עירובין סד א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אם כן ביטלת תורת עירוב מאותו מבוי דמערבי יאמרו עירוב מועיל במקום נכרי דמכרזינן אכרזתא לדרדקי אלא אמר רבא אליזיל חד מינייהו ליקרב ליה ולשאול מיניה דוכתא ולינח ביה מידי דהוה ליה כשכירו ולקיטו ואמר רב יהודה אמר שמואל אפילו שכירו ואפילו לקיטו בנותן עירובו ודיו אמר ליה אביי לרב יוסף היו שם חמשה שכירו וה' לקיטו מהו אמר ליה אם אמרו שכירו ולקיטו להקל גיאמרו שכירו ולקיטו להחמיר
גופא אמר רב יהודה אמר שמואל אפילו שכירו ואפי' לקיטו נותן עירובו ודיו אמר רב נחמן כמה מעליא הא שמעתא אמר רב יהודה אמר שמואל דשתה רביעית יין אל יורה אמר רב נחמן לא מעליא הא שמעתא דהא אנא כל כמה דלא שתינא רביעתא דחמרא לא צילא דעתאי אמר ליה רבא מאי טעמא אמר מר הכי האמר ר' אחא בר חנינא מאי דכתיב (משלי כט, ג) ורועה זונות יאבד הון כל האומר שמועה זו נאה וזו אינה נאה מאבד הונה של תורה אמר ליה הדרי בי אמר רבה בר רב הונא השתוי אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תפלה שיכור אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה היכי דמי שתוי והיכי דמי שיכור כי הא דרבי אבא בר שומני ורב מנשיא בר ירמיה מגיפתי הוו קא מפטרי מהדדי אמעברא דנהר יופטי אמרו כל חד מינן לימא מילתא דלא שמיע לחבריה דאמר מרי בר רב הונא לא יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרו פתח חד ואמר היכי דמי שתוי והיכי דמי שיכור שתוי כל שיכול לדבר לפני המלך שיכור כל שאינו יכול לדבר לפני המלך פתח אידך ואמר המחזיק בנכסי הגר מה יעשה ויתקיימו בידו יקח בהן ספר תורה אמר רב ששת:
אפילו
רש"י
עריכה
דמערבי - ביניהן אף על גב דלא מהני:
דמכרזינן - הוו יודעין שאין עירובנו מועיל כלום ואין אנו מוציאין מחצרותינו למבוי ומה שאנו מטלטלין בתוכו בשביל שרה"י היא:
אכרזתא לדרדקי - וכי הכרזה זו מועיל לדורות הבאין שיראו אותן מטלטלין כאן ולא שמעו בהכרזה:
ליקריב לגביה - ישתדל עם הנכרי עד שיהא אוהבו וישאיל לו הנכרי מקום בחצירו לאתנוחי ביה מידי דכיון דהשתא דייר ישראל בחצר הנכרי הוה ליה האי ישראל כשכירו ולקיטו של נכרי:
ואמר רב יהודה אפילו - שכירו ולקיטו:
של נכרי אם ישראל הוא נותן עירובו עם בני מבוי ודיו - שכיר לעבודת כל השנה ולקיטו לימות הקציר והאסיף:
היו שם - בבית הנכרי:
חמשה שכירים ולקיטין - דרין בחדרים ובעליות שאילו היתה רשות שלהן היו צריכין לתת כולן בעירוב כדתנן במתניתין ומודין בזמן שמקצתן שרויין בחדרים כו' והשתא דרשותא דנכרי מהו לתת כולן בעירוב אם שכח האחד ולא נתן אוסר על בני מבוי מי אמרינן כי היכי דשוינהו ליה לשכיר וללקיט כבעלים להקל ולהתיר עירובו במבוי זה הוו נמי בעלים להחמיר או דלמא לקולא שווינהו רבנן כבעלים אבל לחומרא לא דכל בעירובין להקל והני דירה ודאי לאו דידהו היא:
מאי טעמא אמר מר הכי - זו נאה וזו אינה נאה:
הונה - כבודה של תורה וסופה להשתכח ממנו:
רועה זונות - נוטריקון זו נאה וארענה ואעסוק בה כדי שתתקיים בידי:
הדרי בי - לא אוסיף עוד:
המחזיק בנכסי הגר - מידי דתמיהה היא ותווהי בה אינשי לפי שבאו לו בלא יגיעה לפיכך אין מתקיימין אם לא על ידי מצוה:
יקח בהן ס"ת - במקצתם ובשכר אלו יתקיימו האחרים בידו:
תוספות
עריכהמכח שהביטול יוע"ל לכולן כשנים הדרים בבית אחד שא"כ אין כאן ביטול כלל שכמו שמתחילה היתה רשות לכולן ה"נ תהא עתה לכולן והרי הם כבתחילה מרובין במקום נכרים ועוד דבהדיא אמר דצריך לבטל לכל אחד מאותן שעירבו למאן דאית ליה לעיל בעין רעה מבטל ואידך נמי מודה שאם פירש בהדיא שאינו מבטל רק לאחד שלא ביטל לאחרים אע"פ שעירבו עם זה שביטל לו וא"ת כיון שעל ידי עירוב שהניחו כל החצירות יחד היה מתיר לכולן הא דפריך רבא א"כ ביטלת תורת עירוב מאותו מבוי ומשני דמערבי מעיקרא נמי דווקא ע"י עירוב היה מתיר כדי לעשות תקנה לכולן שהיחיד היה מוציא כלי בתיהן למבוי כדפרישית וי"ל דרבא סבר שבא להתיר כלים ששבתו בבית היחיד בלא עירוב החצירות ולא היה יודע שפתוחות זו לזו ולפי מה שהיה סבור שלא היו פתוחות זו לזו מה שהיה מקשה ביטלת תורת עירוב מאותו מבוי בשיתוף מיירי דקרי ליה עירוב:
אם כן ביטלת תורת עירוב מאותו מבוי. אומר ר"י שבא מעשה לפני רש"י בחופה אחת ששכחו ולא עירבו והוצרכו להוציא מבית לבית והתיר להם ע"י שביטלו רשותם לאחד ואומר ר"י דאם יועיל ביטול מבית לבית א"כ יהו מותרין כולן לטלטל מזו לזו גם אותן שביטלו להם שאע"פ שהמבטל רשות חצירו אסור להוציא מביתו לחצר התם הוא שיש להם חלק בחצר ונראה כחוזר ומחזיק ברשותו אפי' למ"ד לעיל בפ"ב (דף כו.) רשות ביתו ביטל אבל הכא כשביטלו כל השכונות רשותם לאחד אישתרו כולהו דאין דומה כלל כחוזר ומחזיק ברשותו כשמטלטל מביתו לבית חבירו ולא דמי למוציא מביתו לחצר שיש לו בחצר חלק וכיון דמישתרו כולהו על ידי ביטול אין לביטול להועיל כאן דא"כ ביטלת תורת עירוב מאותו מבוי שלא יחושו לעשות עוד עירוב כיון דמישתרו כולהו בביטול ומיהו אור"י דאם יש חדרים בבית יכול לבטל כל הבית בלא החדרים שיהא עכשיו אסור להוציא מן החדר לבית כמו מבית לחצר ואין שייך כאן ביטלת תורת עירוב שהרי ישתכר בעירוב יותר מן הביטול ודווקא לרבי יוחנן דאמר לקמן יש ביטול רשות מחצר לחצר אבל לשמואל דאמר לקמן (דף סו:) אין ביטול רשות מחצר לחצר ה"ה מבית לבית דהא תשמישתיה לחוד ומיהו כר"י קי"ל ונראה דאין ראיה מכאן לחלוק על הוראת רש"י דשפיר דמי דחוזר בו מביטולו כשנוטל כליו והכניסם לתוך בית חבירו וחזר והחזירם לביתו שהיא רשות המיוחדת לו נראה כחוזר בו מביטולו וכיון שמפסיד בדבר לא ביטלת תורת עירוב ור"ת היה מדקדק מהא דאפליגו רי ושמואל לענין ביטול רשות מחצר לחצר ולענין ביטול רשות בחורבה משמע דמבית לבית אסור לכ"ע מדלא איירו ביה וכדפרישית שאם התרת תתיר לכולן וכיון דשרית לכולהו יבא לטלטל בלא ביטול ועוד הביא ראיה מההוא ינוקא דלקמן (דף סז:) דאשתפיך חמימיה שהתיר לומר לנכרי למייתי ליה חמין מגו ביתיה (דרבא) [צ"ל דרבה] אע"ג דלא עירבו מדלא מצאו תקנה בענין אחר. ואמאי ליבטלו כולהו רשותייהו לההוא ביתא דהוה ביה תינוק דמסתמא כר"י סבירא להו דאמר יש ביטול רשות מחצר לחצר כדאמר רבא בההוא שמעתא אנא כר"י סבירא לי אלא ודאי אפי' ר"י מודה דאין ביטול רשות מבית לבית ואומר ר"י דאין משם ראיה דעל כרחך הוו התם חצירות ומבוי כדאמרינן התם והא לא עירבנו והא לא שיתפנו והיו יכולין להביא חמין ע"י ביטול דרך חצירות ומבוי לבית שהיה בו קטן ומה שלא עשו כן משום שלא היו בעלים התם:
שתה רביעית יין אל יורה. יש ספרים שכתוב בהן אל יתפלל ולא יתכן כלל דא"כ מאי קאמר רב נחמן לא מעליא הא שמעתא דהא אנא כל] כמה דלא שתינא רביעתא לא צילא דעתאי מה ענין צילותא אצל תפלה אלא אל יורה גרסינן ברוב ספרים וכן אמר ר"ח וא"ת ומאי קאמר ר"נ לא מעליא הא שמעתתא הא פלוגתא דתנאי היא בכריתות בפרק אמרו לו (דף יג:) כדדריש התם ולהבדיל ולהורות ואיין ושכר אל תשת קאי דמוקמינן ליה התם ברביעית ועוד קשה דהא ר"נ גופיה קאמר לקמן בשמעתין דרך מיל ושינה כל שהוא מפיגין את היין כששתה רביעית ש"מ דאסור ומיהו ההיא איכא לאוקומא כגון דלא רמא ביה מיא והכא דרמא ביה מיא כר"א בכריתות (דף יג:) (דתנן) התם ר"א אומר. אם נתן לתוכו מים כל שהוא פטור ורב נמי פסיק התם הלכה כר"א אבל מ"מ קשיא דלא הוי ליה למימר לא מעליא הא שמעתא כיון דאיכא רבנן דפליגי עליה דר"א התם ואסרי אע"פ שנתן בו מים:
שיכור אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה. ולא יצא כיון שאינו יכול לדבר לפני המלך וצריך לחזור ולהתפלל וכן ההיא דברכות (דף כב:) שהיה מתפלל ונמצא צואה כנגדו דמסיק כיון שחטא אע"פ שהתפלל תפלתו תועבה וצריך לחזור ולהתפלל וצ"ע אם יש להשוות ברכות לתפלה לענין צואה ושיכור וע"כ לאו לכל מילי דמיין דהא שתוי אל יתפלל עד שיפיג יינו ואפי' ביין מזוג אל יתפלל ביותר מרביעית דאפי' ר"א דכריתות (דף יג:) לא שרי ביותר מרביעית ואפי' לענין הוראה כדאמרינן התם ופשיטא דשתוי מברך ברכת המזון וכל הברכות כולן כדאמ' בירושלמי דברכות דמפיק ליה מואכלת ושבעת וברכת ואפי' מדומדם ומיהו משום מי רגלים פשיטא דא"צ לחזור ולברך אפי' א"ת דמשוינן ברכות לתפלה בצואה תניא ומי רגלים לא חמירי כמו צואה דהא אמר בסוף פ' מי שמתו (ברכות דף כה.) לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד הא נפול לארעא שרי ורבנן הוא דגזרו בהו וכי גזרו בהו בודאן אבל בספקן לא גזרו בהו רבנן:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/עירובין/פרק ו (עריכה)
טו א ב מיי' פ"ב מהל' עירובין הלכה י"ב, טור ושו"ע או"ח סי' שפ"ב סעיף י"א וסעיף יב:
טז ג טור ושו"ע או"ח סי' שפ"ב סעיף ט"ז:
יז ד מיי' פ"א מהל' ביאת מקדש הלכה ג', סמ"ג לאוין ש[1], [ טור ושו"ע יו"ד סי' רמ"ב סעיף י"ג בהג"ה ]
יח ה מיי' פ"ד מהל' תפלה הלכה י"ז, סמ"ג לאוין ש[2], טור ושו"ע או"ח סי' צ"ט סעיף א', [ וברב אלפס ברכות פרק ה דף כו:, וברא"ש שם סימן ט ]:
ראשונים נוספים
ודחאה רבא ואמר א"כ בטלת תורת עירוב מאותו מבוי וא"ל דמערבי יאמרו עירוב מועיל במקום נכרי דמכרזינן בשביל שלא רצה להשכיר.
וכי אכרזתא לדרדקי.
אלא אמר רבא ניזיל חד מינייהו ויתקרב לההוא נכרי ונישול מיניה ונותיב מידי בביתיה דהוה ליה שכירי ולקיטי ואמר רב יהודה אמר שמואל אפילו שכירו ואפילו לקיטו נותן עירובו ודיו. ואם יש לו ה' שכירי ולקיטי נותן אחד מהן ודיו כי לא אמרו שכירו ולקיטו להחמיר אלא להקל.
אמר רב נחמן כמה מעליא הא שמעתא:
אמר רב יהודה אמר שמואל השותה רביעית אל יורה אמר רב נחמן לאו מעליא הא שמעתא דאנא כמה לא שתינא רביעתא דחמרא לא צילא דעתאי. א"ל רבה והא כל האומר שמועה [זו] נאה היא וזו אינ' נאה מאבד הונה של תורה שנאמר ורועה זונות יאבד הון ויאבד הונה של תורה א"ל הדרי בי אמר רב הונא שתוי אל יתפלל ואם התפלל תפלתו (תועבה) [תפלה שיכור אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה].
רבה בר שימני ורב מנשיא בר ירמיה אמרי לא נפטר אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרו פתח חד ואמר המחזיק בנכסי גר מה יעשה ויתקיימו בידו יקח מהן ספר תורה ואפי' [בעל] בנכסי אשתו.
אלא אמר רבא ליזיל חד מינייהו ליקרב ליה ולישאל מיניה דוכתא ולינח ביה מידי דהוה ליה כשכירו ולקיטו וא"ר יהודה אמר שמואל אפילו שכירו ואפילו לקיטו נותן עירובו ודיו: תמיה לי היאך נותן זה עירוב והלא אינו דר שם ולא מקום פיתא איכא ולא מקום לינה איכא (לקמן עג, א). וי"ל דלגבי ביתו של גוי הקלו, דכיון דמדינא מידי לא צריך דדירת גוי לא שמה דירה אלא משום גזירה, לאחר שהחמירו הקלו דאפילו שכירו ולקיטו שאין לו שם לא מקום לינה ולא מקום פיתא יהא כבעל הבית דעלמא דישראל הדר שם. ולפי פירוש זה דוקא בשכירו ולקיטו של גוי אמרו, אבל בשכירו ולקיטו של ישראל בזמן שאין לו שם מקום פיתא או מקום לינה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אינו נותן עירוב. אבל הראב"ד ז"ל פירש: כי ישראל זה השואל ממנו מקום אינו נותן עירובו אלא חוזר ומשכיר רשותו במקום הגוי, כמו שאמרנו בשכירו ולקיטו של אדם נותן עירובו ודיו, והא דרב יהודה לדמיון בעלמא נקטה, ונכון הוא.
הא דבעי מיניה אביי מרב יוסף היו חמשה שכירו ולקיטו מהו: פירש רש"י ז"ל: חמשה שכירין ולקיטין הדרין בחדרים ובעליות, שאילו היתה רשות שלהן היו כולן צריכין לעירוב כדתנן במתני' (לקמן עב, א) ומודים בזמן שמקצתן שרויין בחדרים וכו' ע"כ לשון הרב ז"ל. ונראה לי פירוש לפירושו: דלאו דוקא שרויין ממש בחדרים ובעליות, שאילו כן ודאי אפילו להחמיר וכולן מערבין וצריך ליתן פת לכל אחד ואחד, דאף ע"פ שהן כשכיריו ולקיטיו אינן סמוכין על שלחנו ולא מקבלין פרס ממנו, ולכ"ע צריכין ליתן פת לכל אחד ואחד, אלא שלהקל עשאום כבעלי הבית וכאילו דרים שם ממש וכמו שכתבתי למעלה, ולפיכך בעי מיניה אביי מרב יוסף כיון דחזינן להו כבעלי הבית נימא הכי בין להקל בין להחמיר, או דילמא להקל אמרו להחמיר לא אמרו. ופשיט ליה דלהקל אמרו ולא להחמיר. וגם בעיא זו גבי שכיריו ולקיטיו של גוי בלבד שייכא ולא בשל ישראל כמו שאמרנו. וראיתי בזה לענין אחר להראב"ד ז"ל דאפילו לישראל, ולא נתחוור בעיני וכמו שכתבתי.
א"כ בטלת תורת עירוב מאותו מבוי: כתבו בתוס' מעשה בא לפני רש"י ז"ל בחופה שלא עירוב בעל החופה עם שכנו והיה פתח א' ביניהם והוצרכו להביא כלים מבית השכן לבית החתן וצוה רש"י ז"ל שיבטל השכן רשו' ביתו אל החתן ויהא בעל החופ' מותר להוציא מזו לזו ושכנו אסור להוציא ולהכניס שנרא' כמחזיק ברשותו וכיון שהשכן אסור נסמוך אביטול דליכא למימר ביטלת תורת עירוב מביניהן ור"י ז"ל אמר כי אם החתן מותר אף שכנו מותר דלא אמרי' שנראה כחוזר ומחזיק אלא בחמשה שכנים ששרויין בחצר ובטלו רשותם לגבי חד שלא ערב יוציאו מבתיהם לחצר נראה כמחזקים ברשותם שבחצר אבל הכא במה הוא מחזיק אם בביתו של חתן הרי אין לו בה כלום ואם בביתו הרי לא ביטל להם ביתו שלא יוכלו לו לטלטל בתוכו שהרי אף חמשה השרויים בחצר שבטלו רשותם לגבי חד אינם אסורים לטלטל בחצר ואין איסורם אלא שלא להוציאו ולהכניס מבתיהם לחצר אבל לטלטל בחצ' מותרין וגם מביתו של אותו שבטלו אצלו מותרין להכניס ולהוצי' לחצר לדעת רש"י ז"ל כדכתי' לעיל שנעשו כאורחים אצלו וכ"ש יחיד אצל יחיד שנעשה כאורח אצלו וכיון שאם החתן מותר אף שכנו היה מותר אין לעשות כן דא"כ בטלת תורת ערוב מביניהן ואין להם לעשות כן ביטול זה אלא ע"י שיור שביטלו הכל חוץ מחדר דהשתא לא ביטלת תורת עירוב מביניהן שהרי יהיה זה אסור להוציא ולהכניס מאותו חדר ויהיה רחוק לערב כדי שיהיה הכל מותר והר"מ ז"ל מקוצי היה תופס עיקר כדברי רש"י ז"ל ואומ' דכללא דמילתא דכל המטלטל מרשות לרשות נראה דחוזר בו מן הביטול ואין זה דומה למה שהמבטלין מותרין לטלטל בחצר דליכא טלטול מרשות לרשות ולא דמי למאי דאמרי' שמותר המבטיל לטלטל מביתו של אותו שביטל אצלו לחצר דהתם איכא אכתי אסורא להוציא מביתו של מבטל לחצר אבל כשאין לו אסור אחר כגון זה שהיה שכן לצד אחד הוא מוציא מרשות לרשות והם כמחזיקו אלא אמר רבא כו' וכי היכי דהתם גבי ישראל שכירו ולקיטו כמותו לתת ערובו בחצר ה"נ שכירו ולקיטו של עכו"מז חשוב כבעל הבית ויש שפי' דה"ק שנעשה הישראל כשכירו ולקיטו שהוא חשוב כבעל הבית ונותן עירוב עם בני חצר ושוב אין חוששין לרשותו של עכו"מז כאידך דאמר שמואל דשכירו ולקיטו של ישראל נותן עירוב במקומו ודיו ואיכא למידק דהא אינו נותן עירוב אלא שכירו ולקיטו דאיכא בבית פיתא או מקום לינה כפלוגתא דרב ושמואל לקמן בפרקין והכא לא קאמר אלא דלותיב מידי התם וה"ל כשכירו ולקיטו של עכו"מז ששוכרין ממנו כאלו הוא בעל הבית ואע"ג דליכא מקום פיתא ולינה אלא במי שנותן את ערובו בחצר ולדוגמא נקט דשכירו ולקיטו של עכו"מז חשיב לגבי שכירות רשות בלא מקום פיתא ולינה כדחשיב לשמואל שכירו שלו ליתן עירוב כשיש לו מקום פיתא ולינה וזהו הנכון:
א"ל אביי לרב יוסף: פי' גבי עכו"מז קיימינן דומיא דעובדא דאתיא עלה דאי אשכנו של ישראל קיימי' ואמימרא דשמואל הוה לן למבעי לה לקמן כדאמרי' גופא דמימרא דשמואל וכן פרש"י ז"ל דבעי' בשהיה כל א' וא' מהם שרוי בעלייה או חדר בפני עצמו בענין שאלו היה רשות שלהם היה כל א' מהם צריך לערב כדתנן במתני' ומודים חכמים בזמן שהיו מקצתן שרויים בחדרים עכ"ל. וכתבו בתוס' בשם ר"י הזקן ז"ל דבעל הבית שהכניס לביתו סופרים או בחורים ללמוד מע"פ שייחד להם בית לפתן ולינתן אין צריכין ערוב ואינם אוסרין על בעל הבית ואפי' יש להם פתח ברשות הרבים לפי שלא הכניסן לביתו ולא השאיל להם מקום בחצרו לאסור עליו והביא ראיה מהא דאמרי' הכא היו חמשה שכירו ולקיטו מהו ומהדרינן אם אמרו שכירו ולקיטו להקל יאמרו שכירו ולקיטו להחמיר והכא כשמוחלקין בדיורין ועליות מיירי דאי לא פשיט שהאחד נותן ע"י כלם וכ"ש הכא דהשתא ומה התם דדירת עכו"מז לא שמה דירה אפ"ה אין השכירים הישראלים חולקין רשו' לעצמן לאסור כ"ש גבי ישראל שיש לו דירה שאין השכירין והלקיטין איסרין ולפי שטה זו מה ששנינו לקמן בפרקין אחים הישנים בבתיהם שצריכין ערוב היינו בשאין אותם בתים פתוחין לרשות אביהם שאם היו הבתים סמוכין לבית אביהם ופתוחין לו אין צריכין עירוב ואע"פ שאינם מקבלים פרס מאביהם. ואין זה נכון בעיני רבותי דהא עבדים דקאסרי לדברי ר' יהודה בן בתירא וסתמא דמילתא דרים הם בבית אדוניהם אלא שמיחד להם דירה בתוך ביתו:
עד כאן לא התיר ר' יהודה בן בתירא אלא במקבלי פרס הא בשאינם מקבלים פרס כולי עלמא מודו דאסרי ובישראל המקבל פרס מאחר שאינו לא אביו ולא רבו אוסר הוא לכ"ע דהא בתלמיד אצל רבו הוא דמבעיא להו הא באחר שאינו רבו פשיטא להו. ועוד דלקמן בפ' כיצד משתתפין שבנו בית התבן ובית הבקר ובית האוצרות הדר שם אוסר עליו ר' יהודה אומר אם יש שם תפיסת יד של בעל הבית אינו אוסר עליו אלמא כל שאין לבעל הבית תפיסת יד בהם הרי זה אוסר. חמשה שכירו ולקיטו שאמרו בכאן אינ' ראיה דהא פירשנו דהא מיירי בשאין להם בכאן לא מקום פיתא ולא מקום לינה וקולא הוא שהקלו חכמים אצל שכירו ולקיטו של עכומ"ז ומשלך נתנו לך אבל בישראל דעלמא כל ששרויין לעצמן ויחד להם מקום פיתן או לינתם אוסרים הם על בעל הבית אלא א"כ יש לו לבעל הבית שם תפיסת יד בהנחת כלים שא"א לטלטל בשבת כדאי' לקמן. וכן כתבו מקצת רבותינו הצרפתים ז"ל. אמר רב יהודה אמר רב נחמן כו' פי' וידע היה רב נחמן שאין זה מפני שנוי המזג שלו אלא דה"ה לשאר כל אדם. והקשו בתוס' דהא לקמן אמרי' דרך מיל ושינה כל שהוא מפיגין את היין אמר רב נחמן לא שנו אלא ששתה רביעית דאלמא ס"ל דרביעית יין מבלבל הדעת וצריך להפיג אותו ותירצו דהא דהכא בדמזוג והתם בדלא מזוג וק"ל דא"כ אמאי קאמר הכא לא מעליא האי שמעתתא כיון דהא דשמואל נקט השותה רביעי' יין מסתמא בדלא מזוג משמע וי"ל דרב נחמן קים ליה דשמואל בכל שותה רביעית אפי' במזוג קאמר והנכון בעיני דרב נחמן ה"ק לא מעליא האי שמעתתא דיהיב שיעור רביעית בני אדם שזה אין שיעורו שוה בכל אדם אלא הכל לפי מה שהוא אדם והרבה בני אדם יש כמותי דרביעית יין ציל דעתייהו ומיהו מודה הוא שיש בני אדם שמבלבל דעתם ובדידהו דרך מיל שינה מפיגו וא"כ בדידהו לא אמרו אלא בשות' אותו חי אבל בשותה אותו מזוג אין בו שיעור ברביעית לכל בני אדם אלא הכל לפי המזוג ולפי האדם שתוי אל יתפלל כו' פירשתיה במקום אחר בס"ד:
מתוך: מאירי על הש"ס/עירובין/פרק ו (עריכה)
היו לו חמשה שכירים ולקיטים שוכרין מאחד מהם ואין האחרים מעכבין בין עכו"ם בין ישראלים ואין אומרים הישראלים הרי נמצאו בחצר זו כמה ישראלים ונמצאת רשות העכו"ם חלוקה לשנים או ליותר ואם בשכיר אחד אמרו שיכול להשכיר מפני שהעכו"ם נוח לו במה שהשכירו עושה אבל כשיש לו הרבה הרי נחלקה הרשות ואין מקומו של זה נשכר בשכירותו של זה אינו כן ואפי' היה רשותו של זה בבית מיוחד ושל זה בבית מיוחד שסתמו מותר הוא הכל אצל כלם ולא אמרו שכירו ולקיטו להחמיר אלא להקל ולא שאלוה בשביל אסור השכירים שאין בית אוסר בחצר אלא אם כן הוא בית דירה או מקום לינה או מקום פתא כמו שיתבאר ואלו אין לנים ולא אוכלים שם אלא לא נשאלה אלא מחלקת רשות של עכו"ם שהוטל על שנים והשיב שאין זו חלוקה וכשהשכיר אחד מהם הועיל וכן הדין בשכירים ישראלים ולענין עירוב. ומכל מקום יש מפרשי' אותה לענין עירוב ובישראלים וכגון ששוכנים בביתו של עכו"ם זה כל אחד בחדרו ושאל עליהם אם נקראות דירות להצריכם בעירוב כל אחד מהם ומכל מקום הדבר פשוט שאם הם בבית ישראל כלם בטלים אצלו ושבבית העכו"ם דיים בעירוב אחד ואין מקום בכאן לשאלה זו ועיקר הדברים כמו שכתבנו. ומכל מקום לקצת חכמי הדור ראיתי דוקא בשאין להם דיורין בחצר שאלו בכיוצא בהם בישראל לא היה בתורת עירוב אבל אם היו להם דיורין בחצר של עכו"ם הואיל ואלו כיוצא בהם בישראל צריכים עירוב צריכין כלם להשכיר ואין הדברים נראין (והרי) [שהרי] מכל מקום רשותם אצל אותו הבית אחת הוא וכל שהשכירו הם רשות המיוחד להם כל אחד את שלו באחד שישכיר את זה יועיל ויתבאר לפנינו שאין כל הדיורין צריכים לשכור ממנו אלא כשם שבעירוב אחד מערב על ידי כלם כך בשכירות אחד שוכר על ידי כלם ואעפ"י שבשכירות כל שהשכיר אחד מן הבית הותר בבטול רשות מיהא צריך שיבטל בעל הבית ומשבטל בעל הבית או גדול שבהם נתבטל הכל אפי' היו רבים דרים עמו והוא שאמרו למטה אמ' רבא פנו לי מנאי מבי גברי לבי נשי דאבטל להו האי חצר. משמע שבבטולו של רבא לבד היה מספיק לכלם ולענין בטול כל שעירבו הרבים ויש ביניהם יחיד ששכח ולא עירב ובטל רשותו אף לאחד מהם כלם מותרים ברשותו שהרי נסתלק הוא ונעשה הרשות של זה שעירב ואפי' במפרש אבל אם אחד מן הרבים שעירבו בטל רשותו ליחיד לא הועיל כלום שהרי האחרים אוסרים עליו כמו שיתבאר:
אסור לאדם שיעשה עצמו מכריע בדברי תורה לומר זו הגונה וזו אינה הגונה שמתוך כך ישפיל בהכרעתו את שאינן הגונות בעיניו ושמא טעה בעיונו וגרם לשכח הלכות גדולות. דרך צחות אמרו רועה זונות יאבד הון כל האומר שמועה זו נאה וזו אינה נאה כאלו מאבד הונה של תורה. וענין המשל הוא שהנשים חנן חלוק לבני אדם זו נאה לזה וזו נאה לזה וכן השמועות אין ראוי לדחותן אלא להתישב בטעמן וכשיעיין בדבר ימצא הכל נאה ומתוקן:
השותה רביעית יין אל יורה והתבאר בבכורות לדעת ר' אליעזר שהלכה כמותו שאם הפסיק בו או נתן לתוכו מים כל שהוא מותר אבל ביתר מרביעית אפי' נתן לתוכן מים אסור:
שתה רביעית אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תפלה והוא הנקרא שתוי שכור אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה וצריך לחזור ולהתפלל ואי זהו שכור כל שאינו יכול לדבר לפני המלך ואם לענין ברכת המזון חוזר. ומכל מקום שתוי מברך על המזון לכתחלה הואיל ועל עסקי אכילה ושתיה היא באה. ולי נראה אף בכל הברכות כן כמו שביארתי בסוף שלישי של ברכות.
שכור זה לענין מקח וממכר ולענין קדושין ולענין עונשין הרי הוא כפקח גמור עד שיגיע לשכרותו של לוט הא שתגיע לכך אין מעשיו כלום.
שתוי שאמרנו בדרך מיל או שינה כל שהו הותר. ומכל מקום דוקא ברביעית כל שכן שהדרך טורדתו ושינה משכרתו וברביעית עצמה דוקא במהלך ברגליו אבל רכוב אין היין מופג אלא בשלשת מילין וכן הדין ביין חזק ומשכר הרבה כגון יין האטלקי:
תלמיד חכם הנפטר מרבו או מחברו אל יפטר ממנו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרו וכבר כתבנוה במסכת ברכות:
מטכסיסי המעלה ומחקי יראת שמים להתבונן בהצלחתו כי מאת ה' היתה לו לא בכחו ועצם ידו ומתוך כך יהא זריז בכל עת שתקרהו אי זו הצלחה בנכסיו שיכיר בה את בוראו אם לצדקה אם לשאר דברים משאר מצות. והוא שאמרו דרך הערה המחזיק בנכסי הגר היאך יעשה ויקיימנו בידו יקח בהן ספר תורה או תפלין והוא הדין לשאר מצות ודרך הפלגה אמרו אפי' בעל בנכסי אשתו אפי' עבד עסקא ורווח אפי' מצא מציאה וכן כל כיוצא בדברים אלו:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה
- ^ תיקון משלי ע"פ סברא. ובדפוס נפל טעות של סמג לאוין ס -- ויקיעורך
- ^ תיקון משלי ע"פ סברא. ובדפוס נפל טעות של סמג לאוין ס -- ויקיעורך