טור אורח חיים קפג

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן קפג (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

טור

גרסינן בפרק שלושה שאכלו - אמר רבי זירא: עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה, טעון הדחה, שטיפה, חי, מלא, עיטור, עיטוף, מקבלו בשתי ידיו, ונותנו לימינו ומגביהו מן הקרקע טפח, ונותן בו עיניו, ומשגרו לאנשי ביתו.

תנא: 'הדחה' - מבפנים, 'ושטיפה' - מבחוץ.
ואיתא (בתוספתא) [בתוספות] דאם קנחו יפה שפיר דמי.

'חי' - אין פירושו חי ממש בלא מזיגה, דהא תנן - 'מודים חכמים לרבי אליעזר בכוס של ברכה שאין מברכין עליו עד שיתן לתוכו מים'.
ופירש רב אלפס: שמניחו חי עד ברכת הארץ ואז מוזגו, להודיע שבח הארץ שיינותיה חזקים, וצריך לערב בהם מים רבים.
ורבינו תם פירש: 'חי' - מזוג ולא מזוג, שמוזגו קצת, וכשיגיע לברכת הארץ מוזגו כראוי על חד תלת מיא.
ויין שלנו אין צריך מזיגה.
ורש"י פירש: שנותנו לכוס של ברכה חי ומוזגו בו, לאפוקי שלא ימזגנו בכלי אחר ויתננו בכוס של ברכה, אי נמי מוציאו מן החבית לשם ברכה חי - פריש"ק בלע"ז.
ויש מפרשים - על הכלי שיהא שלם, כדאיתא בבבא קמא (דף נד.) על הכלים 'שבירתן זו היא מיתתן'.
וטוב לצאת ידי כל הפרושים.

'מלא' - כפשטיה, שיהא מלא על כל גדותיו, דאמר רבי יוחנן: כל המברך על כוס מלא נותנין לו נחלה בלי מצרים שנאמר: "ומלא ברכת ה' ים ודרום ירשה".

'עיטור' - 'רב יהודה מעטר ליה בתלמידי', פירוש - היה מושיב תלמידיו סביבותיו בשעת הברכה.
'רב חסדא מעטר ליה בנטלי', פירש רש"י: בכוסות, כשהיה מגיע לברכת הארץ היה מוסיף עליו.
ויש מפרשים - שהיה מניח כוסות יפים סביביו להדרו בהן.

'עיטוף' - 'רב פפא מעטף ויתיב, רב אשי פריס סודרא ארישיה'.

'ומקבלו בשתי ידיו' - דאמר רב חיננא בר פפא - "שאו ידיכם קודש וברכו את ה'", הלכך מקבלו בשתי ידיו.

'וכשמתחיל לברך נוטלו בימינו'. אמר רבי יוחנן: ראשונים שאלו - שמאל מהו שתסייע לימין? - פירוש - לסומכה בשמאלו.
אמר רב אשי: הואיל וראשונים מיבעיא להו, אנן לא נעביד בה עובדא.

'ומגביהו מן הקרקע טפח' - אם הוא יושב על גבי קרקע, דכתיב: 'כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא'.
ואם הוא מיסב בשלחנו, מגביהו מעל השלחן טפח, וטעמא משום שיהא נראה לכל המסובין ויסתכלו בו.

'ונותן עיניו בו' - כי היכי דלא ליסח דעתיה מיניה.

אמר רבי יוחנן: אנו אין לנו אלא ארבעה - הדחה, שטיפה, חי, מלא. וסימנו חמש"ה.

וכתבו הגאונים: כוס של ברכה צריך עשרה דברים, ושאמר רבי יוחנן 'אנו אין לנו אלא ארבעה', ולא מצריך עיטוף - ליתא, אלא כרב פפא ורב אשי דבתראי נינהו ועבדי עובדא.
ורמב"ם ז"ל לא הזכיר אלא ארבעה של רבי יוחנן.
והתוספות כתבו: מניינא דרבי יוחנן לא אתי אלא למעוטי עיטור ועיטוף, אבל בנתינה לימין מודה, דאמר רבי יוחנן: ראשונים שאלו שמאל מהו שתסייע לימין, ומסתמא גם במקבל בשתי ידיו מודה, דדריש להו מקרא - 'שאו ידיכם קודש', ובמגביה טפח נמי, דדריש ליה - 'מכוס ישועות אשא', וכן נותן בו עיניו - כדי שלא יסיח דעתו מן הברכה, וכן רב נחמן היה רגיל לשלחו לאשתו.
ובכל הנך רגילין האידנא אף בפריסת סודר שלא יברך בגילוי הראש, ואין חסר לנו אלא עיטור.

אמר רב אשי: אין משיחין על כוס של ברכה.
פירש רש"י - שלא ישיח המברך, משנתנו לו הכוס לברך, וכן נמי המסובין אין להם להשיח משהתחיל המברך, לא מיבעיא בשעה שהוא מברך שאין להם לדבר, שצריכין לשמוע ולהבין מה שאומר המברך, אלא אפילו בין ברכה לברכה אין להם להשיח, שלא להפסיק שמיעתן בשיחת חולין.

אמר רב אסי: אין מברכין על כוס של פורענות שהוא כוס שני.
פירוש - אם שתה שתי כוסות לא יברך על השלישי, שנאמר: "הכון לקראת אלהיך ישראל", וכיון ששתה זוגות לא קרינן ביה 'הכון', שאין דעתו מיושבת עליו שירא שמא יזוק.
ולא אמרינן - אדרבה יברך על השלישי לבטל הזוגות, לפי שכבר נסתלק מן הסעודה וזהו כוס בפני עצמו שאינו בא אלא בשביל הברכה.

וצריך לישב בשעה שמברך, בין אם היה הולך כשאכל, או עומד, או מיסב, כשמגיע לברך צריך לישב כדי שיוכל לכוין יותר.
וגם לא יהא מיסב שהוא דרך גאוה, אלא ישב באימה.
כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל: הא דאמרינן אכל כשהוא מהלך צריך לישב ולברך, מיירי כשהוא הולך בביתו, אבל מהלך בדרך ואוכל אין צריך לישב ולברך, לפי שאין דעתו מיושבת עליו אם יאחר דרכו, כדאמרינן (ברכות ל, א) גבי תפילה.

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

גרסינן פ' ג' שאכלו (נא.) א"ר זירא י' דברים נאמרו בכוס של ברכה וכו':

ומ"ש ואיתא בתוספתא שאם קנחו יפה ש"ד שם שטיפה מבחוץ והדחה מבפני' פר"י דוקא שאין הכוס יפה שיש בו שיורי כוסות אבל אם הוא יפה בלאו הכי ש"ד וכ"כ המרדכי וכ"כ ה"ר יונה וכתבו עוד וכבר נהגו העולם הדחה ושטיפה מיהו היכא דלא שתו בו בשעת אכילה ועכשיו בשעת הברכה מוצאין אותו נקי נראה שבודאי א"צ הדחה ושטיפה:

ומ"ש חי אין פירושו חי ממש וכו' ופי' הרי"ף שמניחו עד ברכת הארץ וכו' כלומר דהא דאמרינן דכוס של ברכה צריך שיהיה חי קשה מדאמר ר' יוסי בר חנינא נ.) מודים חכמים לר' אליעזר בכוס של ברכה שאין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים ולפיכך פירש הרי"ף דהא דאמרינן שיהא חי היינו דוקא עד ברכת הארץ והא דמודים חכמים דאין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים היינו מברכת הארץ ואילך וכדאמרי' בגמ' חי א"ר ששת עד ברכת הארץ וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ז מהל' ברכות וה"ר יונה והרא"ש הקשו על פירוש זה דלישנא דאין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים משמע שמתחלת הברכה אין מברכין ועוד שכיון דמזיגת יין דידהו הוי על חד תלתא מיא א"כ אין בכוס אלא רובע רביעית וכיון שכן נמצא חסר הרבה ואנן מלא בעינן הילכך נראה כפר"ת שחי ר"ל מזוג קצת ולא כתיקונו כדאיתא בפ' בן סורר ומורה (ע.) דקתני אינו חייב עד שישתה חי ומוקי לה במזוג ולא מזוג והשתא לא קשיא מאי דאמרינן שצריך שיהא חי עם מאי דאמרי' דאין מברכים על היין עד שיתן לתוכו מים שאע"פ שנתן לתוכו מים כ"ז שלא נתן בו על חד תלתא מיא חי מיקרי ונמצא לפ"ז דאין מברכין עליו עד שיתן לתוכו מים קצת וכשיגיע לברכת הארץ יוסיף בו מים כתקנו ורש"י סובר דחי סתם היינו חי ממש בלא שום מים וכדי לתרץ הקושיא פי' שאע"פ שאין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים מ"מ צריך שיתננו בכום כשהוא חי בלא שום תערובות מים והיינו דאמרי' כשהוא חי א"נ דחי היינו שמוציא מן החבית לשם ברכה וי"מ דחי קאי לכוס עצמו שיהיה שלם ולא שבור ולשני הפירושים אלו מעיקרא דמילתא אין כאן קושיא כלל דהא דבעינן שיהיה חי אינו ענין לנתינת מים ביין כלל: והשתא מ"ש רבינו חי אין פירושו ממש בלא מזיגה לפר"ת אתי שפיר דאילו לפי' הרי"ף ולפירש"י וגם לדברי הי"מ חי היינו חי ממש בלי שום מים כלל וסתם רבינו דבריו לדעת ר"ת מפני שכתבו הר"י והרא"ש שהוא הנכון ומיהו אפשר לדחוק ולומר דגם לפירוש הרי"ף ולפירש"י קאי וה"ק חי אין פירושו חי ממש בלא מזיגה לעולם דלהרי"ף כשיגיע לברכת הארץ ימזגנו במים ולפירש"י קודם שיתחיל בברכה נמי ימזגנו במים דלא קפדי אלא שיכנס לתוך הכוס שהוא חי:

ומ"ש רבינו ויין שלנו א"צ מזיגה כלומר אע"פ שמודים חכמים בכוס של ברכה שאין מברכים על היין עד שיתן לתוכו מים ה"מ ביינות שלהם שהיו חזקים ולא היה השבח ניכר בהם עד שיתן לתוכן מים אבל ביינות דידן מברכין עליהן בלא מזיגה ומיהו בברכת הארץ נותן לתוכו מים וכדאמרי' חי א"ר ששת עד ברכת הארץ כך נראה לפרש דברי רבינו ע"פ מה שנהגו העולם למזוג כוס של ברכה במים בברכת הארץ אע"פ שמפשט דברי הגמ' לא משמע שצריך למזגו במים אלא ביין שלהם שהיה חזק ביותר עד שהיה אומר רבי אליעזר שאין מברכין עליו בפה"ג ולרבנן לברך עליו בה"מ צריך למזגו למצוה מן המובחר מיהא אבל ביין שאינו חזק כ"כ א"צ למזגו כלל ובי' דברים שנאמר בכוס של ברכה לא מנו בתוכה שימזגנו במים ואדרבה אמרו שצריך שיהיה חי אלא שבא רב ששת וחידש שאין אנו מקפידין שיהיה חי אלא עד ברכת הארץ ומברכת הארץ ואילך אם רצה למזגו הרשות בידו אבל לא שיתחייב לתת לתוכו מים ומיהו מצוה מן המובחר ביינם שהם חזקים לתת לתוכו מים אבל ביינות דידן שאינן חזקות נראה שא"צ מ"מ נהגו העולם להצריך למזגו בברכת הארץ בין ביין חזק בין ביין שאינו חזק ואכשר שנהגו כן ע"פ הרמב"ם שכתב בפ"ז וכיון שהגיע לברכת הארץ נותן לתוכו מעט מים כדי שיהא ערב ומשמע להו שאין לך יין שאינו יותר ערב במים מבלא מים אע"פ שגם בזה י"ל דאיינות חזקים קאמר שאינם ערבים בלא מים אבל יינות שאינם חזקים שגם בלא מים הם ערבים א"צ לתת לתוכן מים מ"מ לא ראו לחלק בין יין ליין ובמדרש רות הנעלם סוד נרמז בנתינת המים ביין בברכת הארץ ולפי דבריו אין לחלק בין יין ליין ואפשר שעל פיו נהגו העולם למזוג כוס של ברכה אפי' יין שאינו חזק : ואהא דא"ר ששת חי עד ברכת הארץ כתב ה"ר יונה שמיד שיתחיל לזכור שבח הארץ צריך שיהיה מזוג כדי שיהיה שבחו ניכר בתוכו שהיינות היו חזקים ואין מעלתם ניכר אלא ע"י המים ועוד י"ל שהטעם שהצריכו שימזוג אותו בברכת הארץ מפני שכשנותן בו מים בשעה שמזכיר הארץ מראה לכל העומדים שם שבח א"י שהיין שלה חזק וצריך מים הרבה עכ"ל ועל פי פירוש זה איפשר שנהגו העולם להצריך למזגו בברכת הארץ כדי להראות לכל העומדים שם שבח א"י שהיין שלה חזק וצריך ליתן לתוכו מים אע"פ שהמברך בחוצה לארץ מאחר שאינו מוזגו עד ברכת הארץ מוכחא מילתא ששבח א"י הוא בא להראות:

ויש נוהגים שלא למזוג הכוס במים עד סוף ברכת הארץ והיה אבא מורי ז"ל אומר שאין להם על מה שיסמוכו שהרי הרמב"ם כתב וכיון שהגיע לברכת הארץ נותן לתוכו מעט מים וגם ה"ר יונה כתב שמיד שיתחיל לזכיר שבח הארץ צריך שיהיה היין מזוג אלמא כשמתחיל בברכת הארץ צריך ליתן בו מים:

מלא כפשטיה שיהא מלא וכו' עד אין לנו אלא ד' הכל בס"פ ג' שאכלו:

ומ"ש הילכך מקבלו בשתי ידיו וכשמתחיל לברך נוטלו בימינו כלומר כיון שאמרו שמקבלו בב' ידיו ונותנו לימינו צ"ל שמה שאמר מקבלו בב' ידיו היינו קודם שיתחיל לברך ומה שאמרו נותנו בימינו היינו כשמתחיל לברך:

ומ"ש אנן לא נעביד בה עובדא בנוסחי דידן בגמרא כתב אנן נעביד לחומרא ושתי הנוסחאות עולות בקנה אחד וכתב בשבולי הלקט כתב ה"ר בנימין דוקא למינקט ליה כוליה בשמאל אסור אבל לסיועי ליה בשמאליה תחת ידא ימינא מותר דקיימא לן (ביצה כב) מסייע אין בו ממש ותימא דהא אסיקנא בה דאנן נעביד לחומרא ונ"ל שהוא מפרש דלא איבעיא לן אלא כשתופס הכוס גם ביד שמאל אבל כשאין נוגע בכוס אלא יד ימין אם הניח יד שמאל תחתיה לסייעה אין בכך כלום וכתב עוד שאם היה המברך איטר אוחז הכוס בימינו שהיא שמאל כל אדם כדאמרינן (מנחו' לז.) גבי תפילין:

ומ"ש ומגביה מן הקרקע טפח אם הוא יושב על גבי קרקע וכו' ואם הוא מיסב בשולחן מגביהו מעל השלחן טפח וכו' בגמרא לא אמרו אלא מגביהו מן הקרקע טפח ורבינו מפרש דהיינו ביושב ע"ג קרקע ואם מיסב בשולחנו צריך שיגביהנו מעל השלחן טפח וכן מפורש בירושלמי מגביהו מן השולחן טפח: ועיטוף כתב רבינו ירוחם דהיינו שנותן סודר על ראשו שאסור לברך בגילוי הראש ע"כ ולא נהירא לי דא"כ מאי רבותא דבה"מ הא כל שאר ברכות נמי משמע דאסור לברך בגילוי הראש אלא עיטוף היינו סודר שפורסין על כובעים העומדים לפני הגדולים :

וכתבו הגאונים כוס של ברכה צריך י' דברים וכו' אלא כרב פפא ורב אשי דבתראי נינהו ועבדי עובדא כלומר שהיו נוהגים בכוס של ברכה לעשות יותר ממה שא"ר יוחנן דהא רב פפא מעטף ויתיב ורב אשי פריס סודרא ארישיה ושבולי הלקט כתב בשם רבי שמעון דצריך עיטוף מדר"פ ורב אשי אבל לא הצריך שאר דברים והגאונים משמע להו דכיון דנתבטלו דברי ר' יוחנן בעיטוף ה"ה בשאר דברים.

והתוס' כתבו מנינא דר"י לא אתי אלא למעוטי עיטור וכו' עד ואין חסר לנו אלא עיטור כ"כ הרא"ש ז"ל בס"פ ג' שאכלו ובתוס' דידן כתוב ג"כ דלא משמע דפליג ר' יוחנן אההיא דנותנו לימינו ומיהו מדהאמוראים היו עושים עיטור ועיטוף משמע שהיו מחמירין על עצמם והיו נזהרים בכולם ולפיכך יש להחמיר וה"ר יונה כתב לכאורה משמע דאפי' ר' יוחנן דאמר אין לנו אלא ארבעה מודה בההיא דנותנו לימינו ונמצא שאלו הה' צריך לעשותם אבל הה' האחרים אינו חייב בהם ורב פפא וכולהו אמוראי דהוו עבדי להו ליפוי המצוה הוו עבדי ולא משום חיוב:

אמר רב אשי אין משיחין על כוס של ברכה וכו' ג"ז בס"פ ג' שאכלו (שם:) ופירש"י שלא ישיח המברך וכו' כלומר שאחר שנתנו בידו כום של ברכה לברך אין לו לשיח אלא צריך שיברך מיד:

ומ"ש רבינו וכן נמי המסובין אין להם להשיח וכו' כ"כ שם התוספות וה"ר יונה והרא"ש וכתבו הגהות מיימון פ"ז ושמא אם שחו אפילו דיעבד לא יצאו וצריכים לחזור ולברך ויתבאר בסמוך ומשמע מדברי הר"י ור"י דמשנתנו הכוס ביד המברך אין המסובין רשאים להשיח אע"פ שעדיין לא בירך ואין נראה כן מדברי רבינו:

ומ"ש רבינו דאפילו בין ברכה לברכה אין להם להשיח כתבו התוס' וה"ר יונה והרא"ש דהיינו לכתחילה אבל בדיעבד יצאו דדמי לשמע ט' תקיעות בט' שעות ביום דבדיעבד יצא אע"פ ששח בינתים ומיהו היינו דוקא בשעה שהמברך שותק מעט בין ברכה לברכה אבל בשעה שהוא מברך אם היה מדבר אפי' בדיעבד לא יצא: וכתוב בתה"ד סימן ל"ט שאם בני חבורה שהיו רגילים לדבר בשעת ברה"מ ועשו תקנה בקנם שלא ידברו עד לאחר בונה ירושלים שהיא ברכה דאורייתא יש להקפיד על הדבר מפני שיבואו לזלזל בברכה רביעית. כתוב בשבולי הלקט בשם ה"ר אביגדור כל אחד מהמסובין חייב לומר בלחש עם המברך כל ברכה וברכה ואפי' החתימות. וכן יש ללמוד ממה שכתב הרא"ש בתשובה והביאו רבינו בסימן נ"ט וז"ל ברכת יוצר אור וערבית אנו אומרים עם הצבור בנחת כי אין אדם יכול לכוין תדיר עם ש"ץ בשתיקה וגם אם היה מכוין לדברי ש"ץ ובאמצע הברכה היה פונה לדברים אחרים הרי הפסיד הכוונה כי הפסיק באמצעיתא אבל כשאדם קורא בפיו אם קורא מקצתם בלא כוונה יצא ע"כ: וז"ל א"ח כתב הר"פ שיש לכל אחד לברך ברה"מ אף כשזימנו לפי שאין יכולים לכוין כל תיבה ותיבה מפי המברך ומ"מ לא יתחיל לברך עד שתכלה ברכת הזן אבל הר"מ לא היה מברך בלחש עכ"ל ומ"ש ולא יתחיל לברך עד שתכלה ברכת הזן היינו משום דסבר דהלכתא כרב ששת דאמר (שם מו.) דברכת הזן מכלל ברכת זימון הוא ולפי פירוש רש"י בסי' ר' יתבאר שיש פוסקים כרב נחמן דאמר שאינה בכלל ברכת זימון ולדבריהם א"צ להמתין אלא כיון שאמר ברוך שאכלנו משלו וכו' יתחיל ולפירוש התוס' והרא"ש אף לדברי רב ששת יתחיל מיד ולענין הלכה נראה לנהוג כדברי הר"פ ושבלי הלקט. וכתוב עוד בא"ח לענין לשאול בבה"מ מפני הכבוד או מפני היראה דינה כתפלה :

אמר רב אסי אין מברכין על כוס של פורעניות וכו' ג"ז שם וכבר כתבתי בסימן ק"ע שאין דבר זה נוהג האידנא ולא היה צריך רבינו לכתבו אלא שנמשך אחרי דברי התלמוד.

וצריך לישב בשעה שמברך בין אם היה הולך כשאכל וכו' מסקנא דגמרא בס"פ ג' שאכלו שם. וכתב הרמב"ם בפ"ד דבדיעבד אם בירך כשהוא עומד או כשהוא מהלך יצא ונראה מדבריו שם דברכה מעין ג' נמי צריך לאומרה מיושב לכתחלה וכ"כ המרדכי:

כתב הרא"ש הא דאמרינן אכל כשהוא מהלך צריך לישב וכו' גם זה בסוף פ' ג' שאכלו וכ"כ הכלבו בשם התוס' אבל כתב שיש חולקים על זה. ולפי דבריהם אם אכל והוא רוכב צריך להעמיד הבהמה עד שיברך ג' ברכות שרוכב כמהלך דמי: ובספר א"מ כתב בשם התוספות שמהלך בדרך עומד ומברך אם ירצה וא"צ לישב ולענין הלכה נקטינן כדברי הרא"ש: כתוב בא"ח אכל יושב יושב ומברך אכל מיסב מתעטף ומברך נראה מכאן שיכול לברך כשהוא מיסב: גרסינן בירושלמי שאסור לברך והוא עוסק במלאכתו: בפ' ואלו נאמרין (לח:) אמר ריב"ל אין נותנין כוס של ברכה לברך אלא לטוב עין :

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

גרסינן בפ' ג' שאכלו וכו' ומשגרו לאנשי ביתו וכך היא גי' אלפסי ואשיר"י וא"ת הלא בפרטן אתה מוצא י"א דברים וי"ל דמקבלו בב' ידיו ונותנו לימינו חשבינן ליה בחדא אבל בגירסתינו בגמ' איתא וי"א אף משגרו לאנשי ביתו ולפ"ז מקבלו בב' ידיו ונותנו לימינו חשבינן ליה בתרתי:

ופי' רב אלפס שמניחו חי עד ברכת הארץ וכו' הקשו ה"ר יונה והרא"ש על פירושו זה דא"כ דהיה בתחלה חי ממש ובברכת הארץ מוזגו כראוי על חד תלת א"כ לא היה בכוס מתחלה אלא יין רובע רביעית והיאך מברך עליו כיון שאין שם רביעית וגם חסר הרבה ואנן מלא בעינן עכ"ל ולא קשיא כלל דודאי מתחלה ממלא כוס של רביעית יין חי וכשמגיע לברכת הארץ מוזגו בג' רביעית מים ואח"כ חוזר וממלא אותו הכוס של רביעית מאותו היין מזוג כתקונו ומברך עליו ומה שהקשו עוד מדקאמר בגמ' מודים חכמים לר"א שאין מברכין בכוס של ברכה על היין עד שיתן לתוכו מים דמשמע דמתחלת הברכה אין מברכין יש ליישב דכל שהוא מוזגו קודם ברכת הארץ שפיר קאמר אין מברכין בכוס של ברכה על היין עד שיתן לתוכו מים דעד סוף ברכת הזן חשבינן ליה ברכת הזימון ועיקר ברכה דהיא ברכת המזון היא מברכת הארץ ואילך כדלקמן בסימן ר':

ור"ת פי' חי מזוג ולא מזוג וכו' פי' לר"ת ניחא דנוטל כוס של רביעית ונותן לתוכו יין חי רוב רביעית ונותן בו מים עד שיתמלא רובו של כוס דיכול לברך עליו דקי"ל בכל התורה רובו ככולו וכשמגיע לברכת הארץ נותן בו עוד מים עד שיהא הכוס מלא על כל גדותיו ויהא מזוג כראוי.

וטוב לצאת ידי כל הפירושים איכא להקשות והיאך אפשר זה דאי עביד כרב אלפס דמניחו חי עד ברכת הארץ לא יצא ידי ר"ת דבעי' מזוג ולא מזוג עד ברכת הארץ ולא חי ממש ואי עביד כר"ת לא יצא ידי רב אלפס ונראה דרבינו מפרש דהרא"ש לא הקשה אדרב אלפס אלא למאי דמשמע לכאורה מדבריו דבעינן חי ממש עד ברכת הארץ כפשוטה של שמועה אבל למאי דהביא הרא"ש פר"ת דהבי' ראיה מפרק בן סורר ומורה דמזוג ולא מזוג מיקרי חי א"כ ודאי גם רב אלפס כך הוא מפרש כפר"ת דהא דקאמר מניחו חי עד ברכת הארץ היינו נמי מזוג ולא מזוג ובברכת הארץ נותן לתוכו מים כתקונו: וכ' הרשב"א בחידושיו וז"ל והאידנא נהוג עלמא דלא למיחש לחי עד ברכת הארץ לפי שאין שותין אותו חי כל עיקר ולפי מנהגם אמרו כן בגמרין עכ"ל ובמדינות אלו אין מוזגין יין כלל אלא נותנין יין חי לכוס מלא מתחלה ועל פי דברי רבינו שאמר ויין שלנו א"צ מזיגה:

רב חסדא מעטר ליה בנטלי פרש"י בכוסות כשהיה מגיע לברכת הארץ היה מוסיף עליו כך היא הנוסחא בספרי רבינו המדוייקים וכן הוא בפירש"י בספרים שבידינו ונראה דרצונו לומר שהיה שופך מכוסות הרבה לתוך כוס של ברכה כשהיה מגיע לברכת הארץ וזהו עיטור שלו ואע"ג דכבר היה מלא לא היה מלא לגמרי אלא היה יכול לשפוך לתוכו עוד מעט מעט מכוסות אחרים ותדע שהרי לפר"ת דהיה מתחלה מזוג ולא מזוג לא היה מלא לגמרי מתחלה אלא רובו כדפי'. וגירסת ספרים שלנו כך היא רב חסדא מעטר להו בנטלי א"ר חנן ובחי א"ר ששת ובברכת הארץ וכך הוא בספרי האלפס שבידינו ונראה שלפרש"י קאמר רב חנן שמה שמוסיף מכוסות הרבה לשפוך לכוס של ברכה אינו אלא ביין חי דוקא ורב ששת קאמר שההוספה מן הכוס לא תהיה אלא כשמגיע לברכת הארץ ולי"מ שהיה מניח כוסות יפים סביביו להדרו בהן ולא שהיה שופך מן הכוסות לכוס של ברכה מ"מ צריך לפרש דרב חנן קאמר שהיו מניחים סביביו כוסות יפים מלאים יין חי ורב ששת קאמר דכשמגיע לברכת הארץ היה מניח הכוסות סביביו ולא קודם לכן אכן הרא"ש לא הביא הך דרב חנן ובחי ורבינו נמשך אחריו ואפשר דלא היו גורסין אותו אלא היו גורסין א"ר ששת ובברכת הארץ וקאי אעיטור שכשהגיע לברכת הארץ היה עושה עיטור למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה:

רב אשי פריס סודרא ארישיה כתב ב"י ועיטוף כתב ה"ר ירוחם דהיינו שנותן סודר על ראשו שאסור לברך בגילוי הראש ע"כ ולא נהירא לי דא"כ מאי רבותא דב"ה הא כל שאר ברכות נמי משמע דאסור לברך בגילוי הראש אלא עיטוף היינו סודר שפורסים על כובעיהם העומדים לפני הגדולים עכ"ל ב"י ותימה למה כתב אדברי הר"י ולא נהירא לי הלא כך כתב הרא"ש וז"ל ובכל הנך רגילין האידנא אף בפריסת סודר שלא יברך בגילוי הראש וכו' עכ"ל והן דברי התוס' כמ"ש רבינו לשון זה בשמם בסמוך ואין ספק דרצונם לומר דאע"פ שראשו מכוסה במצנפת קטנה אפ"ה לא יברך בגילוי הראש מפריסת סודר שפורסים על הראש לצניעות לפי שכסוי זה מכניע לב האדם ומביאו לידי כוונת הברכה וליראת שמים וכך היא דעת הר"י בלשונו שהעתיק מדברי התוס' והרא"ש וכך פי' ב"י גופיה לעיל בסימן ח' אצל ומכסה ראשו שלא יהא בגילוי הראש ובהגהת ש"ע הבין דברי רבינו בסמוך ודברי ה"ר ירוחם כפשוטו שלא יהא בגילוי הראש לגמרי ותירץ הקושיא דאע"ג דבכל שאר ברכות נמי משמע דאסור לברך בגילוי הראש מ"מ רבותא דב"ה היא דאף אותן שאינן מברכין לא ישבו בגילוי הראש הא בשאר ברכות כה"ג שרי עכ"ל בספר דרכי משה ולא ידעתי שורש לחילוקו זה דאם בשאר ברכות ג"כ המברך מוציא את אחרים בברכתו ועונה אמן פשיטא שלא יענה אמן בגילוי הראש כמו בברכת המזון דשומע כעונה ומברך ממש אלא ודאי בגילוי הראש ממש אסור בין למברך בין לאחרים השומעין ועונין אמן בין בברכת המזון בין בשאר ברכות אלא דבכוס של ברכה צריך לפרוס עוד סודר על המצנפת לצניעות כדפי' והוא האמת ולענין הלכה נראה כיון דהתוס' והרא"ש העידו שהיו נוהגים בזמניהם אף בפריסת סודר וכ"כ רבינו והר"י לכן כל ירא שררם יהא נזהר בשעת ברכה להתעטף במלבוש העליון וגם להשים הכובע על ראשו ולא יברך במצנפת קטנה ואע"פ שהוא מברך ביחיד יהא נוהג כך ולא יהא חסר אלא מזיגה ועיטור וע"ל בסי' צ"א בדין כיסוי הראש:

שמאל מהו שתסייע לימין וכו' מדברי ב"י נראה דדוקא כשתופס הכוס בשמאלו ממש מצד השני כמו שתופסו בימין מצד האחד סיוע כזה הוא דאסור אבל כשאינו תופס הכוס באמצע גובהו אלא בימין אלא שמשים יד השמאל תחת הכוס ונמצא שהשמאל היא תחת יד ימינו מסייע כזה אין בו ממש ושרי וכן משמע מלשון שבולי הלקט ומביאו ב"י וכן עיקר אבל בהגהת ש"ע הבין דלא שרי מסייע אלא בנותן שמאלו תחת הימין אבל תחת הכוס אסור לגמרי כיון שתופסו לכוס ביד שמאל ולא נהירא. ואיכא למידק מאי קמיבעיא ליה הא פשיטא היא כיון שא"צ כוס לברכה אלא רביעית לאיזה צורך תהא השמאל מסייע לכתחלה כיון שיכול לתופסו בימינו בלחוד שכן מצותו בימינו כבר תירצו התוס' וז"ל בכוסות גדולות מיירי או בר"ח טבת שחל להיות בשבת שהוא בחנוכה או בנשואין וצריך להאריך בברכת המזון עכ"ל פי' ודאי לכתחילה פשיטא ליה שאין לסייע בשמאל אלא קמיבעיא ליה בדיעבד אם אירע שמברך על כוס גדול וצריך סיוע אי נמי מברך על כוס קטן וקמיבעיא ליה היכא דמאריך בברכת המזון כגון בנשואין וצריך סיוע ואפ"ה אסיקנא אנן נעביד לחומרא ואסור לסייע אע"פ שצריך סיוע והכי נקטינן:

אמר רב אשי אין משיחין וכו' פירוש המברך מוזהר שלא ישיח מיד משנתנו לו כוס לברך אבל המסובים אין מוזהרין אלא שלא ישיחו משהתחיל לברך אבל מקמי הכי לא הוזהרו ודלא כיש מחמירין והכי נקטינן:

ומ"ש לא מיבעי' וכו' משמע שהמסובין יש להם לשמוע ולהבין מה שאומר המברך ולא שיברך בלחש בפני עצמו וכ"כ ב"י ע"ש מהר"ם דלא היה מברך בלחש. אבל הר"פ כתב שיש לכ"א לברך ב"ה אף כשיזמנו לפי שאין יכולים לכוין כל תיבה ותיבה מפי המברך וכו' וכתב בש"ע שכן נכון הדבר אבל לפעד"נ עיקר דצריך כ"א ליזהר ולשמוע ולהבין אלא יברך בלחש ודלא כמה שפסק בש"ע אלא כמו שעשה מהר"ם ויתבאר זה באריכות בסייעתא דשמיא בסי' קצ"ג: וכתב הר"א מפראג בהגהותיו יש מדקדקין שאין מברכין ב"ה אלא מכוס רחב ולא מכוס שפיהו קצר שאנו קורין בל"א גלו"ק גלא"ז ואפשר שסמכו במאי דאמרינן ס"פ לולב וערבה (דף מט) רבא אכסא דברכתא אגמע גמוע ופרש"י לגמעי גמועי בלגימות גסות דרך שביעה משום חבוב מצוה עכ"ל וכתב מהר"ם איסרלש בספר דרכי משה ול"נ הטעם שצריך ליתן עיניו בכוס וזה לא יוכל לעשות היטב בכלי שפיו צר עכ"ל:

אמר רב אסי אין מברכין על כוס של פורענות וכו' ה"ר יונה הקשה על זה מדין ד' כוסות ע"ש סוף פרק ג' שאכלו:

דרכי משה

(א) ואמנם לא ראיתי באלו הארצות לנהוג כן:

(ב) ודברי רבינו למטה כדברי רבינו ירוחם ומה שהקשה ב"י מאי רבותא דבה"מ וי"ל דאפי' אותן שאינן מברכין לא ישבו בגילוי הראש הא בשאר ברכות כה"ג שרי:

(ג) וכ"כ הכלבו בשמו:

(ד) וכ"מ באבודרהם דלענין הפסק חמור מק"ש ודינו בתפלה:

(ה) כתב ר' אברהם מפראג בהגהותיו ויש מדקדקים שאין לוקחים לברך המזון אלא כוס רחב ולא כוס שפיהו צר שאנו קורין בל"א גלו"ק גלא"ז ואפשר שסמכו במאי דאמרו רבא אכסא דברכתא מגמע גמועי ופירש"י לגימות גסות דרך חשיבות ושביעה כמו דאמרינן צורבא מרבנן דלא נפיש חמריה לגמע גמועי כו' ול"נ הטעם שצריך ליתן עיניו בכוס וזה לא יוכל לעשות היטב בכלי שפיו צר: