ערוך השולחן אורח חיים ס

קיצור דרך: AHS:OH060

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן ס | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

ברכת "אהבה", ואם מצות צריכות כוונה
ובו תשעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט

סימן ס סעיף א

ברכה שניה היא "אהבה רבה" לפי נוסח אשכנז, ו"אהבת עולם" לפי נוסח ספרד.

ובגמרא (יא ב) יש פלוגתא בזה. וכתבו רבותינו בעלי התוספות דלכן תיקנו לומר בשחרית "אהבה רבה" ובערבית "אהבת עולם", עיין שם. וזהו כנוסח אשכנז.

והרי"ף פסק "אהבת עולם". והמעיין בגמרא וברי"ף יראה שיש שינוי נוסחא מהגמרא להרי"ף, דבגמרא גרסינן:

תניא נמי הכי: אין אומרים "אהבת עולם" אלא "אהבה רבה".

וברי"ף הגירסא:

תניא נמי הכי: אין אומרים "אהבה רבה" אלא "אהבת עולם".

עיין שם. והטור כתב בשם הגאונים "אהבה רבה". ותמיהני שהפוסקים לא הביאו גירסת הגמרא כלל.

(ולא אבין לגירסת הרי"ף: למה צריכה הברייתא לומר: אין אומרים "אהבה רבה" אלא "אהבת עולם"? והוה ליה לומר: אומר "אהבת עולם". ולגירסא שלנו ניחא משום דבקרא מצינו "אהבת עולם" בירמיהו לא, לכן אומר שאין לומר כלשון הכתוב. אבל להרי"ף קשה, דהא בקרא לא מצינו לשון "אהבה רבה". ויש לומר על פי המבואר בפרי עץ חיים, ד"אהבה רבה" מדריגה גבוהה מ"אהבת עולם", אך בזמן הזה אי אפשר לומר כן. וזהו שאומר: אף על פי שמדריגה גבוה היא, מכל מקום אין לומר כן. ודייק ותמצא קל.)

סימן ס סעיף ב

אם ברכת "אהבה רבה" פוטרת ברכת התורה, נתבאר בסימן מ"ז.

וסדר הברכות אינו מעכב, שאם הקדים "אהבה רבה" ל"יוצר אור" – אומר אחר כך "יוצר אור", ואינו צריך לומר עוד פעם "אהבה רבה". ומכל מקום אין ברכה זו פותחת ב"ברוך" מפני שבעיקר תקנתה היא אחר "יוצר" והוה סמוכה לחבירתה.

וכן הקריאת שמע אינו שייך להברכות, דאם קרא קריאת שמע בלא הברכות – יצא ידי חובת קריאת שמע מדאורייתא, וחוזר וקורא הברכות בלא קריאת שמע. ומכל מקום כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ב שטוב יותר לחזור ולקרוא קריאת שמע עם הברכות, עיין שם. ופשיטא שכן הוא, דעיקר תקנתא דרבנן לקרוא קריאת שמע על סדר הברכות, ואם כן גם ידי קריאת שמע כתיקונה לא יצא

(מחצית השקל סעיף קטן א', וגם בבית יוסף מוכח כן. ודייק ותמצא קל.)

ודווקא סדר הברכות אין מעכבות. אבל הברכות עצמן מעכבות, בין ביחיד בין בציבור. ודלא כמי שסובר דביחיד לגמרי אין מעכבות, דאינו כן.

(עיין בית יוסף וט"ז. ודייק ותמצא קל.)

סימן ס סעיף ג

נכון הוא שכשיאמר "ובנו בחרת..." לזכור מעמד הר סיני, שאז בחר בנו, כדכתיב: "פן תשכח את הדברים... יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב".

וכשיאמר "לשמך הגדול" יזכור מעשה עמלק, דאין השם שלם עד שימחה זרעו של עמלק, וכדכתיב: "זכור את אשר עשה לך...".

וכשיאמר "להודות לך" יזכור שהפה נברא להודות לו יתברך, ולא לדבר לשון הרע. ויזכור מעשה מרים, כדכתיב: "זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים...".

וכשיאמר "באהבה" יזכור על מה דכתיב: "זכור את אשר הקצפת את ה' אלהיך במדבר".

וכשיאמר "וזכרתם את כל מצות ה'" יזכור על שבת שקולה כנגד כל המצות, וכדכתיב: "זכור את יום השבת". כלומר: שלעולם תזכור יום השבת. וכמאמרם ז"ל: מחד בשבתא לשבתא. ולכן בשיר של יום אנו אומרים: "היום יום ראשון בשבת...".

וכשיאמר "מארבע כנפות הארץ" – יניח כנפי הטלית שעל כתפיו לפול למטה.

(מגן אברהם סעיף קטן ב'. ואנו אין חוששין לזה. ועיין בפרי עץ חיים שער הקריאת שמע פרק שלישי, ותבין על מה שאין נוהגין כן. ודייק ותמצא קל.)

סימן ס סעיף ד

ודע דזכירות אלו יש שאומרים אותם אחר התפילה, ונדפסו בסידורים ששה זכירות:

• זכירת יציאת מצרים,
• זכירת מתן תורה,
• זכירת עמלק,
• זכירה דהקצפה,
• זכירת מרים,
• וזכירת שבת.

ואינו אלא הידור בעלמא, דלא מצינו בגמרא ובפוסקים חיוב זכירות אלו. רק זכירת יציאת מצרים הוא חיוב בכל יום ערב ובוקר מדאורייתא. וזכירת עמלק הוא חיוב מדאורייתא לקרוא פעם אחת בשנה. ולכן קיימא לן דפרשה "זכור" היא מן התורה, כמו שיתבאר בסימן תרפ"ה. וזכירת שבת היא חיוב בכל שבת לזכור בתפילה ובקידוש, כדדרשינן: "זכור את יום השבת" – זכרהו על היין.

אבל שארי השלוש זכירות לא מצינו חיוב כלל להזכירם.

(עיין מגן אברהם סוף סעיף קטן ב'. ודוחק, דאם התורה חייבה להזכירם אין לנו להביט על הגנאי. ועוד: למה זכירת יציאת מצרים פעמים בכל יום, וזכירת עמלק פעם אחת בשנה, וזכירת שבת בכל שבת?)

סימן ס סעיף ה

ויראה לי דהענין כן הוא: דזכירת יציאת מצרים כתבה התורה: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך". וזהו כמו דכתיב שתזכור בכל יום. ומ"כל" מרבינן הלילות, כדאיתא סוף פרק קמא דברכות. הרי צוותה התורה מפורש להזכיר בכל יום.

ובזכירת עמלק כתיב: "והיה בהניח... תמחה את זכר..." – וגילתה התורה דתכלית זכירה זו כדי לקיים "תמחה". וזהו לעתיד לבוא כמובן, ולכן די כשנזכירה פעם בשנה, שבכל שנה אנו מצפים לתכליתינו בחודש ניסן, כמו שאמרו חכמינו ז"ל: בניסן נגאלו, ובניסן עתידין..., ולכן מסמיכין זכירת עמלק קודם פורים הסמוך לניסן.

וזכירת שבת כיון דכתיב "זכור את יום השבת לקדשו" – בעל כרחך דהזכירה הוא רק על יום השבת, דאין קידוש אלא בשבת.

אבל במתן תורה לא כתיב כלל לשון "זכירה". וכן כתוב בתורה: "רק השמר לך..., פן תשכח..., יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב". וזהו שמירה בלב, ד"זכור" דרשו חכמינו ז"ל במגילה (יח א) ובסיפרא שהוא בפה, ובכאן לא כתיב "זכירה". ושמירה בלב אנו מקיימין בכל עת ובכל שעה, בקיום התורה והמצוה.

וזכירה דהקצפה, נראה להדיא שנאמרה רק לדור המדבר. דהכי מוכחי קראי בפרשת "עקב" שהתחיל: "שמע ישראל! אתה עובר היום את הירדן..., לא בצדקתך... אתה בא לרשת את ארצם... וידעת כי לא בצדקתך... כי עם קשה עורף אתה. זכור אל תשכח את אשר הקצפת..." – הרי מפורש שלדור המדבר נאמרה. וכן בזכירת מרים, דרישא דקרא "הוא השמר בנגע הצרעת", ואינו בזמן הזה ואינו בחוץ לארץ. ובספרי מסמיך זה על איסור לשון הרע, והוא איסור ככל האיסורים ואינו בזכירה. והזכירה היא על נגע הצרעת לעשות כדין (כן נראה לפי עניות דעתי).

סימן ס סעיף ו

כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ד:

יש אומרים שאין מצות צריכות כוונה. ויש אומרים שצריכות כוונה לצאת בעשיית אותה מצוה. וכן הלכה.

עד כאן לשונו. ובסעיף ה כתב:

הקורא את שמע, ולא כיון לבו בפסוק ראשון שהוא "שמע ישראל" – לא יצא ידי חובתו. והשאר אם לא כיון לבו, אפילו היה קורא בתורה או מגיה הפרשיות האלו בעונת קריאת שמע – יצא, והוא שכיון לבו בפסוק ראשון.

עד כאן לשונו. ביאור דבריו: שיש מחלוקת בין הפוסקים אם כל מי שעושה מצוה צריך לכוין שיצא ידי חובת מצוה בעשייה זו, או אם אינו צריך לכוין לצאת ידי חובת המצוה, אלא אף לא כיון – יצא ידי חובת מצוה. ויתבאר זה בסימן תרפ"ט.

ויש מהראשונים שאמרו דאפילו למאן דסבירא ליה מצות אינן צריכות כוונה – זהו במצות מעשיות דעשייתו הוי ככוונת המצוה. אבל מצוה התלויה בדיבור – וודאי צריך כוונה, דבלא כוונה הוה כאינו עושה כלום (תוספות ר"י סוף פרק קמא דברכות).

סימן ס סעיף ז

והנה רבינו הבית יוסף פסק דמצות צריכות כוונה, דכן דעת רוב הפוסקים. וזה שכתב בסעיף ה אינו לכוונת המצוה אלא ענין אחר, והיינו לשום על לבו מה שאומר. ולכן פסוק "שמע ישראל", שהוא עיקר קבלת עול מלכות שמים – צריך לשום על לבו, דאם לא כן אין זה קבלת מלכות שמים כלל, והוי כתפילה בלא כוונה (מגן אברהם סימן ס"ג סעיף קטן ז').

ולכן אם לא כיון – צריך לחזור ולאומרו בכוונה כמו שכתבתי בסימן ס"ג, עיין שם. אבל השאר אפילו לא כִיון, כֵיון שאמר התיבות כולן – יצא. והרי אף בתפילה אם לא כיון – אינו צריך לחזור אף בברכה ראשונה, כמו שכתבתי לקמן סימן ק"א. ותפילה רחמי נינהו, דוודאי צריך כוונה, כל שכן בקריאת שמע.

(עיין מגן אברהם סעיף קטן ד', שכתב בשם הכסף משנה דאפילו לא כיון לצאת רק בפסוק ראשון – יצא. והולכים לשיטתם דמדאורייתא יצא ידי קריאת שמע בפסוק ראשון, וכמו שכתב בסימן ס"ג סעיף קטן ח', עיין שם. ומצוה דרבנן אינה צריכה כוונה, כמו שכתב בסעיף קטן ג'. ואין כן דעת האחרונים, כמו שכתבתי בסימן נ"ח סעיף ט"ו. ולדעתינו שם בסעיף ט"ז כולן מן התורה, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)

סימן ס סעיף ח

לפי מה דקיימא לן מצות צריכות כוונה, יש ליזהר בכל מצוה לכוין לשם מצוה. ואינו צריך לכוין לשם מצוה זו אלא סתם לשם מצוה, דכן מבואר מרש"י ריש פרק שני דברכות שכתב: מצות צריכות כוונה – שיהא מתכוין לשם מצוה, עיין שם.

והכוונה היא בלב, ואינה צריכה אמירה בפה. ואף על גב דבקדשים אמרינן סוף פרק רביעי דזבחים: לשם ששה דברים הזבח נזבח..., ומשמע בריש זבחים דהיא אמירה בפה, עיין שם – זהו משום שיש כמה מינים בקרבנות, לפיכך צריך לומר לשם איזה מין הוא זובח. והנה בשָם אמרינן דסתמא נמי כשר, דסתמן לשמן קאי, עיין שם.

ואין לשאול: דאם כן למה צריכות מצות כוונה? וכי עדיפי מקדשים דגם סתמא כשר? דאין זה דמיון, דהתם הבהמה כבר הוקדשה, לפיכך גם בסתמא עומדת בקדושתה. מה שאין כן בשארי דברים, שהם צריכים עתה להתקדש בקדושת המצוה, ואם לא יכוין עתה לשם מצוה – אינו כלום.

וכן מוכח מלשון רש"י שם שכתב: בסתמן לשמן עומדים, הלכך כל כמה דלא עקר שמייהו בהדיא – הוי לשמן. עד כאן לשונו. הרי שכתב דלא עקר שמייהו, כלומר: הקדושה הקודמת.

(ומה שהקשה שם מאשה, משום דהיה סבור לדמות אשה להקדש, כדאמרינן ריש קידושין דאסר אכולי עלמא כהקדש. ומכל מקום תירץ דלאו לגירושין עומדת.)

סימן ס סעיף ט

ונוהגין לקבץ הציצית בעת שאומרים "והביאנו לשלום מארבע כנפות הארץ". ויש נוהגים ליטול רק השני ציצית שלפניו.

וכשמגיע ל"וראיתם אותו" נוהגין להסתכל בהציצית. ונוהגין לנשק הציצית. וכל אלו הדברים לחיבוב מצוה, ומדינא אינו מעכב.