מהמסובין כשיעור. ואין שתיית שנים מצטרפות. ומכל מקום מצוה מן המובחר שיטעמו כולם.

עד כאן לשונו. ולקמן בסימן רע"א לעניין קידוש הביאו הטור והשולחן ערוך דעת הגאונים, דדווקא המקדש צריך לשתות. וכתב הטור שם דבכוס של ברכת המזון מודים הגאונים, עיין שם. ולכן לא הביא כאן דעתם, משום דבכאן מודים דדי באחר.

ולהיפך תמיהני על רבינו הבית יוסף, שבשם הביא דעת יש אומרים דלא בעינן שאחד ישתה מלוא לוגמיו, ודי כשכל אחד שותה מעט, עיין שם. וזהו דעת הריטב"א בשם התוספות, עיין שם. וכיון שבקידוש הביא דעתו, קל וחומר שהיה לו להביא דעה זו בכאן, דהא קידוש חמור מברכת המזון, כדמוכח מהגאונים. וצריך עיון.

(ולבד זה הא שם בספרו הגדול הביא דעת ראבי"ה דאין צריך כלל מלוא לוגמיו בכוס של ברכה. ומדייק מהש"ס בפסחים שם, שאומר: המקדש אם טעם מלוא..., ולשון "טעימה" משמע קצת. ולעניות דעתי נראה ראיה יותר מכרחת מברכות נב א, שאמר: המברך צריך שיטעום..., טעמו פגמו, עיין שם דלהדיא מבואר דהוא טעימה בעלמא. אך כיון שרוב הפוסקים אין סוברים כן, בהכרח לנו לכוף ראש. מכל מקום לעניין צירוף צריך עיון. וראיתי להגר"ז בשולחן ערוך שלו, שדימה זה לניסוך המזבח, עיין שם. ולא אבין: דמה עניין זה לזה? ועוד: דאם כן ליבעי כולו כמו במזבח. ואצלינו שהיין ביוקר, וכן כל המשקים, נראה לעניות דעתי שעל כל פנים יש לסמוך על דעת "יש אומרים" שבסימן רע"א לעניין צירוף. ודייק ותמצא קל.)

סימן קצ סעיף ו

עוד כתב:

כשמסובין בסעודה גדולה, ואין יודעים עד היכן יגיע כוס של ברכת המזון – כל אחד מהמסופקים אם יגיע לו צריך לברך "בורא פרי הגפן".

עד כאן לשונו.

אבל אם המברך נתכוין על כל המסובין, וגם הם נתכוונו שאם יגיע להם הכוס שיצאו בברכתו – אינם צריכים לברך (מגן אברהם סעיף קטן ז'). וכן המנהג הפשוט. ולעיל סימן קע"ד סעיף י בארנו דאין זה רק בסעודת נישואין; עיין שם דבקידוש והבדלה וברכת המזון שכולם צריכים לצאת בו – פשיטא שאין מברכין ברכה בפני עצמם.

סימן קצ סעיף ז

המברך על הכוס צריך לאחוז הכוס בידו בשעת ברכת המזון. ואנו נוהגים להחזיקו עד "הרחמן", ואחר כך מעמידו על השולחן, וכשגומר "הרחמן נוטלו בידו ומברך.

ויש שמצריך לאוחזו בידו עד השתייה (שערי תשובה בשם החכם צבי). אמנם אם לא אחז כלל הכוס בידו – אינו מעכב בדיעבד (הגר"ז בסעיף ב'). אבל בסוף פרק "שלושה שאכלו" משמע קצת דזהו לעיכובא, וסמכו על קרא ד"כוס ישועות אשא", ומגביהו טפח, עיין שם. וצריך עיון לדינא.

---

הלכות ברכת המזון: קפב • קפג • קפד • קפה • קפו • קפז • קפח • קפט • קצ • קצא • קצב • קצג • קצד • קצה • קצו • קצז • קצח • קצט • ר • רא

---

סימן קצא

קיצור דרך: AHS:OH191

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן קצא | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין ברכת הפועלים בברכת המזון
ובו חמישה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה

סימן קצא סעיף א

הפועלים שעושים מלאכה אצל בעל הבית, מפני ביטול מלאכה של בעל הבית הקילו עליהם חכמים לקצר בברכת המזון, כדתניא בברכות (טז א). וכמו שהקילו עליהם בתפילה להתפלל "הביננו", כמו שכתבתי בסימן ק"י, כמו כן הקילו עליהם בברכת המזון.

כיצד? ברכה ראשונה כתיקונה, שהיא עיקר החיוב, לכן אין מקצרין בה. אבל ברכה שנייה פותח בה בברכת הארץ, וכולל בה ברכת "בונה ירושלים". וכך הוא אומר:

נודה לך ה' אלהינו על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה, וירושלים עירך שתבנה במהרה בימינו, ועל בריתך שחתמת בבשרנו, ועל תורתך שלמדתנו, אנו מודים לך. ברוך אתה ה', על הארץ ועל המזון.

שברכת הארץ וברכת ירושלים דומות (רש"י). כלומר: אף שהן מן התורה, מכל מקום מן התורה אין הכרח שתהא לכל אחת ברכה בפני עצמה אלא שתקנו כך (מגן אברהם). וכל שכן שיש סוברים שמספר הברכות אינם מן התורה (בית יוסף וב"ח). ולכן בפועלים משום ביטול מלאכה – אוקמה אדינא דאורייתא (ועיין תוספות שם).

סימן קצא סעיף ב

וזהו כשאין הבעל הבית מיסב עמהם, דאולי קפיד אביטול המלאכה. אבל כשמיסב עמהם – יברכו עמו כתיקונו, שהרי יודע ומוחל. וממה נפשך: אם הוא מקפיד יאמר להם שיקצרו. אך לא חשידי ישראל להקפיד על עת קטנה כזו, ואם מקפיד מקפיד. אך שלא בפניו אין להם להקל במלאכת אחרים.

ואפילו אם אינו מיסב עמהם, אין זה אלא כשנוטלין שכר לבד מזונותיהן. אבל אם עושים רק בשביל מזונותיהן, או נוטלין מעות רק לזון את עצמן – אין מקצרין ומברכין כתיקונם, דבכהאי גוונא לא חשו חכמים לקפידתו.

סימן קצא סעיף ג

ופשוט הוא דברכת "הטוב והמטיב" אין מברכין, מפני שהיא דרבנן. ואין ממתינים על הזימון (סמ"ע סימן של"ז). ויש מפקפקים בזה (מגן אברהם).

ונראה דאם הזימון לפניהם – מברכין בזימון. דנראה שהיא מן התורה, וגם היא רגעים אחדים. אבל להמתין – אסורים.

וברכת "המוציא", לפנינו הגירסא בגמרא וכן ברמב"ם בפרק שני דאין מברכין. והטעם: מפני שהיא מדרבנן.

אבל ברי"ף ורא"ש הגירסא: ומברכין לפניהן. וכן כתב הטור, וכן נראה עיקר (מעדני יום טוב). דנהי שהיא דרבנן, מכל מקום הרי ברגע קלה אומרה, ואין בזה ביטול מלאכה. וכן כל ברכות שלפני האכילה והשתייה – חייבים. וגם ברכות אחרונות חייבים, דקצרות הן ואין בהם ביטול מלאכה.

סימן קצא סעיף ד

וכתבו הפוסקים דכל זה היה בימיהם. אבל האידנא לעולם מברכים כל ארבע ברכות כתיקונן, שאין דרך בני אדם עכשיו להקפיד בכך. ומסתמא אדעתא דהכי שוכרים פועלים, שיברכו כל הארבע ברכות כתיקונם. ואם אפילו יאמר אחר כך שמקפיד – לא צייתינן ליה. וכן הוא עכשיו בתפילה, כמו שכתבתי בסימן ק"י.

ונראה לי עוד: דאפילו אם ישכרם על תנאי זה שיקצרו בתפילה ובברכת המזון – לא צייתינן ליה. דכיון דכולי עלמא אין נוהגין כן, והוה כקבלו עליהם לחובה – אין ביכולת היחיד להוציא עצמו מן הכלל ולבטל המצוה.

סימן קצא סעיף ה

בירושלמי פריך: למה לא יברכו תמיד כתיקונן, ויברכו השני ברכות "בונה ירושלים" ו"הטוב והמטיב" בשעה שעוסקין במלאכתן?

ואמרו דזאת אומרת שאסור לעשות מלאכה בעודו מברך. ובכל הברכות ובכל המצות כן הוא, שיש איסור לעסוק באיזה עניין אחר בשעת הברכה או עשיית המצוה. ועל זה נאמר: "ואם תלכו עמי קרי", כלומר: שתעשו מצותי על צד המקרה וההזדמן ובלי כוונה. ואפילו לחשוב בדברי תורה אסור בעת הברכה, דכל ברכה צריכה להיות בכוונה (ט"ז).

---

הלכות ברכת המזון: קפב • קפג • קפד • קפה • קפו • קפז • קפח • קפט • קצ • קצא • קצב • קצג • קצד • קצה • קצו • קצז • קצח • קצט • ר • רא

---

סימן קצב

קיצור דרך: AHS:OH192

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן קצב | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין ברכת זימון בשלושה או בעשרה, כיצד
ובו שבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז

סימן קצב סעיף א

שנו חכמים במשנה (מה א): שלושה שאכלו כאחד – חייבין לזמן. כלומר: לברך ביחד ולהוסיף עוד ברכה, והיינו ברכת זימון. וילפינן זה מקרא ד"וברכת את ה' אלהיך" – זו ברכת זימון (מח ב).

וכתיב: "גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדיו". כלומר שזהו כשיש שלושה, דאחד אומר לשנים "גדלו לה' אתי" (גמרא). וכן אמר משה רבינו]]: "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו" (שם). וזהו גם כן שאחד אומר לשנים: "הבו גודל".

ולא תיקנו בברכת זימון שם ומלכות, מפני שאינה ברכה קבועה, דאחד או שנים פטורים ממנה. ולא צוו להזכיר השם רק בעשרה, שאז אומרים "נברך לאלהינו" כמו שיתבאר. וכן כתיב: "במקהלות ברכו אלהים", כלומר: כשיש קהל ועדה, דאז יזכירו "אלהינו". דאין "עדה" פחותה מעשרה (לבוש).

ואף על גב דכל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה, כמו שכתבתי בסימן רי"ד, ברכת זימון שאני שהרי היא הכנה והזמנה לכמה ברכות, ולכן קוראין אותה ברכת זימון, ולכן הוה כאילו גם בה יש שם ומלכות. וזהו שאומרים בברכת זימון "נברך שאכלנו משלו", כלומר: נברך בשם ומלכות; אף על גב דעיקר הכוונה הוא שיענו "ברוך שאכלנו משלו", מכל מקום גם זה נכלל בה (כן נראה לעניות דעתי).

סימן קצב סעיף ב

בפסחים (קג א) משמע שקודם ברכת הזימון היו אומרים "הב לן ונברך", עיין שם. ואולי דמזה המנהג שלנו שאומרים מקודם "רבותי מיר ווילין בענטשין", ועונין "יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם". וכן הוא בזוהר "דברים" שצריך הזמנה לזה שיאמרו שמכינים עצמם. ובזוהר שלפנינו הוא בפרשת "בלק" (דף קפ"ו ע"ב), עיין שם.

והעניין נראה לי: דהנה עניין גדול כשחושבים לעשות – עושים הכנה והזמנה מקודם. ובדור הפלגה שרצו למרוד בה', כתיב: "הבה נבנה לנו עיר". ופרעה כשרצה לאבד את ישראל אמר: "הבה נתחכמה לו". ו"הבה" הוא לשון הזמנה. וכן בקדושה, כמאמר הכתוב: "הבו לה' כבוד ועוז". ומשה רבינו כשנצטוה למנות דיינים ושופטים אמר: "הבו לכם אנשים". ולכן כל מצוה צריכה הזמנה.

והנה בכל מצות מעשיות יש ברכה מקודם, והיא היא ההזמנה. אבל ברכת המזון שהמצוה היא הברכה בעצמה – צריך הכנה קודם הברכה; ולכן אומרים "הב לן ונברך", והוא מלשון "הבה" שזהו הזמנה.

(וזה לשון הזוהר: חמי דוד דבעי הזמנה, ואמר "אברכה...". ואי תימא בשאר ברכאן אמאי לא אית הזמנה? אלא ההוא מילא דברכה איהו הזמנה... אוף הכי לברכת זימון... "הב ונברך...". עד כאן לשונו, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)

סימן קצב סעיף ג

כיצד היא ברכת הזימון? המברך אומר "נברך שאכלנו משלו", והמסובין עונין "ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו". והמברך חוזר ואומר כן, והם עונין "אמן" שהרי היא סוף ברכה. ויש שמפקפק בזה, ואינו עיקר (עיין מגן אברהם ואליה רבה).

ולמה אינו אומר "ברכו" כמו בתפילה ובקריאת התורה? משום דאין אומרים "ברכו" לפחות משלושה, כמבואר מקראי ד"גדלו" ו"כי שם" כמו שכתבתי. ולכן צריך לכלול עצמו עמהם, לומר "נברך".

ולפי זה כשיש ארבעה מסובין היה יכול לומר "ברכו", וכל שכן כשמברכין בעשרה. אלא כדי להשוות כל ברכת זימון תיקנו לומר תמיד "נברך". ועוד: כדי שלא להוציא עצמו מן הכלל. ומה שבתפילה ותורה אין אומרים כן, דבשם כיון שאומר "המבורך" – לא הוציא עצמו. ועוד: דבשם אף על פי שכבר יצא ידי חובתו יכול לעשות "ברכו" להוציא אחרים, ואינו צריך לכלול עצמו עוד; אבל ברכת המזון אינו מברך אלא אם כן אכל בעצמו וחייב בברכה, לכן אינו רשאי להוציא עצמו מן הכלל (מגן אברהם סעיף קטן ב'). ובדיעבד בארבעה ויותר כשאמר "ברכו" – יצא (שם סעיף קטן א'). וכן כתב הטור.

סימן קצב סעיף ד

ולמה אינו אומר מקודם "ובטובו חיינו"? משום דמקודם הוא רק ציוי לכל המסובין שנברך את ה' על שהאכילנו בסעודה זו, והוא גם כן כהכנה והזמנה, ואין להזכיר יותר. והם כשעונים אומרים "ובטובו חיינו", כלומר: שלא לבד בסעודה זו אכלנו משלו אלא אנו חיים תמיד בטובו יתברך. ולכן מחוייב המברך לחזור ולומר "ברוך...", מפני שלא אמר עדיין "ובטובו חיינו".

ויש שהיו נוהגים שהמברך בעת שאמר "נברך שאכלנו משלו" היה מסיים גם כן "ובטובו חיינו", ונדחו דבריהם (עיין ב"ח וט"ז). ועתה אין מנהג זה בשום מקום.

ואם הם עשרה יברך בשם, והיינו שיאמר "נברך אלהינו", והם עונים גם כן "ברוך אלהינו", וגם הוא חוזר ואומר "ברוך אלהינו...". ולא יאמר "נברך לאלהינו" בלמ"ד, דבברכה לא כתיב למ"ד, כדכתיב: "ברכו עמים אלהינו, במקהלות ברכו אלהים" (תר"י).

סימן קצב סעיף ה

ותיכף מתחילין בברכת "הזן". ויש שאומרים מקודם "ברוך הוא וברוך שמו"; ואינו כן, שלא מצינו זה לא בגמרא ולא בפוסקים. ואף שבטור יש לשון זה, כתבו שהוא טעות הדפוס, דאין לזה עניין כלל, והוא הפסק בין ברכת הזימון לברכת "הזן".

מיהו גם ברוקח נמצא כן (בסימן רפ"ד), וכן באבודרהם. ויש מי שכתב דזהו כשמברכים בעשרה, דכיון שמזכיר השם נותנים לו ברכה, כדכתיב: "כי שם ה' אקרא, הבו גודל לאלהינו" (ב"ח). אבל יותר נכון שלא לאמרו; וכן הוא המנהג הפשוט במדינתינו, וכן נראה מרוב הפוסקים.

ואין חילוק בין עשרה למאה ואלף ויותר, דאין אומרים יותר מן "נברך לאלקינו" (דהלכה כרבי עקיבא במשנה מט ב).

ולמה בזימון אומרים שם "אלקים" ובתורה ותפלה שם הוי"ה? מפני שמזון הברואים – הדין נותן שיתן הוא יתברך מזון לכל הברואים, ולכן מזכיר שם "אלקים" שהוא מידת הדין. אבל התורה היא תורת חסד, לכן מזכירים שם הוי"ה (אליה רבה סעיף קטן ו'). ועוד: שמזון הכין בעת בריאת העולם, וכל מעשי בראשית הוא בשם "אלקים", שכן נתייסדה מזמן הבריאה; מה שאין כן התורה והתפילה הם למעלה מעולם הזה, ואצולה מגנזי מרומים. ולכן מזכירים שם הוי"ה ברוך הוא.

ולמה מזכירים השם בעשרה ולא בפחות? משום דאכל בני עשרה שכינתא שריא. ועוד: משום קרא ד"במקהלות", כמו שכתבתי בסעיף א.

סימן קצב סעיף ו

וכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים ומנוסח שקבעו – אינו אלא טועה. כגון שאומר "נברך על המזון שאכלנו", דמשמע שמברך להמזון. ולכן בעשרה שמזכיר השם – יכול לומר כן כמובן, שמברך את השם על המזון שאכלנו.

וכן לא יאמר "נברך למי שאכלנו משלו", דזה משמע כמו שמברך להבעל הבית. ואף בעשרה אין לומר כן, דאף דלא משמע על הבעל הבית כמו שכתבתי, מכל מקום משמע חס ושלום: לזה אלוה שאכלנו משלו, כאילו יש שתי רשויות חס ושלום (ב"ח ומגן אברהם).

וכן לא יאמר במקום "ובטובו": "ומטובו", דמשמע מקצת, וממעט בחסדי הקדוש ברוך הוא. ורק בשאלה ובקשה יש לומר כן, כמו "ושבענו מטובך", דאין דרך ארץ לשאול הרבה, אבל לא בשבחיו יתברך (גמרא).

וכן לא יאמר "במקום חיינו חיים"; והאומר כן הרי זה בור, דהוציא עצמו מן הכלל (רש"י נ א).

סימן קצב סעיף ז

אם היו עשרה, וטעו המברך והעונים ולא הזכירו "אלקינו" – אין יכולים לחזור ולברך בשם, כי כבר נפטרו מידי זימון, והוה מעוות לא יוכל לתקון.

אבל אם עדיין לא ענו אחריו, כיון שלא נתקיימה עדיין מצות זימון – יחזור המברך ויענה בשם, ואחר כך יענו אחריו.

---

הלכות ברכת המזון: קפב • קפג • קפד • קפה • קפו • קפז • קפח • קפט • קצ • קצא • קצב • קצג • קצד • קצה • קצו • קצז • קצח • קצט • ר • רא

---

סימן קצג

קיצור דרך: AHS:OH193

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן קצג | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

ההפרש בין שנים שאכלו לשלושה, לבד זימון
ובו תשעה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט

סימן קצג סעיף א

כבר נתבאר בסימן קס"ז דברכות הנהנין אינן דומין לברכת המצות. דברכת המצות יכול להוציא את חבירו בברכתו אף שלא נתחייב בה, מטעם דכל ישראל ערבים זה בזה. אבל ברכת הנהנין מי שלא נהנה אינו יכול להוציא מי שנהנה; ואפילו זה שנהנה אינו יכול להוציא לאחר שנהנה אלא אם כן נקבעו יחד בדבר שהקביעות מועלת בו, כמו פת וכיוצא בו שקביעותם מצרפתם להיותם כגוף אחד וברכה אחת לכולן.

וגם זה רק בברכה ראשונה, שדעתם להתחבר ולקבוע עצמן יחד לאכול. אבל בברכה אחרונה, כיון שעומדים להיפרד זה מזה – אינם מצטרפין בזה עם זה שכולם יפטרו בברכת האחד. ולכן בשארי ברכות אחרונות אין האחד פוטר את חברו אלא כל אחד יברך לעצמו.

סימן קצג סעיף ב

וכן בברכת המזון: שנים שאכלו צריכים לחלק, שכל אחד יברך לעצמו. אבל שלושה שאכלו, כיון שנתחייבו בזימון ואומרים ביחד "נברך" – הזימון עושה אותם כמחוברים יחד.

ויכול המברך לברך כל ברכת המזון, והשומעים יתכוונו לצאת בשמיעתם ויענו "אמן", אפילו אם הם בקיאים לברך. דכן נראה ברור מהש"ס והפוסקים, דכיון דהזימון מחברם – דינם כתפילה בציבור, ששליח הציבור מוציא ידי חובתם. ואף על גב דבתפילה אינו מוציא את הבקי, כמו שכתבתי ריש סימן קכ"ד – זהו דין מיוחד בתפילה מפני דרחמי נינהו, וצריך כל אחד לבקש רחמים. אבל בשארי דברים הרי עדיף יותר שאחד יברך וכולם שומעים משום "ברוב עם הדרת מלך", בקידוש והבדלה וכיוצא בהם. ולמה תגרע ברכת המזון מהם, כיון דהזימון מחברם?

וזה שאין אנו נוהגין כן, משום דאצלינו לא נהגינן בכל הברכות לצאת בשמיעה, לבד קידוש והבדלה, וברכת המצוות כשופר ומגילה. אבל מעיקר הדין נראה ברור שכן הוא. וכן מבואר להדיא מדברי רבינו הבית יוסף לעיל סימן קפ"ג, שכתב:

נכון הדבר שכל אחד יאמר בלחש עם המברך...

עיין שם, מטעם שאולי לא ישמעו יפה. אבל מדינא אין צריך כל אחד לברך לעצמו.

(וכן כתב שם הב"ח, וכן משמע מדברי המגן אברהם סעיף קטן ב'.)

סימן קצג סעיף ג

וזה ששנים כל אחד מברך לעצמו, זהו כששניהם יכולים לברך. אבל אם אחד יכול לברך והשני בור – היכול מברך והבור יוצא. וצריך הבור לכווין כל מילה ומילה שאומר המברך.

וכתבו הטור והשולחן ערוך סעיף א דזהו כשאינו יודע לברך. אבל מבין בלשון הקודש [...], עיין שם. אבל אם אינו מבין כלל – אינו יוצא בשמיעתו.

וסיים הטור דלכן הנשים אינן יוצאות בברכת האנשים, כיון שאינן מבינות כלל. וכיצד תקנתן? שיאמרו מילה במילה אחר המברך, דכשאומר בעצמו – יצא ידי חובתו אף אם אינו מבין כלל (לבוש). וזהו ההפרש בין לשון הקודש ללשון לע"ז, דבלשון לע"ז צריך להבין מה שאומר, וכמו שכתבתי בסימן קפ"ה; דלא כ"יש מי שאומר" דגם בלשון הקודש צריך להבין, כמו שכתבתי שם סעיף ז, עיין שם.

סימן קצג סעיף ד

ודע דדעת רש"י ז"ל דאף השומע בלשון הקודש יצא ידי חובתו אף כשאינו מבין; וגם התוספות והרא"ש לא חלקו עליו בפירוש אלא דספוקי מספקא להו. וכבר תמהנו לעיל סימן קפ"ה על עיקר דעה זו, וגם גדולי האחרונים כתבו דהמנהג כרש"י (רמ"א בדרכי משה, וב"ח וט"ז ומגן אברהם סעיף קטן ב').

והנשים שאין יכולות לברך שומעות מהאנשים, ויוצאות ידי חובתן אף שאינן מבינות כלל. ואפילו בקידוש דאורייתא יוצאים נשים ועמי הארץ בשמיעה (שם). ופשוט הוא דהשומע צריך לכווין לצאת, והמברך צריך לכווין להוציאם.

סימן קצג סעיף ה

ודע שבמרדכי ריש פרק שביעי כתב, וזה לשונו:

כתב ראבי"ה בשם רב האי גאון דשלושה שאכלו משבעת המינים – חייבין לזמן.

עד כאן לשונו. ולפי זה לא מצאנו ידינו ורגלינו, דהרבה פעמים כשאוכלים בחבורה גלוסקאות ופירות של שבעת המינים, ואין מזמנים כלל.

ויש מי שכתב שטוב שלא יקבעו על שבעה מינים (ב"ח ומגן אברהם שם), וזהו כמעט מן הנמנעות בכיבודים ושמחות ואורחים וכיוצא בהן. אך באמת אין לחוש לזה, ובשום פוסק לא הובא דעה זו כלל. ורבותינו בעלי התוספות (לז א בדיבור המתחיל "נתן") כתבו מפורש להיפך. וכן הרמב"ם והטור וכל הפוסקים כתבו מפורש דשלושה שאכלו פת חייבין לזמן; ובחולין (קו א) אמרינן דאין מזמנין על הפירות, ובכל מיני פירות אפילו משבעת המינין, מדלא קאמר "לבד משבעה מינים". ומה שלא אמר "אין מזמנין אלא על הפת", משום דמיירי שם במעשה של פירות, ודייק כמה דינים ממעשה זו, לכן אומר לשון זה. והרי"ף הביא זה בפרק שמיני דברכות (וכן כתבו תוספות ר"י), ולכן אין לחוש לזה כלל. ונראה שטעות נפל במרדכי, וצריך לומר: "אין חייבין לזמן" (וכן כתב בשערי תשובה בשם פרי חדש וברכי יוסף, עיין שם).

סימן קצג סעיף ו

שלושה שאכלו – אין רשאין לחלק, שהרי נתחייבו בזימון. ואף שנים שאכלו מצוה שיחזרו אחר שלישי להצטרף עמהם לזימון. כן פסקו הרא"ש והטור והשולחן ערוך סעיף א.

ולא ראינו מי שנזהר בזה לקיים מצוה זו. ויותר מזה תמוה שרבינו הבית יוסף בספרו הגדול ריש סימן קצ"ז כתב בשם הרשב"א דשנים שאכלו ובא שלישי שיש חיוב ליתן לו, עיין שם. ולמה אין נזהרים בזה?

ונראה לי ללמד זכות: דהנה ראייתם היא מהא דתניא ריש פרק "שלושה שאכלו": השמש שהיה משמש על השנים – הרי זה אוכל עמהם; אף על פי שלא נתנו לו רשות, כדי שיצטרף לזימון. ובאמת הרי"ף והרמב"ם לא הביאו זה כלל (ובעל עין משפט ציין עיין שם, ואינו כן). וגם הרא"ש בעצמו בפרק "ערבי פסחים" (סימן ל"ב) כתב שאין חיוב לחזור אחר שלושה רק בליל ראשון של פסח, עיין שם (מעדני יום טוב). ומשמש אין ראיה, שהרי בלאו הכי מחוייבים ליתן לשמש לטעום מכל מין, כמו שכתבתי בסימן ק"ע.

אך עוד ראיה הביאו מחולין (קו א), דאמר רבה בר בר חנה: הוה קאימנא קמי דרבי אמי ורבי אסי ואייתי לקמייהו כלכלה דפירי, ואכלו ולא יהבו לי. שמע מינה: אין מזמנין על הפירות. דאם מזמנין היו נותנים לו כדי להצטרף לזימון. ולבד שאין ללמוד מקדושי עליון, עוד זאת נראה להדיא שלא בביתם היו, ולא שלהם היו הפירות, ובזה וודאי היו מבקשים אותו גם כן. מה שאין כן הבעל הבית כשאוכל בביתו עם אחד, איך נטיל עליו שכשיבוא איש אחר יבקשנו לאכול גם כן? ועל פי רוב לא תהיה סעודה מספקת. ולכן אין נזהרין בזה.

(כן נראה לעניות דעתי ללמד זכות על כלל ישראל.)

סימן קצג סעיף ז

וכמו שלושה שאכלו אסורין לחלק, כמו כן ארבעה או חמישה אסורין לחלק. דאף על גב דאם יחלקו שנים מחמישה עדיין ישאר שלושה לזימון, מכל מקום אותם השנים לא יקיימו מצות זימון שנתחייבו בה.

אבל ששה נחלקין לשלושה-שלושה, שהרי יהיה זימון לשני החבורות. וכן שבעה שמונה תשעה נחלקים עד עשרה. דעשרה נתחייבו לברך בשֵם, וכשיתחלקו לא יברכו בשֵם. ומצוה להדר אחר עשרה כדי לברך בשֵם.

ועשרה אין נחלקים עד שיהיו עשרים. ופשוט הוא דבעשרים אין חיוב לחלק, אלא אם ירצו לחלק יכולים להתחלק. וכן בששה אין חיוב להתחלק.

סימן קצג סעיף ח

וכתבו הטור והשולחן ערוך סעיף א:

ומיהו אם היו רבים מסובים יחד ואינם יכולים לשמוע ברכת זימון מפי המברך, ואינם רשאים להתחלק לחבורות של עשרה-עשרה, מפני שיצטרכו לברך בקול רם וישמע בעל הבית ויקפיד עליהן – יכולים להתחלק לחבורות של שלושה-שלושה ולברך בנחת כדי שלא ישמע בעל הבית. וזה טוב להם ממה שלא יצאו ידי חובת ברכת זימון, שהרי אינם יכולים לשמוע מפי המברך.

עד כאן לשונו. וזהו דווקא כשאין יכולין לשמוע ברכת הזימון מפי המברך. אבל כשיכולין לשמוע ברכת זימון, אף על פי שאין יכולין לשמוע כל ברכת המזון מפי המברך – לית לן בה, שהרי יכולים לברך בעצמן, ואינם רשאים להתחלק לשלושה (ט"ז סעיף קטן ה').

ויש מי שאומר דגם אם אין ביכולת לשמוע סוף הברכות ולענות "אמן", מוטב להתחלק לשלושה-שלושה (מגן אברהם סעיף קטן ד'). ולשון הטור והשולחן ערוך מסכים לדעה ראשונה.

(והאליה רבה הסכים להמגן אברהם, וצריך עיון.)

סימן קצג סעיף ט

וממה שנתבאר נראה לי דבסעודות גדולות ששוהין בה הרבה שעות, ויש מן היחידים שקשה עליהם הישיבה ורוצים לילך מהסעודה, ואי אפשר להם לאסוף עשרה מהמסובין לברך, שיכולים לברך בשלושה. וקל וחומר הוא מהדין הקודם שבשביל קפידת הבעל הבית פטרום מזה, כל שכן בכאן שאין יכולים כלל לברך בעשרה, ואנוסים הם לברך בפחות מעשרה.

(ודין זה מקורו מברכות נא א, מהך דרבן גמליאל. ומשמע לי מרש"י שם דיבור המתחיל "מברכינן" דדווקא כשרוצים לישב עד אחר גמר הסעודה הוצרך הש"ס לחפש טעמים, אבל כשרוצים לילך מקודם אין צריך לכל זה, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)

(וכן כתב הט"ז בסימן ר', עיין שם.)

סימן קצג סעיף י

וקל וחומר אם צריכים לילך לדבר מצוה באמצע הסעודה, שיכולין להתחלק שלושה-שלושה (מגן אברהם סעיף קטן ז').

ויש להסתפק אם אחר צריך לילך מהסעודה לדבר מצוה, ואינו מוצא אפילו שלושה לברך בזימון, אם מותר לו לברך בעצמו מטעם "עוסק במצוה פטור מן המצוה". ונראה לי דאסור לעשות כן, שהרי כבר נתחייב בברכת זימון; ואין זה פטור מן המצוה אלא כעובר עבירה. ולא דמי מה שמותר בפחות מעשרה, דהתם מצות זימון קיים אלא שהיה יכול לקיימה מן המובחר. מה שאין כן כשלא יקיימה כלל.

סימן קצג סעיף יא

יש מהפוסקים שאמר דדווקא כשכל השלושה ישבו מתחילה לאכול ביחד, דאז אין רשאין להתחלק. אבל אם מתחילה ישבו שנים לאכול, ובאמצע הסעודה בא השלישי ואכל עמהם, שהם יכולים להתחלק מפני שלא חלה עליהם חובת זימון בהתחלת הסעודה (טור בשם הר"י).

והרא"ש דחה דברים אלו, דכיון דישב לאכול עמהם חלה על כולם חובת זימון, ואסור לכולם להתחלק. והכי קיימא לן; וכן פסק רבינו הבית יוסף בסעיף ב, ולא הביא דעה ראשונה כלל, עיין שם.

ואפילו נתחברו יחד רק בסוף הסעודה – חייבין לזמן, ואסור להם לברך בלא זימון. ואין חילוק בין כשאכלו שנים ובא השלישי, או אכל אחד ואחר כך באו שנים. ופשוט הוא.

סימן קצג סעיף יב

וכתב רבינו הבית יוסף:

ומכל מקום אם יאכל עמהם בלא קבע – רשאים להתחלק, אלא אם כן הוא שמש.

עד כאן לשונו. כלומר: דהשלישי כשבא לא ישב עמם על השולחן אלא אכל בעמידה או בהילוך – לא חלה עליהם חובת זימון; דשלושה שאוכלים בקביעות חל חובת זימון, ולא שלא בקביעות. ורק השמש זהו דרך קביעתו. והרבותא היא דאף על גב דהשנים הם בקביעות, לא אמרינן דהשלישי טפל והוי ככולם בקביעות, דאינו כן.

וכתב רבינו הרמ"א:

ומכל מקום אפילו במקום שרשאין להתחלק עדיף טפי בזימון, משום דברוב עם הדרת מלך.

עד כאן לשונו. כלומר: שישב השלישי עמהם בברכת המזון על השולחן ויזמנו. ולא אמרינן דאין כאן חובת זימון כלל ואסור להם לזמן, דאינו כן.

ויראה לי ברור דזהו דווקא במקום שהדין מתיר להם להתחלק, כמו בזה שנתבאר בזה – עדיף טפי בזימון. אבל במקום שאנו אומרים שאין מצטרפין לזימון, כגון שכולם אכלו מפוזרים ומפורדים וכיוצא בזה, דבכהאי גוונא וודאי אי אפשר להם לזמן כלל.

סימן קצג סעיף יג

הא דתנן: שלושה שאכלו כאחד חייבין לזמן – וודאי זהו כשאכלו על שולחן אחד; או בשולחנות קטנים כמו שהיה בימיהם, אך סמוכים זה לזה. אבל כשאכלו מפורדים, כגון לדידן שכל אחד אוכל על שולחן בפני עצמו, אפילו כולם בחדר אחד – אין מצטרפין לזימון, דאין זה כאחד. וזהו שיתבאר בסימן קצ"ה דשתי חבורות מצטרפות – זהו כשיש בכל חבורה שלושה.

(וכן כתב המגן אברהם בסעיף קטן ח', עיין שם. אך מה שכתבתי בכוונת הרמ"א שבסעיף הקודם, דכוונתו שיאכלו כולם מעט בקביעות, עיין שם – לעניות דעתי לא נראה כן מלשונו. דבשם אין צריך לזה, כיון ששנים יושבים בקביעות והשלישי גם כן עומד עליהם – יכולים לזמן, דומיא דשמש. אלא שאין חיוב עליהם לזמן, דאם כדברי המגן אברהם דבלא זה לא שייך זימון כלל, איך השמש מצטרף? וכן משמע מהאליה רבה סעיף קטן ו', ומהט"ז סעיף קטן ז', עיין שם. ודייק ותמצא קל.)

(ובסימן קצ"ה סעיף ד יתבאר תירוץ אחר על הך דשתי חבורות, עיין שם.)

סימן קצג סעיף יד

אם היו רוכבים ואמרו "נאכל", אף על פי שכל אחד אוכל מכיכרו ולא ירדו מהבהמות – מצטרפין, כיון שעמדו במקום אחד. אבל אם היו הולכים ואוכלים – אין מצטרפין.

וכן אם היו אוכלים בשדה מפוזרים ומפורדים, אף על פי שאוכלים כולם בשעה אחת ומכיכר אחד, כיון שלא קבעו לאכול במקום אחד – אינם מצטרפין.

והנוסעים בעגלה, אם העמידו הסוסים ואכלו שלושה בהעגלה – מצטרפים. ואם אכלו כשהסוסים הולכים, נראה לי דאינם מצטרפין. אבל הנוסעים בספינה נראה לי דמצטרפין גם כשהולכת, דספינה הוי מקום קביעות (כן נראה לעניות דעתי).

סימן קצג סעיף טו

כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ד:

שלושה שישבו לאכול וברכו ברכת "המוציא", אפילו כל אחד אוכל מכיכרו, ואפילו לא אכל עדיין כזית פת – אינם רשאים לחלק.

עד כאן לשונו.

ויש אומרים דדווקא כשאוכלים מכיכר אחד חל החיוב, אף אם לא אכלו עדיין כזית. אבל כשכל אחד אוכל מכיכרו – אין החיוב חל אלא אם כן אכלו כזית פת (ב"ח ומגן אברהם סעיף קטן י').

ויש מי שאומר דאם התחילו לאכול ביחד, דאז אפילו רוצה לגמור סעודתו קודם שיגמרו הם – אסור, דנתחייבו כולם בזימון. אבל אם מקודם התחיל האחד לאכול, ואחר כך התחילו השני והשלישי, דאז אם אחד רוצה לגמור סעודתו מקודם יכול לגמור ולברך בעצמו (ט"ז סעיף קטן ו'). וכן כתבו התוספות ריש פרק "שלושה שאכלו", עיין שם. וזה כתבו על פי פירושם בירושלמי, עיין שם.

אבל הרשב"א והרא"ש פירשו באופן אחר, ולדבריהם ליתא לחילוק זה כמובן. ולכן לא הביא רבינו הבית יוסף דבר זה (אליה רבה סעיף קטן ו'). ולכן אין להקל בזה. ועיין מה שכתבתי בסימן ר' סעיף ב.

סימן קצג סעיף טז

שלושה שבאו משלוש חבורות של שלוש-שלוש בני אדם, שאכלו ולא ברכו עדיין ברכת המזון, ונתחברו אלו השלושה – וודאי חל עליהם חובת זימון. ומחוייבין לברך עתה שלושתן בזימון אפילו לא אכלו עתה יחד אלא כל אחד בפני עצמו, דאילו לא אכלו כאן כלל – אי אפשר להם לברך כאן כלל; כמו שכתבתי בסימן קע"ח דאין לברך אלא במקום שאכל.

ולדעת הרמב"ם שם גם בכהאי גוונא אסור. אלא מיירי כאן שאכלו כולם בחדר אחד, אלא שאלו אכלו בזוית זו ואלו בזוית השני ואלו בזוית השלישי, דלעניין ברכת המזון במקום אכילה נחשב כמקום אחד. וזהו כשלא היה במקומות הראשונות ברכת המזון כלל בפני אלו השלושה הנפרדים, דכיון דלא זימנו עליהם במקומן נתחייבו בזימון.

אבל אם זימנו עליהם במקומן, כגון שהוא המתין להשנים שברכו ברכת המזון בזימון, והפסיק מאכילתו עד ברכת "הזן" או עד ברכת הארץ כפי הדעות שיתבארו בסימן ר, ואחר כך אכל עוד – שוב לא יתחברו עוד לזימון, אפילו אכלו אחר כך יחד וגמרו סעודתן; דכבר פרח חובת זימון מינייהו, ומברכין כל אחד בפני עצמו. ואפילו אם אחד עשה כן לחבורה שלו – שוב אינו מצטרף לזימון. ולא נשארו רק שנים, ובשנים אין זימון.

(עיין ט"ז סעיף קטן ח' ומגן אברהם סעיף קטן י"ג, וכבר כללנו דבריהם. ודייק ותמצא קל.)

סימן קצג סעיף יז

ויש לפעמים שאפילו אם הנפרדים לא נצטרפו לזימון כלל בחבורתם הקודמות, פרח חובת זימון מינייהו ואין מצטרפין עוד לזימון אפילו אכלו אחר כך. כגון שלושה חבורות של ארבעה-ארבעה בני אדם, ופירש אחד מכל חבורה ונצטרפו לחבורה אחרת, והשלושה הנשארים שבכל חבורה ברכו בזימון – פרחה חובת זימון לגמרי מהנפרדים, כיון שחבורתם זימנו.

וכן אם לא היה בכל חבורה אלא שלושה-שלושה, ואחד-אחד מהם נתפרדו מחבורתם ונתחברו ביחד, אלא שלהשנים שנשארו בכל חבורה באו שלושה אחרים אחד לכל חבורה ואכלו עמהן, וזימנה כל חבורה בפני עצמה – גם כן פרח זימון מהנפרדים כיון שכבר זימנו חבורתם, אף על פי שלא זימנו עמהם.

וטעמו של דבר: שהרי אין זימון אלא בשלושה החייבים, ואיך יזמן עתה הנפרד מהחבורה, וחבורתו כבר זימנו? והרי לא נשאר עתה רק יחידי.

סימן קצג סעיף יח

וכל זה בדיעבד כשנפרדו. אבל לכתחילה שלושה שאכלו ביחד – אסור לאחד להפרד מהשנים ולהתחבר לשנים אחרים שנתחייבו בזימון, שהרי יבטל השנים שנשארו ממצות זימון שחלה עליהם.

אבל מארבעה שאכלו יכול אחד להפרד מהם ולהתחבר לשנים אחרים החייבים בזימון, שהרי עדיין נשארו שלושה לזימון.

סימן קצג סעיף יט

כתב רבינו הרמ"א בסעיף ג:

המנהג שלא לזמן בבית כותי. ונראה לי הטעם משום דלא יכלו לקבוע עצמן בביתו מפני יראתו, והוי כאילו אכלו בלא קבע. ועוד: דיש לחוש לסכנה אם ישנו בנוסח הברכה, ולא יאמרו "הרחמן הוא יברך את בעל הבית הזה". ולכן מתחילה לא קבעו עצמן רק לברך כל אחד לבדו. ולכן אין לשנות המנהג; אף אם לא היו טעמים אלו מספיקים, מכל מקום מאחר דכבר נהגו כך – הוי כאילו לא קבעו עצמן ביחד.

עד כאן לשונו. אבל כמה גדולים חלקו על זה, וסבירא להו דמזמנין שם, ו"בעל הבית הזה" קאי על בעל הסעודה. וכמה גדולים עשו כן למעשה, ובפרט עתה שיש בהאכסניות חדרים מיוחדים לאורחים שמזמנים שם. וכן אנו עושים למעשה, אם לא שאוכלין שם דרך עראי ולא דרך קביעות, דאז אין מזמנים שם.

(הלבוש, והב"ח, והמטה משה בשם מהרש"ל, והמגן אברהם סעיף קטן ט' בשם מהרי"ל – כולם פסקו שיש לזמן שם.)

---

הלכות ברכת המזון: קפב • קפג • קפד • קפה • קפו • קפז • קפח • קפט • קצ • קצא • קצב • קצג • קצד • קצה • קצו • קצז • קצח • קצט • ר • רא

---

סימן קצד

קיצור דרך: AHS:OH194

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן קצד | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

שלושה שאכלו, ושכחו וברכו או נפרדו; ועוד דינים
ובו ארבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד

סימן קצד סעיף א

שלושה שאכלו כאחד, ושכחו לזמן, ובירך כל אחד לעצמו – בטל מהם הזימון. ואין יכולים לברך ברכת הזימון עוד, דאין זימון למפרע. כלומר: דהזימון הוא קודם שארי הברכות ולא אחר כך, והוה מעוות לא יוכל לתקון.

וכן אם ברכו שנים מהם. אבל אם רק אחד מהם בירך – יכולים השנים לזמן עמו; דכיון דגם הוא נתחייב בזימון, ורוב החבורה עודם לא בירכו, מקרי שהזימון הוא כסדר ולא למפרע, דאזלינן בתר רובא. והוא לא קיים מצות זימון, דאין זימון למפרע.

ושמא תאמר: איך יאמר "ברוך שאכלנו משלו", הלא כבר בירך על אכילתו? דאינו כן, דכיון דלא בירך כהלכה – לא גרע מאכל עלה של ירק. ולכן אפילו מאן דסבירא ליה דאין מצרפין עלה של ירק, הא עדיפא מינה כיון דלא בירך כהלכתו.

(כן נראה לי בטעם הדבר. וזה שכתב הטור דלא גרע מעלה של ירק, אינו טעם על הזימון כמו שכתב המגן אברהם סעיף קטן א', אלא על מה שאומר "שאכלנו משלו". וכן הוא להדיא בטור. ולפי זה עולה טעם הדין כהוגן. והגר"ז טרח בזה, ולפי מה שכתבתי הטעם מובן. ודייק ותמצא קל.)

(וכבר נתבאר בסימן הקודם דכשאחד זימן עם אחרים – ביטל מהשנים מצות הזימון. ואסור לעשות כן, עיין שם.)

(הרי"ף השמיט דין זה, ולא נודע טעמו.)

סימן קצד סעיף ב

שלושה שאכלו כאחד, ויצא אחד מהם לשוק קודם ברכת המזון – קוראים לו ומודיעין אותו שרוצים לזמן כדי שיבוא ויכוין ויצטרף עמהם, ויענה עמהן ברכת זימון. ויוצאים ידי חובתן, ואפילו לא ישב עמהם על השולחן אלא שעומד לפני הפתח – יוצאים, וגם הוא יוצא ידי חובתו.

וזהו בשלושה. אבל בעשרה, כיון שצריכין להזכיר את השם – אין מדרך ארץ שלא ישב על השולחן, ומוכרח לישב עמהם עד סוף ברכת הזימון. וזה יתבאר בסימן ר.

סימן קצד סעיף ג

דבר ידוע דבברכת המזון או כולם מברכים ביחד עם המברך כפי המנהג אצלינו, או שהמברך מברך וכולם שומעים ועונים "אמן" כמו שכתבתי בריש סימן הקודם. וכששנים מהם עמי הארץ, בהכרח שרק המברך מברך כל הברכות, והם שומעים ועונים "אמן". אבל אם כולם עמי הארץ – אין להם מי שיברך.

ואמרו חכמינו ז"ל (מו א לפי' הרי"ף) דשלושה שאכלו כאחד, ואין בהם אחד שיודע לברך כל הברכות; אלא אחד מהם יודע ברכה ראשונה, ואחד ברכה שנייה, ואחד ברכה שלישית – חייבים בזימון, וכל אחד יברך הברכה שיודע, והשנים עונין "אמן". וכן בברכה שנייה ושלישית. ואף על פי שאין בהם אחד שיודע ברכת "הטוב והמטיב" אינו מעכב, דברכה זו היא דרבנן.

אבל לחצאין לא יברכו, שאם אחד יודע חצי הברכה, והשני חציה השני – לא יזמנו, דאין ברכה לחצאין, ואינה מתחלקת לשתים.

ופשוט הוא דצריכין לידע גם ברכת הזימון. וכן בשנים שאכלו, דקיימא לן בריש סימן הקודם דהיודע מברך ובור יוצא, אם אחד יודע ברכה אחת או שתים, והשני יודע השלישית – יברך זה הראשונה והשנייה, והשני השלישית, וכן כל כיוצא בזה. ודין זה פסקו כל הפוסקים.

סימן קצד סעיף ד

ויש בזה שאלה: דמזה משמע דאם אין בכולם מי שיודע ברכה אחת מהשלוש ברכות – בטל הזימון. ואין בזה טעם כלל, ולמה לא יזמנו על הברכה שיודעים?

והתשובה כן הוא: דוודאי מחוייבים לברך אותה ברכה שיודעים, רק מצות זימון אינה אלא כשיש שלוש ברכות. דכיון דדרשינן ברכת זימון והשלוש ברכות מקרא ד"ואכלת ושבעת וברכת" (מח ב), אם כן כשיש שלוש ברכות יש זימון, וכשאין שלוש ברכות אין זימון.

ומזה מוכח דכל השלוש ברכות הם מן התורה. דאם לא כן למה מעכבים? והרי "הטוב והמטיב" שהוא דרבנן ואינו מעכב.

(וכן כתב המגן אברהם סעיף קטן ג'. ועיין שם מה שכתב בשם הרמב"ן, דאין ברכות מעכבות זו את זו, והשיג עליו מכאן. ולפי מה שכתבתי אין זה השגה, דכאן רק לעניין ברכת זימון נאמרה. ודייק ותמצא קל.)

---

הלכות ברכת המזון: קפב • קפג • קפד • קפה • קפו • קפז • קפח • קפט • קצ • קצא • קצב • קצג • קצד • קצה • קצו • קצז • קצח • קצט • ר • רא

---

סימן קצה

קיצור דרך: AHS:OH195

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן קצה | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

אם חבורות מצטרפות לזימון
ובו חמישה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה

סימן קצה סעיף א

שנו חכמים במשנה (נ א):

שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד, בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו – הרי אלו מצטרפין לזימון. ואם לאו – אלו מזמנין לעצמן, ואלו מזמנין לעצמן.

ואמרינן בירושלמי: לשתי בתים נצרכה. כלומר: דעל בית אחד לא שייך לומר "בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו", דבבית אחד הלא כולן רואין זה את זה. אלא וודאי דאין חילוק בין בית אחד לשני בתים. והמשנה דנקטה "בית אחד", קא משמע לן דאפילו בבית אחד יכולין לזמן אלו לעצמן ואלו לעצמן כשיש בכל חבורה עשרה, או שגם ביחד לא יהיו עשרה. דהא דתנן "הרי אלו מצטרפות לזימון" – וודאי אינו בהכרח שיצטרפו, ואם ירצו יכולין לזמן כל חבורה וחבורה בפני עצמה (וכן כתב הב"ח). ולזה קא משמע לן דאף בבית אחד יכולין להתחלק, וכמו שכתבתי בסימן קצ"ג. ופשוט הוא דכולם צריכים שיהא ביכולתם לשמוע מפי המברך (שם).

סימן קצה סעיף ב

ותניא שם דגם השמש מצרפן, כלומר: אפילו אין רואין אלו את אלו, השמש מצרפן אם משמש לשתי החבורות, ואפילו הן בשני בתים.

ואם מפסיק בין שני הבתים רשות הרבים – אינן מצטרפין בשום עניין, אפילו רואין אלו את אלו, ואפילו שמש אחד לשניהן. ולאו דווקא רשות הרבים אלא אפילו שביל היחיד מפסיק ביניהם – אין מצטרפין (ט"ז סעיף קטן ב').

אבל בסעודת נישואין אין רשות הרבים מפסיק, כיון דכולהו סעודת נישואין הוי (שם סעיף קטן ג'). ויותר מזה נתבאר באבן העזר סימן ס"ב, דאף אם אין רואין אלו את אלו, ולא שמש אחד משמשן, מכל מקום מצטרפין, עיין שם. וכן כתב כאן הטור בשם הרא"ש, עיין שם.

סימן קצה סעיף ג

בסימן קצ"ג סעיף י"ב בארנו דהאוכלים על שני שולחנות – אין מצטרפין זה לזה. והא דשני חבורות מצטרפות, זהו כשיש זימון בכל חבורה וחבורה, עיין שם.

אמנם גם לזה אין אנו צריכים, דהטור והשולחן ערוך כתבו כאן כגון שנכנסו מתחילה על דעת להצטרף יחד. וזהו על פי הירושלמי. ולכן שפיר מצרפינן זה לזה אף כשיושבים על שני שולחנות. ואפשר דבכהאי גוונא בהכרח שיצטרפו, דלא כמו שכתבתי בסעיף א. אמנם אי אפשר לומר כן, דהא אפילו בחבורה אחת נחלקין אם ירצו, כשיש זימון לכל אחד או עשרה, כמו שכתבתי שם.

סימן קצה סעיף ד

ולפי זה יצא לנו דין חדש: דזה שנתבאר שם דעל שני שולחנות אין מצטרפין לזימון, אם נכנסו מתחילה על מנת כן – מצטרפין. ואפילו אין שלושה בכל שולחן – חייבין בזימון.

וזה שכתבנו שם דכשיש זימון בכל חבורה מצטרפין – אינו מוכרח, והמנהג להצטרף. ויש להתיישב בזה לדינא.

(עיין בית יוסף שהקשה: הא הרא"ש סבירא ליה דגם התחברות בסוף מועיל, כמו שכתבתי בסימן קצ"ג. ולא קשיא כלל: דבכאן גם בסוף ליכא התחברות. וכן כתבו הב"ח והמגן אברהם סעיף קטן ב'. ועיין ט"ז סעיף קטן א' שהאריך, ואין צריך לזה כלל. והבית יוסף בספרו הגדול כתב מפני קושיא זו: דלא בעינן שנכנסו על דעת להצטרף יחד אלא בשני בתים ולא בבית אחד, עיין שם. ולפי זה נצטרך לומר כמו שכתבתי שם, דכשיש בכל שולחן זימון – מצטרף. וזהו כוונת המגן אברהם סוף סעיף קטן ב', עיין שם. אבל מלשון הטור ושולחן ערוך משמע להדיא דגם אבית אחת קאי, כמו שכתבו המפרשים. ולפי זה אין צריך למה שכתבתי שם. ודייק ותמצא קל.)

סימן קצה סעיף ה

אכלו מקצתן בבית, ומקצתן חוץ לבית, אם המברך יושב על מפתן הבית והוא רואה אלו ואלו – הוא מצרפן, דהוה ליה כמקצתן רואין זה את זה. וכתבו רבותינו בעלי השולחן ערוך בסעיף ג:

כל היכא שמצטרפות שתי חבורות – צריך שישמעו שתיהן דברי המברך ברכת זימון בביאור. ושאר ברכת המזון יברך כל אחד לעצמו. אבל אם ירצו שהמזמן יוציא כולם – צריכים שישמעו כל ברכת המזון, דבלא זה לא יצאו כלל.

עד כאן לשונו. ואם אינו שומע עונה "אמן" (מגן אברהם סעיף קטן ה'). וכמה פוסקים כתבו דבכל עניין צריכים שישמעו מהמברך כל ברכת המזון (שם סעיף קטן ד'). ובסימן קצ"ג סעיף ח בארנו בזה, עיין שם.

---

הלכות ברכת המזון: קפב • קפג • קפד • קפה • קפו • קפז • קפח • קפט • קצ • קצא • קצב • קצג • קצד • קצה • קצו • קצז • קצח • קצט • ר • רא

---

סימן קצו

קיצור דרך: AHS:OH196

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן קצו | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

מי שאכל דבר איסור, אם מצטרף לזימון
ובו תשעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט

סימן קצו סעיף א

תנן בריש פרק "שלושה שאכלו":

אכל טבל, ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו, ומעשר שני והקדש שלא נפדו – אין מזמנין עליו.

וכתב הרמב"ם סוף פרק ראשון:

כל האוכל דבר האסור, בין בזדון בין בשגגה – אינו מברך עליו, לא בתחילה ולא בסוף. כיצד? הרי שאכל טבל של דבריהם... אינו מברך; ואין צריך לומר אם אכל נבלות וטרפות, או שתה יין נסך וכיוצא בו. אבל אם אכל דמאי... – הרי זה מברך תחילה וסוף, וכן כל כיוצא בהן.

עד כאן לשונו. ביאור דבריו: דוודאי אף באוכל איסור דרבנן אין לו לברך. אך כמו איסור קל דדמאי – מברך.

וכיון שכתב "וכן כל כיוצא בהן", משמע להדיא דיש שארי איסורים קלים דרבנן דמברכין עליהן. ונראה לי דהיינו בישולי עובדי כוכבים, וחלב שחלבו עובד כוכבים, שהקילו בהן להגעיל כלי חרס, כמו שכתבתי ביורה דעה סימן קי"ג, עיין שם.

(ובבאר היטב כתב בסתם יינם, עיין שם. ולא נראה לי. ודייק ותמצא קל.)

סימן קצו סעיף ב

אמנם הראב"ד חלק עליו, וכתב דבכל האיסורים חייב לברך תחילה וסוף כיון שנהנה. ורק לעניין זימון אינו מצטרף, לפי שאין קביעות לדבר איסור, והוי כאכילת פירות שאין קבע לזימון.

ולהרמב"ם צריך לומר הא דתנן "זימון" הוא לרבותא: דלא מיבעיא שיברך בעצמו שאסור, אלא אפילו להצטרף לזימון שאחר מברך והוא רק לצירוף דגם כן אסור (ב"ח). והרא"ש הסכים להראב"ד כמו שכתב הטור, עיין שם.

סימן קצו סעיף ג

אבל רבינו הבית יוסף בספרו הגדול הביא תוספתא מפורשת כהרמב"ם (דמאי פרק שני), וזה לשון התוספתא:

לא יושיט ישראל אבר מן החי לבני נח, ולא כוס יין לנזיר... ואין מברכין עליהן, ואין מזמנין עליהם, ואין עונין אחריהן "אמן".

עד כאן לשונה. וכן בירושלמי פרק קמא דחלה: מצה גזולה אסור לברך, "ובוצע ברך ניאץ...". רבי יוסי אומר: אין עבירה מצוה. אמר רבי אילא: אלה המצות אם עשיתן כמצותן – הרי הן מצות. ואם לאו – אינם מצות.

עד כאן לשונו. הרי מפורש כהרמב"ם, וכן מבואר ממשנה דדמאי: הדמאי מברכין עליו ומזמנין עליו – משמע להדיא דדווקא דמאי מברכין עליו, ולא שאר איסור אפילו דרבנן. וכן פסקו רבינו יונה והרשב"א כהרמב"ם. וכן מבואר מלשון רש"י במשנה ד"שלושה שאכלו", עיין שם. וכן פסק רבינו הבית יוסף בסעיף א.

ונראה לי דאם אכל לחם עם בשר של איסור, גם הרמב"ם מודה שיברך על הלחם תחילה וסוף. דבלחם אין איסור, ולמה לא יברך עליו?

סימן קצו סעיף ד

ויש מי שפסק דבאכל דבר איסור בשוגג – מברך עליו (ט"ז סעיף קטן א'). כלומר: שאם נודע לו אחר אכילתו שהיה איסור, מברך ברכת המזון או שאר ברכה.

ומביא ראיה ממה שפסק רבינו הבית יוסף בסעיף ב, דאם אכל דבר איסור במקום סכנה – מברכין עליו. ואם כן איזה חילוק יש בין סכנה לשוגג (שם)?

והדברים תמוהים: דבשוגג נהי שהוא אינו חייב בזה, מכל מקום סוף סוף איסורא קאכיל, ואין זה בכלל ברכה. אבל במקום סכנה היתר קאכיל, שהתורה התירה לו והוי כהיתר ממש. ומה עניין זה לזה?

(ומה שכתב מתשובת הרשב"א חלק א' סימן תשצ"ד, בחולה ביום הכיפורים, הרשב"א ז"ל לא חש להאריך בטעמים כיון שפסק שיברך. ולבד זה דברי הרשב"א שם תמוהים, שהסכים להראב"ד, ובחידושים ריש פרק "שלושה שאכלו" פסק מפורש כהרמב"ם, עיין שם. ובעל כרחך תשובה זו אינה כתיקונה. ודייק ותמצא קל.)

סימן קצו סעיף ה

כתב רבינו הבית יוסף בספרו הגדול: גזל חיטים וטחנן ואפאן, אף על פי שקנאן בשינוי – אינו מברך לא בתחילה ולא בסוף. וכהך דבבא קמא (צד א), דאין זה מברך אלא מנאץ. וכן קיימא לן בלולב, כמבואר לקמן סימן תרמ"ט, עיין שם; משום דגבי ברכה לא מהני שינוי, דאין מזכירין שם שמים על דבר שעיקרו בעבירה (תוספות סוכה ל א).

ויש מי שאומר דברכת המזון כיון שהוא חיוב תורה שאני, כיון דמדינא הוא שלו. ועוד: דגבי לולב שם מסתפקין בזה, עיין שם. ואם כן בברכת המזון דאורייתא הולכין לחומרא.

(מגן אברהם. ויש לזה ראיה מדברי הרב המגיד פרק ששי מהלכות חמץ ומצה דין ז, עיין שם.)

סימן קצו סעיף ו

בערכין (ר א) אמרינן דכהנים וישראלים, דכהנים אוכלים תרומה וישראלים חולין, אף על גב דהישראל אינו יכול לאכול תרומה. אבל כיון דהכהן יכול לאכול חולין מקרי קביעות ביחד, ומצטרפין לזימון.

ומזה דקדקו רבותינו בכל כהאי גוונא, כגון שלושה שאוכלין, ואחד אוכל פת כותים, והשנים נזהרים מזה, מכל מקום כיון שזה האוכל יכול לאכול משלהם – מצטרפין לזימון.

אבל אם שניהם אין יכולין לאכול זה מזה, כגון שאחד כהן ואוכל תרומה או חלה, והשני ישראל ואוכל פת כותים, והכהן נזהר מזה; דהישראל אינו יכול לאכול של כהן, וגם הכהן נזהר מהפת שהישראל אוכל – אין מצטרפין.

סימן קצו סעיף ז

וכן שלושה ששנים מהם מודרים זה מזה – אין מצטרפין לזימון, מפני שאחד אסור בשל חברו. ואף על גב שיכולין להתיר נדרן על ידי חכם, מכל מקום השתא מיהא לא התירו.

וכתב רבינו הרמ"א דדווקא כשכל אחד אוכל מכיכרו. אבל אם אוכלים מכיכר בעל הבית – מצטרפין, דהא אוכלין מכיכר אחד. עד כאן לשונו.

ולכאורה אין שום רבותא בזה, ומאי קא משמע לן? אך באמת יש בזה רבותא גדולה, דביורה דעה סימן רכ"א מבואר שאסורים לאכול מקערה אחת אצל בעל הבית, דשמא יאכל אחד פחות מהשני, ונמצא מהנֵהוּ אלא אם כן נשאר תמיד בהקערה, עיין שם. ולזה קא משמע לן דבלחם לא חיישינן לזה, דמסתמא נותן הבעל הבית לחם הרבה.

(עיין ט"ז סעיף קטן ג'. ולדבריו הוה ליה לפרש שיש הרבה. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר, דסתמא כן הוא. ודייק ותמצא קל.)

סימן קצו סעיף ח

ומהדין שנתבאר דקדקו הפוסקים שאם אחד אוכל בשר ואחד חלב – מצטרפין. דאף על גב דהאוכל בשר לא יוכל לאכול חלב עד ששה שעות, ואז כבר יתעכל המזון, מכל מקום כיון דהאוכל חלב יכול לאכול בשר מיד על ידי קינוח והדחה – מצטרפין, כמו בתרומה וחולין שנתבאר. ואם האוכל חלב אינו אוכל אז בשר, כמו קודם תשעה באב – אין מצטרפין; או שאוכל גבינה קשה שצריך להמתין הרבה גם כן אין מצטרפין.

אמנם בזה הקשו: מה לנו לבשר ולחלב, הא אוכלין פת? דאם לא כן לא שייך זימון, והרי הפת יכולין לאכול זה עם זה. ובאמת לא קשיא כלל, דהא עיקר זימון הוא ההתחברות יחד, ושנים שאוכלין זה בשר וזה גבינה מוכרחים לאכול בפירוד; שהרי אסור להעלותן על שולחן אחד, או שצריכין לעשות היכר כגון בשני מפות וכיוצא בזה, כמו שכתבתי ביורה דעה סימן פ"ח, עיין שם. ואם כן איך יתחברו לזימון?

ואם תאמר דאם כן אפילו זה אוכל חלב וזה בשר אין חיבור? דאינו כן, שהרי בעל החלב יכול תיכף להתחבר לבעל הבשר. ואפילו אם באמת אינו מתחבר, כיון שיש בידו להתחבר – כחיבור דמי. מה שאין כן כששניהם אין יכולין לאכול זה מזה.

ודע שרגילין לומר דבעל החלב יברך ולא בעל הבשר, מפני שבעל החלב יכול לאכול של השני (מגן אברהם סעיף קטן א'). ונראה לי דאין בזה קפידא כל כך, מדלא פירשה הגמרא בערכין שם שהכהן מברך. אך אפשר לומר דלא הוצרך לפרש, דבלאו הכי כהן מברך משום "וקדשתו", כמו שכתבתי בסימן ר"א, עיין שם. אך בלאו הכי לא מסתבר זה, דאם בעל הבשר אינו יכול לברך איך מצטרף לזימון? אלא וודאי דלכתחילה אמרו כן, אבל אם מדרך הכבוד לכבד לבעל הבשר – אין קפידא. וכמדומני שכן המנהג.

(מה שכתב הט"ז סעיף קטן ב', דחה האליה רבה בסעיף קטן ג', עיין שם.)

סימן קצו סעיף ט

כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ד:

אין מזמנין על מי שאכל פחות מכזית.

עד כאן לשונו, ומילתא דפשיטא היא. אלא דקא משמע לן דאפילו לדעה שיתבאר בסימן הבא דגם לשלושה מצטרף מי שאכל ירק; והייתי אומר דפת פחות מכזית לא גרע מירק – קא משמע לן דאינו כן.

(עיין ט"ז סעיף קטן ד'. ולדברינו אתי שפיר בפשיטות. ודייק ותמצא קל.)

---

הלכות ברכת המזון: קפב • קפג • קפד • קפה • קפו • קפז • קפח • קפט • קצ • קצא • קצב • קצג • קצד • קצה • קצו • קצז • קצח • קצט • ר • רא

---

סימן קצז

קיצור דרך: AHS:OH197

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן קצז | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

מי הם המצטרפים לזימון שלושה או עשרה
ובו תשעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט

סימן קצז סעיף א

שנים שאכלו כאחד ובא שלישי, והשנים כבר גמרו סעודתן, רק עדיין לא ברכו ברכת המזון ולא נטלו מים אחרונים, ולא אמרו עדיין "הב לן ונברך", כתב הטור דמצטרף עמהם. וכן הוא לשון הרא"ש (פרק שביעי סימן י"ח), וזה לשונו:

הלכך שנים שאכלו ובא שלישי, ואכל קודם שאמרו שנים "הב לן ונברך" – מצטרף עמהם.

עד כאן לשונו. ומבואר מלשונם דמצטרף בלא שום תנאי.

(דמפרשי בברכות מז א: אילו מייתי לי אורדליא..., מי לא אכלינן? כלומר: לא ימלט שכל אדם אפילו הוא שבע, שלא יערב לו איזה מאכל שהוא, והיה אוכל אם היו מביאים לו.)

סימן קצז סעיף ב

אבל הרמב"ם בפרק חמישי דין ט' כתב:

שנים שהיו אוכלין וגמרו סועדתן, ובא שלישי ואכל, אם יכולין לאכול עמו כל שהוא ואפילו משאר אוכלין – מצטרף עמהן.

עד כאן לשונו. הרי שכתב תנאי: אם יכולין לאכול עמו. ויותר מבואר זה בהסמ"ג, שכתב:

אומדין דעתן: אם לא אכלו כל כך, שאם היו מביאים להם מיני מעדנים ודבר חביב, שהיו עדיין יכולין לאכול – מצטרף.

עד כאן לשונו. הרי מפורש דאם לאו – אינו מצטרף. ויותר מפורש כן בבה"ג, וזה לשונו:

ובי תרי דכריכו ריפתא וגמור סעודתייהו, ואתא אינש אחרינא וקבעי לאזמוני עמהון, חזינן אי כדמייתי להון מידי דחביב עליהון מן מאי דאכלו... ולא אכלין – לא מצטרף עמהון. ואי אכלין – מצטרף עמהון.

עד כאן לשונו.

(והם מפרשים: "אילו מייתי...", כלומר: שצריכים לראות דאם היו מביאים, אם היו אוכלים אם לאו. ומבה"ג מבואר דבעינן דווקא מן המאכלים שאכלו, שלא כדעת הרמב"ם. ודייק ותמצא קל.)

סימן קצז סעיף ג

ולפי זה רבינו הבית יוסף שכתב בסעיף א:

שנים שאכלו כאחד וגמרו, ובא שלישי, כל היכא דאי מייתי להו מידי מצי למיכל מיניה – מצטרף בהדייהו. וחייבים ליתן לו לאכול כדי שיצטרף עמהם. והוא שבא עד שלא אמרו "הב לן ונברך". אבל אם אמרו "הב לן ונברך" ואחר כך בא השלישי – אינו מצטרף עמהם.

עד כאן לשונו. והנה כתב מפורש כהרמב"ם ולא כהטור. והכי קיימא לן דהלכה כרבים, ולא תמיד מצטרף השלישי אלא בתנאי שנתבאר. ותמיהני שהמפרשים לא העירו שהראשונים מוחלקים בזה.

(והלבוש כתב מסברא דנפשיה דתלוי בתנאי. והפרישה השיג עליו דאינו תלוי בתנאי, ובכל עניין מצטרף, עיין שם. ולא ראו שהראשונים חולקים בזה.)

סימן קצז סעיף ד

וזה שכתב רבינו הבית יוסף דחייבים ליתן לו לאכול כדי שיצטרף עמהם, כבר בארנו בזה בסימן קצ"ג סעיף ו, עיין שם.

ובזה שכתב דכשאמרו "הב לן ונברך" אינו מצטרף, כתב רבינו הרמ"א דנטילת מים אחרונים כ"הב לן ונברך" דמי. עד כאן לשונו.

ובוודאי מים אחרונים עדיפא מ"הב לן ונברך", דב"הב לן" יש חולקים, וסבירא להו דמצטרף (מגן אברהם סעיף קטן ב' בשם הר"ן, ועיין בסימן קע"ט). וגם "הב לן ונברך" אינו אלא בבעל הבית ולא באורח, ובמים אחרונים אין חילוק כמו שכתבתי בסימן קע"ט.

אמנם כוונתו כן הוא: דב"הב לן ונברך" נתבאר שם דאם רוצה לברך על מה שיאכל – מותר. ולא כן במים אחרונים, כמו שכתבתי שם. לזה קאמר דבכאן משום צירוף לזימון דינו כ"הב לן ונברך", כלומר: שביכולתם לברך ולאכול ולהצטרף לזימון עם השלישי (מגן אברהם סעיף קטן ג').

ויש מי שכתב דמצוה ליטול ידיו ולברך "המוציא" ולאכול מעט (שם בשם ב"ח). ודברים תמוהים הם, וקרוב לאכילה גסה (אליה רבה). ולא שמענו מעולם מי שיעלה על דעתו לעשות כן.

סימן קצז סעיף ה

אמרינן בגמרא (מח א) לעניין עשרה שמברכים בשֵם: תשעה שאכלו דגן, ואחד אכל ירק – מצטרפין לברך בשם. והוא הדין כששתה כוס יין (תוספות), דשתייה בכלל אכילה ויכול לומר "שאכלנו משלו" (שם). ולאו דווקא יין, דהוא הדין שאר משקים, לבד מים שאין בזה חשיבות כלל, ולא שייך צירוף בזה. ואפילו לא טיבל עמהם אלא בציר – מצטרף. ודווקא כשאכל כזית מהירק או משאר מאכל, ושתה רביעית מיין או משארי משקים או מציר. וכן דווקא שלא בירך ברכה אחרונה, דאחר ברכה אחרונה לא שייך שיצטרף.

ואמרו בגמרא שם דלאו דווקא אחד מצטרף, דהוא הדין שלושה מצטרפים. וכך אמרו שם שבעה שאכלו דגן ושלושה ירק – מצטרפין. אבל ארבעה אין מצטרפין אף על גב דהרוב אכלו דגן, מכל מקום אינם מצטרפין דבעינן רובא דמינכר טובא.

ופשוט הוא שהמברך צריך שיהיה אחד מאוכלי הפת.

ויש מי שרוצה לומר דגם מים מצטרף, משום דשתייה בכלל אכילה (מגן אברהם סעיף קטן ו'). ונראה עיקר כרבינו הבית יוסף, שפסק בסעיף ב דאינו מצטרף. והטעם: דבעינן על כל פנים דבר שיש בו חשיבות קצת. ולפי זה אפשר דהמים המתוקנים כמו סעלצע"ר לימאנא"ד או מיני קוואסי"ן – מצטרף. וכן נראה עיקר לדינא.

סימן קצז סעיף ו

המצטרף צריך לברך ברכה אחרונה על מה שאכל או שתה. דברכת המזון אינה פוטרת לא ברכת "בורא נפשות" ולא ברכה "מעין שלוש". דברכת המזון אינו פוטר אלא מה שבתוך הסעודה. ואפילו המסובים בעצמם בדברים הבאים לאחר הסעודה – צריכים ברכה לפניהם ולאחריהם, כמו שכתבתי בסימן קע"ז, וכל שכן אותם שלא אכלו כלל בסעודה, ואין צירופן רק לזימון. ולכן אם נצטרפו אפילו על ידי מזונות – צריכין ברכה בפני עצמם. וממתינים עד שיסיים המברך ברכת זימון, כפי מה שיתבאר בסימן ר, ואז יברכו ברכה אחרונה.

ויש מי שרוצה לומר דיין ותמרים ברכת המזון פוטר, משום דזייני דלחם (עיין בית יוסף ומגן אברהם סעיף קטן ז'). וצריך עיון בזה. ולכן טוב שיכוונו שלא לצאת בברכת המברך (שם).

סימן קצז סעיף ז

הרי"ף והרמב"ם כתבו דדווקא לעשרה מצטרפי אפילו בירק; אבל לשלושה אינו מצטרף רק מי שאכל פת דווקא, דבזה חמירא שלושה מעשרה, דבעשרה כיון דעיקר זימון יש מאוכלי פת, וזהו רק להוסיף באמירת "אלהינו", כיון שאכלו דבר מה שכינתא שריא ויכול לומר "אלהינו". אבל בעיקר הזימון צריך אוכלי פת דווקא, דהכי תנן: "שלושה שאכלו", כלומר: בסעודה. ואין סעודה אלא בפת. ואף על גב דבירושלמי תניא: שנים שאכלו דגן ואחד ירק – מצטרף; משמע שם להדיא דזהו דעת יחיד, וחכמים חולקים, עיין שם.

והנה ברמב"ם כתוב מפורש: "כזית פת". אבל ברי"ף איתא "כזית דגן", ולכן יש אומרים דלאו דווקא פת, דאפילו ברכת מזונות סגי דדגן הוא (כלבו). אבל דעת הרא"ש ור"י דגם בירק סגי, דכיון דלעשרה מצטרף – כל שכן לשלושה.

והנה רבינו הבית יוסף בספרו הגדול פסק כהרמב"ם, אבל בשולחן ערוך סעיף ג הביא כל השלוש דעות. ולפי שדעתו נוטה לפסק הרמב"ם, לכן כתב וזה לשונו:

הלכך שנים שאכלו ובא השלישי, אם יכולם להזקיקו שיאכל כזית פת – מוטב. ואם אינו רוצה – לא יתנו לו לשתות ולא מאכל אחר. ואם אירע שנתנו לו לשתות או מאכל אחד – יזמנו עמו, אף על פי שאינו רוצה לאכול פת.

עד כאן לשונו. וחזר בו ממה שכתב בספרו הגדול, לפי שמהר"ם מרוטנבורג עשה כן הלכה למעשה (שם). וגדולי האחרונים כתבו שגם לכתחילה עושין כן, לפי שהעיקר לדינא כדברי הרא"ש (מגן אברהם סעיף קטן ט', וב"ח וכנסת הגדולה).

סימן קצז סעיף ח

דבר ידוע שהרמב"ם בפרק חמישי, והתוספות והרא"ש ורוב הפוסקים סוברים דחיוב ברכת המזון מן התורה אינו אלא באכל כדי שביעה, וכזית הוא רק מדרבנן. לבד הראב"ד שם שסובר דכזית הוא מן התורה. ויש שסוברים דכביצה הוא מן התורה, כמו שכתבתי בסימן קפ"ד, עיין שם.

לפיכך חבורה שאכלו, אלו אכלו כדי שביעה, ואלו אכלו רק כזית וכביצה – נכון לכתחילה שיברך מאותן שאכלו כדי שביעה, ולא מאותן שאכלו כזית וכביצה, דמוטב שהמחוייב מן התורה יברך להמחוייב רק דרבנן ולא להיפך.

אמנם בדיעבד או אם אין בהאותם שאכלו כדי שביעה שידעו לברך – יברך מי שאכל כזית, וכולם יצאו ידי חובתם. והטעם: דברכת המזון כיון שמחוייב לברך, הוה כברכת המצות שאחד יכול להוציא לחברו אף שלא עשה המצוה כלל, מטעם ד"כל ישראל ערבים זה בזה". ולא דמי לברכת הנהנין דאינו מוציא אלא אם כן נהנה גם בעצמו. אלא דבברכת המזון אי אפשר להוציא בלא אכילה כלל, דאיך יאמר "שאכלנו משלו", והרי לא אכל? ולכן מוכרח לאכול כזית. אבל כשאכל כזית – דיו, ויכול להוציא אחרים ידי חובתן (תוספות מ"ח).

סימן קצז סעיף ט

כתב רבינו הרמ"א בסעיף ד:

ויש אומרים שאינו חייב לברך מדאורייתא אם לא שתה והוא תאב לשתות. וטוב ליזהר לכתחילה אם מקצתן שתו ומקצתן לא שתו – יברך מי ששתה.

עד כאן לשונו. והכי פירושו: דיש מי שחושש לדברי ר"מ שדרש "ושבעת" – זו שתייה. ולדידיה החיוב מן התורה בכזית. אבל אם רוצה לשתות ואינו שותה – אין החיוב רק מדרבנן. ולכן לחוש לדעה זו לכתחילה – נכון שהשותה יברך; דאם יברך מי שלא שתה, שמא רוצה לשתות ואין חיובו רק מדרבנן.

ואם מקצתן אכלו לשובע ולא שתו, ומקצתן אכלו בכזית ושתו – מוטב שיברך מי שאכל לשובע, משום דרוב הפוסקים סוברים דשביעה מעכב מדאורייתא ולא שתייה (מגן אברהם סעיף קטן י"ב).

וכל זה לכתחילה, כמו בהדין הקודם. אבל בדיעבד אינו מעכב כלל, כמו בדין הקודם.

(והט"ז סעיף קטן ד' תפס דכוונת המרדכי גם בדיעבד, ותמה בזה, עיין שם. אבל אין כוונתו כן, עיין שם.)

---

הלכות ברכת המזון: קפב • קפג • קפד • קפה • קפו • קפז • קפח • קפט • קצ • קצא • קצב • קצג • קצד • קצה • קצו • קצז • קצח • קצט • ר • רא

---

סימן קצח

קיצור דרך: AHS:OH198

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן קצח | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

הנכנס להרוצים לברך ברכת המזון, מה יענה
ובו שני סעיפים:
א | ב

סימן קצח סעיף א

שלושה שאכלו והתחילו לברך, ונכנס אחד שלא אכל; אם נכנס כשאמר המברך "נברך שאכלנו משלו" – עונה אחריהם "ברוך ומבורך שמו תמיד לעולם ועד".

לפי שכששומע שהמברך אומר לכולם ליתן ברכה לה' – מחוייבים כל השומעים לברך, דאם לא כן מיחזי חס וחלילה כאינו רוצה... ועל כי אין ביכולתו לומר "שאכלנו משלו", שהרי לא אכל – יאמר "ברוך ומבורך...".

סימן קצח סעיף ב

אבל אם נכנס כשהמסובין עונין "ברוך שאכלנו...", עונה אחריהם "אמן". ואינו צריך לומר "ברוך", כיון שלא שמע כשאמר "נברך".

ויראה לי דעניית "אמן" הוא אחר שחוזר המברך ואומר "ברוך שאכלנו משלו...". דוודאי כל עניית "אמן" הוא בסוף העניין, ואיך לא יענה בסוף? ואם נאמר שיענה עליהם וגם על המברך, הוא דבר תמוה לענות שני "אמנין" על דבר אחד ברגע אחת כמעט. ולכן נראה לי כמו שכתבתי.

ועוד נראה לי דגם הנכנס בעת שאומר "נברך" ועונה "ברוך ומבורך", מכל מקום ה"אמן" אחר "ברוך שאכלנו" צריך לענות, שהרי על כל ברכה ששומע חייב לברך "אמן". וזה שבגמרא ופוסקים חילקו בין נכנס ל"נברך" ובין נכנס ל"ברוך", הכי פירושו: דאם נכנס ל"נברך" צריך לומר גם "ברוך", ואם נכנס ל"ברוך" לא יענה רק "אמן".

ופשוט הוא דאם עשרה מברכים יאמר "ברוך אלקינו ומבורך שמו תמיד לעולם ועד".

ואם שתה מים וכל שכן שאר משקין, ולא בירך עדיין ברכה אחרונה – יכול לענות "ברוך שאכלנו משלו", דשתייה בכלל אכילה כמו שכתבתי.

ופשוט הוא דאין חילוק בין נכנס בעת שהתחילו לברך, או ישב שם בעת הסעודה ולא אכל ולא שתה. וכן אם בא בעת שהמברך חוזר ואומר "ברוך שאכלנו..." – עונה גם כן "אמן". ויש מי שחולק בזה, ואינו עיקר.

(עיין ט"ז, ולא נתבררו דבריו. וגם האליה רבה השיג עליו, עיין שם. והגר"ז פסק שלא לענות "אמן" כשעונה "ברוך", וצריך עיון. וגם בסימן קצ"ב, פסקנו כן, עיין שם.)

---

הלכות ברכת המזון: קפב • קפג • קפד • קפה • קפו • קפז • קפח • קפט • קצ • קצא • קצב • קצג • קצד • קצה • קצו • קצז • קצח • קצט • ר • רא

---

סימן קצט

קיצור דרך: AHS:OH199

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן קצט | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

על מי מזמנים, ועל מי אין מזמנים
ובו ארבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד

סימן קצט סעיף א

השמש שאכל כזית – מזמנין עליו, אף על פי שאכילתו אינה בקביעות בישיבה על השולחן אלא שאוכל כשהולך או עומד; מכל מקום מצטרף, דכיון שדרכו בכך – הילוכו ועמידתו זהו קביעותו. אבל באיש אחר אינו כן, כמו שכתבתי בסימן קצ"ג.

והכותי שהוא מהשומרונים, בזמן הזה הם כעובדי כוכבים גמורים לכל דבריהם.

ועם הארץ מעיקרא דדינא אין מזמנין עליו, לפי שלא נאה חברתו. אמנם אנן קיימא לן דמזמנין על עם הארץ, וסמכינן על הני תנאי דסבירא להו: איזהו עם הארץ? כל שאינו קורא קריאת שמע שחרית וערבית, או אינו מניח תפילין (מז ב). ואין אצלנו עם הארץ כאלו. ואף על גב דקיימא לן בגמרא שם דאפילו קרא ושנה, ולא שמש תלמידי חכמים – הרי זה עם הארץ, מכל מקום אי אפשר לקיים עתה כן, דאם כן ילכו ויבנו במה לעצמן (תוספות שם). וכהאי גוונא אמרו חכמינו ז"ל בחגיגה (חגיגה כב אכב א), וסמכינן על זה. ומכל מקום מי שאינו קורא קריאת שמע, או אינו מניח תפילין – אין מזמנים עליו, דזהו רשע.

וכל שכן דמין ואפיקורס דאין מזמנין עליהן, וכן על גר (זמן הקדמון) שמל ולא טבל – אין מזמנין עליו. וכל שכן דאין מזמנין על עובד כוכבים, אפילו כשמברך לה'. אבל כשמל וטבל – מזמנין עליו.

ואין לשאול: איך יכול לומר "על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה"? דאין זה שאלה: דהארץ ניתנה לאברהם, ואברהם נקרא "אב המון גוים"; כלומר: דכל שנכנס תחת כנפי השכינה הוא בנו של אברהם אבינו.

ואונן בזמן שחל עליו אנינות – אין מצרפין אותו לזימון, שהרי פטור מכל המצות. ואפילו למי שסובר שיכול לעשות, מכל מקום לזימון אין לו שייכות. ועוד: דלא קיימא לן כן, כמו שכתבתי ביורה דעה סימן שמ"א. ובשבת שאין אנינות חלה עליו – מצטרף לזימון. והאבל תמיד מצטרף לזימון, ובו נתוסף בברכת "הטוב והמטיב" כמו שכתבתי בסימן קפ"ט.

סימן קצט סעיף ב

איתא בגמרא (מה ב):

נשים מזמנות לעצמן, ועבדים מזמנין לעצמן. נשים ועבדים וקטנים, אם רצו לזמן – אין מזמנין משום פריצותא.

ולרש"י שם אינה חובה על הנשים לזמן. אלא שאם רצו לזמן – מזמנים. וכן הסכימו התוספות. אבל הרא"ש כתב שחייבות לזמן, דכן משמע להדיא בריש ערכין שאומר: הכל חייבין בזימון... לאתויי נשים, עיין שם. וכן כתבו תלמידי רבינו יונה.

אמנם גם לשיטת רש"י ותוספות ניחא, דוודאי חייבות כשאכלו עם שלושה אנשים – חייבות הן גם כן לשמוע ולענות ברכת הזימון. אבל לעצמן אין חובה. וכן אין מצטרפות לאנשים לזימון, דהתחברות אנשים ונשים הוה פריצותא. ואפילו בעל ואשתו ובתו – אין מצטרפין לזימון, ורק כשיש זימון בלעדן גם הן חייבות (סמ"ג).

ומנהג העולם כרש"י ותוספות, ולא שמענו מעולם שנשים יזמנו לעצמן. וגם מהרמב"ם פרק חמישי יש ראיה לשיטת רש"י ותוספות: דהנה רמב"ם דבריו סתומים כלשון הש"ס, אך שכתב דאין מזמנות בשֵם, עיין שם. ואי סלקא דעתך שיש עליהן חיוב, למה לא יזמנו בעשרה בשֵם? אלא וודאי דאין חיוב עליהן, ולכן אין להזכיר את השֵם במקום שאין חיוב.

וכך פסקו רבותינו בעלי השולחן ערוך. וכתבו דיוצאות בזימון שלנו אף על פי שאינן מבינות, ובארנו בזה בסימן קצ"ג סעיף ד.

(ועיין מגן אברהם סעיף קטן ה'. ודייק ותמצא קל.)

ובטור הביא דעה מי שהורה שאשה מצטרפת לזימון. ולא קיימא לן כן, ולא שמענו ולא ראינו מי שהורה כן.

(והט"ז שהאריך בסעיף קטן ב', לא לדינא אלא לבאר דברי ר"י הכהן בטור.)

סימן קצט סעיף ג

כתבו הטור והשולחן ערוך:

אנדרוגינוס מזמן למינו, ואינו מזמן לא לאנשים ולא לנשים. וטומטום אינו מזמן כלל.

עד כאן לשונו. דאנדרוגינוס כולם שווים, והוא בריה בפני עצמה. אבל הטומטום יש זכר ויש נקבה, ולכן גם מינו אינו מוציא.

ומי שנתרחק מפני עבירה, או שעבר על התקנה כמבואר ביורה דעה סימן של"ד – אין מצרפין אותו לזימון.

סימן קצט סעיף ד

בקטן רבתה המחלוקת בין הראשונים. ורבינו הבית יוסף פסק דקטן שהגיע לעונת הפעוטות, כבן תשע או כבן עשר (מגן אברהם), ויודע למי מברכין – מזמנין עליו, ומצטרף בין לשלשה בין לעשרה. עד כאן לשונו.

אבל רבינו הרמ"א כתב דיש אומרים דאין מצרפין אותו כלל עד שיהא בן שלוש עשרה שנה, דאז מחזקינן ליה כגדול שהביא שתי שערות. וכן נוהגין, ואין לשנות. וחרש ושוטה אם מכוונים ומבינים – מצטרפין לזימון, אף על גב שאין החרש שומע הברכה. עד כאן לשונו.

ואף על גב דבדאורייתא לא מוקמינן קטן בן שלוש עשרה שנה בחזקה שהביא שתי שערות, וצריך בדיקה, מיהו לצרפו לזימון אין חשש. אמנם שהוא יוציא אחרים – צריך בדיקה דווקא (שם). אך אם כולם מברכים בפני עצמם, והוא אינו אומר רק ברכת הזימון – אין חשש (שם). וכן המנהג הפשוט, שמי שנעשה בר מצוה ועושין סעודה – הוא מברך.

וזה שכתב בחרש ושוטה – אין הכוונה לחרש ושוטה גמור; דאֵלו אין להם דעת כלל, וגריעי מקטן. אלא הכוונה שהוא חרש שאינו שומע ומדבר ושוטה קצת. לכן אם מכוונים ומבינים – מצטרפין. ואִלם ששומע ואינו מדבר, נראה לי דאינו מצטרף כיון שאינו יכול לענות ולברך (עיין מגן אברהם סעיף קטן ח', וכן כתב האליה רבה).

---

הלכות ברכת המזון: קפב • קפג • קפד • קפה • קפו • קפז • קפח • קפט • קצ • קצא • קצב • קצג • קצד • קצה • קצו • קצז • קצח • קצט • ר • רא

---

סימן ר

קיצור דרך: AHS:OH200

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן ר | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

אחד מפסיק לשנים, ולא שנים לאחד; ועד כמה מפסיק
ובו ששה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו

סימן ר סעיף א

כתב רבינו הבית יוסף:

שלושה שאכלו כאחד, אחד מפסיק על כורחו לשנים ועונה עמהם ברכת זימון. ואפילו לא רצה להפסיק – מזמנין עליו בין עונה בין אינו עונה, כל שהוא עומד שם.

אבל שנים אין חייבין להפסיק לאחד. והלכך אין חיוב זימון חל עד שיתרצו להפסיק לאחד ולברך. ואם לא רצו להפסיק, וזימן הוא עליהם – לא עשה כלום. ואם לא רצו להפסיק – אף הוא אינו רשאי לברך ולצאת לשוק עד שיגמרו השנים ויזמן עליהם; שהרי כבר הוא נתחייב בזימון, ואיך יברך בלא זימון?

עד כאן לשונו.

סימן ר סעיף ב

ובספרו הגדול פסק דאם הדבר נחוץ להיחיד לילך – יכול לברך ולילך. משום דהרשב"א כתב בשם רב האי גאון דהיחיד אינו צריך להמתין על השנים, ויכול לברך לבדו. דחיוב זימון אינו אלא בגמר אכילתם, וכל זמן ששנים לא גמרו סעודתן – אין חל עליהם חובת זימון, ויכול היחיד לברך לעצמו.

וזה שנתבאר בסימן קצ"ג שאין היחיד רשאי לחלק, זהו כשכולן גמרו סעודתן ורוצים לחלק. אבל כל שלא גמרו הסעודה – רשאי לברך בפני עצמו. וכן פסקו גדולי האחרונים (ב"ח, ומגן אברהם סעיף קטן ב', ואליה רבה סעיף קטן ג' בשם ראב"ן, עיין שם).

וזהו וודאי דבלא צורך אין לעשות כן. אך אם נחוץ לעסקיו או איזה צורך אחר – יכול לעשות כן (אליה רבה שם). ויש מי שמחלק: דאם התחילו לאכול ביחד – אסור לו לברך לבדו. ואם לא התחילו לאכול ביחד – מותר (ט"ז סעיף קטן א'). וכבר כתבנו שם סעיף י"ד שאין סברא זו מוסכמת, עיין שם.

סימן ר סעיף ג

עד היכן צריך היחיד להפסיק להשנים? יש בגמרא (מו א) פלוגתא: חד אמר עד ברכת הזימון, כלומר: כיון שהמברך חוזר ואומר "ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו" – חוזר לאכילתו, שהרי זהו עיקר ברכת הזימון שאין היחיד אומרה. וחד אמר: עד שיגמרו "הזן את הכל". והטעם: לפי שבברכת הזימון אין שֵם ומלכות, ולכן בלא ברכת "הזן" אינה נראית כברכה (תוספות שם).

וגם הפוסקים נחלקו בזה. ורבינו הבית יוסף פסק עד ברכת הזימון, ורבינו הרמ"א פסק עד "הזן את הכל". וכן המנהג הפשוט, ואין לשנות. וכן פסק הבה"ג.

סימן ר סעיף ד

זה שהפסיק להשנים – חוזר ואוכל בלא ברכה, שהרי היה בדעתו לאכול עוד. ואם באמת לא היה בדעתו לאכול עוד, וחוזר מדעתו ואוכל – צריך ברכה בתחילה (מגן אברהם סעיף קטן ה').

וכשגמר אכילתו ומברך, יתחיל מברכת "הזן". אף כשהפסיק להם עד גמר ברכת "הזן" חוזר ומברך אותה, דנהי דנפטר בשמיעתו על מה שאכל קודם שברכו, אבל על מה שאכל אחר כך לא נפטר. ואפילו לא אכל אחר כך – צריך לברכה, שהרי לא כיון להפטר ממנה בשמיעתו. ואם באמת כיון שלא לאכול עוד, ולהפטר בשמיעתו – מתחיל אחר כך מן "נודה לך".

סימן ר סעיף ה

אם אחד הפסיק לשנים, ואחר כך באו שנים אחרים ואכלו עמו – מצטרף להם לזימון. ולא אמרינן שכבר יצא ידי זימון כשהפסיק להשנים הקודמים, דכיון דעתה נצטרפו עמו שנים אחרים – חוזר לחיובו (ב"ח ומגן אברהם סעיף קטן ג').

ונראה לי דזהו דווקא כשאכל אחר שהפסיק להשנים. אבל אם לא אכל – אינו מצטרף עוד. וקל וחומר בחבורה של חמישה או ששה או יותר, שהפסיקו לשלושה מהם או ליותר, שלא יברכו אחר כך בזימון, אפילו אכלו אחר כך, דכבר פרח חובת זימון מינייהו אחרי שכולם הפסיקו להמברכים. אבל אם היה חבורה של תשעה, והפסיק אחד לשנים המברכים – יכול להצטרף אחר כך לשנים אחרים, ואחר כך לשנים אחרים; כיון שרק הוא הפסיק והם נשארו בחיובן – נצטרף להם.

ואם היתה חבורה של חמישה בני אדם, והפסיק אחד לשנים – אינו יכול להצטרף עוד אל השנים הנותרים, שהרי לא נשאר בהם חובת זימון (מגן אברהם סעיף קטן ג'). אמנם אם אכלו כולם אחר כך – מחוייבים לזמן על מה שאכלו אחר כך (וכן משמע מהגר"ז). ואינו דומה למה שכתבנו דאפילו אכלו אחר כך אינן מזמנים, דזהו כשכולם הפסיקו להמברכים. אבל לא כשרק אחד הפסיק, והם לא יצאו עדיין חובת זימון, לפיכך אף על פי שנשארו רק שנים, מכל מקום באכלם כולם אחר כך מצטרף הוא לחיובם. כן נראה לעניות דעתי בדינים אלו.

(האבן העוזר חולק על המגן אברהם. ולפי מה שכתבתי אין מחלוקת. ודייק ותמצא קל.)

סימן ר סעיף ו

וכתב הטור דאם הם עשרה, ומפסיקין שלושה לשבעה – אינם צריכים להפסיק אלא עד שאמרו "ברוך אלקינו". ואם חזרו השלושה ואכלו – יכולין לזמן יחד. עד כאן לשונו.

כלומר: אפילו אם אחד המפסיק לשנים צריך להמתין עד "הזן את הכל", זהו מפני שבלעדו ליכא זימון. אבל שלושה המפסיקין לשבעה, הרי גם בלעדם יש זימון, ואין הפסקתן אלא משום הזכרת השם. לפיכך אינם צריכים להפסיק רק עד שאמרו "אלקינו". ולכן כשחזרו ואכלו יכולין לזמן יחד. ולא מקרי "פרח זימון מינייהו" כְּבַדִּין הקודם, שהרי לא הפסיקו משום הזימון אלא משום הזכרת השֵם. ויכולין להצטרף גם לשבעה אחרים להזכרת השֵם, דבזה לא שייך "פרח זימון מינייהו", דאכל בי עשרה שכינתא שריא (מגן אברהם סוף סעיף קטן ג').

---

הלכות ברכת המזון: קפב • קפג • קפד • קפה • קפו • קפז • קפח • קפט • קצ • קצא • קצב • קצג • קצד • קצה • קצו • קצז • קצח • קצט • ר • רא

---

סימן רא

קיצור דרך: AHS:OH201

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רא | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

שהגדול מברך, וברכת האורח לבעל הבית
ובו ארבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד

סימן רא סעיף א

קיימא לן דגדול שבסעודה מברך ברכת זימון וברכת המזון (מו ב), שהמסובים מחוייבים לחלוק לו כבוד; ואפילו בא הגדול בסוף הסעודה.

ואם הגדול רוצה ליתן רשות לקטן ממנו – יכול לעשות כן, דאין זה העדר הכבוד לפניו כיון שהוא בעצמו נותן הרשות (ב"ח). וגם אין זה בכלל מה שאמרו (נה ב) שמי שנותנים לו לברך ואינו מברך מקצרים לו ימיו, שהרי לא נתנו לו המסובים לברך. ואף שעל פי הדין צריך הוא לברך, זהו מפני כבודו; וכיון שמחל על כבודו – כבודו מחול, ושוב אין הדין עליו לברך. ואדרבא זה שהגדול כיבדו מחוייב לברך.

וכן נראה לי אם המסובים כיבדו להגדול – אסור לו לכבד לאחר. אך אם הגדול מוציא ליחה שקורין הוסטו"ן – יכול ליתן לאחר, מפני שיהיה הפסק ברקיקה מאוסה, וימאסו המסובים (מגן אברהם).

סימן רא סעיף ב

ויראה לי דכל זה הוא כשאין כאן בעל הבית עם אורחים, אלא מסיבה שכל אחד אוכל משלו או בסעודת מצוה של רבים. אבל כשיש בעל הבית שכולם אוכלים משלו – הוא קודם לכל, כיון שהסעודה שלו. אך הוא יכול לכבד למי שירצה.

ונראה דעליו מוטל לכבד את הגדול שבמסובים. וכך אמרו חכמינו ז"ל (מו א): בעל הבית בוצע ואורח מברך, כדי שיברך לבעל הבית, אפילו אם הבעל הבית גדול ממנו; וזהו לטובתו של בעל הבית כדי שיברכנו.

ואין זה חובה על הבעל הבית אלא עצה טובה ודרך ארץ; ואם הבעל הבית מוותר על ברכתו, ולברך ברכת המזון בעצמו – הרשות בידו. וכן יכול לכבד למי שירצה, אפילו אינו גדול שבאורחים.

(זהו כוונת הרמ"א בסוף סעיף א. ומתורץ קושית המגן אברהם סעיף קטן ב', עיין שם. ודייק ותמצא קל.)

ופשוט הוא דמי שמשלם מעות בעד סעודתו, כמו באכסניא – אינו נחשב כאורח אלא כבעל הבית.

(שם. וזה שכתב דאם שנים אוכלים..., לא נתבררו לי דבריו.)

סימן רא סעיף ג

מה היא הברכה שהאורח מברך לבעל הבית?

יהי רצון שלא יבוש בעל הבית הזה בעולם הזה, ולא יכלם לעולם הבא; ויצלח מאוד בכל נכסיו, ויהיו נכסיו ונכסינו מוצלחים וקרובים לעיר; ואל ישלוט שטן לא במעשי ידיו ולא במעשה ידינו, ואל יזדקר לא לפניו ולא לפנינו שום דבר הרהור חטא ועבירה ועוון מעתה ועד עולם".

כן נוסחתה בגמרא (מו א). ופשוט הוא דעכשיו שכל אחד מברך ברכת המזון, מחוייב כל אורח לברך ברכה זו אף שלא כיבדו בעל הבית בברכת הזימון.

(ואולי עתה לא אמרינן כלל דאורח מברך, דזיל בתר טעמא. ודייק ותמצא קל.)

סימן רא סעיף ד

דבר פשוט הוא שכהן קודם לכל, דמצווה לחלוק לו כבוד, דזהו בכלל "וקדשתו". אמנם ישראל תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ. ואין להחכם לכבדו דרך חוק ומשפט כהונה, אבל החכם יכול ליתן לו רשות לברך דרך כיבוד. וכהן תלמיד חכם מצוה להקדימו. וכל זה כשאין כאן בעל הבית.

וגם הכהן יכול לכבד לאחר, ולא דמי לעלייה לספר תורה כמו שכתבתי בסימן קל"ה, עיין שם. וללוי אין דין קדימה.

ומי שנותנים לו לברך ואינו מברך – מקצרין ימיו. וזהו רק כשיש כוס של ברכה (מגן אברהם סעיף קטן ה'). ומצוה לחזור שיתנו לו כוס של ברכה לברך אם הוא ראוי לכך.

---

הלכות ברכת המזון: קפב • קפג • קפד • קפה • קפו • קפז • קפח • קפט • קצ • קצא • קצב • קצג • קצד • קצה • קצו • קצז • קצח • קצט • ר • רא

---

1. נוסח השער המופיע כאן מבוסס בעיקרו על שער הספר כפי שהוא מופיע ברבות ממהדורות הצילום, אבל נעשו בו כמה שינויים קלים כדי להתאים אותו לצרכי מהדורת ויקיטקסט.