ערוך השולחן אורח חיים קפד

קיצור דרך: AHS:OH184

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן קפד | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דברכת המזון במקום שאכל; ודין מי ששכח ולא בירך
ובו תשעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט

סימן קפד סעיף אעריכה

ברכת המזון צריך להיות מיד אחרי גמר האכילה, במקום שאכל דווקא. וכבר נתבאר בסימן קע"ח שיש אומרים שכל שבעת המינים טעונים ברכה במקומם דווקא. ויש אומרים שרק חמשת מיני דגן צריכים ברכה במקומן; אפילו באותן שאין ברכתן "המוציא" אלא "בורא מיני מזונות" – צריכין ברכה במקומן. אבל אותן שברכתן "העץ" אפילו הם משבעת המינים – אינם צריכים ברכה במקומן, עיין שם.

ומה נקרא "שינוי מקום"? מחדר לחדר. אבל בחדר אחד אפילו הוא גדול מאוד – יכול לאכול בזוית זו ולברך בזוית אחרת. וגם מחדר לחדר, כשרואה מקצתו הוי כחד מקום. ואם אכל על דעת לברך בחדר אחר – מותר, כמו שכתבתי שם.

סימן קפד סעיף בעריכה

ומי שאכל והלך לו, ולא בירך במקומו, פסק הרמב"ם בפרק רביעי דאם היה מזיד – יחזור למקומו ויברך. ואם היה שוגג – מברך במקום שהוא נזכר שם. וגם במזיד, אם לא חזר למקומו ובירך במקום שנזכר – יצא.

אבל הטור פסק דגם בשוגג מחוייב לחזור למקומו ולברך, אך אם לא עשה כן ובירך במקום שנזכר – יצא. אבל במזיד אף אם בירך במקום שנזכר – לא יצא, וצריך לחזור למקומו ולברך פעם אחרת.

(דהטור פוסק כבית שמאי בריש פרק שמיני, והרמב"ם פוסק כבית הלל. ועיין תוספות נב ב דיבור המתחיל "בכוליה".)

סימן קפד סעיף געריכה

אמנם רבים תמהו על הטור: דמנא לן לומר דבמזיד אם בירך שלא במקומו דצריך לברך פעם אחרת, דזה אינו מבואר בשום מקום? דנהי דעשה עבירה, מכל מקום כיון דמן התורה וודאי דיצא כמו בשוגג, דמן התורה לא שייך לחלק בין שוגג למזיד כמובן. ואם כן אתה צריך לומר דרבנן גזרו כן לחלק בין שוגג למזיד, דבמזיד גם בדיעבד לא יצא, וזה לא נמצא בגמרא כלל, ולא אחד מן הראשונים שכתב כן. ולכן אף שיש מן המפרשים שנדחקו לקיים דבריו על פי סוגית הש"ס, אין הדברים מוכרחים כלל.

ולדינא אין לברך פעם אחרת (ט"ז סוף סעיף קטן א' ואליה רבה). וכל המחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהין, וגורם ברכות לבטלות (אליה רבה). ואין חילוק בין שוגג למזיד, דבשניהם יחזור למקומו ויברך, ואם לא עשה כן אלא שבירך במקומו – יצא.

וכבר נתבאר בסימן קע"ח דדברים הטעונים ברכה במקומן דינם שווה לפת, ולכן גם באלו מחוייב לחזור למקומו ולברך אפילו בשוגג. ואפשר דבאלו יש לסמוך על דעת הרמב"ם שבשוגג יברך במקום שנזכר, וכן נראה לעניות דעתי עיקר.

(דזהו כספק ספיקא: שמא קיימא לן כהרמב"ם, ואם תמצא לומר כהטור שמא רק פת טעון ברכה במקומו. והגם שמהמגן אברהם סעיף קטן ו' לא משמע כן, עיין שם – מכל מקום נראה כן. ודייק ותמצא קל.)

סימן קפד סעיף דעריכה

וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף ב:

במה דברים אמורים? כשאין לו פת עוד. אבל אם יש לו פת עוד – יאכל במקום השני מעט ויברך, רק שלא יהא רעב מאכילה ראשונה.

עד כאן לשונו. כלומר: אפילו אכל שמה פחות מכזית, מכל מקום כיון דגמר האכילה שם – יכול לברך שם, כמו שכתבתי בסימן קע"ח.

אמנם זהו לדעת הרא"ש. אבל להרמב"ם נתבאר שם דצריך ברכה תחילה על מה שיאכל, וברכה למפרע על מה שאכל, עיין שם. וגם כוונת רבינו הבית יוסף כן הוא, דמשום דמקודם אמר "ואם בשוגג להרמב"ם יברך במקום שנזכר, ולהר"י והרא"ש גם הוא יחזור למקומו ויברך" – לזה אומר: "במה דברים אמורים...". כלומר: דלהרמב"ם הרי יכול לברך שם, ולהר"י והרא"ש משני שיאכל במקום השני.

וזה שכתב: "ובלבד שלא יהא רעב מאכילה ראשונה" הוא פשוט, דאם כבר עבר זמן רב מאכילתו – לא שייך ברכת המזון עוד.

(ודברי המגן אברהם סעיף קטן ג' אינן מובנים כלל, כמו שכתב הפרי מגדים והמחצית השקל, עיין שם. ועיקר קושיתו לא קשיא כלל, דפשיטא דהבית יוסף אדלעיל קאי לדעת הרא"ש. ודע דאם עד שיבוא למקומו יתעכל המזון – לכל הדעות יברך במקום שהוא נזכר. ודייק ותמצא קל.)

סימן קפד סעיף העריכה

אכל ואינו יודע אם בירך ברכת המזון אם לאו, צריך לברך מספק מפני שהיא מן התורה, וספיקא דאורייתא לחומרא. וזהו דווקא כשאכל כדי שביעה, כדכתיב: "ואכלת ושבעת וברכת". אבל אם לא אכל כדי שביעה חיובו מדרבנן, וספיקא דרבנן לקולא.

וכשהוא חוזר מספק – חוזר גם ברכת "הטוב והמטיב" אף שהוא דרבנן; דכיון דנתחייב – נתחייב בכולה, שכן היתה התקנה שבכל פעם שיברך ברכת המזון יברך גם "הטוב והמטיב".

ומכל מקום אינו יכול להוציא אחר שאכל ולא בירך בוודאי, דספק אינו מוציא הוודאי. ואף על גב דמי שאכל שיעור דרבנן מוציא את מי שאכל שיעור דאורייתא, זהו מפני שהוא וודאי על כל פנים. אבל לא כשמברך מפני הספק (עיין שערי תשובה בשם הפרי חדש, וכן עיקר). ועיין בסעיף ט מה שכתבתי שם.

סימן קפד סעיף ועריכה

ועוד נראה דדווקא כשאכל וודאי, וספק אם בירך, דחייב לברך. אבל אם יש ספק אם אכל אם לא אכל, או שאכל וספק אם אכל פת אם לאו – אינו מברך. והטעם: דהא לכאורה לא שייך בזה לומר סלקא דעתך אמינא לחומרא ומחוייב לברך, דהא יש כנגד קולא דאם בירך מקודם הוי עתה ברכותיו לבטלה.

אלא דהעניין כן הוא: דכשאכל וודאי, והחיוב מוטל עליו בוודאי לברך, ולכן בספק תורה אי אתה יכול לפוטרו מחיובא דרמי עליה. מה שאין כן אם יש ספק בעיקר חיובו אי אתה יכול להטיל עליו לברך, דשמא אינו חייב כלל לברך, וברכותיו לבטלה.

(עיין באר היטב סעיף קטן ו', והנראה לעניות דעתי כתבתי. ודייק ותמצא קל.)

סימן קפד סעיף זעריכה

עד אימתי יכול לברך? עד שיתעכל המזון שבמעיו. וכמה הוא שיעור עיכול? כל זמן שאינו רעב מחמת אותה אכילה (גמרא נג ב). ומשעה שהתחיל להיות רעב, אף על פי שלא נתעכל עדיין לגמרי, כיון שהתחיל להתעכל – שוב אינו מברך.

וכן לעניין שתייה או אכילת פירות: אם אינו צמא או רעב לאותם פירות, אף שלפירות אחרים תאב – יברך כשאינו בקי לדעת אם נתעכלו.

ובאמת קשה לשער בזה, כי העיכול אינו אלא התחלת עיכול, דגמר עיכול הוא זמן רב ולא פחות מששה שעות אלא התחלת העיכול (מגן אברהם סעיף קטן ט'). ואם כן מי יוכל לשער זה? וכל שכן באכילת פירות ושתייה. ולבד זה לא שייך שיעור זה אלא כשאכל כל צרכו, אבל אם אכל מעט – הא אדרבא תאוותו מתגברת יותר, ועם כל זה חייב לברך, וכמה יהא השיעור בזה?

(עיין ט"ז סעיף קטן ב' ומגן אברהם סעיף קטן ט'.)

סימן קפד סעיף חעריכה

והנה בגמרא שם איתא מי שאומר דשיעור עיכול הוא כדי הילוך ארבעה מילין. ולפירוש רש"י באכילה מרובה ארבעה, מילין ולהתוספות באכילה מועטת ארבעה מילין, עיין שם.

אך זהו למאן דסבירא ליה שם דשיעור עיכול הוא כל זמן שיצמא מחמת אכילתו. אבל למאי דקיימא לן כל זמן שאינו רעב כמו שכתבתי אין ראיה, דסבירא ליה כן מכל מקום, גם אין ראיה שחולקין על זה. ולכן באמת יש מי שאומר כן דבאכילה מועטת הוא ארבעה מילין כהכרעת רבותינו בעלי התוספות, ובאכילה מרובה כל זמן שאינו רעב מחמת אכילתו (ט"ז שם).

ושיעור ארבעה מילין הוא שעה ושנים עשרה חלקי שעה. ומכל מקום עדיין לא ידענו כמה הוא אכילה מרובה וכמה מועטת. מיהו על כל פנים זהו וודאי דעד ארבעה מילין צריך לברך, ולכן אין דרך אחרת כששהא יותר משיעור זה שיאכל עתה כזית ויברך ברכת המזון (מגן אברהם שם). וכן צריך לעשות, וכן בברכה אחרונה של שארי דברים. אלא שבזה אם הסיח דעתו – צריך לברך גם ברכה ראשונה.

ויראה לי בכלל הדברים, כשיש ספק אצל האדם אם שהה כדי עיכול אם לאו – בפת צריך לברך ברכת המזון, ובשארי דברים לא יברך מספק (כן נראה לעניות דעתי).

סימן קפד סעיף טעריכה

שיעור אכילה לברך ברכת המזון הוא בכזית בינוני, וזהו מדרבנן. ומדאורייתא דווקא כדי שביעה (מגן אברהם סעיף קטן י"ח).

והלבוש כתב דכביצה הוא מן התורה, עיין שם. ויש מן הראשונים שסוברים כן (הר"י, והרא"ה, ורי"ו כמו שכתב האליה רבה סעיף קטן ט'). אבל רוב רבותינו אין סוברים כן, ועוד יתבאר בזה בסימן קצ"ז בסייעתא דשמיא.

(ודע דבדין ספק אם בירך, דחייב לברך ברכת המזון כמו שכתבתי, גם בנשים הדין כן. ועיין שערי תשובה סעיף קטן ז'. ודייק ותמצא קל.)