ערוך השולחן אורח חיים קסז

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן קסז | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני בציעת "המוציא" ומי הבוצע, ועוד דינים
ובו שלושים ושניים סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ
כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב

סימן קסז סעיף א

איתא בסנהדרין (ק"ב:) דצריך לעשות 'המוציא' על הפת ממקום דקרים בישולא, ופירש רש"י: ממקום שנקרמין פניה של פת בתנור, דהיינו מלמעלה או סביבו וכו' ולא מאמצעיתו. לישנא אחרינא: מהיכא דקדים בישולו, ממקום שמקדים לאפות, והיינו הך. לישנא אחרינא: מהיכא דגמיר בישולא, ממקום שהלחם אפוי הרבה וכו', וראשון נראה עכ"ל.

והרמב"ם בפרק ז' דברכות כתב: "ואינו בוצע אלא ממקום שבישל יפה יפה" עכ"ל, וזהו כלשון אחרון. והטור כתב גם כן כן, והוסיף: "ממקום היפה שבפת, במקום שנאפה היטב" עכ"ל, וכן כתב רבינו הבית יוסף כהרמב"ם. ולכל הפירושים בפת שלנו הוא מלמעלה, שבשם יפה ונאפה היטב ונאפה מהר, וכן אם בוצע על חתיכה יבצע כן, ולא מהרך שבאמצע.

ורבינו הרמ"א כתב: "ויש לבצוע בצד הפת בפת דידן, ויחתוך מעט מצד העליון והתחתון" עכ"ל, משום דיש סוברים שמתחתיו מתחיל מקודם להתבשל. ויש מוסיפים שזהו כנגד הצד שמתבקע, אך לא בכל הלחמים כן הוא.

ובפת שלנו אנו יוצאים לכל הדעות, ורק לא יבצע על הרך אלא אם כן אין לו שיניים. ובפת עיגול שלנו שקורין בייגי"ל או פת דק שקורין קוכונ"ס, כל המקומות שווים (עיין ט"ז ומגן אברהם סק"ב וכמ"ש).

סימן קסז סעיף ב

במשנה דברכות (כ':) בבעל קרי תנן: דמברך לאחר המזון, משום דברכת המזון הוי מן התורה, דכתיב: "ואכלת ושבעת וברכת", ואינו מברך ברכת 'המוציא' משום דהיא דרבנן, ככל הברכות שתקנו רבנן.

ואף על גב דלעניין פת יש קל וחומר, דאם כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כל שכן (שם ל"ה.), וקל וחומר ניתן לידרש, אמנם לאו קל וחומר גמור הוא (תוספות שם), משום דיש לומר אדרבא דכשהוא שבע היא כברכת תודה, מה שאין כן לפניו, וחז"ל אמרו שם דאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה, וכל הנהנה בלא ברכה כא(י)לו נהנה מקדשי שמים, דכתיב: "לד' הארץ ומלואה", אבל משבירך רשאי ליהנות, כדכתיב: "השמים שמים לד' והארץ נתן לבני אדם" (שם).

וחז"ל תיקנו כל ברכה מעין העניין, לפרי האדמה: 'בורא פרי האדמה', לפרי העץ: 'בורא פרי העץ', לבד מיין מפני חשיבותו שמשמח הלב, שנאמר: "ויין ישמח לבב אנוש", תיקנו ברכה בפני עצמו: "בורא פרי הגפן". וכן על הלחם תיקנו גם כן ברכה בפני עצמו מפני חשיבותו שסועד הלב, כדכתיב: “ולחם לבב אנוש יסעד", תיקנו לברך 'המוציא'.

סימן קסז סעיף ג

מצוה מן המובחר לברך על הפת כשהיא של[י]מה, ולא לפורסה תחילה ואחר כך לברך עליה אם הביאו לפניו של[י]מה. וגם אם פורס על פרוסה - צריך לברך כשהיא פרוסה של[י]מה, ולא יפריס עליה עד אחר הברכה, וצריך שתכלה כל הברכה בעודה של[י]מה או הפרוסה בשל[י]מות.

ואם יש עוד על השלחן מסובים שעונים אחריו 'אמן', לא יבצע עד שיכלה עניית אמן מפי רוב העונים. ודווקא כשהם יוצאים בברכתו, דאז גם עניית אמן הוא מכלל הברכה, אבל אם אין יוצאים בברכתו - אין צריך להמתין על ענייתם אמן. והנה אם לא יתחיל לחתוך כלל או שיתחיל לחתוך בעת הברכה יש בזה מחלוקת, כמו שיתבאר בסייעתא דשמיא.

סימן קסז סעיף ד

לשון הגמרא בברכות (ל"ט:): "והלכתא מברך ואחר כך בוצע", ולשון הרמב"ם בפרק ז': "משלים הברכה ואחר כך בוצע".

אבל התוספות והרא”ש כתבו דהכוונה שלא יפריש הפרוסה מן הפת עוד אחר הברכה ע"ש, וזה לשון הטור: "ויחתוך פרוסת הבציעה ויניחנה מחוברת לפת ויתחיל לברך, ואחר שיסיים הברכה יפרידנה, כדי שתכלה הברכה בעוד הפת שלם" עכ"ל. וטעמם: דאם יתחיל לחתוך אחר הברכה יהיה הפסק גדול בין ברכת 'המוציא' להאכילה (טור).

סימן קסז סעיף ה

ואיזה שיעור יניח מחובר, ביאר רבינו הבית יוסף וזה לשונו: "וצריך לחתוך מעט שאם יאחוז בפרוסה יעלה שאר הככר עמו, שאם לא כן חשיב כפרוסה. ויניחנה מחוברת לפת ויתחיל לברך, ואחר שסיים הברכה יפרידנה כדי שתכלה הברכה בעוד שהפת שלם" עכ"ל.

ומיהו בשבת לא יתחיל לחתוך כלל עד אחר הברכה, כדי שיברך על לחם משנה. ואף על גב דכשמחובר בעניין זה עדיין מקרי לחם שלם, מכל מקום חיישינן שמא יחתוך יותר משיעור זה קודם גמר הברכה, או שמא יחתכנה לגמרי קודם גמר הברכה ונמצא שלא בירך על לחם משנה, וכן המנהג הפשוט ואין לשנות.

ונראה לי דפת דק שכרגע נחתך גם בחול יגמור הברכה קודם ובעת גמור הברכה תיכף יחתכנה או ישברנה, דבפת דק לא שייך מקצת כידוע (ומכל מקום בשבת אם עשה כמו בחול אינו מזיק).

סימן קסז סעיף ו

לא יבצע פרוסה קטנה מאוד ל'המוציא' דמיחזי כצר עין, ולא פרוסה יותר מכביצה מפני שנראה כרעבתן, ואין זה מדרך ארץ. וזהו בחול, אבל בשבת מצוה לבצוע פרוסה גדולה שתספיק לו לכל הסעודה, ולא נראה כרעבתן כיון שבכל יום אינו עושה כן (גמרא שם לפירוש רש"י).

וכן בחול, כשאוכל עם בני ביתו או עם אורחים והמה יוצאים בברכתו והבעל הבית נותן להם מפרוסתו, מצוה לחתוך פרוסה גדולה כדי שתספיק ליתן מהפרוסה לכל אחד מן המסובין, ולא מהלחם הנשאר ממנה.

ושיעור פרוסה זו לאיש אחד: יש אומרים שצריך להיות כזית ויאכלנו כולו בבת אחת (מגן אברהם סק"ז), ויש אומרים שאין צריך כזית (שם), שהרי אפילו כל שהוא ראוי לברכה ודי כחצי זית, וכן נוהגים (הגר"ז). ובלחם שלנו המנהג הפשוט שחותכין מכל הלחם חלק גדול וממנו חותכין כדי שיעור להמוציא, דלפי גודל הכמות של הככרי לחם שלנו כמעט שאי אפשר בעניין אחר, אך בלחמים קטנים יעשה כמו שנתבאר.

סימן קסז סעיף ז

כל ברכת הנהנין צריך להיות בלשון עבר, שהרי כבר נברא דבר זה, וזה שמברכים לשון 'בורא', כמו: 'בורא מיני מזונות', 'בורא פרי העץ', 'בורא פרי האדמה', מפני ש'בורא' הוי גם כן לשון עבר, כדכתיב: "בורא השמים", "לעושה אורים גדולים" (תהלים קלו, ז), שאנחנו מחוייבים לתפוס לשון הכתוב בכל מה דאפשר.

ונראה לי דהכתוב תפס זה שהוא כולל גם לשון הו(ו)ה, מפני שהקדוש ברוך הוא מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, וכן בורא בכל עת ובכל שעה, שהשגחתו אינו נפסק אפילו רגע אחת, ולכן אומרים לשון שכולל הכל, דעל דבר זה שאוכל הוא לשון עבר ועוד הוא לשון הו(ו)ה, כלומר שגם כעת ברגע זו בורא.

ולכן גם בברכת 'שהכל' צריך לומר 'נהיה' בסגו"ל שהוא לשון בינוני כמו 'בורא' (מגן אברהם סימן ר"ד סקי"ד וכן כתב במע"צ ובמחצית השקל), ויש רוצים לומר 'נהיה' היוד בקמ"ץ (עיין מגן אברהם סק"ח) שהוא לשון עבר גמור, ואינו עיקר, והעיקר לומר בסגו"ל היו"ד.

סימן קסז סעיף ח

ובברכת 'המוציא' יש עיון, ובגמרא (ל"ח.) אמרו ד'מוציא' וודאי משמע לשעבר, כמו שאמר בלעם: "אל מוציאם ממצרים", וכבר יצאו. וב'המוציא' יש פלוגתא, דיש שסובר דגם 'המוציא' משמע לשעבר, כדכתיב: "המוציא לך מים מצור החלמיש", ויש סובר דלהבא משמע, כדכתיב בוארא: "המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים", והוא הבטחה שיוציא אותנו.

ומכל מקום פסקו בגמרא: "והלכתא 'המוציא'”, ומשמע שם דהטעם כדי להראות שגם לשון 'המוציא' הוא עבר ע"ש. ובאמת אינו מובן, דבכל מקום יש לברור הלשון היותר ברור, אך כיוצא בזה מצינו בפרק קמא דפסחים בברכת 'על ביעור חמץ' ע"ש. ובירושלמי אמרו כדי שלא לערב האותיות, כלומר דהעולם מסיים במ"ם, ואם יאמר 'מוציא' יתערבו השני ממי"ן זה בזה. ואף על גב ד'לחם מן' גם כן סמוכים השני ממי"ן, זהו משום דבקרא כתיב: "להוציא לחם מן הארץ", ואי אפשר לשנות לשון הכתוב, מה שאין כן ב'המוציא' (תוספות שם), ואין הדברים מספיקים כמובן.

וראיתי מי שכתב בשנדקדק על לשון 'המוציא לחם מן הארץ', אטו מן הארץ יוצא לחם, והכוונה לרמז על לעתיד לבוא שתוציא גלוסקאות, ולכן לשון 'המוציא' עדיף טפי דכולל גם להבא (עיין ט"ז אות ד').

ולי נראה כמ"ש מקודם, דבכוונה כיונו ללשון הוה שהוא כולל העבר והעתיד, שהרי לשון 'המוציא לך מים מצור וגו' הוא עבר והו(ו)ה, שהרי בעת שאמר משה זה היה יוצא מים מן הסלע, ולכן להראות שהקדוש ברוך הוא אינו מסיר השגחתו אף רגע מהעולם והוא מוציא לחם לעולם, וגם בעת האפייה השגחת הקדוש ברוך הוא שיאפה הלחם, אלא מפני שהיא תמידית קראוה טבע, והטבע עצמו היא אלקית השגחת אלקות, אלא מפני שהיא תמידית אין לנו התפעלות מזה, אבל להמתבונן הם ניסים תמידיים, וזהו עניין 'שויתי ה' לנגדי תמיד', כלומר שבכל דבר שאני רואה הוא רק ה' בלבדו ואין עוד

ויתן ר[י]וח בין 'לחם' ובין 'מן' שלא לערב האותיות. ואם רבים מסובים ורוצים לצאת בברכת הבוצע, יכוונו לבם לשמוע הברכה ויענו 'אמן', והמברך יכוין לאמן שאומרים. אמנם אצלינו כל אחד מברך 'המוציא' לעצמו, ומכל מקום יש חיוב אמן לענות על ברכת חבירו. וגם קודם ברכה שלו יכול לענות 'אמן' ואין זה הפסק, אבל אחר הברכה לא יענה אמן אף כששומע שגם אחר מברך 'המוציא', כדי שלא יתראה כעונה אמן אחר ברכת עצמו, כמ"ש בסימן נ"א ע"ש בסעיף ד', שכן פסק רבינו הב"י.

סימן קסז סעיף ט

בירושלמי סוף פרק קמא דחלה איתא: "עשר מצות אדם עושה עד שלא יאכל פרוסה: לא תחרוש בשור וחמור יחדיו, לא תזרע כלאים, לא תחסום שור בדישו, לקט שכחה ופאה, תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני וחלה (צ"ע הא יש ביכורים). רבי יצחק כד אתא למיסב הוא פשט עשר אצבעותיו" ע"ש.

ולכן כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ד': "יתן שתי ידיו על הפת בשעת ברכה, שיש בהן י' אצבעות כנגד י' מצות התלויות בפת, ולכך יש י' תיבות בברכת המוציא, וי' תיבות בפסוק 'מצמיח חציר לבהמה' וי' תיבות בפסוק 'עיני כל אליך ישברו' וי' תיבות בפסוק 'ארץ חטה ושעורה' וי' תיבות בפסוק 'ויתן לך'” עכ"ל.

ואם יש לו בית יד צריך להסירו, וכשיאמר השם יגביה הפת, ובשבת יגביה שתיהן (מגן אברהם סק"י). ויזהר שלא לברך 'המוציא' קודם שיתפוס הלחם בידו, דכל ברכה צריך סמוך לעשייתו ממש, כמ"ש בלולב בסימן תרנ"א ע"ש.

וזה שמברכים 'המוציא לחם מן הארץ' ולא 'מן האדמה' כמו בברכת 'בורא פרי האדמה', משום דבקרא בברכי נפשי כתיב: "להוציא לחם מן הארץ", ועוד יש טעמים בזה (כתב האליה רבה סק"ה בשם של"ה שיכוין בברכת השלחן יותר משארי ברכות, כי המאכל והמשתה מביא את האדם לידי גסות הטבע, וצריך להתבונן למשוך לבו לתאוות הש"י ולא לצד תאוות מאכל ומשתה עכ"ל. וכתב המגן אברהם סק"ב דהמהרי"ל היה חותך סביב הפת כעין טבעת ובאמצע הניחה מחוברת והיה פורס מלמטה למעלה, ובעוגה דקה הניח ח' אצבעותיו למעלה וב' גודלין למטה ובירך ופרס עכ"ל, ולא אבין למה רק בעוגה דקה עשה כן, ואולי לאו דווקא).

סימן קסז סעיף י

איתא בגמרא (מ'.): אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או ליפתן לפני כל אחד ואחד. רבא איקלע לבי ריש גלותא, אפיקו ליה ריפתא ואכל מיד, ולא המתין עד שיביאו לו מלח או ליפתן. ושאלו לו למה עשה כן, והשיב: לית דין צריך בשש, ופירש רש"י: לשון עיכוב, כמו "בושש רכבו" (שופטים ה כח), כלומר פת נקייה היא זו ואין צריך לפתן עכ"ל.

ועל פי זה כתבו הטור והשולחן ערוך סעיף ה': "לא יבצע עד שיביאו לפניו מלח או לפתן ללפת בו פרוסת הבציעה, ואם היא נקייה או שהיא מתובלת בתבלין או במלח כעין שלנו, או שנתכוין לאכול פת חריבה - אין צריך להמתין| עכ"ל.

והטור לא הזכיר: 'שנתכוין לאכול פת חריבה' ע"ש, והרמב"ם בפרק ז' לא הזכיר אלא זה כמו שנבאר, ויש הפרש גדול ביניהם.

סימן קסז סעיף יא

וזה לשון הרמב"ם: "אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או ליפתן לפני כל אחד ואחד, אלא אם כן נתכוונו לאכול פת חריבה" עכ"ל, ורבינו הבית יוסף כתב הכל.

ולפי עניות דעתי אי אפשר לומר כן, דהמדקדק בלשון הטור שכתב: "מלח או ליפתן ללפת בו פרוסת הבציעה", נראה להדיא דלא מיירי על הלפת של כל הסעודה, אלא על דבר פרוסת 'המוציא' משום כבודה, דאם הוא פת קיבר צריך לטובלו במלח או בליפתן, ואם הוא פת נקייה או מתובל בתבלין או במלח, יש בו טעם טוב גם בלא מלח וליפתן, וזהו על דרך פירוש רש"י ותוספות ע"ש.

אבל הרמב"ם לא הזכיר: 'ללפת בו פרוסת הבציעה', אלא 'עד שיביאו מלח או ליפתן', כלומר מה שרוצה לאכול בהסעודה, אם אוכל רק פת במלח - דיו להביא מלח, ואם רוצה לאכול איזה ליפתן - צריכין להביא לפניו הליפתן. והטעם דכיון דברכת 'המוציא' פוטרת גם הלפת של כל הסעודה, צריכין שיהיו לפניו בעת 'המוציא', ולאו משום דצריך לטבל פרוסת ה'המוציא' בהם, ולכן לא הזכיר הרמב"ם לחלק בין פת קיבר לפת יפה, דלאו בזה תלוי, אלא הזכיר שאם רצונם לאכול רק פת חריבה, אין צריך להמתין. ויפרש בגמרא מה שאמר רבא: 'לית דין צריך בושש', כלומר אעצמו קאי, שאין צריך להמתין מפני שאין רצונו לאכול רק פת חריבה.

ואם כן רבינו הבית יוסף שהלך בשיטת הטור, לא הוה ליה להזכיר הך שנתכוין לאכול פת חריבה, כיון דזהו משום כבוד פרוסת המוציא, ולא ראיתי מי שהעיר בזה וצ"ע. ולפי מה שבארנו בכוונת הרמב"ם צריך לעמוד התבשיל הראשון על השלחן בשעת ברכת 'המוציא'.

סימן קסז סעיף יב

וכתב רבינו הרמ"א: דמכל מקום מצוה להביא על כל שלחן מלח קודם שיבצע, כי השלחן דומה למזבח, והאכילה כקרבן, ונאמר: "על כל קרבנך תקריב מלח", והוא מגין מן הפורעניות עכ"ל. דאיתא במדרש כשישראל יושבין וממתינים זה את זה וכו' השטן מקטרג עליהם, וברית מלח מגין עליהם (מגן אברהם). והמקובלים הזהירו בזה לטבול פרוסת המוציא במלח, וכן נוהגים כל יראי אלקים.

ואסור להרוג כינה על השלחן שאוכלין עליו, וכן לעשות בו דבר מאוס, לפי שנמשל למזבח, וכתיב: "זה השלחן אשר לפני ד'” (עיין מגן אברהם ססקי"ד שכתב דטוב לדבר בדברי תורה מלישב בטל, וטוב משניהם שלא להפסיק כלל עכ"ל, וכן עיקר לדינא).

סימן קסז סעיף יג

אחר שבירך ברכת המוציא יאכל מיד ולא ישיח בשום דבר בין ברכה לאכילה, וכן כל זמן שלועס לא ידבר עד שיבלע פרוסת ה'המוציא'. ואם שח בין ברכה לאכילה - צריך לחזור ולברך, אך אם שח בעת שלועס - אין צריך לחזור ולברך (שם).

ואף בין ברכה לאכילה אם שח בעניין השייך ל'המוציא', כגון: 'הבא מלח' 'הבא ליפתן', או אפילו אין שייך ל'המוציא' רק שייך לעניין הסעודה, או כגון שאמר: 'תנו לפלוני לאכול' או אפילו 'תנו מאכל לבהמה' דזהו גם כן כצרכי סעודה, דאסור לאכול עד שיתן מאכל לבהמתו שנאמר: "ונתתי עשב בשדך לבהמתך", ואחר כך (שם) "ואכלת ושבעת" (גמרא מ'.), ולכן בדיעבד לא הוי דברים כאלו וכיוצא באלו הפסק, ולכתחילה אסור גם דברים אלו. וכתבו דלשתות האדם קודם לבהמה, כדאשכחן ברבקה שאמרה: "שתה וגם גמליך אשקה" (מגן אברהם סקי"ח בשם ספר חסידים).

סימן קסז סעיף יד

וכתב רבינו הרמ"א על הדין שנתבאר, וזה לשונו: "והא דאם שח דברים בטילים צריך לחזור ולברך, היינו דווקא שח קודם שאכל הבוצע, אבל אחר כך לא הוה שיחה הפסק, אף על פי שעדיין לא אכלו האחרים המסובין כבר יצאו כולם באכילת הבוצע, כי אין צריכים כולם לאכול מן פרוסת הבוצע רק שעושין כן לחיבוב המצוה" עכ"ל, ומקור דין זה הוא מהרוקח (בית יוסף).

ודימה זה לכוס של קידוש, דלכתחילה נכון שכל המסובים יטעמו ממנו, ובדיעבד יצאו ידי כולם בשתיית המברך. והכי נמי כן, דלכתחילה נכון שיאכלו כולם מפרוסת הבוצע, אך בדיעבד יצאו כולם בטעימת הבוצע, וכיון שהוא טעם הוה כא(י)לו כולם טעמו, ואם כן שיחתם לא הוי כהפסק בין ברכה ל'המוציא', אלא כלאחר 'המוציא'.

סימן קסז סעיף טו

ורבים וגדולים חולקים בזה, וסבירא ליה דאין זה דמיון כלל, דהתם הוי ברכת המצוה ובדיעבד כששתה המברך יוצאים כולם, והם באמת לא ישתו מזה. אבל כאן כולם צריכים לאכול, והרי ברכת הנהנין הוא, ואטו יהא עדיף השומע מא(י)לו בירך הוא בעצמו והשיח דצריך לחזור ולברך, ובשביל שהוא שומע אין צריך לחזור ולברך (מגן אברהם סקי"ט), וכיון שהפסיק בשיחה קודם הנאתו הלכה לה ברכה של זה, ונהנה בלא ברכה (ט"ז סק"ח).

ועוד דהא העיקר ענייתם אמן והוה כא(י)לו ברכו הם, ואם כן צריך שלא יפסיק בין אמן שלו לאכילתו (שם). ועוד דבאמת רק בקידוש וכיוצא בזה יוצאים השומעים בשתיית המברך בלבד, אבל בברכת הסעודה אינם יוצאים בטעימתו, ומחוייב כל אחד מהמסובין לטעום בעצמו (אליה רבה סקי"ג), וגם רבינו הבית יוסף בספרו הגדול חולק על דין זה ע"ש.

סימן קסז סעיף טז

ולעניות דעתי איני רואה השגה בכל זה, דהרוקח ורבינו הרמ"א הכי קאמרי: דהטעימה שטעם הבוצע הוי כא(י)לו טעמו כולם, דהא זהו וודאי דגם קידוש והבדלה כל אחד מחוייב לקדש ולהבדיל ולשתות הכוס, אלא דאמרינן שכולם יוצאים בברכת המקדש ובטעימתו, והכי נמי אמרינן שכולם יוצאים בברכתו ובטעימתו כא(י)לו כולם ברכו וטעמו.

ועוד ראיה ממה שיתבאר בסימן רע"א דאם לא טעם המקדש וטעם אחר – יצא. והשתא קל וחומר הדברים: דאם טעימת אחר כטעימתו, כל שכן שטעימתו כטעימת אחר, ואף להגאונים שחולקים בקידוש, מודים בשארי דברים ע"ש. ואי משום שיאכלו בעצמם אחר כך וכל נטילתם הוא לאכילה, מכל מקום מה בכך, וכי גרע חיוב השתייה שחייבה תורה מרצון אכילתו, סוף סוף בהכרח לומר דטעימתו הוי כא(י)לו טעמו כל המסובין.

(והראיה שהביא המגן אברהם מתוספות פסחים ק"א. לר"י ע"ש, תמיהני דמאי קמדמי שינוי מקום לדיבור, ונהי דר"י סבירא ליה דשינוי מקום כששתה אין צריך לברך, מכל מקום בלא שתה וודאי אין זה דמיון, ומהרא”ש והמרדכי פשיטא שאין ראיה למעיין שם. ומ"ש הט"ז מתפילין תמוה לגמרי, כמובן למעיין בדבריו ע"ש ודו"ק).

סימן קסז סעיף יז

כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ז': "ראובן שהיה נוטל ידיו לאכילה ויעקב היה מברך ברכת 'המוציא' ונתכוין להוציא השומעים, ואחר כך ניגב ראובן ידיו ובירך 'על נטילת ידים' - לא הוי הפסק ויוצא בברכת יעקב, ואין צריך לחזור ולברך 'המוציא'” עכ"ל.

והטעם: משום דלא גרע זה מצרכי הסעודה דלא הוי הפסק, כמו שנתבאר. ויראה לי דגם אם הוא בעצמו שכח ובירך ברכת 'המוציא' קודם ברכת 'על נטילת ידים' - דגם כן לא הוי הפסק מהאי טעמא. ופשוט הוא דהמברך צריך לכוין להוציאם, והשומעים צריכים לכוין לצאת ושיענו 'אמן'.

סימן קסז סעיף יח

אם שכח ואכל בלא ברכת המוציא: אם עדיין לא גמר סעודתו - פשיטא שמברך על מה שיאכל אחר כך, ואם גמר סעודתו - לא יברך. מיהו נכון שיברך ויאכל כזית כשעדיין קודם ברכת המזון, דלדעת הראב"ד צריך לברך גם אחר כך אלא דלא קיימא לן כן, ולכן נכון לעשות כן (מגן אברהם סקכ"א).

ואם יש לו ספק אם בירך ברכת 'המוציא' אם לאו - הוה ככל ספק ברכות דרבנן ולא יברך, ומ"ש הטור בשם הרמב"ם שיברך, אינו כן בנוסחת הרמב"ם שלפנינו (בית יוסף).

סימן קסז סעיף יט

אם בירך על הפת 'שהכל' – יצא, דהיא ברכה כללית. אבל אם בירך 'בורא מיני מזונות' או 'האדמה' - לא יצא. ויש מי שאומר דיצא בברכת 'בורא מיני מזונות' (ש"ת סקי"ג בשם ברכ"י ואבן העוזר), והטעם נראה משום דפת וודאי הוא מזון.

ולעניות דעתי נראה דלא יצא, כיון דאינה ברכה מבוררת ואינה על הפת מתקון חכמים - לא יצא, ולא דמי ל'שהכל' שהיא כוללת הכל. ואי משום דפת הוי מזון, דהא מברכינן בברכת המזון: 'על הארץ ועל המזון', הא כל מילי איקרי מזון (עירובין ל'.), ועם כל זה אם בירך על פרי העץ או פרי האדמה 'בורא מיני מזונות' - לא יצא, והכי נמי בפת כן הוא וצ"ע.

סימן קסז סעיף כ

אם בירך על הפת: 'בריך רחמנא מלכא דעלמא מארי דהאי פיתא', או אפילו לא סיים 'פיתא' – יצא, דברכות נאמרות בכל לשון, דאפילו ברכת המזון נאמר בכל לשון כדתנן בפרק ואלו נאמרין, וכל שכן ברכות שלפני אכילה שאינם אלא דרבנן, וכן מפורש בברכות (מ':).

ולאו דווקא שבירך בלשון תרגום, אלא הוא הדין אם בירך באיזה לשון שהוא, אם יתורגם: 'ברוך אתה ד' אלקינו מלך העולם וכו' – יצא, ואף על גב ד'מארי דהאי פיתא' אינו כפי לשון 'המוציא לחם מן הארץ' לא חיישינן לה, כיון דעיקר העניין יש בברכה זו. וזהו שאמרו בגמרא שם דאף על גב דלא אמרה בלשון חול כי היכי דתקינו רבנן בלשון הקודש - יצא ע"ש, והכוונה לעניין הסיום ד'המוציא לחם מן הארץ', דא(י)לו לעניין 'ה' אלהינו מלך העולם' וודאי דצריך ומעכב כדאמרינן שם.

אבל אם אמר: 'כמה נאה פת זה, ברוך המקום שבראה' - לא יצא (שם), ואף דבירושלמי שם מבואר דגם בכהאי גוונא יצא ע"ש, אבל בגמרא שלנו אינו כן, וזהו בכלל 'כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות - לא יצא' (כן נראה לעניות דעתי וצ"ע על הטור ושולחן ערוך שלא הזכירו דין זה).

סימן קסז סעיף כא

שנו חכמים במשנה (מ"ב.): "היו יושבין - כל אחד מברך לעצמו, הסבו - אחד מברך לכולם". כלומר אם אכלו בלא שום הזמנה אלא שהיו יושבין וכל אחד התחיל לאכול ולא הסכימו לאכול ביחד - אין מצטרפין וכל אחד מברך לעצמו, ואם הסבו - אחד מברך לכולן (תר"י).

ודווקא לדידהו שהיו אוכלים בהסיבה היו צריכין הסיבה, וישיבה שלנו הוי קביעות לנו כהסיבה דידהו, שהם היו רגילים כל אחד להסב על מיטתו על שולחנו, אבל עכשיו כולנו אוכלין על שלחן אחד, וכשאנו אוכלים יחד היינו קביעות שלנו (תוספות). ורב האי גאון פירש 'הסיבו' מלשון סיבוב, כשישבו כולם סביב, שזה מורה על הישיבה של קביעות דמתרגמינן: "וישבו לאכל לחם" - "ואסתחרו למיכל לחמא" (תר"י).

סימן קסז סעיף כב

ואמרו בגמרא שם וכן הוא ברי"ף, דאי אמרי: 'ניזול ניכול נהמא בדוכתא פלוני', אף על גב דלא הסבו, אפילו כל אחד ואחד אוכל מככרו - כמאן דקביעי דמי ואחד מברך לכולם. כדתניא: "עשרה שהיו מהלכין בדרך, אף על פי שכולם אוכלים מככר אחד - כל אחד מברך לעצמו. עלו וישבו, אף על פי שכל אחד אוכל מככרו - אחד מברך לכולם". ואוקימנא: כגון דאמרי: 'ניזול ניכול נהמא בדוכתא פלגיא', עכ"ל הרי"ף.

סימן קסז סעיף כג

וכן כתב הטור, וכתב דאם הם שנים או רבים - אחד מברך לכולם עכ"ל. כלומר אף על גב דברכת המזון אין מצטרפים אלא כשיש ג' לזימון, אבל ב'המוציא', אפילו שנים - אחד מברך (בית יוסף). והטעם: דבברכת המזון שעומדין להפרד זה מזה בעינן ג' דווקא, אבל בהמוציא שמתחברין זה עם זה, אף בשנים כן (ב"ח ומגן אברהם סקכ"ג).

עוד כתב הטור: דבעל הבית עם בני ביתו הוי שפיר קביעות אפילו בלא הסיבה, והאידנא שאין אנו רגילין בהסיבה, ישיבה דידן הוי קביעות ואפילו לבני חבורה, דכהסיבה דידהו דמי" עכ"ל, וכן כתב רבינו הרמ"א בסעיף יא|סעיף י"א דבעל הבית עם בני ביתו הוי כהסיבו, אפילו ישבו בלא הסיבה (מגן אברהם סקכ"ד), וזהו מירושלמי שם.

ותמיהני על רבינו הרמ"א דלמה כתב דין זה, כיון דהאידנא די גם לאורחים בישיבה, ובעל הבית עם בני ביתו גם כן צריך ישיבה, אם כן אין חילוק עתה בין אורחין ובין בעל הבית עם בני ביתו, וגם על הטור קשה, ושנאמר שהם כתבו זה לפי דין הגמרא אין דרכם בכך וצ"ע.

סימן קסז סעיף כד

ודע שיש מי שכתב דבהסיבו לא בעינן שכולם יסבו, דאם רק מקצתן מסובין - אחד מברך לכולן אף שאינן מסובין (שם סקכ"ה בשם ש"ג). ולפי זה לכאורה לדידן דישיבה הוי כהסיבה, אפילו מקצתן יושבין ומקצתן עומדים.

אבל אי אפשר לומר כן, דבעמידה וודאי הוי דרך עראי ובעינן שכולם ישבו, ואף גם בעל הבית עם בני ביתו צריכין כולם לישב, והעומד אינו יוצא בברכתו של בעל הבית. וגם עיקר דין זה דלא בעינן כולם שיסבו לא נזכר בפוסקים, אלא דאף אם נאמר כן בהסיבו, לא נאמר כן בישיבה.

(ואף שבהבדלה כתבו התוספות בדף מ"ג. ד"ה 'הואיל' דגם בעמידה יצאו מתוך שקובעים עצמן לצאת ע"ש, מכל מקום באכילה בסעודה לא שייך לומר כן, דהא בכל הסעודה וודאי ישבו, דאין דרך לאכול כל הסעודה מעומד, וכן עיקר לדינא)

סימן קסז סעיף כה

וזה לשון רבינו הבית יוסף בסעיף י"א: "אם היו שנים או רבים - אחד מברך לכולן, ודווקא הסיבו... אבל אם היו יושבים בלא הסיבה... ואם אמרו: 'נאכל כאן או במקום פלוני'... הוי קבע אפילו בלא הסיבה. והאידנא... ישיבה דידן בשלחן אחד או בלא שלחן במפה אחת הוי קביעות... ולדידן אפילו קבעו מקום לאכילתם או בעל הבית עם בני ביתו - לא מהני אלא אם כן ישבו בשלחן אחד או במפה אחת" עכ"ל.

ונראה לי דזה שכתב: "או במפה אחת" כלומר אפילו בלא שלחן, זהו לפי מנהג מדינתם שישבו על הקרקע ולא כל פעם אכלו על השלחן, אבל במדינתינו כל בלא שלחן אינו קביעות כלל.

סימן קסז סעיף כו

עוד כתב בסעיף י"ב: "אם היו רוכבים ואמרו: 'נאכל', אף על פי שכל אחד אוכל מככרו, שלא ירדו מהבהמות – מצטרפין, כיון שעמדו במקום אחד, אבל אם היו אוכלים והולכים – לא. ואם היו אוכלים בשדה מפוזרים ומפורדים, אף על פי שאוכלים כולם בשעה אחת ומככר אחד, כיון שלא קבעו מקום ואוכלים מפוזרים - אינם מצטרפים" עכ"ל.

ביאור דבריו: אף על גב דלעיל נתבאר דאמירה לא מהני רק להעדר הסיבה, אבל מכל מקום צריכין לישב על השלחן, זהו בבית, אבל בשדה מהני אמירה גם בעת הרכיבה כשעמדו. אבל כשאוכלים בעת ההליכה - לא מהני אמירה, וכן כשאוכלים מפוזרים אף שיושבים על הקרקע - לא מהני אמירה.

וכשיושבים בעגלה יש מי שמסתפק אם מהני אמירה (מגן אברהם סקכ"ז), ונראה דלא מהני אם אוכלים בשעה שהסוס הולך, אלא אם כן מעמידים הסוס, דאז מהני אמירה. ובספינה מהני אמירה (שם), וכן בעגלות של מסילות הברזל וודאי דמהני אמירה, שזהו כבית ממש, ורק אם יושבים סמוכים זה לזה ולא מפורדים או מפוזרים. וכבר נתבאר דאין חילוק בכל זה בין אוכל כל אחד מככר שלו, ובין אוכלין מככר אחד.

סימן קסז סעיף כז

עוד כתב בסעיף י"ג: "היכא דלא קבעו מקום, דאמרינן שכל אחד מברך לעצמו, אם כיון המברך להוציאם והם נתכוונו לצאת - יצאו" עכ"ל.

כלומר דבדיעבד יצאו בברכת אחד מהם גם בלא קביעת מקום, אם הכינו עצמם לצאת בברכתו והמברך הכין את עצמו להוציאם. ואף על גב דפשיטא דגם בקביעות מקום צריכים לכוין לצאת והוא יכוין להוציאם, אך בקביעות מקום סתמא כן הוא, ובלא קביעות מקום צריכים הכנה לזה, והיינו באמירת פה שיאמרו: 'אנחנו מתכוונים להוציא בברכתו', והוא יאמר: 'אני מכוין להוציאם', דזה עצמו עושה כקביעות.

ויש מי שדחה זה מהלכה, לפי שהרא”ש כתב להדיא דאם לא הסיבו, אף על גב דשומע כעונה ואפילו אמר 'אמן' - לא יצא, וכן כתב בשם רש"י (מגן אברהם סקכ"ח). ואני אומר דאין מזה סתירה, דוודאי כן הוא וזה מפורש בסוגיית הש"ס, ואף על גב דשומע כעונה בכל דבר, איתא בירושלמי דזהו לבד מברכת המזון, והוא הדין ל'המוציא' (שם). והטעם: דכיון דנהנה בפני עצמו, צריך לברך בפני עצמו אם לא היתה בקביעות מקום, אך רבינו הבית יוסף מיירי בהכנה מפורשת, דזהו עצמו הוי כקביעות מקום (כן נראה לעניות דעתי).

ודע דכל דינים אלו הם בפת, אבל ביין ובברכת מזונות ושארי דברים אם יכול אחד לצאת בברכת חבירו ואיך הדין בקביעת מקום, יתבאר בס"ד בסימן קע"ד ובסימן רי"ג.

סימן קסז סעיף כח

ודע דאצלינו אין מנהג כלל לצאת בברכת הבעל הבית ב'המוציא', וכל שכן אורחים המסובים יחד בקביעות, וכל אחד מבני הבית או מהאורחים מברך לעצמו. ובגמרא (נ"ג.) מבואר להדיא דכל שאחד מברך לכולן הוי מצוה יותר, משום ד'ברוב עם הדרת מלך' ע"ש, וכן כתב אחד מגדולי ראשונים דטפי עדיף כשמברך אחד בעבור כולם (כסף משנה פרק א' דברכות בשם הרמ"ה).

וצריך לומר משום דאצלינו אין המנהג להמתין בברכת 'המוציא' עד שכולם יטלו ידיהם וישבו סביב השלחן, אלא כל אחד נוטל ידיו ומברך 'המוציא' בעוד שהשאר יש שלא נטלו עדיין, וגם אותם שנטלו לא ישבו על השלחן עדיין, ולפיכך אי אפשר כלל שאחד יצא בברכת השני ב'המוציא'.

ולפי זה אם יש מקום שהבעל הבית ממתין ב'המוציא' עד שיטלו כולם ויושבים על השלחן, וודאי יותר טוב שהבעל הבית יברך 'המוציא' והם יענו 'אמן', והוא יכוין להוציאם והם מתכוונים לצאת בברכתו (ואפשר דתופסים כדברי הרמב"ם בתשובה שהביא שם הכ"מ אף על גב דלית לה פתרי ע"ש ודו"ק).

סימן קסז סעיף כט

קיימא לן דבעל הבית בוצע ברכת 'המוציא' כדי שיבצע בעין יפה (מ"ו.), ואפילו יש גדול ממנו בהמסיבה, מכל מקום הוא בוצע. ויש מי שאומר דאם יש אורח גדול יכול לכבד להאורח (מגן אברהם סקל"ב בשם ל"ח), ולא משמע כן בגמרא שם שהביא מעשה, דרבי אבוה כיבד לרבי זירא שיבצע, ולא רצה מפני שבעל הבית בוצע ע"ש. ואי סלקא דעתך שיכול לכבד, לא היה לו לרבי זירא לעבור על דברי הבעל הבית, ד'כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה', אך מפני שהוא נגד הדין, לפיכך לא רצה (ודברי המגן אברהם תמוהים והמחצית השקל נדחק בזה ע"ש).

ואם אינו בבית בעל הבית אלא באכסניא וכולם אורחים, הגדול שבהם בוצע. ואם יש שם כהן והוא שוה במעלה לכל המסובים או אפילו פחות מעט, מצוה להקדימו, אך אם הוא עם הארץ, התלמיד חכם קודם לו ואסור להחכם להקדימו, אבל בפחות מעט מצוה להקדימו ומאריך ימים בכך, אבל אין חובה להקדימו.

והמברך יאמר תחילה: 'ברשות מורי ורבותי', ואצלינו ליכא כל מנהג זה מפני שכל אחד מברך לעצמו כמ"ש (עיין מגן אברהם סקל"ג והאליה רבה סקכ"ב חולק עליו ע"ש ודו"ק).

סימן קסז סעיף ל

ואין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה 'אמן' מפי רוב העונים, ואין צריך להמתין על המאריכים יותר מדי. ואין המסובים רשאים לטעום עד שיטעום הבוצע, אבל מותר לתת לכל אחד חלקו מפרוסת 'המוציא' קודם שיאכל הוא. ואין זה הפסק בין הברכה להאכילה, דזהו גם כן מכלל האכילה כיון שמברך בעד כולם. מיהו בירושלמי איתא דרב היה אוכל טעימת ה'המוציא' בשמאלו ומחלק בימינו (מגן אברהם סקל"ד), מיהו על כל פנים המסובים אסורים לטעום קודם שיטעום הבוצע.

וכל זה הוא אם הם זקוקים שהבוצע יתן להם מככרו, אבל אם יש לכל אחד ככרו לפניו ואינם זקוקים להבוצע שיתן להם מככרו - רשאים לבצוע מקודם שיטעום הבוצע, אך בשבת אינם רשאים לטעום קודם אף שיש לכל אחד ככרו לפניו, אלא אם כן יש לכל אחד לחם משנה לפניו, דאם לא כן הא יוצאים בלחם משנה של הבוצע, ובעל כורחם צריכים להמתין עליו עד שיטעום הוא.

סימן קסז סעיף לא

הבוצע נותן פרוסה לפני כל אחד, ויזהר שלא יתן בדרך זריקה, דאסור לזרוק פת. ויזהר שלא יתן הפרוסה של המוציא מידו לידם של המסובין, אלא נותן לפניהם והם נוטלין מהשלחן. ואין בזה איסור אלא סימן לא טוב הוא בנתינה מיד ליד, וסימנך: "פרשה ציון בידיה". ולאבל נותנין מיד ליד, וכן איתא במדרש איכא וכן כתב הרמב"ם בפרק ז' דין ה' ע"ש. ובשבת גם להאבל אין נותנין לידו, דאין אבלות בשבת.

והבוצע פושט ידו תחילה לקערה לאכול, ואם בא לחלוק כבוד לגדול ממנו רשאי. ואין לשאול דאם יש גדול למה בצע הוא, דיש לומר כגון שהוא הבעל הבית וכמ"ש דרק הבעל הבית בוצע.

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף כ' דיש לאכול פרוסת 'המוציא' בשלימות קודם שיאכל פת אחר כדי שתהא נאכלת לתיאבון מפני חיבוב מצוה עכ"ל. ואין להאכיל מפרוסת 'המוציא' לכותי או לבהמה, ויש רוצים לומר להניח קצת מפרוסת 'המוציא' עד לבסוף, ואנחנו נוהגים כדברי רבינו הרמ"א (בתוספות מ"ז. מוכח להדיא דהחתן צריך לבצוע ע"ש).

סימן קסז סעיף לב

ומי שאינו אוכל אינו יכול לברך ברכת 'המוציא' בשביל אחר, וכן כל ברכת הנהנין כן הוא, דדווקא בברכת המצות יכול אחד לברך בעד חבירו מפני שכל ישראל ער[י]בים זה בזה, וכשזה לא קיים הוי כא(י)לו הוא לא קיים, אבל לא בברכת הנהנין, דאין מברך אלא אם כן נהנה. אך לקטנים יכול לברך כשאינם יכולים לברך בעצמם, אף על פי שאינו אוכל בעצמו, כדי לחנכם במצות.

ואפילו בשבת שיש חיוב לאכול פת, מכל מקום לא יברך בעד חבירו כשאינו אוכל בעצמו, ורק ברכת 'בורא פרי הגפן' של קידוש בין דלילה בין דיום ו'על אכילת מצה' עם ברכת 'המוציא' דליל ראשון של פסח שהם חובות גמורים ככל המצות, שפיר יכול לברך בעד חבירו.