פתיחת התפריט הראשי


ערלה פרק ב: משנה תוספתא ירושלמי בבלי


<< · משנה · סדר זרעים · מסכת ערלה · פרק שני ("תרומה ותרומת") · >>

פרקי מסכת ערלה: א ב ג

משנה א · משנה ב · משנה ג · משנה ד · משנה ה ·משנה ו ·משנה ז ·משנה ח ·משנה ט ·משנה י ·משנה יא ·משנה יב ·משנה יג ·משנה יד ·משנה טו ·משנה טז ·משנה יז ·

נוסח הרמב"ם · מנוקד · מפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן


משנה אעריכה

התרומה ותרומת מעשר של דמאי, החלה והבכורים, עולים באחד ומאה, ומצטרפין זה עם זה, וצריך להרים.

הערלה וכלאי הכרם, עולים באחד ומאתים, ומצטרפין זה עם זה, ואין צריך להרים.

רבי שמעון אומר, אינן מצטרפין.

רבי אליעזר אומר, מצטרפין בנותן טעם, אבל לא לאסור.

משנה בעריכה

התרומה מעלה את הערלה, והערלה את התרומה.

כיצד, סאה תרומה שנפלה למאה, ואחר כך נפלו שלשה קבין ערלה, או שלשה קבין כלאי הכרם, זו היא שהתרומה מעלה את הערלה, והערלה את התרומה.

משנה געריכה

הערלה מעלה את הכלאים, והכלאים את הערלה, והערלה את הערלה.

כיצד? סאה ערלה שנפלה למאתים, ואחר כך נפלה סאה ועוד ערלה, או סאה ועוד של כלאי הכרם, זו היא שהערלה מעלה את הכלאים, והכלאים את הערלה, והערלה את הערלה.

משנה דעריכה

כל המחמץ והמתבל והמדמע בתרומה ובערלה ובכלאי הכרם, אסור.

ובית שמאי אומרים: אף מטמא.

ובית הלל אומרים: לעולם אינו מטמא, עד שיהא בו כביצה.

משנה העריכה

דוסתאי איש כפר יתמה, היה מתלמידי בית שמאי; ואמר: שמעתי משמאי הזקן שאמר: "לעולם אינו מטמא — עד שיהא בו כביצה".

משנה ועריכה

ולְמָה אמרו כל המחמץ והמתבל והמדמע? להחמיר, מין במינו.

להקל ולהחמיר, מין בשאינו מינו.

כיצד? שאור של חטים שנפל תוך עיסת חטים, ויש בו כדי לחמץ, בין שיש בו לעלות באחד ומאה ובין שאין בו לעלות באחד ומאה, אסור.

אין בו לעלות באחד ומאה, בין שיש בו כדי לחמץ, בין שאין בו כדי לחמץ, אסור.

משנה זעריכה

להקל ולהחמיר מין בשאינו מינו, כיצד?

(כגון) גריסין שנתבשלו עם עדשים, ויש בהם בנותן טעם, בין שיש בהם לעלות באחד ומאה ובין שאין בהם לעלות באחד ומאה, אסור.

אין בהם בנותן טעם, בין שיש בהם לעלות באחד ומאה ובין שאין בהם לעלות באחד ומאה, מותר.

משנה חעריכה

שאור של חולין שנפל לתוך עיסה, ויש בו כדי לחמץ, ואחר כך נפל שאור של תרומה, או שאור של כלאי הכרם, ויש בו כדי לחמץ, אסור.

משנה טעריכה

שאור של חולין שנפל לתוך עיסה וחִמצה, ואחר כך נפל שאור של תרומה, או שאור של כלאי הכרם, ויש בו כדי לחמץ, אסור.

רבי שמעון מתיר.

משנה יעריכה

תבלין, שנים ושלשה שמות ממין אחד, או משלשה, אסור, ומצטרפין.

רבי שמעון אומר, שנים ושלשה שמות ממין אחד, או שני מינין משם אחד, אינן מצטרפין.

משנה יאעריכה

שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך עיסה, לא בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ, ונצטרפו וחימצו, רבי אליעזר אומר: אחר האחרון אני בא.

וחכמים אומרים, בין שנפל איסור בתחילה בין בסוף, לעולם אינו אוסר עד שיהא בו כדי לחמץ.

משנה יבעריכה

יועזר איש הבירה היה מתלמידי (בית) שמאי; ואמר: שאלתי את רבן גמליאל הזקן עומד בשער המזרח, ואמר: "לעולם אינו אוסר, עד שיהא בו כדי לחמץ".

משנה יגעריכה

כלים שסכן בשמן טמא, וחזר וסכן בשמן טהור, או שסכן בשמן טהור, וחזר וסכן בשמן טמא, רבי אליעזר אומר, אחר הראשון אני בא.

וחכמים אומרים, אחר האחרון.

משנה ידעריכה

שאור של תרומה ושל כלאי הכרם שנפלו לתוך עיסה, לא בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ, ונצטרפו וחימצו, אסור לזרים ומותר לכהנים.

רבי שמעון מתיר לזרים ולכהנים.

משנה טועריכה

תבלין של תרומה ושל כלאי הכרם שנפלו בקדרה, לא באלו כדי לתבל ולא באלו כדי לתבל, ונצטרפו ותיבלו, אסור לזרים ומותר לכהנים.

רבי שמעון מתיר לזרים ולכהנים.

משנה טזעריכה

חתיכה של קדשי קדשים [ו]של פיגול ושל נותר שנתבשלו עם החתיכות, אסור לזרים ומותר לכהנים.

רבי שמעון מתיר לזרים ולכהנים.

משנה יזעריכה

בשר קדשי קדשים ובשר קדשים קלים שנתבשלו עם בשר התאווה, אסור לטמאים ומותר לטהורים.

משנה מנוקדתעריכה

(א) הַתְּרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי,
הַחַלָּה וְהַבִּכּוּרִים,
עוֹלִים בְּאֶחָד וּמֵאָה,
וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה,
וְצָרִיךְ לְהָרִים.
הָעָרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם,
עוֹלִים בְּאֶחָד וּמָאתַיִם,
וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה,
וְאֵין צָרִיךְ לְהָרִים.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
אֵינָן מִצְטָרְפִין.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:
מִצְטָרְפִין בְּנוֹתֵן טַעַם,
אֲבָל לֹא לֶאֱסֹר:
(ב) הַתְּרוּמָה מַעֲלָה אֶת הָעָרְלָה,
וְהָעָרְלָה אֶת הַתְּרוּמָה.
כֵּיצַד?
סְאָה תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה,
וְאַחַר כָּךְ נָפְלוּ שְׁלֹשָׁה קַבִּין עָרְלָה,
אוֹ שְׁלֹשָׁה קַבִּין כִּלְאֵי הַכֶּרֶם,
זוֹ הִיא שֶׁהַתְּרוּמָה מַעֲלָה אֶת הָעָרְלָה,
וְהָעָרְלָה אֶת הַתְּרוּמָה:
(ג) הָעָרְלָה מַעֲלָה אֶת הַכִּלְאַיִם,
וְהַכִּלְאַיִם אֶת הָעָרְלָה,
וְהָעָרְלָה אֶת הָעָרְלָה.
כֵּיצַד?
סְאָה עָרְלָה שֶׁנָּפְלָה לְמָאתַיִם,
וְאַחַר כָּךְ נָפְלָה סְאָה וְעוֹד עָרְלָה,
אוֹ סְאָה וְעוֹד שֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם,
זוֹ הִיא שֶׁהָעָרְלָה מַעֲלָה אֶת הַכִּלְאַיִם,
וְהַכִּלְאַיִם אֶת הָעָרְלָה,
וְהָעָרְלָה אֶת הָעָרְלָה:
(ד) כָּל הַמְּחַמֵּץ וְהַמְּתַבֵּל וְהַמְּדַמֵּעַ בִּתְרוּמָה וּבְעָרְלָה וּבְכִלְאֵי הַכֶּרֶם, אָסוּר.
וּבֵית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אַף מְטַמֵּא.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים,
לְעוֹלָם אֵינוֹ מְטַמֵּא,
עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ כַּבֵּיצָה:
(ה) דּוֹסְתַּאי אִישׁ כְּפַר יַתְמָה הָיָה מִתַּלְמִידֵי בֵּית שַׁמַּאי,
וְאָמַר:
שָׁמַעְתִּי מִשַּׁמַּאי הַזָּקֵן שֶׁאָמַר,
לְעוֹלָם אֵינוֹ מְטַמֵּא,
עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ כַּבֵּיצָה:
(ו) וְלָמָּה אָמְרוּ: כָּל הַמְּחַמֵּץ וְהַמְּתַבֵּל וְהַמְּדַמֵּעַ, לְהַחֲמִיר?
מִין בְּמִינוֹ.
לְהָקֵל וּלְהַחֲמִיר?
מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ.
כֵּיצַד?
שְׂאוֹר שֶׁל חִטִּים שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ עִסַּת חִטִּים, וְיֵשׁ בּוֹ כְּדֵי לְחַמֵּץ,
בֵּין שֶׁיֵּשׁ בּוֹ לַעֲלוֹת בְּאֶחָד וּמֵאָה וּבֵין שֶׁאֵין בּוֹ לַעֲלוֹת בְּאֶחָד וּמֵאָה,
אָסוּר.
אֵין בּוֹ לַעֲלוֹת בְּאֶחָד וּמֵאָה,
בֵּין שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּדֵי לְחַמֵּץ, בֵּין שֶׁאֵין בּוֹ כְּדֵי לְחַמֵּץ,
אָסוּר:
(ז) לְהָקֵל וּלְהַחֲמִיר מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, כֵּיצַד?
(כְּגוֹן) גְּרִיסִין שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ עִם עֲדָשִׁים, וְיֵשׁ בָּהֶם בְּנוֹתֵן טַעַם,
בֵּין שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם לַעֲלוֹת בְּאֶחָד וּמֵאָה,
וּבֵין שֶׁאֵין בָּהֶם לַעֲלוֹת בְּאֶחָד וּמֵאָה,
אָסוּר.
אֵין בָּהֶם בְּנוֹתֵן טַעַם,
בֵּין שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם לַעֲלוֹת בְּאֶחָד וּמֵאָה,
וּבֵין שֶׁאֵין בָּהֶם לַעֲלוֹת בְּאֶחָד וּמֵאָה,
מֻתָּר:
(ח) שְׂאוֹר שֶׁל חֻלִּין שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ עִסָּה, וְיֵשׁ בּוֹ כְּדֵי לְחַמֵּץ,
וְאַחַר כָּךְ נָפַל שְׂאוֹר שֶׁל תְּרוּמָה,
אוֹ שְׂאוֹר שֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם,
וְיֵשׁ בּוֹ כְּדֵי לְחַמֵּץ,
אָסוּר:
(ט) שְׂאוֹר שֶׁל חֻלִּין שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ עִסָּה וְחִמְּצָהּ,
וְאַחַר כָּךְ נָפַל שְׂאוֹר שֶׁל תְּרוּמָה,
אוֹ שְׂאוֹר שֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם,
וְיֵשׁ בּוֹ כְּדֵי לְחַמֵּץ,
אָסוּר.
רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר:
(י) תְּבָלִין,
שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת מִמִּין אֶחָד, אוֹ מִשְּׁלֹשָׁה,
אָסוּר, וּמִצְטָרְפִין.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת מִמִּין אֶחָד,
אוֹ שְׁנֵי מִינִין מִשֵּׁם אֶחָד,
אֵינָן מִצְטָרְפִין:
(יא) שְׂאוֹר שֶׁל חֻלִּין וְשֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלוּ לְתוֹךְ עִסָּה,
לֹא בָּזֶה כְּדֵי לְחַמֵּץ וְלֹא בָּזֶה כְּדֵי לְחַמֵּץ,
וְנִצְטָרְפוּ וְחִמְּצוּ,
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:
אַחַר הָאַחֲרוֹן אֲנִי בָּא.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
בֵּין שֶׁנָּפַל אִסּוּר בַּתְּחִלָּה, בֵּין בַּסּוֹף,
לְעוֹלָם אֵינוֹ אוֹסֵר,
עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ כְּדֵי לְחַמֵּץ:
(יב) יוֹעֶזֶר אִישׁ הַבִּירָה הָיָה מִתַּלְמִידֵי בֵּית שַׁמַּאי,
וְאָמַר:
שָׁאַלְתִּי אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן עוֹמֵד בְּשַׁעַר הַמִּזְרָח,
וְאָמַר:
לְעוֹלָם אֵינוֹ אוֹסֵר, עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ כְּדֵי לְחַמֵּץ:
(יג) כֵּלִים שֶׁסָּכָן בְּשֶׁמֶן טָמֵא,
וְחָזַר וְסָכָן בְּשֶׁמֶן טָהוֹר,
אוֹ שֶׁסָּכָן בְּשֶׁמֶן טָהוֹר,
וְחָזַר וְסָכָן בְּשֶׁמֶן טָמֵא,
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:
אַחַר הָרִאשׁוֹן אֲנִי בָּא;
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
אַחַר הָאַחֲרוֹן:
(יד) שְׂאוֹר שֶׁל תְּרוּמָה וְשֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם שֶׁנָּפְלוּ לְתוֹךְ עִסָּה,
לֹא בָּזֶה כְּדֵי לְחַמֵּץ וְלֹא בָּזֶה כְּדֵי לְחַמֵּץ,
וְנִצְטָרְפוּ וְחִמְּצוּ,
אָסוּר לַזָּרִים,
וּמֻתָּר לַכֹּהֲנִים.
רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר לַזָּרִים וְלַכֹּהֲנִים:
(טו) תְּבָלִין שֶׁל תְּרוּמָה וְשֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם שֶׁנָּפְלוּ בִּקְדֵרָה,
לֹא בָּאֵלוּ כְּדֵי לְתַבֵּל וְלֹא בָּאֵלּוּ כְּדֵי לְתַבֵּל,
וְנִצְטָרְפוּ וְתִבְּלוּ,
אָסוּר לַזָּרִים,
וּמֻתָּר לַכֹּהֲנִים.
רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר לַזָּרִים וְלַכֹּהֲנִים:
(טז) חֲתִיכָה שֶל קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים שֶׁל פִּגּוּל וְשֶׁל נוֹתָר שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ עִם הַחֲתִיכוֹת,
אָסוּר לַזָּרִים,
וּמֻתָּר לַכֹּהֲנִים.
רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר לַזָּרִים וְלַכֹּהֲנִים:
(יז) בְּשַׂר קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים וּבְשַר קֳדָשִׁים קַלִּים שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ עִם בְּשַׂר הַתַּאֲוָה,
אָסוּר לַטְּמֵאִים,
וּמֻתָּר לַטְּהוֹרִים:


נוסח הרמב"םעריכה

(א) תרומה ותרומת מעשר ותרומת מעשר של דמאי החלה והבכורים עולין באחד ומאה ומצטרפין זה עם זה וצריך להרים הערלה וכלאי הכרם עולין באחד ומאתיים ומצטרפין זה עם זה ואינו צריך להרים רבי שמעון אומר אינן מצטרפין רבי אלעזר אומר מצטרפין בנותן טעם אבל לא לאסור.

(ב) התרומה מעלה את הערלה והערלה את התרומה כיצד סאה תרומה שנפלה למאה ואחר כך נפלו שלשת קבין ערלה או שלשת קבין של כלאי הכרם זו היא שהתרומה מעלה את הערלה והערלה את התרומה.

(ג) הערלה מעלה את הכלאים והכלאים את הערלה והערלה את הערלה כיצד סאה ערלה שנפלה למאתיים ואחר כך נפלה סאה ועוד ערלה או סאה ועוד של כלאי הכרם זו היא שהערלה מעלה את הכלאים והכלאים את הערלה והערלה את הערלה.

(ד) כל המחמץ והמתבל מדמע בתרומה ובערלה ובכלאי הכרם אוסר בית שמאי אומרים אף מטמא בית הלל אומרים לעולם אינו מטמא עד שיהא בו כביצה.

(ה) דוסתאי איש כפר יתמה היה מתלמידי בית שמאי ואמר שאלתי את שמאי הזקן ואמר לעולם אינו מטמא עד שיהא בו כביצה.

(ו) ולמה אמרו כל המחמץ והמתבל מדמע להחמיר מין במינו להקל ולהחמיר מין בשאינו מינו כיצד שאור של חיטים שנפל לתוך עיסה של חיטים ויש בו כדי לחמץ בין שיש בו לעלות באחד ומאה בין שאין בו לעלות באחד ומאה אסור אין בו לעלות באחד ומאה בין שיש בו כדי לחמץ בין שאין בו כדי לחמץ אסור.

(ז) להקל ולהחמיר מין בשאינו מינו כיצד גריסין שנתבשלו עם העדשים ויש בהן בנותן טעם בין שיש בהן לעלות באחד ומאה ובין שאין בהן לעלות באחד ומאה אסור אין בהן בנותן טעם בין שיש בהן לעלות באחד ומאה ובין שאין בהן לעלות באחד ומאה מותר.

(ח) שאור של חולין שנפל לתוך עיסת חולין ויש בו כדי לחמץ ואחר כך נפל שאור של תרומה או שאור של כלאי הכרם ויש בו כדי לחמץ אסור.

(ט) שאור של חולין שנפל לתוך עיסה וחימצה ואחר כך נפל שאור של תרומה או שאור של כלאי הכרם ויש בו כדי לחמץ אסור ורבי שמעון מתיר.

(י) תבלין שנים שלשה שמות ממין אחד או שלשה אסור ומצטרפין רבי שמעון אומר שני שמות ממין אחד או שני מינין משם אחד אינן מצטרפין.

(יא) שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך עיסה לא בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ ונצטרפו וחימצו רבי אליעזר אומר אחר האחרון אני בא וחכמים אומרים כיון שנפל איסור בין בתחילה בין בסוף לעולם אינו אוסר עד שיהא בו כדי לחמץ.

(יב) יועזר איש הבירה היה מתלמידי בית שמאי ואמר שאלתי את רבן גמליאל הזקן שהיה עומד בשער המזרח ואמר לעולם אינו אוסר עד שיהא בו כדי לחמץ.

(יג) כלים שסכן בשמן טמא וחזר וסכן בשמן טהור או שסכן בשמן טהור וחזר וסכן בשמן טמא רבי אליעזר אומר אחר הראשון אני בא וחכמים אומרים אחר האחרון.

(יד) שאור של תרומה ושל כלאי הכרם שנפלו לתוך עיסה לא בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ נצטרפו וחימצו אסור לזרים ומותר לכהנים רבי שמעון מתיר לזרים ולכהנים.

(טו) תבלין של תרומה ושל כלאי הכרם שנפלו לתוך קדירה לא באלו כדי לתבל ולא באלו כדי לתבל ונצטרפו ותיבלו אסור לזרים ומותר לכהנים רבי שמעון מתיר לזרים ולכהנים.

(טז) חתיכה של קודשי קדשים ושל פגול ושל נותר שנתבשלו עם החתיכות אסור לזרים ומותר לכהנים רבי שמעון מתיר לזרים ולכהנים.

(יז) בשר קודשי קדשים ובשר קדשים קלים שנתבשלו עם בשר התאוה אסור לטמאים ומותר לטהורים.

פירושיםעריכה