חולין קו א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
חזנהו דקא שדו מיא מפומא דחצבא אמר אי הוה ידענא דרגיליתו למיעבד הכי לא איעכבי כי אתא רב דימי אמר מים הראשונים האכילו בשר חזיר אחרונים הוציאו את האשה מבעלה כי אתא רבין אמר ראשונים האכילו בשר נבלה אחרונים הרגו את הנפש אמר רב נחמן בר יצחק וסימניך אתא רב דימי אפקה אתא רבין קטלה ר' אבא מתני חדא מהני וחדא מהני לחומרא איתמר חמי האור חזקיה אמר אין נוטלים מהן לידים ורבי יוחנן אמר נוטלין מהם לידים אמר רבי יוחנן שאלתי את רבן גמליאל בנו של רבי ואוכל טהרות ואמר לי כל גדולי גליל עושין כן חמי טבריא חזקיה אמר אין נוטלין מהם לידים אבל מטבילין בהן הידים ורבי יוחנן אמר כל גופו טובל בהן אבל לא פניו ידיו ורגליו השתא כל גופו טובל בהם פניו ידיו ורגליו לא כ"ש אמר רב פפא במקומן דכולי עלמא לא פליגי דשרי משקל מינייהו במנא דכ"ע לא פליגי דאסיר כי פליגי דפסקינהו בבת בירתא מר סבר גזרינן בת בירתא אטו מנא ומר סבר לא גזרינן כתנאי מים שנפסלו משתיית בהמה בכלים פסולים בקרקע כשרין רבי שמעון בן אלעזר אומר אף בקרקע טובל בהן כל גופו אבל לא פניו ידיו ורגליו השתא כל גופו טובל בהן ידיו ורגליו לא כ"ש אלא לאו דפסקינהו בבת בירתא ובהא פליגי דמר סבר גזרינן בת בירתא אטו מנא ומר סבר לא גזרינן אמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיאן נטילת ידים לחולין מפני סרך תרומה ועוד משום מצוה מאי מצוה אמר אביי מצוה לשמוע דברי חכמים רבא אמר מצוה לשמוע דברי ר"א בן ערך דכתיב (ויקרא טו, יא) וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים אמר ר"א בן ערך מכאן סמכו חכמים לנטילת ידים מן התורה אמר ליה רבא לרב נחמן מאי משמע דכתיב וידיו לא שטף במים הא שטף טהור הא טבילה בעי אלא הכי קאמר ואחר שלא שטף טמא אמר ר' אלעזר אמר רבי אושעיא לא אמרו נטילת ידים לפירות אלא משום נקיות סבור מינה חובה הוא דליכא הא מצוה איכא אמר להו רבא לא חובה ולא מצוה אלא רשות ופליגא דרב נחמן דאמר רב נחמן הנוטל ידיו לפירות אינו אלא מגסי הרוח אמר רבה בר בר חנה הוה קאימנא קמיה דרבי אמי ורבי אסי אייתו לקמייהו כלכלה דפירי ואכלו ולא משו ידייהו ולא יהבו לי מידי ובריך חד חד לחודיה שמע מינה תלת שמע מינה אין נטילת ידים לפירות וש"מ אין מזמנין על הפירות ושמע מינה שנים שאכלו מצוה ליחלק תניא נמי הכי שנים שאכלו מצוה ליחלק במה דברים אמורים שהיו שניהם סופרים אבל אחד סופר ואחד בור סופר מברך ובור יוצא תנו רבנן נטילת ידים לחולין עד הפרק לתרומה
רש"י
עריכההאכילו בשר חזיר - שהיה חנוני ישראל מוכר בשר שחוטה לישראל ומבשל ומאכילם וכשהעובד כוכבים בא בחנותו מאכילו נבלות ובא יהודי אחד לאכול ולא נטל ידיו וכסבור זה שעובד כוכבים הוא והאכילו בשר חזיר:
הוציאו אשה מבעלה והרגו את הנפש - בפרק בתרא דיומא בעובדא דכידור איכא למ"ד קטלה ואיכא למ"ד לא קטלה אלא אפקה:
וסימניך - שלא תטעה מי מהם אמר הוציאו ומי מהם אמר הרגו:
אתא רב דימי אמר אפקה אתא רבין אמר קטלה - הראשון הוציאה והשני הרגה אחוז הסימן כאילו שניהם נעשו בה גירושין והריגה ושוב לא תטעה דודאי אין להחליף ולומר הראשון הרגה והשני הוציאה והם היו יודעין דרב דימי אתא מארץ ישראל מקמי רבין:
חדא מהני כו' לחומרא - ראשונים בשר חזיר כרב דימי אחרונים הרגו כרבין. בשר חזיר חמור מנבלה דאית ביה תרי איסורי:
אין נוטלין מהם - מים הראשונים ופליג אדלעיל וחזקיה תנא הוא:
רבן גמליאל ברבי - בנו של רבי ואוכל טהרות היה:
חמי טבריא חזקיה אמר אין נוטלין מהם לידים אבל מטבילין בהן הידים - אי איכא מ' סאה:
כל גופו טובל בהן - אם נטמא ראויות הן לטבילת כל גופו:
אבל לא פניו ידיו ורגליו - אם טבל בהם פניו ידיו ורגליו אין טבילה עולה לידים ולאכילה:
השתא כל גופו כו' - הלא אף טבילה עולה לידים יותר מן הנטילה כדאמרינן בחגיגה (דף יח:) נוטלין לידים לחולין ולמעשר ולקדש מטבילין אלמא טבילת ידים עדיפא ולכל גופו חזו לטבילה לידיו לא כל שכן:
במקומן - בחיבורן אם בא להטביל ידיו בהן:
דכ"ע שפיר דמי - דשם טבילה עליהם ככל מעיינות ומקוואות:
משקל מינייהו במנא - לשפוך על ידיו כדין הנטילה:
דכ"ע אסור - דכי תקון רבנן נטילה לאו בחמין תקון והני גריעי מחמי האור שלא היתה להן שעת הכושר:
דאפסקינהו בבת בירתא - חריץ קצר והמים פונים שם ואין שם שיעור מקוה אבל מחוברין למקוה דגזירה בעלמא הוא אטו מנא:
שנפסלו משתיית בהמה - כגון סרוחין או חמי טבריא:
בקרקע כשרין - להטביל ידיו דהא מקוה נינהו אבל נטילה לא תקנו רבנן אלא בראוין לשתיית בהמה:
אבל לא פניו ידיו ורגליו - אפילו דרך טבילה פניו ורגליו משום ידיו נקט להו ואורחא בעלמא נקט:
נט"י לחולין מפני סרך תרומה - הוצרכה שהידים שניות ופוסלות את התרומה אבל חולין לא מהני בהו שני ומפני סרך תרומה שירגילו אוכלי תרומה ליטול ידיהם הנוהגת בחולין:
מצוה לשמוע דברי חכמים - שתקנוה:
רבא אמר - דאורייתא היא מצוה כרבי אלעזר בן ערך:
מכאן סמכו - כדמפרש ואזיל:
הא שטף - במים את ידיו טהור מנגיעתו בזב בתמיה:
אלא ה"ק - הנוגע בזב ומי שאינו שוטף את ידיו שניהם טמאין ואסמכתא בעלמא היא:
ופליגא דרב נחמן דאמר גסות הוא - ואסור לנהוג עצמו בגסות הרוח ולאו רשות היא:
ולא יהבו לי מידי - שלא חשו לצרפני עמהם לזימון דקסברי אין מזמנין על הפירות לומר נברך:
וש"מ - מדברכו כל חד וחד לחודיה לאחריהם ולא יצא האחד בברכת חבירו שמע מינה בשנים מצוה ליחלק הואיל ואין כאן שלשה:
תוספות
עריכהחזנהו דהוו שדו מיא מפומא דחצבא. והא דאיעכב ולא עשה בעצמו כן או שלא הודיעם לפי שהיה ירא שיקפידו עליו שאר השדים אם היה מודיע אי נמי אין מועיל אא"כ שדי להו ההוא גברא גופיה דשתי:
חמי האור חזקיה אמר אין נוטלין מהם לידים. והא דתניא לעיל (דף קה.) מים ראשונים נוטלין בין בחמין בין בצונן מוקי חזקיה כלישנא קמא דר' ינאי דלעיל כשאין היד סולדת וכאן איירי כשהיד סולדת בהן ורבי יוחנן דשרי הכא בלשון בתרא דמוקי לה אע"פ שהיד סולדת מותר ובחנם פירש בקונטרס דחזקיה תנא הוא ופליג אברייתא דלעיל:
דפסקינהו בבת בירתא. והא דאמרינן בפרק ג' מינין (נזיר לח.) דרביעית דמקוה בטלי בטלוה היינו לענין מחטין וצינורות אבל שרי להטביל בהן ידיו א"נ לגמרי בטלוה אף לידים והכא במחוברין למקוה וכן פירש בקונטרס:
מים שנפסלו משתיית בהמה בכלים . פסולין בקרקע כשרין. בפ"ב דזבחים (דף כב.) אמרינן כל המשלים למי מקוה משלים למי באר ולרביעית אינו משלים למעוטי מאי אילימא למעוטי טיט הנרוק היכי דמי אי דפרה שוחה ושותה ממנו אפילו לרביעית נמי משלים פירש שם בקונטרס וכשרים הן לידים כדאמר בפרק כל הבשר מים שנפסלו משתיית בהמה בין בכלים בין בקרקע פסולין הא לא נפסלו כשרין ואגב ריהטא לא עיין כן ואם תאמר דהתם קאמר ואי דאין פרה שוחה ושותה ממנו אפילו למקוה נמי לא והכא משמע דלכ"ע טובל בהן כל גופו ונראה לפרש דהתם מיירי שנפסלו משתיית בהמה מחמת שהטיט עב כל כך שאינה יכולה לשתות דאז אין שם מים עליו אבל הכא איירי בצלולין הרבה אלא דמאיס ומסרחי ומחמת כך אין הפרה יכולה לשתות:
מצוה לשמוע דברי חכמים. וא"ת והלא משום סרך תרומה תקנוה וא"כ מאי ועוד וי"ל דתקנו משום נקיות:
מצוה לשמוע דברי רבי אלעזר בן ערך. פירוש דאסמיך ליה קרא דלאו דרשה גמורה דעיקר קרא אתא לכדדרשינן בנדה (דף מג.) מה ידיו מאבראי:
ושמע מינה שנים שאכלו מצוה ליחלק. תימה לר"י מנא ליה דמצוה ליחלק דילמא רשות כמ"ד בריש פ' שלשה שאכלו (ברכות מה.) דאם רצו לזמן מזמנין דפלוגתא היא דרב ורבי יוחנן ועוד קשה דהתם לא פליגי אלא בפת שיש עליו תורת זמון בג' אבל פירות דאין מזמנין עליהן כלל כדאמר ש"מ דאין מזמנין על הפירו' פשיטא דמצו'
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו גרשום על הש"ס/חולין/פרק ח (עריכה)
מים ראשונים האכילו בשר חזיר.[2] כלומר ההוא דישב לשלחן כי לא נטל ידיו וכסבור דעובד כוכבים הוה והביאו לפניו בשר חזיר:
אחרונים הוציאו אשה מבעלה. דההוא דאפקיד כסא לאינתתיה אכל עדשים ויצא לשוק בדלא נטל ידיו מים אחרונים והיה רשע אחד שראה כשנתן הבעל הכיס לאשתו ובא לאשה ואמר לה תני לי הכיס שנתן ליך בעליך א"ל תן לי סימן נתן לה שאכל עדשים וכשבא לביתו וסיפרה לו הדברים וגירשה. חד מהני וחד מהני לחומרא. כלומר מים הראשונים האכילו בשר חזיר אחרונים הרגו את הנפש כלומר לא סבירא ליה דגירשה אלא קטלה:
חמי האור חזקיה אמר אין נוטלין מהם לידים. כלומר מים ראשונים:
פסקינהו במנא. כלומר דנטל מהם בכלי:
דפסקינהו בבת בירתא כלומר שהיו עושין בצידי הנהר כמו צינורות שהולכות לשדות ומשקין מהם שדותיו דלא היו המים במקום רביתא דנהרא אלא בצינורות דהיא בת בירתא ובאותו מקום פליגי אם יכול אדם ליטול ידיו אם לאו:
מים שנפסלו משתיית בהמה. כלומר שלא היו נקיים בכלים פסולים ליטול מהם ידיו בקרקע כשרים:
טובל בהם כל גופו אבל לא ידיו ורגליו לענין קידוש ידיו ורגליו לעבוד עבודה:
מר סבר גזרינן כלומר דר' שמעון בן אלעזר סבר אבל לא ידיו ורגליו דגזרינן אטו מנא ות"ק סבר בקרקע כשרים אפי' בבר בירתא דלא גזרינן אטו מנא (אלא) משום סרך תרומה כלומר שאם אכלו חולין בלא נטילת ידים היו מסרכין כן לתרומה והיו אוכלין אפי' תרומה בלא נטילת ידים:
הא אחר שלא שטף ידיו טמא כלומר אפי' טהור שלא שטף ידיו טמא לאכול אפי' חולין. ופליגא דרב נחמן כלומר מה דאמרינן רשות הוא ליטול ידיו לפירות (זו היא) פליגא דרב נחמן דאמר רב נחמן כו' כלומר דאפי' רוצה ליטול ידיו לא שבקינן ליה:
חמי האור חזקיה אמר אין נוטלין ממנו לידים ור' יוחנן אמר נוטלין ממנו לידים. וברייתא דלעיל דקתני מים ראשונים ניטלין בין בחמין בין בצונן, מוקי ליה חזקיה בשאין היד סולדת בהן, כלישנא קמא, ופלוגתייהו בשהיד סולת בהן כנ"ל. וקיימא לן כר' יוחנן ואתיא כלישנא בתרא דלעיל, ובדין הוא דבשל סופרים הלך אחר המיקל ולישנא בתרא להקל.
כי פליגי בבת בירתא. ר' יוחנן אמר נוטלין ממנו לידים, כל גופו טובל בהן ידיו לא כל שכן, מיהא משמע דאפילו איכא ארבעים סאה בבת בירתא קא אסר חזקיא דאי(ת ליה) [לית] ביה ארבעים סאה הא אינו טובל בו גופו, [מיהו] י"ל דכל שיש בו ארבעים סאה לכולי עלמא שרי, דבכי הא ליכא למיגזר אטו מנא אלא בשאין שם ארבעים סאה פליג, ואי קשיא לך אי פחות מארבעים סאה היאך תעלה לו טבילה ואפילו לידיו. ועוד מאי קאמר כל גופו טובל בהן. י"ל דידיו כיון דסגי להו בכלים ברביעית גם בקרקע כל שמטבל אותן בבת אחת די לו, דהא אריתא דדלאי סתמא לית בה ארבעים סאה, ואי לאו דשאובין מטביל בה את הידים. ואל תתמה שלפעמים אפילו בטבילת גופו מקילין בפחות מארבעים סאה כגון לבעלי קריין שתקנו להן תשעה קבין, ואע"פ שזה בקרקע וזה בכלים, והא דאמרינן כל גופו טובל בהן, הכי קאמר כל גופו טובל בחמי טבריא ולא באלו שבבת בירתא דוקא קאמר כנ"ל.
אמר רב אידי בר אבין אמר רבי יצחק בר אשיאן אין נטילת ידים לחולין אלא משום סרך תרומה. כלומר ומשום סרך תרומה מיהא הוי שהיה בדין להטעין את הידים נטילה ואפילו לא צוו חכמים. וכל שכן עכשיו שיש בדבר מצות חכמים, ולעולם משום סרך תרומה, וכדאמרינן מאי מצוה מצוה לשמוע דברי חכמים, ומיהו תימה כי קאמרי מאי מצוה אמאי לא אמר ליה מוהתקדשתם כדאיתא בברכות (נג, ב) ויש לומר דהתם למברך ומשום ברכה, אבל המסובין העונין אין צריכין נטילה מוהתקדשתם אלא משום סרך תרומה.
הא דאמרינן: סבור מיניה חובה הוא דליכא הא מצוה איכא. תמיהא לי אם כן מה בין פירות לפת, דאפילו בפת ליכא חובה אלא מצוה, וכדאמרינן לעיל ראשונים מצוה, וברייתא דקתני ראשונים ואחרונים חובה הא תריצנא לה מצוה לגבי רשות חובה קרי לה. ויש לומר דהני לא שמיעא להו דברי רב אידי בר אבין דאמר מצוה, וברייתא הוא דשמיעא להו דקתני ראשונים ואחרונים חובה, והוה משמע להו דכשם שאחרונים חובה כך ראשונים חובה, ובפירות חובה ליכא הא מצוה איכא, כך נראה לי. ואסיקנא כרב נחמן דאמר הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח, ודוקא כשאין ידיו מטונפות, הא לאו הכי צריך רחיצת ידים משום ברכה מיהא, וכן נמי בשאוכלין בפני עצמן, אבל על ידי טבול לא כדאמרינן (פסחים קטו, א) כל שטבולו במשקה צריך נטילת ידים.
(מי)הא דאמר: שמע מינה אין זימון לפירות. כלומר מאחר שלא נתנו לו כדי להצטרף עמהם, משמע שנים שאכלו דברים שיש להם זימון אם יש שם שלישי מצוה לתת לו כדי להצטרף עמהם, ומיהו תמיהא לי מאי דקאמר שמע מינה אין זימון לפירות וש"מ שנים שאכלו מצוה ליחלק, דמנ"ל מיהא דמצוה ליחלק, דלמא אסור ליחלק, ושאני הכא משום דאין זימון לפירות אפילו היו שלשה אין מזמנין אלא זה מברך לעצמו וזה מברך לעצמו, וצ"ע.
קדוש ידים ורגלים במקדש עד לפרק לחולין עד לפרק לתרומה עד לפרק. פירש רש"י ז"ל: לחולין עד פרק שני של אצבעות, לתרומה עד פרק שלישי שהוא סוף פצול האצבעות, לקדוש ידים ורגלים עד הפרק שמחבר פסת היד עם קנה זרוע, ושמואל דאמר עד כאן בין לחולין בין לתרומה לחומרא היינו פיצול כל האצבעות, ומחמיר היה על הברייתא.
איתמר חמי האור חזקיה אמר אין נוטלין מהם ור"י אמר נוטלין מהן. וסתמא קאמר אפי' היד סולד' בהן והלכתא כר"י שהרי כל גדולי הדור עושין כן ומתני' דלעיל אתיא כוותיה ללישנא בתרא מיהו לא תקשי לחזקי' דאיהו מוקמי לה כשאין היד סולדת בהן כלישנא קמא:
חמי טברי' חזקיה אמר אין נוטלין מהן ור"י אומר כל גופו טובל בהן וכו' אמר ר"פ במקומו כ"ע ל"פ דאסור ולאו משום חמימות דהא אסיקנא אפי' היד סולדות בהן מותר למים ראשונים. אלא משום שהם מרים ואפי' לשתיית בהמה א"נ משום דבעינן מים שלא נשתנו צורתן דנט"י דחולין ותרומה דמיא דקידוש ידים ורגלים מן הכיור והתם ילפי' דבעי' מים שלא נשתנו צורתן משום דכתיב מים תרי זימנא ונתת שמה מים ירחצו מים וחד מינייהו מיותר לדרשה דבעי' מים כהווייתן. וחמי האור לא חשיב שינוי שהרי חוזרין כמות שהיו אבל חמי טברי' שהן מוכנין מתחלתן חשיב שינוי כך פי' רבינו ז"ל.
כי פליגי בבת ברתה מ"ס גזרי' בת ברתה אטו מנא ומ"ס לא גזרי' ומכשרי בטבילה ואעפ"י שאין בו מ' סאה. ואעפ"י שאין שם עירוב מקוואות כדפרש"י ז"ל כדמוכח לישנא דפסיק מינייהו בבת ברתה דמשמע שפסקיה לגמרי' ואי' ביניהם תערובות כלל דכיון דליתא אלא מדרבנן עשאוה כטבילת כליו דסגי' ליה במים שגופם עולה בהן ולפיכך שיערו ברביעית לנט"י שעשאוה כמקוה טהרה לכלים. תדע דהא אריתא דדלאי הוי מכשירין להטביל בו ידים אי לא דהוה להו שאובין והתם מסתמא ליכא מ' סאה והא דאמרינן כל גופו עולה בהן ה"פ כל גופו עולה בהן אלו היה שם שיעור הצריך לגופיה היינו מ' סאה ידיו לא כ"ש כיון שיש שם שיעור הצריך לידים דהיינו שיהא עולה בהן ולעולם כל שטובל ידיו דרך טבילה שלא מכלי וכח גברא כגון בנהר או במקוה וכיוצא בו אין לו ליתן מים מיד זה על זה שאין זה טבילה ולא נטילה אלא יתן ידיו במים וישקעם שכ' כעין טבילת גופו. ומ"מ אפי במכשיר ידיו דרך טבילה אין לו לשנות נוסח ברכה ולברך על טבילת ידים כמו שכתבו מקצת רבותי ז"ל אלא מברך על נט"י שדרכו שהרי עיקר החיוב היא הנטילה ומחמת חיוב הנטילה הוא שאנו מטבילין את הידים ועליו ראוי לברך וכן מצאתי כתוב בשם הרב ז"ל וכן קבלתי מפי מורי נר"ו ולענין חמי טבריה הלכתא כחזקיה דרבו דר"י הוא.
מים שנפסלו משתיית בהמה פי' כגון מים סרוחין או מנוחין או מים עכורין הרבה שקרובה להיות כטיט הנדוק. אסיקנא דבכלים פסולים ובקרקע כשרים משום טבילה ובבת ברתא פסולין דגזרינן בת ברתא אטו מנא כחזקיה:
תנן במסכת ידים נפל לתוכו דיו וקומס וקנקנתום ונשתנו מראיהן פסולין והיינו דאמרינן לקמן דקפדינן אחזותא. ותנן נמי התם מים שהנחתו' מטביל בהם את הגלוסקאות פסולים. שהוא מדיח ידיו: בהם כשרים ותנן נמי התם הדיח בהם כלים מודחין או חדשים כשרים.
אמר רב אידי בר אבין אמר ר"י בר אשיאן אין נט"י כחולין אלא משום סרך אוכלי תרומה ועוד משום מצוה מאי מצוה מצוה לשמוע דברי חכמים שתקנו משום סרך אוכלי תרומה ורבא אמר מצוה לשמוע דברי ר"א בן ערך דמייתי ליה מדאורייתא דכתיב וידיו לא שטף במים. והא דלא מייתי ליה מההיא דברכות דאמרינן והתקדשתם אלו מים ראשונים וי"ל דההיא מדרבנן בעלמא. תדע דהא מייתי מיני' מים אחרונים ואע"ג דלא הוי אלא מדרבנן ואפי' לענין המברך:
אמר רבי אליעזר אמר רב אושעי' לא אמרו נט"י לפירות אלא משום נקיות סבור מיני' חובה הוא דליכא הא מצוה איכא. פי' ומשמע להו מתניתין דלעיל כפשט דמים ראשונים ואחרונים חובה ממש דאל"כ למאי דהוי סברי מאי איכא בין פת לפירות דהא בפת נמי ליכא אלא מצוה ואפשר דס"ל דבפירו' מצוה דרבנן ובפת חוב' דאורייתא מדרבי אליעזר בן ערך. ואסיקנא הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח. פי' כשידיו נקיות דלא מיפסלי משום היסח הדעת. אבל אם אינן נקיות צריך ליטול אותן משום ברכת הפירות דבעי לברוכי מיהת ומיהו בכל מידי דמנקי סגי להו. ולא אמרן אלא בדאכל להו באפי נפשייהו אבל ע"י השקה לא דהא קיי"ל כל שטיבולו במשקה צריך נט"י ובפרק ערבי פסחים מוכח בהדיא דהיסת דעת פוסל בנטילת ידים לענין אכילה אבל לא לענין תפלה וברכה כדאמרינן התם נטל ידיו בטיבול ראשון צריך ליטול ידיו בטיבול שני משום היסח הדעת. אבל מקמי הכא לא בעי ליטול ידיו. ואע"ג דאיכא בפת גאלנו וברכת נטילת ידים תקנוה בעל מפני שהנטילה קודמת שבעוד שאין ידיו נקיות גברא לא חזי' לברכה ולשון נט"י מלשון שאו ידיכם קודש. וי"מ משו' כלי מחזיק רביעית שהיה במקדש דאיקרי אנטיל והראשון עיקר:
אמר רב' בב"ח זימנא חדא הוי קאמינא קמי' רב אסי ורב אמי אייתי לקמייהו כלכל' דפירי וכו' ש"מ תלת ש"מ אין נטילת ידים לפירות מדלא משו ידייהו וש"מ אין זימון לפירות מדלא ספו ליה מיניה לאצטרופי לזימון דב' שאכלו דבר שיש לה זימון ויש שם ג' מצוה לתת לו ממנה כזית כדי שיצטרף עמהם לזימון ויאמרו נברך דהיינו ברכת זימון אבל בפירי לית ליה למיעבד הכי ואכתי הוה ס"ד שיברך אחת לכולם ברכת הפירות בלא ברכת הזומין ולהכי קאמר ש"מ מצוה לחלק מדבריה' כל אחד ואחד לנפשי. ותו קשיא מאי דקשיא ליה לחד מדרבנן הא מנא לן דילמא אסור לחלק ושאני הכא משום דאין זימון לפירות ואפי' היה שלשה אין מזמנים אלא כ"א מברך לעצמו. ומסתברא דהא קושיא לית' לפום מאי דפרישי' ולשיטתי' נמי י"ל דה"ק כיון דבפירות דלאו בני זימון הוא אע"ג דאיכא ג' דמצי לאיצטרופי לא מצטרפי לברך א' לכולם מיהת אלא נחלקו. כך שנים בפת דלאו בר זימון ההיא שעת' מצוה לחלק בד"א בשניהם סופרים אבל א' סופר וא' בור סופר מברך ובור יוצא וכן הלכה והא דאמרינן התם בן מברך לאביו אתי' בכה"ג שהבן סופר ואב בור ולפיכך אמרו תבא מארה למי שאשתו ובניו מברכין לו וכדפרישנא בדוכתיה. והא דאמרינן בפירות הני מילי בברכה שלאחריהם אבל שלפניהם אחד מברך לכולם כדאיתא בדוכתיה:
תנו רבנן קידוש ידים ורגלים במקדש עד הפרק המחבר בין פיסת היד וזרוע לא יותר והכי מוכח בערכין בפרק האומר משקלי עלי דאמרי' האומר משקל ידו עלי מכניס ידו לכלי של מים עד מרפקו פי' עד הפרק שבין קנה היד והזרוע הנקרא קוב"דו שא"א לומר יותר שהרי משם ולמעלה אינו בכלל היד דהא גבי תפילין דכתיב ידכה אינו נקרא יד אלא עד קיבורת שלו ובתוספתא דערכין תני עד האציל. והוא ג"כ קוב"דו כדאמרינן במסכת סופרים לא יקרא אדם על הספר וב' אציליו עליו כלומר כדרך שבני אדם מטין על הספר לפעמים ואף על גב דאשכחן לישנא דמרפק ואצילי דקאי על בית השחי כדכתיב בירמיהו כשהעלוהו מן הבור תחת אצילי ידיו ותנן במסכת דשבת המוציא במרפיקו ל' משוטף הוא ובהא דוכתי' ודאי פירושו דמרפ' אותו הפרק המחבר היד והזרוע דהוינן בה והתניא קידוש ידים ורגלים עד הפרק ש"מ שאין קידוש ידיו עד המקום הקוב"דו אלא עד סוף פסת היד מקום שמתחבר עם הקנה.
גרסת הספרים שלנו לחולין עד הפרק: לתרומה עד הפרק פרש"י ז"ל לחולין עד פרק שני של אצבעות לתרומה עד פרק ג' שהוא סוף פצול האצבעות ושמואל אמר עד כאן בין לחולין בין לתרומה פי' שניהם עד פיצול האצבעות ומחמיר בחולין על הברייתא ורב ששת אמר עד כאן בין לחולין בין לתרומה לקולא פי' בתוספת דהיינו עד פרק שני של אצבעות מיקל בתרומה טפי מן הברייתא שמצריך תנא בתרומה עד סוף האצבעות אי נמי דלא פליג אמתני' דלדידי' משמע לחולין עד פ' ראשון ולתרומה עד פר' שני ואיהו מוסיף חולין עד פרק שני ולקולא דקאמר היינו מדשמואל. ומיהו רש"י ז"ל גורס חולין תרומה ומקדש ויהיה פירושו על הסדר שהוא עולה והולך לפרושו ז"ל ורבינו כר' מפרש בשם רבינו הגדול ז"ל דכיון דתנא מני ואזיל מקדש וחולין ותרומה ודאי ממעט והולך הוא ובקידוש ידים עד פרק האחרון של סוף היד כמו שאמרנו ולחולין עד הפר' של סוף האצבעו' ולתרומה עד ג' ב' של אצבעות והיינו דתני בה סתם עד הפ' בכולהו ולא הוצרך לפ' והחמירו בחולין יותר מבתרומה שהיא עיקר כדי שלא יזלזלו בנט"י ועשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה. ובירושלמי דמס' ברכות נמי החמירו בחולין יותר מבתרומה דגרסי' התם בשם רב נט"י לתרומה עד הפרק ולחולין עד קשרי אצבעותיו וליכא למימר עד הפרק של סוף פיסת היד דהא ליכא מאן דמחזיק שיעורא דתרומה כשיעורא דקידוש ידים. אלא על כרחך עד פרק שני קאמר ומיקל הוא בתרומה יותר מבחולין כתנא דמתני'. וכן מצינו בשמעתין שמקילין בתרומה יותר מחולין כתנא דמתני' וכן מצינו בשמעתין שמקילין בתרומה יותר מחולין שהותירו מפה לאוכלו תרומה ולא התירו לאוכלו חולין מפני שהכהנים זריזין ואין לחוש שמא יגעו. ה"נ אין ליחוש שמא יזלזלו לשיעור הראוי להם ואינם צריכים לעשות סיג. אבל בנט"י דרבנן שיש מזלזלים בה אם אתה מעמידן על השיעור יבואו לזלזל לפעמים וימעטו ממנו ולכך הוסיפו עליו משום סרך אוכלי תרומה ליטול עד סוף פיצול האצבעות וכן הלכה. ושמואל אמר ע"כ בין לחולין בין לתרומה היינו סוף אצבעותיו ולחומרא היינו דמחמיר בתרומה כחולין. וזה הפירש הנכון ועיקר לפי' גירסא זו ואין לנטות ממנו. מיהו מצינו בנוסחי הראשונה נוסחי אחרינא דגרסא מעיקרא תרומה והדר חולין ולפ"ז יהיה פי' כרבינו ז"ל שהוא ממעט והולך ויהיה הדין כפרש"י ז"ל שמיקל בחולין יותר. ור' אמי משום דהוי כהן היה מחמיר בתרומה:
אמר רב נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה פרש"י ז"ל ומתנה עליהם לאכילה ובלבד שיזהר יפה שלא יטנפנו ושלא יטמאם ע"כ. ומורי היה אומר דה"ה דבעי' דלא להוי בהו היסח הדעת שהוא פוסל לאכילה. והא קיי"ל דלא חיישינן דילמא מסיח דעתיה בהפלגת זמן ליגע במידי דטומאה או טינופת ולאו אדעתיד. ואע"פ שאמרו תיכף לנטילה סעודה. התם בשלא התנה. ומה שאמרו בפסחים נטל ידיו לא יקדש מפני היסח הדעת הוא דהוי אמרו ליה והא אדחי' ליה בדוכתי. ואגב אורחיה שמעי' מהכא שהנוטל ידיו שלא לדעת אכילה אפילו לשעתא צריך לחזור וליטול ידיו לאכילה ומברך על נט"י דבנטילה קמייתא לא מצי אכיל והנוטל ידיו לאכילה יברך ענט"י ואח"כ נמלך ולא אכל עכשיו אין בכך כלום ואין מחייבין אותו לאכול כדי שלא תהא ברכתו לבטלה דהא מכיון שנטל ידיו גמרה לה ברכת הנטילה שעליה הוא מברך וההיא שעתא דעתו היה לאכול. וכן דנתי לפני מורי נר"ו והודה לדברי ומסתבר' דהלכת' כלישנא בתרא ואפילו שלא בשעת הדחק נוטל אדם שחרית ומתנה עליהם דהא לישנא בתרא אתי' כרב ועלי' סמכה. ומאי דקאמר רבינא לבני בקת' דערבו' אתון דלא נפישי לכו מיא משו ידייכו בצפרא ואתנו עלייהו כל יומא. לאו משום דדוקא דלהו אפשר למיעבד הכי אלא לאחרינא דאית להו מיא אלא משום דאינהו צריכי למילתא ויהיב להו עצה היכי עבדי. וכיון דלישנא בתרא כרב ונט"י דרבנן נקטי' כוותיה אע"ג דהוי לקולא. אבל ר"ת ז"ל פסק כלישנא קמא לחומרא ודלא כרב משום דאמרינן מים ראשונים האכילו בשר חזיר פי' שראוהו חבירו שלא נטל ידיו וסבר שהוא נכרי והאכילו בשר חזיר. וכתב בתוספות ובספר המצות כי הולכי דרכים כשעת הדחק. ואם אחר שהותנו נזדמנו להם מים לא יברך ענ"י והא דאמרי' במתני' דלעיל כל שחוצץ בטבילה חוץ בנט"י. איכא למידק דתניא בתוס' דמקוואות כל החוצץ בכלים חוצצין בנדה בשעת טבילה ובחולין אין חוצצין. תרצו בתוס' כי שם מדבר לנגיעה דחולין שנעשה על טהרת תרומ'. אבל הכי מיירי לאכילת חולין. ואין בכלל זה צואה שתחת הציפורן כמו שהיו סבורים רבי' דההיא לא הוי חציצה לא בנט"י ולא בטבילה דעלמא ובהדיא תנן בפ"ט דמקוואות אלו חוצצין באדם בצק שתחת הציפורן וכו' שאין צואה שתחת הציפורן חוצץ. ומיהו איתא בתוס' דדוקא מה שהוא כנגד הבשר אבל מה שהוא שלא כנגד הבשר חוצץ כדקתני בתוספתא דמקוואות צואה שתחת הציפורן שלא כנדד הבשר והטיט והבצק שתחת הציפורן הרי אלו חוצצין ע"כ והטיט הזה הוא טיט היוצרים או של בנין שהוא מתדבק ומתהדק יפה תחת הציפורן כעין הבצק ולפיכך חוצץ אפי' כנגד הבשר. אבל צואה שתחת הציפורן כל שעה אדם נוטלה מפני שהיא מסרחת ומקפיד עליו וגם אינו מהודק יפה ולפיכך אינה חוצצת כנגד הבשר כך פי' התו' ומיהו אפי' בטיט ובצק וכן בצואה החוצצת אם כל כך מועט שאינו מקפיד עליו אינה חוצצת וכן כתב בספר המצות: ומי שידיו צבועות אם הוא אומן אינו חוצץ בטבילה ולא בנט"י דומה למה שאמרו שם רבב על בשרו חוצץ ואם הוא מוכר רבב אינו חוצץ: וכן הנשים שידיהן צבועו' באלחנ"ה להתיפו' אינו חוצץ וכן כתב רבינו הגדול ז"ל בתשוב' כתו' בספ' התרומ' גלד מכה שהי' יבש אינו מקפיד ואינו חוצץ. וכן גלד שמצטער עליו אינו חוצץ אעפ"י שבטביל' רגילין להסי' הכל משום חומרא.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה