ערוך השולחן אורח חיים נט

קיצור דרך: AHS:OH059

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן נט | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין ברכה ראשונה ד"יוצר אור"
ובו חמישה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו

סימן נט סעיף א

אנשי כנסת הגדולה תיקנו לברך שני ברכות לפני קריאת שמע, והם "יוצר אור" ו"אהבה רבה". ואחת לאחר קריאת שמע: "גאל ישראל".

ובערבית שתים לפניה ושתים לאחריה, דבערבית נתוסף ברכת "השכיבנו" שבשחרית לא שייך.

וזהו ששנינו במשנה (יא א):

בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה. ובערבית שתים לפניה ושתים לאחריה.

ואמרו בירושלמי: על שם "שבע ביום הללתיך" (רש"י).

סימן נט סעיף ב

וכתב הרשב"א בתשובה (סימן מ"ז) דברכות של קריאת שמע אינם ברכות של קריאת שמע ממש, כברכת התורה וכברכת המצות. שאם כן היה לנו לברך "לקרוא את שמע", כמו שמברכים על קריאת התורה ועל קריאת המגילה. אלא שברכותיהן נתקנו בפני עצמן, אלא שתקנו לאומרם לפני קריאת שמע ולאחריה. וכן הסכימו הגאונים. ולפיכך מי שקרא קריאת שמע בלא ברכותיה – חוזר ואומר ברכותיה בפני עצמן... עד כאן לשונו.

ומיהו הקורא קריאת שמע בלא ברכותיה – אחר כך קורא גם קריאת שמע עם הברכות, כמבואר בירושלמי שהבאנו בסימן הקודם סעיף כ. וכן הוא המנהג הפשוט, וכן מוכח ממה שכתבתי בסוף סימן מ"ו, עיין שם.

סימן נט סעיף ג

ברכה ראשונה: "יוצר אור ובורא חושך, עשה שלום ובורא את הכל", ובישעיה (מה ז) כתוב כן. ובשם סיומא דקרא "ובורא רע", ולא רצו להזכיר דבר רע אלא לישנא מעליא ד"הכל" (גמרא יא ב).

והכוונה אחת היא, והכי פירושו: להוציא מדעת המינים ששתי רשויות הן – פועל טוב ופועל רע. לזה אמר הנביא שאינו כן, שהקדוש ברוך הוא ברא האור והחושך. ולכן עושה שלום ביניהם, כלומר: דהאור שומר עתו והחושך שומר עתו, ואין משיגין גבול זה לזה. ואם כדעת המינים חס ושלום, איך לא היה בעל האור משיג גבול בעל החושך? וכן בעל החושך איך לא היה משיג גבול בעל האור?

אלא הוא יתברך ברא הרע גם כן, ולאיזה תכלית בראו? כדי שתהיה הבחירה ביד האדם, כמו שבארנו בסימן א, עיין שם. וזה שאומרים "ובורא את הכל" גם כן על זאת הכוונה, שהוא יתברך ברא הכל.

סימן נט סעיף ד

ולמה לא שינו לשון "חושך" שגם הוא אינו מעולה? דזהו אדרבא: כדי להזכיר מידת יום בלילה, ומידת לילה ביום (גמרא שם).

כלומר: דזהו העיקר להורות שאל אחד בראן, היום והלילה, האור והחושך. ולכן בשחרית מזכירין "חושך" דלילה, ובערבית אומרים "גולל אור מפני חושך, וחושך מפני אור". והכל לכוונה שבארנו.

סימן נט סעיף ה

ברכה שניה היא "אהבה רבה" או "אהבת עולם". וברכה שלאחריה "אמת ויציב" עד "גאל ישראל".

ובערב ראשונה "אשר בדברו מעריב ערבים", ושניה "אהבת עולם". ושל אחריה "אמת ואמונה" עד "גאל ישראל", ושניה "השכיבנו", ויתבאר בסימן רל"ו.

והברכה ראשונה שלפני קריאת שמע בין בשחרית בין בערבית פותח ב"ברוך" וחותם ב"ברוך". ושניות אינן פותחות ב"ברוך" מפני שהן סמוכות לראשונה. ואף על גב דסדר ברכות אין מעכבות, מיהו עיקר התקנה על הסדר תיקנו. וכן הברכות שלאחר קריאת שמע אין פותחות ב"ברוך" מפני שהן סמוכות לראשונות, דכל ברכה הסמוכה לחברתה חותמת ב"ברוך" ואין פותחות ב"ברוך".

וזהו בברכות ארוכות. אבל בברכות קצרות פותחות ב"ברוך" ואין חותמות ב"ברוך". ולכן בברכת השחר, ובקידוש והבדלה, ושבע ברכות של נישואין – כולם פותחות ב"ברוך". ורק בהן יש שחותמות ב"ברוך" ואין פותחות ב"ברוך", כמו "שוש תשיש", ו"שמח תשמח". ונתבאר באבן העזר סימן ס"ב.

סימן נט סעיף ו

וכתב הרמב"ם בפרק ראשון דין ז:

כל הברכות האלו, עם שאר כל הברכות הערוכות בפי כל ישראל – עזרא ובית דינו תיקנום. ואין אדם רשאי לפחות מהם ולא להוסיף עליהם.

מקום שהתקינו לחתום בהם ב"ברוך" – אינו רשאי שלא לחתום. ומקום שהתקינו שלא לחתום – אינו רשאי לחתום. מקום שהתקינו שלא לפתוח ב"ברוך" – אינו רשאי לפתוח. מקום שהתקינו לפתוח – אינו רשאי שלא לפתוח.

כללו של דבר: המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכה – הרי זה טועה, וחוזר ומברך במטבע. וכל שלא אמר "אמת ויציב" בשחרית ו"אמת ואמונה" ערבית – לא יצא ידי חובתו.

עד כאן לשונו. וזה שכתב "המשנה ממטבע... וחוזר..." – כששינה בהפתיחה והחתימה, ולא כששינה באמצע איזה תיבות דאינו מעכב (עיין כסף משנה פרק ראשון מברכות הלכה ו).

ומכל מקום אסור לעשות כן. ואיזה שינויי תיבות שיש בין נוסחא לנוסחא – לא חשיב שינוי. ולשני הנוסחאות יש מקום, ואלו ואלו דברי אלהים חיים. והרי בפתיחות וחתימות לא נמצא שינוי בין הנוסחאות.

סימן נט סעיף ז

וזה שכתב כל שלא אמר "אמת ויציב" בשחרית... – כן הוא בגמרא (יב א). ודרשו מקרא: "להגיד בבוקר חסדיך ואמונתך בלילות". וברכת "אמת ויציב" היא כולה על חסד שעשה עם אבותינו, שהוציאם ממצרים, ובקע להם הים והעבירם. וברכת "אמת ואמונה" מדבר בה על העתידות, שאנו מצפים שיקיים לנו הבטחתו ואמונתו... ולשום נפשינו בחיים, ולהדריכנו על במות..., כל אלה הנסים התדירים תדיר (רש"י). ועל שהגלות דומה ללילה, לכך מזכירין זה בערבית.

ומכל מקום מזכירין גם ב"אמת ואמונה" יציאת מצרים כדי להסמיך זה להחתימה "גאל ישראל" (כסף משנה). ועוד: דלכן אומרים "אמת ואמונה" ערבית, מפני שאנו מפקידין נשמותינו בכל לילה בידו, והוא מחזירה לנו נוחה ונקייה (תוספות ר"י). וזהו שאמרו במדרש איכה: "חדשים לבקרים רבה אמונתך", שאדם מאמין ומפקיד רוחו בידו ומחזירה בלי יגיעה (תוספות שם). וזהו שאמרו חכמינו ז"ל, שאם לא אמר כן לא יצא ידי חובתו, כלומר: אפילו אמר כל הברכה אלא שלא התחיל ב"אמת יציב" או בערבית ב"אמת ואמונה", או שהחליף לומר בשחרית "ואמונה" ובערבית "ויציב" – לא יצא ידי חובת הברכות (כסף משנה).

סימן נט סעיף ח

כתב הרמב"ם שם:

בשחרית פתח ב"יוצר אור" וסיים ב"מעריב ערבים" – לא יצא. פתח ב"מעריב ערבים" וסיים "ביוצר אור" – יצא. ובערב פתח ב"מעריב ערבים" וסיים ב"יוצר אור" – לא יצא. פתח ב"יוצר אור" וסיים ב"מעריב ערבים" – יצא. שכל הברכות הולכות אחר חתימתן.

(ומפרש מה שכתוב בגמרא יב א: שחרית פתח ב"יוצר..." כפשוטו.)

סימן נט סעיף ט

אבל הטור כתב:

אם טעה ואמר "ברוך אתה ה', אלהינו מלך העולם, אשר בדברו מעריב ערבים", ונזכר מיד ואמר "יוצר אור", וגם סיים כדין "ברוך אתה ה' יוצר המאורות" – יצא.

אבל אם לא סיים כדין, או שאמר "ברוך... יוצר אור ובורא חושך אשר בדברו מעריב ערבים" וגם מסיים ב"מעריב ערבים" – לא יצא. אבל סיים "ברוך אתה ה', יוצר המאורות" – יצא.

עד כאן לשונו. דעת הטור דאמת שאמרו הכל הולך אחר החיתום, מכל מקום אם לא הזכיר כלל בפתיחה מעין החתימה – אין זה ברכה כלל, ולא יצא. ולכן בשחרית כשהתחיל ב"מעריב ערבים" וסיים ב"יוצר המאורות" – לא יצא. וזה שאמרו דבכהאי גוונא יצא – היינו שהזכיר "יוצר אור" גם כן, כגון שפתח ואמר: "ברוך אתה ה', אלהינו מלך העולם, אשר בדברו מעריב ערבים, יוצר אור ובורא חושך", וסיים ב"יוצר המאורות". או שפתח: "ברוך אתה ה', אלהינו מלך העולם, יוצר אור ובורא חושך, אשר בדברו מעריב ערבים", וסיים ב"יוצר המאורות" – גם כן יצא, אף על פי שהפסיק באמצע. ואם לא סיים "יוצר המאורות", אף על פי שפתח רק ב"יוצר אור" – לא יצא. והוא הדין בערבית להיפך.

והנה לשון הטור צריך תיקון וביאור, וכבר טרחו בו המפרשים. מיהו לדינא כן כוונתו. וזהו דרך הרא"ש והרבה מראשונים, דבעינן חתימה כראוי וגם פתיחה מעין החתימה. אלא דלא חיישינן אם הפסיק בדברים שלא מענין הפתיחה והחתימה, בין שהיה הפסק זה אצל ההתחלה ממש, ובין שהתחיל כראוי ובאמצע הפסיק, דהעיקר הוא כשהזכיר הענין בהפתיחה והחתימה – יצא. ואם לא הזכיר באחד מהן, או בהפתיחה או בהחתימה – לא יצא. וכן כתבו רבותינו בעלי השולחן ערוך בסעיף ב. ודין זה אינו אלא בברכות ארוכות ולא בקצרות, ויתבאר בסימן ר"ט, עיין שם.

ואם לא אמר "יוצר אור" כראוי באופן שצריך לחזור ולברך, ונזכר באמירת "אהבה רבה" – לא יפסיק, אלא יאמר "יוצר אור" אחר שמונה עשרה. דסדר ברכות אינו מעכב (מגן אברהם סעיף קטן א').

סימן נט סעיף י

הא דאמרינן "יוצר משרתים, ואשר משרתיו" – תיקנו לומר כך משום דאמרינן בחגיגה (יג ב) שבכל יום נבראים מלאכים מנהר דינור. וזהו "יוצר משרתים" – אותם הנבראים בכל יום. "ואשר משרתיו" הם כמו מיכאל וגבריאל, שמשמשים תמיד לפניו יתברך (טור ותוספות שם).

"בשפה ברורה ובנעימה קדושה...", יש גורסים הדלי"ת בחול"ם ואדלעיל קאי, כלומר: "ובנעימה קדוֹשה". ויש גורסים במלופו"ם ואדלמטה קאי, כלומר: שעונים ביראה הקדוּשה (עיין בית יוסף).

וכן "עונים ואומרים ביראה קדוש". ויש גורסים "עונים באימה ואומרים ביראה". וכתוב בפרי עץ חיים שכן העיקר, עיין שם.

סימן נט סעיף יא

בקדושה שב"יוצר" הוי פלוגתא דרבוותא. שהרמב"ם שם כתב שהיחיד דולגה, מפני שאין אומרים קדושה רק בציבור. ודעת הרא"ש וכמה מהראשונים שאומרה, מפני שאין זה אלא סיפור דברים מה שהמלאכים אומרים. ובנו של הרמב"ם בתשובה העיד על הרמב"ם שחזר בו גם כן בסוף ימיו, ופסק שהיחיד אומרה. וכן הוא המנהג הפשוט בכל תפוצות ישראל.

וראיה לזה: שהרי אנו אומרים זה מיושב, ועל פי הזוהר דווקא מיושב ולא מעומד, ונקראת "תפילה מיושב" כידוע. ואם היא קדוּשה כקדוּשה של שמונה עשרה, איך נאמרנה מיושב? ורבינו הבית יוסף כתב שנכון שהיחיד יאמרנה בטעמים וניגון כקורא בתורה, עיין שם. ואין המנהג כן.

וכתב רבינו הרמ"א:

וכשעונין קדוּשה זאת, אומרים אותה בקול רם.

עד כאן לשונו, כלומר: דאף על גב דהוי סיפור דברים, מכל מקום אומרים בקול רם.

וכשאומרים "כי הוא לבדו פועל גבורות", יש מוסיפים ואומרים "כי הוא לבדו מרום וקדוש, פועל גבורות". (ונכון הוא, דיש בהם עשר ספירות. ודייק ותמצא קל.)

"לָאל ברוך" הלמ"ד בקמ"ץ, וכן "לָמלך" (פרי עץ חיים).

סימן נט סעיף יב

נוהגין באשכנז לסיים ב"אור חדש על ציון תאיר...", ואין נוהגין כן בספרד. וכן כתב רש"י שאין לחתום באור העתיד שאינו מעין החתימה, משום דהברכה הוא על אור המתחדש בכל יום ולא על אור העתיד.

אבל הרא"ש כתב דהוי שפיר מעין הפתיחה והחתימה, ד"יוצר אור" היינו אור שברא הקדוש ברוך הוא בששת ימי בראשית, ולא היה העולם כדאי להשתמש בו, וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא. והיינו דכתיב: "והלכו גוים לאורך", כמבואר במדרש בראשית. והיינו נמי אור חדש שעתיד הקדוש ברוך הוא להחזירה לנו (טור). ושפיר אמרינן עליה "יוצר אור" ו"יוצר המאורות", שהרי כבר נבראת. וכתב הטור שכן כתב רב שרירא גאון שיש לאומרה, עיין שם.

סימן נט סעיף יג

ברכת "יוצר" אומר עם שליח הציבור בנחת. ולא יסמוך על שמיעתו משליח הציבור ורק יענה "אמן", משני טעמים:

• חדא: דבשלהי ראש השנה אמרינן דשליח הציבור אינו מוציא רק את שאינו בקי ולא את הבקי.
• ועוד: אפילו אם נאמר שמוציא גם את הבקי כמו שיתבאר, מכל מקום אולי לא ישמע יפה, ויחסר תיבות בשמיעתו ולא יצא.

לפיכך טוב שיאמר בעצמו עם שליח הציבור. ושליח הציבור אומר בקול רם, והוא יאמר בנחת ולא בקול רם; דאם גם הוא יאמר בקול רם לא ישמעו קול שליח הציבור, דתרי קלי לא משתמעא. וזה אי אפשר, שהרי שליח הציבור צריך להוציא את שאינם בקיאים.

ויאמר לסיים הברכה קודם שליח הציבור, כדי שיוכל לענות "אמן" על ברכת שליח הציבור, דבאמצע אסור להפסיק.

ונראה לי דזהו כשהשליח ציבור אומר במתינות. אבל אם חוטף – מוטב לומר במתינות ולא לענות "אמן", דאצלו אין ה"אמן" הכרח כיון שאומרם לבדו, ואינו יוצא בברכת שליח הציבור. וכן בשארי ברכות דשחרית וערבית. וכן משמע בטור, עיין שם.

(וזהו ביאור דברי השולחן ערוך בסעיף ד, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)

סימן נט סעיף יד

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ד:

ומיהו אם לא אמרה רק שמעה משליח הציבור – יצא. דברכות אלו שליח הציבור מוציא היחיד, אף על פי שהוא בקי. מיהו אין שליח הציבור מוציא היחיד בפחות מעשרה.

עד כאן לשונו. ביאור דבריו: דאף על גב דאמרינן בשלהי ראש השנה דשליח הציבור אינו מוציא את הבקי להתפלל בעצמו, זהו בתפילה דרחמי נינהו. ולכן כל אחד מחויב לבקש רחמים בעצמו כשיכול, ואין שליח הציבור מוציא רק את העמי הארצים שאינם יודעים להתפלל בעצמן. אבל בברכות אלו שליח הציבור מוציא גם את הבקי, כמו בכל ברכת הנהנין או ברכות המצות, שכששנים צריכים לברך – מברך אחד, והשני שומע ועונה "אמן", ויוצא בזה ידי חובתו.

מיהו בזה עדיף משארי ברכות דצריך דווקא עשרה, מפני שברכות אלו הם אחר קדיש, וגם יש בהם קדושה, והם מסדר התפילה. לפיכך בפחות מעשרה – אינו מוציאם.

(עיין מגן אברהם סעיף קטן ה', שכתב מתוספות ר"י בעם שבשדות, וכתב דזהו באינו בקי ע"כ. וצריך עיון, דעם שבשדות – גם הבקיאין נפטרין, כדמוכח להדיא מרש"י סוף ראש השנה. וכן משמע כל הסוגיא דשם. ועוד: דכל דין עם שבשדות השמיטו הרמב"ם והטור והר"ן במגילה, לא סבירא להו סברא זו לחלק בין תפילה לברכות אלו, עיין שם. אבל כמה ראשונים סוברים כן, כמו שכתב הבית יוסף בחיבורו הגדול. ולכן העיקר לדינא כהרמ"א. וזה שכתב הבית יוסף שלא לענות "אמן" אחר "הבוחר בעמו ישראל באהבה", מטעם הפסק בין הברכה לקריאת שמע – אין אנו סוברין כן משום דהברכות לא קאי על קריאת שמע, כמו שכתבתי בשם הרשב"א. וזהו שציין הרמ"א לעיין בסימן ס"א, דשם מבואר שעונין "אמן". וכן המנהג. ודייק ותמצא קל.)

סימן נט סעיף טו

דבר ידוע שכשהשליח ציבור נשתתק באמצע הברכה, כשעולה אחר תחתיו מתחיל מראש הברכה. וכן הוא בברכת "יוצר". אך בירושלמי אמרו דזהו קודם הקדושה, אבל אם נשתתק אחר שאמר "קדוש..." – אין האחר מתחיל מראש "יוצר" אלא מן "והאופנים וחיות הקודש". וכן אם טעה באופנים.

ואם טעה אחר שסיים "ברוך כבוד..." – מתחיל מ"לאל ברוך", דהקדושה הוי כסוף ברכה. ואסור להתחיל מראש "יוצר", כיון שאין צורך והוה ברכה לבטלה (מגן אברהם סעיף קטן ו').